ביאור:בראשית מד מעומד

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

בראשית שמות ויקרא במדבר דברים - יהושע שופטים שמואל מלכים ישעיהו ירמיהו יחזקאל תרי עשר - תהלים משלי איוב חמש מגילות דניאל עו"נ דה"י

בראשית פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג לד לה לו לז לח לט מ מא מב מג מד מה מו מז מח מט נ (מהדורות נוספות של בראשית מד)


סוף פרשת מקץ (ובהמשך הפרק פרשת ויגש)

הגביע באמתחת בנימין

הוראות יוסף

א וַיְצַו אֶת אֲשֶׁר עַל בֵּיתוֹ לֵאמֹר:
מַלֵּא אֶת אַמְתְּחֹת הָאֲנָשִׁים אֹכֶל - כַּאֲשֶׁר יוּכְלוּן שְׂאֵת,
וְשִׂים כֶּסֶף - אִישׁ בְּפִי אַמְתַּחְתּוֹ.
ב וְאֶת גְּבִיעִי, גְּבִיעַ הַכֶּסֶף - תָּשִׂים בְּפִי אַמְתַּחַת הַקָּטֹן, וְאֵת כֶּסֶף שִׁבְרוֹ.
וַיַּעַשׂ כִּדְבַר יוֹסֵף אֲשֶׁר דִּבֵּר.

המרדף

Alexander Ivanov 1.jpg
האחים מגלים את גביע הכסף באמתחת בינימין. אלכסנדר איבנוב, 1833
ג הַבֹּקֶר אוֹר זרח השמש, וְהָאֲנָשִׁים שֻׁלְּחוּ - הֵמָּה, וַחֲמֹרֵיהֶם.
ד הֵם יָצְאוּ אֶת הָעִיר - לֹא הִרְחִיקוּ,
וְיוֹסֵף אָמַר לַאֲשֶׁר עַל בֵּיתוֹ:
קוּם! רְדֹף אַחֲרֵי הָאֲנָשִׁים! וְהִשַּׂגְתָּם וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם:
לָמָּה שִׁלַּמְתֶּם רָעָה תַּחַת טוֹבָה?!
ה הֲלוֹא זֶה הגביע הזה אֲשֶׁר יִשְׁתֶּה אֲדֹנִי בּוֹ! וְהוּא נַחֵשׁ יְנַחֵשׁ בּוֹ משתמש בו לניחוש העתיד!
{{הֲרֵעֹתֶם אֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם!

הביטוי "נחש ינחש בו" - שימוש בגביע על מנת ל'נחש' את העתיד, יתכן שמשמעותו שהתבונן בצורות ה'נחשים' שנותרו בתחתית הגביע עם סיום השתיה ממנו, או שהשתמש בגביע לשתית סמים העשויים מארס הנחש, על מנת להכנס למצב "נבואי", או שתוך שתית היין השתמש בלחשים הנשמעים כקולות הנחש באופן טקסי. יתכן גם שהשתמשו בגביע להשקות נחש מלכותי (אשר היה אחד מסמלי המלוכה הפרעונית במצרים - ר' כתרו של רעמסס, וכן על האליל חפף). יוסף משתמש בסמלים מצריים בדיבור שלו איתם: הרעותם - שילמתם רעה: סמל אלהי מצרים הראשי ושמו רע.

ו וַיַּשִּׂגֵם, וַיְדַבֵּר אֲלֵהֶם אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה.
ז וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו:
לָמָּה יְדַבֵּר אֲדֹנִי כַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה? חָלִילָה לַעֲבָדֶיךָ מֵעֲשׂוֹת כַּדָּבָר הַזֶּה!
ח הֵן כֶּסֶף אֲשֶׁר מָצָאנוּ בְּפִי אַמְתְּחֹתֵינוּ הֱשִׁיבֹנוּ אֵלֶיךָ מֵאֶרֶץ כְּנָעַן!
וְאֵיךְ ולכן אין זה עולה על הדעת ש נִגְנֹב מִבֵּית אֲדֹנֶיךָ כֶּסֶף אוֹ זָהָב?!
ט אֲשֶׁר יִמָּצֵא אִתּוֹ אצלו הגביע מֵעֲבָדֶיךָ - וָמֵת!!
וְגַם אֲנַחְנוּ נִהְיֶה לַאדֹנִי לַעֲבָדִים!
י וַיֹּאמֶר:
גַּם עַתָּה כְדִבְרֵיכֶם כֶּן הוּא לפי פשוטם של דברים: הוא עושה עצמו כאילו לא שמע נכונה, וע"פ חז"ל פירושו: כך אומנם היה צריך להיות הדין, אך אני אקל עליכם - אֲשֶׁר יִמָּצֵא אִתּוֹ יִהְיֶה לִּי עָבֶד! וְאַתֶּם - תִּהְיוּ נְקִיִּם!
נחש בראש תותאנך
יא וַיְמַהֲרוּ וַיּוֹרִדוּ אִישׁ אֶת אַמְתַּחְתּוֹ אָרְצָה, וַיִּפְתְּחוּ אִישׁ אַמְתַּחְתּוֹ.
יב וַיְחַפֵּשׂ: בַּגָּדוֹל הֵחֵל וּבַקָּטֹן כִּלָּה. וַיִּמָּצֵא הַגָּבִיעַ בְּאַמְתַּחַת בִּנְיָמִן.
יג וַיִּקְרְעוּ שִׂמְלֹתָם. וַיַּעֲמֹס אִישׁ עַל חֲמֹרוֹ - וַיָּשֻׁבוּ הָעִירָה.

