פתיחת התפריט הראשי

ביאור:הוסרל והתנ"ך: האקט הפנומנולוגי של התפילה

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, ולא מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

' הוסרל והתנ"ך: האקט הפנומנולוגי של התפילה '

אדמונד הוסרל (מבחר מאמרים, ירושלים: הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, האוניברסיטה העברית, תשי"ב 1952) מסביר, כי הפנומנולוגיה מתעסקת בניסיון הטהור של הפסיכי, בפסיכי הטהור שהניסיון חושף. לפי הפנומנולוגיה התופעות מתקיימות כ'תודעה של' הדברים המסוימים. המינוח ליש תודעתי שכזה הוא אינטנציונליות. ולחיים הפסיכיים ניתן לגשת לא רק באמצעות ניסיון עצמי, אלא גם באמצעות ניסיון של אחרים. נוצר מעבר מצורה עובדתית אל המהותית, שהיא ה'איידוס', כלומר – ידיעת התופעות על דרך ידיעת מהותן כפי שמתגלה בתוך התודעה.

והוא מסביר –"בהשגת הרפלקסיה הפנומנולוגית הוא חייב לעכב כל הישג לוואי של שימה אובייקטיבית המושג בתודעה בלתי-רפלקטיבית, ובכך לעכב כל שיפוט לגבי העולם כפי שהוא 'קיים' לדידו באופן ישיר" (עמ' 151).

וכן –"העולם, או מוטב, דברים יחידים בעולם כמוחלט, מתחלפים על-ידי המשמעויות של כל אחד מן הדברים הללו בתודעה על אופניהם השונים" (עמ' 152).

התפילה, אם כך, היא סוג אחד של אינטנציונאליות הוסרליאנית, המכוננת יחס בין האדם לתופעות. אך בעוד יחס ההתכוונות הרגיל רק קולט ומפרש את העובדות הקיימות – אקט התפילה גם מנסה לשנות אותם דרך עצם ההתכוונות, 'ללא מגע יד'.

את עיקר דיני התפילה לומדים, מלבד מהאבות, מחנה, עליה נאמר:

שמואל א א יג: "וחנה היא מדברת על לבה רק שפתיה נעות וקולה לא ישמע ויחשבה עלי לשכרה".

נדון מעט באקט התפילה:

ויליאם ג'יימס, בספרו הקלאסי "החוויה הדתית לסוגיה" (ירושלים: מוסד ביאליק, תש"ט) בחלק ה"מסקנות" הוא מתאר את מה שהוא מכנה "תיאוריית השריד", אף שהוא דוחה אותה לבסוף, וכך הוא כותב:

"הציר שעליו יסובו חיי הדת, כפי שציירנו אותם, הלא הוא העניין שיש לו ליחיד בגורלו האישי שלו. אפשר לנסח זאת בקיצור לאמור: הדת היא פרשה מונומנטאלית בתולדות האנוכיות האנושית. כל האלים שמאמינים בהם בני האדם – בין פראים חסרי התפתחות בין בעלי משמעת שכלית – דבר אחד משותף להם: שהם נענים לבקשות אישיות. המחשבה הדתית כולה מובעת תמיד במונחי אישיות, וזאת היא העובדה היסודית האחת בעולם הדת. כבכל הדורות הקודמים כך גם היום יאמר לכם האדם הדתי, כי אלוהיו נענה לו בשטח צרכיו האישיים" (שם, 322).

אבי שגיא, במאמרו: "פצועי תפילה: תפילה לאחר מות האל – עיון פנומנולוגי בספרות העברית", באינטרנט:

http://reshit.hartman.org.il/Article_View_Heb.asp?Article_Id=24

מתאר עולם מודרני בו אלוהים מת, כדברי ניטשה, אלא שהתפילה עדיין נשארת, כפי שעולה מקטעי ספרות שונים שהוא מביא. הוא כותב, כי הוגים רבים הסכימו, כי התפילה היא עיקר בדת. יחד עם זאת,"אכן, התפילה מיוסדת על התבנית הפנומנולוגית של יחס ההתכוונות (האינטנציונליות)" . ניטשה היה זה שזיהה וניסח את אובדן האמונה אצל מרבית האוכלוסייה במאה התשע-עשרה. והוא מוסיף:"גם הוגה דתי כקירקגור הרגיש במשמעות העמוקה של תזת מות האל" . ושגיא ממשיך:

"ואולם, ראוי להציג את השאלה: האם מות האל סילק את התפילה מחיי האדם? האם ההכרה כי לתפילה אין כתובת וקולו של המתפלל חוזר אליו גרמה לשינוי המציאות, ובני אדם, גם אלו שאינם מאמינים, פסקו מלהתפלל? אין צורך בהתבוננות עמוקה כדי לזהות את העובדה שהאדם הוא יש מתפלל. עובדה זו אינה מותנית באמונה באל. היא נחשפת כעובדה ראשונית בחיי אדם. בני אדם, מאמינים ושאינם מאמינים, מוצאים עצמם נושאים תפילה".

