ביאור:בקורת על הספר קמח כלי המשכן

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

בקורת אשר על המשכן על הספר קמח כלי המשכן מאת אורי כהן

מבוא

לאחרונה יצא ספר יפה ומסודר ובו מאמרים, ותשריטים של חלק מכלי המשכן, ובין היתר גם משקלם וחישובי חוזק, של אורי כהן הי"ו (להלן "המחבר"). אדון בחלק מן הפרטים שבספר משלש סיבות.

הסיבה הראשונה היא: לפי החישוב בספר, משקל כלי הזהב הוא נמוך מאוד, והוא אף אינו תואם את הכתוב בגמ' וברש"י לגבי חלק מכלי המשכן, לדוגמא: עובי הכפורת, צורה ומשקל הכרובים אשר "הם כצורת בן אדם צעיר ימים" (רלב"ג, שמות, כ"ה, י"ח-י"ט, ד"ה "כרובים"), כמובא בציור שבעמ' 35 ובעמ' 50 בספר, לדעת המחבר הכרובים שקלו 84.5 ק"ג כ"א, משום שהמחבר בחר בכרובים רזים (גוף בגובה 30.4 ס"מ ובקוטר 11.4 ס"מ) ללא פורופורציה (ציור בעמוד 148), עם רגלי עוף (בגובה 22.8 ס"מ ובקוטר 1.9 ס"מ), וכנפיים (בגובה 53.2 ס"מ, בעובי 2 מ"מ, ללא ציון רוחבם, חישובם, יכולת עמידתם במסעות, חישובי חוזק, וכו'). כלומר, נלענ"ד כי מטרת הספר היא להראות דרך "חכמת ההנדסה", שכל הזהב במשכן היה: 1228 ק"ג בלבד (כפשט הכתוב בתורה), תוך כדי שימוש בכל האמצעים, כולל אמצעים בלתי סבירים, ובלתי מקובלים על דעת הגמ', רש"י, וכו', אשר אף הם קראו, ידעו והבינו את פשט התורה (שמות, ל"ח, כ"ד, ולא כפי שנכתב בטעות בעמ' 56 בראשית, ל"ח, כ"ד,).

הסיבה השניה היא: החישובים נערכו ע"פ אורך מידת אמה מינימלית כדעת הרמב"ם (45.6 ס"מ), כאשר יתכן כי אורך מידת האמה היא כדעת החתם סופר (62.4), או אחרים כמובא בעמוד 11 בספר, במיוחד לנוכח העובדה שמידת הטפח נקבעה ההלכה למעשה כדעת הגר"ח (48 ס"מ בקרוב, עיין ילקוט יוסף, תרל, ד, תנו, א), במקרים אלה כל חישובי המחבר יורדים לטמיון.

הסיבה השלישית היא: הנסיון האקדמי לסתור את דברי חז"ל, ו/או שלא לקבל את פרשנותם לא מקובל עלי כלל ועיקר, משום שמסורת היהדות מבוססת על העיקרון היסודי הקובע כי: האמונה היא מעל הדעת.

 לפיכך בכל הכבוד וההערכה למחבר ולתרומתו לחביבות המשכן, אבאר את מספר הנקודות דלהלן בתמציתיות:

א. תשובות פשוטות לח' שאלות הקדמת המחבר.

ב. תשובות לשאלות המידות והמשקלות.

ג. הבנת דברי הרלב"ג והאבן עזרא.

ד. נושאי הפרשנות והקדושה.

ה. חישובי משקל ארון הברית.

ו. חישובי נשיאת ארון הברית.

ז. סיכום

תשובות פשוטות לח' שאלות הקדמת המחבר

המחבר מציין כי: "לענ"ד כדאי היה להוציא לאור ספר זה, בשל שאלות אלו ואחרות", נלענ"ד כי סיפרו המשובח והמפואר ראוי היה לצאת, ולו רק ע"מ להבהיר כי האמונה נמצאת מעל דעת, וכי התורה הנצחית אינה כפופה להוראות המדע המשתנה, והיא אף אינה זקוקה לאישורו אלא ההפך הוא הנכון. להלן התשובות הפשוטות לח' שאלותיו "הבעיתיות" שבהקדמת המחבר (עמ' 5-6):

ציטוט המחבר את אימרת חז"ל: "הארון היה נושא את נושאיו" לוקה בחוסר דיוק ציטוט לשון חז"ל, ומכאן נלענ"ד נבעו אחדות משאלותיו. לצורך הדיוק מובא בזאת הנוסח המדוייק של הגמ ' במסכת סוטה ( לה.) : " וכיון שעלה האחרון שבישראל מן הירדן חזרו מים למקומן, שנאמר : ' ויהי בעלות הכהנים נושאי ארון ברית ה ' מתוך הירדן נתקו כפות רגלי הכהנים אל החרבה וישובו מי הירדן למקומם וילכו כתמול שלשום על כל גדותיו ' ( יהושע, ד ', י " ח). נמצא ארון ונושאיו וכהנים מצד אחד וישראל מצד אחד, נשא ארון את נושאיו ועבר, שנאמר : " ויהי כאשר תם כל העם לעבור ויעבור ארון ה ' והכהנים לפני העם ". כלומר, המדובר הוא באירוע חד פעמי שבו בדרך נס "נשא ( בלשון עבר חד פעמי, ולא " היה נושא " בלשון עבר - הווה מתמשך) ארון את נושאיו ועבר", כדרך הנס של ייבוש הירדן באותה העת.

