ביאור:דניאל ו טז

דניאל ו טז: "בֵּאדַיִן גֻּבְרַיָּא אִלֵּךְ, הַרְגִּשׁוּ עַל מַלְכָּא וְאָמְרִין לְמַלְכָּא: דַּע מַלְכָּא דִּי דָת לְמָדַי וּפָרַס, דִּי כָל אֱסָר וּקְיָם דִּי מַלְכָּא יְהָקֵים, לָא לְהַשְׁנָיָה."

תרגום ויקיטקסט: דניאל בתרגום עברי ש. ל. גורדון (של"ג) - אֲזַי הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה רָגְשׁוּ אֶל הַמֶּלֶךְ וְאוֹמְרִים לַמֶּלֶךְ: דַּע הַמֶּלֶךְ, שֶׁדָּת לְמָדַי וּפָרַס, שֶׁכָּל אסר וְקִיּוּם שֶׁהַמֶּלֶךְ יָקִים אֵין לְשַׁנּוֹת.


בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:דניאל ו טז.


דַּע הַמֶּלֶךְעריכה

אֲזַי הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה רָגְשׁוּ אֶל הַמֶּלֶךְעריכה

הנוכלים שרצו להפטר מדניאל שהפריע להם להנות משחיתות בממשל, הכינו מלכודת לדניאל.
הם שיכנעו את השליט להוציא איסור לבקש בקשה מאלוה או אדם במשך שלושים יום, והעובר יזרק לגוב אריות, בידיעה שדניאל ימשיך להתפלל ולברך את אלוהיו.
הם דיווחו לשליט שדניאל עבר על החוק, וחייב להזרק לאריות כדי להבחן אם אלוהיו יציל אותו.

הנוכלים ראו שהשליט מתמהמה, והבינו שהוא מחפש דרך להתחמק מביצוע הבחינה לדניאל.

רָגְשׁוּ אֶל הַמֶּלֶךְ וְאוֹמְרִים לַמֶּלֶךְעריכה

רגשו ואמרו למלך - למעשה זאת 'בקשה'.

  • הם רצו משהו מהשליט (שיקיים את חוק ויהרוג את דניאל).
  • הם דיברו עם השליט.
  • הם דחפו אותו לעשות משהו.

אמרו/דברו/הזכירו/טענו/ציינו/עתרו/נאמו/שוחחו/דנו/הצהירו/התפללו - כולם מילים נרדפות לבקשה, כמקובל: אם זה הולך כברווז ומגעגע כברווז, סביר שזה ברווז.

לכן למעשה הם מבקשים מהשליט לבצע את החוק - ולכן הם עצמם עברו על החוק, והם חייבים להזרק לגוב האריות.

תגובת דניאל?עריכה

דניאל ידע על החוק שפורסם. בזלזול בחוק הוא המשיך להתפלל ולברך את אלוהיו כך שאנשים יכולים לראות אותו דרך החלון הפתוח.
דניאל הבין שהוא יזרק לאריות לזמן מה. אורך הזמן לא הוגדר, ולא נאמר מתי הוא יוצא.
דניאל היה ווזיר בכיר בחצר השליט והיה יכול לפקוד על אנשי הארמון לעזור לו לשרוד את האריות. הוא היה יכול לגרום שהאריות יקבלו אוכל טרי בכמות כפולה ומכופלת, לקבל שמירה מזוינת או אש, להאכיל את האריות בסמים, להכין סולם או חבל או מקום מחבוא בגוב האריות.

דניאל לא היה יכול לבקש רחמים מהשליט, כי החוק אסר על ביקוש בקשות מאל או איש (השליט).
דניאל עצמו רצה לוודא אם אלוהים יציל אותו ויראה את גדולתו לכל בני ישראל ושליטי פרס.

אלוהים הבין שהאמונה באלוהים היא על כף המאזנים. עשרת השבטים כבר אבדו. בית המקדש חרב ובני ישראל בגלות. עכשו נשארו רק שבט יהודה ובנימין (ולוי) ואם הם יראו שאלוהי השמים לא מציל את המנהיג שלהם, אז הם יאבדו את האמונה בכוחו, יפסיקו להתפלל לאלוהים כפי שנדרש בחוק, וגם הם היו אובדים. אלוהים היה חייב להתערב ולהציל את דניאל.

דַּע הַמֶּלֶךְעריכה

הנוכלים נבהלו שהשליט משתהה. בפחד, הם התרגשו ודיברו עם המלך בחריפות.
הם מזכירים למלך ומאימים עליו שהם ידווחו לכורש מלך פרס ומדי, שמינה את דריווש המדי לשליט בבל, שדריווש אינו מכבד את החוק הפרסי.

סביר שדריווש ידע את החוק הפרסי, והבין את הלחץ שהם מפעילים עליו.
הוא הבין שהוא נפל בפח שהם טמנו לו - הם שיכנעו אותו להראות את כוחו וכבודו, ועכשו מתברר לו שהוצאת החוק השרירותי והטפשי הזה הראתה את חולשתו וחוסר הנסיון שלו.
סביר שהשליט כעס בליבו והחליט שלא חשוב מה יקרה לדניאל הוא יסלק את הנוכלים האלה מעל פניו, ויעניש אותם ובני משפחתם בעונש חמור, בדומה למה שהם רצו לעשות לדניאל ולו עצמו.

שֶׁכָּל אסר וְקִיּוּם שֶׁהַמֶּלֶךְ יָקִים אֵין לְשַׁנּוֹתעריכה

הנוכלים מזכירים לשליט את החוק הפרסי כפי שמצאנו אצל אחשוורוש: "כִּי כְתָב אֲשֶׁר נִכְתָּב בְּשֵׁם הַמֶּלֶךְ, וְנַחְתּוֹם בְּטַבַּעַת הַמֶּלֶךְ, אֵין לְהָשִׁיב" ביאור:אסתר ח ח.
למעשה השליט לא היה כפוך לחוק בדיוק, הן הוא לא מלך פרס ומדי, אלא רק שליט ממונה על ידי המלך, הפקודה לא יצאה בשם מלך פרס, והכתב לא נחתם בטבעת המלך. אולם השליט הבין שהוא יהפך לבדיחה אם הוא לא יבצע את פקודתו במלואה.

אֵין לְשַׁנּוֹתעריכה

ראינו במגילת אסתר שלמרות שהמלך אסר לשנות את פקודתו החתומה בטבעת, הוא הרשה לאסתר ומרדכי להוציא פקודה נוספת כרצונם, שתאפשר ליהודים לעמוד על נפשם (ביאור:אסתר ח ח).

גם כאן, ללא שינוי לפקודה המקורית, השליט היה יכול להוסיף הגבלה בזמן (שניה אחת), מקום (צעד אחד פנימה), ציוד מלווה (כידון, אש, אוכל לאריות), להוציא את האריות מהגוב, וכד'.

השליט לא עשה זאת כי הוא רצה לתת הזדמנות לאלוהי השמים להוכיח את כוחו, ככתוב: "אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר אַתָּה עוֹבֵד אוֹתוֹ תָּמִיד, הוּא יַצִּילֶךָ" (ביאור:דניאל ו יז), וגם התכוון להשתמש באותו החוק כדי לזרוק את הנוכלים לאריות.