ביאור:אפלטון והתנ"ך: ישוב הדעת

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, ולא מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

ישעיהו מח כב: "אין שלום אמר ה' לרשעים".

בדיאלוג של אפלטון "כארמידס" דנים במהו ישוב-הדעת וסוקראטס דוחה את הדעות האומרות כי זה לעשות כל דבר בסדר נאה ובמתינות, שהרי יש דברים שהמהירות יפה להם, או שזה גורם לכך שמתביישים, שהרי כמאמר השיר - "לא טובה היא לגבר נצרך הבושה" (כל כתבי אפלטון, כרך א', עמ' 151), וזה אף לא לעשות את שלו, שכן עלינו לעשות אף בענייניהם של אחרים, או זה לא ידיעה של עצמה, שהרי לכל ידיעה יש נושא מחוץ לה - והוא מפרט שם יותר, כמובן.

והנה, בתנ"ך, עד כמה שידוע לי, לא מופיע כלל עניין זה של יישוב-הדעת כשלעצמו, אלא תמיד הוא נגזרת ותוצאה של המצב בפועל. כך בפסוק למעלה השלום נעדר מחייהם של הרשעים כי יש להם צרות וממילא גם אין להם שלום ברוחם, הווה אומר - ישוב-דעת. וכך המנוחה והנחלה הן מצב פיזי למרות שהן גוררות אחריהן גם מצב נפשי. וזה מתחבר ביותר לדרך התנ"ך שמדבר בדרך-כלל במונחים של העולם הזה, שמהם נגזרים מצבי הנפש, אף על פי שכן מתוארים בו מצבי נפש כשלעצמם ואין להכליל.

עניין נוסף מעניין בדיאלוג זה הוא ההגיון הנאמר, כי כשם שחשוב יותר התיאור הפנימי מהחיצוני - וזה דבר שאינו מובן מאליו בתרבות היוונית, וגם בתנ"ך יש פנים לכאן ולכאן - כך גם הריפוי צריך להיות פנימי וכולל ולא רק חיצוני וחלקי - וזהו יסודו של הריפוי ההוליסטי כמו זה הנפשי וגרעין הרעיון הפסיכוסומאטי. זהו צד שני של השניות בין החומר והרוח שראינו בתנ"ך.


מקורותעריכה

על-פי מאמר של חגי הופר שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2010-04-19.

דף זה הוסב אוטומטית מאתר הניווט בתנ"ך. (הקישור המקורי) יתכן שבגלל שגיאה בתוכנת ההסבה נפלו טעויות. אתם מוזמנים לתקן את הטעויות, ולמחוק הודעה זו מהדף.

קיצור דרך: tnk1/messages/prqim_t1048_3