ביאור:אשר על המשכן - סיכום
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
סוף דבר
לאור סיכומי משקל החומרים שנדרשו להקמת המשכן, כמתואר בחז"ל במקומות שונים, וכמפורט בחיבורי "אשר על המשכן". מתעוררות שלש סוגיות המחייבות בירור:
סיכום תרומות ישראל למשכן בתורה, סותר כביכול את הסיכום ב"אשר על המשכן", כיצד מיושבת הסתירה ?
א.
סיכום הערכת מחיר המשכן וכליו ב"אשר על המשכן", סותר כביכול את תאורי חז"ל בדבר פשטותו של המשכן, כיצד מיושבת הסתירה ?
ב.
סיכום משקל המשכן ב"אשר על המשכן", מעורר את השאלה המעשית, כיצד ניתן היה לשאתו בעת מסעות ישראל במדבר ?
ג.
א. סוגית הסתירה בין הסיכומים
לכאורה, קיימת סתירה בין שני סיכומי משקל המשכן. מחד גיסא סיכומי המקרא אינם כוללים את מכלול התרומות. דהיינו, תכלת וארגמן וכו'. ואף לאשר ניתן סיכום במקרא, דהיינו, לזהב לכסף ולנחושת, אין הסיכום מתישב עם פרטי המידות לחלקי המשכן הנתונות במקרא והושלמו ע"י חז"ל. כגון: הזהב לכפורת והכרובים בלבד (2564 ק"ג), עולה על כלל סיכום משקל הזהב שבמקרא (1684 ק"ג). וכן בכסף, משקל האדנים בלבד (82,031 ק"ג) ,עולה על כלל סיכום משקל הכסף שבמקרא ( 5,974 ק"ג). ועוד, ביתרת הכסף (34 ק"ג) נאמר, שנעשו גם ווים, גם חישוקים וגם ציפוי לראשי ששים עמודי החצר (שמות ל"ח, כ"ח). כלום ניתן הדבר להעשות בפועל? ועוד, הלא פרט לתרומת כסף הפקודים שהיתה חובה, נתרם כסף נוסף בנדבה. שנאמר, ויקחו לי תרומה זהב וכסף ונחושת. דהיינו, מלבד בקע לגולגולת, ונעשו ממנו כלי השרת (רש"י וש"ח - שמות כ"ה, ג'). והיכן נמצא מנינו של כסף זה שנתרם בנדבה? וכן הנחושת לאדני החצר בלבד (78,948 ק"ג), עולה על כלל סיכום משקל הנחושת שבמקרא (4,078 ק"ג). משום כן, אין זה סביר שסיכומי המקרא לזהב לכסף ולנחושת כוללים את מכלול התרומות.
מאידך גיסא, סיכום התרומות ע"פ "אשר על משכן", הוא כפול ח"י פעמים בקירוב מסיכומי המקרא לזהב, לכסף ולנחושת. וא"כ מדוע לא ניתן במקרא הסיכום המדוייק?
ונראה לענ"ד לישב את הסתירה בין שני סיכומי המשקל בכמה פנים:
הסיכום החלקי שניתן בתורה נועד להראות, שישראל תרמו מעט כבסיכומי המקרא, ובנס הספיקה תרומתם המעטה לכל מלאכת המשכן, כפי שסוכמו ב"אשר על המשכן". כמובא במדרש, "משה שנעשה גזבר על המשכן, וכל הדברים היו מתברכים על ידו, לפי שהיה נאמן" (תנחומא, פקודי, ד'). והראיה, בתרומת כסף פקודי העדה, נאמר, שנשאר משקלו לאחר התכתו לאדנים ללא שינוי. והלא דרך מטבעות הכסף שמתיכים אותם נחסר משקלם. משמע, נס היה (עיין כלי יקר - שמות ל"ח, כ"א). משום כך, נקרא משכן העדות, עדות לישראל שנעשה נס בתרומתם ונשתלחה ברכה במעשה ידיהם (עיין בעה"ט - שמות ל"ו, ז'). ודע, שמשה לא נצטוה לתת חשבון על התרומות. אלא, שרצה להיות נקי מחשדות ליצני הדור (תנחומא, פקודי, ז'). וע"י מנין מעט מן התרומות נסתמו טענותיהם.
א.
