ביאור:וילך - שמירת ספר התורה שומרת על ישראל לדורותיו
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
וילך- שמירת ספר התורה שומרת על ישראל לדורותיו
מבוא:
בשנים שבהן יום שבת מפריד בין יום הכיפורים לחג הסוכות קוראים את פרשת וילך בנפרד מפרשת נצבים ב"שבת שובה" אשר היא השבת שבין יום ראש השנה ליום הכיפורים, ומפטירים בה את הפטרת "שובה ישראל". פרשת וילך היא הקצרה שבפרשות השבוע והיא כוללת שלשים פסוקים בלבד, ומסיימת את תרי"ג מצוות התורה בשתי מצוות עשה (ספר מצוות השם): "מצוה תרי"ב - מצות עשה (תרי"ב-רמ"ז) להקהיל כל ישראל בסוכות של שנה ח' לשמוע תורה מפי המלך...שנאמר: 'והקהל את העם האנשים והנשים והטף" (דברים, ל"א, י"ב), ומצוה תרי"ג - מצות עשה (תרי"ג-רמ"ח) שיכתוב כל אחד מישראל ספר תורה לעצמו...שנאמר: 'כתבו לכם את השירה הזאת" (דברים ל"א, י"ט). שתי מצוות אלה נאמרו ביומו האחרון של משה משום שרק אז משה רע"ה כתב את ספר התורה, שנאמר: "ויכתב משה את השירה הזאת ביום ההוא וילמדה את בני ישראל" (דברים ל"א, כ"ב), ומסרה ללוים בכדי להניחו "מצד ארון ברית ה'" (דברים, ל"א, כ"ו). סיומה של התורה במצוות אלה נועדה ללמד את ישראל כי אין להם להתייאש מעוונותיהם, משום שהתורה הנצחית עומדת לימינם להצילם מן הדין בזכות לימודה וקיומה ע"י כלל ישראל. וכן מצאנו בהפטרת "שובה ישראל" שה' ממתין לתשובתם של ישראל, כמובא במדרש: "אמר להם: דברים אני מבקש, שנאמר: 'קחו עמכם דברים ושובו אל ה, ואני מוחל על כל עונותיכם ואין דברים אלא דברי תורה, שנאמר: (דברים, א', א'): 'אלה הדברים אשר דבר משה" (מד"ר, שמות, פרשה לח). כלומר, שמירת הכתוב בספר התורה היא אשר שומרת על ישראל לדורותיו, כפי שמבואר להלן בהרחבה:
א. וילך משה - משה לימד את ישראל שרק הם יכולים לעזור לעצמם להנצל מן הדין בזכות לימוד התורה.
ב. לא אוכל עוד לצאת ולבוא - משה זרז את ישראל לשוב בתשובה אפילו יום לפני המיתה ולא להתייאש מן הרחמים.
ג. מצות הקהל – נועדה להטביע את חותם חווית מעמד הר סיני באמצעות שיחזור המעמד בזעיר אנפין.
ד. מצות כתיבת ספר תורה – נועדה להמחיש את עקרון לימוד התורה מתוך יגיעה.
ה. חיוב מצות עשה של כתיבת ס"ת בימינו – על אף הספק של אי הבקיאות באותיות החסרות והיתרות בס"ת.
ו. שובה ישראל - גדולה תשובה שבשביל יחיד שעשה תשובה מוחלין לכל העולם כולו.
וילך משה:
פרשת וילך פותחת בפסוק: "וילך משה וידבר את הדברים האלה אל כל ישראל" (דברים, ל"א, א'), מבלי להבהיר לאן הלך משה רע"ה ביום האחרון לחייו? ומה הם הדברים שדבר עמהם?, תרגום יונתן פירש שמשה הלך לבית המדרש: "ואזל משה למשכן בית אולפנא" ודבר עמהם דברי תורה, כמובא במדרש: "ואין דברים אלא דברי תורה, שנאמר (דברים, א', א'): 'אלה הדברים אשר דבר משה", וכן נאמר בהפטרת שובה: "קחו עמכם דברים ושובו אל ה'" (הושע, י"ד, ג'), דהיינו, משה דבר עם ישראל דברי תורה דוקא בבית המדרש ע"מ ללמדם שמעתה ואילך אין הם יכולים לסמוך עליו שיצילם מעונש החטא, אלא לימוד התורה בלבד מסוגל למחול להם על כל עונותיהם, שנאמר: "ויאמר אלהם בן מאה ועשרים שנה אנכי היום לא אוכל עוד לצאת ולבוא" (דברים, ל"א, ב'), כי "ה' אלהיך הוא עבר לפניך" (דברים, ל"א, ג'). וכן מובא במדרש: "לפי שישראל אומרים: רבון העולם, הנשיאים חוטאים ומביאים קרבן ומתכפר להם, משיח חוטא ומביא קרבן ומתכפר לו, אנו אין לנו קרבן?!, אמר להם: 'ואם כל עדת ישראל ישגו' וגו', אמרו לו: עניים אנו ואין לנו להביא קרבנות, אמר להם: דברים אני מבקש, שנאמר: 'קחו עמכם דברים ושובו אל ה ואני מוחל על כל עונותיכם ואין דברים אלא דברי תורה, שנאמר: (דברים, א', א'): 'אלה הדברים אשר דבר משה'. אמרו לו: אין אנו יודעין!, אמר להם: בכו והתפללו לפני ואני מקבל, אבותיכם כשנשתעבדו במצרים לא בתפלה פדיתי אותם? שנאמר (שמות, ב', כ"ב): 'ויאנחו בני ישראל מן העבודה ויזעקו', בימי יהושע לא בתפלה עשיתי להם נסים? שנאמר (יהושע, ז', ו'): 'ויקרע יהושע שמלותיו', ומה אמרתי לו? 'נטה בכידון' (יהושע, ח', י"ח), בימי השופטים בבכיה שמעתי צעקתם, שנאמר (שופטים, ו', ז'): 'ויהי כי זעקו בני ישראל אל ה, בימי שמואל לא בתפלה שמעתי להם? שנאמר (ש"א, ז', ט'): 'ויזעק שמואל אל ה' בעד ישראל ויענהו ה, וכן אנשי ירושלים אע"פ שהכעיסוני בשביל שבכו לפני רחמתי עליהם, שנאמר (ירמיה, ל"א, ו'): 'כה אמר ה' רנו ליעקב שמחה' וגו', הוי איני מבקש מכם לא זבחים ולא קרבנות אלא דברים, שנאמר: 'קחו עמכם דברים ושובו אל ה (הושע, י"ד, ג'), לכך אמר דוד (תהלים, כ"ו, ו'): 'ארחץ בנקיון כפי', איני אומר להקריב לך אלא לשמיע בקול תודה שאני מודה לך על דברי תורה" (מד"ר, שמות, פרשה לח).