ההצטדקות בפני יוסף

יד וַיָּבֹא יְהוּדָה וְאֶחָיו בֵּיתָה יוֹסֵף - וְהוּא עוֹדֶנּוּ שָׁם, וַיִּפְּלוּ לְפָנָיו אָרְצָה.
טו וַיֹּאמֶר לָהֶם יוֹסֵף:
מָה הַמַּעֲשֶׂה הַזֶּה אֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם?! הֲלוֹא יְדַעְתֶּם כִּי נַחֵשׁ יְנַחֵשׁ אִישׁ אֲשֶׁר כָּמֹנִי אנשים גדולים אז נחשבו כבעלי כוחות על-טבעיים?!
טז וַיֹּאמֶר יְהוּדָה:
מַה נֹּאמַר לַאדֹנִי? מַה נְּדַבֵּר וּמַה נִּצְטַדָּק?
הָאֱלֹהִים מָצָא אֶת עֲו‍ֹן עֲבָדֶיךָ.
הִנֶּנּוּ עֲבָדִים לַאדֹנִי - גַּם אֲנַחְנוּ גַּם אֲשֶׁר נִמְצָא הַגָּבִיעַ בְּיָדוֹ.
יז וַיֹּאמֶר:
חָלִילָה לִּי מֵעֲשׂוֹת זֹאת!
הָאִישׁ אֲשֶׁר נִמְצָא הַגָּבִיעַ בְּיָדוֹ - הוּא יִהְיֶה לִּי עָבֶד,
וְאַתֶּם עֲלוּ לְשָׁלוֹם אֶל אֲבִיכֶם. {ס}
יח וַיִּגַּשׁ אֵלָיו יְהוּדָה שהתחייב ליעקב שהוא יחזיר את בנימין (לעיל בפרשת מקץ (מג, ח)), וַיֹּאמֶר:
בִּי אֲדֹנִי!
יְדַבֶּר נָא עַבְדְּךָ דָבָר בְּאָזְנֵי אֲדֹנִי - וְאַל יִחַר אַפְּךָ בְּעַבְדֶּךָ,
כִּי כָמוֹךָ כְּפַרְעֹה רש"י מביא שני פרושי חז"ל: יהודה פייס את יוסף ואומר לו שהוא איש חשוב, או שפרושו: שיהודה תקיף ואומר שאינו מפחד לא מיוסף ואפילו לא מפרעה!

בִּי אֲדוֹנִי, מתחנן יהודה למצרי האכזר, כשאינו מודע לכך שהוא יוסף אחיו.
יְדַבֶּר נָא עַבְדְּךָ דָבָר בְּאָזְנֵי אֲדֹנִי! וְאַל יִחַר אַפְּךָ בְּעַבְדֶּךָ...

נא - לשון קִרְבַה, קיצור של אנא - אני בארמית ובערבית, לשון המתבקשת בעת דיבור בתחנונים של העבד אל האדון:
יהודה פונה בלשון מתחנפת, המזכירה את מעמדו הרם של יוסף ומעמדו הנמוך של יהודה. הוא מדבר בגוף שלישי עתיד, כיאה לעבד שאל לו לדבר ישירות עם אדונו או לפנות אליו כלל.
הוא מתחיל את דבריו בשבועה - "בי,...", הדומה לשימוש כיום בביטויים: בחיי, באמא שלי, בספר התורה, וכדומה - והכוונה: הנשבע מבקש שאם אינו צודק הוא מוכן שֶׁיִּפָּגַע או שאמו תִּיפָּגַע. ומכיוון שברור שהוא לא רוצה להיפגע, כך עוצמת האמת שבדבריו או הַכֵּנוּת של נסיונות קיום ההבטחה. כלומר: כמו שברור לך השומע שהוא לא יהיה מוכן שספר התורה ייפגע, כך יקיים את ההבטחה האמורה.

