הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.


ספר שמות

פרשת שמות

ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה את יעקב איש וביתו באו (שמות א').

שאלות

נראה לשאול, מדוע נכתב, ואלה שמות עם "ו" נוספת. היה לו לכתוב, אלה שמות וגומ'? א.

ועוד, מדוע נאמר, שמות בני ישראל. וכי אין זה ידוע שאלה הם שמותם? ב.

ועוד, מדוע מנה הכתוב את שמות השבטים שלא כסדר הולדתם, או כסדר שמנאם כשירדו למצרים? ג.

ועוד, מדוע נאמר בתחילה, שמות בני ישראל, ולבסוף נאמר, את יעקב? ד.

ועוד, מדוע נאמר, הבאים מצרימה, בלשון הווה. והלא הגיעו למצרים לפני צ"ג שנים? ה.

ועוד, מדוע נכתב, הבאים מצרימה, ולא נכתב הבאים למצרים? ו.

ועוד, מדוע נאמר, הבאים מצרימה, והלא כבר ידוע שבאו למצרים ולא למקום אחר? ז.

ועוד, נאמר בני ישראל הבאים מצרימה. מדוע נכתב שוב, איש וביתו באו? ח.

כיצד נרמז בפסוק חשיבותן של הנשים הצדקניות? ט.

דוגמא לזכות של אשה צדקת ממעשה קמחית אמו של ר' ישמעאל כהן גדול. י.

תשובות

נראה להשיב, נאמר כאן ואלה שמות, לפי שבכל מקום שנאמר ואלה, פירושו שהכתוב בא להוסיף על הראשונים. כלומר, הראשונים נאמרו כאשר ירד יעקב למצרים. שנאמר, ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה (בראשית מ"ו). שם נמנו בפירוט כל שבעים הנפש שירדו למצרים, והיו כולם צדיקים בחיי אביהם יעקב. וכאן בא הכתוב ללמדנו, שפרו ורבו בנוסף על שבעים הנפש שירדו למצרים עם יעקב. ולמרות היותם בגלות מצרים, היו כולם צדיקים, אף לאחר שנפטר יעקב. דהיינו, שהשעבוד לא היה עונש על מעשיהם. ודע, ששעבוד מצרים החל מיום שנפטר לוי בן יעקב דהיינו, ע"ו שנים לאחר פטירת יעקב אע"ה. שנאמר, וימת יוסף וכל אחיו וכל הדור ההוא. דהיינו, כולל לוי. ונאמר, ושני חיי לוי שבע ושלשים ומאת שנה (שמות ו'). ולוי נולד בשנת פ"ז ליעקב, ויעקב נפטר בן קמ"ז שנה, מכאן שלוי חי עד מות יעקב ס' שנים, ולאחר מות יעקב אביו חי ע"ז שנים. (עיין בסיה"ק "אשר על המשכן", עמוד קי"ג - חשבון "כי גר יהיה זרעך", ושם תמצא חפצך שלמים). א.

הטעם לנאמר, שמות בני ישראל. ללמדנו שלמרות שפרו ורבו בני ישראל במצרים, לא שינו את שמותיהם ולא התבוללו. אלא, נשאר שם ה' עליהם, ואף בתקופת השעבוד לא שינו את שמותיהם העבריים. דהיינו, ירדו למצרים בשמות ישראל, ויצאו ממצרים בשמות ישראליים מבלי להיטמע ולהתבולל, למרות קושי השעבוד. שנאמר, יצאו כל צבאות ה' מארץ מצרים (שמות י"ב). היחידי שהתבולל, פרסמו הכתוב, שנאמר, והוא בן איש מצרי (ויקרא כ"ד). כלומר, רק הוא ולא אחר מעם ישראל. שמירת השמות העבריים, גרמה לשמירת הלשון העברית, ויחדה את ישראל כעם זר במצרים, המחויב למורשת שונה. דהיינו, שלא היו בישראל מלשינים, וגדרו עצמם מן העריות. בזכות אלה נתגבשו לעם ונגאלו ממצרים. ודע, שעל מנת למנוע התבוללות, התגוררו ישראל יחדיו בארץ גושן, גם בזמן השעבוד. ונשאו להם נשים רק מבנות ישראל. שנאמר, איש וביתו באו. ב.

הטעם שמנה הכתוב את שמות השבטים, שלא כסדר הולדתם, ושלא כסדר שנימנו כשירדו למצרים, ללמדנו שכולם היו שווים בצידקותם. כיון שהיו מאוחדים ומכבדים זה את זה, קטנים וגדולים מבלי להתיחס לסדר הולדתם. ובכך שימשו דוגמא לדורות הבאים אחריהם. ג.