וכן מובא במדרש: "אמר אברהם לפני הקב"ה: רבונו של עולם, מפני מה הגלית את בני ומסרתן בידי האומות והרגום בכל מיתות משונות? והחרבת את בית המקדש מקום שהעליתי את יצחק בני עולה לפניך?, אמר לו הקב"ה לאברהם: בניך חטאו ועברו על כל התורה ועל כ"ב אותיות שבה, הדא הוא דכתיב (דניאל, ט, י"א): 'וכל ישראל עברו את תורתך', אמר אברהם לפני הקב"ה: רבש"ע, מי מעיד בהם בישראל שעברו את תורתך? אמר לו: תבא תורה ותעיד בהם בישראל, מיד באה תורה להעיד בהן. אמר לה אברהם: בתי, את באה להעיד בהן בישראל שעברו על מצותיך ואין לך בשת פנים מפני? זכרי יום שהחזירך הקב"ה על כל אומה ולשון ולא רצו לקבלך עד שבאו בני להר סיני וקבלו אותך וכבדוך, ועכשיו את באה להעיד בהם ביום צרתם!?, כיון ששמעה תורה כך עמדה לצד אחד ולא העידה בהן. אמר לו הקב"ה לאברהם: יבאו עשרים ושתים אותיות ויעידו בהן בישראל, מיד באו עשרים ושתים אותיות, באה אל"ף להעיד בישראל שעברו על התורה, אמר לה אברהם: אל"ף את ראש לכל האותיות ובאת להעיד בישראל ביום צרתם? זכרי יום שנגלה הקב"ה על הר סיני ופתח בך (שמות, כ'): 'אנכי ה' אלהיך' ולא קבלוך אומה ולשון אלא בני, ואת באת להעיד בבני?!, מיד עמדה אל"ף לצד אחד ולא העידה בהן. באתה בי"ת להעיד בהם בישראל, ואמר לה אברהם: בתי, את באת להעיד על בני שהם זריזין בחמשה חומשי תורה שאת בראש התורה? הדא הוא דכתיב (בראשית, א'): 'בראשית ברא אלהים', מיד עמדה בי"ת לצד אחד ולא העידה כלום. באתה גימ"ל להעיד בישראל, אמר לה אברהם: גימ"ל את באת להעיד בבני שעברו על התורה, כלום יש אומה שמקיימת מצות ציצית שאת נתונה בראש? אלא בני!, הדא הוא דכתיב (דברים, כ"ב): 'גדילים תעשה לך', מיד עמדה גימ"ל לצד אחד ולא העידה כלום. וכיון שראו כל האותיות שהשתיקן אברהם נתביישו ועמדו בעצמן ולא העידו בישראל" (מד"ר, איכה, פתיחתא). כלומר, התורה שומרת על ישראל למרות חטאיהם, שנאמר: "והיה כי תמצאן אתו רעות רבות וצרות וענתה השירה הזאת לפניו לעד כי לא תשכח מפי זרעו" (דברים, ל"א, כ"א). לפיכך משה רע"ה לימד את ישראל ביומו האחרון כי רק הם יכולים לעזור לעצמם להנצל מן הדין בזכות לימוד התורה או בזכות הבכיה והתפילה, שנאמר: "ה' אלהיך הוא עבר לפניך" (דברים, ל"א, ג'), דהיינו, ה' מעביר על מדותיו וסולח לבניו השבים בתשובה משום "שכל מדותיו של הקב"ה מדה כנגד מדה" (סנהדרין, צ.), על כן "כל המעביר על מדותיו מעבירין לו על כל פשעיו, שנאמר: 'נושא עון ועובר על פשע', למי נושא עון? למי שעובר על פשע" (ר"ה, יז.).
נמצאנו למדים מכאן שפרשת וילך הנקראת בשבת "שובה" מעוררת את לבם של ישראל ללמוד תורה ולהרבות בתפילה ותחנונים ולחזור בתשובה שלמה במיוחד בימי הרחמים והסליחות, שנאמר: "קרוב ה' לכל קראיו לכל אשר יקראהו באמת" (תהלים, קמ"ה, י"ח), ונאמר: "קרוב ה' לנשברי לב ואת דכאי רוח יושיע" (תהלים, ל"ד, י"ט), ונאמר: "דרשו ה' בהמצאו קראהו בהיותו קרוב" (ישעיה, נ"ה, ו'). וכן פסק הרמב"ם (תשובה, פ"ג, ד): "ומפני ענין זה נהגו כל בית ישראל להרבות בצדקה ובמעשים טובים, ולעסוק במצות מראש השנה ועד יום הכפורים יתר מכל השנה, ונהגו כולם לקום בלילה בעשרה ימים אלו ולהתפלל בבתי כנסיות בדברי תחנונים ובכיבושין עד שיאור היום".