הסיכום החלקי שניתן בתורה נועד להשמיע את ישראל שה' שוכן במעט, יחסית לבית ראשון ובית שני, ובכך הוכיח משה לישראל את חיבתו של הקב"ה לישראל. לכן לא חש למנות את מכלול התרומות (עיין ספורנו - שמות ל"ח, כ"ד), כפי שנמנו ב"אשר על המשכן".
ב.
סיכום המקרא מתיחס למתכות היקרות הנראות לעין (ללא עובים), כדכתיב, פקודי המשכן -משכן העדות (שמות ל"ח, כ"א). לפי שרצה משה להמחיש לעיני ישראל את תרומתם. לכן יתר הכתוב את המלים, "כיכר לאדן". לאמר לך, שחילק משה את תרומת ישראל למאת האדנים. ובתוך כלל הכמות הנדרשת ליציקת אדן אחד (כארבעה עשר כיכר), ניתן ככר אחד מתרומת כסף פקודי ישראל. נמצא, שבכל אדן מאדני המשכן, היה כיכר מתרומת כסף הפקודים. לעומת זה סיכום "אשר על המשכן" כולל את כל החומרים בין הנראים ובין הסמויים מן העין.
ג.
סיכום המקרא מתיחס למיעוט התורמים בגלוי ובגאוה, ולא מנה את הרוב שתרמו בסתר, ע"מ להגיד שבחם של ישראל. דהיינו, שהיו שני סוגי תורמים כמוכח מן המקרא. בזהב נאמר, כל נדיב לב הביאו … כל כלי זהב, דהיינו, בסתר. ונאמר, וכל איש אשר הניף תנופת זהב (שמות ל"ה, כ"ב), דהיינו, בגלוי. בכסף ובנחושת נאמר, כל מרים תרומת כסף ונחושת (שמות ל"ה, כ"ד), דהיינו, בגלוי. ונאמר, כל איש ואשה אשר נדב ליבם אותם להביא לכל המלאכה … הביאו בני ישראל נדבה (שמות ל"ה, כ"ט), דהיינו, בסתר. וכן כתב א"ע (שמות ל"ו, ג'), והם הביאו אליו נדבה בבקר בבקר, ישראל היו עוד מביאים נדבה אל משה בכל בקר, דהיינו, בסתר. ופירש הרמב"ן (שמות ל"ה, כ"ב), נאמרה תנופה בזהב ובנחושת, משום שהמביא מנופף ידו לחשיבות הנדבה, דהיינו, בגלוי. לכן דייק המקרא לאמר בסיכומי הזהב והנחושת, שזהו מנין התרומות שהובאו בתנופה, דהיינו, בגלוי. כדכתיב, ויהי זהב התנופה תשע ועשרים ככר (שמות ל"ח, כ"ד), ונחושת התנופה שבעים ככר (שמות ל"ח, כ"ט). וכן מנין הכסף, מתייחס לכסף פקודי העדה מאת ככר (שמות ל"ח, כ"ה). דהיינו, תרומת האדנים שניתנה בגלוי, ע"מ למנות את ישראל. ואילו את הכסף הניתן בסתר לא מנה. מטעם זה לא נמנו יתר תרומות המשכן, דהיינו, תכלת, ארגמן ... וכו'. וראיה לכך מן הנשיאים. משום שהתנשאו לאמר, מה שמחסירים הציבור אנו משלימים. פירט הכתוב את נדבתם בסוף, כי נדבתם היתה בגלוי. כדכתיב, והנשאם הביאו את אבני השוהם (שמות ל"ה, כ"ז). ואילו את תרומת קבוצות אחרות לא פירט הכתוב, כגון: הכהנים, שבעים זקנים, הלוים וכו' משום שהביאו בסתר.
כלומר, סיכומי המקרא נועדו להראות, שהמיעוט כ- 5.6% תרם בגלוי, ולכן נמנה. ואילו הרוב שתרם בסתר, לא נמנה. לפי שאין הברכה שורה אלא בדבר הסמוי מן העין. לעומת זה, סיכומי "אשר על המשכן", כוללים את כל התורמים הן בסתר והן בגלוי.
ד.
ב. סוגית הסתירה בהערכת יוקר המשכן
לכאורה, קיימת סתירה בין יוקר המשכן, המובא ב"אשר על המשכן" (כ-293 מליון דולר), לבין פשטות המשכן המתואר בחז"ל. וכן מובא במדרש תנחומא (פר' תרומה, ט'). "אמר הקב"ה, עשו לי יריעות עזים ואבא לשכון אצלכם" ... אמר הקב"ה למלאכי השרת "ראו מה אני מחבב את התחתונים, שאני יורד ושוכן בתוך יריעות עזים". דהיינו, מבנה זול. כיצד מיושבת הסתירה ?
