ביאור:הפסוק הראשון בפרשת בשלח

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.


פרשת בשלח

ויהי בשלח פרעה את העם ולא נחם אלהים דרך ארץ פלשתים כי קרוב הוא כי אמר אלהים פן ינחם העם בראתם מלחמה ושבו מצרימה (שמות י"ג).

שאלות

נראה לשאול, מדוע נקטה התורה בלשון ויהי שהוא לשון צער (מגילה י:). והלא שמחה היתה לישראל שיצאו ממצרים ? א.

ועוד, מדוע נאמר, בשלח פרעה את העם. דהיינו, מרצונו ולתמיד. והלא שילח את ישראל רק לשלשה ימים, ולשם כך שלח עמם איקטורין. שנאמר, ויגד למלך מצרים כי ברח העם? ב.

ועוד, מדוע נאמר, בשלח פרעה את העם, ולא נאמר בשלח פרעה את ישראל ? ג.

ועוד, מדוע נאמר, כי אמר אלהים פן ינחם העם. וכי ה' חשש שישראל ירתעו ממלחמה, אחרי שראו את כל הנסים הגלויים שעשה להם במצרים, וידעו כי ה' הוא איש מלחמה וכל יכול? ועוד, למי אמר ה' פן ינחם העם ? ד.

ועוד, מדוע נאמר, פן ינחם העם בראותם מלחמה. הלא הפלשתים הם היו אלה שפחדו מישראל. שנאמר, חיל אחז יושבי פלשת ? ה.

ועוד, אם ה' סובב את ישראל מחשש שיפחדו ממלחמה עם הפלשתים, והלא קודם לכן מעצמת מצרים בראשות פרעה רדפו אחריהם, וה' נלחם בהם וטיבעם בים סוף, בנוכחות ישראל. משום כך לא היו ישראל צריכים לפחד מעם קטן כפלשתים? ועוד, הלא דווקא בדרך העוקפת שנחם ה', בא עמלק להלחם בישראל ? ועוד, הלא ישראל לא פחדו במלחמת עמלק ? ו.

ועוד, מדוע לאחר שהתנסו ישראל במלחמת עמלק ונצחוהו ללא פחד, לא החזירם ה' לדרך ארץ פלשתים, הקרובה לארץ ישראל ? ז.

כיצד נרמז בפסוק ענין ההתרחקות מן הרשע ? ח.

דוגמא לסכנה המתרחשת לנהנה מן הרשע, ממעשה ר"א. ט.

תשובות

נראה להשיב, טעם שהתורה נקטה בלשון ויהי שהוא לשון צער, לפי שבצאת ישראל ממצרים היה צער כפול. צער אחד היה לפרעה, שנאלץ לשלח את ישראל לאחר שקיבל עשר מכות, ונהרגו בכוריו ויצאו ישראל ממצרים ברכוש גדול. לפיכך הצטער פרעה, כי אילו הוציאם שנה אחת קודם, היו נמנעים ממנו המכות, והיה רכוש מצרים נותר על כנו. שהרי ממילא בשנה האחרונה לא עבדו ישראל בשעבוד. והצער השני היה לישראל, שהוציאו עימם את הערב רב, שגרמו לכך שלא יכנסו ישראל לארץ מיד, וימותו בגללם במדבר, בגין חטא העגל ובשיטים. א.