בשאלתו השניה המחבר אינו מציין את שמותיהם של "חלק מהחכמים", ומי טען "שאין הדבר נראה"?, ומה לא נראה?, ומה החלופה שהציעו אותם "חלק מהחכמים"?, ועוד, איך זה שלרש"י הכל נראה?, האם הרש"י אינו "חלק מהחכמים"?.

הטענה כי "חלק מהפרשנים נמנעו מלהביע דעה בנושאים מסויימים בכוונה תחילה, שמא יודעי ההנדסה יסתרו זאת", מכפלת בתוכה את ההנחה כי הפרשני התורה ידעו שיהיה מדע הנדסה סותר, ולכן הם פחדו מן המדע העתידי, והרי ידוע שלא על כל דבר הכתוב בתורה או בגמ' הפרשנים כתבו פרשנות, ודומני כי לא היה זה מתוך פחד מן המדע הידוע רק למחבר.

חישובי המחבר מבוססים על הנחות יסוד שגויות, כגון: מיקום הלוי (הסמך), קוטר המוט, אי התחשבות בעובי ציפוי הזהב כתוספת למאמצים המותרים בעץ, וכו'. לפיכך לא "הוכח מעל לכל ספק", הקושי מבחינת המאמצים המותרים (המוטעים כמבואר להלן) ש"הומצאו" ע"י המחבר.

בימי דוד הארון הורכב על עגלה, משום שאז לא אירע הנס החד פעמי שבו " נשא ארון את נושאיו ועבר " ( סוטה, לה.) את הירדן, כנ"ל.

ארבעה לוים יכלו לשאת את ארון הקודש ע"פ דברי הגמ': "דטעונא דמדלי איניש לכתפיה - תילתא דטעוניה הוי " ( סוטה, לה.). והרש"י פירש: דמדלי איניש אכתפיה " ( סוטה, לה.) - שהאדם עצמו מגביהו על כתיפו ואין אחר מסייעו. תילתא דטעוניה הוא - אינו אלא שליש משאוי שנושא כשמטעינו אחר נמצא שהיה כל אחד מהן נושא משא ק " ך סאין " ( סוטה, לה.). משקל ק"ך סאין מים ע"פ מידות הרמב"ם = 3.4 טון. האם המחבר אינו מקבל אף את דברי הגמ' המפורשים?!. יתרה מזאת, כאשר חז " ל מצאו כי הדבר הכתוב בתורה, בנביאים, או בדברי החכמים, הוא אינו מתקבל על הדעת, הם ציינו זאת במפורש, כמובא בגמ ': " אמר רבי אמי: דברה תורה לשון הבאי, דברו נביאים לשון הבאי, דברו חכמים לשון הבאי, דברה תורה לשון הבאי, דכתיב : ' ערים גדולות ובצורות בשמים בשמים ' ( דברים, א ', כ " ח) ס " ד?, אלא גוזמא ... דברו נביאים לשון הבאי, דכתיב : ' והעם מחללים בחלילים וגו ', ותבקע הארץ לקולם ' ( מלכים - א, א ', מ '). אמר רבי ינאי בר נחמני אמר שמואל: בשלשה מקומות דברו חכמים בלשון הבאי ( גוזמא), ואלו הן: תפוח (" פעמים היה עליו כשלש מאות כור "), גפן (" מעשה היה ונמנו עליה שלש מאות כהנים לפנותה ") ופרכת ( המקדש " ושלש מאות כהנים מטבילין אותה ") "( תמיד, כט.). כלומר, נשיאת ארון הקודש ע"י ארבעה לוים אינו נכלל במסגרת ההגזמות, והוא אף לא נמנה כאחד " מעשרה נסים שנעשו במקדש " ( יומא, כא.).

פשיטא שבדי הארון נצרכו לנשיאתו במדבר (כתפקידם של יתר בדי כלי המשכן), ולכל מקומות שבו הוא שהה. אף בעת הנס החד פעמי שבו " נשא ארון את נושאיו ועבר " ( סוטה, לה.), את הירדן. הכהנים אחזו במוטות, בכדי שבעת הנחתו הוא לא יפול ולא יפיל את הלוים. אגב כך המחבר יכול היה לשאול: מדוע רק "הארון נשא את נושאיו"?, מדוע אף מזבח העולה (שהיה כבד יותר) לא נשא את נושאיו?!.

"דעת זקנים מבעלי התוספות" מלמדים כי הנס שבו " נשא ארון את נושאיו ועבר " ( סוטה, לה.), את הירדן, היה נס חד פעמי, לפיכך לא בנו את הארון לארוע חד פעמי. אגב, הסיבה לאורכם של המוטות נאמרה בגמ' במפורש: "כשני דדי אשה" (עיין: יומא, נד.).

