פתיחת התפריט הראשי

ביאור:ברית המילה בימי יהושע - הסרת חרפת מצרים

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, ולא מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.


יהושע ה' ב-ט:

  • "בָּעֵת הַהִיא אָמַר ה ' אֶל יְהוֹשֻׁעַ עֲשֵׂה לְךָ חַרְבוֹת צֻרִים וְשׁוּב מֹל אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שֵׁנִית:
    • וַיַּעַשׂ לוֹ יְהוֹשֻׁעַ חַרְבוֹת צֻרִים וַיָּמָל אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל גִּבְעַת הָעֲרָלוֹת:
      • וְזֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר מָל יְהוֹשֻׁעַ : כָּל הָעָם הַיֹּצֵא מִמִּצְרַיִם הַזְּכָרִים כֹּל אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה מֵתוּ בַמִּדְבָּר בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתָם מִמִּצְרָיִם :
        • כִּי מֻלִים הָיוּ כָּל הָעָם הַיֹּצְאִים וְכָל הָעָם הַיִּלֹּדִים בַּמִּדְבָּר בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתָם מִמִּצְרַיִם לֹא מָלוּ: כִּי אַרְבָּעִים שָׁנָה הָלְכוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר עַד תֹּם כָּל הַגּוֹי אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה הַיֹּצְאִים מִמִּצְרַיִם אֲשֶׁר לֹא שָׁמְעוּ בְּקוֹל ה' אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לָהֶם לְבִלְתִּי הַרְאוֹתָם אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבוֹתָם לָתֶת לָנוּ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ:
      • וְאֶת בְּנֵיהֶם הֵקִים תַּחְתָּם אֹתָם מָל יְהוֹשֻׁעַ כִּי עֲרֵלִים הָיוּ כִּי לֹא מָלוּ אוֹתָם בַּדָּרֶךְ:
    • וַיְהִי כַּאֲשֶׁר תַּמּוּ כָל הַגּוֹי לְהִמּוֹל וַיֵּשְׁבוּ תַחְתָּם בַּמַּחֲנֶה עַד חֲיוֹתָם: פ
  • וַיֹּאמֶר ה ' אֶל יְהוֹשֻׁעַ הַיּוֹם גַּלּוֹתִי אֶת חֶרְפַּת מִצְרַיִם מֵעֲלֵיכֶם וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא גִּלְגָּל עַד הַיּוֹם הַזֶּה"

הציווי הראשון עם הכניסה לארץ הוא מילת העם. דור הנכנסים לארץ, כך מתברר, לא נימולו.בתורה אין רמז לכך שהעם כולו לא נימול, ובספר יהושע נכתב דבר זה בפעם הראשונה.כיצד? דור היוצאים ממצרים נימול, אך לא נותר מהם איש, ואת בניהם – אלו שכן נכנסו לארץ – הם לא מלו. כך יצא שדור הנכנסים לארץ כולו לא היה נימול.

לאור המבנה שהצעתי לפסוקים אלו, הנראה למעלה, ניתן לראות כי פרשיית המילה מתחילה ומסתיימת באמירה של ה' ליהושע.

'פנימה' יותר אל עבר המרכז, נמצא את תיאור המילה עצמה: יהושע הכין חרבות צורים ומל את בני ישראל, וכאשר הם תמו להמול הם ישבו תחתם במחנה עד חיותם.

במרכז סיפור המילה מופיע הפירוט – כיצד נוצר הצורך במילה המונית שכזו.

כמו בכל מבנה מסוג זה(המכונה 'מבנה קונצנטרי'), הדגש בסיפור מושם על המרכז, וניתן לחוש זאת גם באריכות ובפירוט הרב. והנה, אם נעיין היטב, הרי שלכאורה – למטרת הסבר הארועים שהובילו לצורך במילה המונית זו, היינו מסתפקים בפסוקים ד ו-ז: כל העם שיצא ממצרים מתו, ואת בניהם היו צורך למול כי ערלים היו, כי לא מלו אותם בדרך. לצורך עניין ברית המילה לא היה צורך גם בפסוקים ה-ו, והרי הם המרכז!

