ביאור:ויקרא טו ח
ויקרא טו ח: "וְכִי יָרֹק הַזָּב בַּטָּהוֹר, וְכִבֶּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בַּמַּיִם, וְטָמֵא עַד הָעָרֶב."
בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:ויקרא טו ח.
וְכִי יָרֹק הַזָּב בַּטָּהוֹר עריכה
בפסוק הקודם דנו במצב בו הטהור שולח את ידו ונוגע בבשר הזב בכל מקום שהוא ולא רק בנקודת הזיבה, והחוק קובע שהוא יכבס, יתרחץ ויתבודד עד הערב (ביאור:ויקרא טו ז).
"יָרֹק" - התיז רוק מפיו (מילוג), ככתוב: "וְנִגְּשָׁה יְבִמְתּוֹ אֵלָיו לְעֵינֵי הַזְּקֵנִים וְחָלְצָה נַעֲלוֹ מֵעַל רַגְלוֹ וְיָרְקָה בְּפָנָיו" (דברים כה ט)
כמובן שברור שהכוונה לא רק ליריקה של רוק מהפה, והכוונה לכל נוזל שבא מהזב ופוגע בטהור, ואפילו אם הנוזל הזה אינו שייך למחלה של הזב. למשל, אדם זב מאֲבַעְבּוּעוֹת בגבו, ודמעה של החולה מטפטפת על יד האיש שמטפל בו, האיש הטהור הופך לטמא, כי כל נוזל מהטמא הוא טמא (ביאור:ויקרא טו ב).
נראה שהכוונה כאן היא לנוזל שפגע בעורו של הטהור, ולא חדר לגופו, והטהור מיד רוחץ את עצמו.
במידה והרוק של הטמא פוגע בפני הטהור, ונכנס לפיו או אפו או עינייו של הטהור, אי אפשר לבצע נקוי מלא, ולכן סביר שצריך להתיחס לזה ביתר רצינות, ולחכות יותר זמן מאשר עד הערב, כדי לוודא שהאיש לא נדבק, ועכשו הוא עצמו חולה לגמרי.