תשובות לשאלות המידות והמשקלות

ההבדלים הקיימים בין אורכי המידות דאז והקבלתן למידות של ימינו, ניתן לפתור הן בשיטת הממוצע כבסיה"ק "אשר על המשכן", והן בשיטת "עשה לך רב" בעקביות, ופשוט שהדבר ניתן לחקר אקדמאי פשוט יחסית, דהיינו, בדיקת אלמנטים עתיקים אשר מידותיהם ניתנו במידות ישנות, והתאמתן למידות של ימינו. משום שהמידות דאז אינם "אינדיבידואליות" (כדעת המחבר בעמ' 10), אלא הם סרגל קבוע שבו השתמשו בזמנם. להלן התשובות הפשוטות לג' השאלות "המטרידות" (אשר נכתבו בכפילות) את המחבר בהקדמתו (עמ' 10):

אין לנתק בין משקל הכפורת בעובי טפח, לבין הכרובים שהיו מעליה במקשה אחת. לפיכך המשקל הכולל של הכפורת והכרובים הוא: 2564 ק"ג. הפתרון להבדל סיכומי התורה בפרשת פקודי לגבי הזהב, מובהר בסיה"ק "אשר על המשכן" (עיין שם). ארבעה לוים (לא כהנים כנכתב בטעות ע"י המחבר, שנאמר: "ונשאו הקהתים נשאי המקדש '- הארון, במדבר, י ', י " א) יכלו לשאת את ארון הקודש, ע"פ דברי הגמ' המפורשים: "דטעונא דמדלי איניש לכתפיה - תילתא דטעוניה הוי " ( סוטה, לה.). והרש"י פירש: דמדלי איניש אכתפיה " ( סוטה, לה.) - שהאדם עצמו מגביהו על כתיפו ואין אחר מסייעו. תילתא דטעוניה הוא - אינו אלא שליש משאוי שנושא כשמטעינו אחר נמצא שהיה כל אחד מהן נושא משא ק " ך סאין " ( סוטה, לה.). משקל ק"ך סאין מים ע"פ מידות הרמב"ם 3.4 טון.

ע"פ חישובים סטטיים שערכתי ניתן לומר כי קוטר המוט היה אחיד כדעת "מקדש אהרון", אלא קוטר המוט היה: במידות שבין 8.4-13.5 ס"מ, ובכך המוט היה עומד במאמצי גזירה, שקיעה, וכפיפה למשקל של 3 טון (ע"פ מדע ההנדסה של היום), וזאת אף ללא התחשבות בעובי ציפוי הזהב כתוספת למאמצים המותרים בעץ (עיין סיה"ק אשר על המשכן הוצאה 4).

הבנת דברי הרלב"ג

נלענ"ד כי המחבר שגה בציטוט ובהעדפת דברי הרלב"ג הסתומים, ע"פ דברי חז"ל המפורשים בגמ' וברש"י וכו'. להלן ציטוט דברי הרלב"ג, (רלב"ג, שמות, כ"ה, י"א, ד"ה "וציפת אותו זהב טהור"):... "ועובי ארונות הזהב לא נודע, ועל כל פנים היה להם עובי מורגש, כדי שיִּשְׁלַם להם הקיום. ולא יתכן שהיה עובי ארונות הזהב טפח, כמו שאמרו ז"ל, כי לא יתכן שיִּשְׁלַם אחד מאלו הארונות בזה העובי מכל הזהב הנזכר ב'אלה פקודי' העשוי למלאכה, וזה יתבאר למי שעיין בהנדסה עיון מעט, ואולם אמרו זה ז"ל להורות על שכבר היה לאלו הארונות עובי מורגש"... "כרובים' – הם כצורת בן אדם צעיר ימים" (רלב"ג, שמות, כ"ה, י"ח-י"ט, ד"ה "כרובים").

הרלב"ג מודה כי הוא אינו יודע מה הוא עובי הארונות.

לטובתם של "מי שעיין בהנדסה עיון מעט", הרלב"ג אינו מציין מה הוא: "עובי מורגש" כהגדרתו, האם זה מ"מ, ס"מ, או 5 ס"מ?.

הרלב"ג אף אינו מציין במפורש מי הם ז"ל, והיכן הם המקורות שאמרו: שהיה עובי הארונות הזהב טפח"?, אדרבא, מתוך עיון בנאמר בגמ ' יומא עב:, ואף מפירושו של הרש " י שם מובן: שרק עובי ארון העץ היה טפח, (אגב, הסוגיה מלבנת את נושא הגובה של הארון ולא את עוביו). לפיכך אין זה ברור מדוע המחבר נטפל לרש"י הקדוש, שכאילו הוא כתב כביכול שעובי דפנות היה טפח מזהב.