על כרחנו צריך לומר, שסיפור המילה אינו העניין המרכזי העומר במרכז פרשיה זו. הנושא המרכזי שהפרשיה מנסה ללבן, חבוי בפסוקי המרכז, המתארים נקודת מבט מסוימת על הנדודים במדבר, החשובה לנקודה זו של הכניסה לארץ.

ניתן לשים לב כי ישנה חזרה על פרטים מסוימים בפסוקים אלה. במיוחד ניתן להצביע על הדגשת היציאה ממצרים (אותה סימנתי בקו תחתי). בטבלה הבאה נוכל להתרשם, שהחזרות הללו משוות בין דור יוצאי מצרים לבין דור הנכנסים לארץ:

הדור היוצא ממצרים

הדור הנכנס לארץ

" כל העם היוצא... מתו במדבר בדרך בצאתם ממצרים "

"... וכל העם הילודים במדבר בדרך בצאתם ממצרים ..."

"...עד תום כל הגוי אנשי המלחמה היוצאים ממצרים..."

"ויהי כאשר תמו כל הגוי להמול..."

"... אשר נשבע ה ' להם לבלתי הראותם את הארץ"

" אשר נשבע ה ' לאבותם לתת לנו ארץ זבת חלב ודבש"

ניתן לראות את ההשוואה בכל שלב בפסוקים.

  • שני דברים קרו "במדבר בדרך בצאתם ממצרים". דור יוצאי מצרים "מתו במדבר בדרך בצאתם ממצרים ", לעומת דור הנכנסים לארץ, המכונים כאן "הנולדים במדבר בדרך בצאתם ממצרים ".
  • לעומת דור יוצאי מצרים, שבניהם לא נכנסו לארץ "עד תום כל הגוי היוצאים ממצרים", הרי שעל הנכנסים לארץ נאמרה אותה הלשון – "והיה כאשר תמו כל הגוילהמול ".
  • ה' נשבע שתי שבועות. אחת לדור יוצאי מצרים: " אשר נשבע ה ' להם לבלתי הראותם את הארץ", ואחת נתקיימה לבאי הארץ: " אשר נשבע ה ' לאבותם לתת לנו ארץ זבת חלב ודבש".

תיאור זה מקביל את דור הנכנסים לארץ לדור שקדם להם, ויוצאי מצרים נחשבים "הרעים". הם לא שמעו בקול ה', ולכן ה' נשבע כי לא ייכנסו לארץ. בגללם נאלצו בניהם לנדוד במדבר 40 שנה, עד אשר תמו/מתו כולם במדבר בדרך בצאתם ממצרים. ובל נשכח גם את העובדה, שהיוצאים ממצרים נימולו – אך לא מלו את בניהם!

אך מדוע פסוקים אלו מזכירים לנו נשכחות אלו? ומה הקשר לכניסה לארץ, אשר תיאור זה בא כהמשכו הישיר?

""ואת בניהם הקים תחתם" ". ה' הוציא ממצרים עם שלא היה מגיע לו להיכנס לארץ. בניהם, לפחות בפרספקטיבה של הפסוקים האלה, נחשבים כעם שה' הקים תחת הדור הקודם. יש כאן בני ישראל חדשים, שמחליפים את בני ישראל הקודמים.

רמז לכך ניתן למצוא בפסוק הראשון, בו ה' מצווה את יהושע לשוב ולמול את בני ישראל שנית . וכי יש צורך למול אדם פעמיים? אלא שכאן אולי רומז לנו הכתוב כי מלו את בני ישראל פעם אחת - ביציאת מצרים, והדור הזה, שהחליף את יוצאי מצרים, הוא ממש תופס את מקומם; עד כדי כך שמילת הדור הזה נחשבת, ולו מבחינה ספרותית, למילתם שוב , שנית .