הטעם שנאמר, בשלח פרעה את העם. משום שפרעה לא שלח את ישראל עם ליווי גלוי, אלא עם ליווי סמוי בדמות האיקטורין (מרגלים) והערב רב. את המרגלים שלח כדי שיוכל להחזיר בכח הזרוע את ישראל למצרים, בתום שלשה ימים. שנאמר, ויגד למלך מצרים כי ברח העם. ואת הערב רב שלח כדי שבחדות השחרור לא יבחינו ישראל, במוקש הטמון להם ולא יזהרו. שנאמר, בשלח פרעה את העם. דהיינו, ששלח את הערב רב מחופשים כאחד העם. לפי שצפה שהערב רב יסיתו וידיחו את ישראל לחטוא, ויגרום להם החטא ויחזרו למצרים. שנאמר, נתנה ראש ונשובה מצרימה (במדבר יד). לכן כשבאו אנשי הערב רב לפני משה, וביקשו להתגייר. פנה משה לה' לבקש את רשותו לגיירם, אמר לו ה': והוצאתי את צבאתי את עמי בני ישראל (שמות ז') בלבד. והשיבו משה: לעולם מקבלים את השבים. אמר לו ה': קחם תחת אחריותך. משום כך נקראו הערב רב עמו של משה. שנאמר, רד כי שחת עמך אשר העלית מארץ מצרים (שמות ל"ב). ב.

הטעם שנאמר, בשלח פרעה את העם. ולא נאמר, עמי, ולא נאמר, ישראל, ולא נאמר, בני ישראל. ללמדנו, שפרעה שלח את העם, דהיינו, את עמו שהם הערב רב. מכאן ואילך, בכל מקום שנאמר שהעם חטאו, הכוונה היא לערב רב שחטאו, החטיאו, ומחטיאים את ישראל. כפי שאמרו חז"ל, לא יפרשו ערב רב מישראל, אלא רק בגאולה הסופית. ודע, שבעזות מצחם, רצו הערב רב להרוג אפילו את משה מושיעם. שנאמר, וירב העם עם משה.. ויצעק משה אל ה' לאמר מה אעשה לעם הזה עוד מעט וסקלני (שמות י"ז). אלא, שחס ה' על משה, וציווהו עבור לפני העם, ותראה שלא יעיזו להרע לך. וכן קרה ליצחק אע"ה, שאהב את עשו הרשע. ולבסוף הכהה עשו את עיניו וציפה למותו. שנאמר, יקרבו ימי אבל אבי. ג.

הטעם שה' לא הוליך את ישראל דרך ארץ פלשתים, בגלל הערב רב שהצטרף אליהם. וכן נאמר, ולא נחם אלהים דרך ארץ פלשתים, כי קרוב הוא. דהיינו, כי קרוב ה' לישראל. שנאמר, ישראל עם קרובו. כי גלוי וידוע לפני ה', שאם יכנסו ישראל לארץ לפני קבלת התורה ולימודה, לא יוכלו לעמוד במלחמה הכפולה נגד יצר הרע, ונגד חבר מרעיו הערב רב. וכתוצאה מכך ישובו למצבם במצרים. דהיינו, ישקעו במ"ט שערי טומאה. וזהו שנאמר, כי אמר אלהים פן ינחם העם בראותם את קושי המלחמה ביצר הרע. למי ה' אמר פן ינחם העם? אמר ליעקב, כי ה' הבטיח ליעקב שתי הבטחות. שנאמר, אנכי ארד עמך מצרים ואנכי אעלך גם עלה (בראשית מ"ו). דהיינו, הבטחה אחת, שירד עמו לגלות מצרים ולא יעזבנו. ההבטחה השניה, שיעלנו מקיברו לראות את יציאת מצרים. שנאמר, וירא ישראל את היד הגדולה אשר עשה ה', ואחר כך נאמר, ויראו העם. וכשראה יעקב אע"ה את הערב רב, הסכים עם ה' שלא יכניסם מיד לארץ. דהיינו, כדי שהגאולה תהיה שלמה, צריכים ישראל קודם לקבל את התורה, ולהגות בה כתבלין כנגד יצר הרע והערב רב. לכן בהמשך נאמר, וחמושים עלו בני ישראל דווקא, ולא נאמר, העם. אין הכונה שישראל עלו חמושים בכלי מלחמה. כי מנין היו להם כלי מלחמה? ומנין ידעו להלחם בכלי מלחמה? אלא, שדייק הכתוב לומר, וחמשים עלו בני ישראל מארץ מצרים. דהיינו, שמטרת עלית ישראל ממצרים, היתה לצורך קבלת חמשה חומשי התורה, שניתנה ביום החמשים לצאתם מארץ מצרים. וכן נאמר במלחמת עמלק, ויבא עמלק להלחם עם ישראל ברפידים. ואמרו חז"ל, על שרפו ידם מן התורה. לכן משה תיקן את הפירצה דווקא על ידי יהושע. שנאמר עליו, נער לא ימיש מתוך האוהל. דהיינו, שהיה עוסק בתורה תדיר. משום כך לא בחר משה בגיבורי ישראל. אלא אמר ליהושע, בחר לנו אנשים. דהיינו, צדיקים כמונו. ד.

