ביאור:דברת שלמה - פרשת שמות

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיטקסט והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

חזרה לדף המבוא בספר דברת שלמה של המגיד מלוצק

פרשת שמות

מידות השבטים

ואלה שמות בני ישראל כו' ראובן וכו'. ויהי כל נפש וכו'.

י"ל הלשון 'שמות' דהל"ל ואלה הבאים.

דהנה בפ' ויגש שהביא כל זרעו למצרים כתיב: 'ואלה שמותם' - לידע שמותם אבל בכאן - תיבת שמות הוא ללא צורך.

גם למה מנה השבטים בפ"ע בפרט והע' נפש דרך כלל.

אך דהנה בפ' ויגש כתיב ואלה שמות כו' יעקב ובניו. בכור יעקב ראובן. בני ראובן בני כו' כן כל בני השבטים.

ולכאורה יפלא: שלא נזכר שמות השבטים בפ"ע רק בניהם כמ"ש בני ראובן כו' בני שמעון כו'.

ולמה הזכיר ראובן בפ"ע כמ"ש בכור יעקב ראובן.

אך י"ל כי בואם למצרים הוא התחלת הגלות כמ"ש חז"ל ע"פ 'שמעתי כי יש שבר במצרים רדו שמה'.

והנה הגלות בא מב' בחינות הא' באשר שהי' עליו לפרוע גזירת בין הבתרים. ובחי' ב' בא גלות מחמת עשיית מעשים רעים ח"ו והעיקר הוצאת ז"ל ר"ל כי הוא מכ"מ כשם שהטיפה נדחית ונגלית חוץ למקומה כך הוא חייב לגלות והתורה חסה על יעקב ובניו הצדיקים שידעו הכל שהגלות בא להם בשביל פריעת חוב ב"ה ולא משום בחי' ב' ח"ו. ולזה פרט הכ'. ואמר בכור יעקב ראובן. ר"ל שוהא טיפה ראשונה שלו ששמר עצמו פ"ד שנים ומסתמא כל השבטים כולם קדושים הם ובניהם. ואעפ"כ באו בגלות

ע"כ צ"ל שאינו אלא משום פריעת חוב הנ"ל. ולכן כשחזר ושנאן כאן - כתיב ואלה שמות. דהנה איתא ברעיא מהימא:

תנאין ואמוראין - מארי מידות דקוב"ה.

ופי' לזה דהנה כל נשמה ונשמה של ישראל הם נמשכים ממדותיו ית'. כמ"ש באבות: אברהם הוא מדת חסד כו' כן כל הנשמות רק החילוק: כי נשמת האבות הם כוללות המדות. ר"ל שבכ"א כללות של המדה. אמנם כל מדה כלולה מן הכל. ר"ל שכל מדה נתחלק לאין מספר ומשם באו נשמת בני ישראל.

אמנם כשדבוקים בו ית' ובמדותיו ובמצותיו הקדושים נמצא כל אחד מוחזק ומודבק בשורשו ובמדתו.

ולכך משתוקק יותר למצוה א' יותר משאר מצות כמ"ש 'במה הוא אביך' - זהיר טפי.

כי המצוה היא משורש המדה של בחי' נשמתו. אמנם אעפ"כ גם היא כלולה מכולם ולכך צריך כל אחד לקיים כל התורה והמצות ובזה נשלמה נשמתו ונתאחדת במדתו ית'.

וזהו 'תנאין ואמוראין מארי מדות' דהנה ידוע ששמו של האדם הוא חיותו - כמ"ש המקובלים.

וכשאדם עושה טוב - נרשם שמו אצלו בשלימו'. וח"ו להיפך - נאבד שמו.

וז"ש חז"ל: 'נגד שמא - אבד שמי'.' ופי' לזה כשאחז"ל ששואלים לאדם אחר פטירתו 'מה שמו' והרשע א"י להשיב - ששכח שמו ר"ל שהמשיך חיותו - שהוא שמו - לעולם השכחה, כידוע

והטעם שהזכיר' הוא כשנותן מחשבתו בדבר ודבר ההוא נדבק במחשבתו וזוכר את הדבר כך כ"א שיש לו דביקות בהקב"ה גם האדם ההוא נדבק בהקב"ה ונזכר לפניו וזהו 'וזכרתם את כל מצות ד' שע"י זכירתכם וסדביקתכם בו ית' ותעשו המצות שהוא לשון דביקות וצוותא תהי' נזכרים גם לפני ד' כי תהיו נדבקים בחכמתו שהוא מחשבתו ית'

וזהו ג"כ זכור את יום השבת כו' כי כי זכור - הוא שם דבר ומקור הזכירה כי ע"י הזכירות שבת - נזכרי' ונדבקים על העולמות בו ית'

משא"כ אדם שאין בו דביקות הבורא דהיינו שעושה עבירות ולכן נקרא עבירה שחלף ועבר מדביקותו יתברך

ולכן נקרא שכחה כיון שאינו מדובק בחכמתו ובמחשבתו יתברך ולכן שוכח שמו, שהוא חיותו - שאינו מדובק.

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיטקסט והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.