ביאור:דוד מקבל בהבנה את עונשו, גם כאשר הוא בא מידי בשר ודם

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

כשדוד המלך ברח מאבשלום, בנו שמרד בו, הוא נתקל באויב מר (שמואל ב טז ה):

"וּבָא הַמֶּלֶךְ דָּוִד עַד-בַּחוּרִים; וְהִנֵּה מִשָּׁם אִישׁ יוֹצֵא מִמִּשְׁפַּחַת בֵּית-שָׁאוּל, וּשְׁמוֹ שִׁמְעִי בֶן-גֵּרָא, יֹצֵא יָצוֹא וּמְקַלֵּל. וַיְסַקֵּל בָּאֲבָנִים אֶת-דָּוִד, וְאֶת-כָּל-עַבְדֵי הַמֶּלֶךְ דָּוִד; וְכָל-הָעָם, וְכָל-הַגִּבֹּרִים, מִימִינוֹ, וּמִשְּׂמֹאלוֹ. וְכֹה-אָמַר שִׁמְעִי בְּקַלְלוֹ: 'צֵא, צֵא, אִישׁ הַדָּמִים, וְאִישׁ הַבְּלִיָּעַל!...'."

על-פי חוקי התורה, דוד היה רשאי, ואולי אף חייב, להרוג את שמעי, כי הוא סוקל אותו באבנים ומסכן את חייו. גם על-פי חוקי המלוכה של אותם הימים, היה דוד רשאי להרוג את שמעי, כי הוא מורד במלך. ואכן:

"וַיֹּאמֶר אֲבִישַׁי בֶּן-צְרוּיָה אֶל-הַמֶּלֶךְ 'לָמָּה יְקַלֵּל הַכֶּלֶב הַמֵּת הַזֶּה אֶת-אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ? אֶעְבְּרָה-נָּא וְאָסִירָה אֶת-רֹאשׁוֹ!"

אבל דוד לא נהג כך:

"וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ 'מַה-לִּי וְלָכֶם בְּנֵי צְרֻיָה?; כי (כֹּה) יְקַלֵּל, וכי (כִּי) ה' אָמַר לוֹ קַלֵּל אֶת-דָּוִד, וּמִי יֹאמַר 'מַדּוּעַ עָשִׂיתָה כֵּן?' וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל-אֲבִישַׁי וְאֶל-כָּל-עֲבָדָיו 'הִנֵּה בְנִי אֲשֶׁר-יָצָא מִמֵּעַי מְבַקֵּשׁ אֶת-נַפְשִׁי; וְאַף כִּי-עַתָּה בֶּן-הַיְמִינִי, הַנִּחוּ לוֹ וִיקַלֵּל - כִּי אָמַר-לוֹ ה'. אוּלַי יִרְאֶה ה' בעוני (בְּעֵינִי); וְהֵשִׁיב ה' לִי טוֹבָה תַּחַת קִלְלָתוֹ הַיּוֹם הַזֶּה".

דוד ידע שהוא נמצא בעונש - עונש על חטא בת-שבע. הקללה של שמעי היא רק חלק מהעונש הזה; אילו היה דוד מסכים להרוג את שמעי, היה מראה בכך שהוא לא מכיר בעונש ולא מקבל אותו, אלא מנסה להילחם בו.

על-פי עיקר הדין, היה אפשר להרוג את שמעי; אבל אדם שנמצא בעונש, לא צריך לתבוע את הזכויות המגיעות לו על-פי עיקר הדין; המשימה העיקרית שלו היא לכפר על פשעו.

כמה פרקים מאוחר יותר (שמואל ב כא א-):

"וַיְהִי רָעָב בִּימֵי דָוִד שָׁלֹשׁ שָׁנִים, שָׁנָה אַחֲרֵי שָׁנָה; וַיְבַקֵּשׁ דָּוִד אֶת-פְּנֵי ה'; וַיֹּאמֶר ה' 'אֶל-שָׁאוּל וְאֶל-בֵּית הַדָּמִים, עַל-אֲשֶׁר-הֵמִית אֶת-הַגִּבְעֹנִים'. וַיִּקְרָא הַמֶּלֶךְ לַגִּבְעֹנִים, וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם; וְהַגִּבְעֹנִים לֹא מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל הֵמָּה, כִּי אִם-מִיֶּתֶר הָאֱמֹרִי, וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל נִשְׁבְּעוּ לָהֶם, וַיְבַקֵּשׁ שָׁאוּל לְהַכֹּתָם בְּקַנֹּאתוֹ לִבְנֵי-יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה. וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל-הַגִּבְעֹנִים 'מָה אֶעֱשֶׂה לָכֶם; וּבַמָּה אֲכַפֵּר, וּבָרְכוּ אֶת-נַחֲלַת ה'?".

