ביאור:אמונה טהורה/השער השנים־עשר: מסורת

השער השנים־עשר: מסורת

השתלשלות מסירת התורה

משה קיבל תורה מסיני, ומסרה ליהושע, ויהושע לזקנים, וזקנים לנביאים, ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה ^[1].
אמנם לגבי פרטי השתלשלות מסירת התורה שבעל פה ממשה רבינו ועד אנשי כנסת הגדולה, אין בידינו מסורת מוסכמת, שכן היא לא מפורשת בחז"ל ^[2], ונחלקו בפרטיה גאונים וראשונים ^[3] במחלוקות רבות ^[4]. וראיתי אני בדבריו אלה ספקות הרבה, אם במה שכתב בעניין הזקנים, ואם במה שכתב בנביאים, וגם במה שכתב באנשי כנסת הגדולה ובסדר חכמי המשנה והשתלשלותם..."}}, באופן שלגבי כמחצית מהמוסרים הללו ישנה מחלוקת, כגון לגבי מנוח, דוד, שלמה, דבורה, חולדה ^[5]. על אלו ישנן מחלוקות: שמגר, דבורה, אבימלך, פנחס, מנוח, אלקנה, נתן, דוד, גד, שלמה, שמעיה, עידו, יהוא בן חנני, מיכיהו, יהוידע הכהן, עובדיהו, יונה, אליעזר, זכריה, הושע, נחום, חבקוק, צפניה, ברוך בן נריה, יחזקאל, חולדה}}.
עוד יש להעיר, שהדברים שמפורש בדברי הנביאים שעסקו בהם הם עבודת הכללים, כביעור עבודה זרה, חוסר מוסריות, עושק אביונים, רצח, ניאוף, חמס ושוד, ובדברי החכמים מפורש שעסקו בעבודת הפרטים, כשינון החוקים הפרטיים ותולדותיהם ^[6]. הנבואה ראתה את זרם הקלקלה הגדולה של עבודה־זרה בישראל ומחתה נגדו בכל עוז, את הדרת נועם ד' אחד אלוקיו ותתארהו בכל יופי וזוהר, את ההשחתה של כל הפרעות המוסריות, ריצוץ דלים, עושק אביונים, רצח וניאוף, חמס ושוד, ותמלא רוח אלוקים להושיע ולגדר ברום שיח קודש}}. השְׂערות הדקות, שמהן מצטרפות עבות העגלה של החטאת, גידי החיים הדקים, שמהם ישרגו מזרקי הדם הגדולים, אלה המה המסתרים הצפונים מעין כל נביא וחוזה. המצוות המעשיות כולן ופרטי הלכותיהן... – דבר זה לא ניתן לנבואה בכלל, לנבואה של אספקלריא שאינה מאירה}}. אמנם ניתן לנבואתו של משה, אותה הנבואה של פה אל פה, של אספקלריא המאירה, שרק היא יכולה לראות עוזם של הכללים ודיקנותם של הפרטים כאחד. אבל לא קם כמוהו 'ולא קם נביא עוד בישראל כמשה אשר ידעו ד' פנים אל פנים'}}. והוצרכה עבודת הכללים להימסר לנביאים ועבודת הפרטים לחכמים. וחכם עדיף מנביא, מה שלא עשתה הנבואה, בכלי מלחמתה החוצבים להבות אש לבער מישראל עבודת אלילים ולשרש אחרי עיקרי ההשפלות היותר גרועות של עושק וחמס, של רצח וזימה, רדיפת שוחד ושלמונים, עשו החכמים בהרחבת התורה, בהעמדת תלמידים הרבה ובשינון החוקים הפרטיים ותולדותיהם. 'הליכות עולם לו, אל תקרי הליכות אלא הלכות'}}. במשך הזמן הרב נתגבר עסק החכמים על עסק הנביאים והנבואה נסתלקה, ארכו הימים והכללים החלו להתרופף, נבלעו בהפרטים ולא יראו החוצה. על כן באחרית הימים שצמיחת מהלך שיבת אור הנבואה תתחיל להופיע, 'אשפוך את רוחי על כל בשר', אז שנאת הפרטים תתגבר, 'חכמת סופרים תסרח, ואנשי הגבול, אלו תלמידי חכמים שמשימים גבול לדבריהם, ילכו מעיר לעיר ולא יחוננו' – עד אשר לא כפרי בוסר כי אם כביכורים מלאים טל וחיים יצאו הניצוצות של התחלת אור הנבואה מנרתיקם, וזו תכיר בכללה את גודל פעולת החכמה ובענוות צדק תקרא: 'חכם עדיף מנביא', 'חסד ואמת נפגשו צדק ושלום נשקו, אמת מארץ תצמח וצדק משמיים נשקף, גם ד' יתן הטוב וארצנו תיתן יבולה'"}}.
מעניין לציין ששלושה ממוסרי התורה הם גדעון שמשון ויפתח, שמכונים ע"י חז"ל "קלי עולם" ^[7].

על כל פנים, כבר ביארנו ^[8] שמחויבותנו לקיום תורה שבעל פה נובעת מקבלת האומה, ולכן אין נפק"מ לדינא אם פרטי הדינים נתקבלו במסורת מסיני או שנתקנו במשך הדורות ^[9]. אם כן, גם אם יאמר הטוען, שכל ההלכות שבתורה שבעל פה אינן כי אם דברים שנתבארו על ידי בית דין במשך (הזמן), הרי החובה במדרגתה עומדת, ועניינים שהם מדרבנן ודאי יסוד הדבר הוא הקבלה הכללית של האומה}}. אם כן אותם שביקשו לנקוף את הלבבות, והעלו טינא לומר שתורה שבעל פה נתקנה בהמשך הזמן על פי כמה חכמים ובתי דינים ורצו בזה להחליש את הלבבות ולהרפות ידים בקיום תורה שבעל פה, לא אהני להו ברמאותייהו מאומה. מפני שאין החיוב מיוסד כי אם מפני קבלת כלל האומה. שהרי אפילו אותן ההלכות שנתקבלו הלכה למשה מסיני אם היו משתכחות היינו מחזירים אותן בדרך הדרישה, כמו שאירע בג׳ מאות או ג׳ אלפים הלכות שנשתכחו בימי אבלו של משה והחזירן עתניאל בן קנז מפלפולו, והרי אין הבדל כלל בחובתן בין היו ידועות לנו על פי הקבלה הראשונה, ובין היו מסורות על פי הוראת בית דין"}}.

מחלוקות בפרטים מהותיים

כל המצוות, נאמרו הן וכללותיהן ודקדוקיהן ^[10] ופירושיהן ^[11] מסיני.
לעיתים נראה שנשתרשה תפיסת יסוד שחזקה כך נמצא כך היה, ופרטי ההלכה שבידינו זהים לאלו שניתנו מסיני. אלא שיש לעיין שמא יש ריעותא בחזקה זו.
אכן, לגבי דינים ורעיונות רבים ישנה מחלוקת האם מקורם מסיני או שהן סברות שנתחדשו במהלך הדורות, וכפי שנראה בהמשך.
יש להקדים שאמנם לא נוכל להוכיח לגבי פרטים מסוימים מהו מקורם, אך אנו יודעים שיש פרטים מהותיים, בין בענייני הלכה, בין בדרכי הדרש ובין בענייני אגדה, שנחלקו לגביהם, ואם כן בוודאי שלא כל הפרטים הגיעו במסורת מדויקת:
נחלקו תנאים האם יש שכר מצווה בעולם הזה ^[12], האם מזבח העולה עומד בצפון או בדרום ^[13]. יומא טז ע"ב: "אי סלקא דעתיך מידות רבי יהודה היא – מזבח באמצע עזרה מי משכחת ליה? הא רובא דמזבח בדרום קאי"}} – אע"פ שמדובר דורות מעטים לאחר שבית המקדש היה בנוי וכל עולי הרגל ראו זאת, ישנן אותיות בספר תורה שלא נכתבו בכל המקומות באופן זהה ^[14], והיו מחלוקות מהותיות אף על דברים מצויים, כמו זמן קריאת שמע ^[15]. יש להדגיש שרבי אליעזר חולק על חכמים ורבן גמליאל בזמן הקריאה מדאורייתא (ברכות ד ע"א – ע"ב ורש"י שם)}}. משנה ברכות פ"א מ"ב: "מאימתי קורין את שמע בשחרית... וגומרה עד הנץ החמה, רבי יהושע אומר עד שלוש שעות"}}, ארבעת המינים ^[16], קידוש החודש ^[17]. גמרא... תניא, פלימו אומר: בזמנו – אין מקדשין אותו, שלא בזמנו – מקדשין אותו. רבי אלעזר [ברבי שמעון] אומר: בין כך ובין כך אין מקדשין אותו, שנאמר וקידשתם את שנת החמישים – שנים אתה מקדש, ואי אתה מקדש חדשים"}}. מדובר במחלוקת תנאים לגבי אירוע מפורסם – קידוש החודש, שעדיין היה נוהג בתקופתם}}.
כמו כן, אפילו לגבי דרך כתיבת האותיות מנצפ"ך שבסופי התיבות ^[18], וכן לגבי נוסח התפילה ^[19], אמרו שנשתכחו במהלך הדורות, עד שחזרו וייסדום.
בדברי האגדה שבתלמוד אמרו שהכל ניתן למשה בסיני – גם דברי המשנה והתלמוד עצמם ^[20], מה שהסופרין עתידין לחדש ^[21], ומה שתלמיד ותיק עתיד להורות לפני רבו ^[22], ויש מהאחרונים שהוסיף שכך גם דברי הפוסקים שנתקבלו ^[23]. וממילא ידוע כי כל הפוסקים שנתקבלו דבריהם נמסרו למשה בסיני כמו הש"ס... ואצלנו בשורה אחת רבינא ורב אשי והח"ס והד"ח וכיו"ב"}}. אמנם פירשו אחרונים את דברי התלמוד הללו, שכיוון שהמידות הנדרשות מקובלות מסיני, על כן דינים שדרשו חז"ל באופנים אלו, הריהם כמונחים בתורה ^[24]. מהר"ץ חיות מגילה יט ע"ב ד"ה מלמד שהראהו: "והכוונה, כיוון שהמידות הנדרשות מקובלות מסיני, ע"כ כל העניינים שהוציאו חז"ל ע"י מידות הללו, כולם מונחים בתורה"}}, שיש למצוא להם סמך מן התורה ^[25]. והנראה, דהנה מצינו בפ"ק דתענית (דף ט' ע"א) 'אשכחיה רבי יוחנן לינוקיה דר"ל דיתיב וקאמר אולת אדם תסלף דרכו ועל ד' יזעף לבו יתיב ר"י וקא מתמה אמר מי איכא מידי דכתיבי בכתובי דלא רמזי באורייתא וכו. ופירש"י בד"ה ולא רמזה משה באורייתא 'שהחומש הוא יסוד נביאים וכתובים ובכולם יש סמך למצוא מן התורה' עכ"ל..."}}, והתלמיד בכח עיונו הוציאם מן הכח אל הפועל ^[26]. עלי תמר על הירושלמי פאה פ"ב ה"ד ד"ה מ"ט: "כלומר, אם תלמיד ותיק מורה לפני רבו דבר חדש, חבירו משיבו כבר היה לעולמים עפ"י אחד מדרכי הדרשה בתורה שבע"פ. אלא שהוא בכח עיונו הוציאו מכח אל הפועל, ולפיכך נאמרת ההלכה משמו, אבל אינו חדש, שכלול כבר בהתורה והמצווה עפ"י אחד מדרכי הדרשות המקובלות בתורה שבע"פ. אבל מגיע לו הזכות שתהא נאמרת בשמו, על דרך חמרא למאריה וטיבותיה לשקייה והדולה מים מבארות עמוקים"}}.

