פתיחת התפריט הראשי

ביאור:בחוקותי - חשיבות העמל בתורה

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, ולא מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.


בס"ד כ"ב אייר התשס"ו

בחוקותי – חשיבות העמל בתורה

מבוא:

פרשת בחוקותי החותמת את ספר ויקרא נקראת בשנה מעוברת בנפרד מפרשת בהר, בימי ספירת העומר שלפני חג מתן תורה. פרשת בחוקותי עוסקת ביסוד האמונה של שכר ועונש הניתנים ע"י ההשגחה האלהית העליונה, יסוד זה הוא אחד מתוך שלושה עשר עיקרי האמונה של ישראל (הרמב"ם, פרק חלק), ומשמעותו היא: שה' משלם שכר טוב לעושה רצונו ומעניש את הממרה את ציוויו. תוכנם של הברכות והקללות בפרשה מלמד כי הם ינתנו לכלל ישראל מיד ה' בדרך של נס גלוי ולא בדרך הטבע. הרש"י מפרש כי כל הברכות והקללות תלויות בעמל התורה של ישראל, דהיינו, העמל בתורה אינו בבחינת הידור מצוה אלא הוא עיקר מצות לימוד התורה שהיא יסוד הדת. על כן הכתוב "אם בחקתי תלכו" (ויקרא, כ"ו, ג') מלמד כי כוונת התורה היא לחוקת היסוד של העמל בתורה, לפיה: הדרך להשגת עומקה של תורה אינו לפי ההגיון הפשוט שבה למדים את יתר החוכמות, אלא חוקת התורה היא: שרק ישראל יכולים להשיגה, ורק ע"י עמל הלימוד תורה. כלומר, חשיבות העמל בתורה הוא להגיע לתכלית התורה שהיא: קיום ושמירת כל המצוות בשלמותן, לפיכך גם הברכות והקללות תלויות בעמל התורה. וכן מצאנו שהנוסח "אם בחקתי תלכו" מוכיח שהכוונה היא לעמל וליגיעה הנדרשים לצורך קיום מצוות התורה, ללמדנו שאין להסתפק בעמל לימוד התורה בלבד, משום שעמל לימוד התורה נועד לצורך קיום מצוות התורה הכוללות בין היתר כיתות רגלים, ע"מ לקיים את מצוות גמילות החסדים שבין הפרט והכלל בישראל. מטעם זה בפרשת בחוקותי השכר ועונש נכתבו בלשון רבים, משום שהם מיועדים לכלל עם ישראל המחוייבים בערבות הדדית. בנוסף לכך מצאנו בדברי חז"ל שהתורה מבטיחה גם לאדם יחיד העמל בתורה זכויות רוחניות רבות, כגון: הזכות לכך שהתורה האלהית תגלה לו את סודותיה הכמוסים ותחיה את נשמתו בעוה"ז כסם חיים, וגם בעוה"ב יזכה העמל בתורה לכתר "עובד אלהים", ובנוסף לכך התורה מתקיימת בידו, וזוכה לקיים את כל מצוות התורה בשלמות ובשמחה. חשיבות חוקת "העמל בתורה" אשר ממנה נובעים הברכה והקללה מבואר להלן בהרחבה:

א. חוקת העמל בתורה – העמל בתורה אינו בבחינת הידור מצוה אלא הוא עיקר מצות לימוד התורה.

ב. שכר העמל בתורה - התורה מבטיחה לישראל שכר קיומי מושלם בגשמיות וברוחניות.

ג. יתרונות ליחיד העמל בתורה – העמל בתורה זוכה למספר יתרונות רוחניים אישיים.

ד. שכר העמל לנשים - בזכות עמלן של הנשים בתורה הדורות נגאלין.

ה. עמל המצוות – המצוות נועדו להעסיק את ישראל בכדי שלא יתפנו לעסוק בהבלי העוה"ז.

