ביאור:דיני השמיטה

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

' כללי ' :

דיני השמיטה נגזרים מהדיון בשאלה, האם השמיטה בזמן הזה היא מדאורייתא או מדרבנן?

נביא את המקומות בתורה המתייחסים למצוות השמיטה:

מקור ראשון:

"...ושש שנים תזרע את ארצך ואספת את תבואתה והשביעית תשמטנה ונטשת ואכלו אביוני עמך ויתרם תאכל חיית השדה..." (שמות כ"ג, י' - י"א) .

מקור שני:

"דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם, כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם, ושבתה הארץ שבת לה'. שש שנים תזרע שדך ושש שנים תזמר כרמך ואספת את תבואתה ובשנה השביעית שבת שבתון והיה לארץ שבת לה', שדך לא תזרע וכרמך לא תזמר. את ספיח קצירך לא תקצור ואת ענבי נזירך לא תבצר, שנת שבתון תהיה לארץ. והייתה שבת הארץ לכם לאוכלה, לך לעבדך ולאמתך ולשכירך ולתושביך הגרים עמך ולבהמתך ולחיה אשר בארצך תהיה כל תבואתה לאכול"

(ויקרא כ"ה, ב'-ז').

הסמיכות בין שמיטה ליובל

מצוות היובל מופיעה מיד לאחר מצוות השמיטה:

"וספרת לך שבע שבתות שנים, שבע שנים שבע פעמים..." (שם, פסוק ח').

ובפסוק י' נאמר:

"וקדשתם את שנת החמישים שנה... יובל היא תהיה לכם ושבתם איש לאחוזתו ... יובל היא שנת החמישים שנה תהיה לכם..."

רואים אם כן שהתורה הסמיכה את השמיטה ליובל.

' דעת הרמב"ם ' ^{1 ]}

מצות היובל נוהגת מן התורה רק בזמן שכל ישראל יושבים בארץ ישראל, שנאמר: "...וקראתם דרור בארץ ל כל יושביה...", ולמדו חכמים: בזמן שכל ישראל יושבים עליה. לפיכך משהחלה גלות עשרת השבטים בטלו היובלות . היות והשמיטה הוקשה ליובל, לומדים חכמים ש שמיטה בזמן הזה – מדרבנן .

במסכת גיטין (לו.) מובא:

"דתניא רבי אומר וזה דבר השמיטה שמוט בשתי שמיטות הכתוב מדבר אחת שמיטת קרקע ואחת שמיטת כספים בזמן שאתה משמט קרקע אתה משמט כספים בזמן שאי אתה משמט קרקע אי אתה משמט כספים"

' מסקנה ' : בזמן שהיובל נוהג - השמיטה נוהגת , אבל בזמן הזה שהיובל לא נוהג השמיטה היא רק מדרבנן .

נשאלת השאלה : מה ההבדל למעשה , אם השמיטה היא מדאורייתא או מדרבנן ?

' מלאכות האסורות מהתורה ' : אסור לעשותן, אפילו כדי לשמור על קיום האילן ונקראות בשם "לאוקמי".

המלאכות האסורות מהתורה הם: זריעה וקצירה (בירק), זמירה ובצירה (באילן), והעובר עליהם לוקה.

חרישה ונטיעה אסורות מהתורה, אבל אין לוקים עליהם.

' מלאכות האסורות מדרבנן ' : אסורות רק אם הם באים להשביח את הצמח ונקראות "לאברויי". אבל אם זה לקיים את הצמח או למנוע הפסד - מותר.

היות ולדעת רוב הפוסקים, שמיטה בזמן הזה היא מדרבנן, לכן מותרות מלאכות שהם מבחינת "לאוקמי", כלומר, לקיים את הצמח ולא מלאכות שהם "לאברויי" להשביח את הצמח. נביא לכך מספר נפקא-מינות:

' גינות ' :

1) מותר להשקות רק מה שצריך.

בעונת הגשמים אין להשקות כלל.

עדיף על ידי ממטרה ולא באופן ידני.

אסורה השקאה מיותרת.

אסור לנכש עשבים, אבל אם העשבים חונקים את הצמח מותר.

צמחים בבתים - אם יש חשש לשרפת קוצים או נחשים וכו' מותר.

זיבול ודישון – רק למנוע נזק ניכר.

כיסוח הדשא - אם זה להשבחה אזי אסור לכסח, אבל אם זה לשם נוי מותר, כלומר למעשה, צריך לחכות עד שהדשא יצמח במידה ניכרת ותתקלקל צורתו ואז מותר. פעולה זו מבצעים רק שברור לגמרי שהנוי התקלקל ואז כיסוח הדשא מותר, אבל כאמור, לא להשבחת הדשא.

אותם הכללים נוהגים לגבי גדר חיה, כלומר מבצעים את הפעולה רק שברור שהנוי התקלקל.

עציצים בבית

נאמר (ויקרא, כ"ה, ב'-ה'):

"...ושבתה הארץ שבת לה'... שדך לא תזרע..." .

הירושלמי ^{2 ]} מסתפק בכתוב: האם בית יש בו דין שביעית או לא?

שהרי מחד התורה אמרה, " שדך " ובית אינו בכלל שדה, ומאידך כתוב "ושבתה הארץ שבת לה'" ובית הרי הוא כן בכלל ארץ?

ספק זה אינו מוכרע בירושלמי.

יש אמנם הפוסקים בבית לקולא, אבל מרן "החזון איש" הכריע לחומרא , ולכן אסור לזרוע בבית בשביעית .