הלכה למשה מסיני

מפורש בירושלמי שאם אינך יודע מהו מקורה של הלכה מסוימת, תלה אותה בהלכה למשה מסיני, שהרי כמה הלכות נאמרו למשה מסיני וכולן משוקעות במשנה ^[27]. עולה מכך שלעיתים חז"ל ייחסו הלכות מסוימות למסורת ממשה, גם כשהדבר לא נתקבל במסורת שכך הוא, אלא מתוך חוסר במקור אחר לאותו דין.
ומצינו שאחד הראשונים ייחס מדעתו את אחת האגדות להלכה למשה מסיני ^[28]. וכן מצינו שאחד הראשונים כתב על דעה מסוימת שהיא הלכה למשה מסיני, והרמב"ם וחלק עליה, ומוכח שלא סבר כן ^[29]. ויש מגדולי הדור שמודים בתחיית המתים שתהיה בימות המשיח ואומרים שמתים שחיין בימות המשיח חייהן ארוכים מאוד בחיים הארוכים ההם שעתידים להיות בימות המשיח ואח"כ מתים. אבל חיי העוה"ב אחר ימות המשיח שמשלמין בו שכר לצדיקים ואין בו מוות ונפרעין בו מן הרשעים – אין בו גוף ולא גויה אלא נפשות הצדיקים בלא גוף כמלאכי השרת... וזהו דעת הרמב"ם ז"ל בהל' תשובה בפ"ח"}}. ואף מצינו שהאחרונים חידשו מדעתם שמקורם של דינים מסוימים מהלכה למשה מסיני ^[30]. ספר החיים (ר' חיים ברבי בצלאל, אח המהר"ל), ספר זכויות פרק א ד"ה ולא עיקרי: "ולא עיקרי יסודי התורה והמצוות ופירושיה וטעמיה לבד הם על פי הקבלה, רק אף כל המידות הטובות והנהגות הישרות, לא ייסדו אבותינו מדעת עצמם, רק הכל היה על פי קבלת האבות הראשונים הקדושים איש מפי איש עד משה רבינו עליו השלום, ולזה סמכו (אבות א א) משנת משה קיבל להקדמת מסכת אבות, לומר שגם אותה מסכתא דהיא על פי קבלת האבות, אף על גב שאינה מדברת אלא מן המידות הישרות"}}. שו"ת מהר"ם שיק אורח חיים סי' קנב ד"ה ומגמרא: "ומגמרא הנ"ל נראה מוכח דהוי [דין מציצה במילה] הלכה למשה מסיני, דלכאורה יש לדקדק למה דייק האי 'אומנא' דלא מייץ וכו', פשיטא כיון דסכנתא הוא מעברינן ליה. ועל כרחך צריך לומר דהוא רופא מומחה וברירא ליה דלא הוי סכנתא, וכבר העיד לו האומדנא והעיון שלו בשכלו על פי ניסיון שאינו סכנה, אלא דהלכה למשה מסיני הוא, ואינו נאמן על זה. ולפיכך אף על גב דמצינו לפעמים דגם בענין סכנתא אמרינן דנשתנו העתים, היינו בדבר שאינו הלכה למשה מסיני אלא דנתחזק רק על ידי רופאים, אבל כאן גילה לן הש"ס דהלכה למשה מסיני הוא"}}. קובץ שיעורים (ח"ב דברי סופרים סי' ז אות ג) לגבי האומדנות שבגמרא: "ונראה דה"ה כל האומדנות שבגמרא, לא בדו אותם חכמי הגמרא מליבם, אלא אף אלו נאמרו בסיני... וה"ה לעניין כ"ה שנים דתביעת חוב ג"כ הוא חוק הטבע מכוחות הנפש דעד כ"ה שנים אפשר לו לאדם לשתוק על תביעתו ויותר מכ"ה שנים אינו יכול לשתוק אלא א"כ מחל לגמרי"}}. משאת משה (לר' אברהם משה חברוני, ר"מ ישיבת חברון) קידושין סי' ג ד"ה ד"ה ואשר (דף ה ע"א בדפיו): "ואשר נראה לכן דגדרי הקניינים הם, שהלכה למשה מסיני שאין המקח נקנה בדברים, ובעי מעשה הקנין. אבל איזהו מעשה הקניין, לזה לא ניתנה הלכה אלא כל שהנהיגו בעולם למעשה הקניין זהו קונה מן התורה..."}}.
וכן כתבו כמה ראשונים ואחרונים, שיש שאמרו במשנה ובתלמוד על הלכה מסוימת שהיא הלכה למשה מסיני, ואין כוונתם אלא שהדבר ברור כמו הלכה למשה מסיני ^[31]. ר"ש (משאנץ) על המשנה מסכת ידים פ"ד מ"ג: "הלכה למשה מסיני. לאו דווקא, דאין זה מן התורה אלא כהלכה למשה מסיני"}}. כסף משנה הלכות מתנות עניים פ"ו ה"ה: "ומ"ש רבינו [הרמב"ם] 'והל"מ שיהו מפרישין בארץ עמון ומואב מעשר עני בשביעית'. שם במשנה אמר ר' אליעזר כן. ומ"מ משמע דלאו דווקא הלכה למשה מסיני ממש קאמר דהא קתני התם דעמון ומואב הוא מעשר זקנים וכן בדין דהא חו"ל מן התורה אין נוהגים בה לא תרומה ולא מעשרות וכ"כ רבינו עצמו בתחילת הל' תרומות וכתב עוד שם שחכמים הראשונים התקינו שיהיו נוהגות אף בארץ מצרים. וכן פירש ר"ש הל"מ לאו דווקא, אלא כהל"מ"}}. קרית ספר הלכות מתנות עניים פ"ו: "והלכה למשה מסיני שיהו מפרישין בארץ עמון ומואב מעשר עני בשביעית ולאו דוקא הל"מ דאין זה מן התורה אלא הלכה קבועה כהלכה למשה מסיני (דפוס ראשון: מיהו בתוספתא (ידים פ"ב) משמע שהל"מ ממש קאמר)"}}. דרך אמונה (הגר"ח קנייבסקי) הלכות מתנות עניים פ"ו ה"ה אות ל: "והלכה למשה מסיני. לאו דווקא, דהא הוא רק תקנה מדרבנן, אלא דבר ברור כהלכה למשה מסיני"}}.
וכן כתב הראי"ה קוק כתב שאיננו יודעים בוודאות שדינים מסוימים הם הלכה למשה מסיני, ויתכן שהם נתקנו או נדרשו במהלך הדורות ^[32].
ואכן בכמה וכמה מקומות דברי התלמוד על דין מסוים שמקורו מהלכה למשה מסיני, מגיעים רק כמסקנה לאחר כמה מקורות אחרים שהובאו ונדחו. לעיתים ישנה גם מחלוקת האם דין מסוים נמסר בהלכה למשה מסיני. ומוכח שלא היתה מסורת ברורה שמדובר בהלכה למשה מסיני ^[33]. כך גם ישנן מחלוקות האם שיעורין הם הלכה למשה מסיני (ע"פ הגרסה בברכות מא ע"ב שיעורין דרבנן, וכן יש דעה כזו בירושלמי פאה פ"א ה"א וחגיגה פ"א ה"ב)}}. וישנה מחלוקת מה מדיני המחיצין הוא הלכה למשה מסיני (סוכה ה ע"ב – ו ע"א)}}.
גם לגבי פיסוק טעמי המקרא, וצורת הניקוד, שיש שכתבו שמקורם מסיני, יש אומרים שעזרא ואנשי כנסת הגדולה תיקנום ^[34].
וכן מנצפ"ך, שיש דעה שהיא הלכה למשה מסיני ^[35], וע"פ הממצאים נראה שבתקופת משה עדיין לא היו קיימות. בכתב העברי העתיק, שיש דעה בירושלמי שבו ניתנה תורה ^[36], לא נמצאו אותיות כאלה ^[37].
אורך שנת החמה הוא דוגמה בולטת לכך שלא תמיד היתה מסורת על ידיעות שיוחסו להלכה למשה מסיני. ייחודיותה של סוגיה זו, שמדובר בה בנושא מדעי שניתן להוכיחו באופן מוחלט. ספר העיבור ^[38] כתב שרז"ל קיבלו את מידתה הנכונה של שנת החמה ^[39] מהר סיני ^[40]. אלא שטענה זו התקבלה על דעתו רק משום שהוא סבר שמידה זו ^[41] אכן מדויקת ^[42], וכמעט זהה לדעת חכמי האומות שהיתה מפורסמת בזמנו ^[43]. בימינו ידוע ששנת החמה האמיתית ^[44] קצרה מהמידה הזו בכ־62/3 דקות, וכבר הרמב"ם ^[45] והמאירי ^[46] ידעו שתקופת רב אדא אינה מדויקת. ברור לנו שאילו היתה ניתנת מסיני מידה לשנת החמה, היא אכן היתה מדויקת, ולא גורמת לסטייה של כמה דקות בכל שנה ^[47]. אכן סוגיית לוח שנה אחיד שיחייב את כלל ישראל היתה חשובה בכל הדורות ^[48]. ברכות סג ע"א־ע"ב: אמר רב ספרא, רבי אבהו הוה משתעי: כשירד חנינא בן אחי רבי יהושע לגולה היה מעבר שנים וקובע חדשים בחוצה לארץ. שגרו אחריו שני תלמידי חכמים רבי יוסי בן כיפר ובן בנו של זכריה בן קבוטל. כיון שראה אותם, אמר להם: למה באתם? אמרו ליה: ללמוד תורה באנו. הכריז [עליהם]: אנשים הללו גדולי הדור הם, ואבותיהם שמשו בבית המקדש, כאותה ששנינו: זכריה בן קבוטל אומר: הרבה פעמים קריתי לפניו בספר דניאל. התחיל הוא מטמא והם מטהרים, הוא אוסר והם מתירים. הכריז עליהם: אנשים הללו של שוא הם, של תהו הם. אמרו לו: כבר בנית – ואי אתה יכול לסתור, כבר גדרת – ואי אתה יכול לפרוץ. אמר להם: מפני מה אני מטמא ואתם מטהרים, אני אוסר ואתם מתירים? אמרו לו: מפני שאתה מעבר שנים וקובע חדשים בחוץ לארץ. אמר להם: והלא עקיבא בן יוסף היה מעבר שנים וקובע חדשים בחוץ לארץ? – אמרו לו: הנח רבי עקיבא, שלא הניח כמותו בארץ ישראל. אמר להם: אף אני לא הנחתי כמותי בארץ ישראל. – אמרו לו: גדיים שהנחת נעשו תישים בעלי קרנים, והם שגרונו אצלך, וכן אמרו לנו: לכו ואמרו לו בשמנו: אם שומע – מוטב, ואם לאו – יהא בנדוי. ואמרו לאחינו שבגולה: אם שומעין – מוטב, ואם לאו – יעלו להר, אחיה יבנה מזבח, חנניה ינגן בכינור, ויכפרו כולם ויאמרו: אין להם חלק באלוקי ישראל. מייד געו כל העם בבכיה ואמרו: חס ושלום! יש לנו חלק באלוקי ישראל. וכל כך למה? משום שנאמר כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים. בשלמא הוא מטהר והם מטמאין – לחומרא, אלא הוא מטמא והם מטהרין, היכי הוי? והא תניא: חכם שטמא – אין חברו רשאי לטהר, אסר – אין חברו רשאי להתיר! קסברי: כי היכי דלא נגררו בתריה"}}, וכבר מצינו שבסוגיה זו היה מן הגאונים שהכחיש דברים ברורים, כיוון שלא מצא מפלט מלחץ הוויכוח ^[49]. העמק שאלה אות כב על השאילתות שמות פרשת ויקהל אות סז (תמא ע"א): "וזוהי דעת רב סעדיה גאון ז"ל שנחלק עם הקראים בימיו, ורמז עליו בפירוש המשניות להרמב"ם ז"ל פרק ב דראש השנה"}}.
כך גם סוגיית החשש מזוגות, שמפורש בתלמוד שיש בפרטיה הלכה למשה מסיני ^[50]. רשב"ם שם ד"ה וד"א: "עדיין יש פרי אחד שמקפידין בזוגותיו הלכה למשה מסיני דמזקי"}}. והרי היו מהראשונים בעלי הדעה שלא קיבלו את חשש זה, ומהם אף שכתב שחשש זה הוא מהדברים ההמוניים שהיו העם נמשכים אחריהם באותם זמנים ^[51]. וממין דברים אלו הוא שהיו רגילים להיזהר מן הזוגות. וכשתיקנו חכמים ארבע כוסות שלא לגרוע או להוסיף מצד אותם ההבלים הוצרכו לרוב רגילותם לתת טעם לדבריהם, והוא שאמרו 'ליל שמורים הוא – לילה המשומר ובא מן המזיקין'"}}. והרי אם כן לא עולה על הדעת שמשה קיבל פרטים אלו עם התורה מסיני.

לשונות אחרות

בוודאי שעל הלשון "הן הן הדברים שנאמרו למשה בסיני", יש מקום לחלוק. וכבר מצאנו שהיה מי שנקט לשון זו, והיה מי שאמר "לא נאבה לו ולא נשמע אליו" ^[52].
כאן המקום להעיר שלא ברור שהלשונות "הלכתא" ו"גמירי" פירושן הלכה למשה מסיני ^[53].

המחויבות למסורת בפסיקת הלכה

כתב הרמב"ם שאין מחלוקת כלל בפירושים המקובלים ממשה, וראינו בלי ספק שמימות יהושע עד עכשיו לא היתה מחלוקת, למשל, מה פירוש "פרי עץ הדר" ^[54]. וכן כל כיוצא בזה בכל המצוות אין בהן מחלוקת, לפי שהם פירושים מקובלים ממשה, ועליהם ועל כיוצא בהם אמרו כל התורה כולה נאמרו כללותיה ופרטותיה ודקדוקיה מסיני..}}. ראינו בלי ספק מיהושע עד עכשיו שהאתרוג הוא הניטל עם הלולב בכל שנה ואין מחלוקת בכך"}}. ריטב"א סוכה לה ע"א ד"ה תנו רבנן: "תנו רבנן פרי עץ הדר עץ שטעם עצו ופריו שווה הוי אומר זה אתרוג ופרכינן ואימא פלפלין. פי' והא ודאי קים לן דהדר היינו אתרוג ולא היו מסופקין בדבר שעשו מימות משה, אבל לפי שאמר הכתוב פרי עץ ולא אמר הדר לבדו שהוא שם האתרוג ללמדנו שהדר הזה הוא האתרוג שפריו ועצו שווה ושזה סימן והוכחה גמורה שהוא שם אתרוג אקשינן דודאי אי מהא ליכא למשמע מינה דאימא היינו פלפלין ונמצא שאין הוכחה בכתוב שזה אתרוג הוא אלא שקיבלנו כן מפי השמועה"}}. מאירי סוכה לה ע"א ד"ה אע"פ: "אף על פי שבתורה לא הוזכר אתרוג בפירוש, כך היא הקבלה שפרי עץ הדר על אתרוג נאמר. ואף על פי שהיא קבלה ואין אנו צריכים לחזר אחריה לטעם אחר, פירשו בו דרך רמז 'פרי עץ – עץ שטעם עצו ופריו שווה'"}}, ומשורשי האמונה שמה שאנו עושים היום סוכה ולולב ושופר וציצית ותפילין וזולתם – הם בתבנית שאמר השם יתברך למשה ^[55]. למותר לציין שלגבי פרטיהם כמובן שיש מחלוקות רבות}}.
אמנם בכמה וכמה משניות וגמרות ראינו שמזמן מסוים נפסקה ההלכה בשונה ממה שהיה מקובל עד אותו הדור: דרשתו של בן זומא להזכרת יציאת מצרים בלילות ^[56], דרשותיו של רבי עקיבא שנדר שהותר מקצתו הותר כולו ^[57], שחייך קודמים לחיי חבירך ^[58], שנידה מותרת להתקשט ^[59]. ואפשר שגם היתר המלחמה בשבת נתחדש רק בתקופת החשמונאים על ידי מתתיהו וחבריו ^[60]. וכן בחשמונאים ח"ב פרק ו אותיות יב־יג: "ויהיו אנשים אשר התחבאו במערות סביבות היער לעשות את השבת. ויוודע הדבר לפוליפוס וישרוף אותם באש, ויתאפקו מעמוד על נפשם כי יראו לחלל שבת"}}. וכן בקדמוניות היהודים חלק י"ב פרק ו אות ב: "אמנם כאשר לא שעו לשכנועיהם, והמשיכו לאחוז בדעתם, נלחמו בהם ביום השבת, ושרפו אותם במערות, ולא התנגדו ולא סתמו את פתחי המערות. והם נמנעו מלהתגונן ביום ההוא, כי לא הסכימו לחלל את כבוד השבת, אפילו במצוקות אלה, כי חוקנו מחייבים שננוח ביום ההוא. היו כאלף, עם נשותיהם וילדיהם, שנחנקו ומתו במערות הללו. אך רבים מן הנמלטים חברו אל מתתיהו, ומינו אותו למנהיגם, אשר לימד אותם להילחם אפילו ביום השבת. ואמר להם שאם לא יעשו כן, הם יהפכו לאויביהם עצמם, על ידי שמירת חוק השבת, בעוד אויביהם עדיין יילחמו בהם ביום זה, והם לא יגנו אז על עצמם, אלא יחויבו למות בלי להילחם. הנאום הזה שכנע אותם. והחוק הזה נמשך בינינו עד היום, שאם יהיה צורך, נוכל להילחם בימי השבת"}}. אמנם בדור האחרון נחלקו לגבי מעשה זה (ומעין זה לגבי התאבדותם של הקנאים במצדה), האם באמת עד תקופת החשמונאים לא נלחמו יהודים בשבת (הרב גורן במאמרו "לחימה בשבת לאור המקורות"), או שאין זה חידוש הלכה, והיתר המלחמה בשבת מבוסס על הלכות פיקוח נפש אשר מסורים בידינו מימי משה רבינו (הרב משה צבי נריה במאמרו "על היתר מלחמה בשבת"), או שהם נהגו על פי ההלכה שהיתה נהוגה אצלם, כיוון שההלכה שיהרג ואל יעבור עדיין לא נתקבעה בתקופתם (הרב לוי יצחק רבינוביץ במאמרו "ההתאבדות של הקנאים במצדה", הודפס בסיני חלק נה עמודים שכט־שלב)}}. כך גם נוכל ליישב ^[61] כיצד במלחמת החשמונאים ביוונים, מי שבנה בית ולא חנכו וכו' שב לביתו ^[62], שלא כדברי המשנה שבמלחמת מצווה הכל יוצאין ^[63].
בכמה מקומות מצינו מחלוקות בולטות בדינים מצויים, שקשה להבין כיצד לא זכרו מהי המסורת המקובלת בדורות הקודמים להם ^[64]. ומסתבר שהיו מקרים שחלק מהדעות פסקו כהבנתם נגד מה שהיה מקובל בדורות.
רבינו אליהו שהובא בתוס' סובר שצריך לקשור את התפילין מחדש כל יום ^[65], וכן מוזכרת בתוס' דעה שמניחים תפילין של יד בין המרפק לפיסת היד ^[66].
כמו כן מצינו דוגמאות להלכות שנשתכחו. אמרו כן אפילו לגבי דרך כתיבת אותיות מנצפ"ך ^[67], ונוסח התפילה ^[68], שהם דברים מצויים מאוד ^[69]. וכן כבר בדורו של יהושע נשתכחו מאות הלכות ועתניאל בן קנז החזירן מתוך פלפולו ^[70].
אפילו מצווה המפורסמת אצלינו כמו מצוות תפילין, בתקופת הראשונים היתה רפויה בידי רבים מעם ישראל ^[71]. שו"ת מהרי"ק סי' קעד: "תו' רבי' יהוד' מפרי"ש רבו של ר' משה מקוצי בעל הסמ"ג שכתבו בפ' במה טומנין, וז"ל: תימה האי, אמאי סמכו העולם שלא נהגו להניח תפילין"}}, והיו אף מקצת חכמים שהיו נוהגים להניחם רק בעשרת ימי תשובה ^[72].
ונראה מפשוטן של מקראות שגם בתקופת הנביאים היו מצוות שהיו רפויות בידם, מצוות פסח ^[73] ומצוות סוכות ^[74], ויש אף שלא היו בקיאים בדברי התורה שבכתב ^[75]. גם בימי התנאים אפשר שלא כל הספרים שבתנ"ך היו מפורסמים אצל הכל ^[76].
אין בידינו לברר כיצד נהגו בפרטי הלכה שונים בתקופות קדומות ^[77]. אולם אחר כך הניח את ראשו לאחוריו ושהה כך בדביקות מופשט מחיזו דהאי עלמא במשך כשעתיים, ונתעורר ואמר: אנשי דור המדבר הניחו תפילין דרבינו תם, כי שורש נשמתם חוצבה מאותו מקום שצריך להניח תפילין דרבינו תם, עכדה"ק"}}. אפילו לגבי דין מצוי כמו תפילות, אין ברור לנו האם נתקנו כבר בתקופת האבות או רק למעלה מאלף שנה מאוחר יותר, בתקופת אנשי כנסת הגדולה ^[78]. רש"י שם: "כנגד תמידים תקנום – אנשי כנסת הגדולה"}}. ואף לא ברור באיזה כתב ניתנה התורה ^[79].
לפיכך אין לתמוה אם נמצאו תעודות ^[80] שהיו יהודים בתחילת בית שני או אף קודם לכן ^[81], שפרטי הלכות ביעור חמץ אצלם לא היו זהים לדברי חז"ל ^[82].