הטעם שאמר ה' פן ינחם העם בראותם מלחמה, משום שניצחון על הפלשתים הוא ניצחון קל, כי הפלשתים פחדו מישראל. שנאמר, חיל אחז ישבי פלשת (שמות ט"ו). לכן חשש ה' שכאשר בעתיד תקרה מלחמה קשה יותר, יכנס בלב העם פחד מכיבוש הארץ. לכן סיבב ה', שיבוא עמלק מארץ מרחק להלחם עם ישראל. כי מושבו של עמלק היה בארץ הנגב, ועבר את כל מדבר סיני עד רפידים כדי להלחם בישראל, על מנת להוכיח שכוחו גדול מכוחה של מצרים. וכן אמר ר"ש, מלחמת עמלק היתה המלחמה הכי קשה לישראל, מיום שנברא העולם ועד מלחמת גוג ומגוג שתהיה באחרית הימים. דהיינו, כבר בצאתם מארץ מצרים הציב ה' בפני ישראל את המלחמה הכי קשה, עם האויב הכי רע ואכזר. כדי לחזק את לב בני ישראל, ולהראותם שהניצחון במלחמות ישראל, הוא ניצחון הרוח ולא ניצחון הכוח. כי הנצחון על עמלק הושג בזכות צדיקי הדור, ולומדי התורה. כפי שנאמר, ה' עוז לעמו יתן, זו התורה שנקראת עוז. ונאמר, לא בחיל ולא בכח כי אם ברוחי אמר ה' צבאות (זכריה ד'). דוגמא מאלפת לניצחון הרוח היתה בזמן גדעון, בעת שנאספו על ישראל כל מדין ועמלק ובני קדם, כארבה לרוב ולגמליהם אין מספר כחול שעל שפת הים לרוב. לעומתם עמד גדעון עם שלוש מאות צדיקים בלבד, שניצחו את צבא מדין ועמלק ובני קדם, באמצעות תקיעות שופר, ושבירת כדים. וכשרצו ישראל להמשיל עליהם את גדעון בעקבות הניצחון, אמר להם גדעון: ה' ימשל בכם (שופטים ח'). ה.