הרלב"ג מציין כי שני הכרובים "הם כצורת בן אדם צעיר ימים" (רלב"ג, שמות, כ"ה, י"ח-י"ט, ד"ה "כרובים"). אך המחבר בחר בכרובים רזים (גוף בגובה 30.4 ס"מ ובקוטר 11.4 ס"מ) ללא פורופורציה, עם רגלי עוף (בגובה 22.8 ס"מ ובקוטר 1.9 ס"מ), וכנפיים (בגובה 53.2 ס"מ, בעובי 2 מ"מ, ללא ציון רוחבם ואורכם, כנראה שלא בכדי המחבר לא שרטט ולא כתב את החישוב המפורט לכנפי הכרובים, יכולת עמידתם במסעות, חישובי חוזק, וכו'). לא ברור לי מדוע סטה המחבר מבחירתו בדעת הרלב"ג, האם זה מפני שהדבר סותר את התיאוריה הכללית של המחבר?, בענין זה כבר נאמר: "עשה לך רב" קבוע.

הרש " י כתב ( שמות, כ " ה, י " ח): "כרבים ' - דמות פרצוף תינוק להם. מקשה תעשה אותם - שלא תעשם בפני עצמם ותחברם בראשי הכפרת לאחר עשייתם כמעשה צורפים, שקורין שולדי " ץ [ מולחמים ] אלא הטל זהב הרבה בתחלת עשיית הכפרת, והכה בפטיש ובקורנס באמצע, וראשין בולטין למעלה וצייר הכרובים בבליטת קצותיו ". לפיכך האם ע " פ המדע ניתן היה לבצע במדבר ( לפני 3362 שנה) את ארגז הכפורת ( בעובי 2 מ " מ) יחד עם הכרובים המתוארים ע " י המחבר, באמצעות אנשים שהתמחותם הייתה בחומר ובלבנים?, או שמא סבור המחבר כי "מקום ארון אינו מן המדה. ואמר רבנאי אמר שמואל: כרובים בנס היו עומדין " ( יומא, כא.)?. נלענ"ד כי הפרדת חישוב וציור הכפורת מן החישוב וציור של הכרובים, יצרה בקרב המחבר את הרושם כי ניתן לבצע את תיאורי הכפורת והכרובים שבסיפרו, וזאת בהתחשב בידע המקצועי, ובתנאי המפעלים והטכנולוגיות החדישות של ימינו. כלומר, המחבר התנתק מן התקופה של הקמת המשכן במשך שלשה חדשים לפני 3362 שנה.

נושאי הפרשנות והקדושה

המחבר "דחף" לפתיחת סיפרו שני נושאים חשובים (עמ' 14-31): הפרשנות והקדושה, אשר נלענ"ד כי אין להם שום קשר ישיר לנושא משקלם ולחוזקם של כלי המקדש. האם הדבר נעשה לצורך ר"ת קמ"ח? 

חישובי משקל ארון הברית

נלענ"ד כי המחבר שגה לאורך כל סיפרו בחוסר עיקביות, ובציטוט מעוות של דברי חז"ל. לדוגמא: המחבר העדיף את דעת רבי יהודה בגמ' רק לגבי עובי הארון, מתוך התעלמות מדעת רבי יהודה (אשר נאמרו בהקשר לכך), כי האמה היא חמשה טפחים. כלומר, בחישוב הארון עץ, המחבר ערבב בין העובי כדעת רבי יהודה לבין אורך הרוחב והגובה כדעת החולקים על רבי יהודה באומרם כי האמה היא ששה טפחים. להלן ציטוט דברי רבי יהודה בגמ ' ( ב " ב, יד.) : " ר ' יהודה אומר: באמה בת חמשה טפחים, והלוחות, ארכן ששה ורחבן ששה ועביין שלשה, מונחות באורכו של ארון. כמה לוחות אוכלות בארון?, שנים עשר טפחים, נשתייר שם חצי טפח, אצבע לכותל זה ואצבע לכותל זה ". בענין זה כבר נאמר: "עשה לך רב" קבוע.

בעמ' 39 המחבר חישב כי עובי דופן העץ הוא 2 ס"מ בלבד, לעומת זאת בציור שמעל לחישוב נכתב: "עובי דופן 7.33 ס"מ". א"כ מהו עובי עץ הארון לדעת המחבר? 2 או 7.33 ס"מ?.

התורה כותבת במפורש כי עץ הארון היה מעצי שיטים, לפיכך לא ברור לי ע"ס מי קבע המחבר (מי הם "רוב רובם של הפרשנים" כדבריו?) כי עץ הארון בוצע מ"עץ השיטה המלבינה"?, ומנין למחבר הנתונים של מאמצי הגזירה והכפיפה המותרים בעץ "המלבינה"?. לידיעת המחבר, כבר נאמר במדרש (תנחומא, תרומה, ט): "ומהיכן היו הקרשים?, יעקב אבינו נטע אותם בשעה שירד למצרים, אמר לבניו בני עתידים אתם להגאל מכאן והקב " ה עתיד לומר לכם משאתם נגאלין שתעשו לו את המשכן, אלא עמדו ונטעו ארזים מעכשיו, שבשעה שיאמר לכם לעשות לו את המשכן יהיו הארזים ("עשרה מיני ארזין הן...ארז, שיטה" וכו' ב"ב, פ:, דהיינו, שיטה=ארז) מתוקנים לכם, מיד עמדו ונטעו ועשו כן ".