האם דרשות הפסוקים הן מקורות הדינים או רק לזיכרון

דינים רבים מאוד נלמדים בשלוש עשרה מידות שהתורה נדרשת בהן.
הרמב"ם כתב שהדרשות ממידות אלו הן מקורות הדינים ממש, שדרשו לאחר מות משה, ע"פ הכללים שקיבלו ממנו ^[83]. ספר המצוות תחילת שורש ב: "שרוב דיני התורה יוצאו בשלוש עשרה מידות שהתורה נדרשת בהן"}}. וכן כתב המלבי"ם שהדרשות הן הפשט הפשוט המוכרח מלשון התורה ^[84].
אמנם הרלב"ג כתב שדרשות אלו אינן מקורות הדינים עצמם, אלא שהדינים היו מקובלים אצלם, והדרשות הן כרמז ואסמכתא לזיכרון ^[85]. כוזרי שני (מטה דן) ויכוח שני אות קס"ו: "כה משפט חז"ל: לסמוך העיקר המקובל על איזה פסוק, אף על פי שהוא רחוק כמטחווי קשת מפשוטו, כי זה אינו אלא לעורר הזכירה. ובכן ברמז בעלמא סגי, כמו שעושין בני אדם, שקושרין קשר בסודר לזכור איזה דבר... ובדבר הזה וכיוצא כל אחד ואחד בוחר בפסוק שנראה לו יותר נכון, ושם אותו לסימן מובהק"}}.
והכוזרי הסתפק בין שני צדדים אלו ^[86]. גם אור השם הביא את שני הצדדים הללו ^[87].
האור החיים הביא כהכרעה שלישית, שהקב"ה רמז בתורה את כל מה שאמר בע"פ למשה, אך לא הודיע היכן רמז כל דין ^[88].

האם דרשות הפסוקים הן במסורת

לגבי עיקרי המצוות, כתב הראב"ד הראשון שלא חידשום חז"ל מליבם, אלא כולם במסורת מהנביאים ^[89].
לגבי הדרשות, מכמה וכמה מקומות מוכח שחז"ל דרשום מדעתם, ולא שקיבלו אותן במסורת. דבר זה משמע מלשון חז"ל, מחידושי דרשות, ומדרשות שחזרו מהן.

לשון התלמוד

בכמה וכמה מקומות בתלמוד נקטו את הלשון "קרא אשכח ודרש" ^[90].
וכן הרי ידוע שאין אדם דן גזירה שווה מעצמו ^[91] אלא אם כן קיבלה מרבותיו ^[92]. תוספות שם ד"ה ור"י: "ותימה גדולה פירושו, דאפילו סמוכין דהיינו שני מקראות הסמוכין זה לזה ניתנו לידרש מן התורה כדאמרן בריש יבמות (דף ד.) סמוכין מן התורה מניין שנאמר סמוכים לעד לעולם עשויים באמת וישר, כל שכן היקישא דהיינו שני דברים המוקשים בפסוק אחד. ואפילו לרבי יהודה דלא דריש סמוכין אלא היכא דמוכח ומופנה כדאמרינן התם, מ"מ בהיקישא מודה. אלא כל המידות אדם דן מעצמו חוץ מגזירה שווה דאין דן אלא אם כן למדה מרבו"}}, אך את שאר הדרשות אדם כן דן מעצמו.

חידושי דרשות

בן זומא חידש את הדרשה על כך שיאמרו יציאת מצרים בלילות ^[93].
רבי עקיבא חידש את הדרשה "חייך קודמים לחיי חברך" ^[94].
ויש דעה שכשעלו בני הגולה הוסיפו שיתין למזבח, כיוון שדרשו את הפסוק "מזבח אדמה" באופן אחר ממה שדרשוהו בימי שלמה ^[95].
ויש שדרשו ע"פ לשון יוונית ^[96]. ויש שדרשו – אמנם בעניין אגדה – ע"פ שיבוש הגייה של אנשים מסוימים ^[97]. קשה לומר שדרשות כאלו ניתנו במסורת מתקופת מתן תורה ^[98].
הראי"ה קוק חידש ^[99] שיש דרשות ^[100] שהן פתחים להיתרים שמתאימים לרוח הזמן, שהשתנתה ממושגי הימים של זמן מתן תורה ^[101]. אמנם, כדי שלא להתהלך בעקיפין עם רוח הזמן, כבר נמצאו פתחים של היתר להקישוט על ידי העברת הזקן, בסם, במלקט, ברהיטני, במספרים וכיוצא בזה"}}.

דרשות שחזרו מהן

מהשקלא וטריא שבסוגיות התלמוד בעניין דרשות, שמקשים ומתרצים סותרים ובונים, משמע שלא קיבלו את דרשות אלו ממסורת.
ובפרט בסוגיה שהסיקו "שה דאבידה לדברי הכל קשיא", שלא ידענו מה באה לרבות מילה זו. אך בתחילת הסוגיה כן רצו לדרוש ממנה, עד שדחו הדרשה ^[102]. ומוכח שהדרשות אינן ממסורת.
כך מצינו שיכול לקרות שבית דין יטעו וידרשו דרשה שאינה כהלכה ^[109] או מבית דין הגדול ^[110].
והתלמוד הירושלמי לא נקט כלל "שקיבלה מרבותיו", אלא "אין אדם דן גזירה שווה לבטל תלמודו", שאם כן יבוא לטמא את השרץ באוהל ואת המת בכעדשה ^[111].
כמו כן לא כל פרטי הגזירה שווה נמסרו, ואת חלק מפרטיה למדו חכמים מדעתם. יש שנמסר שדין פלוני יילמד מדין פלוני ולא נמסר מאיזו מילה, ויש שנמסרה המילה הנדרשת ולא נמסר איזו דין יילמד ממנה ^[112].

מנהגים

האדם חייב במנהגים שקיבלו אבותיו ^[113], ותורה היא שאין להוסיף ואין לגרוע ^[114].
אמנם כבר כתבו הראשונים שיש כמה מנהגים גרועים שלא הולכים אחריהם, שאינם מן הוותיקין ^[115] ואינם אלא כטועה בשיקול הדעת ^[116]. ובוודאי שאין חוששין למנהג שיש בו צד איסור, אפילו אם נקבע ע"פ גדולים שבעולם ^[117]. ומיהו במקום שאין האיסור ברור והמנהג קבוע כבר עד שאי אפשר לו לבטלו, נהי דהכא ליכא משום סירכא דכותיים דאי מסתרכי להחמיר מסתרכי אפי' הכי כיון שאינן בני תורה ואין כח בידו לבטלם יש לו לעשות לעצמו בעניין שלא יהא בדבר מחלוקת עד שיוכל להחזירם מעט מעט}}. ואם הטעות מוכרע – אין חכמה ואין עצה ואין תבונה לנגד ה'"}}.
והחיד"א כתב שלא ינהג שום דבר עד שידע שורש המנהג מרז"ל או מכתבי האר"י האמיתיים, או שידע טעם כעיקר למנהג ^[118].
וכבר אירע שהיו מנהגים שנתקבעו ברוב קהילות ישראל, ובאו וערערו עליהם.
למשל, המנהג להדליק נר לכבוד המת, כבר העירו שבמקורו מפורש שמדליקים דווקא בבית שבו נפטר ^[119]. שו"ת תורה לשמה (לבעל הבן איש חי) סימן תקכ: "בתוך השבעה, אשר נפש הנפטר עודנה מצויה בתוך הבית כפי ההתחלקות וכמ"ש רבינו האר"י זצ"ל בטעם ז' ימי אבלות, לזה מדליקין נר שם בעבור הנאת הנפש. אך אחר ז' שמסתלקת לגמרי מן הבית, אין טעם להדליק. וכן אם לא נפטר האדם שם, אעפ"י שהאבלים הם שם, אין מדליקין"}}, וגם על מקורו של מנהג זה ^[120] יש מי שערער ^[121]. [זאת מלבד השאלה מסברה, מה לנשמת המת ולהנאה מאור גשמי.]), ויש מי שכתב שאין להדליק נר לכבוד הנפטר אלא במקום שיש תועלת בתוספת האור, כגון להאיר עיני הציבור בלימודם ותפילתם שמתוך הספר ^[122]. מנהג זה אין לו יסוד בתלמוד כי מה שנאמר בצוואתו של רבינו הקדוש: נר יהא דלוק במקומו (כתובות קג). אין זה נר של כבוד או עילוי נשמה. אלא זהו נר של שבת. וכדאמרינן התם: מאי טעמא כל בי שמשי הוה אתי לביתיה, לפיכך ציווה שנר של שבת שהיו מדליקין בביתו בחייו ועל שולחנו יהיה דלוק במקומו גם אחרי מותו. ומה שמצאנו נרות של מתים, אינן אלא נרות שמדליקים לכבוד המת בשעת הלווייתו או בשעה שהוא מוטל בביתו, וכמ"ש: נר לכבוד הוא דעבידא (ברכות נג)}}. ונרות שמדליקין ביום יארצייט הוא לעילוי נשמה וסמכוהו אקרא: נר ה' נשמת אדם, והוא בכלל ברא מזכה אבא, בפעולת מצווה של הארת בית הכנסת שהוא לכבוד בית הכנסת, ולהאיר עיני הצבור בלימודם ותפלתם שמתוך הספר, ואסמכוהו אקרא דכתיב באורים: כבדו ה'"}}, ובפרט בעת לימודם בלילה, אך כשאין שום צורך בהדלקתו אין זכות ומצווה, ואדרבה, יש חשש איסור בל תשחית ^[123]. ועיין מגן אברהם (סי' רסא ס"ק ו) שהעולם נזהרין להדליק נר יארצייט, והיינו כשיש תועלת וצורך קצת בהדלקתו, שיש בזה עניין מצווה, וממילא עושה המצווה לכבוד אבותיו והוא זכות לנשמתם... וכשאין שום צורך בהדלקתו ליכא זכות ומצווה, ואדרבא יש חשש איסור [בל תשחית] כמ"ש. וינדב הנרות לבית המדרש שיהא לתועלת לומדי התורה בעת לימודם בלילה שהוא זכות גדול"}}, ועדיף לתת את מחיר השמנים לעניים ^[124]. שו"ת מים חיים (הרב יוסף משאש, רב באלג'יר, דיין במרוקו, רבה של חיפה) אורח חיים א סימן רז ד"ה ומזה: "הרי לך ידידי הדבר מפורש היטב, שאין שום מצווה ולא כבוד לצדיקים לא בההשתטחות ולא בהדלקה כלל, ובפרט לטרוח וליסע מעיר לעיר ולהוציא הוצאות על זה, הדבר פשוט דעבר על בל תשחית דגופא וממונא, ואם היה נותן מחיר ההוצאות והשמנים לעניים, היה מרוויח שכר טוב, ממקור הטוב, בזה ובבא. וכן ראיתי למר אבי ע"ה שהיה מצווה לשכניו שכל השמנים והשעוות שידליקו על קברי הצדיקים יתנו אותם לעניים וטוב להם, וכן היו עושים, ומהם למדו הרבה, וכן ראוי לעשות ולהורות"}}. וכן כתבו שהגר"א לא החזיק כלל במנהג הדלקת נר ביום השנה ^[125].

