פתיחת התפריט הראשי

ביאור:השכיבה במשלי יחזקאל

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, ולא מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

מאמר מאת אליעזר לרנר, שפורסם לראשונה בהמעיין.

אם אתם בעלי הזכויות על המאמר, אנא שקלו לפרסם אותו כאן, תחת רשיון לשימוש חופשי.
כך תעבירו את המאמר מרשות שאינה שלכם לרשות שהיא שלכם.


השכיבה במשלי יחזקאל

יחזקאל ד אליעזר לרנר המעיין תשס"ג, ד


תוכן המאמר: הקדמה א. הסברו של רש"י ב. הסבר רד"ק ג. שיטת המלבי"ם ד. שיטת אברבנאל השניה ה. שיטת אברבנאל הראשונה ו. הסבר נוסף ציוויי האכילה

תקציר: פירוש המעשים הסמליים של יחזקאל, והשכיבה על צדו השמאלי.

מילות מפתח: מעשים סמליים, נבואת יחזקאל


הקדמה בפרקים ד ו-ה בספר יחזקאל מצטווה הנביא לעשות מעשים הממחישים את אשר עתיד לבוא על ירושלים. הציווי הזה בא בעקבות הציווי הקודם של הקב"ה אליו "ויאמר אלי בא הסגר בתוך ביתך" (ג, כד), וכתב האברבנאל בתחילת פרק ד "עתה יבאר מהו אשר יעשה בהיותו סגור בבית".

אחד המעשים שמצווה הקב"ה את יחזקאל הוא לשכב על צידו זמן ממושך.

וז"ל הכתוב (פרק ד פס' ד-ו): וְאַתָּה שְׁכַב עַל צִדְּךָ הַשְּׂמָאלִי וְשַׂמְתָּ אֶת עֲון בֵּית יִשְׂרָאֵל עָלָיו, מִסְפַּר הַיָּמִים אֲשֶׁר תִּשְׁכַּב עָלָיו תִּשָּׂא אֶת עֲונָם. וַאֲנִי נָתַתִּי לְךָ אֶת שְׁנֵי עֲונָם לְמִסְפַּר יָמִים שְׁלשׁ מֵאות וְתִשְׁעִים יום, וְנָשָׂאתָ עֲון בֵּית יִשְׂרָאֵל. וְכִלִּיתָ אֶת אֵלֶּה, וְשָׁכַבְתָּ עַל צִדְּךָ הַיְמָנִי שֵׁנִית, וְנָשָׂאתָ אֶת עֲון בֵּית יְהוּדָה אַרְבָּעִים יום, יום לַשָּׁנָה יום לַשָּׁנָה נְתַתִּיו לָךְ. בסדר עולם רבה פרק כו, נאמר: "ואתה שכב על צדך וגו', מלמד שהיו ישראל מכעיסים לפני הקב"ה משנכנסו לארץ ועד שיצאו ממנה שלוש מאות ותשעים שנה. וכלית את אלה ושכבת על צדך הימני וגו', מלמד שהיו בית יהודה מכעיסים לפני הקב"ה משגלו עשרת השבטים ועד שחרבה ירושלים ארבעים שנה. נמצאו כולם ארבע מאות ושלושים שנה". כיצד לדעת בעל סדר עולם הגיעו עוונות ישראל למנין 390 שנה ועוונות יהודה לארבעים שנה? אין לכך מקור מפורש, עד שאחד מן הראשונים, המפרש רבי יהודה אבן בלעם, כתב על כך בפירושו (יחזקאל ד, ד): "ואשר לקביעת שתי התקופות האלה לגבי המרי של שני הבתים - הרי קשה עלינו להבינה, ואין אנו חושדים באומר זאת כי הרי הוא יודע הנסתרות, ואין ספק שהוא סיכם את שנות מריים ולכן הן הגיעו למספר הזה. ואחד המפרשים (כוונתו כנראה לרש"י או לרד"ק) הסביר את המספר הזה, ואולם יש מה להשיב עליו בדברים ארוכים, ולפיכך ויתרנו על כך".