הטעם שקראם הכתוב תחילה בני ישראל, כי כאשר החלה צרת השעבוד, נתעודדו בשם ישראל. לפי שכאשר נקרא יעקב בשם ישראל, נאמר לו, כי שרית עם אלהים ועם אנשים ותוכל (בראשית ל"ב). וכך קרה לישראל אביהם, כל ימיו היה בצער ובסופם רווח לו. דהיינו, ישראל היו מורגלים בצער שבסופו נחמה. בסיום נאמר, את יעקב. ללמדנו, שכשהחל השעבוד, קם יעקב מקברו ובא לסייע לישראל. וכשראוהו בניו, יצאו גם הם מקברותיהם, ועמדו לסנגר על עם ישראל בניהם. משום כך כתוב, הבאים מצרימה את יעקב. דהיינו, עם יעקב. כשם שנאמר, כרת ה' את אברם ברית (בראשית ט"ו), ומשמעו, כרת ה' עם אברהם ברית. בגין ברית זו החל השעבוד בזרע אברהם, היינו, את יעקב. ואל תתמה על כך, שנשמת הצדיקים מגנה על החיים לאחר מיתתם יותר מאשר בחייהם. כי כאשר הנשמה בגוף היא מוגבלת בגשמיותו. אולם, כשהנשמה במרומים אין לה הגבלה להשפיע אף על העולם כולו. וכן מצאנו אצל כלב בן יפונה, שהלך להתפלל אצל קברי האבות למען תצליח שליחותו. שנאמר, ויעלו בנגב ויבא עד חברון (במדבר י"ג). ודע, שכאשר ירדו יעקב ובניו למצרים, ירדה השכינה עמהם. כפי שהבטיח ה' ליעקב, בכפילת שמו יעקב דוקא. שנאמר, יעקב יעקב… אנכי ארד עמך מצרימה (בראשית מ"ו). על כן נקט הכתוב בשם יעקב בעת שירד ה' עמו למצרים, גם בעת השעבוד. שנאמר, את יעקב, ולא נאמר, את ישראל. וכך בכל הגלויות ה' לא עוזב את ישראל לבדם, מול צורריהם. שנאמר, כי לא יטש ה' את עמו (ש"א י"ב). ד.

הטעם שנאמר, הבאים מצרימה בלשון הווה. לפי שכל זמן שיוסף היה חי, ישבו בארץ רעמסס מבודדים בשלוה ובנחת, כאילו נמצאים הם בארץ ישראל. ולא הבחינו כלל שנמצאים הם בארץ זרה. אך כשמת יוסף החל לקנן בלבם הפחד מצרת השעבוד, כי הבחינו לפתע שהם זרים בארץ. על כן נראה להם כאילו זה עתה באו למצרים, ואינם אלא זרים בארץ. יען כי איננו השליט שהיה ברצונו ובכוחו להגן עליהם ולפרנסם. לפיכך נאמר, הבאים בלשון הווה. ודע, שהשעבוד הקשה החל כ"ג שנים לאחר מות יוסף. דהיינו, כאשר מת לוי בן יעקב בשנת ב"א של"ב לבריאת העולם. לפי שהגן לוי על ישראל, בזכות צידקותו. ה.

הטעם שנאמר, הבאים מצרימה. לפי שמעצמת מצרים שכנה בארץ גדולה ורחבה. על כן נקראו הערים הגדולות ומרכזי האוכלוסין בשם כללי, מצרימה. ואילו הכפרים והמקומות המרוחקים ממרכזי האוכלוסין, נקראו בשם כללי, ארץ מצרים. לכן נאמר, וירדו אבתינו מצרימה ונשב במצרים ימים רבים (במדבר כ'). ולא נאמר ונשב שם ימים רבים. כלומר, כשירד יעקב ובניו התיצבו לפני פרעה בארמונו שבבירת מצרים, דהיינו, במצרימה. ולאחר מכן התגוררו בארץ רעמסס (בראשית מ"ז). שהיתה רחוקה מן הערים הגדולות, דהיינו, מצרים. וכן נאמר בהמשך הפרשה שרעמסס נבנתה לעיר על ידי בני ישראל. שנאמר, ויבן ערי מסכנות לפרעה את פתם ואת רעמסס (שמות א'). ו.

הטעם שחזר הכתוב לומר הבאים מצרימה בטרם השעבוד. להודיענו, שחס ה' על ישראל והורידם להשתעבד במצרים דוקא. לפי שמצרים היתה מעצמה מפותחת ומרכז העולם הקדמון, כשבתוכה עבדים מכל הארצות השכנות. ולא שיעבדם ה' על ידי אומות שפלות מארץ מרחק. שהרי בגזירת השעבוד נאמר, כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם. כלומר, לאו דוקא מצרים. אך ה' ברחמיו בחר להורידם למצרים, וגרם שינתן להם לגור ללא שעבוד, במיטב הארץ בארץ רעמסס צ"ד שנים, והתפרנסו על ידי המצרים. אף את גזרת השעבוד הממשי קיצר להם ה', בזכות צדיקי הדור: יעקב, יוסף ולוי. כך שנשתעבדו ישראל למצרים בפרך רק קט"ז שנים, (שהם בגימ' ה' האלהים) מתוך הארבע מאות שנה שנגזר עליהם. ז.