על-פי התורה, לפני שנלחמים, צריך לקרוא לשלום, לכל עיר בנפרד: (דברים כ י-יא): "כִּי-תִקְרַב אֶל-עִיר לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ - וְקָרָאתָ אֵלֶיהָ לְשָׁלוֹם. וְהָיָה אִם-שָׁלוֹם תַּעַנְךָ, וּפָתְחָה לָךְ; וְהָיָה כָּל-הָעָם הַנִּמְצָא-בָהּ יִהְיוּ לְךָ לָמַס וַעֲבָדוּךָ". חובתם של אנשי העיר היא לתת לנו "מס עובד", כלומר לעשות עבורנו "שירות לאומי"; חובתנו כלפיהם היא להבטיח להם שלום, ולהגן על שלומם כמו שאדון מגן על עבדיו, וכפי שדרשו אנשי גבעון מיהושע בן נון כאשר הותקפו ע"י מלכי האמורי יהושע י ו: " "וַיִּשְׁלְחוּ אַנְשֵׁי גִבְעוֹן אֶל-יְהוֹשֻׁעַ אֶל-הַמַּחֲנֶה הַגִּלְגָּלָה לֵאמֹר 'אַל-תֶּרֶף יָדֶיךָ מֵעֲבָדֶיךָ; עֲלֵה אֵלֵינוּ מְהֵרָה, וְהוֹשִׁיעָה לָּנוּ וְעָזְרֵנוּ - כִּי נִקְבְּצוּ אֵלֵינוּ כָּל-מַלְכֵי הָאֱמֹרִי יֹשְׁבֵי הָהָר" "" '".

יהושע אכן הגן על "עבדיו" הגבעונים, אבל שאול לא הגן עליהם ואף רדף אותם. דוד הבין, שהצרות של עם ישראל נובעות מהעוון הזה של הפרת ברית השלום בין ישראל לבין הגבעונים, והסכים לעשות כל דבר שהגבעונים יבקשו ממנו, על-מנת לכפר על העוון הזה.

בכל הדיונים על מוסר מלחמה במלחמת לבנון הנוכחית, יש נושא אחד, שלדעתי לא זכה להתייחסות מספיקה.

במלחמת לבנון הקודמת, היו הרבה ערים בלבנון שהשלימו איתנו, פתחו לנו את שעריהן ואף זרקו אורז על חיילי צה"ל, כסימן לברכה. אבל אנחנו לא שמרנו על ברית השלום, לא דאגנו להגן על בעלי בריתנו, ובסופו של דבר, לפני שש שנים, הפקרנו אותם . במלחמת לבנון הנוכחית, אף עיר לא מוכנה להשלים איתנו; הם כבר למדו את הלקח; הם מעדיפים לשתף פעולה עם נסראללה, שנלחם למען בעלי בריתו.

במצב זה, אין לנו זכות להאשים את הערים שאינן מוכנות להשלים איתנו, ואין לנו זכות להעניש אותן בעונש הכתוב בתורה ("וְהִכִּיתָ אֶת-כָּל-זְכוּרָהּ לְפִי-חָרֶב").

לעניות דעתי, כל האנשים שטוענים שצריך "לכסח אותם", "להיכנס בהם", וכו'... מתעלמים משורש הבעיה, שהוא הפקרת בעלי בריתנו. ייתכן שלפי עיקר הדין מותר "להיכנס בהם" בזמן מלחמה, אבל כיום אין לנו זכות לפעול על-פי עיקר הדין. קודם כל אנחנו צריכים לכפר על העוון, ולשם כך צריך לפנות באומץ אל בעלי בריתנו, ולשאול אותם "מָה אֶעֱשֶׂה לָכֶם; וּבַמָּה אֲכַפֵּר, וּבָרְכוּ אֶת-נַחֲלַת ה'?".

אחר-כך נוכל שוב לקרוא לשלום לערי לבנון, ואם עדיין יהיו ערים שלא ישלימו איתנו, נוכל "להיכנס בהם". אבל ייתכן שכבר לא יהיה בכך צורך.

מקורות

על-פי מאמר של אראל שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2006-08-15.

תגובות

מאת: צחי צויג

אתה מפספס את הנקודה המהותית. שלום האזרחים של לבנון אינו באחריות ישראל, אלא באחריות ממשלת לבנון, שהיא בעצם הנציגה של אזרחי לבנון. זה כלל לא משנה האם אפשר לסמוך עלינו כבעלי ברית או לא, וכלל לא משנה ההצעה לשלום. הקריאה לעיר להשלים עמנו היא קריאה לעיר שאנו רוצים לכבוש במלחמה יזומה.

 

הנקודה העיקרית כאן, היא שאזרח של כפר מסויים צריך לדאוג שהכפר שאליו הוא משתייך יהיה מוסרי, כמו שאתה רוצה שהצבא שמייצג את הקבוצה שאתה משתייך אליה יהיה מוסרי. ברגע שהאזרח הפשוט רואה שאין לו כל השפעה וחלק מתושבי הכפר מתגרים באויב, עליו לדעת שכל עוד הוא נמצא בקרבת אותם אויבים הוא בסכנה. התפקיד שלו הוא לברוח או להלחם באנשים הללו. זו האחריות שלו בראש ובראשונה, ואחר כך האחריות של הגורם הנתקף.