ובכל אופן, מהו ההסבר לחשבון השנים הזה?


א. הסברו של רש"י רש"י שם הסביר את הענין כך: "שלוש מאות ותשעים יום - שנינו בסדר עולם, מלמד שחטאו ישראל שלש מאות ותשעים שנה משנכנסו לארץ עד שגלו ממנה עשרת השבטים, ואתה מוצא מהם מפורשים מאתים ארבעים ושלוש משמלך ירבעם עד שגלה הושע בן אלה, ובימי שפוט השופטים מאה ואחת עשר שנים, והשאר סתומים. עוון בית יהודה ארבעים יום - מלמד שחטאו בית יהודה משגלו עשרת השבטים עד שחרבה ירושלים ארבעים שנה, עשרים ושתים של מנשה, שכתוב בו ככל אשר עשה אחאב (מ"ב כא, ג) ואחאב מלך עשרים ושתים (מ"א טז, כט), ושתים דאמון (מ"ב כא, יט), ואחת עשרה דיהויקים (מ"ב כג, לו). ונבואה זו נאמרה ליחזקאל בשנה החמישית לצדקיהו (ראה יחזקאל א א-ב), הרי ארבעים". הסבר רש"י מעורר כמה קשיים: רש"י מצטט ממ"ב כא, ג "ככל אשר עשה אחאב", ומדייק מזה שהכוונה לאותו מספר שנים; אך שם נאמר "וישב ויבן את הבמות אשר אבד חזקיהו אביו... כאשר עשה אחאב מלך ישראל" וכו', וכוונת הפסוק לומר שמנשה עבד לבעל ולאשרה וכו' כמו שעבד אחאב, אך אפילו לא רמוז בפסוק שמספר השנים שחטא מנשה שווה למספר השנים שחטא אחאב! ועוד תמוה, שרש"י כותב "ונבואה זו נאמרה ליחזקאל בשנה החמישית לצדקיהו", אך בפועל צדקיהו מלך י"א שנים, ובכל השנים הללו חטאו אנשי יהודה (ראה דהי"ב לו, יא ואילך), יוצא שישנן שש שנים למלכות צדקיה שדלעת רש"י, ללא סיבה ברורה, אינם נכללות במנין ארבעים השנה! וצ"ע.


ב. הסבר רד"ק הרד"ק מנה את השנים באופן שונה: "ושני עוונם היו שלוש מאות ותשעים שנה. ורבים מצאנו בפירוש (=מצאנו רבים שפירשו) כי בימי השיעבוד אשר בין שופט לשופט שהיו עושים הרע בעיני ה' והיו משועבדים לגוים מיהושע עד שמשון תמצא בחשבון מאה ואחד עשר שנים, ובימי מלכי ישראל שעשו הרע בעיני ה' והיו בשיעבוד מלכי האומות תמצא בחשבון מירבעם עד הושע 241 שנה הרי שלוש מאות חמישים ושתים, חסרו שלושים ושמונה, הוסף עשרים של שמשון... חסרו עדיין י"ח שנה, אלו י"ח שנה בין ימי שמגר שלא נתפרשו, שלא היתה תשועתו אלא מועטה, וכן כתוב 'בימי שמגר בן ענת בימי יעל חדלו ארחות', וכן ימים שבין שמשון לעלי, שנא' 'בימים ההם אין מלך בישראל איש הישר בעיניו יעשה', ואז נעשה פסלו של מיכה. ולפי דעתי - כי הארבעים שנה נחשבים כולם למנשה, כי בחטאתיו חרבה הארץ, כי לולי כובד עוונותיו היה ה' סולח לעוונות הבאים אחריו, וליהויקים ולצדקיהו תלה בחטאות מנשה... וארבעים שנה היה מנשה ברשעותו, והיה בתשובה חמש עשרה שנה". אולם גם הסברו של הרד"ק מעורר תמיהה מסויימת: אכן מפורש במקרא שמנשה מלך נ"ה שנה (ראה דהי"ב לג, א) וחזר בתשובה בשלב כלשהו בימי מלכותו (שם יג), אך לא מפורש במקרא שמנשה חטא במשך ארבעים שנה בדווקא והיה בתשובה במשך 15 שנה בדיוק!

