ביאור:דברת שלמה - פרשת ויגש

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיטקסט והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

חזרה לדף המבוא בספר דברת שלמה של המגיד מלוצק

פרשת ויגש

המתקה באמצעות צמצום

דרוש ציטוט המקור המקראי או התָּנָאִי (משנה, ברייתא או תוספתא), מנוקד, ובתוספת ביאור אם צריך.

ויגש אליו יהודה ויאמר: בי אדוני! ידבר נא עבדך דבר באזני אדוני, כי כמוך כפרע'.

הדקדוקים רבו:

הגשה אליו - למה?

גם הלשון בי אדוני,

גם הלשון באזני אדוני.

כ"י כמו"ך - הכפי"ן כפולים.

אמנם לדברינו הנ"ל - שרמז להם בביאת בנימין שהוא בחי' מס"נ. ועי"ז נעשה היחוד.

כי כשחיות ונפש האדם הוא מצומצם תוך הגוף ותאוותיו. הגם שאעפ"כ החיות דבוק בחיות הבורא ב"ה. - שאל"כ לא הי' יכול לחיות אף רגע א'.

אמנם גם דביקות הבורא וחיותו שבו הוא ג"כ מכוסה ומלובש ונעלם ממנו ולא ידע בסוד שאחז"ל שכב"י שכביכול עמם בגלות.

וכשרוצה האדם לדבק בבורא עולם ית"ש - אז הוא משליך מעליו מחשבת תאוות העוה"ז והבליו ויודע ומכיר בהירו' הבורא ית"ש - ומסיר המסכי' המכסי' נפשו וחיותו עם דביקו' חיות הבורא ית"ש שבו, כנ"ל.

ומוסר נפשו חיותו להבורא עולם ית', בלי שום מסך מבדיל. והקב"ה עוזרו בשביל דביקות שלו בהחיות כנ"ל - שלא יהי' עוד בגלות. וז"ש חז"ל: הבא לטהר מסייעין אותו. וז"ש: ולא יכול יוסף להתאפק לכל הנצבים עליו, ויקרא: הוציאו כל איש מעלי כו' והנה תי' עליו ותיבות מעלי אינם מובנים כי הי' צ"ל אתו ומאתי

אך הענין הוא: כי יוסף הוא דביקות הבורא ב"ה כנ"ל שהי' עד הנה מכוסה ומלובש ומסבבים עליו המסכי' והי' נעלם ולא ידע כנ"ל.

אמנם אחמס"נ הוא משליך מעליו כל המסכים, והקב"ה עוזרו.

וזהו "לכל הנצבים עליו, ויקרא הוציאו כל איש מעלי" - דייקא עד שהשליך אותם ממנו לגמרי. וזהו: ולא עמד איש אתו. נקודה בדפוס המקורי. כנראה מקף בכתב היד - ר"ל אפי' אתו במחיצתו לא הי' כי נפלו. וזהו ויגש אליו יהודה - אליו ממש, בלי מסך מבדיל:

ויאמר בי אדוני. ר"ל שתתיחד עמו ותהי' שורה אצלי. ופי' הי' בהתוודע יוסף כו' ... כי עד הנה הי' נעלם ולא ידע. ועכשיו בהתוודע כו'. - ר"ל שנפתח לו מקור הדעת והבינה והחכמה אשר בהם נבראו שמים וארץ כמשה"כ: ד' בחכמה יסד ארץ כו' וזשה"כ כפי תהי'.

כי כשהצדיק מדבר, בוודאי כל דבריו הם בחכמה וכו' כי כמו הבורא ית' - שכ"ד בחכמה, כמ"ש ד' בחכמה יסד וכו'. וכתיב: בדבר ד' שמים נעשו וכו' כן - כשהאדם דבוק בו ית' ומדבר בתורה ובתפלה במס"נ כנ"ל נפתח לו ג"כ מקור הדעת והבינ' כו' הנק' אוזן: כמ"ש 'אוזן מלים תבחן' - כי הבחנה היא במחשב'.

וזהו: "ידבר נא עבדך דבר באזני אדוני". וכשנפתח לו מקור הדעת - נפתח לו מקור החסדים והרחמים והאמת והדעת הוא למעלה מכל הצמצומים כול העולמות כי בהם נבראו העולמות, ומשם הוא המתקת הדינין בשורשן.