הטעם שה' אמר, פן ינחם העם בראותם מלחמה. דהיינו, שה' לא חשש שהעם יפחדו ממלחמה עם עמים אלא ממלחמה נגד יצר הרע. לפי שכנגד העמים ה' הבטיח לישראל ניצחונות, כפי שעשה למצרים. אולם, במלחמה כנגד יצר הרע ה' נותן לאדם את זכות הבחירה החופשית, על מנת שיהיה ראוי למתן שכר. ואכן כשישראל נלחמו נגד עמלק, גדול אויבי ישראל בכל הזמנים, לא פחדו ולא רצו לשוב למצרים בעקבות מלחמת עמלק. ולא זו בלבד, אלא, שהעמים פחדו מישראל. שנאמר, שמעו עמים ירגזון חיל אחז ישבי פלשת… נמגו כל ישבי כנען. לכן חשש ה' היה ממלחמת ישראל כנגד יצר הרע, שאם יתגבר עליהם יחזרו למצבם במצרים. דהיינו, למ"ט שערי טומאה. משום שאין לישראל את היכולת להלחם ביצר הרע ובערב רב ללא התורה. כפי שנאמר, על כן יאמר בספר מלחמות ה' (במדבר כ"א). והיכן הוא ספר מלחמות ה'? אלא, זוהי התורה. שכל הנלחם ללמוד תורה ומתעסק בה, זוכה בסופו להיות אהוב לפני ה'. שנאמר, את והב בסופה. ואילו לגבי הערב רב נאמר, ושטו העם ולקטו. דהיינו, שהיו שוטים. כי במקום לאכל את המן ישירות מן השמים, לקטו את המן וטחנו ברחיים או דכו במדכה ובשלו בפרור (במדבר י"א). ולאחר כל עמלם נעשה להם המן בטעם לשד השמן בלבד. כלומר, טרחו לקלקל את טעם המן המקורי, שהיה טעמו כצפיחת בדבש (שמות ט"ז). ושוטים אלה הצליחו להטעות את בני ישראל. שנאמר, ועל נסותם את ה' לאמר היש ה' בקרבנו אם אין (שמות י"ז). על אף שישראל ראו כל הנסים שנעשו לעיניהם, וחזו בהתגלות ה' על ים סוף, ולנגד עיניהם ה' הולך בעמוד אש, ומסביבם ענני כבוד, ומן יורד להם מן השמים, ומים זכים מסופקים להם במדבר. בכל זאת, באו לנסות את ה'. כמאמר חז"ל, המחובר לטמא טמא. דהיינו, כיון שהתחברו עם הערב רב , נעשו שוטים כמותם, ונקראו העם כמותם. אולם, כשישראל שמרו את התורה, נקראו ישראל. ו.

הטעם שלא רצה ה' להכניסם לארץ מיד בצאתם מארץ מצרים. כי רצה ה' שהאמונה והביטחון בה', יהיו מושרשים בישראל וטבועים בהם כדי שלא תקיא אותם הארץ. על כן הוליכם דרך המדבר, כדי לנסותם ולחזק בהם את מידת הבטחון, שהוא שורש האמונה. על ידי כך נבדלו ישראל מן העמים, ונעשו ראויים לקבלת התורה והארץ. כי בעת שהלכו ישראל במדבר ארבעים שנה, סמכו על ה' שימציא להם מידי יום ביומו מן לאכל, מים לשתות ושלו להתעדן. על ידי הציפיה היומיומית לחסדי ה', נתחזקה אמונתם בה' למרות קיטרוגי יצר הרע והערב רב. לפיכך, נעשו ראויים להיות לעם התורה וארץ ישראל. שנאמר, זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולתיך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה (ירמיהו ב'). ז.

נמצאנו למדים מן הפסוקים הראשון של הפרשה, שהעלאת הערב רב ממצרים, גרמה למשה ולישראל רעות רבות. ומכן למדנו שצריך האדם להתרחק מן הרשעים, ולא להתחבר עמהם. שנאמר, כי יסיר את בנך מאחרי (דברים ז'). לכן צריך אדם להשתדל להתחבר לצדיקי אמת. משל למה הדבר דומה, לאדם הנכנס לבורסקי, אפילו שאינו עובד שם, בגדיו נספגים בריח רע. ואילו אדם הנכנס לחנות של בשמים, אפילו אם לא ישים על עצמו מן הבשמים, בגדיו נספגים בריח טוב. כפי שנאמר, הולך את חכמים יחכם ורעה כסילים ירוע (משלי י"ג). משום שהרשעים בחרו את דרך התאוות הגופניות החולפות, ובחלו בדרך הרוחניות הנצחית, תוך התעלמות מן האמת. לכן שלמה המלך ע"ה אמר, שאין להוכיח ולהתקרב לשלשה סוגי אנשים: כסילים, לצים, ורשעים. וכן דוד המלך ע"ה בחר לפתוח את ספר תהילים, בהעלאת חשיבות המתרחק מן הרשע. שנאמר, אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים ובדרך חטאים לא עמד ובמושב לצים לא ישב כי אם בתורת ה' חפצו (תהילים א'). וכמו כן בחר דוד לכנות הרשעים מרעים. שנאמר, אל תתחר במרעים (תהילים ל"ז). כי בתחילה מראים עצמם כרעים ואהובים, ובסוף גורמים רעה למתחבר עימם. לכן ציפיתו הגדולה של דוד היתה: יתמו חטאים מן הארץ ורשעים עוד אינם, באותה העת, ברכי נפשי את ה' הללויה (תהילים ק"ד). גם התנא במסכת אבות קבע בפשטות: הרחק משכן רע ואל תתחבר לרשע. כי דרך הרשע מובילה לכליון. שנאמר, ושבר פשעים וחטאים יחדו ועזבי ה' יכלו (ישעיה א'). לעומת זאת למתרחק מן הרשע, צפויה גאולה. שנאמר, ופדויי ה' ישבון ובאו ציון ברנה ושמחת עולם על ראשם ששון ושמחה ישיגו ונסו יגון ואנחה (ישעיה ל"ה). ח.