לא אוכל עוד לצאת ולבוא:
משה רע"ה פנה לישראל: "ויאמר אלהם בן מאה ועשרים שנה אנכי היום לא אוכל עוד לצאת ולבוא" (דברים, ל"א, ב'), לכאורה תמוה הדבר וכי משה רבנו עליו השלום לא היה יכול לצאת ולבוא? והלא נאמר: 'ומשה בן מאה ועשרים שנה במותו לא כהתה עינו ולא נס לחה" (דברים, ל"ד, ז')? הרש"י מתרץ את השאלה בשני אופנים: "אלא מהו 'לא אוכל'? איני רשאי שנטלה ממני הרשות ונתנה ליהושע. דבר אחר: 'לצאת ולבוא' בדברי תורה, מלמד שנסתתמו ממנו מסורות ומעיינות החכמה". נלענ"ד ששני פירושי הרש"י משלימים זה את זה לפיכך דייק הרש"י לחלק בין פירוש המילים "לא אוכל" לבין פירוש המילים "לצאת ולבוא", דהיינו, משה רמז לישראל שלא ימתינו ליומם האחרון בכדי לחזור בתשובה, שמא לא תהיה להם רשות ע"י שתסתם מהם החכמה לשוב בתשובה ביומם האחרון, וכן נאמר במשנה: "ושוב יום אחד לפני מיתתך" (אבות, פ"ב, י') משום שאין "שלטון ביום המות" (קהלת, ח', ח'). על כן משה רע"ה זרז את ישראל לשוב בתשובה לפני יום המיתה ולא לפול ליאוש, משום שיצה"ר מייאש את הרשע באומרו שהקב"ה לא יקבל את תשובתו מחמת רשעותו הרבה של אותו רשע, לפיכך משה למד את כלל ישראל כי "אפילו חרב חדה מונחת על צוארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים, שנאמר (איוב, י"ג, ט"ו): 'הן יקטלני לו איחל" (ברכות, י.). כלומר, פרשת וילך הנקראת לפני יום הכיפורים מלמדת כי אין להתיאש מן הרחמים לפיכך עדין לא מאוחר לחזור בתשובה שלמה.
משל למה הדבר דומה: למלך שהיה לו שר צבא שהיה נלחם את מלחמות המלך מתוך נאמנות למלך והיה מנצח תמיד במלחמותיו למען המלך, למרות ששר הצבא נפצע מספר פעמים בכל זאת המשיך שר הצבא להלחם בעבור המלך בנאמנות על אף שכל גופו התמלא בכויות וצלקות. לאחר שנים רבות מרד שר הצבא במלך ונגזר דינו להתלות בככר העיר למען יראו ויראו, אמר לו עורך דינו: אל תפחד כי קודם התליה יש לך זכות לבקש בקשה אחת מהמלך והנוהג הוא שממלאים את בקשתו האחרונה של הנדון למוות, לפיכך תבקש לראות את פני המלך, וכשתבוא לפני המלך תסיר את כל בגדיך ותראה לו את גופך המלא בכויות וצלקות, ותתחנן ותבכה לפני המלך ואמור לו: אדוני המלך, גופי נעשה כך בעקבות המלחמות שעשיתי ונצחתי בעבורך. שמע שר הצבא לעצת עורך דינו ועשה כעצתו, כשראה המלך את כל גופו המלא בכויות וצלקות של שר הצבא התמלא עליו רחמים ונתן לו חנינה. אולם לאחר חודש ימים שוב מרד שר הצבא במלך ושוב נגזר דינו להתלות בככר העיר למען יראו ויראו, אמר לו עורך דינו: אל תפחד כי קודם התליה יש לך זכות לבקש בקשה אחת מהמלך והנוהג הוא שממלאים את בקשתו האחרונה של הנדון למוות, לפיכך תבקש לראות את פני המלך, וכשתבוא לפני המלך תראה לו את תמונתו של אביך ותתחנן ותבכה לפני המלך ואמור לו: אדוני המלך, אמנם חטאתי לפניך אך אנא מחול לי בזכות אבי שהיה נאמן לך עד יום מותו והאדיר את מלכותך בעולם. שמע שר הצבא לעצת עורך דינו ועשה כעצתו, כשראה המלך את תמונת אביו נזכר בפועלו הרב של האב למענו, ועקב כך שוב התמלא המלך רחמים על שר הצבא שמרד ונתן לו חנינה. אולם לאחר חודש ימים שוב מרד שר הצבא במלך ונגזר דינו להתלות בככר העיר למען יראו ויראו, אמר לו עורך דינו: אל תפחד כי קודם התליה יש לך זכות לבקש בקשה אחת מהמלך והנוהג הוא שממלאים את בקשתו האחרונה של הנדון למוות, לפיכך תבקש לראות את פני המלך, וכשתבוא לפני המלך תראה לו את אשתך וילדיך הקטנים הממררים בבכי, ואף אתה תבכה ותתחנן לפני המלך ואמור לו: אדוני המלך, אמנם חטאתי לפניך אך אנא מחל לי בעבור אשתי וילדי אשר הם נאמנים למלך ועתידים להאדיר את מלכותך בעולם. שמע שר הצבא לעצת עורך דינו ועשה כעצתו, כשראה המלך את אשתו וילדיו הקטנים של שר הצבא שוב התמלא רחמים על שר הצבא ונתן לו חנינה.
