ביאור:בכל לשון או בלשון הקודש

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

בכמה מקומות בתורה יש פרשות שצריך לקרוא אותן. למשל: כשהכהן משביע את הסוטה הוא צריך להקריא לה קטע (במדבר ה), כשאדם מביא ביכורים הוא צריך לקרוא קטע (דברים כו), כשאישה חולצת ליבמה היא צריכה להגיד לו קטע (דברים כה), ועוד. המשנה, במסכת סוטה פרקים ז-ח-ט, מחלקת את הפרשות האלו לשני סוגים:

אלו נאמרין בכל לשון: פרשת סוטה, ווידוי מעשר, וקרית שמע, ותפילה, וברכת המזון, ושבועת העדות, ושבועת הפיקדון.

אלו נאמרין בלשון הקודש: מקרא ביכורים, וחליצה, ברכות וקללות, ברכות כהנים, וברכת כהן גדול , ופרשת המלך, ופרשת עגלה ערופה, ומשוח מלחמה בשעה שהוא מדבר אל העם.

כלומר: חלק מהפרשות אפשר לקרוא בכל שפה שהיא (למשל בתרגום לספרדית), וחלק מהפרשות חייבים לקרוא דווקא בעברית.

בהמשך מסבירה המשנה את הסיבות לחלק מהדינים האלה. ההסברים שהמשנה נותנת אינם ברורים ואינם ממצים; הגמרא משלימה את החסר ונותנת עוד כמה הסברים. בהמשך נביא את ההסברים לכל הדינים, על-פי פירוש קהתי על המשנה. ההסברים כתובים בכתב נטוי, וההערות שלי עליהם כתובות בכתב ישר.

נביא קודם את ההסברים לפרשיות שנאמרות בכל לשון:

"הקטע שמקריא הכהן לסוטה נאמר בכל לשון, כמו שכתוב (במדבר ה כא) "ואמר הכהן לאישה" - בכל לשון שהוא אומר." הסבר קצת מוזר, כי הפועל "אמר" הוא פועל די נפוץ - איך אפשר להסיק ממנו מסקנות לגבי פרטי הדין? אבל לא נורא, נקבל את זה.

"הוידוי שמתוודה אדם לאחר שהוא מבער את מעשרותיו נאמר בכל לשון, כמו שכתוב (דברים כו יב): "ואמרת לפני ה' א-להיך...", ולמדים "אמירה" "אמירה" מפרשת סוטה (1): כמו שפרשת סוטה נאמרת בכל לשון, כך גם וידוי מעשר" . גם זה קצת מוזר - איך אפשר ללמוד גזירה-שווה מפועל כל-כך נפוץ? אבל לא נורא, נקבל גם את זה.

"קריאת שמע מותר לקרוא בכל לשון, כמו שנאמר (דברים ו ד) "שמע ישראל" - בכל לשון שאתה שומע" . בסדר, הבננו את העיקרון - גם את זה עדיין אפשר לקבל.

"תפילה נאמרת בכל לשון, שכן תפילה בקשת רחמים היא, ובכל לשון שאדם יודע לכוון את ליבו הוא מתפלל" . גם זה עדיין בסדר.

ההסברים הבאים די דומים לראשונים, אז נקבל גם אותם (כבר התרגלנו): "ברכת המזון מותר להגיד בכל לשון, כמו שנאמר (דברים ח י) "ואכלת ושבעת וברכת את ה' א-להיך" - בכל לשון שאתה מברך" .

"דין שבועת העדות נוהג בכל מקרה שאדם השביע עדים שיבואו להעיד לו, ולא משנה באיזו לשון הוא השביע אותם, כמו שנאמר (ויקרא ה א) "ונפש כי תחטא ושמעה קול אלה" - בכל לשון שהיא שומעת."