עציצים

עציץ נקוב – נחשב כקרקע לכל דיני שביעית ולכן אסור לזרוע בעציץ נקוב.

עציץ שאינו נקוב – אסור מדרבנן לרוב הפוסקים.

בנוגע לעציץ שאינו נקוב בבית – מאחר וגם מדובר בעציץ שאינו נקוב וגם הוא בתוך הבית, כתב החזון איש – שהמקל , יש לו על מה לסמוך .

פירות שביעית – מהם?

אלו הם פירות שגדלו ונקטפו בשנה השביעית, מהתורה יש בהם קדושה ולכן:

חייבים להפקיר אותם , שנאמר "...והשביעית תשמטנה ונטשתה..." (שמות כ"ג, י"א).

אסור להפסיד אותם . שנאמר "...והייתה שבת הארץ לכם לאכלה ..."

3

]

– לאוכלה ולא להפסדה.

אסור לסחור בפירות שביעית , היות ונאמר "לאכלה"- ולומדים לאכלה ולא לסחורה. אגב, החזון איש פוסק שאין חיוב לאכל את פירות השביעית, אלא רק לא לקלקל אותם, אבל רבים אומרים שבאכילת פירות שביעית – הרי האוכל מקיים מצוות עשה של " לאכלה" .

חייבים לבערם בזמן הבעור – "ולבהמתך ולחיה אשר בארצך"- דרשו חכמים במסכת פסחים (נ"ב:): "...כל זמן שהחיה אוכלת מן השדה האכל לבהמה אשר בבית, כלה לחיה אשר בשדה, כלה לבהמתך מן הבית...".

ספיחין: פרי האדמה שגדל בשביעית או תבואה העולה מעצמה, מהתורה הם מותרים באכילה אלא שחכמים אסרו אותם מפני שאנשים החלו לזרוע בשביעית ואמרו שגדל מעצמו מזרעי שנה שישית.

אסור להוציא פירות שביעית לחו"ל.

רואים מכאן שבפירות שביעית יש קדושה ויש להזהר לא להשחית אותם שלא לצורך, עד כדי כך הנושא חשוב שיש הנזהרים ביין של ענבי שביעית, כאשר עושים הבדלה לא לשפוך יין מעבר לגביע (כמו שעושים בד"כ במוצאי שבת) מחשש להשחתת פירות שביעית.

הפקרת הפירות

לדעת הבית יוסף – החיוב הוא על בעל השדה ואם לא הפקיר עבר על מצוות עשה ואין הפירות הפקר.

ויש מן האחרונים שאומרים – שהפירות מופקרים ממילא מבחינת "אפקעתא דמלכא" שהרי התורה הפקירה אותם ולכן גם אם בעל השדה לא הפקירם הם נחשבים להפקר גמור.

ההפקר מתייחס רק לפירות ולא לשדה, לרכוש, לעצים וכו' ולכן צריך להיזהר ולא להזיק.

כיצד קונים פירות של שביעית?

פירות נכרי

לדעת ה" בית יוסף" – אין בהם קדושת שביעית ולכן אין בעיה.

ה" חזון איש " סובר – יש בהם קדושת שביעית ויש בעיה, ולכן הקונים חייבים לעשות הסכם עם בעל החנות שהם ממנים אותו כשלוחם וע"י כך הוא לא קונה כמות גדולה (מסחרית) אלא מעין כמות קטנה לכל אחד ואחד מהם.

אפשרות נוספת היא אוצר בית דין.

מהו אוצר בית דין?

פירות שביעית שהם הפקר לכל, ירוכזו ויחולקו לציבור על ידי הבית דין, אע"פ שאסור לקטוף ולאסוף פירות שביעית כבכל שנה. איסור זה הוא על היחיד הקוצר לעצמו אבל שליחי בית דין שהם קוצרים לצורך הציבור יכולים לקצור ולאסוף את הפירות לצורך השביעית.

בית דין אינו גובה תשלום עבור הפירות, אלא התשלום הוא עבור ההוצאות – תשלום לעובדים.

"גיבורי כח" - על מי נאמר?

בספר תהילים נאמר:

"ברכו ה' מלאכיו גיבורי כוח עושי דברו לשמוע בקול דברו" (ק"ג, כ').

על כך נאמר במדרש תנחומא ^{4 ]}

"רבי יצחק נפחא אומר: אלו שומרי שביעית ולמה נקרא שמם גיבורי כוח, רואה החקלאי ששדהו מופקרת ואילנותיו מופקרים ורואה פירותיו נאכלים וכובש יצרו ואינו מדבר "

כלומר בפשט המדרש: גיבורי הכוח הם לא קוני הפירות והירקות מהישמעלים, אלא הכוונה היא לחקלאים שהם היחידים, שבשביעית אין לרכושם כל משמעות והרהו שייך לכלל . לכך הם צריכים אמונה עזה וביטחון בקב"ה.

כדאי לזכור שבמבחן זה עומדים רק החקלאים ולא הקונים .

1] הל' שמיטה ויובל, פרק י', הל' ח-ט.

2] ריש מסכת ערלה- פרק א', הלכה ב'.

3] ויקרא, כ"ה, ו'.

4] ויקרא, פרק א'.

מקורות

על-פי מאמר של ד"ר מנחם צוקר שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2009-03-11.

דף זה הוסב אוטומטית מאתר הניווט בתנ"ך. (הקישור המקורי) יתכן שבגלל שגיאה בתוכנת ההסבה נפלו טעויות. אתם מוזמנים לתקן את הטעויות, ולמחוק הודעה זו מהדף.

קיצור דרך: tnk1/sofrim/zuckm/jmita2