הנמשל הוא לבן ישראל שחטא ואף נגזר דינו למיתה אך למרות זאת ה' ברחמיו מקבלו בתשובה ומוחל לו על כל עוונותיו, לפיכך נאמר בגמ': "אפילו חרב חדה מונחת על צוארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים, שנאמר (איוב, י"ג, ט"ו): 'הן יקטלני לו איחל" (ברכות, י.). וכן מצאנו שישראל אומרים בסליחות: "אבינו מלכנו אין לנו מלך אלא אתה, אבינו מלכנו למענך רחם עלנו" כי כל גופנו נעשה מלא בכויות וצלקות "כי עליך הרגנו כל היום נחשבנו כצאן טבחה" (תהלים, מ"ד, כ"ג), "למענך אלהי כי שמך נקרא על עירך ועל עמך" (דניאל, ט', י"ט), וכן כתב הרש"י: "הקללות והיסורין מקיימין אתכם ומציבין אתכם לפניו" (דברים, כ"ט, י"ב). כלומר, כשהיחיד מישראל מקשר את עצמו לכלל ישראל ה' אינו דן אותו כיחיד, אלא ה' דן אותו בתוך כלל ישראל וע"י כך היחיד ניצל מן הדין. לפיכך החוטא מזכיר גם את זכות האבות כשם שאמר משה רע"ה לקב"ה לאחר חטא העגל: "זכר לעבדיך לאברהם ליצחק וליעקב אל תפן אל קשי העם הזה ואל רשעו ואל חטאתו" (דברים, ט', כ"ז), בנוסף לכך החוטא מזכיר גם את זכותם של תינוקות של בית רבן באומרו: "עשה למען תינוקות של בית רבן שלא חטאו", לפי ש"אין העולם מתקיים אלא בשביל הבל תינוקות של בית רבן" (שבת, קי"ט:). לפיכך נאמר: "וילך משה וידבר את הדברים האלה אל כל ישראל...לא אוכל עוד לצאת ולבוא...ה' אלהיך הוא עבר לפניך" (דברים, ל"א, א'-ג'). כלומר, משה רע"ה יעץ לחוטא מישראל שלא יתייאש מן החטא, אלא יחזור בתשובה בעצמו ויכלול עצמו בתוך כלל ישראל, ויבטח ברחמי ה' המוחל לכלל ישראל או בגין עצמם או בגין האבות או בגין תינוקות של בית רבן, או בגין יתר המוזכרים בסליחות.
מצות הקהל:
פרשת וילך נאמרה לישראל ביומו האחרון של משה רע"ה ביום אשר בו השלים משה את כתיבת ספר התורה ומסרה ללוים, ובו ביום ציוה משה את "מצות עשה (תרי"ב-רמ"ז) להקהיל כל ישראל בסוכות של שנה ח' לשמוע תורה מפי המלך...שנאמר: 'והקהל את העם האנשים והנשים והטף" (דברים, ל"א, י"ב). מצות "הקהל" נועדה לשחזר את מעמד הר סיני עבור כל הדורות העתידיים, כאשר כל הגברים הנשים והטף מתכנסים לאחר שנת השמיטה במוצאי חג הסוכות בבית המקדש, בכדי לשמוע את המלך קורא "באזניהם מן התורה פרשיות שהן מזרזות אותן במצוות ומחזקות ידיהם בדת האמת" (הרמב"ם, חגיגה, פ"ג, א), שנאמר: "הקהל את העם האנשים והנשים והטף וגרך אשר בשעריך למען ישמעו ולמען ילמדו ויראו את ה' אלהיכם ושמרו לעשות את כל דברי התורה הזאת" (דברים, ל"א, י"ב). מטרת מצות "הקהל" היא: להבטיח את שמירת כל המצוות הכתובות בספר התורה ע"י כלל ישראל בעת התכנסותם יחד כבמעמד סיני. וכן מצאנו במדרש שכל "הנשמות העתידות להבראות" (מד"ר, שמות, פרשה כח) מישראל בכל הדורות נכחו במעמד הר סיני, שנאמר: "כי את אשר ישנו פה' אין לי אלא אותן העומדין על הר סיני, דורות הבאים וגרים העתידין להתגייר מנין? תלמוד לומר: 'ואת אשר איננו" (שבועות, לט.), לפיכך מצות "הקהל" משרישה ומטביעה את חווית מעמד הר סיני באמצעות שיחזור המעמד בזעיר אנפין.
טעם המצוה האמור בתורה: "למען ישמעו ולמען ילמדו ויראו את ה' אלהיכם ושמרו לעשות את כל דברי התורה הזאת" (דברים, ל"א, י"ב), מעורר את השאלות הבאות: מדוע נדרש להביא את "הנשים והטף וגרך" הרי התינוקות לא חייבים במצוות אלא הם רק יכולים להפריע למעמד? וכן מדוע מעמד "הקהל" נקבע למוצאי השנה השביעית בלבד ולא בכל שנה?, אלא שהתורה באה ללמד כי על ההורים ללמד את בניהם את התורה על אף שהן תינוקות, כמובא בגמ': "ת"ר מעשה ברבי יוחנן בן ברוקה ורבי אלעזר בן חסמא שהלכו להקביל פני ר' יהושע בפקיעין, אמר להם: מה חידוש היה בבית המדרש היום? אמרו לו: תלמידיך אנו ומימיך אנו שותין!, אמר להם: אף על פי כן אי אפשר לבית המדרש בלא חידוש, שבת של מי היתה? שבת של רבי אלעזר בן עזריה היתה, ובמה היתה הגדה היום?, אמרו לו: בפרשת הקהל. ומה דרש בה? 