"דין שבועת הפיקדון נוהג בכל מקרה שאדם נשבע שאין בידו פיקדון של אדם אחר, ולא משנה באיזו לשון הוא נשבע, כמו שנאמר (ויקרא ה כא) "נפש כי תחטא", ולמדים בגזרה שווה "תחטא" "תחטא" משבועת העדות (6)."

עכשיו נביא את ההסברים לפרשות שנאמרות בלשון הקודש:

"הלויים נצטוו להגיד 12 משפטים שמתחילים ב"ארור", והם נצטוו להגיד אותם דווקא בלשון הקודש, כמו שנאמר (דברים כז יד) "וענו הלויים ואמרו אל כל איש ישראל קול רם", ולמדים "קול" "קול" ממתן תורה, שנאמר בו (שמות יט יט) "משה ידבר והא-להים יעננו בקול", והתורה בלשון הקודש ניתנה" . זה כבר מאד מוזר:

למה לא למדים "ואמרו" "ואמרו" מפרשת סוטה (למעלה סעיף 1)? ולמה לא למדים שם (למעלה סעיפים 1-2) "אמירה" "אמירה" מכאן?

למה לא אומרים כאן (כמו למעלה סעיף 1) "וענו הלויים ואמרו" - בכל לשון שהם עונים ואומרים?

אז מה אם מתן תורה נאמר בלשון הקודש? בפרשת מתן-תורה משתמשים גם בפועל "אמר" (שמות כ יח): " ויאמר ה' אל משה: כה תאמר אל בני ישראל: אתם ראיתם כי מן השמים דיברתי עימכם..." - למה לא למדים מכאן שבכל מקום שכתוב "אמר" הכוונה דווקא בלשון הקודש?

"כשאדם מביא ביכורים הוא צריך לקרוא קטע, והוא חייב לקרוא אותו בלשון הקודש, כמו שנאמר (דברים כו ה) "וענית ואמרת לפני ה' א-להיך", ולמדים "עניה" "עניה" מהלויים (1): מה דברי הלויים בלשון הקודש, אף מקרא ביכורים בלשון הקודש" . גם זה מאד מוזר: למה לומדים "עניה" "עניה" מהלויים, ולא לומדים "אמירה" "אמירה" מפרשת סוטה (למעלה סעיף 1)?

"כשאישה חולצת ליבמה, היא צריכה לקרוא קטע, והיא חייבת לקרוא אותו בלשון הקודש, כמו שנאמר (דברים כה ט) "וענתה ואמרה: ככה ייעשה לאיש אשר לא יבנה את בית אחיו בישראל...", ולמדים "עניה" "עניה" מהלויים (1): מה דברי הלויים בלשון הקודש, אף חליצה בלשון הקודש." גם זה מאד מוזר, מאותה סיבה.

"{ר' יהודה לומד את אותו דין באופן אחר - הוא קורא את הפסוק באופן אחר: "וענתה ואמרה ככה : ייעשה לאיש...", ומהלשון "ככה" הוא לומד שהיא חייבת להגיד את הדברים דווקא בלשון הקודש, כמו שכתוב בתורה}."

"כשהכהנים מברכים את העם, הם חייבים לברך אותם בלשון הקודש, כמו שנאמר (במדבר ו כג) "כה תברכו את בני ישראל, אמור להם...", ולמדים גזרה שווה מהברכות והקללות (1): מה שם בלשון הקודש, אף כאן בלשון הקודש" . ולמה לא למדו גזירה שווה "ברכה" "ברכה" מפרשת ברכת המזון (5 למעלה)? ולמה לא אמרו "בכל לשון שהם מברכים"?

{ר' יהודה שוב לומד את אותו דין באופן אחר - הוא אומר שמהלשון " כה " נובע שצריך לקרוא את הברכות דווקא בנוסח הכתוב בתורה - כלומר בלשון הקודש}.