ואכן זוהי קושייתו של האברבנאל על הרד"ק: "וגם זה (=שמנשה חטא ארבעים שנה ואז חזר בתשובה) אין לו סמך בכתוב ולא בדברי חז"ל, וגם יקשה לו שנות אמון ושנות יהויקים שגם כן היו במרד ובמעל, ולמה לא יזכרם בנבואה?" חשוב לציין שהנקודה המשותפת להסברי רש"י ורד"ק היא ששניהם פירשו את הביטוי "בית ישראל" (פס' ד) כמכוון לממלכת שומרון; ועל פירוש זה מקשה האברבנאל: "הנביא יחזקאל לא קרא בית ישראל את מלכות אפרים ועשרת השבטים, כי הוא נקרא בדבריו תמיד שומרון, ומלכות אפרים כבר היה חרב ושומם!" עוד קשה לפירוש הרד"ק, שהוא מונה את השנים של ימי שמגר בין י"ח השנים החסרות, אך שופט זה שפט את ישראל תקופה קצרה, אולי רק שבעה ימים, וא"א להיתלות בזמנו כלל! וז"ל מדרש תהלים (צ, ג): "אמר רבי יודן, לא הועמד שופט משמעון, כיוצא בדבר אתה אומר ואחריו היה שמגר בן ענת; לא הועמד מלך, כיוצא בדבר אתה אומר מלך זמרי שבעת ימים בתרצה". לכאורה מדרש זה קשה, הוא קובע שאין שופט ואין מלך משמעון, אך לאחר מכן מביא פסוקים ביחס לזמרי וביחס לשמגר שבאו משמעון ושפטו ומלכו! ביאור למדרש זה נמצא במדרש אחר (פסיקתא דרב כהנא, נספחים לפרשת וזאת הברכה): "בשביל שלא ברכו לא העמיד שופט; והכתיב מלך זמרי שבעת ימים בתרצה, א"ר יודן לית שבעת יומין במלכותא כלום". יוצא ששבט שמעון לא היה ראוי להעמיד שופט ומלך, וקיבל רק שופט ומלך "ייצוגיים", מלך שמלך רק שבעה ימים שמלכותו אינה נחשבת, ושופט ששפט רק זמן קצר, אולי ג"כ רק שבעה ימים1.


ג. שיטת המלבי"ם המלבי"ם מסביר את המנין אחרת: "מימות ירבעם שהתחילו עשרת השבטים לחטוא עד חורבן הבית שלוש מאות ותשעים שנה, ולכן ציווהו לשכב ש"ץ יום. אח"כ יסבול עוון יהודה ארבעים יום, וזה נגד ארבעים שנה שהיה מעת התחיל ירמיה לנבאות על החורבן בשלוש עשרה שנה ליאשיה עד החורבן... והגם שאותם ארבעים שנה היו בכלל הש"ץ שנה הקודמים, הנה בחטאים הקודמים היו משותפים כל ישראל וגם עשרת השבטים הגולים מא"י, אבל בחטא זה היה רק בית יהודה לבדו". ברור שהקושיא אותה מקשה האברבנאל על רש"י ורד"ק ש"הנביא יחזקאל לא קרא בית ישראל את מלכות אפרים ועשרת השבטים" אינה קשה להסבר המלבי"ם, כיון שהמלבי"ם מסביר את הביטוי "בית ישראל" כמשותף לכל ישראל.