'הקהל את העם האנשים והנשים והטף', אם אנשים באים ללמוד נשים באות לשמוע טף למה באין? כדי ליתן שכר למביאיהן. אמר להם: מרגלית טובה היתה בידכם ובקשתם לאבדה ממני?!, ועוד דרש: 'את ה' האמרת היום וה' האמירך היום', אמר להם הקב"ה לישראל: אתם עשיתוני חטיבה אחת בעולם ואני אעשה אתכם חטיבה אחת בעולם, אתם עשיתוני חטיבה אחת בעולם, דכתיב: 'שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד', ואני אעשה אתכם חטיבה אחת בעולם, שנאמר: 'ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ" (חגיגה, ג:). כלומר, מדרשתו של רבי אלעזר בן עזריה למדנו כי הבאת התינוקות למעמד "הקהל" נועדה לצוות את ישראל בכדי שיהיו מצווים ועושים ב"כדי ליתן שכר למביאיהן", ומדברי רבי יהושע: למדנו כי הבאת התינוק לתלמוד תורה "בשביל שיתדבקו אזניו בדברי תורה" משפיעה על נפש התינוק למרות שאיננו מבין כביכול, לפיכך התפעל רבי יהושע עד שאמר: "מרגלית טובה היתה בידכם ובקשתם לאבדה ממני"?! משום שמדרשה זו למד רבי יהושע להעריך גם את מעשה אמו המובא בירושלמי: "ראה את רבי יהושע וקרא עליו: 'את מי יורה דעה' (ישעיה, כ"ח, ט'), זכור אני שהיתה אמו מולכת עריסתו לבית הכנסת בשביל שיתדבקו אזניו בדברי תורה" (ירושלמי, יבמות, ח., פ"א, הל' ו). נמצאנו למדים כי יחודיותם של עם ישראל מתבטאת בהעברת תורת האל מדור לדור ללא הפסקה, ואחריות זו מוטלת על אב המשפחה המחוייב להביא גם את הנשים והטף למעמד ה"הקהל" כמובא בדרשתו השניה של ראב"ע: "אתם עשיתוני חטיבה אחת בעולם ואני אעשה אתכם חטיבה אחת בעולם", דהיינו, בתמורה לייחודו של ה' ע"י האחדות בין כלל "האנשים והנשים והטף" והגרים שבישראל לצורך קיום מצוות התורה בשלמות, אף ה' מייחד את ישראל לעומת יתר גויי הארץ. כלומר, מעמד "הקהל" מסמל את הקשר האמיץ שבין שני "היחידים" בעולם, דהיינו, בין הקב"ה שהוא יחיד בעולמו לבין עם ישראל אשר הם היחידים שבאומות.
לפיכך מצות "הקהל" נקבעה לאחר חג הסוכות משום שאפילו במצות סוכה "דלית ביה חסרון כיס" (ע"ז, ג.) מוכח ייחודם של ישראל מכל העמים, וכל שכן במצות שנת השמיטה שיש בה חסרון כיס גדול ישראל מוכיחים את אהבתם ואמונתם בה' יתברך, כשהם מוותרים על רכושם למשך שנה שלמה בכדי לעשות את רצון ה' יתברך. וכן מובא בגמ' שהקב"ה מנסה את הגוים במצות סוכה: "אמר להן הקב"ה שוטים שבעולם, מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת, מי שלא טרח בערב שבת מהיכן יאכל בשבת? אלא אף על פי כן מצוה קלה (שאין בה חסרון כיס) יש לי וסוכה שמה לכו ועשו אותה... מיד כל אחד ואחד נוטל והולך ועושה סוכה בראש גגו, והקדוש ברוך הוא מקדיר עליהם חמה בתקופת תמוז וכל אחד ואחד מבעט בסוכתו ויוצא, שנאמר: 'ננתקה את מוסרותימו ונשליכה ממנו עבותימו'...מיד הקב"ה יושב ומשחק עליהן, שנאמר: 'יושב בשמים ישחק" (ע"ז, ג.). על כן בתום חג הסוכות בשנה שלאחר השמיטה ה' ציוה על כלל עם ישראל לבוא "כאיש אחד בלב אחד" (רש"י-שמות, י"ט, ב') לביהמ"ק לשמוע את דברי התורה מפי המלך, בכדי לשחזר את מעמד האהבה של "נעשה ונשמע" מצד כלל ישראל כולל נשים וטף, ולקבל מאת ה' את מעמדם הייחודי של ישראל בכל שבע שנים מחדש.
מצות כתיבת ספר תורה:
בפרשת וילך נכתבה (ע"פ ספר מצוות השם, והרמב"ם) "מצות עשה (תרי"ג-רמ"ח) שיכתוב כל אחד מישראל ספר תורה לעצמו...שנאמר: 'כתבו לכם את השירה הזאת" (דברים ל"א, י"ט), דהיינו, התורה מסיימת את מצוותיה במצות כתיבת ספר תורה ע"מ להמחיש לישראל את עקרון לימוד התורה מתוך יגיעה. אולם הגאונים, בעל הלכות גדולות, ר' סעדיה גאון, ור' אליעזר ממיץ (בעל ספר יראים), אינם סוברים שקיימת מצות עשה על כל אדם מישראל לכתוב ספר תורה, ולכן אין הם מונים את מצוה זו כמצוה האחרונה של תרי"ג המצוות. וכן מצאנו שבביאור מצוה זו נחלקו המפרשים הן בצו הכתיבה והן בתוכן הכתיבה, בענין הצו כתב הרמב"ן: "על דרך הפשט למשה ויהושע לשניהם יצוה שיכתבוה", לדעת "האבן עזרא" נאמרה מצוה זו "לכל מבין לכתוב" וכן כתב הרלב"ג: "כדי שיהגה כל אחד מישראל בתורה כאשר ימצא לו". גם בענין המונח "השירה הזאת" הרש"י והרמב"ן כתבו ש"השירה" היא שירת האזינו בלבד, לעומת זאת הרלב"ג (חי במאה הי"ד) כתב "שהשירה היא דברי התורה בכללם עד תומם".