כדברים אלה הוא מביא גם מרש"ר הירש:

"ההוראה המקורית של הפועל 'התפלל', ממנו נגזרה 'תפילה' היא: לבחון ולשפוט את עצמו; או כדרך בניין התפעל המורה לעיתים קרובות על שאיפה פנימית: לשבת לדין על עצמו ולשאוף להגיע לידי דין אמת על עצמו. יוצא שהוראת המלה 'תפילה' היא: היחלצות מחיי המעשה של יום יום תוך שאיפה להשיג דין אמת על עצמו, על האנוכי שלו, כלומר על יחסיו אל ה' והעולם, ויחס ה' והעולם אליו. מעשה זה של מאמץ להגיע לידי חריצת דין אמת על עצמו נקרא 'תפילה'. בשפות אחרות מכנים את התפילה בשם המזכיר את הבקשה והתחנונים, אך אלה מהווים רק סוג משנה של התפילה שלנו."

ש"ר הירש, חורב, תרגום: י' פרידמן, בעריכת מ' ברויאר, ירושלים תשס"ז, עמ' 448.

כוונה היא אינה מילה תנ"כית (אך יש כונים – מעין נסך של עבודה זרה). תחת זאת מילה תנ"כית לתפילה היא "פגיעה", כבפסוק:

ירמיהו ז טז: "ואתה אל תתפלל בעד העם הזה ואל תשא בעדם רנה ותפלה ואל תפגע בי כי אינני שמע אתך".

מילה זו מעבירה במשהו את היחס הפנומנולוגי שמכוננת התפילה בין האדם לעולם, דרך אלוהים.

מעניין לעניין באותו עניין, נאמר:

יחזקאל יד ד: "לכן דבר אותם ואמרת אליהם כה אמר אדני ה' איש איש מבית ישראל אשר יעלה את גלוליו אל לבו ומכשול עונו ישים נכח פניו ובא אל הנביא אני ה' נעניתי לו בה ברב גלוליו".

מהו "מכשול עונו ישים נכח פניו"? אני מפרש את זה פירוש פנומנולוגי האומר, כי אין אתה יכול לראות נכוחה את המציאות כל עוד יש בך עוון, כל עוד לא שורש טבעך החוטא. וכן הוא אומר:

ישעיהו נט ב: "כי אם עונתיכם היו מבדלים בינכם לבין אלהיכם וחטאותיכם הסתירו פנים מכם משמוע".

ועל זה נאמר בברית החדשה:

מתי 7 5:"החנף הסר בראשונה את-הקורה מעינך ואחרי כן ראה תראה להסיר את-הקיסם מעין אחיך".

אני חושב שבפילוסופיה מנסים להיכנס לעובי הקורה, אבל האם לא עדיף פשוט להסיר אותה?

ובאמת, הניסיון מורה, שכל אימת שמדבר מרצה לפילוסופיה תמיד בשלב מסוים הוא יתחיל לדבר על השולחן שמולו – האם הוא קיים או לא, ממה הוא עשוי ובאילו אופנים ניתן לתאר אותו. ומהו השולחן אם לא גם כן סוג של קורה?...


תגובותעריכה

למאמרי השלם בנושא, עם הקשר קולנועי:

https://docs.google.com/document/d/1FU5mCoI7w9kDnxZMclxVj5yBaYJe38z0OPvc7seDC30/edit?hl=en_US

-- hagai hoffer, 2011-06-15 15:25:35

מקורותעריכה

על-פי מאמר של חגי הופר שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2011-06-18.


דף זה הוסב אוטומטית מאתר הניווט בתנ"ך. (הקישור המקורי) יתכן שבגלל שגיאה בתוכנת ההסבה נפלו טעויות. אתם מוזמנים לתקן את הטעויות, ולמחוק הודעה זו מהדף.

קיצור דרך: tnk1/messages/prqim_t08a01_3