ביאור:בראשית יד יט
בראשית יד יט: "וַיְבָרְכֵהוּ וַיֹּאמַר 'בָּרוּךְ אַבְרָם לְאֵל עֶלְיוֹן, קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ -'"
בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:בראשית יד יט.
בָּרוּךְ אַבְרָם לְאֵל עֶלְיוֹן עריכה
מלכי-צדק היה "כֹהֵן לְאֵל עֶלְיוֹן", כלומר הוא שירת את האל שנחשב לאביהם ומלכם של כל שאר האלים. דרכו היתה קרובה ביותר לדרכו של אברם, ולכן דווקא הוא יצא לברכו (ראו בביאור על פסוק יח).
אמנם, גם מלכי-צדק לא ידע את שמו המפורש של האל העליון, ולכן כינה אותו רק "אֵל עֶלְיוֹן". בהמשך מסופר שאברם קיבל את ברכתו של מלכי-צדק, אבל יחד עם זה גם לימד אותו את השם המפורש (ראו בביאור על פסוק כב).
קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ עריכה
הכינוי "קונה שמים וארץ" נזכר בתנ"ך רק פעמיים, ושתיהן בפרק זה (בדברי מלכיצדק כאן, ובדברי אברם בפסוק כב). הכינוי המקובל יותר לה' הוא (תהלים קטו טו): "עֹשֵׂה שָׁמַיִם וָאָרֶץ".
רש"י פירש ששני הכינויים מכוונים לאותו עניין - ה' יצר ועשה את השמים ואת הארץ, והיצירה מקנה בעלות, ולכן ה' הוא גם בעל 'זכות הקניין' על השמים והארץ: "ע"י עשייתן - קנאן להיות שלו". אך מדוע דווקא בפרק זה נזכר הכינוי הייחודי "קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ"?
נראה שהדברים נאמרו כנגד מלך סדום. שורש חטאם של אנשי סדום היה ההשקפה שהארץ היא קניינם הפרטי: הם משקים אותה, הם מעבדים אותה, ולכן היא שלהם בלבד, ומותר להם למנוע מנוודים ועוברי-אורח להיכנס לשטחם (ראו בביאור:בראשית יג י). אברם התנגד לגישה זו (ראו בראשית יח), וגם מלכי-צדק כנראה התנגד לגישה זו. לכן, בדבריהם אל מלך סדום, הדגישו שניהם שהארץ שייכת לאל העליון - הוא עשה אותה ולכן זכות-הקניין עליה שייכת לו בלבד.