ונראה לענ"ד לישב את הסתירה בין שתי הערכות יוקר המשכן בכמה פנים:
המדרש מתיחס למראהו החיצוני של המשכן, שאכן היה מכוסה כולו ביריעות עזים, ונראה היה בחיצוניותו כמבנה זול. והראיה, כל כלי המשכן הפנימיים, נעשו מזהב טהור. ויתרה מזאת קרשי המשכן שהיו מצופים בזהב בצד החיצוני,הוסתרו ע"י היריעות. דהיינו, רצה הקב"ה להראות לישראל ולאו"ה שהביטו על המשכן מבחוץ, את חיבתו של הקב"ה לישראל, בשל נכונותו לשכון במבנה ארעי המכוסה ביריעות עזים. כפי שנאמר, אהבתי אתכם אמר ה' (מלאכי א'). מטעם זה נקרא המשכן בשם "אוהל מועד", למרות שמרכיביו כללו כ-24 טון זהב, ואין התאור "אוהל" משקף את תוכנו. ואילו ב"אשר על המשכן", מובא מחירם של כלל מרכיבי המשכן הן הנגלים לעין והן הסמויים מן העין. ע"מ להראות את מחיר מכלול תרומות ישראל למשכן, ובכך ניתן לראות את חיבת כלל ישראל לקב"ה, את רצונם העז למחוק את חטא העגל, ואת גודלה ביזת מצרים. שנאמר, מרבים העם להביא (שמות ל"ו, ה'). בנוסף לכך, התאור המפורט בתכניות "אשר על המשכן", מראה את התנדבותם המקצועית של האומנים, ביצירת חומרי הגלם שנתרמו למשכן, לחלקי מבנה וכלים מורכבים ונאים. כאשר ציוה ה' את משה.
א.
למרות הכלל "אין עניות במקום עשירות" (זבחים פח:), צוו ישראל לעשות את כיסויי גג המשכן מיריעות. משום שרצה הקב"ה להודיעם בכך, שבין השמים למשכן אין מחיצות קשיחות. וכן מצאנו כאשר באו ישראל לארץ, והועמד המשכן בשילה שס"ט שנים, הסירו את קרשי המשכן, ובנו במקומם בית של אבנים, ולא היה שם תקרה. אלא, פרשו את היריעות מלמעלן (זבחים קיב:). משום שרצו לשמר את הסמל היריעות, שאין מחיצות בין ה' לישראל. וזהו עיקר מהותו של המשכן. על כן הדגיש המדרש את היריעות בשל היותן עיקר המהות, ולא נתכון להפחית מערך תכולתו היקרה של המשכן.
ב.
היריעות שכיסו את המשכן, ביטאו בקיומם שני מסרים רוחניים עליונים להוה ולעתיד: מסר ראשון, שהמשכן הוא זמני, עד להקמת מקדש הקבע. דהיינו, מסר של תקוה. והמסר השני, שה' אינו מיחס חשיבות לפאר וההדר החיצוני הנעשה בידי אדם. אלא, חפץ ה' בפשטות ובאמת הפנימית. שנאמר, ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם (שמות כ"ה, ח') ולא בתוכו . וכן נאמר, השמים כסאי והארץ הדם רגלי אי זה בית אשר תבנו לי ... ואל זה אביט אל עני ונכה רוח וחרד על דברי (ישעיה ס"ו). על כן הדגיש המדרש את יריעות העזים, בשל היותם המסר הרוחני העליון של המשכן.לפיכך, לא התיחס המדרש ליוקרו הרב של המשכן, משום היותו שולי המסר העליון. המחשת המסרים הנ"ל, ניתן לראות בכתוב, ומשה יקח את האהל ... והיה כל מבקש ה' יצא אל אהל מועד ... והביטו אחרי משה עד בואו האהלה... וראה כל העם את עמוד הענן עומד פתח האוהל וקם כל העם והשתחוו איש פתח אוהלו (שמות ל"ג, ז'-י'). כלאמר, עד הקמת המשכן, שימש אוהלו של משה את סמל התקוה והאמת. כך ש"אפילו מלאכי השרת כשהיו שואלים מקום השכינה, חבריהם אומרים להם, הרי הוא באוהלו של משה" (רש"י). וכן דרש אבי אב"י חגבי זצ"ל, את שאלת המלאכים, "ומשרתיו שואלים איה מקום כבודו להעריצו". וכי משרתיו אינם יודעים היכן ה' ? ועוד, המלאכים שלעומתם משיבים להם, "ברוך כבוד ה' ממקומו". וכי זו תשובה לשאלת חבריהם ? אלא, שבשעת קדושת המוסף, בעת שישראל ממליכים את ה' ואומרים "כתר" (שהוא בגימ' ה' מלך ה' מלך ה' ימלוך לעולם ועד), יורד הקב"ה ושוהה בינהם. לכן שואלים המלאכים, איה מקום כבודו להעריצו ? והמלאכים שלעומתם משיבים להם, שה' מעדיף להימצא באוהלי ישראל, בעת שישראל מכתירים אותו עליהם.