סיפור זה חותם את פרקי הכניסה לארץ, משום שהוא מלמד אותנו מדוע דווקא הדור הזה נכנס לארץ, ולא הדור הקודם.

אך מה היה חטאם של הדור הקודם? ברור מסיפורי התורה, שהסיבה העיקרית לאי כניסתם לארץ היתה חטא המרגלים. אך שוב, הפסוקים אצלנו מדגישים פרט אחר, חשוב, הקשור בכך. אזכורה החוזר ונשנה של מצרים כ'ארץ מוצאם' של הדור הקודם, יתכן ומדגיש יותר מכל כי אינו דומה עם שיצא מתוך טומאת מצרים, והשאיר בתוכו זכרונות ומשקעים ממנה, לדור שכולו נולד במדבר, במחנה שכינה.

עניין זה חותם את סיפור המילה. לאחר שכל ישראל מלו, ה' אומר ליהושע: "היום גלותי את חרפת מצרים מעליכם".

מהי אותה 'חרפת מצרים'?

המפרשים, ראשונים ואחרונים, הציעו כיוונים שונים בפירוש אמירה זו. רבים הציעו כי המילה היא זו שהסירה את חרפת מצרים. עד עתה, המצרים היו מלגלגים על ישראל על כך שהם אינם נימולים, ועתה הוסרה חרפה זו.

המצרים , לעומת זאת , היו כנראה נימולים – לפחות אנשי מעמד האצולה . ניתן לראות מילות בציורי קיר מצריים , וכן ניתן לפרש כך את הפסוקים בירמיהו ט ', כד - כה : " הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם ה ' וּפָקַדְתִּי עַל כָּל מוּל בְּעָרְלָה : עַל מִצְרַיִם וְעַל יְהוּדָה וְעַל אֱדוֹם וְעַל בְּנֵי עַמּוֹן וְעַל מוֹאָב וְעַל כָּל קְצוּצֵי פֵאָה הַיֹּשְׁבִים בַּמִּדְבָּר ..."

ניתן להציע פירוש אחר, לפיו חרפת מצרים אינה קשורה כלל לברית המילה. מיציאת מצרים, ציפו כולם להיכנס לארץ, וכאשר במשך 40 שנה לא נכנסו לארץ, היתה זו חרפה. יתכן גם שהמצרים בעצמם לגלגו על עם העבדים שברח מהם אך נשאר לנדוד במדבר. לאחר הכניסה לארץ הוסרה חרפה זו. לפי פירוש זה, הפסוק מתייחס לתחילת הפרק ולא לפרשיית המילה. יש חיזוק לדעה זו בעובדה שישנה 'פרשה' סגורה בין פרשיית המילה לבין פסוק זה.

אך לאור מה שאמרנו, ניתן לומר שלא מדובר בחרפה הבאה מתוך העובדה שהמצרים מלגלגלים עלינו, אלא באותה חרפה שאיתה יצאנו ממצרים: טומאת מצרים. בני ישראל היוצאים ממצרים יצאו עם 'מטען עודף' של טומאה, ובסופו של דבר נגזר עליהם לא להיכנס לארץ. לאחר שתמו כולם, הותר לבניהם – אשר לא היו במצרים – להיכנס לארץ. אך אבותיהם השאירו בהם עוד חותם אחד של טומאה: ערלים היו, כי לא מלו אותם בדרך. לאחר שיהושע מל את בני ישראל, הוסרה חרפת מצרים לחלוטין. העם נטהר מחרפת מצרים, ועתה ניתן לעשות את הפסח.

מקורותעריכה

על-פי מאמר של נריה קליין שפורסם לראשונה בכפית התשס"ז - מדור הנ"ך המסובך 5 וגם ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2007-07-11 11:38:26.

קיצור דרך: tnk1/nvir/yhojua/ya-05-0209