חוקת העמל בתורה:

פרשת בחוקותי עוסקת ביסוד האמונה של שכר ועונש הניתנים ע"י ההשגחה האלהית העליונה, יסוד זה הוא אחד מתוך שלושה עשר עיקרי האמונה של ישראל (הרמב"ם, פרק חלק), ומשמעותו היא: שה' משלם שכר טוב לעושה רצונו ומעניש את הממרה את ציוויו. שכר המצוות נאמר בתחילת הפרשה: "אם בחקתי תלכו ואת מצותי תשמרו ועשיתם אתם. ונתתי גשמיכם בעתם ונתנה הארץ יבולה ועץ השדה יתן פריו" (ויקרא, כ"ו, ג'-ד'), ובהמשך הפרשה נאמר העונש על הפרת מצוות ה', שנאמר: "ואם לא תשמעו לי ולא תעשו את כל המצות האלה. ואם בחקתי תמאסו ואם את משפטי תגעל נפשכם לבלתי עשות את כל מצותי להפרכם את בריתי. אף אני אעשה זאת לכם והפקדתי עליכם בהלה את השחפת ואת הקדחת מכלות עינים ומדיבת נפש וזרעתם לריק זרעכם ואכלהו איביכם" (ויקרא, כ"ו, י"ד-ט"ז). הרש"י פירש כי השכר ועונש האמור בפרשה הוא בגין העמל בתורה, וכן מצאנו שלגבי השכר פירש הרש"י: "אם בחקתי תלכו' - יכול זה קיום המצות? כשהוא אומר: 'ואת מצותי תשמרו' הרי קיום המצות אמור, הא מה אני מקיים 'אם בחקותי תלכו'? שתהיו עמלים בתורה. 'ואת מצותי תשמרו' - הוו עמלים בתורה ע"מ לשמור ולקיים, כמו שנאמר (דברים, ה'): 'ולמדתם אותם ושמרתם לעשותם" (רש"י-ויקרא, כ"ו, ג'). גם לגבי העונש פירש הרש"י: "ואם לא תשמעו לי' להיות עמלים בתורה ולדעת מדרש חכמים, יכול לקיום המצות? כשהוא אומר: 'ולא תעשו' וגו'. הרי קיום מצות אמור, הא מה אני מקיים 'ואם לא תשמעו לי'? להיות עמלים בתורה" (רש"י-ויקרא, כ"ו, י"ד). לכאורה ניתן לשאול על הרש"י: מנין למד רש"י שכוונת הפסוקים הם לעמל התורה, ולא ללימוד התורה? ועוד, וכי כל הברכות תלויות רק בעמל התורה, ובלי זה לא יזכו ישראל לברכות? ועוד, וכי כל הקללות האמורות בפרשה הם תוצאה של אי העמלות בתורה בלבד? ועוד, בהמשך כתב הרש"י: "להפרכם את בריתי' - כופר בעיקר הרי שבע עבירות, הראשונה גוררת השניה, וכן עד השביעית ואלו הן: לא למד, ולא עשה, מואס באחרים העושים, שונא את החכמים, מונע את האחרים, כופר במצות, כופר בעיקר" (ויקרא, כ"ו, ט"ו), דהיינו, הקללות הן משום שהאדם לא למד תורה וע"י זה נגרר לעבור עבירות, ולא כי האדם לא עמל בתורה, כמאמר הרש"י בפסוק הקודם?

אלא שהרש"י בא ללמדנו שעיקר לימוד התורה הוא העמל בתורה, משום שהתורה היא תורת האל שניתנה רק לישראל, ואין היא כסתם חכמות. לפיכך רק ישראלי העמל בתורה יכול להגיע לעומק אמיתותה של התורה, כמובא בגמ': "אמר ר' יצחק: אם יאמר לך אדם יגעתי ולא מצאתי אל תאמן, לא יגעתי ומצאתי אל תאמן, יגעתי ומצאתי תאמן, הני מילי בדברי תורה" (מגילה, ו:). וכן מצאנו שגוי לא יצליח להגיע לעומקה של התורה אף אם יעמול בה, כמובא במדרש: "אם יאמר לך אדם יש חכמה בגוים, תאמן... יש תורה בגוים, אל תאמן" (מד"ר, איכה, פרשה ב). כלומר, כדי להשיג את עומק דעת התורה נדרשים שני תנאים יסודיים: עמל בתורה, ויהדות. על כן פירש הרש"י את הכתוב "אם בחקתי תלכו" (ויקרא, כ"ו, ג') מלשון "חוקה", דהיינו, כוונת התורה היא לחוקת היסוד של העמל בתורה, לפיה: הדרך להשגת עומקה של תורה אינו לפי ההגיון הפשוט שבה למדים את יתר החוכמות, אלא חוקת התורה היא: שרק ישראל יכולים להשיגה, ורק ע"י עמל הלימוד תורה. כלומר, העמל בתורה נועד להשיג את תכלית התורה, שהיא: קיום ושמירת כל המצוות בשלמותן. מטעם זה פירש הרש"י כי כל הברכות והקללות תלויות בעמל התורה של ישראל, משום שהעמל בתורה אינו בבחינת הידור מצוה אלא הוא עיקר מצות לימוד התורה שהיא יסוד הדת. וכן מצאנו שנוסח ברכת התורה הוא: "לעסוק בדברי תורה" ולא "ללמוד תורה", "כי הברכה לעסוק בדברי תורה, דרך טורח דוקא" (ט"ז, לשו"ע או"ח, סימן מז, ס"ק א).

