ביאור:הצד החיובי של קיצוניות

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, ולא מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

לפרשת פנחס

"פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן השיב את חמתי מעל בני ישראל בקנאו את קנאתי בתוכם ולא כליתי את בני ישראל בקנאתי. לכן אמר הנני נתן לו את בריתי שלום" (במדבר, כה', 11-12).

הרמב"ם בשמונה פרקים שלו, פרק רביעי, מורה לנו את דרך האמצע הטובה, השוללת כל קיצוניות, והוא אף מגדיל ויוצא כנגד כל המחמירים על עצמם, שוכני המדבריות והצמים שלא לצורך, באופן שיכול להוות ביקורת גם על המחמירים יתר על המידה בימינו. זו היא דרך הבריאות, הבריאות הנפשית שבתוך הבריאות הגופנית. אך ידוע לנו מכנגד גם הדחף הקיצוני ובייחוד בחווייה הדתית; האדם שרגש דתי תוקף אותו מרגיש צורך ללכת איתו עד הסוף וברבים מן המקרים לא רק על עצמו הוא יודע לספר, אלא הוא גם יוצא בשצף-קצף על כל מי שאינם הולכים בדרך ה' לשיטתו. בכך הוא מקיים לדעתו את מצוות "הוכח תוכיח". בלי להלעיז, אך זוהי עובדה ידועה, תופעה זו מוכרת לנו מן החברה החרדית. למשל, בפשקווילים זועקי-החמס שלהם. כזה היה פנחס, זוהי הפנחסיות. וכמוהו גם היה אליהו הנביא שמובא בהפטרה, עד שאומרים שאליהו זה פנחס. אם כך, האם יש לשבח נטייה זו? כאן אנו רואים שהוא מקבל שבח על כך. ולא זו בלבד, אלא שהפרס שהוא מקבל הוא 'בריתי שלום', כביכול ההפך ממה שהיה מתאים לו. כלומר - הייתי מבין אם הוא היה מקבל את פרס הקנאות הלאומי, אבל מדוע פרס - ואולי פרס נובל (כמו זה שניתן לערפאת) - לשלום? אלא שידוע לנו שהפכים משלימים אחד את השני וכך נוכל להגיד כאן שאם לא הייתה פעולה זו פעולת שלום כשלעצמה, אף שניתן לראותה אף ככזו, כלומר - כמשכינה שלום בין ה' וישראל, כי אז בודאי השלום משלים פעולה זו, כלומר - הקנאי מקבל מעין חגורת ביטחון שתגן עליו ותבטיח את שלומו. על כל פנים, מכאן אפשר ללמוד, שהחוק של הרמב"ם לא בהכרח תקף בכל מצב וכי לפעמים, אם הנסיבות הקיצוניות דורשות את זה, דווקא הפעולה הקיצונית היא הנדרשת, כדי לאזן את העובדות בשטח. על כן גם אין זו נטייה נפשית קיצונית, אלא פעולה קיצונית נקודתית וככזו אפשר לקבל אותה. והאם נקבל את הנטייה הנפשית הקיצונית? באהבה, למשל, אנו מכירים אותה, כאשר היא פורצת כל גבול ואין, כמדומני, לגנותה על כך. ואדרבא, יש טעם בהליכה עד הסוף עם האמת שלך, אחרת אתה נשאר בממלכת הבינוניות. כך שיש לנו עמדה החולקת על גרסת הרמב"ם ואף היא תקפה, לא פחות. זאת אף כי אינני בטוח שעמדה זו היא מן הבריאות ביותר. ואולי על האדם ללכת עם האמת שלו אכן, אך לזכור שיש אנשים אחרים שיש להם אמיתות אחרות וגם להם יש מקום. ואף כשלעצמו, הביטחון העצמי הוא אמנם תכונה טובה, אך טוב אם אדם יזכיר לעצמו, שהוא רק אדם, המסוגל לטעות, ועל כן לא יתן לעצמו קרדיט מעבר לזה, שזוהי מידת הגאוה.


מקורותעריכה

על-פי מאמר של חגי הופר שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2009-07-20.

דף זה הוסב אוטומטית מאתר הניווט בתנ"ך. (הקישור המקורי) יתכן שבגלל שגיאה בתוכנת ההסבה נפלו טעויות. אתם מוזמנים לתקן את הטעויות, ולמחוק הודעה זו מהדף.

קיצור דרך: tnk1/messages/prqim_t0425_2