ג.
ג. סוגית נשיאת משקל המשכן
לכאורה, קיימת סתירה בין נשיאת משקלו הרב של המשכן (כ-340 טון), המובא ב"אשר על המשכן", לבין פשטות נשיאת המשכן המתואר בחז"ל. המובא ברש"י, והתוספות בסוגית עגלות המשכן (שבת צח.- צט.). שלכאורה, ארבע העגלות שניתנו למררי ( במדבר ז, ג'), נשאו את מ"ח קרשי המשכן (רש"י – שבת צו. ד"ה פטור) . כיצד מיושבת הסתירה ?
ונראה לענ"ד לישב את הסתירה בסוגית נשיאת המשכן, ע"י העמדת קושיות על פשטות פירושי הרש"י, ורבינו תם (ר"ת) בסוגיה:
מדוע הגמ' לא מזכירה את נשיאת עמודי החצר, שאורכם היה ט"ז אמה, או את עמודי שער החצר, שאורכם היה כ' אמה, לדעת ר' יוסי (זבחים ס.). והלא ידוע שההלכה היא כר' יוסי לגבי ר' יהודה? ועוד, לשיטת ר' יוסי, רוחב רה"ר צריך להיות שמונה עשר וחצי אמה, או עשרים ושלש וחצי אמה, ע"פ העגלות המתוארות ברש"י. ולפי העגלות המתוארות בתוספות, רוחב רה"ר צריך להיות, כ"א אמה או כ"ו אמה? ולא ט"ז אמה כמסקנת הגמ'. ועוד, מדוע הגמ' לא מזכירה את ידות הקרשים? הרי לשיטת ר"ת, היתה צריכה להיות הדופן הקיצונית מוגבהת מיתר הדפנות, ע"מ שיונחו עליה ידות הקרשים. ומדוע ר"ת אינו מתיחס לפרט זה.
א.
ועוד, אם ארבע העגלות נשאו את מ"ח קרשי המשכן (מעל 53 טון), כיצד נשאו בני מררי את יתר חלקי המשכן (263 טון). כגון: אדנים, בריחים, עמודי הפרוכת, עמודי המסך, אדני החצר, עמודי החצר, עמודי שער החצר וכו' ?
ב.
ועוד, מנין לרש"י שרק ארבע עגלות נשאו את מ"ח קרשי המשכן? א"ת דיליף מקרא, "ואת ארבע העגלות נתן לבני מררי כפי עבודתם" (במדבר ז', ז'). והלא הנשיאים הביאו "שש עגלות צב". ופירש הרש"י בחומש, אין צב אלא מחופים. דהיינו, מכוסים. ובשמעתין, אמר שמואל ביתדות. ופירש הרש"י, לא היו מקורות מלמטה אלא יתדות. דהיינו, עגלה חלולה. ועוד, אם היו העגלות מכוסות, כיצד העמיסו עליהם מ"ח קרשים? ועוד, לפי הרש"י על כל עגלה הנישאת ע"י שני שורים, העמיסו י"ב קרשים (מעל 13 טון). ואילו במקרא העמיסו על אותה העגלה רק את קורבן שני נשיאים (הרמב"ן). ומצאנו שלצורך לקיחת הארון (3 טון) מבית אבינדב נשלחה עגלה חדשה עם שני בקר, ובכל זאת שמטו הבקר (ש"ב ו', ו'). ולפי זה, בסידור הקרשים ע"פ הרש"י, ודאי ינקשו זה בזה או ישמטו הבקר, מחמת כובד הקרשים (עיין רש"י – שמות ל"ט, ל"ג). ועוד, הקרשים העליונים על העגלות שלפי הרש"י, הונחו בגובה 234 ס"מ מן הארץ, ולר"ת הונחו בגובה 459 ס"מ מן הארץ. דבר המקשה על ההעמסה, מערער את יציבות הקרשים בעת המסע, ואינו מאפשר לבן לוי לסדרם בעת המסעות. ועוד, לפי ר"ת משמע שפירקו את ארבע עגלות הנשיאים, והירכיבו מהם שתים ארוכות. ועוד, שדוחק פירושו את דברי אביי שאמר, בין עגלה לעגלה כמלא רוחב עגלה. שהרי לשיטת ר"ת, מדובר בעגלה אחת ארוכה בעלת ארבע דפנות ושמונה אופנים.