שכר העמל בתורה:

בפרשת בחוקותי נכתבו השכר ועונש בלשון רבים, משום שהם מיועדים לכלל עם ישראל המחוייבים במצוות גמילות חסדים בגין הערבות הדדית שבין הפרט והכלל בישראל, לפיכך נאמר: "אם בחקתי תלכו" (ויקרא, כ"ו, ג'), דהיינו, הכוונה היא לעמל וליגיעה הנדרשים לצורך קיום מצוות התורה, אשר הוא תכלית עמל הלימוד תורה. וכן מובא בגמ': "ת"ר כשנתפסו רבי אלעזר בן פרטא ורבי חנינא בן תרדיון, אמר לו ר' אלעזר בן פרטא לרבי חנינא בן תרדיון: אשריך שנתפסת על דבר אחד, אוי לי שנתפסתי על חמשה דברים. אמר לו: רבי חנינא אשריך שנתפסת על חמשה דברים ואתה ניצול, אוי לי שנתפסתי על דבר אחד ואיני ניצול, שאתה עסקת בתורה ובגמילות חסדים ואני לא עסקתי אלא בתורה בלבד, וכדרב הונא דאמר רב הונא: כל העוסק בתורה בלבד דומה כמי שאין לו אלוה" (ע"ז, יז:). ללמדנו שאין להסתפק בעמל לימוד התורה בלבד, משום שהעמל בלימוד תורה נועד לצורך קיום מצוות התורה הכוללות בין היתר כיתות רגלים, ע"מ לקיים את מצוות גמילות החסדים שבין הפרט והכלל בישראל. מטעם זה בפרשת בחוקותי השכר ועונש נכתבו בלשון רבים, משום שהם מיועדים לכלל עם ישראל המחוייבים בערבות הדדית.

תוכנם של הברכות והקללות מלמד כי הם ינתנו מיד ה' בדרך של נס גלוי ולא בדרך הטבע. וכן מצאנו שבשכר העמלות בתורה מבטיחה התורה לכלל ישראל ברכה מושלמת הן בגשמיות והן ברוחניות, שנאמר: "ונתתי גשמיכם בעתם ונתנה הארץ יבולה ועץ השדה יתן פריו" (ויקרא, כ"ו, ד'), ונאמר: "ונתתי משכני בתוככם ולא תגעל נפשי אתכם" (ויקרא, כ"ו, י"א). כלומר, ברכה למזונות גופם של ישראל העמלים בתורה, וברכה להמשך קיום נשמתם אשר היא חלק אלוה ממעל, ובכל "שעה שהיא עולה ויורדת והיא מבקשת לצאת ממנו" (ילק"ש, תהלים, ק"נ, סימן תתפט), אך כשהנשמה רואה שה' נותן את משכנו בתוככי ישראל, אין היא רוצה לצאת מתוככי כלל ישראל. כלומר, שכר המצוות הרוחניות אינו רוחני בלבד, אלא השכר ניתן לישראל במידה כנגד מידה, משום שלצורך קיום העמל בתורה נדרשים: שיתוף פעולה מלא בין גוף האדם לבין נשמתו, ובין יחידי ישראל לכלל ישראל. לפיכך התורה מבטיחה גם שכר גשמי מועט בעוה"ז, שתכליתו הוא קיום הנשמה והגוף, בכדי לתת יכולת המשך לעמלים בקיום מצוות התורה בגשמיות וברוחניות. את שכרן הרוחני הגדול של קיום המצוות יקבל האדם בעוה"ב, משום שאין הגוף יכול לקבל את שכר המצוות בעוה"ז, כפי שאמרו חז"ל: "שכר מצוות בהאי עלמא ליכא".