מניין השנים

בתקופות הקדומות השונות היו נוהגים מניינים שונים: ליציאת מצרים, לבניין בית המקדש, לחורבנו, למלכים השונים ^[126].
בתקופת הגאונים בבבל היו רגילים למנות למניין השטרות ^[127], דהיינו משנת ג'ת"ן ^[128]. אמנם אלכסנדר מוקדון מת שתים עשרה שנה קודם לתחילת מניין השטרות}}. ובארץ ישראל מנו לחורבן הבית ^[129].
הנוהג למנות את השנים לבריאת העולם ^[130] החל לאחר תקופת התלמוד ^[131]. מסתבר ^[132] אפוא שהוא חושב למפרע על פי חיבור התקופות המוזכרות בתנ"ך ובדברי חז"ל ^[133].
העולה מכך, שלא מדובר במניין מדוקדק, שהרי כאשר מחברים תקופות רבות ^[134], בוודאי שיש בהן שנים מקוטעות, דהיינו מקרים שנבלעה שנה משל אחרון בראשון, כך שאותה שנה נמנתה פעמיים. וכפי שמפורש בתלמוד לגבי חיבור התקופות שמרכיבות את שבעים שנות של גלות בבל ^[135]. רש"י: "שנים מקוטעות היו – אותן שנים שמנינן למעלה יש בהן שנבלעו משל אחרון בראשון"}}.
ועוד, שאפשר שאורכן של חלק מהתקופות נמסר בקירוב ולא בדקדוק גמור, ובפרט התקופות הארוכות ^[136], והרי בוודאי שהוזכרו בתנ"ך מספרים שנמסרו בקירוב ^[137].
כבר הזכרנו ^[138] שראשונים מסוימים נחלקו על הדעות המקובלות בעניין שנות העבדות במצרים, בית ראשון, בית שני. אם כן אפוא יוצאת מחלוקת לגבי מניין שנות העולם. וכן כתב ספר חזון החיים, שהתאריך שאנו מונים עתה לבריאה חסר קרוב למאתיים שנה ^[139].
ובייחוד לשיטת רבי ניסים ממרסיי, שמוציא מפשוטם את פסוקי התורה אודות אורכיהם של הדורות שבין אדם הראשון לאברהם אבינו, ממילא אין יסוד למניין המקובל לבריאת העולם ^[140]. או תאמר, שלא קם כמוהו עד זה הסך מן השנים במעלת ידיעת ההנהגה לבני דורו. ובזמן ההוא קם כמוהו במעלה, נמשך לדעתו וכוונתו, ונחה רוחו עליו כאשר נחה רוח אליהו על אלישע. ואם לא ראה הראשון זה שקם אחריו ולא היה בזמנו, אפשר למד מספריו או התבונן בדבריו המקובלים. ועל זה כתוב 'ויולד' – שהוליד בדמותו במעלה, כאילו הוא הוליד האיש ההוא מאשר הוא בעל דעת ההוא שלמדהו. ואמרו 'ויולד בנים' אחר הסך הרב מן השנים – עניינו 'וכבר הוליד'}}. אמרו ז"ל בבראשית רבה (ויקרא רבה כא ט) 'בזאת יבוא אהרן אל הקודש' (ויקרא טז ג) הכתוב בישרו שהוא חי ארבע מאות ועשר שנים כמניין 'בזאת'. וכי תעלה על דעתך שאהרן חי ארבע מאוד ועשר שנה? אלא במקדש ראשון, ע"י ששימשו בו באמונה, נקרא על שמו. ר"ל לפי שנמשכו אחריו לשמש באמונה והלכו בדרכיו, הוא חי [כביכול] כל אותן השנים, דוגמא למה שפירשנו בחיי הראשונים"}}.
אמנם הכוזרי כתב שלגבי מניין השנים לבריאה אין מחלוקת ^[141].