ג.
ועוד, לשיטת הרש"י היו שתי עגלות לרוחב רה"ר. דהיינו, אינם סמוכות זו לזו. א"כ היו צריכים להושיט מזו לזו, כדרך שמושיטין לעגלות שלפניהם. ומשנתינו אומרת, המושיט מזו לזו פטור. דהיינו, שלא היתה הושטה כזו בעבודת הלוים במשכן? ועוד, מדוע היו הלוים צריכים להידחק ולהעביר את הקרשים מזו לזו לרוחב, והלא פשוט וקל יותר להסיע את העגלה צמוד למשכן לאורכו, ואח"כ להסיעו לרוחב.
ד.
ועוד, לשיטת הרש"י שאורך הקרשים אינו נחשב לרה"ר, משום שגובהם מעל 10 טפחים. כלאמר, שרק רוחב העגלות הוא רה"ר. ולפי זה רוחב רה"ר צריך להיות או 5 אמות, כעגלה עם שני אופנים. או 10 אמות, כשתי עגלות עם ארבעה אופנים. והלא מסקנת הגמ' שרוחב רה"ר 16 אמה? וא"ת שהקרשים שבין העגלות נחשבים לרה"ר, כי לא ניתן ליטע בהם אוהלים בדרכם. א"כ אותו דין הוא לכל אורך הקרשים. דהיינו, 20 אמה שלא ניתן ליטע בהם אוהלים בדרכם. כלאמר, אורך רה"ר הוא כ' אמה ולא ט"ז אמה כמסקנת הגמ'. ועוד, אמת בן לוי צריכה להיות לסוף כ' אמה, משום שלשם נשלפים הקרשים, ומשם יכול הלוי לסדרם. נמצא, שאורך רה"ר לשיטת עגלות הרש"י צריך להיות כ"א אמה ולא ט"ז אמה כמסקנת הגמ'?
ה.
לאור קושיות הנ"ל, נלענ"ד שכוונת הרש"י בתאור העגלות שבשמעתין, ליתן דוגמא לאפשרויות הנדונות בסוגיה, ולא נתכוון לפרט את צורת נשיאת המשכן בכללותו. והראיה קושיות התוספות ומסקנות ר"ת לגבי צורת העגלות. ודו"ק. לפיכך, נלענ"ד לדרוש שנשיאת המשכן נעשתה כך:
מספר העגלות: בני מררי השתמשו בעגלות רבות ושונות לנשיאת חלקם במשא המשכן (316 טון). לצורך כך הוקדשו בהמות כל שבט לוי. כנרמז מן הפסוק, ולקחת את הלוים לי… ואת בהמת הלוים תחת כל בכור בבני ישראל (במדבר ג', מ"א). שהרי אם לא הוקדשו לצורך המשאות, לשם מה היה צריך להקדיש את בהמת הלוים? והלא פדיון בכורות ניתן לכהן? לכן פירש א"ע "שלא יפסידו הלוים". ועוד ראיה לכך, הפרשיות של מנין זכרי הלוים ומשאם, נסמכו לפרשת הקדשת הלוים ובהמתם ונאמרו בחודש אייר. ואילו פרשת עגלות הנשיאים נאמרה כחודש לפני כן ברח' ניסן. ועוד מצאנו כשהביאו הנשיאים את תרומת העגלות, לא קיבל משה מידם (רש"י), עד שציוהו ה' "קח מאיתם". מדוע לא קיבל משה מידם את תרומת העגלות עד שנצטוה? ועוד, מדוע לא נצטוו ישראל לתרום עגלות בתרומות המשכן? משמע, לא היה צורך בתרומת עגלות מישראל, משום שהלוים תרמו את עגלות המשא. ועוד ראיה, מחלוקת שש עגלות הנשיאים. לבני גרשון שמשאם היה מועט (כ - 3 טון), ניתנו שתי עגלות. ולבני מררי שמשאם היה רב (כ – 316 טון), ניתנו רק ארבע עגלות. וכי משה רע"ה, לא ידע שלבני מררי ראוי היה ליתן לפחות חמש עגלות, כיחס המשקלות שנשאו? וא"ת בדרך נס נישאו המשאות, א"כ מדוע טרחה התורה לחלק ולפרט את משאות בני לוי ומנינם ? אלא, מפני שהעגלות שתרמו הנשיאים היו עגלות מפוארות ומכוסות. לפיכך חילקם משה רע"ה, ע"פ צורך האביזרים שנטלו הלויים, ונדרשו להיות בעגלות סגורות לצורך שימורם. כגון: יתדות, קרסים, יריעות, מיתרים, ציפויי הבריחים וכו'. ועוד, הלוים נשאו בהם את כלי העבודה לפירוק וחיבור המשכן. שנאמר, והיו לעבוד את עבודת אהל מועד. ולא נאמר, לנשיאת אוהל מועד. שהרי פרשת חלוקת המשאות נאמרה כחודש לאחר מכן. משום כך, לא ניתנו עגלות לבני קהת. כי לא היו צריכים להקים ולפרק, אלא, בכתף ישאו. דהיינו, נשאו את הכלים בשלמותם כמפורש בתורה.
א.
צורת העגלות: נראה לענ"ד, שלעגלות הלוים היו צורות שונות. צורת העגלה הותאמה לצורך המשא. כלאמר, העגלה לנשיאת קרשי החצר, היתה שונה מעגלת נשיאת קרשי המשכן. לפי שהיתה ארוכה (ט"ו אמה) וצרה (ה' אמה). משום שקרשי החצר הונחו עליה לאורכה, מטעמי נוחות ומהירות הפירוק. כי קרשי החצר לא היו מחוברים בינהם ולא היו צמודים. ולכן ניתן להכניס את העגלה בינהם ולהוריד את הקרשים ישירות לעגלה, באמצעות חבל שנקשר בראש העמוד. לכן לא הזכירה הגמ' את עגלות נשיאת קרשי החצר. משום שצרות היו, ולא ניתן ללמוד מהם את רוחב רה"ר, אלא מעגלות קרשי המשכן שהיו עגלות רחבות (ט"ו אמה), וקצרות (ה' אמה), כשיטת רבינו תם. ודופן העגלה הסמוך לקרשי המשכן היה גבוה בטפח וחצי, מיתר דפנות העגלה, לצורך הנחת ידות הקרשים. בכל עגלה הניחו ארבעה (או שלשה) קרשים בלבד. חלקם הקצר של העגלות הועמד בחצר המשכן, לאורך צידי המשכן (בצפון ובדרום), במרחק אורך עגלה (שנים וחצי אמה), כדאמר אביי. ולכל עגלה הורידו ישירות את קרשי המשכן. לפיכך, היו צריכים להושיט קרשים מעגלה לעגלה. לכן נאמר במשנתינו המושיט חייב. והטעם שלא הועמדו העגלות כשחלקם הארוך מול הקרשים, כדרך שהוצבו עגלות עמודי החצר. משום שאילו העמידום כך, היו צריכים להכניס כמחצית העגלה לתחום אוהל מועד, ואין זה דרך כבוד להכניס עגלות בקר למקום ששרתה בו השכינה, ועדין נצבים שם כלי הקודש מכוסים. ולהעמידם כך בחצר, היה מקשה מאד על הלוים להעמיס את הקרשים. ומעכב את הפירוק. ודע, שלעתים היו צריכים הלוים לפרק, לשאת ולהקים את המשכן, כליו וחצרו, בתוך 12 שעות. שנאמר, ויש אשר יהיה הענן מערב עד בקר ונעלה הענן בבקר ונסעו (במדבר, ט', כ"א).
ב.
צורת העמסת קרשי המשכן:
1.הלוים שלפו החוצה את הבריח התיכון, אח"כ את שני הבריחים החיצוניים, ואח"כ שלפו את כיסויי הבריחים החיצוניים.
2.אח"כ עלו הלוים לראש הקרש בסולם, ושלפו את טבעות הזהב העליונות (217 ק"ג), והורידום בחבלים למטה.
3.אח"כ הפרידו בין הקרשים, למרחק מעל אורך הסינין.