משל למה הדבר דומה: לצייד שנשלח ע"י המלך למדבר ע"מ שיצוד אריות ונשרים עבור גן החיות של המלך, נתן המלך לאותו צייד כרכרה רתומה לסוס אציל, ובתוכה הניח שקים מלאים יהלומים יקרים, מי שתיה, חיצים וקשתות, וצוה עליו לצאת לדרכו מיד. אמר הצייד למלך: אין חפץ בשקי יהלומים לציד במדבר, לפיכך אבקשך להחליף את שקי היהלומים היקרים בשקי גריסים זולים, ע"מ שאוכל לבשלם ולאוכלם בזמן שהותי במדבר. אמר לו המלך: יפה דברת, את שקי היהלומים היקרים אשמור לך בארמון עד שתחזור אלי עם האריות והנשרים שתצוד, ולצורך מחייתך במדבר הנני נותן לך שקי גריסים.

יתרונות ליחיד העמל בתורה:

השכר הגשמי הניתן ליחיד בעוה"ז הוא רק לצורך קיום גופו של העמל בתורה, משום שלצורך המשך עמלו בתורה נדרש האדם לשמור על גופו, כפי שפסק הרמב"ם (דעות, פ"ג, ג): "ישים על לבו שיהא גופו שלם וחזק כדי שתהיה נפשו ישרה לדעת את ה', שאי אפשר שיבין וישתכל בחכמות והוא רעב וחולה או אחד מאיבריו כואב". כלומר, קיימת השפעה הדדית בין קיום גופו של האדם לבין ההתעלות הרוחנית של נשמתו, משום שהעמל בתורה מצריך שיתוף פעולה מלא בין שני חלקי האדם אשר הם מנוגדים בשאיפותיהם. על כן עמל התורה מתוך בחירה חופשית מאפשר לאדם להתעלות ולהתגבר על רצונות גופו, דהיינו, כעומק עמלותו בתורה כך תהיה עומק ידיעתו והבנתו של האדם לגשר בין החומר לרוח. מטעם זה הבטיחה התורה שכר קיומי בעוה"ז לעמל בתורה, ושכר רב לעוה"ב ע"מ לסייע לאדם לעמול בתורה ולהתגבר על יצרי גופו.

וכן מצאנו שהעמל בתורה זוכה בעוה"ז למספר יתרונות רוחניים אישיים בדרך של נס נסתר, כמובא בגמ': "אמר רב יצחק בר אבודימי: מאי קרא - שנאמר (משלי ט"ז, כ"ו): 'נפש עמל עמלה לו כי אכף עליו פיהו'? הוא עמל במקום זה, ותורתו עומלת לו במקום אחר" (סנהדרין, צט:), ופירש הרש"י: "מפני שעמל בתורה תורה עומלת לו, שמחזרת עליו ומבקשת מאת קונה (הקב"ה) למסור לו טעמי תורה וסדריה, וכל כך למה? מפני שאכף - שכפף פיהו על דברי תורה". כלומר, התורה מחזרת אחר העמל בתורה בכדי לגלות לו את סודותיה.

בנוסף לכך מובא בגמ': "אף דברי תורה יש בם להמית ולהחיות, היינו דאמר רבא: למיימינין בה סמא דחיי, למשמאילים בה סמא דמותא" (שבת, פח:), ופירש הרשי: "למיימינים - עסוקים בכל כחם וטרודים לדעת סודה כאדם המשתמש ביד ימינו שהיא עיקר". כלומר, בכדי שהתורה תהיה לאדם לסם חיים עליו לעמול בתורה בכל כוחו, ואם לאו ח"ו להפך. לפיכך תלה הרש"י את כל הברכות והקללות האמורות בפרשת בחוקותי בכך שישראל יהיו "עמלים בתורה", "היינו דאמר רבא: כולהו גופי דרופתקי נינהו (רש"י-כלל הגופין לעמל נבראו), טובי לדזכי דהוי דרופתקי דאורייתא"(סנהדרין, צט:), ופירש הרש"י: "אשריו למי שזכה והיה עמלו וטרחו בתורה" (ל"א: אשריו למי שזכה ונעשה נרתק לתורה).