מעשים ומעשיות

יש מהאחרונים שחידשו שאפילו מעשים שנאמרו בתלמוד על אמוראים, ואין בהם תמיהות, גם הם פעמים רבות אינם אלא משלים ^[142]. בן יהוידע (לבעל הבן איש חי) עירובין סג ע"א ד"ה שלא תאמר משל היה: "ראיתי דמכאן מביאים הוכחה גדולה וראיה עצומה שכל מעשיות הנזכרים בתלמוד לא הביאום אלא דרך משל וחידה, דהא מעשה זו אין דבר פלאי והוצרך לומר שמו ושם עירו כדי שלא תאמר משל היה, וא"כ כ"ש קל וחומר למעשיות הנפלאים ותמוהים כמו מאמרי רבה בר בר חנה וכיוצא"}}.
המעשה המפורסם ביותר, שברור לנו שלא אירע כפי המתואר בו, הוא המעשה בעשרת הרוגי מלכות שהרגם הקיסר בעוון מכירת יוסף ^[143]. פשוט וברור שרבי עקיבא נהרג בתקופת חורבן ביתר ^[144] ע"י אדריינוס וטורנוסרופוס, בעוד רשב"ג הראשון ^[145] וחבריו נהרגו בזמן חורבן הבית ע"י אספסיינוס וטיטוס, כשישים שנה קודם לכן ^[146]. ספר יוחסין עמוד 38: "וזכור זה שלא תטעה במעשה דהרוגי מלכות ומהקינות שכתובות במחזורים שנראה מהם שהיה עם רשב"ג בזמן אחד, ואינו כן כי רבן שמעון בן גמליאל שהוא הראשון נהרג ביום [בזמן?] החורבן ורבי עקיבא קרוב משישים שנה אחריו. והחמישה האחרונים בזמן שנכבשה ביתר ע״ג שנים אחר חורבן הבית"}}. שלשלת הקבלה עמ' סו: "אומר אני כי שקר נחלו אבותינו להאמין שהאבות יאכלו בוסר ושיני בנים תקהנה, ולא נהרגו כל החכמים ההם זולתי קצת הכתובים בגמרא. והם רשב״ג ור״ע ור׳ יהודא בן בבא ותרדיון וכיוצא, וגם הם לא מתו כי אם בעוונם או עוון דורם אז, ולא בעוון זולתם והפייטנים בדאו זה העניין מליבם"}}.
גם לגבי מעשים מפורסמים נוספים, יש קשיים רבים לקבלם. המשותף לרבים מהם, שהם סופרו מאות שנים לאחר התרחשותם־לכאורה, ושעולה מהם מסר חינוכי.
המעשה על כך שהאסטרונום היווני תלמי ^[147] כתב שבח רב בהפלגה גדולה על מחזור עיבורי השנים והמולד הממוצע אשר בידינו, באומרו שמזה מוכח שהיתה נבואה בישראל ^[148]. ספר הברית (רבי פנחס אליהו הורביץ) ח"א מאמר ד פרק ג: "שבטלמיוס היווני כתב שבח רב בהפלגה גדולה, לחשבון המחזור והמולד באי"ב תשצ"ג אשר בידינו, באומרו שמזה מוכח שהיה נבואה בישראל, ובני נביאים הם, ודבר זה קיבלו מאבותם הנביאים"}} – אינו מתיישב מבחינה היסטורית. תלמי ידע שנתונים אלו היו ידועים לחכמי יוון כבר מאות שנים לפני זמנו, ואף ביאר בספרו ^[149] את השלבים השונים המוקדמים יותר שבעזרתם הגיעו למחזור העיבורים, ואת הדרך לחשב באופן טבעי את המולד הממוצע ^[150]. מקור הטעות בתקופת הראשונים, כאשר לחלקם לא הגיעו ספרי היוונים, ולחלקם הגיעה גרסה מוטעית ^[152]. בתלמוד מפורשת רק שיטת שמואל (עירובין נו ע"א) ששנת החמה היא 365 ורבע יום}}. תקופת רב אדא, שעל פי הנראה מקורה מאוחר יותר, היא 365 ורבע יום פחות כ־4 דקות ו־34.6 שניות}}. היפרכוס היווני, מהמאה השנייה לפנה"ס, חישב ששנת החמה היא 365 ורבע פחות 4 דקות ו־48 שניות}}. השיטה המדויקת ביותר בעולם העתיק היא שיטתם של בני המאיה, זובחי אדם ממרכז אמריקה, שבמאה ה־5 לפנה"ס חישבו ששנת החמה היא 365 ורבע יום פחות 11 דקות ו־31.2 שניות. ערך זה מדויק משמעותית פי כמה וכמה מכל שאר השיטות בעולם העתיק}}. הארכתי בכל זה ופירטתי את השיטות השונות הרבות בעולם העתיק – בקונטרס "תירוץ חדש לקושיה עתיקה בעניין היחס שבין היקף המעגל לרוחבו", בנספח על תקופת שמואל}}. ומעניין לעניין באותו עניין, כאשר מלגלגים על הלוח הלועזי, שהוצרך לדלג על 10 ימים (בשנת 1582, במעבר בין הלוח היוליאני ללוח הגרגוריאני), יש לזכור שחוסר הדיוק בלוח הישן היה זהה בדיוק לחוסר הדיוק שבתקופת שמואל. ואכן בזמננו קורה שתקופת שמואל (החלה ב־7 או ב־8 באפריל) נופלת לאחר ט"ו בניסן}}.
מעניין לעניין באותו עניין. הרעיון שהוזכר בראשונים ואחרונים רבים, שמקורן של כל החכמות בישראל ומהם הגיעו אל אומות העולם – אין לו על מה שיסמוך. המקורות הקדומים לרעיון זה אינם ברורים, ומאידך, כאשר מעיינים בשלבים השונים של התפתחותה של חכמת יוון, ובעמים אחרים בעולם העתיק, אין אפשרות לייחס זאת לישראל ^[153].
רבים כתבו שאריסטו קיבל בסוף ימיו את האמונה היהודית ^[154]. בלשון זו ממש כתב גם רבי יוחנן אלימנו בספרו שער החשק (בהקדמה)}}, ויש מי שאף נשבע על כך ^[155]. (כאן המקום להעיר שרבים יצאו נגד דעותיו של ר' יוסף אבן כספי, והאברבנאל (בפירושו למורה נבוכים ח"א פרק מב) כתב עליו "כמו שחשב המפרש כספי ברשעותו", אמנם במקומות רבים – גם בפירושו למורה נבוכים וגם בפירושו לתנ"ך – כן הביא מדבריו. וכן העיר על כך ר' שלמה פישר בצפונות ח"ג עמוד סט אות ה, תחת הכותרת "אל תשכן באהליך עוולה". גם הרב מאזוז (הרב נאמ"ן) בספרו דרכי העיון עמוד 22 לא נמנע מלהביא את דבריו.)). יש מי שהוסיף שאף נעשה גר צדק ^[156]. אמנם מעשה זה אינו מסתבר ^[157]. מאור עיניים פרק כב: "אכן בואו [של אריסטו] אל דת האמת כדבריהם לא שמיעא לי ולא סבירא. ואם שגגה היא מאיתם האמנתי שיצאה להם..." ארי נוהם פרק יב ד"ה וכמו, עמוד מא: "וחיברו על זה ספר, נעתק ללשון הקודש, נקרא 'ספר התפוח', מספר ואומר שלעת מותו הודה [אריסטו] והכיר באלוקי האמיתי... עם היות ידוע לכל בן־שכל, הן מבני ישראל הן לא, כי כופר היה [אריסטו] בחידוש העולם והשארת הנפש, וכי ברשעו ובזדונו מת, ולא שב מפשעיו ומעוונותיו הרעות"}}. גדולי הראשונים שהביאו מדבריו לא שמעו על כך, והדבר הוזכר רק כאלף ושש מאות שנה לאחר מותו ^[158]. להבדיל אלפי הבדלות, יש לברר את מהימנותם של מעשים על הרמב"ם ^[159]. פירוש נחלת אבות (לאברבנאל) על מסכת אבות פ"ג מי"ז (ניו יורק תשי"ג עמוד רט): "וגם אני שמעתי שהרב הגדול המימוני כתב באגרת שלו אלה הדברים: 'בסוף ימי בא אלי אדם אחד ואמר לי דברים של טעם ואילולי שהייתי בסוף ימי ונתפשטו חיבוריי בעולם הייתי חוזר מדברים רבים שכתבתי בהם'. ואין ספק שדברי קבלה היו אשר שמע באחרית ימיו"}}. שם הגדולים (לחיד"א) מערכת גדולים אות מ ס"ק קנ: "ובספר מגדל עוז כתב בתחילתו שהרמב"ם בסוף ימיו עסק בקבלה, ולפי דברי הרב מהרח"ו הנזכר יתכן שבסוף ימיו מה שעסק הוא בשימוש איזה שמות הקודש כנראה ממגילת סתרים שמייחסים אותה להרמב"ם והזכירה מהר"ם אלשקר סימן קי"ז"}}. מתוך אגרת "מגילת סתרים" שיוחסה לרמב"ם (הוזכרה בשו"ת מהר"ם אלשקר סי' קיז): "וכי ידעתיך אוהב חכמת הקבלה, ואמרך לה אחותי היא, והיא גם היא אמרה אחי הוא... כי רוב זמני הייתי נבוך בחקירת הנמצאים לדעת תוכן אמיתתם כפי האפשר בחוק ההשגה האנושית יגעתי ומצאתי מקצת האמת אך באמונה לא מצאתי באמיתת הכולל מצד החקירה הפילוסופית ובדרכי מופתיהם... אלא שהם לא מצאו הדרכים מיוחדים בחקירת טבעית כללי הנמצאות זולתי עמל שכלי אלא בדרכים הגיונות מטרידים את השכל ומבלבלים אותו אך אצל חכמת הקבלה אמיתת הדרכים מסוקלים מאבני המכשול נודעו בה בקלות הנמרץ כל מה שיפול תחת ההשגה האנושית ובדרך זה דרכו הנביאים והשיגו כל מה שהשיגו מהודעת העתידות ופעלו פעולות זרות יוצאות מהמנהג הטבעי ומקצת דרכיהם לקחתי גם אני בידיעת טבעי הנמצאות ונודעו לי הספיקות העצומות שנסתפקתי בהם ונפתחו לפני כל דלתי המבוכות ונמסרו בידי מפתחות החכמה והביאור על כל נעלם ממני... דע לך אחי כפי מה שהתבאר בספרי חכמי הקבלה כי השמות האלקים הקדושים רבו מלספר ומורים כולם על מהות המלאכים והולכים מעלה אחר מעלה ומדריגה אחר מדריגה... והנה לך סידור שבעה שמות מפסוק הנזכר ושורה ראשונה מראשי תיבותיו והשנייה מסופי תיבותיו וניקודם כניקוד הכתוב לפנים ולאחור ואלו הם השמות: ול"ש וא"ם המ"ש הא"ע אח"א כא"א אאב"י יכ"ם יכ"ל תנ"י מר"ל נת"ת לר"ה כלי"ל. ודרך השתמשות בעניין זה ככה הוא: יתענה ביום ד' שהוא יום כוכב ומחלקו החכמה וידיעת נעלמות, וינהיג עצמו בתכלית הטהרה ובושת הפנים מכל הבריות ובלכתו לשכב בשעה ראשונה מהלילה ירחץ ראשו וכל בשרו במים וילבש חלוק ומכנסים טהורים ונקיים וישכב יחיד ויאמר הפסוק הנזכר בכוונה עצומה ובלב טהור וברוח נמוכה ואח"כ יזכור השמות הקדושים הנזכרים וליבו לשמים תמיד"}}. וכבר העירו שרבי אברהם בן הרמב"ם המשיך בדרכו של הרמב"ם ולא הזכיר בשום מקום שהרמב"ם חזר בו}}. אגרות הרמב"ם בהוצאת הרב שילת ח"ב נספח ב אות ד עמוד תרצ"ו: "באופן כללי יש לומר שאגדות מסוג 'בסוף ימיו הרמב"ם חזר בו' – אינן מוסיפות כבוד לא לרמב"ם ולא לקבלה"}}. ובספר השיחות בלשון הקודש (לריי"צ) חלק א (ת"ש־תש"א) עמוד מז (שבת חוהמ"פ ש"ת לייקוואוד) אות י כתב: "הסבא – אדמו"ר מהר"ש – באחד משיעורי הלימוד שלמד עם אבי במורה נבוכים, אמר שיש לו בקבלה רבי מרבי עד מורנו הבעל שם טוב נ"ע שהרמב"ם היה מקובל גדול, ומה שהרמב"ם נזהר מאוד שלא לגלות זאת אפילו ברמז כמו רש"י ז"ל, הרי זה מפני שאז היה זמן מסוכן לגלות ענייני קבלה אפילו ברמז"}} ועוד ^[160]. בספר "חיי יהודה" שבפנינו לא נזכר מעשה זה, ומאידך, התנגדותו ללימודי הקבלה ולאמונת הגלגול הרי היא מן המפורסמות. וכך כתב על כך המדפיס (אברהם כהנא) בסוף הקדמתו לספר זה (קיוב תרעב, עמוד 8): "יש לשער אפוא שלא רק הקדמה בלבד עשה ר' יצחק מן הלויים לאבטוביוגרפיא של זקנו, אלא שלא יכול למשול ברוחו והכניס גם תוספת משלו לתוך ספר זה... בין התוספות האלו היה מקום גם לסיפור על דבר אותו תינוק גוסס שקרא בקול רם פרשת שמע, והוא מיסודו של ר' יצחק מן הלויים עצמו, שהיתה לו נטייה לדברי קבלה"}} שכביכול חזרו בהם משיטותיהם בסוף ימיהם ^[161].
מאידך, גם המעשה המפורסם, שמובא בעשרות ספרים בתקופתנו ^[162], שכביכול אריסטו נתפס עושה מעשה מכוער, וכששאלוהו כיצד יתכן שאדם כמוך עשה כך, השיב "עכשיו אינני אריסטו" – לא ידוע לגביו שום מקור קדום, לא במקורותינו ואף לא במקורות היסטוריים ^[163]. יתכן שמקורה של מעשיה זו במעשיה דומה, המספרת שאריסטו חשק באשת אלכסנדר מוקדון תלמידו וכו', והיא הודיעה הדבר לאלכסנדר, ובא אלכסנדר ומצא את אריסטו עמה בחדר באופן מבזה ^[164]. ולא האזין לדבריה והיה רודף אחריה יום יום, עד שאמרה לו 'אם תרצה שאשמע לך לעשות רצונך ולמלאות בקשתך תעשה אתה בתחילה רצוני ובקשתי', אמר לה 'ומה בקשתך?', אמרה לו 'שנקבע זה המעשה ליום נועד, ובאותו יום שנדע בבירור שהמלך אלכסנדר יצא לצוד, ניכנס אני ואתה בחדר, ואתה תלך על ארבע כמו סוס ואני ארכב עליך כאילו אני רוכבת על הפרדה, ותלך על ארבע ואני רוכבת פעם או ב' פעמים על פני כל החדר, ואח"כ אעשה רצונך', והודה ושמח}}. ויהי בלילה ותאמר אל אישה אלכסנדר, 'דע באמת כי כזה וכזה דיבר עימי הרב שלך, שהוא איש האלוהים בעיניך, ורודף אחרי יום יום עד שהודיתי לו ועשינו הסכמה זאת'. ויהיה כאשר שמע דבריה ויקצוף המלך מאוד וחמתו בערה בו, ויהיה כאשר הגיע יום הנועד לעשות הסכמתם, רכב המלך עם פרשיו ללכת השדה לצוד כמנהגו, ואח"כ שב הוא לבדו בעניין שלא ירגיש בו שום אדם, ונכנס בחדר ונחבא שם}}. והנה ארסטו' והמלכה נכנסו בחדר, וכרע ארסטו' והיה הולך על ארבע והמלכה רוכבת עליו, והיה הולך בזה החדר מפה ומפה פעמים רבות, והנה אלכסנדר יצא, וכאשר ראהו אריסטו' נפלו פניו ורצה המלך להתיז את ראשו... כבל אותו ועשה לו צרות רבות וייסורין קשין"}}. סיפור זה, בגרסתו על אריסטו ^[165], הומצא ע"י נוצרים באירופה ^[166] כחלק ממלחמתם באריסטו ^[167], מעט לפני שהוזכר במקורות יהודיים ^[168].
התפארת ישראל הביא באריכות מעשה על משה רבינו, שעל פי צורת פניו היה נראה שהוא רע מעללים וכו', משום שכך היה טבעו מראשיתו אלא שבכח אמיץ כבש את טבעו וכו' ^[169]. ויען משה איש אלוקים ויאמר, לא כן, גם הצייר, גם חכמיך, נפלאים הם בידיעתם וחכמתם, אולם דע לך, כי לולי הייתי בטבע באמת כפי ששמעת ממידותי, לא טוב אנוכי מבול עץ יבש, כי גם ממנו נמנעו ונחשכו כל חסרונות האדם, ואם כן, הכי בעבור זה אהיה יקר בעיני אלוקים ואדם, אמנם כן ידידי, לא אבוש לומר לך, כי כל החסרונות אשר שפטו עלי חכמיך, כולם קשורים בי בטבע, ואפשר עוד יותר מאשר שפטו חכמיך, ואני בכח אמיץ הנה התחזקתי ורדיתי וכבשתי אותם, עד אשר קניתי לי היפוכם לטבע שני, ולכן ובעבור זה יקרתי והתכבדתי בשמים ממעל ובארץ מתחת"}}. אחריו הביאו את מעשה זה בעוד מקומות. המעשה המקורי סופר על אריסטו ^[170], ואכן השיטה מקובצת הביא את סיפור זה על "חכם אחד" ^[171].
קב הישר כתב ^[172] ששמע מעשה נפלא, שבנו של הרמב"ן המיר את דתו, ולבסוף נודע שאינו בנו האמיתי, אלא נולד מכך שאשתו נאנסה ע"י שר אחד, שכל מי שהמיר את דתו אינו מזרע ישראל ^[173]. וראיה, שמעתי מעשה נפלא שהרמב״ן ז״ל כתב בספרו דרוש אחד ואמר: 'כל בר ישראל שהמיר דתו ועובד איזה ע״ז מן האומות אזי צריך לידע שאותו הבן אינו מזרע ישראל הוא, כי בוודאי הוא מזרע האומות או בן תמורה, ולא היו ימים מועטים עד שהמיר בן אחד מבני הרמב״ן את דתו, ואז שלח האפיפיור אחר הרמב״ן ואמר ראה הדרוש שלך שנדפס מקרוב ועתה נכשל זרעך בדבריך}}. ואז הלך הרב הרמב״ן ז״ל לביתו סר וזעף, וכשבא לביתו היה יושב ובוכה על הארץ והיה מסגף בסיגופים גדולים והיה יותר מצער על הדרוש שהדפיס יותר מצער בנו שהמיר דתו, ולא היה אוכל ושותה כמה ימים}}. עד שבאה אשתו אליו והיתה מדברת על ליבו שלא יהיה בצער, כי פעם אחת היתה הולכת לבית הטבילה שהיה רחוק מביתה כשהיה לילה היתה רוצה לילך לבית בעלה אז ראה שר אחד את הוד יפיה וציווה השר לעבדיו שייקחו האישה לביתו והיה השר אונם אותה וממנו התעברה ואם לא תאמינו לי הרי יש אצבע שלו עדיין בידי שגרסתי בשיני את האצבע שלו, וכששמע הרב הרמב״ן ז״ל את דברי אשתו אז קם מהארץ והיה שמח שמחה גדולה ואמר לאשתו נחמתני}}. אז תיכף אזר כגבר חלציו והלך להאפיפיור וסיפר לו דברים האלה, ותיכף שלח האפיפיור לאותו השר ובא אליו והיה על ידו בית היד שקורין הענטשי״ך [כפפה] וציווה האפיפיור להסיר ההענטשי״ך מעל ידו ולא רצה השר. ואז ציווה האפיפיור לעבדיו להסיר בית היד שקורין הענשי״ך בחזקה מעל ידו אז ראה האפיפיור שחסר אצבע אחד מידיו, ושאל אותו מה טיבה של אצבע זו. אז הודה השר שפעם אחת היה אונס אשת איש אחת מבני ישראל והיתה האישה גורסת את אצבעו בשיניה}}. אז אמר הרמב״ן 'וראה שהתורה שלנו היא אמת ודברי חכמים ודברי ה׳ הן אמת'}}. על כן מן המעשה הזה נלמד שהכל תלוי באשה כי לפעמים יש אדם רשע ויש לו אישה צנועה יהיו לו בנים טובים צדיקים וישרים, ולפעמים יש אדם צדיק ויש לו אישה רעה ויש לו בנים רשעים. על כן צריכה כל אישה לראות להדריך את בניה בדרך טובים ולא לחוס על בניה כשהמלמד או בעלה מכה את בנה..."}}. והביאו את דבריו בספרים רבים, גם של גדולי ישראל ^[174]. מעשה זה נזכר לראשונה כארבע מאות שנה לאחר מותו של הרמב"ן, וכבר עוררו ^[175] שפרטי מעשה זה אינם מתיישבים עם המציאות הידועה לנו ^[176], ומאידך, מעשיות דומות סופרו בגרסאות שונות ובתקופות שונות ^[177]. מלבד שיש לדון בעצם הכלל שמי שהמיר את דתו בוודאי אינו מזרע ישראל, שקשה להתאימו עם המציאות בכל הדורות.
המעשים על כך ששיחקו בסביבון בשעת גזירת היוונים שלא ללמוד תורה ^[178], אינם אלא טעם שנתחדש בתקופה מאוחרת למנהג המשחק בסביבון. אך על פי כל הידוע לנו, משחק זה החל בגרמניה בתחילת תקופת האחרונים ^[179], כמשחק קובייה של ילדים, ותפקידן המקורי של האותיות שעל פיאותיו הוא לקבוע את סכום הזכייה או ההפסד ^[180]. ג – גאנץ, הכל, זכייה}}. ה – האלבּ – חצי}}. ש – שטעל איין, הוספת מטבע לקופה}}.
ומעניין לעניין באותו עניין. בעניין המעשה שעיקר נס חנוכה נעשה על ידי יהודית ^[181]. וכן בריטב"א שם ובחידושי הר"ן שם}}. רמ"א אורח חיים סי' תרע ב: "יש אומרים שיש לאכול גבינה בחנוכה לפי שהנס נעשה בחלב שהאכילה יהודית את האויב (כל בו ור"ן)"}}, ביתו של יוחנן כהן גדול, שכרתה את ראשו של מלך יוון ^[182], כבר העירו שמדובר בעירוב של שתי תקופות שונות, שאמנם היוונים גזרו על האישה הנישאת שתיבעל להגמון תחילה, אך הנס שנעשה על ידי יהודית אירע מאות שנים קודם לכן, בגלות בית ראשון ^[183], כפי שמפורש בספר יהודית, שיהודית כרתה את ראשו של הֹולוֹפֶרנֶש ^[184], ראש שרי צבאיו ומשנהו של נבוכדנצר ^[185]. אכן נראה כי ספר יהודית המקורי לא היה נפוץ אצל היהודים בתקופת הראשונים. ובאחד המפרשים מצינו את עירוב זה במפורש, שלדבריו המעשה נעשה על ידי יהודית, ביתו של יוחנן כהן גדול, ואלפורנס ^[186]. ויש מי שיצא בחריפות נגד טענה זו, שמכחישה את דברי הראשונים ^[187].
גם העירוב בדרשות רבות לחנוכה בין מלחמות החשמונאים לבין המלחמה נגד הפילוסופיה היוונית וכפירתו של אריסטו, הוא עירוב בין תקופות ותפיסות שונות. גזירות אנטיוכוס, שכנגדם מרדו מתתיהו ובניו, היו על השבת והמילה, ועל גזירות להקים במות לאלילים ולהקריב בשר חזיר ^[188]. שם פרק ב אות א: "בימים ההם היה כהן בישראל ושמו מתתיהו בן יוחנן בן שמעון מבני יהויריב בירושלים והוא יושב בהר מודעית..."}}. בכל ספר חשמונאים לא מוזכרת הפילוסופיה היוונית, ולא מוזכר שמו של אריסטו כלל. המלחמה נגד הפילוסופיה היוונית פרצה בתקופת הראשונים ^[189]. אריסטו לא האמין בהקמת במות לאלילים, אלא בבורא שאינו עוסק במעשי בני האדם, ושאף לא ברא את העולם, שהוא, לדעתו, קדמון כמו הבורא עצמו ^[190]. מורה נבוכים חלק ב פרק יג: "וההשקפה השלישית היא השקפת אריסטו ותלמידיו ומפרשי ספריו... אמר [אריסטו] ואף על פי שלא אמרו בלשון זה, אבל המושג מהשקפתו, כי מן הנמנע לדעתו שישתנה לה' רצון או יתחדש לו חפץ. ושכל המציאות הזו כפי שהיא, ה' המציאה ברצונו, אבל לא פעלה אחר העדר. וכשם שמן הנמנע הוא שיעדר הא־לוה או תשתנה עצמותו, כך חושב הוא שמן הנמנע שישתנה לו חפץ או יתחדש לו רצון. ולכן חיובי שיהא המצוי הזה כולו כפי שהוא עתה, כך היה מקדם קדמתה, וכך יהיה עדי עד"}}.
המעשה המפורסם בשני אחים שכל אחד מהם ביקש לתת מתבואתו לאחיו, ובזכות מעשה זה נבנה באותו מקום בית המקדש ^[191]. באחת הלילות נדדה שנת הבכור והתחיל לחשוב על אחיו הצעיר אשר עובד בזיעת אפיו לכלכל את משפחתו העניפה נתעוררו בקרבו רגשי אשמה היתכן שהוא בתור אדם בודד יקח בתבואה היוצאת משדה שירשו מאביהם שווה בשווה עם אחיו שיש לו משפחה גדולה מייד ירד ממיטתו והעביר חלק גדול מתבואתו לחלקו של אחיו הצעיר כאשר גמר לעשות דבר זה חזר למיטתו ושינתו ערבה לו}}. אך גם לאחיו הצעיר קרה כדבר הזה ששנתו נדדה בלילה ההוא והתחיל לחשוב על אחיו הבכור שלא זכה להקים משפחה ועוד מעט יגיעו ימי הזקנה ומי ישתדל לפרנסו ולבוא לעזרתו לכן החליט שחלק גדול מהתבואה מגיע לאחיו הבכור בכדי שיוכל לחסוך לימי זקנתו ירד באמצע הלילה ולקח חלק גדול מתבואתו ובהשקט העבירם לחלק השדה אשר לאחיו הבכור}}. בבוקר יצאו שניהם אל השדה ומה מאוד השתוממו לראות שאין שום שינוי ביכר בשדותיהם ולשניהם יש אותה כמות שהיתה להם אתמול לפני שהלכו לישון לא הבינו מה קרה כאן בלילה השני שוב החליטו כל אחד להעביר מתבואתו לחלק אחיו אך הפעם נפגשו שניהם בעת פעולתם ונפלו אחד על צווארי השני ובכו בכיה מתוך שמחה עצומה באהבה גדולה האהבה העצומה הזאת שהיתה בין שני האחים עוררה רעש גדול בשמים ואז הוחלט בשמים שבמקום זה יבנה בית המקדש"}} – אין לו מקור קדום. הוא הופיע אצל היהודים והערבים בתקופה האחרונה בלבד ^[192].
יש להעיר שהיו שערערו על המקובל בפי העולם שיום ל"ג בעומר הוא יום פטירתו של רשב"י, ותלו זאת בטעות סופר ^[193], והעירו שאין אף שמץ ראיה שהוא יום פטירתו, ולא נרמז כן בדורות שלפני האר"י ^[194].
המעשה שלמלכות בית דוד היה מגן בעל שישה קצוות, שמכונה בתקופתנו "מגן דוד", נזכר לראשונה בתקופת האחרונים ^[195]. ומאידך היו שכתבו שעל מגיניהם של חיילי בית דוד היתה צורת המנורה ^[196]. והיה דוד הע"ה נושא זה המזמור כתוב ומצוייר וחקוק במגינו בטס של זהב כצורת מנורה כשהיה יוצא למלחמה והיה מכווין סודו והיה נוצח אותם ואויביו נופלים לפניו}}. קונטרס מנורת זהב כ"י מועתק מכ"י הרב מהר"ר חיים באכנר זלה"ה בעל אור חדש על דיני ברכות והעיד הרב מהר"ח הנז' שהוא העתיקו מכתיבת יד הקדש של הגאון מהרש"ל ז"ל ושם כתוב סודות ונפלאות הרמוזות במזמור הנזכר"}}. המנהג לרשום צורה זו מעל בתי כנסת נזכר בתקופת הראשונים ^[197]. הצורה נתפרסמה כסמל יהודי, ככל הנראה, בפראג במאה הארבע עשרה ^[198]. וכבר כתב האגרות משה שאין לנו מקור לצורה זו, אלא שיש בזה עניין להזכיר שהשי"ת מלך למעלה ולמטה ולכל ד' רוחות השמיים, וכן הוסיף שהשייכות לדוד אינה ברורה ^[199]. הנה כפי שידוע זה מאות בשנים שעשו ציור מגן דוד על פרכות ועל מעילים ומטפחות ולא היה מי שיערער על זה. ואף שאין לנו מקור צורת המגן דוד אין בזה שום קפידא. וגם יש בזה ענין להזכיר שהשי"ת מלך למעלה ולמטה ולכל ד' רוחות השמיים. ושייכות שם דוד לא ידוע, ואולי הוא סימן לדוד שבטח במלחמותיו על השי"ת שהוא מלך למעלה ולמטה ובכל רוחות השמים שלכן לא היה ירא ממלכי בשר ודם ומחיילותיהם כציווי התורה}}. אבל בכל אופן אף אם הוא בלא טעם איני רואה בדבר שעשו כן זה מאות בשנים קודם שהיו כת הציונים בעולם כלל ולא היו מינים וכופרים בבתי כנסיות כלל, שיהיה בזה חשש איסור ואף לא משום מעשה לא טוב"}}.
אחרי הודיענו את כל זאת , יש לעיין במעשה שמסופר על המשגיח רבי ירוחם ^[200] ממיר, שבנסיעתו ברכבת נפלה כפפתו מן החלון, ומייד השליך אף את חברתה, על מנת שהמוצא יוכל להנות משתיהן ^[201]. והואיל ומעשה דומה פורסם על מנהיג הודי ^[202] בן אותה תקופה, איננו יודעים אי זה יכשר, הזה או זה, ואם שניהם כאחד טובים.
לגבי סיפורי צדיקים, למרות חשיבותם ליראת שמיים, יש לדקדק היטב מי מהם ממקורות נאמנים ^[203], שכן התגברו הכזבים, ומדפיסים ספרים מלאים שקרים, גם בדברים שהם נגד התורה, ואף בדברים המביאים לידי צחוק ^[204], וחלקם ^[205] אף חוברו במקורם על ידי סופרים שרחוקים מתורה על מנת ללעוג לשומרי המצוות ^[206].
גם מעשים שנתפרסמו בדורות האחרונים הופרכו.
המעשה שהוזכר בספרי מוסר רבים בתקופתנו, אודות הברון רוטשילד ^[207], שלמרות כל עושרו העצום מת ברעב כאשר ננעל בתוך הכספת שלו, ויש שהוסיפו שכתב בדמו על הקיר "גם המיליונר רוטשילד מת ברעב" ^[208], ויש שאף הוסיפו שעד היום נמצא הכיתוב הנ"ל במוזיאון בלונדון ^[209] – אינו נכון ^[210], שכן הברון נפטר מסיבוכי זיקנה ^[211]. העיתון היהודי "ג'וויש דיילי בולטין" מתאריך 4 לנובמבר 1934: "אדמונד דה רוטשילד, 89, הנדבן המפורסם, מייסד המושבות היהודיות המודרניות הראשונות בפלסטין, שנודע בחיבה למיליוני יהודים בכל העולם כ'ברון', מת כאן היום בביתו... בשעה 11:30. המוות יוחס על ידי הרופאים המטפלים לסיבוכי זיקנה"}}, ואף התפללו על בריאותו בזמן מחלתו ^[212]. עיתון "דואר היום" כ"ו חשוון תרצ"ה, 4 בנובמבר 1934: "עם קבלת הידיעה הראשונה בירושלים, ביום השישי בשעות הבוקר, על דבר מחלתו הקשה של 'הנדיב הידוע' בארון אדמונד די רוטשילד, הוכרזו מטעם הרבנות הראשית תפילות בציבור בשלומו ליד הכותל המערבי ובבתי הכנסת השונים בעיר. בשעה מאוחרת יותר נתקבלה הטלגרמה על מותו..."}}. אמנם קשה לברר על מי מבית רוטשילד סופר המעשה המקורי, כיוון שהמספרים הרבים של מעשיה זו הביאו גרסאות רבות לכך ^[213]. אוצר פתגמים ושיחות ח"ב (ספר זה הודפס גם תחת השם "לקט מאוצר החסידות") עמוד 68 (ר' יחזקאל ברנדסדורפר): "הברון רוטשילד מווינה", הוא סלומון (שלמה) מאיר פון רוטשילד, בנו של מייסד השושלת, וסבו של הברון הידוע}}. הר ציון חלק ד עמוד 282: מאיר אנשיל רוטשילד, מייסד השושלת}}. שערים פרשת כי תישא תשנג עמוד 22: קרל רוטשילד, בנו של מייסד השושלת}}, עובדה תמוהה בפני עצמה. אמנם לא מצאנו למעשיה זו שום מקור אף לא לגבי אחד ממשפחה זו. ובכלל מעשיה זו נדפסה עשרות שנים לאחר מותו של אותו אדם, יהיה מי שיהיה ^[214]. לגבי מי שהוסיפו גם שרוטשילד טען בכל עסקה מוצלחת ^[215] בזחיחות הדעת ^[216] שוודאי לא ימות ברעב ^[217], וערער בזה על יכולתו של הקב"ה ^[218], והיה עליו להבין שבכל יום ויום נתנו לו משמיים מחדש ^[219]. אמר המשגיח, צריך להבין פשוט שבכל יום ויום נתנו לו מחדש, ובאותו יום נחתם שלא יקבל. יכול להיות רוטשילד ויכול להיות אדם אחר, אין שום הבדל, כל אחד זוכה מחדש בכל יום ויום"}} – אפשר שקרובים דבריהם למה שאמרו חז"ל, אם לא כדבריך, אתה מוציא לעז על אותו צדיק ^[220]. כיוצא בדבר אתה אומר: וייחר אף ה' בם וילך, מלמד שאף אהרן נצטרע, דברי רבי עקיבא. אמר לו רבי יהודה בן בתירא: עקיבא, בין כך ובין כך אתה עתיד ליתן את הדין. אם כדבריך – התורה כסתו ואתה מגלה אותו, ואם לאו – אתה מוציא לעז על אותו צדיק"}}.
שמועות רבות נפוצו על כך שהנאצים ייצרו סבון מגופות של יהודים. חשוב להדגיש שמקורן של שמועות אלו כבר בשנות השואה עצמן. בכמה מקומות נטמנו סבונים כאלה ואף הוצבו על גביהם מצבות. שמועות אלו נדפסו ^[221], הוזכרו בקינות ^[222], ואף נידונו שאלות הלכתיות על כך ^[223]. כל חוקרי השואה ^[224] הפריכו את טענות אלו מטעמים רבים, בין השאר ע"י בדיקות מעבדה ^[225]. לדבריהם, שורשיהן של שמועות אלו בבדיות שהפיצו האנגלים על הגרמנים במלחמת העולם הראשונה, בבדיות שהפיצו הנאצים עצמם על מנת לאמלל את היהודים, בפיענוח שגוי של ראשי תיבות שנחקקו על סבונים ^[226], ואף בניסיונות בודדים שערכו הנאצים לייצור סבון שכזה, אמנם לא מיהודים. גם שימושם של הנאצים בשיני זהב ובשערם של ההרוגים תרם לאמונה שאכן הם מסוגלים לכך. למרות זאת, היו ניצולים שהמשיכו להאמין בשמועות אלו בכל ליבם.
רבים אף ערערו על מהימנותו של המעשה בתשעים ושלוש הבנות מגטו קרקוב שנטלו סם המוות כדי לשמור על צניעותן מפני חיילים גרמנים. גם מעשה זה נדפס בספרים ^[227], בקינות ^[228] ועוד ^[229]. בכמה מקומות בארץ אף נקראו רחובות על שם "צ"ג הבנות"}}.