4.אח"כ קשרו בראש העמוד שני חבלים. בחבל אחד משכו בני מררי את ראש הקרש, ע"מ להטותו ולהשכיבו על העגלה. בחבל השני החזיקו בני מררי ושיחררוהו מעט מעט, ע"מ שלא יפול הקרש על העגלה אלא יונח עליה באיטיות.
5. אח"כ שלפו את האדנים שבתחתית הקרשים, את ציפויי הבריח התיכון, ואת הסינין.
6.אח"כ הרימו את תחתית הקרש וסידרוהו על צידי העגלה.
ג.
מסע המחנות:
1.המשכן כוסה בענן בעת חנית בני ישראל. הסתלקות הענן מעל המשכן, סימלה את תחילת תהליך המסע (במדבר ט', י"ז). "היה עומד עמוד הענן מקופל ונמשך על גבי בני יהודה כמין קורה (ברייתא דמלאכת המשכן, פרק י"ג).
2.מיד שראו את סילוק הענן, כיסו אהרן ובניו את כלי הקודש (במדבר ד', ה'), ואח"כ פרקו בני גרשון ובני מררי את המשכן וטענוהו על העגלות. באותו עת החלו ישראל להתארגן לנסיעה.
3.הכהנים תקעו בשתי חצוצרות הכסף שלש תקיעות (תקיעה, תרועה, תקיעה). ומיד לאחר התקיעות , החלו לנסוע ראשונים דגל מחנה יהודה, חונים במזרח. יחד עימם נסעו בני גרשון ומררי נושאי המשכן. (כלי הקודש נותרו במקומם מכוסים).
4.לאחר מכן, תקעו הכהנים שנית, שלש תקיעות (תר"ת). ומיד לאחר התקיעות, החלו לנסוע דגל מחנה ראובן, החונים בדרום. אח"כ נסעו בני קהת נושאי כלי הקודש.
5.לאחר מכן, תקעו הכהנים בשלישית, שלש תקיעות (תר"ת). ומיד לאחר התקיעות, החלו לנסוע דגל מחנה אפרים, החונים במערב.
6.לאחר מכן, תקעו הכהנים ברביעית, שלש תקיעות (תר"ת). ומיד לאחר התקיעות, החלו לנסוע דגל מחנה דן (מאסף לכל המחנות), החונים בצפון. י"א שהיו מהלכים כתיבה, וי"א שהיו מהלכים כקורה (רש"י - במדבר י', כ"ה).
7.הסימן לחניה ניתן באמצעות עמוד הענן, שהתמר ועלה ונמשך על בני יהודה כסוכה. באותה שעה, חנה דגל מחנה יהודה, ובני גרשון ומררי הקימו את המשכו וחצרו.
8.לאחר מכן, הגיע דגל מחנה ראובן למקום חניתו. אח"כ הגיעו בני קהת עם כלי הקודש שעל כתפיהם, והכניסו את כלי הקודש למקומם במשכן, ובכך הושלם המשכן. באותו עת הגיעו מחנה אפרים, ומחנה דן למקום חניתם, ובכך הושלמה גם חנית בני ישראל סביב המשכן.
9.לאחר מכן אמר משה, שובה ה' רבבות אלפי ישראל. ואז חזר עמוד הענן וכיסה את המשכן.
ד.