ועוד מובא בגמ': "אמר ליה בר הי הי להלל: מאי דכתיב: 'ושבתם וראיתם בין צדיק לרשע בין עובד אלהים לאשר לא עבדו', היינו 'צדיק' היינו 'עובד אלהים', היינו 'רשע' היינו 'אשר לא עבדו'? אמר ליה: 'עבדו' ו'לא עבדו' תרוייהו צדיקי גמורי נינהו, ואינו דומה שונה פרקו מאה פעמים לשונה פרקו מאה ואחד. אמר ליה: ומשום חד זימנא קרי ליה 'לא עבדו'? אמר ליה: אין, צא ולמד משוק של חמרין: עשרה פרסי בזוזא, חד עשר פרסי בתרי זוזי" (רש"י-עשרה פרסי- ישכיר לך אדם חמורו בזוז אחד שכבר נהגו כן, ואם תאמר לו לילך פרסה יותר ישאלך שני זוזים", חגיגה, ט:). כלומר, העמל בתורה שונה פרקו מאה ואחת פעמים ובכך הוא מוכיח את רצונו העז ללמוד תורה, לפיכך הכתירו הכתוב בכתר "עובד אלהים".

וכן פסק הרמב"ם (תלמוד תורה, פ"ג, יב): "אין דברי תורה מתקיימין במי שמרפה עצמו עליהן, ולא באלו שלומדין מתוך עידון ומתוך אכילה ושתיה, אלא במי שממית עצמו עליהן ומצער גופו תמיד, ולא יתן שינה לעיניו ולעפעפיו תנומה. אמרו חכמים דרך רמז: 'זאת התורה אדם כי ימות באהל', אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו באהלי החכמים. וכן אמר שלמה בחכמתו: 'התרפית ביום צרה צר כחכה', ועוד אמר: 'אף חכמתי עמדה לי', חכמה שלמדתי באף היא עמדה לי. אמרו חכמים: ברית כרותה שכל היגע בתורתו בבית המדרש לא במהרה הוא משכח, וכל היגע בתלמודו בצנעה מחכים, שנאמר: 'ואת צנועים חכמה"...."אמרו חכמים: אין רנה של תורה אלא בלילה" (תלמוד תורה, פ"ג, יג). כלומר, התורה מתקיימת רק אצל היגע בה, והיגע בה יומם ולילה לא זו בלבד שאינו מתעייף, אלא שידיעת התורה גורמת לו לרנה ושמחה בעבודת ה'.

נמצאנו למדים מן האמור לעיל, כי העמל בתורה זוכה לשכר קיומי בעוה"ז, וזוכה לכך שהתורה האלהית מגלה לו את סודותיה הכמוסים ומחיה את נשמתו בעוה"ז כסם חיים, ואף בעוה"ב זוכה העמל בתורה לכתר "עובד אלהים", ובנוסף לכך התורה מתקיימת בידו, וזוכה לקיים את כל מצוות התורה בשלמות ובשמחה.

שכר העמל לנשים:

הרמב"ם פסק (תלמוד תורה, פ"ג, ג): "אין לך מצוה בכל המצות כולן שהיא שקולה כנגד תלמוד תורה, אלא תלמוד תורה כנגד כל המצות כולן, שהתלמוד מביא לידי מעשה לפיכך התלמוד קודם למעשה בכל מקום". אולם הנשים פטורות מתלמוד תורה, כפי שפסק הרמב"ם (תלמוד תורה, פ"א, א): "נשים ועבדים וקטנים פטורים מתלמוד תורה, אבל קטן אביו חייב ללמדו תורה, שנאמר: 'ולמדתם אותם את בניכם לדבר בם', ואין האשה חייבת ללמד את בנה שכל החייב ללמוד חייב ללמד". לפיכך לנשים צדקניות המסייעות לבעליהן ולבניהם ללמוד תורה, מובטח שכר גדול משכר בעליהן ובניהם העוסקים בעצמם בלימוד תורה, משום שהנשים לקחו על עצמם מרצונם לסייע לגברים במילוי צווי ה', מתוך אמונה ובטחון בקב"ה. כלומר, למרות שהנשים פטורות מתלמוד תורה הנשים זוכות לשכר גדול יותר, משום שללא סיוען של הנשים, ספק אם יכלו הגברים לקיים בשלמות את צווי ה'. וכן נאמר בגמ': "גדולה הבטחה שהבטיחן הקב"ה לנשים יותר מן האנשים, שנאמר: 'נשים שאננות קומנה שמענה קולי בנות בוטחות האזנה אמרתי' אמר ליה רב לר' חייא: נשים במאי זכיין? באקרויי בנייהו לבי כנישתא, ובאתנויי גברייהו בי רבנן, ונטרין לגברייהו עד דאתו מבי רבנן" (ברכות דף יז.). וכן נאמר: "ומשה עלה אל האלהים ויקרא אליו ה' מן ההר לאמר כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבני ישראל (שמות, י"ט, ג'), ופירש הרש"י: "כה תאמר' בלשון הזה וכסדר הזה. 'לבית יעקב' אלו הנשים תאמר להן בלשון רכה. 'ותגיד לבני ישראל', עונשין ודקדוקין פרש לזכרים דברים הקשין כגידין (מכילתא)". כלומר, בעת מתן תורה "צוה לדבר אל הנשים תחלה ללמדן מוסר ודרך ארץ, ועוד כדי להמשיך לבן אל התורה והמצות ולומר להן ראשי פרקים מפני שאין דעתן מיושבת כאנשים, ועוד שהאשה הטובה היא סבה לתורה שהיא יכולה להמשיך את בנה לבית המדרש, לפי שהיא מצוייה בבית והיא מרחמת עליו בכמה מיני געגועין כדי להמשיך אותו אחר למוד התורה מנעוריו וגם כי יזקין לא יסור ממנה" (רבינו בחיי).

וכן מובא בגמ': "ר' אליעזר אומר כל המלמד את בתו תורה מלמדה תיפלות. תיפלות סלקא דעתך? אלא אימא: כאילו למדה תיפלות. א"ר אבהו מ"ט דר"א? דכתיב: 'אני חכמה שכנתי ערמה', כיון שנכנסה חכמה באדם נכנסה עמו ערמומית. ורבנן האי 'אני חכמה'...אין דברי תורה מתקיימין אלא במי שמעמיד עצמו ערום עליהן, שנאמר: 'אני חכמה שכנתי ערמה" (סוטא, כא:). וכן פסק הרמב"ם (תלמוד תורה, פ"א, יג): "אשה שלמדה תורה יש לה שכר, אבל אינו כשכר האיש מפני שלא נצטוית, וכל העושה דבר שאינו מצווה עליו לעשותו אין שכרו כשכר המצווה שעשה אלא פחות ממנו, ואע"פ שיש לה שכר צוו חכמים שלא ילמד אדם את בתו תורה, מפני שרוב הנשים אין דעתם מכוונת להתלמד אלא הן מוציאות דברי תורה לדברי הבאי לפי עניות דעתן, אמרו חכמים: 'כל המלמד את בתו תורה כאילו למדה תפלות' במה דברים אמורים? בתורה שבעל פה, אבל תורה שבכתב לא ילמד אותה לכתחלה ואם למדה אינו כמלמדה תפלות". כלומר, אין הנשים מצוות ללמוד תורה, אולם אם ברצונן ללמוד תורה בצניעות ע"מ להתחזק ולדעת את ערכה של התורה בחיי העם היהודי, בכדי שיוכלו למלא את תפקידן לסייע לבעליהן ולבניהן ללמוד תורה, יש להן שכר גם על לימוד התורה. בנוסף לכך זוכות הנשים בעמל התורה בגין שידול הבעל והבנים לתלמוד תורה, וכן אמר ר"ע לכ"ד אלף תלמידיו: "הניחו לה שלי ושלכם שלה" (כתובות, סג. נדרים, נ.).

ודע, שהעצמת עולמן הרוחני של הנשים דרך לימוד התורה, הוא כלי הכרחי לקידום הגאולה של כלל עם ישראל, כפי שמובא במדרש: "אם תשכבון בין שפתים, דרש רבי עקיבא: בזכות נשים צדקניות יצאו ישראל ממצרים" (ילקוט שמעוני, תהלים פרק ס"ח, סימן תשצ"ה). ואמר "ר' אחא...ואין הדורות נגאלים אלא בזכות נשים צדקניות שבדור, שנאמר: זכר חסדו ואמונתו לבית ישראל (תהילים, צ"ה, ט'), לבני ישראל לא נאמר, אלא לבית ישראל" (מדרש זוטא, רות פרשה ד). כלומר, בזכות עמלן של הנשים בתורה הדורות נגאלין, לפיכך אמר "בן עזאי: חיב אדם ללמד את בתו תורה" (סוטא, פ"ג, משנה ד). אך למרות זאת חלה הגבלה על הנשים ללמוד את התורה שבע"פ בעיון ובפילפול משום שהם "קשין כגידין".