וזהו: "אל יחר אפך בעבדך" - כי החכמה הוא הלבוש והצמצום הראשון שנתלבש הבורא ית"ש - וברא העולם כמו ששמעתי ממורי זללה"ה ע"פ "ד' בחכמה..." וכו'

ר"ל: שהי' נתלבש בחכמ' - ויסד ארץ

ומ"י

נמצא - כשנפתח מקור החכמ' וכו' כנ"ל שאע"פ שהוא צמצום. - אמנם מחמת שהוא ראשון שהבורא ית' נתלבש בו, ונדמה על ידו כנ"ל הוא בהירות נפלא, ורחמים גמורים - ולכן ע"י שהוא צמצום הראשון - נמתקין כל הצמצומין והדינין.

וזהו "מי כמוך בעל גבורות". ר"ל שהצמצום הא' שנתדמ' לו, בגין דישתמודעין לי' - הנקרא "כמוך": שהוא בזה העולם ובגוף, אעפ"כ - כל מחשבתו וחיותו דבוק בו ית', והוא כמתדמ' בזה העולם הנקרא "פרעה" - שהוא לשון גילוי.

וגם השי"ת מתדמ' אליו כב"י, ופותח לו הדמיון הראשון, כנ"ל. וזהו: "אל יחר..." כו' - שהוא המתקת הדינין כנ"ל כ"י כ'"מוך כ"פרעה בכף הדמיון. ר"ל ומהיכן באו המתקת הדינין אמר כי כמוך כו'. ר"ל שהקב"ה משלם מכ"מ - כשם שהוא מתדמ' בזה העולם כנ"ל שהוא מרומז בתיבת "פרעה" כן גם הקב"ה כב"י מתדמה אליו, כנ"ל.

רמז בעבודת ה': לדעת שיש לו אב

בפסוק אדוני שאל את עבדיו לאמור: היש לכם אב או אח כו'

יש בפסוקים אלו רמז לעבודת הש"י.

ר"ל שרצון הבורא ית' שיידע האדם שיש לו 'אב' - הוא אבינו שבשמים ית' ו'אח' - לשון דביקות ו-'שאל' הוא הוא לשון רצון - כמ"ש: מה ד' שואל ממך כו'.

ונאמר אל אדוני: יש לנו אב זקן... הבורא ית' הנק' 'עתיק יומין' ו'ילד זקונים קטן' - הוא דביקותו ית' הוא קטן בעיני האדם המכיר ויודע את בוראו הגדול לפי גדלו יתברך, ותשוקתו למסור נפשו וחיותו אליו ית' כנ"ל ולא להיות דבוק בשום דבר מהבלי עולם הזה. וזהו - ואחיו מת. ר"ל - שאח דביקות העוה"ז מת כמ"ש דהע"ה: ולבי חלל בקרבי.

ויוותר הוא לבדו לאמו, ואביו אהבו. כמו שאחז"ל: אין אביו - אלא הקב"ה, ואין אמו - אלא כו'.

ותאמר על עבדיך: הורידוהו אלי. לא נאמר: "ויאמר אדוני אל עבדיו" כמ"ש לעיל בלשון נסתר. אמנם - לפי הנ"ל, כי כשאדם מוסר נפשו כנ"ל, ומפשיט עצמו מלבושין דהאי עלמא נפתחו לו ג"כ כל הלבושין וכל הצמצומין ונפתח לו מקור החכמ' כנ"ל - שהוא הצמצום הא'.

נמצא הוא דבוק בחכמה שהבורא ית' מלובש בו. וזשה"כ: הנה עין ה' אל יראיו כי יראה הוא לשון צמצום וזהו עין ד' - שהוא בהירות הבור', אל יראיו - שמצומצ' ומלובש בו רבי' בלי מסך מבדיל, רק פא"פ פנים אל פנים וכמ"ש: פנים אל פנים דבר ד'... וזהו: ותאמר אל עבדיך- שהוא פא"פ

הורידוהו אלי - דייקא! בלי מסך מבדיל, כי זה נק' ירידה כי האדם שיש לו יראת הבורא ב"ה באמת, הוא בעיניו שפל מאוד וכ-'לא' הוא חשוב כמ"ש ממעמקים קראתיך... ועי"כ: ואשימה עיני עליו כו' הנה עין ד' כו':

ויאמר יוסף אל אחיו: אני יוסף! העוד אבי חי כו' הלשון 'העוד אבי חי' - אינו מובן הלא כבר אמר: השלום אביכם הזקן וכו' ויאמרו שלום כו' עודנו חי! - ועד עתה דברו מאביו: "כי איך אעלה לאבי..." כו'.