אין זה ברור מדוע המחבר נטפל (עמ' 40) שוב לרש"י הקדוש שכאילו הוא כתב כביכול שעובי דפנות הארון היה טפח מזהב. אדרבא, מתוך עיון בנאמר בגמ ' יומא עב:, והרש " י שם מובן שרק עובי ארון העץ היה טפח, (אגב, הסוגיה מלבנת את נושא הגובה של הארון ולא את עוביו), ולא 2 אצבעות כבחירתו החלקית של המחבר בדעת רבי יהודה.

נלענ"ד כי המחבר שגה בציטוט ובהעדפת דברי הרלב"ג הסתומים ע"פ דברי חז"ל המפורשים בגמ' וברש"י וכו'. להלן ציטוט דברי הרלב"ג, (רלב"ג, שמות, כ"ה, י"א, ד"ה "וציפת אותו זהב טהור"):... "ועובי ארונות הזהב לא נודע, ועל כל פנים היה להם עובי מורגש, כדי שיִּשְׁלַם להם הקיום. ולא יתכן שהיה עובי ארונות הזהב טפח, כמו שאמרו ז"ל, כי לא יתכן שיִּשְׁלַם אחד מאלו הארונות בזה העובי מכל הזהב הנזכר ב'אלה פקודי' העשוי למלאכה, וזה יתבאר למי שעיין בהנדסה עיון מעט, ואולם אמרו זה ז"ל להורות על שכבר היה לאלו הארונות עובי מורגש". כלומר, מצד אחד המחבר מקבל את דעת הרלב"ג "ועובי ארונות הזהב לא נודע", מצד שני המחבר קבע ע"ד עצמו כי כוונת "עובי מורגש" היא 1 ס"מ, וכי הרלב"ג "שעיין בהנדסה" לא ידע לכתוב: עובי מורגש=חצי אצבע"?. בענין זה כבר נאמר: "עשה לך רב" קבוע. כמו כן, בכדי להצדיק את תיאורית הכפורת " דלת הזהב ", המחבר ( בעמ ' 143) סירס את דברי האבן עזרא, המצטט את דברי " הגאון " ( אשר נראה על פיו כי משקל זהב הארון עם הכפורת והכרובים הוא 84 ק " ג, כאשר אף ע " פ חישובי המחבר ( עמ '151) משקל הזהב הוא : 371.5 ק " ג) ודוחה אותם על הסף, דהיינו, המחבר אינו מציין הוא בעצמו אינו מקבל את דברי " הגאון ", כשם שהאבן עזרא כתב ברוב צניעותו : " ואין זה נכון ... ומי יוכל לשער כמה זהב צפוי כל כלי המשכן ?". להלן ציטוט דברי האבן עזרא: "כל הזהב ', אמר הגאון: למה הזכיר מה עשו בכסף, ולא הזכיר מה עשו בזהב התנופה?, והוא השיב: הנה הזכיר, כי המנורה היתה ככר זהב. גם ככה הכפורת, וזהב הארון ומזבח הקטרת. ואין זה נכון, כי המנורה כלה היתה זהב, ולא כן הארון. רק צפוי זהב הוא מבית ומחוץ, וכן מזבח הקטרת, והשלחן והבדים והקרשים, והבריחים מצופים זהב הם כולם. והכפורת היתה זהב כולה. וכפי מה שקבלנו מאבותינו ככר אחד היתה, כי ארכה רב ורחבה רב. ולפי דעתי, שהזכיר מה עשו בכסף שהוא כסף הכפורים. והנה הזכיר, כי על כסף החיוב היה עומד המשכן, שהוא הכולל לכל הכלים. וזה זכרון לבני ישראל. ומי יוכל לשער כמה זהב צפוי כל כלי המשכן " ( אבן עזרא, שמות, ל " ח, כ " ד). לעומת האבן עזרא כתב במפורש : " כי עובי ( ולא ציפוי, או מסגרת) הכפורת טפח " ( א " ע, שמות, כ " ה, י ') בענין זה כבר נאמר: "עשה לך רב" קבוע. אגב, לא ברור למה המחבר בחר לחפש לעצמו פרשנים הכותבים כי הם אינם יודעים את עובי דפנות הארון, וכי לא היה יותר חכם לחפש פרשן שכן יודע מה היה עובי הזהב, כדוגמת הרש " י שכתב במפורש: "ועובי שולי העץ של אמצעי טפח " ( רש " י - יומא, עב:).

חישובי המחבר הנוגעים לגובה ארון הברית (עמ' 42-44) מוטעים ואף עומדים בסתירה לדברי הגמ ' המפורשים: "אמר רחבה אמר רב יהודה: שלש ארונות עשה בצלאל: אמצעי של עץ תשעה, פנימי של זהב שמונה, חיצון עשרה ומשהו " ( יומא, עה:). כלומר, לכ " ע גובה ארון הזהב החיצוני היה: לפחות עשרה טפחים (73.3 ס " מ) ולא תשעה טפחים (66 ס " מ) כבחישובי המחבר, וכי המחבר לא למד את דברי הגמ ' הרלוונטיים לספרו?, או שמא המחבר שוב אינו מקבל את דעת הגמ ', מתוך אמונתו במדע ההנדסה?.

טעות מצחיקה עשה המחבר בקובעו כי עובי ציפוי הזהב החיצוני הוא: 1 ס"מ (עמ' 41, דהיינו, המחבר בחר בעובי רב ובלתי מתקבל על הדעת, בכדי לקבל "את המשקל הקטן ביותר" כביכול), ועובי ציפוי הזהב הפנימי הוא: 1 ס"מ, כאשר ס"ה עובי דופן ארון העץ הוא: 1.9 ס"מ (לשיטת הרמב"ם), כבחירת המחבר בדעת רבי יהודה (עמ' 38): "אצבע לכותל זה ואצבע לכותל זה " ( ב " ב, יד.). כלומר, ע"פ הנחות המחבר, ס"ה עובי דופן אחת היא 2 ס"מ מזהב (היוצר משקל גדול מאוד), והדבר הוא אינו תואם את דעת רבי יהודה, משום שע"פ חישובי המחבר לדעת רבי יהודה, נותר עובי 0.1- לדופן ארון העץ, אך המחבר חישב (בעמ' 39) את עובי דופן העץ בלבד "2 ס"מ כרבי יהודה", דהיינו, לפי חשבונו של המחבר עובי דופן אחת לדעת רבי יהודה היא: 1 ס"מ ציפוי זהב חיצוני + 1 ס"מ ציפוי זהב פנימי + 2 ס"מ עובי העץ הפנימי, ס"ה עובי דופן אחת היא" 4 ס"מ, כאשר דעת רבי יהודה היא שהעובי הוא: "אצבע לכותל זה ואצבע לכותל זה " ( ב " ב, יד.), דהיינו, עובי דופן אחת היא: 1.9 ס"מ (לשיטת הרמב"ם) בלבד, המחבר היא העץ. לפיכך בכל הכבוד הראוי נשאלת השאלה: וכי מחבר המתיימר ללמדנו מן הידע שהוא צבר בתחום ההנדסה, הוא אינו יודע כי 1+1+2=4 ולא 1.9?, וכי בעל ידע "נרחב" שכזה רשאי לזלזל בהגיונם הנשגב של חז"ל?!, או שמא המחבר בחר להדגים את מאמר הגמ': "אם ראשונים בני מלאכים - אנו בני אנשים, ואם ראשונים בני אנשים - אנו כחמורים" (שבת, קיב:).

טעות חישובית עשה המחבר בחישוב נפח ציפוי הזהב החיצוני (עמ'42), בקובעו כי הגובה הוא 66 ס"מ (טפח וחצי לשיטת מידות הרמב"ם) כאשר ע"פ הגמ' גובה הארון (החיצוני) הוא: "חיצון עשרה ומשהו" ( יומא, עב:) 10 טפחים (תוספת טפח בעבור כיסוי עובי הכפורת, ועוד "ומשהו" עבור זר הזהב סביב), דהיינו, גובה ציפוי הזהב החיצוני הוא: 73.3 ס"מ (לשיטת מידות הרמב"ם). גם בחישוב נפח ציפוי הזהב החיצוני (עמ' 43-44), טעה המחבר בקובעו כי אורך הדופן הארוכה הוא: 95.34 ס"מ במקום 106 ס"מ, ואף באורך הדופן הקצרה טעה לכתוב כי האורך הוא: 51.34 ס"מ במקום 62 ס"מ, וגם במידת הגובה טעה לכתוב כי הגובה הוא: 58.67 ס"מ במקום 64 ס"מ, נלענ"ד כי המחבר "שכח" שהוא בחר (בעמ' 39) בדעת רבי יהודה אשר לדעתו עובי תיבת העץ היתה 2 ס"מ בלבד ולא טפח. בענין זה כבר נאמר: "עשה לך רב" קבוע.

המחבר תמהה (בעמ' 39) "האם הגיוני שרק ציפוי הזהב בארון הוא מעל טון זהב"?, והתשובה לכך היא: הנחות יסוד מוטעות מובילות לשגיאות יסוד ולתמיהות מוזרות, שהרי המחבר בחר לעצמו עובי דפנות 1 ס"מ ביודעו את המשקל הסגולי הזהב, לפיכך אין למחבר אלא לתמוהה על הנחותיו השגויות. לעומת זאת בסיה"ק "אשר על המשכן המבוסס על הנחות הגיוניות יותר, ס"ה משקל הארון כולל הבדים והציפויים של הארון הוא: 402 ק"ג בלבד.

המחבר קובע מצד אחד כי "אין נתון על עוביים או קוטרם של הבדים" (בעמ' 46), ומצד שני המחבר קובע כי מוט בקוטר 7.33 ס"מ כהנחתו הוא "לא יעמוד במשקל והוא יתכופף עד לכדי שבירה" (עמ' 54). לפיכך אף בענין זה אין למחבר אלא לתמוהה על הנחותיו השגויות.

המחבר תמהה (בעמ' 49) "האם נראה הגיוני שמשקל הכפורת מעל טון זהב"? והתשובה לכך היא: מאחר וחז"ל קבעו כך מפורשות בגמ', לפיכך הדבר הוא הגיוני ביותר וללא כל עוררין. כמובא בגמ': "אם ראשונים בני מלאכים - אנו בני אנשים, ואם ראשונים בני אנשים - אנו כחמורים" (שבת, קיב:).

