בני היכלא, דכסיפין למחזי זיו דזעיר אנפין,
יהון הכא, בהאי תכא, דבה מלכא בגילופין.
צבו לחדא, בהאי ועדא, בגו עירין וכל גדפין.
חדו השתא, בהאי שעתא, דביה רעוא ולית זעפין.
קריבו לי, חזי חילי, דלית דינין דתקיפין.
לבר נטלין, ולא עאלין, הני כלבין דחציפין.
והא אזמין, עתיק יומין, למנחה, עדי יהון חלפין.
רעו דיליה, דגלי ליה, לבטלא לכל קליפין.
ישוי לון בנוקביהון, ויטמרון בגו כפין.
ארי השתא, במנחתא, בחדותא דזעיר אנפין.
|
בני ההיכל הנכספים לראות זיוו של זעיר אנפין[1],
יהיו כאן בזה השולחן, שבו המלך בגילופין.
חפצו מאד באסיפה הזאת, [שהיא] בין מלאכים וכל [בעלי] כנפיים.
שמחו עתה בזו השעה, שבה רצון[2] ואין כעסים.
קרבו אלי, ראו כחי, שאין דינים חזקים.
לחוץ נוסעים ואינם נכנסים, אותם הכלבים החצופים.
והנה אזמין את עתיק יומין ל[ארוחת ה]מנחה, עד שהם יסתלקו.
הרצון שלו שגלוי לו, [זה] לבטל את כל הקליפות.
ישים אותם בחוריהם, ויתחבאו בתוך סלעים.
כי [אנו] עכשיו ב[זמן] המנחה, בשמחה של זעיר אנפין.
|