דוגמא לסכנה המתרחשת לנהנה מרשע, ניתן ללמוד ממעשה המובא בתלמוד:

מעשה שנתפס ר"א (בידי המלכות), וכפו אותו שיעבוד עבודה זרה, והוליכוהו למקום שדנים בו חייבי מיתות. אמר לו אותו הגמון: זקן שכמותך מתעסק בדברים הבטלים הללו? (דהיינו, בתורה ובמצוות). יותר טוב לך, שתפנה ותעבוד את יראתנו, ולא תמות. אמר לו ר"א: הדיין נאמן וצדק. ההגמון חשב שר"א מתכוון לומר שהוא צודק. אך כוונת ר"א היתה לומר, שה' הדיין הנאמן צדק, ומחשבתו אמת וצדק. כי אמת דנני ה', משום שפשעתי לקוני. אמר לו אותו הגמון: עתה אני רואה שהיצדקת אותי, כי הדברים שאתה עוסק בהם, הם דברים בטלים. לכן, אני נשבע בעבודה זרה שלי, שנקראת דימוס, שאתה פטור ממיתה. וכשבא ר"א לביתו, נכנסו תלמידיו לנחמו. כי היה מתאבל מאוד, על שלא היה יודע מפני מה אירע לו דבר זה. והיה מחפש במעשיו לעשות תשובה, ולא קיבל מהם תנחומים. אמר לו ר' עקיבא: תן לי רשות לומר לפניך דבר אחד שלימדתני. אמר לו ר"א: אמור. אמר לו ר"ע: רבי, שמא דבר מינות בא לידך, והיה לך הנאה מזה, שהיה ישר הדבר בעיניך, ועליו נתפסת למינות. אמר לו ר"א: עקיבא, הזכרתני. פעם אחת הייתי מהלך בשוק העליון של ציפורי, ומצאני אדם אחד, ויעקב איש כפר סכניה שמו. אמר לי: כתוב בתורתכם, לא תביא אתנן זונה ומחיר כלב בית ה' אלהיך. מהו לעשות ממנו בית הכסא, לכהן גדול? ולא אמרתי לו כלום. אמר לי: כך למדנו מן הכתוב: כי מאתנן זונה קבצה ועד אתנן זונה ישובו (מיכה א'). ממקום טינופת באו, למקום טינופת ישובו. לכן, מותר לעשות ממעות אלו בית הכיסא. והיה לי הנאה מזה הדבר, ועל ידי זה נתפסתי למינות, ועברתי על מה שכתוב בתורה (משלי ה'), הרחק מעליה דרכך (זו מינות) ואל תקרב אל פתח ביתה (עבודה זרה טז:) . ט.

מקורות

עריכה

על-פי מאמר של רפאל בר אשר חגבי שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2006-03-09.

דף זה הוסב אוטומטית מאתר הניווט בתנ"ך. (הקישור המקורי) יתכן שבגלל שגיאה בתוכנת ההסבה נפלו טעויות. אתם מוזמנים לתקן את הטעויות, ולמחוק הודעה זו מהדף.

קיצור דרך: tnk1/messages/prqim_t0227_3