חישובי המחבר (בעמ' 51) הנוגעים למשקל ולצורת הכרובים הם חסרים, מגוחכים (בובות רזות עם רגלי עופות) ופשטניים, לדוגמא: המחבר לא לקח בחשבון את כנפי הכרובים כאילו שהם אינם. אגב כך יצוין כי משום מה המחבר מתעלם משירטוטם המדוייק, משטחם ומנפחם של הכרובים לכל אורך הספר הנבדק, האם לזאת יקרא "חכמת ההנדסה"?!. לפיכך נלענ"ד כי המחבר הגיע לתובנה מוטעית, אשר היא קובעת כי משקל הכרובים הוא: 393.4 ק"ג בלבד, כאשר משקלם היה לענ"ד 1062 ק"ג, ראה סיה"ק "אשר על המשכן" (עיין שם).

חישובי נשיאת ארון הברית

המחבר חוזר ושואל (בעמ' 52,לא ברור מדוע המחבר שואל את אותם השאלות מספר פעמים): "האם הכהנים מסוגלים להרים משקל כזה"?, האם משקל הארון נראה הגיוני?, האם ייתכן שמשקל הארון בלבד, יותר ממשקל כל הזהב במשכן"?. ושוב פעם אשיב לו כי התשובות לכך הן:

ארבעה לוים (לא כהנים כנכתב בטעות ע"י המחבר) יכלו לשאת את ארון הקודש, ע"פ דברי הגמ': "דטעונא דמדלי איניש לכתפיה - תילתא דטעוניה הוי " ( סוטה, לה.). והרש"י פירש: דמדלי איניש אכתפיה " ( סוטה, לה.) - שהאדם עצמו מגביהו על כתיפו ואין אחר מסייעו. תילתא דטעוניה הוא - אינו אלא שליש משאוי שנושא כשמטעינו אחר נמצא שהיה כל אחד מהן נושא משא ק " ך סאין " ( סוטה, לה.). משקל ק"ך סאין מים ע"פ מידות הרמב"ם 3.4 טון.

משקל הארון הוא הגיוני ביותר וללא כל עוררין, משום שהתורה וחז"ל קבעו את מידותיו במפורשות בגמ', לפיכך נלענ"ד כי הדבר הוא הגיוני ביותר וללא כל עוררין. כמובא בגמ': "אם ראשונים בני מלאכים - אנו בני אנשים, ואם ראשונים בני אנשים - אנו כחמורים" (שבת, קיב:).

הפתרון להבדל סיכומי התורה בפרשת פקודי לגבי הזהב, מובהר בהרחבה בסיה"ק "אשר על המשכן" (עיין שם).

החישובים הסטטיים של המחבר לגבי מוט הארון (מעמ' 52 עד עמ' 55), ניתנים לתימצות בעשר שורות, כולל מאמצי שקיעה מותרים אשר הם חסרים בסיפרו. להלן מספר טעויותיו של המחבר: ראשית: המחבר טעה בהציבו את המוט בכיוון ההפוך (ציור בעמ' 53), דהיינו, מוט הארון היה מוצמד לרוחבו (66 ס"מ) ולא לאורכו (110 ס"מ). שנית: בכל הכבוד הראוי המחבר כתב נוסחת מומנט מכסימלי שגויה. שלישית: הנחת היסוד הקובעת כי קוטר המוט הוא 7.33 ס"מ שגויה. רביעית: ההנחה כי הלוים הרימו את הארון מקצה המוט שגויה, ניתן התקרב על למרחק 50 ס"מ מטבות הארון ובכך לצמצם את מפתח הקורה ואת המומנט המכסימלי. חמישית: המחבר הניח הנחות שגויות בנתוני מאמצי הגזירה (140 ק"ג/מ"ר) והכפיפה (320 ק"ג/מ"ר) המותרים בעץ, כמי שמבין מעט מזעיר בתכנון הנדסי (35 שנות נסיון) ידוע כי מאמצי הגזירה (25 ק"ג/מ"ר) והכפיפה (160 ק"ג/מ"ר) הם המאמצים המקסימליים המותרים בעץ, לפיכך כל חישובי המחבר הנוגעים לנתונים אלה, בטעות יסודם. יתרה מזאת, ע"פ חישובים סטטיים שערכתי בסיה"ק "אשר על המשכן" המשקלים, המאמצים, ויכולת הנשיאה מסתדרים על הצד הטוב ביותר, מבלי שום מחלוקת עם קביעות חז"ל הקדמונים, ומבלי להוותר עם שאלות "אפיקורסיות", דהיינו, אין כל צורך לחפש אחר ההגיון של ימינו בתחום ההנדסה, בכדי לקבל את דברי התורה, אלא אף להפך התורה ודברי חז"ל הם אשר מאמתים את ההגיון של ימינו בתחום ההנדסה.