אך העניין הוא כי האדם צריך שידע שנפשו וחיותו דבוק בחיות הבורא ב"ה הממשיך לכל הנבראים המ"ש ואתה מחי' את כולם וכ"ז הוא בגין דישתמודעין לי' כי כשאדם משיג זה ויודע וזוכר תמיד לנגד עיניו כמ"ש: שויתי ד' לנגדי תמיד

גם י"ל 'לנגדי'לשון המשכה מלשון נגיד ונפיק ר"ל שהמשכות הבורא ב"ה וחיותו תמיד אצלינו ובלתי זאת א"א לחיות אפי' רגע אחת כמשאחז"ל ע"פ: כל הנשמה תהלל י"ה וכשיודע זאת - יבין גדלות הבורא ב"ה וידבק ויקשר עצמו במקור הרחמים והחיים אשר ממנו נמשך החיות לכל החי שהוא למעלה מהעולמות והצמצומים כי שם הוא בלי גבול ולכך אחז"ל: עתידים צדיקים להחיות מתים שנאמר: ואיש משענתו בידו מרוב ימים ולמדו גז"ש ממשענת אלישע וצ"ל: למה תלוי ת"ה במשענת?

אך - כי החיות הנמשך באדם הוא כמו ק"ו ומטה. אמנם, כשאדם מבין שהמשכת חיותו - הנק' 'קו ומטה', הוא דבוק במקור החיים - הוא נק': 'משענת'. כמו המטה שאדם נשען עליו כן המקור - הוא נשען על חיות האדם הנק' ק"ו ועי"ז ממשיך חיות ושפע ממקור החיים דרך המשכ' - שהוא קו, ומטה - הנק' וא"ו.

וזהו בווין תתקטר שע"י הווין נתקשר עולם התחתון - הנקרא שכ"י בעולם העליון - הנק' בינה.

וזהו: כי במקלי כו' ועתה הייתי לשני מחנות כי ע"י המשכת החיות הנ"ל נתקשרו ב' עולמות הנק' מחנות מלשון חני' ושביתה כנ"ל בפ' וישב.

ולכן הזהיר אלישע לגחזי שלא יפסוק בדיבור בהליכתו כי צריך דביקות גדול למקור החיים ולהמשיך דרך המשענת ולדבק אל פי הנער שיחי'.

וגחזי - לא כן עשה, שהפסיק בדיבור. ואמר "התאמין שהמט' הזה מחי' מתים". ומחמת שלא האמין - עקר אותו משורשו.

משא"כ הצדיק שמאמין ומדבק בשורשו יכול להחיות מתים. וזהו "וצדיק באמונתו יחי'.

וזהו ואיש משענתו בידו כי יד"ו אותיות יו"ד כי למעל' ממקור החיים - לא שייך המשכ' כי הוא בלי גבול. לכן נק' בשם יו"ד - בלי דמיון וציור כלל, כמ"ש בזוה"ק.

וזהו: מרוב ימים כי 'רב' - הוא לשון גדולה ומעל', כמו 'רב ביתו' - כי שם הוא למעל' ממקור החיים מכל הימים - שהוא המשכת החיות הנק' יום:

והנה המשכת החיות הנ"ל נק' אב שהוא הק"ו שהוא שורש וחיות של אדם המחי' אותו והוא נק' יעקב - שהוא אותיות יבקע כמ"ש אז יבקע כשחר כו' ומקור החיים הנ"ל נק' עוד כי הוא בלי גבול ובלי זמן.

וזהו וארוכתך מהרה תצמיח. ר"ל שהמשכת החיות שבך הוא כמו קו ארוך נמשך: אמנם כשתהי' דבוק במקור החיים - שהוא למעלה מן הזמן. ולכן מהר' תצמיח - בלי זמן.

וז"ש יוסף והודיע לאחיו: העוד אבי חי. ר"ל:

מקור - הנקרא עוד,

של אבי, שהוא המשכת החיות שלי - הנק' יעקב כנ"ל

הוא חי,

בלי הפסק - הנקרא מיתה.

ר"ל כי אני דבוק במקור החיים וכו' והמ"י:

עצבות וחרון

להשלים

ירידת הצדיק

להשלים

תמיהות התנהגות יוסף ויעקב

להשלים

הכל יתבאר בע"ה בפ' ויחי: חסלת פרשת ויגש