כללו של דבר, הואיל וכבר כתבו ראשונים ואחרונים על חשיבותם של דברי ימי עם ישראל ומעשי הדורות שעברו ^[230]. ספר יוחסין (לר' אברהם זכות) מאמר שישי ד"ה וגם: "וכן דברי הימים למלכי ישראל שאינו מצוי אצלנו ובעבור שאלו הסיפורים ינחמו הלב ויכניסו יראת השם בלב (השומע) היו קורין בליל כיפור לפני כהן גדול בדברי הימים ובאיוב ודניאל ועזרא, ורש"י פירש (יומא פרק א' דף י"ח ד"ה באיוב ועזרא) דברים המושכים את הלב לשמחו וכל השומעים ואין שינה חוטפתו, והרמב"ם ז"ל פירש שיש בהם ספורים וחשבונות לזמנים שעברו ישעשעו הנפש ולא יתנמנם, וכן למדו מזה כל מלכי האומות לכתוב כמו אחשוורוש שכתב מה שהצילו מרדכי, ואין צריך לומר עוד ריבוי התועלת שיש בזה, ולכן חיברתי זה עם ספר הקדושים ספר יוחסין שחברתי להודיע בו חכמי ישראל הקדושים שצריך לזה הספר כל העניינים שעברו מהיצירה, וכן ההפרש שיש בינינו ובין ספרי דברי הגויים ומה שיש לתבן מן הבר כבר כתבתי זה בכאן"}}, והואיל ובדורנו מלאה הארץ דעה, ונתרבו מקורות הידע, ובנקל לברר מקורותיהם של מעשים שונים, הרי שעלינו לברר אחר מקורותיהם ולִברורם. וכדרכם של חכמים לשאול "מנא לן", ו"מנא הני מילי", ולא כדרכו של מי שמאמין לכל דבר.
ומעניין לשים לב שלגבי רבים מהמעשים הנ"ל, התמיהות העולות מהם בולטות מאוד, ואעפ"כ, רבים החזיקו מהם. וכבר כתב הרמב"ם שרוב העולם טועים בכך שמאמינים לכל דבר שנמצא כתוב בספרים, וכל שכן אם הוא בספרים קדמונים ^[231]. שהדבר שטועים בו רוב העולם, או הכל, מלבד אנשים יחידים, השרידים אשר ה' קורא, הוא דבר שאני מודיע לכם, והוא החולי הגדול והרעה החולה: שכל הדברים שימצאו כתובים בספרים, יעלה על ליבו בתחילה שהם אמת. וכל שכן אם יהיו הספרים קדמונים}}. ואם התעסקו אנשים רבים באותם ספרים, ונשאו ונתנו בהם, מייד יקפוץ דעתו של נמהר לומר שאלו דברי חכמה. ויאמר בליבו: וכי לשקר עשה עט סופרים, ובחינם נשאו ונתנו אלו באלה הדברים?"}}, ובאמת עצם היות הדבר כתוב אינו ראיה אמיתית ^[232].
וכן צווח האדמו"ר מסאטמר, על שחסרי תבונה מתחשבים עם סיפורי מעשיות, שרובם ככולם שקרים וכזבים, ואם השקרים נכתבו אח"כ בספר, סוברים שהוא כספר תורה ^[233].