אולם הרמב"ם (הלכות תפילין, פ"ז, א) פסק: "מצות עשה על כל איש ואיש מישראל לכתוב ספר תורה לעצמו, שנאמר: 'ועתה כתבו לכם את השירה', כלומר, כתבו לכם תורה שיש בה שירה זו, לפי שאין כותבין את התורה פרשיות פרשיות. ואע"פ שהניחו לו אבותיו ספר תורה מצוה לכתוב משלו, ואם כתבו בידו הרי הוא כאילו קבלה מהר סיני, ואם אינו יודע לכתוב אחרים כותבין לו, וכל המגיה ספר תורה ואפילו אות אחת הרי הוא כאילו כתבו כולו". כלומר, לדעת הרמב"ם מצות כתיבת כל ספר התורה היא מצוה בפני עצמה בדומה למצות ציצית, תפילין, מזוזה, וכו', וחובתה חלה על אנשים בלבד החל מגיל י"ג שנה. אולם לדעת הרא"ש מצות כתיבת ספר תורה אינה עומדת בפני עצמה אלא היא קשורה למצות תלמוד תורה, לכן כתב הרא"ש: "וזהו בדורות הראשונים שהיו כותבים ספר תורה ולומדים בו, אבל האידנא שכותבין ספר תורה ומניחין אותו בבתי הכנסת לקרות בו ברבים, מצות עשה של כל איש מישראל אשר ידו משגת לכתוב חומשי תורה ומשנה וגמרא והפירושים להגות בהן הוא ובניו, כי מצות כתיבת התורה היא ללמוד בה כדכתיב: 'ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם" (הלכות קטנות של הרא"ש, בש"ס וילנא סוף מסכ' מנחות, הלכות ס"ת, סא), "ועל ידי הגמרא ופירושה ידע פירוש המצות והדינין על בוריים, לכן הן הן הספרים שאדם מצווה לכותבם" (טור, יו"ד, ע"ר). מרן ה"בית יוסף" (שו"ע, יו"ד, ע"ר, א-ב) משלב בין שתי השיטות באומרו כי בנוסף לכתיבת ספר תורה מצוה גם לכתוב חומשים משניות וגמרות ופירושיהן "שגם זה בכלל מצות כתיבת ספר תורה".
נמצאנו למדים כי עיקר המחלוקת בין הפוסקים נסבה סביב עקרון לימוד התורה מתוך יגיעה: לדעת הרמב"ם "ואם כתבו בידו הרי הוא כאילו קבלה מהר סיני", ולדעת הרא"ש יש "לכתוב חומשי תורה ומשנה וגמרא והפירושים להגות בהן הוא ובניו", וכן נפסק להלכה: "הלוקח ספר תורה מן השוק כחוטף מצוה מן השוק" (טור, יו"ד, ע"ר), והרמ"א פסק: "לקחו כך ולא הגיה בו דבר, הוי כחוטף מצוה מן השוק ואינו יוצא בזה" (שו"ע, יו"ד, ע"ר, א). מטעם זה משה רע"ה ציוה את מצות כתיבת ספר תורה ביומו האחרון רק לאחר שמשה רע"ה עצמו יגע וכתב את ספר התורה בידו, שנאמר: "ויכתב משה את השירה הזאת ביום ההוא וילמדה את בני ישראל" (דברים ל"א, כ"ב), דהיינו, משה רע"ה הראה לישראל דוגמא אישית בכתיבת ספר התורה ע"מ ללמד את ישראל את עקרון לימוד התורה מתוך יגיעה, בכך משה העביר לישראל גם את המסר האחרון והחשוב ביותר ממנו עם ישראל למדים: כי רק שמירת הכתוב בספר התורה היא אשר שומרת על עם ישראל לדורותיו, כמובא במדרש: "אמר להם: דברים אני מבקש, שנאמר: 'קחו עמכם דברים ושובו אל ה, ואני מוחל על כל עונותיכם ואין דברים אלא דברי תורה, שנאמר: (דברים, א', א'): 'אלה הדברים אשר דבר משה" (מד"ר, שמות, פרשה לח).
חיוב מצות עשה של כתיבת ס"ת בימינו:
מצות עשה התרי"ג למניין בעל החינוך היא: "שנצטוינו להיות לכל איש מישראל ספר תורה", וכן מצאנו שגם הרמב"ם וגם הטור פסקו שחיוב כתיבת ספר תורה מוטל על כל אחד ואחד מישראל. קיום מצות עשה זו מותנה בכך שעל כותב ספר התורה מוטלת החובה לכותבו כדין ושלא יהיה בו דבר הפוסל, שהרי אם לא כן אין הכותב יוצא ידי חובת המ"ע משום שספר תורה פסול הינו כחומש אשר אינו נחשב לספר תורה. לפיכך נחלקו הראשונים בענין חיוב מצות עשה של כתיבת ספר תורה בזמן הזה משום ההשלכות של אי בקיאותינו באותיות החסרות ויתרות, כאמור בגמ': "אינהו בקיאי בחסירות ויתרות אנן לא בקיאינן" (קידושין, ל:). בעל "שאגת אריה" (בשו"ת סימן ל"ו) כתב: "יכולני לפטור מן הדין אחר מצות כתיבת ס"ת משום דאפילו בזמן האמוראים לא היו בקיאים בחסרות ויתרות... מכל מקום מדרבנן חייב לכתוב ס"ת בזה הזמן מטעם אחר...שאם לא כן היתה תורה נשכחת מישראל". רבינו המאירי (בית הבחירה עמ"ס קידושין) כתב: "בחסרות ויתרות אנן לא בקיאינן, וזה שאנו מוצאים תיקונים ביד הסופרים שעל פיהם אנו סומכים בכתיבת ס"ת, אינם אלא כפי שמצאו בספרים המוחזקים כמדוייקים לא שהיה הדבר ברור כל כך". בעל "מנחת חינוך" מחלק את המושג התלמודי "חסרות ויתרות" לשתי הגדרות הלכתיות, ההגדרה ראשונה היא: "דע"י החסר או היתיר נשתנה פירוש התיבה או יכול להשתנות", אך לדעת "מנחת חינוך" אפשרות זו אינה קיימת, ולא לאפשרות כזו נתכוונו חכמי התלמוד בהגדרתם "בחסרות ויתרות אנן לא בקאינן". ההגדרה השניה היא: "וזה דלא נשתנה כלל (פירוש התיבה) אינו מזיק למצוה זו ויוצאים בכתיבה זו המצוה בשלמות", דהיינו, לאפשרות זו נתכוונו חכמי התלמוד בהגדרתם "בחסרות ויתרות אנן לא בקאינן". "החת"ם סופר" (יו"ד סימן רנ"ד) מפרש שטעמו של ה"בית יוסף" למצות כתיבת ס"ת בזה הזמן הוא: על מנת שלא להרפות עושי מצוה כותבי ס"ת. "שו"ת המהר"ם שיק" (מצוה תרי"ג) סבור שקביעת דיוקו של ספר התורה מסורה לחכמי הדור, לפיכך "דכיון שרוב הפוסקים הכריעו הכרעה על הנהגה גבי יתרות וחסרות אחרי רבים להטות, ולכן שפיר מברכינן" על קריאת התורה.