בעבר האמינו שהשבעת כוחות העולם באופן זה והאמירה הזו בקול רם באזניהם (של המלאכים או השדים), תגרום לתחולת הקללה והמארה על המקלל אם אינו עומד בדיבורו או אם הוא משקר. הקללה והמארה הארורה (ברי"ש מתגלגלת ולא גרונית) נקראת כך בגלל קולות הלעלוע הנשמעים מתחת לשפמו של המקלל ובאנגלית "מוֹתֵּר" mutter) כיום מאמינים הפסיכולוגים במושג סלף סוגגסטיא, והם הקולות הנאמרים על ידי הסלאפים כשהם צועקים באקסטזה לפני מעשי האלימות שלהם נגד כל המאמינים והלא מאמינים האחרים.

עתה העבד, המדבר ברוב חוצפתו אל האדון, מבקש ממנו "נא" שהלשון תהיה לשון "אני" (ובהווה), עם פחות אי-נוחות, ולא לשון הם בגוף שלישי (ועתיד).

אנן - אנו, אנחנו (ובגרסה אחרת של ארמית: נַחְנוּ, ובערבית נִחְנַא)
ד - אשר לְ..., של
דנן - דְאַנָן - של אנו, שלנו
(מתוך "העברית שלנו" משה פלאם, 'על קדמת דנא' עמ' 81 הוצ' ספרי פנים תשע"ח)

יט אֲדֹנִי יהודה מדגיש ליוסף שכל העניין החל בשאלות של יוסף שָׁאַל אֶת עֲבָדָיו לֵאמֹר המלה לאמר משמשת נקודותיים בעברית המקראית: 'הֲיֵשׁ לָכֶם אָב? אוֹ אָח?'
כ וַנֹּאמֶר אֶל אֲדֹנִי:
יֶשׁ לָנוּ אָב זָקֵן וְיֶלֶד זְקֻנִים קָטָן,
וְאָחִיו מֵת כאן הם מודים שהם חושבים שהרגו אותו, או שזה סיפור הכיסוי שלהם - וַיִּוָּתֵר הוּא לְבַדּוֹ רמז לפסוק על מלחמת יעקב והמלאך (פרשת וישלח (לב, כה)) לְאִמּוֹ - וְאָבִיו אֲהֵבוֹ כאן הם חושפים ליוסף את המצב בבית.
כא וַתֹּאמֶר אֶל עֲבָדֶיךָ: 'הוֹרִדֻהוּ אֵלָי וְאָשִׂימָה עֵינִי עָלָיו ואטפל בו'.
כב וַנֹּאמֶר אֶל אֲדֹנִי: 'לֹא יוּכַל הַנַּעַר לַעֲזֹב אֶת אָבִיו! וְעָזַב אֶת אָבִיו - וָמֵת אביו!!
כג וַתֹּאמֶר אֶל עֲבָדֶיךָ: 'אִם לֹא יֵרֵד אֲחִיכֶם הַקָּטֹן אִתְּכֶם, לֹא תֹסִפוּן לִרְאוֹת פָּנָי!'


כד וַיְהִי - כִּי עָלִינוּ אֶל עַבְדְּךָ אָבִי ביטוי חוזר בפי יהודה המדגיש שהאחים נוהגים בדיוק לפי החלום בו יעקב משתחווה ליוסף - וַנַּגֶּד לוֹ האחים חושפים ליוסף אֵת שיחת אביהם (אכן "רגל על לשונם") דִּבְרֵי אֲדֹנִי.
כה וַיֹּאמֶר אָבִינוּ: 'שֻׁבוּ! שִׁבְרוּ לָנוּ מְעַט אֹכֶל!'
כו וַנֹּאמֶר:
לֹא נוּכַל לָרֶדֶת! אִם יֵשׁ אָחִינוּ הַקָּטֹן אִתָּנוּ - וְיָרַדְנוּ.
כִּי לֹא נוּכַל לִרְאוֹת פְּנֵי הָאִישׁ האיש אדוני הארץ (יוסף) - וְאָחִינוּ הַקָּטֹן אֵינֶנּוּ אִתָּנוּ שוב דו-משמעות גם עם יוסף.