"כשהיו בני ישראל יוצאים למלחמה, היה הכהן הגדול אומר להם דברי חיזוק ועידוד, והוא היה חייב להגיד אותם בלשון הקודש, כמו שנאמר (דברים כ ב) "וניגש הכהן ודיבר אל העם, ואמר אליהם: שמע ישראל, אתם קרבים היום למלחמה על אויביכם...", ולמדים גזירה שווה ממתן תורה, שנאמר בו "משה ידבר והא-להים יעננו בקול": מה שם בלשון הקודש (שהתורה בלשון הקודש ניתנה), אף כאן בלשון הקודש" . ולמה לא למדו גזירה שווה "שמע" "שמע" מקריאת שמע (למעלה סעיף 3)? ולמה לא אמרו "בכל לשון שאתה שומע"?

"כשביצעו את טקס עריפת העגלה בנחל, היו הכהנים קוראים קטע, והם היו חייבים לקרוא אותו בלשון הקודש, כמו שנאמר (דברים כא ז): "וענו ואמרו: ידינו לא שפכו את הדם הזה, ועינינו לא ראו", ולמדים גזרה שווה מהלויים (כמו בסעיפים 2,3)" . ולמה לא למדו גזירה שווה "אמירה" "אמירה" מהפרשות שנאמרות בכל לשון?

בקיצור, כשקראתי את ההסברים האלה בפעם הראשונה הרגשתי שחז"ל עושים ממני צחוק. נראה שאין שום הגיון ועקביות בפירושים האלה.

אבל במחשבה שניה נראה שיש הגיון בשיגעון.

אמר, ענה, דיבר, קול

הרעיון הוא, שבשפה העברית יש פעלים שונים שמתייחסים לדיבור ופעלים שונים שמתייחסים לשמיעה. יש פעלים שמדגישים יותר את התוכן של הדברים, ויש פעלים שמדגישים יותר את הצורה של הדברים. למרבה השמחה, שני הסוגים קיימים גם בלשון ימינו. למשל:

המשפט "שני סינים ישבו בצד הכביש ודיברו " נשמע לנו הגיוני, למרות שלא כתוב על מה בדיוק הם דיברו. העיקר הוא עצם הדיבור ולא תוכן הדברים.

אבל המשפט "שני סינים ישבו בצד הכביש ואמרו " לא נשמע לנו הגיוני בכלל, כי אין משמעות לפועל "אמרו" בלי לציין מה בדיוק הם אמרו. בפועל "אמר" העיקר הוא התוכן.

האם בלשון התנ"ך היתה לפעלים אלה אותה משמעות כמו בימינו? נראה לי שכן.

עד כמה שידוע לי, בכל מקום שכתוב הפועל "אמר" - כתוב גם תוכן הדברים שנאמרו (אלא-אם-כן הוא מובן מאליו ע"פ ההקשר).

אבל הפועל "דיבר" מופיע בכמה מקומות שבהם אין שום התייחסות לתוכן הדברים. ולא רק הפועל "דיבר" אלא גם הפועל "ענה", וגם המילה "קול". שלוש המילים האלו מופיעות בפסוק אחד (שמות יט יט): "משה ידבר והאלהים יעננו ב קול ". יש כאן שלוש מילים שמציינות דיבור, אבל אין שום זכר לתוכן הדברים - לא בפסוק הזה ולא בפסוק שלפניו או בפסוק שאחריו.

מכאן אפשר להסיק, שכאשר התורה משתמשת באחת מהמילים האלה - היא מתכוונת להדגיש דווקא את הצורה של הדברים, ולא את התוכן שלהם. וכאשר התורה משתמשת גם באחת מהמילים האלה, וגם בפועל "אמר" - הכוונה היא שגם הצורה חשובה וגם התוכן חשוב. אבל כאשר התורה משתמשת רק בפועל "אמר" - הכוונה היא שרק התוכן חשוב, והצורה לא חשובה.