נמצאנו למדים מכאן שעל אף הספק הקיים במסורת הכתב של ספרי התורה של ימינו, הפוסקים הכריעו שמצות העשה של כתיבת ספר תורה שרירה וקיימת אף בימינו, וזאת הן על מנת שלא תשכח התורה מישראל והן על מנת שלא להרפות עושי מצוה כותבי ס"ת, משום שהשמירה המדוייקת על כל הכתוב בספר התורה היא אשר שומרת על עם ישראל לדורותיו.
שובה ישראל:
הפטרת פרשת וילך היא: "שובה ישראל" המתמקדת בענין ייחודיותה של מצות התשובה, לפיכך הפטרה זו נקראת בשבת שבין ראש השנה ויום הכיפורים ואף הכינוי של שבת זו הוא: "שבת שובה", ע"מ להשמיע לכלל ישראל כי אין להם להתייאש מן החטאים שבידהם משום ה' מצפה לתשובתם אפילו אם היא מגיעה באיחור, כאמור בהפטרה: "שובה ישראל עד ה' אלהיך כי כשלת בעונך. קחו עמכם דברים ושובו אל ה' אמרו אליו כל תשא עון וקח טוב ונשלמה פרים שפתינו. אשור לא יושיענו על סוס לא נרכב ולא נאמר עוד אלהינו למעשה ידינו אשר בך ירחם יתום. ארפא משובתם אהבם נדבה כי שב אפי ממנו. אהיה כטל לישראל יפרח כשושנה ויך שרשיו כלבנון. ילכו יונקותיו ויהי כזית הודו וריח לו כלבנון. ישבו ישבי בצלו יחיו דגן ויפרחו כגפן זכרו כיין לבנון. אפרים מה לי עוד לעצבים אני עניתי ואשורנו אני כברוש רענן ממני פריך נמצא. מי חכם ויבן אלה נבון וידעם כי ישרים דרכי ה' וצדקים ילכו בם ופשעים יכשלו בם" (הושע, י"ד, ב'-י'). ונאמר בגמ': "אמר ר' יצחק: אמרי במערבא משמיה דרבה בר מרי, בא וראה שלא כמדת הקדוש ברוך הוא מדת בשר ודם, מדת בשר ודם מקניט את חבירו בדברים ספק מתפייס הימנו ספק אין מתפייס הימנו, ואם תומר מתפייס הימנו ספק מתפייס בדברים ספק אין מתפייס בדברים, אבל הקב"ה אדם עובר עבירה בסתר מתפייס ממנו בדברים, שנאמר: 'קחו עמכם דברים ושובו אל ה' (הושע, י"ד, ג'), ולא עוד אלא שמחזיק לו טובה, שנאמר: 'וקח טוב', ולא עוד אלא שמעלה עליו הכתוב כאילו הקריב פרים, שנאמר: 'ונשלמה פרים שפתינו', שמא תאמר פרי חובה? תלמוד לומר: 'ארפא משובתם אוהבם נדבה'. תניא היה ר"מ אומר: גדולה תשובה שבשביל יחיד שעשה תשובה מוחלין לכל העולם כולו, שנאמר: 'ארפא משובתם אוהבם נדבה כי שב אפי ממנו', מהם לא נאמר אלא 'ממנו" (יומא, פו:).
וכן פסק הרמב"ם (תשובה, פ"ג, ד): "צריך כל אדם שיראה עצמו כל השנה כולה כאילו חציו זכאי וחציו חייב וכן כל העולם חציו זכאי וחציו חייב, חטא חטא אחד הרי הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף חובה וגרם לו השחתה, עשה מצוה אחת הרי הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף זכות וגרם לו ולהם תשועה והצלה, שנאמר: 'וצדיק יסוד עולם' זה שצדק הכריע את כל העולם לזכות והצילו. ומפני ענין זה נהגו כל בית ישראל להרבות בצדקה ובמעשים טובים ולעסוק במצות מראש השנה ועד יום הכפורים יתר מכל השנה, ונהגו כולם לקום בלילה בעשרה ימים אלו ולהתפלל בבתי כנסיות בדברי תחנונים ובכיבושין עד שיאור היום". כלומר, תחילת דרכה של התשובה היא בעשית מצוה קטנה הקרובה להשגה, כפי שנאמר: "שובה ישראל עד ה' אלהיך" (הושע, י"ד, ב'), ולאחר מכן ממשיכה ההתקדמות למצוות הגדולות המקרבות את האדם לקב"ה, כפי שנאמר: "קחו עמכם דברים ושובו אל ה'" (הושע, י"ד, ב').