בני אדום

אף לגבי ייחוסם של הרומאים והנוצרים לבני אדום ^[234], והגדרת חורבן בית המקדש השני והגלות האחרונה כ"גלות אדום", כבר עוררו שישנם קשיים רבים. שהרי האדומים היו אומה קטנה שמקומה היה בקרבת ארץ ישראל ^[235], ואף סייעו לקנאים למרוד ברומאים באותו מרד שהביא לחורבן בית שני ^[236]. תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים (יוסף בן מתתיהו) ספר ד פרק ד סעיפים א־ב: "וראשי הקנאים היו... וכשמוע האנשים האלה [ראשי הקנאים] על דבר הסכנה... על כן גמרו אומר לקרוא את האדומים לעזרה... ראשי האדומים נבהלו מאוד... נאסף המון האדומים, כי כולם חגרו את חרבותיהם להילחם בעד חירות עיר הקודש. כעשרים אלף איש חוברו במערכה ועלו על ירושלים, ובראשם ארבעת שרי צבאותיהם..."}}, ואינם האומה שהגלתנו ^[237]. הרב הרצוג בספרו "יהדות חוק ומוסר", במאמר "רומא בתלמוד ובמדרש" עמוד 143: "תופעה לא ברורה ומפתיעה היא הזיהוי הרווח של רומא עם אדום"}}.
על מנת לבאר את מקורו של ייחוס זה העלו כמה אפשרויות: האבן עזרא ביאר שראשוני הנוצרים היו האדומים, ולאחר מכן כאשר רומא קיבלה את דת זו, דבק בה כינוי זה ^[238]. הרב הרצוג ערער על הסבר זה ^[239]. ואולם תיאוריה זו מתנגשת בין השאר עם העובדה שכבר רבי ישמעאל מתייחס לזיהוי רומא עם אדום כדבר המובן מאליו, למרות שבימיו היתה הנצרות רחוקה מאוד מלשלוט בעולם הרומאי"}}, והביא כמה אפשרויות אחרות ^[240]: הדבר נובע מכך שהורדוס, שמלך ביהודה מטעם הרומאים, היה אדומי, וכאשר היה מסוכן לתקוף בגלוי את רומא, דיברו כנגד אדום או עשיו, והתכוונו לרומאים ^[241]. הנבואות על יחסי ישראל ואדום לעתיד לבוא נראות כמתאימות יותר לרומא הענקית מאשר לאדומים שהיו עם קטן וזניח, והסיקו מכך שגרעין העם הרומאי נולד ממקורות אדומיים ^[242]. ע"פ היסוד שמעשי אבות סימן לבנים, חיפשו שורש למעצמה האדירה בדברי ימיהם של האבות ^[243].
ובכלל הקדים ^[244], שכל מי שמצפה למצוא התאמה בין דברי בעלי האגדה לבין המקורות ההיסטוריים, אינו אלא טועה, שכן חכמי ישראל לא התעניינו בעניינים אלה בדיוק ההיסטורי ^[245], אלא במשימה נשגבה יותר, והיא חיזוק ליבו של העם ^[246].

פרטי המעשים

גם לגבי מעשים שאכן אירעו, לא נוכל לדעת את פרטיהם, שכן מצוי מאוד שאותו מעשה מובא בכמה מקורות – התלמוד הבבלי, הירושלמי ומדרשים שונים – בשינויי פרטים רבים ואף מהותיים. ואיננו יודעים אי זה יכשר הזה או זה .

מעשים הסותרים את השכל

מצינו בין בגאונים בין בראשונים ובין באחרונים, שדחו מעשים שסופרו לפניהם ולא האמינו בהם, כיוון שהמעשים הללו נסתרים מן השכל.
רב האי גאון לא האמין במעשה שסיפרו שרב נטרונאי בא בקפיצת הדרך, וחתם שכללו של דבר, פתי יאמין לכל דבר ^[247]. והמסורת שזכרתם כי ביד אנשי (צרפת) [אספמיא] בעבור מר רב נטרונאי ז"ל [שבא אליהם בקפיצת הדרך], שמא אדם רמאי נזדמן להם ואמר 'אני נטרונאי'..}}. וכבר שמענו על אנשים כאשר שמעתם, והרבה חקרנו ושמענו מאבותינו ואבות אבותינו שחקרו על זאת ושמו לב לחקור ולבדוק ולא ראו אמיתת דבר זה. ואשר הגידו לכם כי היום נח מזעפו [ע"י כתיבת שם], וכי ממיתין את האדם שמפילין עליו חרס חדש כאשר אמרתם, רחוק הוא מאוד. וכללו של דבר, פתי יאמין לכל דבר"}}.
המעשה שילד לא שמע שום לשון מיום לידתו, והחל לדבר מעצמו בלשון הקודש ^[248] כיוון שהיא מוטבעת בטבע האדם ^[249] – כבר היו מן הראשונים ומן האחרונים ואף מן המקובלים שדחו רעיון זה מן הניסיון ומן ההיקש ^[250], ואפילו אם תשמע שמלך אחד בחן זה ומצאו כן, אין בדבר זה לא טעם ולא ריח ^[251], והם דברים תמוהים ^[252]. תשובה. דע ידידי, כי דבר זה נמצא כתוב על ספר שהולידו איזה תמימים, אוהבי הבלים... וגם הרמב"ם ז"ל בס' המורה ח"ב פרק ל' כתב, שהלשונות אינם טבעיות, ע"ש. וגם בספר המבאר להרופא והחוקר הנשגב כמוהרי"ם פייבוש ז"ל, סוף דף 2, הביא הדעת הנ"ל, והרבה עליה שחוק... וא"כ שרי ליה מריה לההוא גלילאה שדרש ברבים דברים תמוהים כאלה, אשר ההמון יכזבו בזה אף מימיו הנאמנים, דכך עונשו של בדאי וכו'"}}, ואדם שאינו שומע דיבורים לא יכול לדבר כלל ^[253] או שינבח ככלב ^[254].
השמש ומגן סירב להאמין במעשייה בילד ^[255]. מעשה דומה הוזכר בחיי עולם (לסטייפלר) סוף פרק יב: "ופה בארץ הקודש נתפרסם אשתקד בשנת תשט"ו בילד בן ד' שנים מעיר באר שבע שהיה יודע על פה בש"ס וראשונים ז"ל בכל מקום שנשאל אע"פ שלא למד עדיין מעולם"}} שידע את כל התורה כולה, וביאר שלא חייבים להאמין בכל מה שהוא נגד השכל ^[256]. ואני תמה... שהקב"ה ית"ש כל יכול ליותר מזה, ושינה הטבע בקריעת ים סוף ובעשר המכות וירידת המן וכו'... ומאז נעשה קמצן בניסים. ולא יעשה נס להפוך הטבע כי אם לצורך גדול, ולא לעשותם על מגן... וגם ניסי מגילת אסתר כולם מולבשים בטבע..}}. ומה שהביא מסיפורים בעלמא, שהוא שמע מרב, ששמע גם הוא מרב, מה שהביאו התינוק לפני הרב בישיבה כמש"ל. יאמר לי ידידי, אם זה אמת, מדוע הרב צדקה ז"ל לא העלה המעשה הזה באחד מספריו, דזהו דבר גדול שלא היה כמותו בעולם, והיה צריך לפרסמו ויכתוב שראה בעצמו דבר זה. גם עניין כזה היה מתפרסם בכל העיתונים שבעולם, דלא דבר ריק הוא, והיו מרעישים העולם על זה... אלא ודאי דלא היו דברים מעולם, ורק שמועות שונות שהולכות מפה אל פה אל פה, מזה נולדים דברים חדשים שלא היו ולא יהיו בעולם... ואפילו אילו נכתבו, לא חייבים להאמין בכל מה שהוא נגד השכל, שיהיו ניסים גדולים על חינם"}}.
הגר"ח קנייבסקי ביטל את המעשים שסיפרו לו על תקשורת עם אוטיסטים, ואף סירב לשמוע הוכחות לכאורה לרעיון זה ^[257]. בהזדמנות אחרת ביקשתי התייחסות מהרב שליט"א על מה שמדברים עם האוטיסטים ומדברים כל מיני דברים, וביטל זאת מאוד, ואמר שהם מדברים מה ששומעים מהבית}}. שאלה: יש דברים שמעולם לא דיברו מהם בבית, והם כן מדברים עליהם}}. תשובה: אין בזה ממש, (ולא רצה הרב לשמוע מה שרציתי לומר לו מה שדיברו על עניין מסויים...)}}.
אף אנו נאמר, לגבי המעשה המפורסם על כך שלצורך ניתוח מוח, החזון איש שרטט את צורת המוח וציין כיצד על המנתחים לבצע את הניתוח כדי שלא יבוא לידי סכנה ^[258], שמעשה זה, כפי שהוא מסופר, הריהו נסתר מן השכל. שהרי בכל המקורות הידועים לנו בחז"ל ובמפרשים אנו מוצאים חוסרי־ידיעה מהותיים ביחס למוח ולתפקידיו ^[259]. אריסטו (במאה ה־4 לפסה"נ) מכנה את המוח חסר דם וקר. הוא גם חשב, שחוט השדרה הוא רק מוח־העצם של החוליות..}}. לאור נתונים אלו לא יוחסו כל תפקודים למוח ולחוט השדרה עצמם, אלא רק לקרומי המוח. ויתכן שעקב כך כתב היפוקרטס (במאה ה־4 לפסה"נ), שיש להתייחס לפציעת ראש כדבר חסר משמעות}}. לעומתם תיאר גלינוס (במאה השנייה לסה"נ) תוצאות קליניות שונות של פגיעות ברמות שונות של חוט השדרה, ואף ביצע ניסויים בחתכים שונים בחוט השדרה. הוא אף תיאר ראשון את נוזל השדרה שבמוח}}. תיפקוד שכלי ורגשי. פיתגרוס (במאה ה־5 לפסה"נ) ייחס ללב את מקור התאוות, אבל ייחס למוח את המחשבה והחכמה. היפוקרטס זיהה את המוח עם חלומות, שכל ומחשבה, וכך גם סברו הרופילוס וארסיסטרטוס מאלכסנדריה (במחצית הראשונה של המאה השלישית לפסה"נ). אפלטון וגלינוס עשו מעין שילוב של ההשקפות העתיקות בתורת 'שלוש הנפשות': הנפש הרוחנית־שכלית – במוח, הנפש החיונית – בלב, הנפש התזונתית – בכבד"}}: חכמי ישראל נחלקו האם החוכמה מצויה במוח או בלב ^[260], הדעה המקובלת היתה שהזרע בא מן המוח ^[261]. ערוך השולחן אבן העזר כג ג: "ביושנו על ערפו מתחמם החוט השדרה שדרך שם הולך הזרע ומקורו מהמוח"}}. ליקוטי מוהר"ן ז: "הטיפה באה מהמח ומגיעה להכליות, שהן כלי ההולדה, שמבשלין הזרע"}}, פגיעה בראש גורמת ^[262] לעקרות ^[263]. רש"י שם ד"ה שאינו מוליד: "תולדות האיש מן המוח היא באה שגיד הנשה של ירך וגיד הגווייה כולן מחוברין לחוט השדרה שהוא מתפצל ויוצא מתחת השדרה ונעשה גיד אצל הירכיים ונכנס לתוכו"}}. אמנם יש מי שפירש שהכוונה בגמרא לפגיעה בחוט השדרה התחתון, אך לא משמע כך בלשון הגמרא "רישיה". דן בזה באנציקלופדיה הלכתית רפואית ערך עצבים־מערכת עמוד 227}}, ואף בכתביו הרפואיים של הרמב"ם, שמוזכר בהם המוח במקומות רבים, אין שום הסבר פרטני לחלקי המוח ותפקידיהם השונים ^[264]. פלא אפוא לומר שהחזון איש ידע, על סמך התורה, מה שלא ידעו התנאים האמוראים והראשונים. בנוסף, החזון איש כתב שהדג מוציא ריעי דרך הפה ואף מוליד דרך הפה ^[265]. ומוכח שלא היה לו ידע מדעי מדויק אף בפרטים שאפשר לבררן בנקל. ואכן כבר ערערו על מעשייה זו ^[266]. כבר סיפרתי כאן מה שהעיד בפני ר' נתן שולמן [ראש ישיבת סלבודקה, מתלמידיו הקרובים של החזון איש שאף למד איתו בחברותא]: 'הייתי אצל החזו"א לא פחות מאחרים. הייתה תקופה שגם לנתי בביתו. מעולם לא ראיתי אצלו 'מופתים' הוא לא הבין ב'מוח' ולא ידע כיצד מנתחים מוח. בסיפור עם הפרופסור הייתה שאלה ערכית [איזה סוג של ניתוח עדיף מבחינת הסיכונים: עיוורון בטוח או סכנת חיים]"}}.
כך גם נאמר לגבי המעשה שסופר על מי שמכר לחבירו את עוונו, ובית דין של מעלה שלחו אותם לדין תורה אצל המהרש"א ^[267], שגם מעשה זה נסתר מן השכל. שהרי כבר כתבו הפוסקים שאין ממש במעשה כזה והבל הוא, שהרי העבירה יוצרת כתמים בנפש, ואיך תועיל מכירה, ולשחוק כזה יכאב לב כל שומע ^[268].