חתימת החיבור
אחתום בהלל, לאל נצח מחולל, יתגדל האל, ויתקדש הגואל. שוכן על ערבות, בוחן לבבות, מצרף מחשבות, ומרבה הטובות. ביריעות עזים, כיסה הרזים, ונתן רמזים, בצמרות ארזים. הניח עליונים, לעמו המרננים, וגילה ענינים, לאבות ולבנים. הנני מוסר מודעתי, שבכל כתיבתי, לשמו נתכוונתי, תעידני נשמתי. אני תפילתי, שיצרף מחשבתי, ותענה עתרתי, לבלתי אחטיא. תפילה לעני, משגיאות הבינני, מנסתרות נקני, גם מזדים חשכני. לקחתי רז מנסתם, מכתב נחתם, לעלוי נשמת תם, אשר שם חותם. ליקטתי אחר קוצרים, דברים מבוררים, ואספתי פרורים, הצפונים לישרים. הארכתי מקוצרים, בציור הנאמרים, וקצרתי באורים, בהמחשת דברים. לחצרו קרבתי, באוהלו חזיתי, בכליו היצצתי, וביכורים הבאתי. מעט ממילה, על תפארת גדולה, מלפנים אצולה, לעם סגולה. משכנו הארתי, וחצרו גדרתי, וכליו הבהרתי, והבגדים הסברתי. למשכנו תבנית, ולכליו תכנית, ומשקלם לתפנית, ומחירם לתכלית. תרומות נחבאות, וסדר מסעות, וחלוקת המשאות, ועגלות נושאות. אדנים הנתונים, לקרשים איתנים, וציפויים מוכנים, לבריחים תיכונים. טבעות חלולות, מעל קרשים מושחלות, וטבעות עגולות, בדפנות הנגלות. בריחים מושחלים, ומסכים נתלים, ופרוכת להעלים, והכיסויים להשלים. ארון זהבים, כפורת וכרובים, שולחן וניצבים, ללחמים הטובים. מקשת המנורה, וכלי הבערה, ומזבח להקטרה, האמורה בתורה. מזבח לעולה, וכבש למעלה, וכיור קידוש ונטילה, בכנו נעלה. אדנים הנגלים, לעמודים העולים, והווים הנעלים, לקלעים הנתלים. חישוקים לחבק, ומיתרים לחזק, ויתדות לרתק, ומסך לנתק. בגדים הניתנים, לתפארת מוכנים, לקידוש כהנים, ולכפרת עוונים. מכנס לכסות, וכתונת משבצות, אבנט לחצות, ומעיל מחלצות. אפוד לחגור, וחושן לעתור, מצנפת לעטור, והציץ לקשור. בגדי לבן המבדילים, ומגבעות מעולים, לבני גדולים, למלאכים נמשלים.
וגלי קמיה מלכא עתיקא קדישא, דהא לא ליקרא דילי עבידנא, אלא בגין לאישתדלא באורייתא כפום חילי, כדקא יאות. דהא כל מאן דהוא בהאי עלמא, ולא אשתדל באורייתא למינדע לה, טב ליה דלא איתברי. ודע, שמטרת הקמת המשכן במדבר, והצבתו במרכז מחנות ישראל. אינו פרט זמני בתולדות עם ישראל. אלא, מסר נצחי לעם ישראל לדורות. שקיומם כעם חופשי ומוגן בידי שמים, תלוי בקיום מצות ה'. כמובא במדרש, ונתתי משכני בתוככם, אם תקיימו מצוותי, מניח אני את העליונים, וארד ואשכון בינכם. שנאמר, ושכנתי בתוך בני ישראל. שעל מנת כן יצאו ממצרים (תנחומא, בחוקותי, ג'). ועוד נאמר, תנאים עשה הקב"ה עם ישראל עוד שהם במצרים, שאינו מוציאם, אלא על מנת שיעשו משכן. שנאמר, וידעו כי אני ה' אלהיהם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים לשכני בתוכם, דהיינו, בכל זמן. לפיכך, הניח ה' את ביהמ"ק העליון שברא לפני בריאת העולם, וירד לשכון בתוך בני ישראל (תנחומא, נשא). לכן ביום שהוקם המשכן, היתה שמחה לפני הקב"ה כיום שנבראו בו שמים וארץ. הקמת המשכן הועילה לא רק לישראל, אלא, גם לאו"ה. כפי שאמר ריב"ל, אילו אומות העולם יודעים מה המשכן והמקדש יפים להם, היו מקיפים אותו לשמרן (תנחומא, תרומה, ט'). יה"ר שבזכות העיסוק במשכן, תשכון בתוכנו אהבתו ויראתו. ויצילנו האל כאשר הציל את נח בתיבה. ויתקיים בנו מקרא שכתוב, וערבה לה' מנחת יהודה וירושלים כימי עולם וכשנים קדמוניות.
בטרם אכלה לדבר אל ליבי, אברך את ה' אשר יעצני וזיכני להוציא לאור את שני החיבורים, "מצמרת הארז", ו"אשר על המשכן". יהא שמיה רבא מברך לעלם ולעלמי עלמיא יתברך.
המחבר: רפאל ב"ר אשר חגבי
מקורות
עריכהעל-פי מאמר של חגי רפי שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2006-03-19.
דף זה הוסב אוטומטית מאתר הניווט בתנ"ך. (הקישור המקורי) יתכן שבגלל שגיאה בתוכנת ההסבה נפלו טעויות. אתם מוזמנים לתקן את הטעויות, ולמחוק הודעה זו מהדף.
קיצור דרך: tnk1/sofrim/hagay/mjkn_sikum