וכן מצאנו ממעשה האשה הכפרית שהיתה עניה מרודה ללא מאכל לעולליה, בכו ילדיה ומשכו בסינרה ובקשו לחם. אף האשה בכתה ונשאה עיניה למרום וביקשה: רבונו של עולם האב הרחמן, ראה נא בעניי ותן אוכל לילדי!, וה' ברחמיו פקח את עיניה ונתן לה למצוא ביצה על אם הדרך. שמחה האשה שמחה גדולה, נשאה את הביצה מעל לראשה וקראה לילדיה: בואו בני ישועתנו הגיעה, הפסיקו לבכות!, ראו יש לנו ביצה!, שמחו הילדים אף על מעט האוכל מן הביצה והתישבו לאכול, אך האשה נשאה את הביצה גבוה מעל לראשה ואמרה לילדיה: אם נאכל כולנו את הביצה היקרה ממילא לא נשבע וגם האוצר שמצאנו יימלט מידינו, לכן הבה נהיה פקחים, אני אבקש מן השכן שירשה לנו לשים את הביצה מתחת לתרנגולת הדוגרת שבחצרו, בכדי שתדגור גם על הביצה שמצאנו עד אשר יבקע ממנה אפרוח זעיר. אך הילדים זעקו אנו רעבים כעת!, אמרה להם אמם: חכו בסבלנות עד שהאפרוח יהיה לתרנגולת והיא תטיל ביצים רבות, ולאחר מכן התרנגולת תדגור עליהן ומן הבצים יבקעו אפרוחים רבים ואנו נגדל אותם עד שתימלא החצר בתרנגולים, ואז נמכור אותם ונקנה בדמיהם עגלה, והעגלה תהיה לפרה ותניב לנו חלב ומוצריו, והיא גם תמליט לנו עגלים ועגלות שיהיו לפרים ולפרות, לאחר מכן נמכור את החלב ואת מוצריו ונקנה חלקת שדה ונחרוש אותה בעזרת השוורים שלנו ונזרענה חיטים, ונקצור ונדוש את החיטים ואז יהיה לנו קמח רב וכך נאכל לחם רב מפרי אדמתנו ונהיה שבעים כולנו. האשה הכפרית שמחה על רעיונה המוצלח ויצאה במחול עד שהביצה נפלה ונשברה וילדיה נותרו רעבים.
ממעשה זה למדנו שהשבעת הרעב לחזור בתשובה תחילתו במעשה טוב קטן, כי הרצון להיות צדיק גמור מיד עלול לגרום לכשלון מוחלט, כמובא בגמ': "תפסת מרובה לא תפסת תפסת מועט תפסת" (יומא, פ.), לפיכך נאמר בהפטרת "שובה": "אמרו אליו כל תשא עון וקח טוב", דהיינו, ישראל מבקשים מהקב"ה שיסלח לעוונותיהם בגין שינוי הכיוון הבא לידי ביטוי במעשה טוב קטן שבתחילת דרך החזרה בתשובה שלמה, משום שהמעשה הקטן מוביל להתקדמות למצוות הגדולות המקרבות את האדם לקב"ה, כפי שנאמר: "קחו עמכם דברים ושובו אל ה'" (הושע, י"ד, ב').
לסיכום:
נמצאנו למדים מן האמור לעיל כי בפרשת וילך משה יעץ לישראל להנצל מן הדין ע"י לימוד התורה, לפיכך אין לישראל להתייאש מן החטא אלא לבטוח ברחמי ה' אפילו אם נגזרה עליהם מיתה, משום שמצות התשובה משמשת כגלגל הצלה גם לרשעים ואף לצדיקים. וכן מצאנו שה' ברחמיו דן את היחיד בתוך כלל ישראל עד שאפילו בשביל יחיד שעשה תשובה מוחלין לכל העולם כולו, וכל שכן שה' מוחל וסולח ללומד את התורה מתוך יגיעה. וכן מצאנו שבכל שבע שנים נצטוו ישראל על מצות "הקהל" המשחזרת את חווית מעמד סיני בזעיר אנפין, בכדי להדגיש את מרכזיותה של התורה בחייו של עם ישראל. מטעם זה מצווה כל אדם מישראל לכתוב ספר תורה בעצמו על מנת שלא תשכח התורה מישראל, משום שמירת הכתוב בספר התורה היא אשר שומרת על ישראל לדורותיו, שנאמר: "כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזבו" (משלי, ד', ב').
יה"ר שצערם וכאבם של ישראל לאורך הגלות יכפרו על כל חטאותינו, ויעזרנו ה' לשוב בתשובה שלמה ויתקיים בנו מקרא שכתוב בהפטרה: "ארפא משובתם אהבם נדבה כי שב אפי ממנו" (הושע, י"ד, ה'), וכן יה"ר שזכות לימוד התורה יעמוד לנו לצדקנו ביום הדין, ונזכה אנו וזרענו שיתקיים בנו מקרא שכתוב: "כי זאת הברית אשר אכרת את בית ישראל אחרי הימים ההם נאם ה' נתתי את תורתי בקרבם ועל לבם אכתבנה והייתי להם לאלהים והמה יהיו לי לעם" (ירמיה, ל"א, ל"ב).
העל"ח רפאל ב"ר אשר חגבי (חגי רפי)
מקורות
עריכהעל-פי מאמר של רפאל ב"ר אשר חגבי שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2012-09-13.
דף זה הוסב אוטומטית מאתר הניווט בתנ"ך. (הקישור המקורי) יתכן שבגלל שגיאה בתוכנת ההסבה נפלו טעויות. אתם מוזמנים לתקן את הטעויות, ולמחוק הודעה זו מהדף.
קיצור דרך: tnk1/messages/sofrim_hagay_index_37