ד. שיטת אברבנאל השניה המשותף לכל ההסברים שראינו עד כה הוא שהם נצמדים לדברי סדר עולם. אולם ר"י אברבנאל מביא שני הסברים נוספים, השונים לגמרי מאלו שראינו עד כה.

נתחיל דווקא מהאפשרות השניה של האברבנאל: "וידוע שמעת שנחלקו המלכויות מלכו מבית יהודה מרחבעם עד חורבן ירושלים ש"ץ שנה, כמו שתראה משנות מלכי יהודה... מעוון בית יהודה ארבעים יום - אחשוב שרמז בזה אל מלכות שלמה, שהוא היה ראש בית יהודה, והוא מלך ארבעים שנה".

ה. שיטת אברבנאל הראשונה ההסבר השני של האברבנאל: יחזקאל מצטווה לשכב בסך הכל 430 יום כנגד 430 שנות שיעבוד מצרים, מתוכם 390 שנה על צד שמאל כנגד עשרת השבטים ועוד 40 שנה על צד ימין כנגד שבט יהודה. וז"ל: "ולפי שלא יחשב לשכב על זה יום או יומיים, אמר מספר הימים אשר תשכב עליו בחשבך בזה תשא את עונם... כלומר תמנה בשכבך כל הזמן שישבו ונענשו בגלות מצרים... ונשאת ותמנה את עוון בית יהודה, והוא הגלות שסבל ג"כ שבט יהודה במצרים ארבעים יום, שיהיו הימים כולם על שני הצדדים (=יחד) ת"ל יום, והת"ל השנים ההם הם אשר ישבו במצרים, ופסוק מלא הוא 'ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים שלשים שנה וארבע מאות שנה'. והבדילם בשני המספרים בית ישראל בפני עצמו ובית יהודה בפני עצמו, לפי שגם קודם חילוק המלכויות היו במספר העם וביתר העניינים תמיד מונים כל השבטים בחלק אחד ושבט יהודה בפני עצמו בחלק אחר, וזה מפני כבוד שבט יהודה ומעלתו על שאר אחיו"...

ו. הסבר נוסף נראה לי שאפשר לצעוד צעד נוסף בעקבות דברי אברבנאל אלו. לדעתי אכן שכיבת הנביא על צידו השמאלי היא כנגד עוונות בית ישראל בשיעבוד מצרים כדעת האברבנאל הנ"ל, ושכיבתו על צידו הימני היא כנגד עוונות בית יהודה בשיעבוד מצרים; אך החילוק בין יהודה לישראל אינו רק בגלל "כבוד שבט יהודה ומעלתו על שאר אחיו" כדברי האברבנאל, אלא גם כנגד חטאי ישראל במדבר ארבעים שנה. הראיה לכך היא שהציווי ליחזקאל לשכב ארבעים יום נאמר באותו לשון בדיוק שבו מופיע העונש על חטא המרגלים בו נגזר על העם לרעות במדבר ארבעים שנה, כאן (פס' ו) '...ונשאת את עוון בית יהודה ארבעים יום, יום לשנה יום לשנה', ושם (במדבר יד, לד) 'במספר הימים אשר תרתם את הארץ ארבעים יום, יום לשנה יום לשנה תשאו את עונותיכם ארבעים שנה'.

בתורה מסופר בפירוט על חטאי ישראל במדבר, אך לא על חטאי ישראל במצרים; אך בספר יחזקאל (פרק כ) ובתהילים (קו, כז) מפורש שהעם חטא גם בהיותו במצרים. חידוש נוסף המופיע לראשונה בספר יחזקאל הוא תליית גלות העם בבית ראשון בחטאי ישראל במדבר.