לסיכום

בקורת " אשר על המשכן " על הספר " קמ " ח כלי המשכן " מאת אורי כהן הי " ו, נעשתה לשם שמים, מתוך נדיבות לב מושלמת, ללא כל תערובת זרה, ואף ללא כל צפיה לקבלת שכר או הנאה גשמית כלשהיא. על כן עצתי למחבר היא: לתקן בהוצאה הבאה את שגיאותיו הנ " ל, או שאשמח מאד באם יואיל המחבר יתקן אותי אם טעיתי בתוכן דברי. וכבר כתבתי בס " ק כי תאור מלאכת המשכן בתורה משולה לשדה גזר, כאשר מחד גיסא האדם יכול ליהנות ממרבדי הירק החיצוני של הגזר אשר הוא המצוי מעל פני האדמה, אך האדם אשר חופר ומעמיק מתחת לירק הגזר, הוא מגלה כי הפרי האמיתי של הגזר המתוק מצוי מתחת לפני השטח.

וכן כתב רבינו בחיי: "ודע, כי הספור בענין המשכן וכליו, והחקירה בתכונת צורותיו ומובאיו ושעור ארכן ורחבן וקומתן, אע " פ שאין בית המקדש קיים, מצוה גדולה היא עד שמים יגיע שכרה, ותורה היא וללמוד אנו צריכין. וכן הזכירו רז " ל בענין הקרבנות, כי כל המתעסק בלמוד פרשיות, וישא ויתן בלבו עניניהם כאלו הקריב הקרבן עצמו, הוא שאמרו : ' כל העוסק בפרשת עולה כאלו הקריב עולה, בפרשת חטאת כאלו הקריב חטאת ', וכן כלם. הא למדת מזה על הספור בפיו בלבד שכרו אתו ופעולתו לפניו, כאלו עשה המעשה והקריב קרבן על המזבח. והוא הדין בספור עניני המשכן והמקדש שיש לנו זכות עצומה ועקב רב, כאשר נהגה בהם ונשתדל להבין פשוטן ונגליהם, על אחת כמה וכמה אם נזכה להשיג תוכם להשכיל אחד מרמזיהם, והוא שהזכיר דוד על הענין הזה על הנסתר והנגלה : ' סבו ציון והקיפוה ספרו מגדליה שיתו לבכם לחילה פסגו ארמנותיה למען תספרו לדור אחרון ' ( תהלים, מ " ח), ובזכות הסבוב וההקף בנגלה ובנסתר ישיב שכינתו לתוכו, שנאמר ( תהלים, מ " ח) : ' כי זה אלהים אלהינו עולם ועד הוא ינהגנו על מות " ( רבינו חיי, שמות, ל " ח, ט '). וכן מצאנו שהרמב"ן חתם את פירושו לספר שמות במלים: "והנה נשלם ספר הגאולה אשר ה' אלהי ישראל בא בו לבני ישראל עם קרובו, הושיעו מיד שונאו וגאלו מיד אויבו, ואליו יבא באלפי שנאן ורכב רבוא, לתת לו תורת אמת להנחיל יש את אוהבו, בנה בית זבול לשכון שכינתו על כרובו, ומקדש למקדש שהמלך במסבו" (הרמב"ן-שמות, מ', ל"ד). כלומר, הרמב"ן מדגיש כי שלמות הגאולה היא איננה רק היציאה ממצרים מעבדות לחרות, והיא אף איננה מסתיימת בקבלת התורה במעמד החד פעמי בהר סיני, אלא הגאולה השלמה מתבטאת גם בהשראה הרצופה של השכינה "אשר על המשכן", שנאמר: "כן יהיה תמיד הענן יכסנו ומראה אש לילה" (במדבר, ט', ט"ז), ואף בהשראת השכינה בתוככי עם ישראל לנצח, שנאמר: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" (שמות, כ"ה, ח').

יה"ר שנזכה להבין ולהשכיל את הנגלה והנסתר מתוך תאורי התורה את מלאכת המשכן, ובזכות זאת ה' יתברך ישיב את שכינתו לציון ברחמים רבים, ויתקיים בנו מקרא שכתוב: "לא יבוא עוד שמשך וירחך לא יאסף כי ה ' יהיה לך לאור עולם ושלמו ימי אבלך. ועמך כלם צדיקים לעולם יירשו ארץ נצר מטעי מעשה ידי להתפאר. הקטן יהיה לאלף והצעיר לגוי עצום אני ה ' בעתה אחישנה " ( ישעיה, ס ', כ '- כ " ב).

תגובות

יישר כוחך על הניתוח המעמיק!

שאלתי שני אנשים העוסקים בהובלות, מה המשקל המירבי שארבעה אנשים חסונים יכולים להרים? הם נתנו לי הערכה של כ-320 ק"ג.

אמנם, אפשר להגיד שבזמן המקרא אנשים היו חזקים יותר ויכלו לשאת גם 3 טון.

-- אראל, 2010-09-01 10:30:45

מקורות

על-פי מאמר של רפאל בר אשר חגבי שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2011-02-18.

דף זה הוסב אוטומטית מאתר הניווט בתנ"ך. (הקישור המקורי) יתכן שבגלל שגיאה בתוכנת ההסבה נפלו טעויות. אתם מוזמנים לתקן את הטעויות, ולמחוק הודעה זו מהדף.

קיצור דרך: tnk1/messages/sofrim_index_2_2