לפי פרשנות לפשוטם של דברים שפורסמה בעיתון 'מקור ראשון' יוסף הצדיק לא היה בטוח כל העת האם אביו בעדו או נגדו - ושמא רואה הוא בו מעין 'עשיו הרשע'. בפסוקים אלו בהם יהודה מספר על השיחה אם אביהם, הוא מגלה מבלי משים את האמת על מה שקרה, ואף את סיפור הכיסוי שלהם, למטרת הרצח ובסופו של דבר המכירה של יוסף. ברגע זה, חל מהפך בדרכו של יוסף, והוא פועל לקבל אותם תוך מחילה מוחלטת על כל מה שהוא עבר. לאור פרשנות זו, אפשר אולי להבין גם את המשך הדברים לפי פשוטם בספר שמות: "בני ישראל" נמכרים לעבדים, ומגיעים לגזירות "הבה נתחכמה לו", עד מצב של "כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו". ובכל זאת זוכים למחילה מוחלטת וליציאת מצרים על כל נסיה.

כז וַיֹּאמֶר עַבְדְּךָ אָבִי אֵלֵינוּ:
אַתֶּם יְדַעְתֶּם כִּי שְׁנַיִם יָלְדָה לִּי אִשְׁתִּי!
כח וַיֵּצֵא הָאֶחָד מֵאִתִּי - וָאֹמַר: 'אַךְ טָרֹף טֹרָף כעת הם חושפים את סיפור הכיסוי המקורי - בכוונתם לרצוח את יוסף' - וְלֹא רְאִיתִיו עַד הֵנָּה בתוך סיפורם, האחים מעלים אפשרות של אי-האמון של יעקב אבינו בסיפור הכיסוי שלהם!
כט וּלְקַחְתֶּם ואם תיקחו גַּם אֶת זֶה מֵעִם פָּנַי וְקָרָהוּ אָסוֹן? וְהוֹרַדְתֶּם אֶת שֵׂיבָתִי כאן הם מאמתים בפעם הראשונה שיעקב אבינו לא היה חלק מהקנוניה בְּרָעָה שְׁאֹלָה!!
ל וְעַתָּה - כְּבֹאִי אֶל עַבְדְּךָ אָבִי, וְהַנַּעַר אֵינֶנּוּ אִתָּנוּ - וְנַפְשׁוֹ ובגלל שנפשו של יעקוב קְשׁוּרָה בְנַפְשׁוֹ של בנימין...
לא וְהָיָה כִּרְאוֹתוֹ כִּי אֵין הַנַּעַר - וָמֵת!
וְהוֹרִידוּ עֲבָדֶיךָ אתה תגרום לנו לרצוח את אבינו. (יוסף רואה שאחיו יהודה - שהציל את יוסף, רוצה להציל גם את חיי אביו, ושוב להציל את אחיו מרציחה). אֶת שֵׂיבַת עַבְדְּךָ אָבִינוּ בְּיָגוֹן שְׁאֹלָה בצער אל השאול - לארץ המתים. כלומר שנגרום לו למות מצער!!
לב כִּי ודווקא אני המדבר אליך כי עַבְדְּךָ עָרַב אֶת הַנַּעַר מֵעִם אָבִי לֵאמֹר:
אִם לֹא אֲבִיאֶנּוּ אֵלֶיךָ - וְחָטָאתִי לְאָבִי כָּל הַיָּמִים כאן יהודה חושף את אחריותו, וכן את רגשותיו לגבי מכירת יוסף.

הערה לשונית: אם לא אביאנו אליך - וחטאתי לאבי כל הימים. בפרשת מקץ הוא אמר: "וחטאתי לך כל הימים". נראה שלא מדובר כאן בצורת דיבור של כבוד בגוף שלישי כפי שנהוג בשפות הרומיות - כמו לטינית, צרפתית וגרמנית ובעקבותיהם ביידיש, ובדיבור העברי החדש בחברה הדתית.

לג וְעַתָּה: יֵשֶׁב נָא עַבְדְּךָ תַּחַת הַנַּעַר - עֶבֶד לַאדֹנִי יהודה מוסר את עצמו לעבדות. ובכך מגלה את מעמדו המוסרי בפני יוסף. האחים מוכנים וגם ראויים למחילה!
וְהַנַּעַר יַעַל עִם אֶחָיו. לד כִּי אני מוסר את עצמי לעבדות, כי אֵיךְ אֶעֱלֶה אֶל אָבִי - וְהַנַּעַר אֵינֶנּוּ אִתִּי?
- פֶּן אֶרְאֶה ואינני יכול לראות בָרָע אֲשֶׁר יִמְצָא אֶת אָבִי!


הערות

  • פסוק יח: "וַיִּגַּ֨שׁ אֵלָ֜יו יְהוּדָ֗ה" מוטעם ב"קדמא ואזלא, רביעי" ובתרגום לעברית: התקדם והלך הרביעי (יהודה הרביעי בבנים). (הגר"א)