עמל המצוות:

הקב"ה ציוה על ישראל לקיים תרי"ג מצוות, נראה לכאורה כי ריבוי המצוות יכול להכשיל אל ישראל באי קיומן, אולם "רבי חנניא בן עקשיא אומר: רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצות, שנאמר (ישעיה מ"ב, כ"א): 'ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר" (מכות, פ"ג, משנה ט"ז). כלומר, מטרת המצוות היא להעסיק את ישראל בעמל התורה המצוות בכדי שלא יתפנו לעסוק בהבלי העוה"ז. לפיכך נאמר: "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה למען תשמר לעשות ככל הכתוב בו כי אז תצליח את דרכך ואז תשכיל" (יהושע, א', ח').

משל למה הדבר דומה? לעשיר אחד ששלח את בנו למדינת הים לקנות סחורה, ארץ היעד היתה צרפת אשר שם היה המקום הטוב והזול ביותר לקנות סחורה. אך דא עקא, שלצד האפשרויות הרבות לענייני מסחר, היתה גם סכנה רוחנית גדולה לבנו מחמת חוסר הצניעות המופלג שהיה שם. מה עשה האב? שלח את בנו לצרפת, וכתב לכל חבריו המתגוררים בצרפת שיקבלו אותו מייד עם הגיעו לשם, ויוליכוהו למקומות המסחר הטובים והמשתלמים ביותר, וגם הנחה אותם לאיזה סחורות להוביל את בנו, ואף ביקש מהם לקנות סחורה בלי שבנו ידע ולמכור לו אותה בזול, ע"י כך יהיה הבן עסוק בקנית הסחורה המשובחת, ויסיח דעתו מהמכשולים הרבים הטמונים באותה ארץ, וכן היה. כשחזר הבן שאל אותו האב האם הספקת לטייל מעט? אמר לו הבן: לא, כיון שהייתי טרוד במסחר מבוקר עד ערב.

והנמשל הוא: אמר רבי חנניא בן עקשיא, הקב"ה פחד שמא נסתנוור מכל מנעמי העולם הזה ונשכח את תורתו, ותהיה סכנה מוחשית לקיום העולם, מה עשה הקב"ה? הרבה לעם ישראל תורה ומצוות במשך כל היום בצורה צפופה וללא חלל, כך שלא נותר פנאי לחשוב על מנעמי ותענוגות העולם כלל ועיקר, אלא לעסוק בסחורה שתגרום לישראל למלא אחר ייעודם בעוה"ז, וכשיחזרו ישראל לבית אביהם לאחר מאה ועשרים שנה, תהיה בידם סחורה שתהפוך אותם לעשירים בחיי העוה"ב. וכן נאמר בגמ': "אמר ליה שמואל לרב יהודה: שיננא חטוף ואכול, חטוף ואישתי, דעלמא דאזלינן מיניה כהלולא דמי (רש"י-היום ישנו ולמחר איננו דומה לחופה שהולכת מהר)" (עירובין, נד.), דהיינו, העוה"ז הוא "כחופת חתן שהולכת מהר, וכן לא יניח דברי תורה אף לצורך סעודתו, אלא אם כן לפי הצורך ההכרחי" (המאירי). כלומר, האדם שוהה בעוה"ז לזמן קצר, לפיכך על האדם לחטוף מצוות ככל האפשר, כשם שבחתונות האוכל נמצא על השולחנות לזמן קצר, ומי שרעב עליו להזדרז לאכול ולשתות לפני סיום החתונה.

