ביאור:התפוח בכה מאוד
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
בספר יואל, במסגרת תאור המצב הכלכלי הקשה בעם ישראל, נאמר (א12): " " "הגפן" " " "הובישה, והתאנה אומללה, רימון גם תמר ותפוח , כל עצי השדה יבשו, כי הוביש ששון מן בני אדם" " ".
הפירוש המקובל (נדמה לי) הוא שצריך לקרוא את הפסוק הפוך: בני האדם כבר לא שמחים כי כל עצי הפרי התייבשו. אבל כבר בפסוק א7 תואר ההרס של חלק מעצי הפרי: "שם גפני לשמה ותאנתי לקצפה...": מדוע יש צורך לחזור על כך?
לדעתי אפשר לפרש את הפסוק ככתבו, ע"פ כמה פסוקים בשיר-השירים שבהם נזכרו הפירות האלה:
- הרעיה מבקשת (ב5) " "סמכוני באשישות, רפדוני בתפוחים ; כי חולת אהבה אני!" "
-
- הדוד מזמין אותה לטיול בין התאנים והגפנים (ב13): " "התאנה" " " "חנטה פגיה, והגפנים סמדר נתנו ריח; קומי לך, רעייתי יפתי, ולכי לך!" "
-
- הדוד מטפס על תמרים (ז9): " "אמרתי אעלה בתמר" " " ", אוחזה בסנסיניו..." " )ע"פ הפשט התמר הוא משל לגופה של הרעיה, כמו שכתוב בפסוק הקודם "זאת קומתך דמתה לתמר ושדייך לאשכלות". אבל לא מצאתי פסוק יותר טוב עם 'תמר') . הרעיה מזמינה אותו לטיול בין הגפנים והרימונים (ז12): " "לכה דודי, נצא השדה, נלינה בכפרים! נשכימה לכרמים, נראה אם פרחה הגפן , פיתח הסמדר, הנצו הרימונים ; שם אתן את דודיי לך," " והיא מתאווה להזמין אותו אליה הביתה לשתות יין רימונים (ח2): " "אנהגך, אביאך אל בית אימי תלמדני; אשקך מיין הרקח, מעסיס רימוני" " .
-
- בסוף היא מוצאת אותו ישן תחת התפוח (ח5): ... " "תחת התפוח עוררתיך, שמה חיבלתך אימך, שמה חיבלה ילדתך." "
מכל הפסוקים האלה ניתן ללמוד, שכאשר בני אדם מתאהבים, הם יוצאים לטייל בין העצים ונהנים מפריים. במצב זה עצי הפרי ממלאים את התפקיד שלשמו הם נוצרו – להנות את בני האדם, ואז העצים מאושרים. אבל כשיש מחסור – אין שמחה, " "הוביש ששון מן בני אדם" " , ואז גם האהבה נחלשת ואין ביקוש לעצי הפרי, והעצים ניצבים אומללים ומבויישים כי הם לא יכולים למלא את תפקידם...
מקורות
עריכהעל-פי מאמר של אראל שפורסם לראשונה בפירושים וסימנים 10 וגם ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2000-10-01.
דף זה הוסב אוטומטית מאתר הניווט בתנ"ך. (הקישור המקורי) יתכן שבגלל שגיאה בתוכנת ההסבה נפלו טעויות. אתם מוזמנים לתקן את הטעויות, ולמחוק הודעה זו מהדף.
קיצור דרך: tnk1/kma/qjrim1/pyrot