הטעם שנכתב שוב, איש וביתו באו. על מנת לרבות את נשות ישראל הצדקניות, שאף הן נשאו על כתפיהם את נטל השעבוד בגבורה. ומתוך שגם עליהם ריחם ה', קבע לישראל את ארץ מצרים לביצוע גזרתו. לפי שהיו המצרים שונאים את ישראל, בשל היותם רועי ואוכלי צאן, שהוא אלוהי מצרים. לפיכך, תיעבו אף את בנות ישראל, ובכך נשמרה קדושתם של בנות ישראל. לכן נאמר, איש וביתו באו. ואין ביתו, אלא אשתו. שנאמר, וכפר בעדו ובעד ביתו (ויקרא ט"ז). כלומר, הקיש הכתוב גברים לנשים, לומר לך, כפי שהגברים צדיקים היו, כך הנשים היו צדקניות. חז"ל הפליגו בשבחן של הנשים הצדקניות שהיו במצרים, עד כדי כך שאמרו, בזכות נשים צדקניות נגאלו ישראל ממצרים. משום שנשות ישראל לא פסקו ממצות פריה ורביה, למרות שאינה חלה עליהם, ולמרות השעבוד, ולמרות גזירת פרעה, כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו, בכל זאת שכנעו את בעליהן, ופרו ורבו. על ידי מסירותן של הנשים במצות פריה ורביה, נתרבו ישראל ונתגבשו לעם גדול. שנאמר, הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו (שמות א'). בזכות מצוה זו שקיימו הנשים בסתר ובצנעה, זכו ישראל שיעשה עמם ה' נסים גלויים ובפרהסיה, בעת יציאת מצרים. כמאמר חז"ל: ראויים היו ישראל שיעשה להם ה' נסים גלויים גם בימי עזרא, אלא שחטאו בכך שנטלו נשים נכריות, ולא היו ראויים לנסים. ח.

נמצאנו למדים מן הפסוק הראשון של הפרשה, שנשות ישראל הצדקניות, הן חלק בלתי נפרד מעם ישראל. ונושאות על כתפיהן את התפקיד המרכזי לקיומנו כעם, והצלחתינו לשרוד לאורך הגלות. תחילת מרכזיותה של האשה הצדקת הוא בבנין ביתה הפרטי. שנאמר, חכמות נשים בנתה ביתה ואיולת בידה תהרסנו (משלי י"ד). חכמות נשים בנתה ביתה, בלשון רבים, אלו נשות ישראל שפרו ורבו במצרים למרות השעבוד והקושי. כדוגמת יוכבד ומרים, שהנהיגו את הנשים וזכו בשל כך לבנות בתי כהונה ומלכות ולגאול את ישראל. מעשיהן המסופרים במקרא, בא ליצג את אופין של כלל נשות ישראל במצרים. לעומת זאת, ואיוולת בידה תהרסנו, בלשון יחיד, זו חוה שגרמה מיתה לעולם, וצער לידה לכל הנשים בעולם. ודע, שנשות ישראל התמידו בצדקתן. הדבר בא לכלל ביטוי בסירובן להשתתף בעוון העגל, ובחיבובן את הארץ יותר מן הגברים. מפני צניעותן, לא נמנה מספרן של בנות ישראל. לפי שהיו כביכול הנשק הסודי של עם ישראל. וכן אמרו חז"ל, אין הברכה שורה אלא בדבר הסמוי מן העין. לפי שבזכות נשים צדקניות, יגאל ה' את ישראל גם בעתיד לבא, בנסים גלויים. ואז יבואו על שכרן המושלם. שנאמר, והביאו בניך בחצן ובנתיך על כתף תנשאנה (ישעיה מ"ט). ונאמר, אמר לצפון תני ולתימן אל תכלאי, הביאי בני מרחוק ובנותי מקצה הארץ (ישעיה מ"ג). ט.

זכות נשים צדקניות, ניתן ללמוד ממעשה קמחית אמו של ר' ישמעאל כהן גדול המובא בתלמוד:

מעשה בר' ישמעאל בן קמחית כהן גדול, פעם אחת יצא מבית המקדש, ודיבר עם ערבי אחד בשוק ביום הכיפורים. תוך כדי דיבור, ניתז רוק מפיו של הערבי על בגדיו של ר' ישמעאל. לכן נכנס אחיו ישבב ושימש במקומו ככהן גדול. כך זכתה אמם לראות את שני בניה כוהנים גדולים ביום אחד. ושבעה בנים היו לה לקמחית, וכולם שמשו בכהונה גדולה. אמרו לה חכמים, אלו מעשים טובים עשית שזכית לכך. אמרה להם, מימי לא ראו קורות ביתי שערות ראשי. אמרו לה, הרבה נשים עשו כן ולא הועילו (יומא מז.). י.

מקורות

עריכה

על-פי מאמר של רפאל בר אשר חגבי שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2006-03-09.


דף זה הוסב אוטומטית מאתר הניווט בתנ"ך. (הקישור המקורי) יתכן שבגלל שגיאה בתוכנת ההסבה נפלו טעויות. אתם מוזמנים לתקן את הטעויות, ולמחוק הודעה זו מהדף.

קיצור דרך: tnk1/messages/prqim_t0227_0