פרק כ' בספר יחזקאל מדבר על שתי תקופות בחיי העם - תקופת מצרים (פס' ה-ט) 'ואודע להם בארץ מצרים ואשא ידי להם לאמר אני ה' אלוקיכם, ביום ההוא נשאתי את ידי להם להוציאם מארץ מצרים אל ארץ אשר תרתי להם זבת חלב ודבש, צבי היא לכל הארצות, ואמר אליהם איש שקוצי עיניו השליכו ובגלולי מצרים אל תטמאו אני ה' אלוקיכם... ואמר לשפך חמתי עליהם לכלות אפי בהם בתוך ארץ מצרים, ואעש למען שמי לבלתי החל לעיני הגוים אשר המה בתוכם, אשר נודעתי אליהם לעיניהם להוציאם מארץ מצרים". דהיינו שהעם חטא במצרים ועבד ע"ז, ובסופו של דבר העם נגאל ממצרים לא בזכות מעשיו אלא על מנת שלא יתחלל שם שמים. בתקופת שיעבוד מצרים עדיין לא נגזר על העם עונש גלות לאחר כניסתו לארץ.

אח"כ מתוארת תקופת המדבר (פס' י-כג): "...ואביאם אל המדבר, ואתן להם את חקותי ואת משפטי הודעתי אותם אשר יעשה אותם האדם וחי בהם, וגם את שבתותי נתתי להם להיות לאות ביני וביניהם לדעת כי אני ה' מקדשם, וימרו בי בית ישראל במדבר, בחוקותי לא הלכו ואת משפטי מאסו... ואת שבתותי חללו מאד... גם אני נשאתי את ידי להם במדבר להפיץ אותם בגוים ולזרות אותם בארצות". כאן בעקבות חטאי העם במדבר נגזר עליהם לגלות מארץ ישראל עוד לפני שנכנסו אליה2. תפיסה זו, שנגזרה על העם גזירת גלות עוד לפני שהוא נכנס לארץ, מופיעה בגמ' הידועה במס' תענית (כט, א): "א"ר יוחנן, אותו היום (בו חטאו ישראל בחטא המרגלים) ערב תשעה באב היה, אמר להם הקב"ה, אתם בכיתם בכיה של חנם ואני קובע לכם בכיה של דורות". אולם לפי ההסבר שהוספתי על דברי האברבנאל נשאלת שאלה: מדוע דווקא עוון בית ישראל כנגד תקופת שיעבוד מצרים, ועוון בית יהודה כנגד תקופת המדבר?

תשובה לשאלה זו מופיעה בספר ביחזקאל (תחילת פרק טז): "ויהי דבר ה' אלי לאמר, בן אדם הודע את ירושלם על תועבותיה, ואמרת כה אמר ה' לירושלים, מכרתיך ומלדתיך מארץ הכנעני, אביך האמורי ואמך חתית, ומולדותיך ביום הולדת אותך לא כרת שרך ובמים לא רחצת למשעי והמלח לא המלחת והחתל לא חתלת... ואעבר עליך ואראך והנה עתך עת דודים, ואפרש כנפי עליך ואכסה ערותך ואשבע לך ואבוא בברית אתך נאם ה' ותהיי לי, ותבטחי ביפיך ותזני על שמך ותשפכי את תזנותיך על כל עובר לו יהי" וכו'. מפורש אם כן בכתוב שיחזקאל מנבא אל יהודה (ככתוב "הודע את ירושלים") כאשר הוא מתאר את תקופת המדבר, ומכאן שהנבואות אל ישראל מכוונות כנגד תקופת שיעבוד מצרים.