על-פי זה קל להבין את רוב ההסברים של הגמרא. נחזור לכל הפרשיות שנאמרות בכל לשון, ונראה שבאף אחת מהן לא נזכרה מילה שמדגישה את הצורה. למשל, בפרשת סוטה (1) ווידוי מעשר (2) נזכר רק הפועל "אמר": "ואמר הכהן לאישה", "ואמרת לפני ה' א-להיך". לעומת זאת, בפרשיות שנאמרות בלשון הקודש נזכרו מילים שמדגישות את הצורה. למשל, בפרשת הברכות והקללות (1), מקרא ביכורים (2), חליצה (3), משוח מלחמה (5) ועגלה ערופה (6) נזכר הפועל "ענה" או הפועל "דיבר" או המילה "קול".

מכאן אפשר להסיק, שבפרשיות הראשונות לא חשוב באיזו צורה אומרים את הדברים - העיקר שאומרים את התוכן שלהם, "בכל לשון שהוא אומר". אבל בפרשיות השניות - גם התוכן חשוב וגם הצורה חשובה, ולכן צריך להגיד אותם דווקא בצורה שהם כתובים בתורה - בלשון הקודש.

שמע

עד עכשיו התייחסנו רק לפעלים של דיבור. אבל בשפה העברית יש הבדלים גם בין פעלים שונים שמתייחסים לשמיעה. הבעיה היא, שבמקרה הזה לשון המקרא הפוכה מלשון ימינו: בלשון המקרא הפועל "הקשיב" מתייחס לצד החיצוני והפועל "שמע" מתייחס לתוכן ( לפירוט ע' כאן ).

מכאן אפשר להבין למה קריאת "שמע ישראל" (3) ושבועת העדות ("ושמעה קול אלה", 6) נאמרות "בכל לשון שהוא שומע".

 באשר לתפילה (4) - ברור שהיא נאמרת בכל לשון, כי בתורה אין שום נוסח מחייב שלפיו צריך להתפלל, כך שאין שום מקום לחשוב שהתורה הקפידה על נוסח מסויים או על שפה מסויימת.

ברך

הפועל "ברך" מתייחס גם הוא, בדרך-כלל, לדיבור. אבל בניגוד לפעלי הדיבור שנזכרו למעלה - הפועל הזה כבר כולל בתוכו את משמעות הדברים. כשאומרים שמישהו "ברך" - המשפט הוא שלם גם אם לא אומרים בדיוק את נוסח הברכה, כי המשמעות ברורה.

לכן, כשכתוב בתורה "ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלהיך על הארץ הטובה אשר נתן לך", לא צריך לפרט את הנוסח המדוייק של הברכה. התורה לא דורשת מאיתנו לברך דווקא בנוסח מסויים - העיקר שהתוכן הכללי יהיה תוכן של ברכה. ולכן ברור שמותר להגיד את ברכת המזון (5) "בכל לשון שאתה מברך".

אבל בברכת כהנים (4) התורה לא רק מציינת שצריך לברך, אלא גם כותבת בפירוש את נוסח הברכה: "כה תברכו את בני ישראל: אמור להם: יברכך ה' וישמרך...", כמו בפרשת הברכות והקללות בדברים כז. מכאן אפשר להסיק שבמקרה הזה גם הנוסח המדוייק חשוב, כלומר צריך לברך דווקא בלשון הקודש.

תגובות

מאת: יעקב חיים

אתרכם נפלא ומענין, כרב וכמורה הוראה הנני מתבונן ונהנה מצורת העריכה שלכם. יישר כח מלעילא

מקורות

על-פי מאמר של אראל שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2001-01-01.

דף זה הוסב אוטומטית מאתר הניווט בתנ"ך. (הקישור המקורי) יתכן שבגלל שגיאה בתוכנת ההסבה נפלו טעויות. אתם מוזמנים לתקן את הטעויות, ולמחוק הודעה זו מהדף.

קיצור דרך: tnk1/klli/mdrjim/bkl_ljon_o_bljon_hqodj