לסיכום:

נמצאנו למדים מן האמור לעיל כי כל הברכות והקללות תלויות בעמל התורה של ישראל, דהיינו, העמל בתורה אינו בבחינת הידור מצוה אלא הוא עיקר מצות לימוד התורה, שנאמר: "אם בחקתי תלכו" (ויקרא, כ"ו, ג'-ד'). כלומר, העמל הפיזי-רוחני בתורה יוצר מציאות פיזית-רוחנית חדשה: גם לכלל ישראל, שנאמר: "ונתתי גשמיכם בעתם ונתנה הארץ יבולה ועץ השדה יתן פריו" (ויקרא, כ"ו, ד'), ונאמר: "ונתתי משכני בתוככם ולא תגעל נפשי אתכם" (ויקרא, כ"ו, י"א). לומר לך: שבשכר העמלות בתורה, מבטיחה התורה לכלל ישראל ברכה מושלמת הן בגשמיות והן ברוחניות. בנוסף לכך היחיד מישראל שעמל בתורה זוכה לשכר קיומי בעוה"ז, וזוכה לכך שהתורה האלהית תגלה לו את סודותיה הכמוסים ותחיה את נשמתו בעוה"ז כסם חיים, ואף בעוה"ב יזכה העמל בתורה לכתר "עובד אלהים", ובנוסף לכך התורה מתקיימת בידו, וזוכה לקיים את כל מצוות התורה בשלמות ובשמחה. וכן מובא במדרש: "לא נברא אדם אלא לעמל, אם זכה הוא עמל בתורה, ואם לא זכה הוא עמל בארץ, אשריו לאדם שהוא עמל בתורה" (מד"ר, בראשית, פרשה יג), וכן נאמר בגמ' "אני עמל והם עמלים אני עמל ומקבל שכר והם עמלים ואינם מקבלים שכר" (ברכות, כח:). לפיכך פירש הרש"י כי כל הברכות והקללות האמורות בפרשת בחוקותי תלויות בעמל התורה של ישראל. וכן מצאנו בסיום הקללות את הבטחת ה' לישראל שיעמיד להם חכמים העוסקים בתורה, ע"מ שיצילו את עם ישראל מצרותיהם, כמובא בגמ': "ושמואל אמר: 'לא מאסתים ולא געלתים לכלותם' (ויקרא, כ"ו, מ"ד), 'לא מאסתים' בימי יוונים, 'ולא געלתים' בימי נבוכדנצר, 'לכלותם' בימי המן, 'להפר בריתי אתם' בימי פרסיים, 'כי אני ה' אלהיהם' בימי גוג ומגוג. במתניתא תנא: 'לא מאסתים' בימי כשדים שהעמדתי להם דניאל חנניה מישאל ועזריה, 'ולא געלתים' בימי יוונים שהעמדתי להם שמעון הצדיק וחשמונאי ובניו ומתתיה כה"ג, 'לכלותם' בימי המן שהעמדתי להם מרדכי ואסתר, 'להפר בריתי אתם' בימי פרסיים שהעמדתי להם של בית רבי וחכמי דורות, 'כי אני ה' אלהיהם' לעתיד לבוא שאין כל אומה ולשון יכולה לשלוט בהם" (מגילה, יא.).

יה"ר שיזכנו ה' להיות עמלים בתורה לשם שמים, "וישמע ה' את קלנו וירא את ענינו ואת עמלנו ואת לחצנו" (דברים, כ"ו, ז'), ויתקיים בנו מקרא שכתוב בהפטרת בחוקותי (מנהג תימן): "ואני ה' אהיה להם לאלהים ועבדי דוד נשיא בתוכם אני ה' דברתי. וכרתי להם ברית שלום והשבתי חיה רעה מן הארץ וישבו במדבר לבטח וישנו ביערים. ונתתי אותם וסביבות גבעתי ברכה והורדתי הגשם בעתו גשמי ברכה יהיו. ונתן עץ השדה את פריו והארץ תתן יבולה והיו על אדמתם לבטח וידעו כי אני ה' בשברי את מטות עלם והצלתים מיד העבדים בהם" (יחזקאל, ל"ד, כ"ד-כ"ז).

העל"ח רפאל ב"ר אשר חגבי (חגי רפי)

מקורותעריכה

על-פי מאמר של רפאל ב"ר אשר חגבי שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2008-07-06.

דף זה הוסב אוטומטית מאתר הניווט בתנ"ך. (הקישור המקורי) יתכן שבגלל שגיאה בתוכנת ההסבה נפלו טעויות. אתם מוזמנים לתקן את הטעויות, ולמחוק הודעה זו מהדף.

קיצור דרך: tnk1/messages/sofrim_hagay_mxjva_50