להשלמת רעיון זה נביא את דברי המלבי"ם לפס' נא: "ושומרון, הגם שהם קיבלו דת ותורה אלוקית כמו יהודה, והיו ראויים לעונש על ע"ז, בכ"ז לא הגיעו מעשיהם למעשה יהודה... באשר בך היה המקדש השכינה והסנהדרין וניסים מתמידים מה שלא היה להם, שלא היו להם נביאים רבים מוכיחים אותם ומקומות המקודשים ששם ילמדו ליראה את ה'". על פי הסבר זה יחזקאל נצטווה לשכב ארבעים יום דווקא לצד יהודה כנגד חטאי ישראל במדבר, משום שיהודה כביכול יותר קרובה אל הקב"ה מאשר ישראל, משום שביהודה שוכן המקדש ובו מתגלים נסים וכו', כמו שבתקופת המדבר היתה קירבה בין כל ישראל לקב"ה במתן תורה, בענני הכבוד, בהשגחה הפרטית וכו'. ואילו השכיבה ש"ץ יום לצד ישראל כנגד חטאי ישראל במצרים היא משום שישראל פחות קרובים אל הקב"ה מאשר יהודה, וגם בתקופת שיעבוד מצרים היתה פחות קירבה בין ישראל להקב"ה.


ציוויי האכילה בפרק ד מופיעים שני צווים של הקב"ה ליחזקאל העוסקים באכילה: בפס' ט - "ואתה קח לך חטים ושעורים ופול ועדשים ודחן וכסמים, ונתתה אותם בכלי אחד, ועשית אותם לך ללחם, מספר הימים אשר אתה שכב על צדך שלש מאות ותשעים יום תאכלנו". ובפס' יב: "ועגת שעורים תאכלנה, והיא בגללי צאת האדם תעגנה לעיניהם". יחזקאל מצטווה לאכול את המאכל הראשון בזמן שכיבתו במשך 390 יום, ואת המאכל השני בתקופת שכיבתו במשך 40 יום.

לדעתי קיים קשר בין משמעות השכיבה, לבין המאכל הנאכל בזמן השכיבה. משמעות אכילת הלחם במשך ה-390 יום מופיעה בפס' טז: "ויאמר אלי בן אדם הנני שבר מטה לחם בירושלים, ואכלו לחם במשקל ובדאגה, ומים במשורה ובשממון ישתו". הלחם אותו מצטווה הנביא לאכול במשך 390 יום בהם הוא נושא את חטאי עוון בית ישראל הוא רמז ללחם שיאכל העם בזמן המצור, וכפירוש המלבי"ם - "ציווה לו עוד שיעשה רמז אל המאכל שיאכלו בימי מצורם". לפי דברינו לעיל, ששכיבת הנביא למשך 390 יום היא כנגד שנות השעבוד במצרים, ובמצרים הרי עדיין לא נגזרה על ישראל גזירת הגלות, מובן למה הלחם אותו מצטווה הנביא לאכול למשך 390 יום רומז ללחם שיאכל העם בזמן המצור- לפני היציאה לגלות.

לעומת זה, משמעות אכילת הלחם במשך ארבעים היום מופיעה בפס' יב-יג: "ועוגת שעורים תאכלנה והיא בגללי צאת האדם תעגנה לעיניהם, ויאמר ה' ככה יאכלו בני ישראל את לחמם בגוים אשר אדיחם שם". ומבאר המלבי"ם: "ציווה לו שבכלות ימי המצור יאכל עוגת שעורים שהוא מאכל בהמה, לרמז על ימי גלותם, שיהיה אחרי תום המצור, שיהיה מאכלם מאכל בהמה". בתקופת המדבר, שכנגדה כאמור תוקנו ארבעים ימי השכיבה, כבר נגזרה גזירת הגלות על ישראל, ולפי זה מובן שהעוגה אותה מצטווה הנביא לאכול במשך ארבעים הימים רומזת למאכל שיאכל העם בזמן הגלות. הערות:


1. וראה עוד בענין שמגר בן ענת במאמרו של הרב ישראל רוזן "שמגר בן ענת - שופט זוטר ומגומד, מדוע?" "מגדים" גיליון לה. 2. בניגוד לתפיסה העולה מספרים אחרים בתנ"ך שגזרת הגלות נגזרה רק לאחר הכניסה לארץ, כגון בירמיה (ב, א ואילך): "ויהי דבר ה' אלי לאמר הלך וקראת באזני ירושלים לאמר כה אמר ה' זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה".