ביאור:הרמב"ם כמקור ל"יום כִּפּוּרִים - כְּפוּרִים"
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
- מאת: הרב מיכאל דושינסקי
רמב"ם הלכות מגילה וחנוכה
עריכהחז"ל הדגישו את חשיבותה של מצות מתנות לאביונים יותר ממצוות אחרות של החג. ברשימת המצוות האופייניות לפורים מנו רק אותה ליד מקרא מגילה
הרמב"ם בהלכות מגילה וחנוכה פרק ב הלכה יז,שהיא האחרונה לפני סיום דבריו בענייני פורים, מבטא את גישת של חז"ל לחובת המתנות לאביונים באמרו: "מוטב לאדם להרבות במתנות אביונים מלהרבות בסעודתו ובשלוח מנות לרעיו, שאין ָ שמחה גדולה ומפוארה, אלא לשמח לב עניים ויתומים ואלמנות וגרים , שהמשמח לב האומללים האלו דומה לשכינה, שנאמר "להחיות רוח שפלי ולהחיות לב נדכאים"
מכל הפסוקים בתנ"ך המחנכים אותנו למצוות צדקה, מדוע בחר "הנשר הגדול",דווקא בפסוק הנ"ל מפרק נ"ז שבישעיהו ?
הרב יהודה לייב הכהן פישמן-מיימון (מחותמי מגילת-העצמאות, מנהיג התנועה הציונית-דתית ושר הדתות הראשון של מדינת-ישראל) מביא בספרו "חגים ומועדים" (ירושלים תש"י) עמ' קכ"ג: "ספרות הקבלה והחסידות אומרת: יום כיפורים הוא יום כפורים, כלומר: יום כמו פורים, כי יום-כפור יש לו אותה הסגולה של פורים לכפר עוונותיהם של ישראל, אלא שההבדל ביניהם הוא: בערב יום-הכיפורים מצוה לאכול ולשתות ואחרי כן באה התענית, ובפורים להיפך: בערב פורים מתענים (תענית אסתר) ואחרי-כן בעיצומו של פורים מצוה לאכול ולשתות."
בהערותיו שם, מס' 20 ו-21 מביא את "מאור ושמש" האומר ש"תיקוני זוהר" מאריך בזה (ראו למטה). כן מביא את ה"זוהר" תצוה קפ"ה א' האומר שמה שהזמינה אסתר את המן אל המשתה, זה היה מעין "שעיר לעזאזל ביוהכ"פ", עיין שם, והשווה מדרש משלי פרשה ט': "כי המועדים עתידים להיות בטלים, וימי ה פ ו ר י ם אינם בטלים לעולם...אמר רבי אלעזר: אף י ו ם ה כ י פ ו ר י ם אינו בטל לעולם", עיי"ש. הרב מיימון מעיר גם על ספר אחר, "עוללות אפרים" (של ר' אפרים שלמה לונטשיץ, בעל ה"כלי יקר" על התורה, רבה של פראג לאחר המהר"ל. נפ' שע"ט לפ"ק), מאמר ש"ג, ומציין "שהאריך בזה
א ך לא הזכיר [מקור] מספרי הקבלה".
הרב מיימון
עריכהגם לא הזכיר כאן ש"קטן נִתְלֶה בגדול". והרי אם יום כיפורים הוא יום "כְּ"-פורים, הרי יוצא לנו שפורים גדול מיום-כיפור! וזאת מניין לנו?
ונראה לעניות דעתי כך: חז"ל הדגישו את חשיבותה של מצות מתנות לאביונים יותר ממצוות אחרות של החג. ברשימת המצוות האופייניות לפורים מנו רק אותה ליד מקרא מגילה (משנה מגילה א, ד).
הרמב"ם
עריכהבהלכות מגילה וחנוכה פרק ב הלכה יז, שהיא האחרונה לפני סיום דבריו בענייני פורים, מבטא את גישתם של חז"ל לחובת המתנות לאביונים באמרו: "מוטב לאדם להרבות במתנות אביונים מלהרבות בסעודתו ובשלוח מנות לרעיו, שאין שָׁם שמחה גדולה ומפוארה, אלא לשמח לב עניים ויתומים ואלמנות וגרים, שהמשמח לב האומללים האלו דומה לשכינה, שנאמר "להחיות רוח שפלים ולהחיות לב נדכאים" (ישעיהו נז, טו)"
אף על פי שהמגילה עצמה מונה את מצות המתנות לאביונים אחרי שמחה ומשתה ומשלוח מנות, סידר "בעל הטורים", רבינו יעקב בן רבינו אשר (ואחריו, כמובן, מרן רבינו יוסף קארו בעל ה"שולחן ערוך"), את דיניה, בטור "אורח חיים", דווקא לפני דיני הסעודה. (אולי כי הרי "עיניהם של עניים נשואות למקרא מגילה"...)
נשאלת שאלה: מכל הפסוקים בתנ"ך המחנכים אותנו למצוות צדקה ולשימוח עניים, אלמנות יתומים וגרים, מדוע בחר "הנשר הגדול", הר"מ במז"ל, דווקא בפסוק הנ"ל מפרק נ"ז שבישעיהו? אם נעיין בפרק נ"ז ובזה שלאחריו (ונימוקנו עימנו, ראו נא להלן!), ניווכח שהרבה תכנים עמוקים מסתתרים בבחירתו זאת. למשל:
ישעיהו פרק נז
- (טו) כִּי כֹה אָמַר רָם וְנִשָּׂא, שֹׁכֵן עַד וְקָדוֹשׁ שְׁמוֹ, מָרוֹם וְקָדוֹשׁ אֶשְׁכּוֹן
(המילה אֶשְׁכּוֹן כאן היא לענ"ד המקור למילה שכינה שברמב"ם הנ"ל).
וְאֶת דַּכָּא וּשְׁפַל רוּחַ לְהַחֲיוֹת רוּחַ שְׁפָלִים וּלְהַחֲיוֹת לֵב נִדְכָּאִים:
ישעיהו פרק נח
- (ג) לָמָּה צַּמְנוּ וְלֹא רָאִיתָ? עִנִּינוּ נַפְשֵׁנוּ וְלֹא תֵדָע?...
- (ה) הֲכָזֶה יִהְיֶה צוֹם אֶבְחָרֵהוּ? יוֹם עַנּוֹת אָדָם נַפְשׁו?ֹ הֲלָכֹף כְּאַגְמֹן רֹאשׁוֹ, וְשַׂק וָאֵפֶר יַצִּיעַ? הֲלָזֶה תִּקְרָא צוֹם וְיוֹם רָצוֹן לַה'?
- (ו) הֲלוֹא זֶה צוֹם אֶבְחָרֵהוּ: פַּתֵּחַ חַרְצֻבּוֹת רֶשַׁע, הַתֵּר אֲגֻדּוֹת מוֹטָה, וְשַׁלַּח רְצוּצִים חָפְשִׁים...
- (ז) הֲלוֹא פָרֹס לָרָעֵב לַחְמֶךָ, וַעֲנִיִּים מְרוּדִים תָּבִיא בָיִת! כִּי תִרְאֶה עָרֹם - וְכִסִּיתוֹ! וּמִבְּשָׂרְךָ - לֹא תִתְעַלָּם!
- (ח) אָז יִבָּקַע כַּשַּׁחַר אוֹרֶךָ, וַאֲרֻכָתְךָ מְהֵרָה תִצְמָח. וְהָלַךְ לְפָנֶיךָ צִדְקֶךָ, כְּבוֹד ה' יַאַסְפֶךָ!
- (ט) אָז תִּקְרָא - וַה' יַעֲנֶה, תְּשַׁוַּע - וְיֹאמַר: הִנֵּנִי!...
- (י) וְתָפֵק לָרָעֵב נַפְשֶׁךָ, וְנֶפֶשׁ נַעֲנָה תַּשְׂבִּיעַ. וְזָרַח בַּחֹשֶׁךְ אוֹרֶךָ, וַאֲפֵלָתְךָ - כַּצָּהֳרָיִם!
- (יד) אָז תִּתְעַנַּג עַל ה', וְהִרְכַּבְתִּיךָ עַל בָּמֳתֵי אָרֶץ!... כִּי, פִּי ה' דִּבֵּר!
ונראה לי שזה מה ששואף הרמב"ם ללמדנו כאן:
היהודים אשר בשושן אכן צמו והתענו שלושה ימים לפי בקשת אסתר [ואף ביטלו מחמת פיקוח-נפש את חגיגת הפסח שבו לא אכלו ולא שתו]. אולם כל זה לא עזר. רק כאשר שבו בתשובה שלימה בנושא של העזרה לִנְפָשׁוֹת נַעֲנוֹת וְלַעֲנִיּים מְרוּדִים - רק אז זכו לנסים של:
| אסתר | ישעיה | ______ |
|---|---|---|
| "והרכיבוהו ברחוב העיר" | "והרכבתיך על במתי ארץ" | |
| "וקראו לפניו ככה יעשה" | "והלך לפניך צדקך" | |
| "אשר המלך חפץ בִּיקָרוֹ" | "כבוד השם יאספך". | כבוד הוא יְקָר בארמית, ובמגילה רב השימוש במלה "יְקָר", במקום "כבוד" של לשון המקרא הקדומה יותר. |
| "המלך" במגילה, לפי חז"ל, רומז לפעמים להשם, ובודאי כאן, כאשר ה"נהפוך הוא" מתחיל בעקבות הצום, האחווה והאהבה בין היהודים לבין עצמם. זהו המלך החפץ ביקרם... כשהם מייקרים, מכבדים את האחר... | ||
| "ליהודים היתה אורה" | "יבקע כשחר אורך" | (לפי חז"ל: אילת השחר היא הרי אסתר) |
יוצא לנו שלא בִּכְדִי בחר איפוא הרמב"ם, דוקא בפסוק מן ההפטרה שקוראים אנו בעיצומו של יום הכיפורים!
הפטרת יום כיפור - "ואמר סֹלּוּ סֹלּוּ"
עריכההפטרה זו ("ואמר סֹלּוּ סֹלּוּ" - שחרית יום כיפורים! מפרקים נ"ז ו-נ"ח בישעיהו!) נבחרה ליום-כיפורים כדי להזכירנו, לקראת המשך התענית [- שהיא העת המקבילה לזמן מצוות מתנות לאביונים, משלוח-מנות וסעודת פורים, אשר מצוותם דווקא ביומו של הפורים!], שאין לַצּוֹם ולתענית כל טעם אם אינם כרוכים בצדקה וברחמים על הזולת.
מורינו הגדול הרמב"ם ז"ל מוסיף ומרמז לנו, בהביאו דווקא פסוק זה, כי: ביום הפורים יכול אני ואף חייב אני להזמינו לחלוק עמי את סעודתי ולשמח את לבו באשר חסר לו: במאכל ובמשתה ובמשהו נוסף, שיכול להרגישו לא רק בחושי הטעם, הריח, השמיעה והראייה, אלא אף בחוש המישוש: בכסף מזומן שממשמשו ביד: מתנות לאביונים. לעומת זאת, ביום הכיפורים הרי איני יכול להזמין את העני אלא לָ צ וּ ם ו ל ה ת ע נ ו ת עמי, כי הרי כולנו חייבים בקיום מצוות "תענו את נפשותיכם" (לכל היותר אוּכַל לכבדו להריח עמי מעט טבק או בושם...!).
יוצא איפוא, שגדול הוא יום-הפורים מיום-הכיפורים. מחשבותינו ומעשינו ביום-הכיפורים, בהכנה אליו ובעקבותיו, צריכים להיות כמעשינו בפורים!
ולפיכך אכן גדול פורים מכיפורים וקטן נִתְלֶה בגדול! יום הכיפורים הוא, אכן, כ-פורים!
עריכה
הארות נוספות:
א. יש לציין שדווקא בשנה מעוברת מוסיפים אנו את "ולכפרת פשע" בתפילת מוסף של ר"ח. המשנה שהוזכרה לעיל, מגילה א ד, אומנם אומרת: "אין בין אדר הראשון לאדר השני אלא קריאת המגילה ומתנות לאביונים", אולם ברישא שם: "קראו את המגילה באדר הראשון, ונתעברה השנה, קורין אותה באדר שני!". עיון בגמרא בבלי וירושלמי ילמדנו ש"אין עיניהם של עניים תלויות אלא בארבעה עשר ובחמשה עשר" (ירושלמי פרק א הלכה א). ייתכן שגם בזמננו, של לוח קבוע, יש ויש מקום להכנה לפורים גם באדר א'. הרי כולנו מציינים את פורים-קטן. ההכנה היא: מתנות לאביונים! השנה המעוברת נותנת לנו הזדמנות ל"כפרת פשע" (שוב רמז ליום-כיפורים, וכבר בנוסח של חז"ל או אף של אנשי כנה"ג: סידור התפילה!) של בין-אדם-לחבירו, ע"י שנרבה בצדקה ובחסד חודש שלם נוסף. כבר "משנכנס אדר" א' עלינו להיות "מרבים [- בבניין 'הפעיל' שהוא אומנם "פּוֹעַל עומד" אך גם "פּוֹעַל-יוצא": מַרְבִּים לַאֲחֵרִים, קרי: לעניים] בשמחה", שמחה-לעניים. ב. גם מנהג "מחצית-השקל" הַנַּעֲשֶׂה בסופה של תענית-אסתר, לפני כניסת חג הפורים, מלמדנו שלתענית אין ערך ללא צדקה המתלווה אליה. עלינו לנצל את ההזדמנות עוד לפני קריאת המגילה לקיים מצווה זו. לעיל הזכרנו שתשובתם השלמה של היהודים בתענית אסתר המקורית היתה ע"י שהעם הוכיח שעל אף היותו "מפוזר ומפורד" (ככינויו בפי המן), הוא נשאר "עם אחד". ובמה? בפרסומו כעם הצדקה והחסד. נס זה, דגל זה (ראו בראשית רבה פרשה נ"ה על והאלקים נִסָּה) של אהבה ואחווה, צדקה, חסד ורחמים, התנוסס ברמה מעל לדגלי כל האומות, והוא הוא אשר זיכנו ל"אז תקרא וה' יענה", "וארוכתך מהרה תצמח".
אמן וכי"ר.
נספחים:
עריכה- [הערה: הקטעים הבאים מסתמכים בדרשתם בעיקר על הדיוק במילה כ-פורים, כ-גורלות. מ"ד]
1. תיקוני זהר דף נז/ב ואיהי יום הכפורים, וכד אתקשטת קדמיה בלבושין שפירין דאינון לבושי כפרה, אתקרי ציץ דיליה, מצנפת דיליה, אבנט דיליה, איהי כלילא מארבע בגדי לבן מסטרא דימינא, ומארבע בגדי זהב מסטרא דשמאלא, בההוא זמנא דאתקשטת באלין לבושין דכפרה אתמר בה ותלבש אסתר מלכות, ובהון עאלת לפני ולפנים, הדא הוא דכתיב ותעמוד בחצר בית המלך הפנימית, ובהון נשאה חן בעיניו, ורזא דמלה וראיתיה לזכור ברית עולם, ומיד ה' שמעה ה' סלחה ה' הקשיבה ועשה אל תאחר: פורים אתקריאת על שם יום הכפורים, דעתידין לאתענגא ביה, ולשנויי ליה מענוי לענג, ומה דאיהי שכינתא אסור ביה נעילת הסנדל, בההוא זמנא אתמר בה מה יפו פעמיך בנעלים בת נדיב, וענוגא וחדוה וכמה טבין מזומנין לגבה, ודא יהא בזמנא דפורקנא בעגלא: ומאן גרם ענוי לשכינתא בגלותא, אלא רזא דמלה ובכן אבא אל המלך אשר לא כדת, בגין דעאלת בלא בעלה, דאתמר ביה מימינו אש דת למו, דבטילו בה אורייתא, ודא גרם אבודא דבית ראשון ושני, הדא הוא דכתיב וכאשר אבדתי אבדתי, ועם כל דא אף על גב דעאלת בלא בעלה דאיהו ד"ת, עם כל דא עאלת באבהן, דאינון שלשת ימים לילה ויום דאתענת בהון, ואינון סהדין דעולימתא עאלת ביה למלכא, הדא הוא דכתיב ובזה הנערה באה אל המלך, נערה ודאי באה אל המלך דאיש לא ידעה אלא בעלה, וכמה דבערב היא באה נערה בתולה ודאי, הכי נמי בבקר היא שבה נערה בתולה ודאי, ובה ערב ובקר פעמים קורין לישראל בעלה, וסהדין עלה דלא חליפת ליה היא ובנהא באחרא, ובגין דא ישראל אמרין בכל יומא שמע ישראל ה' אלקינ"ו ה' אחד, שמ"ע אח"ד, ש"ם א"ח ע"ד, א"ח נטיר לה, בגין דאח לצרה יולד, ועליה אתמר אתה סתר לי, ברוך אתה בבואך, יהודה אתה יודוך אחיך, בגין דביה יקו"ק וביה ד', ביה איהי נטירא: ועליה אתמר ויהי אמן את הדסה, הוא אומן דילה ואיהי אמונה דיליה, ודא איהו דאתמר כאשר היתה באמנה אתו, ולא נגע בה נוכראה דאיהו אחשורו"ש, בגין דאח עמה ודאי, ואיהו סתיר לה מניה, במאי סתיר לה מניה בנקודה דאיהי קוצא דאת ד' מן אחד, א"ח נטיר ד', דלא יתקריב לגבה אחר, הדא הוא דכתיב (ישעיה מ"ב) אני ה' הוא שמי וכבודי לאחר לא אתן, והאי נקודה איהי אות ברית, דבה אשתלים א"ח לעשר, ובה אתעביד י', ומאן דמשקר בברית מילה גרים לאסתלקא מיניה
2. ספר מאור ושמש - רמזי פורים ד"ה בגמרא בגמרא מה ראתה אסתר שהזמינה להמן פליגי בה תנאים ואמוראים עי"ש. וצריך להבין עוד גם את זאת מפני מה הזמינתו שני פעמים לשני סעודות והלא גם בסעודה הראשונה היתה יכולה לגלות למלך כמו בסעודה השניה. ולא עוד אלא כשרצתה לעשות הסעודה השניה בקשה למלך יותר מפעם הראשונה שבסעודה הראשונה לא נאמר אלא אם על המלך טוב ופעם השניה כתיב לתת את שאלתי ולעשות את בקשתי. ואגב נבאר גם הפסוק ותכתוב אסתר המלכה ומרדכי היהודי את כל תוקף לקיים את אגרת הפורים הזאת השנית שלכאורה אינו מובן מהו לשון תוקף וכי גם לזאת היו צריכין תקיפות: והנראה בזה דאיתא בתיקונים פורים אתקריאת עי"ש יום כפורים עי"ש וזהו יום כפורים שיום כפור הוא כפורים. והענין הוא דהנה בראש השנה אז הוא עת המשפט והשטן מקטרג על ישראל כמו שכתוב ויבאו בני אלהים להתיצב וגו' ונתן לנו הקב"ה עצה לתקוע שופר בראש השנה ובזה נתערבב השטן אך זאת אינו אלא לפי שעה, נתן לנו הקב"ה את יום הכפורים שאז גם הקטיגור נעשה סניגור שעולה ואומר מי כעמך ישראל והקב"ה מוחל עונותיהם של ישראל. ועל ידי מה נהפך הקטיגור לסניגור ביום הכפורים על ידי השעיר שהקב"ה נתן לנו עצה לשחדו ליתן שעיר לעזאזל. והנה מצות השעיר הוא שצריך להביא שני שעירים בערב יום הכפורים שיהיו שוין בקומה ובמראה ובדמים ולהגריל עליהם וכשהשטן רואה שהוא חשוב כל כך אצל ישראל שנותנים לו שעיר שהוא דומה לשעיר אשר לה' בכל מעלותיו נשתתק מלקטרג עוד עליהם, אך כל כמה שלא קבל השוחד מהם אינו רוצה לדבר עליהם טובות שחושש שמא לא יתנו לו למחר, על כן בערב יום כפורים כשרואה שהזמין הכהן השני שעירים נשתתק מלקטרג עוד וביום כפורים כשמקבל השוחד הוא עולה ולומד עליהם סניגוריא ואין שטן ואין פגע רע והקב"ה מוחל עונותיהם של ישראל. על כן כל האוכל ושותה בתשיעי כאילו התענה תשיעי ועשירי כי בערב יום הכפורים נשתקק מלדבר קטיגוריא מפני הבטחון שהבטיחו לו ליתן לו מחר שוחד הן בטוחים שהקב"ה ימחול להם מחר עונותיהם על כן אוכלים ושותים בערב יום הכפורים:
והב' סעודות שעשתה אסתר להמן היו דמיון ערב יום הכפורים ויום הכפורים שעל ידי סעודה ראשונה נשתתק ובסעודה שניה פעלה להשבית אויב ומתנקם כמו ביום הכפורים שאנו פועלים על ידי השעיר שהקב"ה ימחול עונותיהם של ישראל שביום הכפורים אין שטן ופגע רע. ומרדכי ואסתר פעלו שביום פורים לא יהיה שום קטרוג על ישראל כמו ביום כפורים. וזהו ותכתוב אסתר וגו' את כל תוקף לקיים את אגרת הפורים הזאת השנית, פירוש תקף בגימטריא שעיר, ורצונו לומר שהודיע להם את גודל חשיבות של ימי הפורים שבימי הפורים אין שום שטן ופגע רע כמו ביום הכפורים על ידי השעיר ועל כן ראוי לקיים את ימי הפורים לדורות וזו היתה כונת אסתר בסעודה הראשונה היתה כונתה כעין הגרלה שהיה הגורל להשוות הס"ם להשם, על כן אמרה אם על המלך טוב יבא המלך והמן היום, על כן היה השוחד להמן שהתפאר מאד לפני חכמיו ואשתו שאסתר השותה אותו בשוה עם המלך כענין הגורל. ובעת הסעודה הראשונה אמרה למלך אם על המלך טוב לעשות בקשתי יבא המלך והמן אל המשתה אשר אעשה להם ומחר אעשה כדבר המלך, כי בסעודה השניה היתה כונתה לקרבן העזאזל ממש ובזה נעשה הקטיגור סניגור דהיינו שנהפך לב אחשורוש לטובה ודיבר טוב על ישראל וגחלים חותה על ראש ס"ם דהיינו המן. וזה הוא הפירוש הגמרא מה ראתה אסתר שהזמינה להמן וכו' אמר חד תנא מבית אביה למדה פירש רש"י ז"ל אם רעב שונאך וכו' דהיינו כונת השעיר ביום הכפורים. וזהו מבית אביה למדה דהיינו מהתורה הקדושה שהיא בית אבינו וזהו לקיים את כל תוקף לקיים מצות שעיר שגימטריא תקף, על כן אנו נותנים בפורים צדקה לגוים על כונה הנ"ל:
3. זוהר חלק ב דף קפה/א כתיב (שם ח) ונתן אהרן על שני השעירים גורלות, גורל אחד ליהו"ה וגורל אחד לעזאזל, דא איהו ההוא חדוה דההוא דלטורא, בגין דקודשא בריך הוא יטיל עמיה גורל, וזמין לה, ולא ידע דנור דליק אטיל על רישיה ועל עמא דיליה, כמה דאת אמר (משלי כה כב) כי גחלים אתה חותה על ראשו, וסימנך (אסתר ה יב) אף לא הביאה אסתר המלכה עם המלך אל המשתה אשר עשתה כי אם אותי, וכתיב ויצא המן ביום ההוא שמח וטוב לב, בההוא חולקא דנטיל ואזיל ליה. ולבתר כד אתי מלכא עלאה לבי מטרוניתא, מטרוניתא תבעת עלה ועל בנהא ועל עמא מן מלכא, ואפילו בזמנא דישראל בגלותא, וצלו צלותין בכל יומא, איהי סלקת ביומא דא לקמי מלכא עלאה, ותבעת על בנהא, וכדין אתגזרו כל אינון נוקמין דזמין קודשא בריך הוא למעבד עם אדום, ואתגזר היך זמין דלטורא דא לאתעברא מעלמא, כמה דאת אמר (ישעיה כה ח) בלע המות לנצח, וסימנך, בזמנא דגלותא (אסתר ז ד) כי נמכרנו אני וגו', כי אין הצר שוה בנזק המלך, מאי בנזק המלך, כמה דאת אמר (יהושע ז ט) והכריתו את שמנו מן הארץ, ומה תעשה לשמך הגדול, דהא שמא עלאה לא אתקיים בקיומיה, ודא איהו בנזק המלך, וכדין והמן נבעת מלפני המלך והמלכה. כדין נהירו דאנפין וכל חידו אשתכח, וישראל נפקי לחירו בההוא יומא, כדין מההוא יומא ולהלאה חירו וחדוה באתגליא לשלטאה עלייהו, כדין בעי למחדי עמהון מכאן ולהלאה, כמה דיהבו ליה חולקא לאתפרשא מנהו, הכי נמי יהבין לשאר עמין לאתפרשא מנהון לתתא. תא חזי מה הוא רזא דקרבנא לקרבא שעיר (לקבל שעיר) ולא מלה אחרא, ואמאי שעיר בראש חדש, והכא נמי שעיר, אלא אי תימא בגין דאיהו סטרא דיליה, יאות, אמאי לא הוי עז, אלא מלה דא אצטריך, ואיהי אשתכחת למאריהון דחרשין, דכל עובדייהו במה דלא (אתחבר) יהא בנוקבא, ועל דא שעיר לא אתחבר בנוקבא, בסטרין דיליה כלהו, עז כד אתחבר בנוקבא, ובגין דאיהו מלכא, יהבין ליה בגין יקרא דיליה האי דלא אתחבר בנוקבא, ולא יהיב חיליה לאחרא, ודא אשתמודע לאינון חרשין דמשתמשין בהני עובדי, ובגיני כך שדיין על ההוא שעיר כל אינון חטאיהון.