בעקרון צה"ל היה צריך לעשות הכל כדי לאפשר לאותם אזרחים לברוח, אבל בעיקרון האחריות שלהם היתה לברוח מזמן, ברגע שהם ראו שלוחמי החיזבאללה תופסים אחיזה בכפר. לכן בשעת מלחמה, אין לבוא אל צה"ל בטענות שהוא מפגיז את דרכי המילוט לעיתים מסיבות מבצעיות. ברגע שנכנסים למלחמת מגן עושים את כל הנדרש כדי לנצח במלחמה. תחילה מנסים לפגוע באופן נקודתי בתוקף, אך אם זה לא עובד צריך להרחיב את מרחב הפגיעה לבניינים, ואם זה לא עובד אז לכפרים, ואם זה לא עובד אז מותר להשתמש אפילו באטום. זה לגבי מוסר כללי של מלחמה בין עמים, לגבי עם ישראל, לדעתי היינו צריכים להכריז שאנו ננצל כל תקיפה כנגדנו לכיבוש שטחים נוספים מארץ ישראל, גירוש האוכלוסייה משם וסיפוחם אלינו לצמיתות. אבל זה רק בתנאי שיש למנהיגות העם תודעה אלהית ותורנית.

 

כל ההשוואות לדוד אינן במקום, מפני שחוסר התגובה שלו לא סיכן אותו.

From: erel segal [1]

Sent: Friday, August 18, 2006 5:37 PM

To: Zachi Zweig

Subject: Re: כפרה - מאמר שכתבתי לא מזמן

 

" שלום האזרחים של לבנון אינו באחריות ישראל, אלא באחריות ממשלת לבנון "

" בתורה נאמר "כי תקרב אל עיר", ולא אל ארץ או מדינה. אמנם בזמן התורה כל עיר היתה בעצם מדינה עצמאית, אבל לא בטוח שזה מה שקובע. ייתכן שגם בימינו יש להתייחס לכל עיר בנפרד, ולא להתייחס לכך שיש ממשלה. במיוחד נכון הדבר בלבנון, שבה הממשלה חלשה במיוחד, כל עיר שייכת לעדה אחרת והקשרים בין העדות רופפים למדי. ולכן לא צריך להתייחס לכל הערים של אותה מדינה כאל מקשה אחת . "

בתקופה שבה התורה נכתבה המצב הפוליטי באזור היה של ערי-מדינה, ונראה לי מאד שזה מה שקובע. הרי עיר לא יכולה להכנע אם שליטיה אינם נכנעים. אז אולי במקרה של לבנון זה קצת אחרת, אז מספיק שההנהגה הנוצרית של הכפרים הנוצריים נכנעת ומתחייבת להוקיע את לוחמי החזבאללה מתוכה.

" הקריאה לעיר להשלים עמנו היא קריאה לעיר שאנו רוצים לכבוש במלחמה יזומה "

" מניין לך? נאמר "כי תקרב אל עיר להלחם עליה וקראת עליה לשלום" - ע"פ הפשט הכוונה לכל מצב שבו אנחנו מתקרבים אל עיר להילחם עליה, לא משנה מה הסיבה . "

מפני במלחמה שאינה יזומה המטרה היא רק להכניע את צבע האויב שבא לתקוף אותנו

" ברגע שהאזרח הפשוט רואה שאין לו כל השפעה וחלק מתושבי הכפר מתגרים באויב, עליו לדעת שכל עוד הוא נמצא בקרבת אותם אויבים הוא בסכנה. התפקיד שלו הוא לברוח או להלחם באנשים הללו "

" אם יש חובה לקרוא לשלום לכל עיר בנפרד, אז אנחנו צריכים לתת לו אפשרות נוספת - להשלים איתנו . "

במשך שש שנים קראנו להם לשלום, אך הם לא פעלו כך. חלוקת הכרוזים של צה"ל מהווה את הנסיון האחרון

" כל ההשוואות לדוד אינן במקום, מפני שחוסר התגובה שלו לא סיכן אותו . "

" שמעי זרק עליו אבנים, זה לא מסוכן ?

בזמן האינתיפאדה הראשונה, כשילדים פלשתינים זרקו עלינו אבנים, הימין הקיצוני אמר שאבנים זה כלי נשק מסוכן ומצדיק פתיחה באש על-מנת להרוג ...

חוץ מזה, הוא יכל גם לרגל, גם זו סכנת חיים . " האבנים של שמעי היו רק אבנים נועדו לבזות אותו, ברור שאם היתה סכנה לחייב, שומרי הראש של דוד היו מחזיקים את שמעי

דף זה הוסב אוטומטית מאתר הניווט בתנ"ך. (הקישור המקורי) יתכן שבגלל שגיאה בתוכנת ההסבה נפלו טעויות. אתם מוזמנים לתקן את הטעויות, ולמחוק הודעה זו מהדף.

קיצור דרך: tnk1/kma/qjrim2/tjuvt_dwd_svl