ספרים וסופרים

אפשר שכמה וכמה ספרים שיוחסו למחברים קדמונים, חוברו באמת בתקופה מאוחרת יותר, ומחבריהם ייחסום לקדמונים ^[269] על מנת להיתלות באילן גדול, שדבריהם יישמעו לבריות ויקבלו מהם ^[270]. רש"י שם: "אם ביקשת ליחנק – לומר דבר שיהיה נשמע לבריות ויקבלו ממך. היתלה באילן גדול – אמור בשם אדם גדול"}}. אם כי אין זה מוכרח כלל שזו כוונתו של רש"י, ואפשר שכוונתו רק לומר בשם אומרם שהיה אדם גדול}}.
אמנם יש מי שהביא בשם תלמיד חכם מובהק בן דורנו, שאין לטעון שרבים מגדולי ישראל נפלו בטעות בעניין ייחוס חיבור למחברו, ואף אם יש בדבר קצת קושי, מקושי לא סותרים מסורת ^[271]. וכששאלנו אותו מה עם דבריו על האב"ע, האם לא קשה לו עניין זה? וענה שאין הכי נמי שהדבר קצת קשה, אך מקושי לא סותרים מסורת!"}}. ואם לדין, יש תשובה.
חיבור התלמוד הירושלמי יוחס לרבי יוחנן, חבירו של ריש לקיש ^[272]. ספר הקבלה (לראב"ד הראשון) פרק ד – סדר אמוראים (בחלק מנוסחאותיו): "ובימיהם היה ראש ישיבה בארץ ישראל רבי יוחנן שקיבל מרבי אושעיא ברבי, והאריך ימים, כי פ' שנה היה ראש ישיבה. והוא חיבר תלמוד ירושלמי לה' סדרים, כי אין מסדר טהרות רק מסכת נידה. וחובר הירושלמי בקרוב ממאתיים אחר החורבן"}}. אלא שבירושלמי מוזכרים אמוראים רבים שחיו שלושה דורות לאחר רבי יוחנן, ועוד, שרבי יוחנן נפטר ^[273] כמאה שנה לפני שנחתם הירושלמי, ע"פ המקובל ^[274]. אכן יש מי שכתב שרבי יוחנן וסיעתו אמנם יסדו את חיבור התלמוד הירושלמי, אך האמוראים שאחריו המשיכו את סידורו ימים רבים ^[275].
ספר רזיאל המלאך יוחס לאדם הראשון ^[276], ומוזכרים בו שם המפורש שהזכיר משה רבינו בסנה ^[277] ופתיחת הלב שעשה משה רבינו ליהושע ^[278]. אמנם רבים ערערו על הייחוס לאדם הראשון ^[279]. חיי מוהר"ן (רבי נחמן מברסלב) אות תע"ח: "אמר: ספר רזיאל אינו מאדם הראשון, ולא זהו הספר שנתן המלאך לאדם הראשון, ואין בו כח להציל משריפה, וכבר ארע שהספר בעצמו נשרף. והאריך בזה בראיות ברורות"}}. שו"ת מפענח נעלמים (לר' חנוך הניך ב"ר יוסף דוד מאיר טייטלבוים) סי' ג תחילת אות ג: "הן אמת שהספר רזיאל הוא ספר עתיק יומין, אכן עם כל זה למודעה אנחנו צריכין כי שלטו בספר הזה ידי מינים ועובדי גלולים והוסיפו וגרעו ממנו כרצונם, כמו שכתב בשו"ת פנים מאירות (ח"א סימן מ"ה), וכן העיד הרב חיד"א ז"ל בקונטרס מעגל טוב..."}}, וכתבו שהוא קיבוץ של כמה ספרים ^[280]. כמו כן ספר רזיאל המלאך כולל בתוכו גם חלקים מספר הרזים, כפי שמפורש בו (מהדורת אמסטרדם תסא דף לד ע"א): "בשם ה' אלוקי ישראל אתחיל זה הספר מספרי הרזים שנתן לנח בן למך... [שהוא תחילת ספר הרזים]"}}. וכן הוא כולל את ספר שיעור קומה (מהדורת אמסטרדם תסא דף לז ע"ב): "אמר רבי ישמעאל אני ראיתי את מלך מלכי המלכים יושב על כסא רם ונשא וחיילותיו עומדים לפניו מימינו ומשמאלו", שהוא תחילת ספר שיעור קומה (שהובא באוצר המדרשים עמוד 561)}}. ובספר הרזים (מרדכי מרגליות), מבוא, פרק ד (עמוד 44) כתב: "כבר הכירו החוקרים שספר רזיאל... הוא קובץ של ספרים וקטע ספרים... ספר המלבוש, סודי רזיא, פירוש שם המפורש, ליקוט מספר הרזים, מעשה בראשית ושעור קומה, קמיעות והשבעות"}}. ובספר רפאל המלאך (לר' יהודה יודל רוזנברג) דף נח ע"ב כתב על כך: "וטינא גדולה יש בליבי על המוציא לאור לראשונה את הספר רזיאל, בתערובת כזה בלי שום סידור נכון..."}}, ובוודאי שמוזכרים בו עניינים מאוחרים בהרבה ^[281]. ובדפוס אמסטרדם תס"א שם הגרסה היא "שתפתחו ליבו של ליב בן שרה", ויש חסידים האומרים שהכוונה לרבי אריה לייב שָׂרָה'ס, שאף נולד לאחר שנת תס"א (בשנת ת"ץ)}}.
ספר הרזים ^[282], שחלקו מופיע בספר רזיאל המלאך ^[283], והוזכר אצל בעל הרוקח ^[284] ומהרח"ו ^[285], יוחס לנח, שניתן לו מפי רזיאל המלאך בשנת ביאתו לתיבה ^[286]. אמנם נמצאים בו רעיונות זרים ^[287], כמו שחיטת שכווי לבן בשביל לדבר עם הירח והכוכבים ^[288]. קטע זה מופיע גם בספר רזיאל המלאך מהדורת וילנא תרלח דף ה ע"א: "וקח שכווי לבן בטוהר ובניקיון ושחטהו וכסה את דמו"}}, שהיא דרכם של עובדי עבודה זרה, כמפורש במשנה ^[289]. וכן תפילה בלשון יוונית שמוזכר בה "היליוס", שהוא אליל השמש ביוונית ^[290].
ספר הקנה וספר הפליאה יוחסו לרבי נחוניה בן הקנה. אך הרמ"ק כתב שספר הקנה היה אחר הגאונים ^[291], וכן כתב החיד"א שנראה שהיה אחר רבנן סבוראי ^[292].
ספר יוסיפון, יוחס ליוסף בן גוריון הכהן ^[293], איש אלוקים, גיבור חייל, משוח מלחמה ^[294], כהן לא־ל עליון ^[295], אחיו של נקדימון ^[296], ואכן כונה "ספר בן גוריון" ^[297]. ויש שהוסיף שכיוון שהיה משוח מלחמה, הרי שהיה בקי בבגדי כהונה ^[298]. אמנם מה שכתוב שם ביוסיפון שבאבנט היה מרוקם גם משי, שגיאת המעתיקים הוא, ואנו בני ישראל אין לנו רק דברי חז"ל אשר מפיהם אנו חיין, דאין הכהנים עובדין במקדש רק בצמר ופשתן (כלאיים פ"ט מ"א)"}}. ידוע לנו שספר זה הוא ליקוט מאוחר ^[299] מספרי יוסף בן מתתיהו ^[300], שככל הידוע לנו לא היה בגדר "משוח מלחמה" ^[301]. אמנם אפשר שעדיין יש לסמוך על דבריו בענייני בגדי כהונה כיוון שהיה ממשפחת כהנים בזמן הבית}}.
"ספר תיאולוגיה ^[302]" דהיינו חקר האלוקות, יוחס לאריסטו. מספר זה הביאו כמה ראשונים את מאמרו של אריסטו בדבר אמונתו באלוקים ^[303], ואף הוכיחו מכך שגדול הפילוסופים, בסוף ימיו, הודה ולא בוש ^[304], וחזר בו ממה שחלק על תורתנו הקדושה ^[305]. ככל הידוע לנו, מחברו האמיתי של ספר זה הוא מוסלמי מתקופת הגאונים ^[306].
יש שערערו ^[307]. וכן ערער גם באגרות הרמב"ם בהוצאת הרב שילת, ח"ב, נספח ב, אות ו, עמוד תרצז}} על ייחוס "אגרת המוסר ^[308]" לרמב"ם ^[309], ובפרט לגבי סופה, בה גינה את חיבוריהם של אנשי צרפת ^[310] ועוד ^[311]. גם על האגרת המיוחסת לרמב"ם ומכונה "מגילת סתרים ^[312]", שעל פיה כביכול חזר בו משיטתו בסוף ימיו וקיבל את חכמת הקבלה ^[313], ישנם ערעורים ^[314]. וכן ערערו על אגרות נוספות שיוחסו לרמב"ם ^[315].
אחד הזיופים המפורסמים ביותר הוא הירושלמי על סדר קודשים ^[316]. החפץ חיים אף החל להניח תפילין דרבנו תם על סמך הכתוב כביכול בירושלמי זה ^[317]. וכבר הוכיחו רבים שאינו תלמוד ירושלמי ^[318].
יש מי שכתב שספרי גורלות שונים, שיוחסו למחברים שונים, הם בדויים, ושורש הגורלות הוא מחכמת הערביים ^[319]. יש להעיר שקונטרס "גורל העשיריות" מיוחס, ע"פ הכתוב בו, לרב צמח בר מר אחאי גאון. אמנם לא מוכר לנו גאון בשם זה}}.
ספר "נפלאות מהר"ל", שבו מפורטות מעשיות הגולם ^[320], יוחס למוהר"י כ"ץ, חתנו של המהר"ל ^[321]. אך כבר הכחישו רבים את ייחוס זה ^[322]. נר באישון לילה (הרב שלמה אבינר), ערך גולם מפראג (עמודים 80–81): "זמן קצר לאחר לאחר פרסום הספר [נפלאות מהר"ל] הוכח שאינו אלא המצאה ספרותית של ר' יודל עצמו"}}, וכתבו שהספר חובר סמוך להדפסתו ^[323], שלוש מאות שנה לאחר מותו של המהר"ל ^[324]. הספר "נפלאות המהר"ל" יצא לאור ע"י הרב יודל רוזנברג (מחבר ספר "אומר ודעת" ובו שו"ת יביע אומר) ונדפס בשנת ה'תרס"ט}}.
ספר "אלפא ביתא דבן סירא" יוחס לנכדו של בן סירא הזקן ^[325] שחיבר ^[326] את הספר בן סירא שהוזכר בתלמוד. רבים ערערו על ספר זה, שהוא ספר פסול שמכיל דברי עגבים ^[327], ואין קץ להבליו ^[328], וכל מטרתו להתל ולהלעיג על דברי החכמים ^[329]. ככל הנראה הוא חובר בתקופת הגאונים ^[330], ואינו נכדו של בן סירא הזקן ^[331]. עכ"פ, ספר זה הוא המקור למעשה, שהובא אף בפוסקים ^[332]. מחצית השקל יורה דעה סימן קצה ס"ק יב: "ודאי כיוון דאין כאן ביאת איסור הוולד כשר לגמרי, אפילו תתעבר משכבת זרע של אחר, ובן סירא יוכיח, שהיה בנו של ירמיה ואימו נתעברה באמבטי"}}, שבן סירא נולד מבתו של ירמיהו הנביא שהתעברה מזרעו של אביה ^[333]. מייד קמו עליו ואמרו מפני מה הוכחתני חי דרך באר שבע שלא תזוז מכאן עד שתעשה כמוני.... ועתה אם תעשה כמונו הרי טוב ואם לאו נעשה בך מעשה סדום כשם שעשו אבותינו בע"ז שלהם, ואם בע"ז היו עושין כך אנו בך על אחת כמה וכמה}}. מייד עשה כן מרוב הפחד והיראה מהם, וכמו שיצא משם התחיל לקלל יומו שנאמר ארור היום אשר יולדתי בו, ויצא ונתענה על דבר זה רמ"ח תעניות כנגד כל איברים שבאדם}}. ושמורה היתה טיפה של אותו צדיק עד שבאתה בתו של אותו צדיק לבית המרחץ ונכנסה בקובתה, ולשבעה חדשים ילדה בן בשיניים ובדיבור, וכיוון שילדה היתה מתביישת מבני אדם שהיו אומרים מזנות ילדה, ופתח פיו הנער ואמר לאימו, על מה מתביישת מבני אדם כי בן סירא אני. אמרה לו סירא זה מי הוא? אמר לה ירמיהו, ולמה נקרא סירא שהוא שר על כל השרים והוא עתיד ליתן שם לכל שר ומלך, וכשתחשוב סירא וירמיהו בגימטריא שווין"}}, והוא המקור ככל הנראה לקמיע ^[334] הנפוץ ליולדת ^[335], שמופיעים בו שמותיהם ואיוריהם של שלושה מלאכים – סנוי סנסנוי וסמנגלף – בדמויות עופות ^[336]. כשברא הקדוש ברוך הוא אדם הראשון יחיד, אמר לא טוב היות האדם לבדו, ברא לו אישה מן האדמה כמוהו וקראה לילית, מייד התחילו מתגרין זה בזה, אמרה היא איני שוכבת למטה, והוא אומר איני שוכב למטה אלא למעלה שאת ראויה למטה ואני למעלה, אמרה לו שנינו שווין לפי ששנינו מאדמה, ולא היו שומעין זה לזה, כיוון שראתה לילית אמרה שם המפורש ופרחה באוויר העולם}}. עמד אדם בתפילה לפני קונו ואמר, רבש"ע אישה שנתת לי ברחה ממני, מייד שיגר הקדוש ברוך הוא שלושה מלאכים הללו אחריה להחזירה, אמר לו הקדוש ברוך הוא אם תרצה לחזור מוטב, ואם לאו תקבל על עצמה שימותו מבניה בכל יום מאה בנים, עזבו אותה והלכו אחריה והשיגוה בתוך הים במים עזים שעתידין המצריים לטבוע בו וספרוה דבר ה' ולא רצתה לחזור, אמרו לה אנו נטביעך בים, אמרה להם הניחוני שלא נבראתי אלא להחליש התינוקות כשהן משמונה ימים מיום שיולד אשלוט בו אם הוא זכר, ואם נקבה מיום ילדותה עד עשרים יום}}. וכששמעו דבריה הפצירו לקחתה, נשבעת להם בשם אל חי וקיים שכל זמן שאני רואה אתכם או שמכם או תבניתכם בקמיע לא אשלוט באותו התינוק, וקבלה על עצמה שימותו מבניה מאה בכל יום, לפיכך בכל יום מתים מאה מן השדים, ולכך אנו כותבים שמותם בקמיע של נערים קטנים ורואה אותם וזוכרת השבועה ומתרפא הילד"}}.
ספר "מפתח שלמה" יוחס לשלמה המלך ^[337]. סדר הדורות ב"א תתקלה, דף נה ע"א במהדורת וילנא תרל"ח: "ואומרים שזולת החיבורים שעשה שלמה הכתובים בכ"ד, חיבר ספרים ג"כ על טבע האילנות ועשבים וחיות ובהמות ועופות והשבעות נגד השדים השטנים, ונקרא מפתח שלמה"}}. אמנם מופיע בו קמיע שנכתב באותיות לטיניות, וכן קמיע שבין השמות הקדושים שבו נמצא השם "עמנואל", שמעלה חשד להשפעת הנוצרים ^[338]. בוודאי שבחלק מכתבי היד היהודיים נפלו טעויות גסות מחמת תרגום מוטעה ממקורות לועזיים ^[339]. על כל פנים, כתב היד העברי הקדום ביותר שלו מתוארך לתחילת תקופת האחרונים ^[340]. כתב היד הלועזי הקדום ביותר שלו מתוארך לכמאה או מאתיים שנה קודם לכן ^[341].
ספר "ארבע מאות שקל כסף" יוחס למהרח"ו ע"פ דברים ששמע מהאר"י ^[342]. וכן בשו"ת ארץ צבי (לר' אריה צבי פרומר) ליקוטים, לבר מצווה: "וכעי"ז כתוב בספר ארבע מאות שקל כסף להרח"ו ז"ל"}}, ובדורות האחרונים הוכיחו שספר זה זויף ע"י ר' יצחק ב"ר מיכאל קופיו ^[343]. להשלמת מלאכת הזיוף בדה ריבמ"ק כמנהגו עשרות משפטי פתיחה או סיום של דרושים והטמיעם בדברי הרח"ו. כדי לשוות להם אופי מקורי צוינו בהם הפניות לחיבורים אחרים המיוחסים לו (שבחלקם לא היו ולא נבראו) וכן שמות מקומות ותאריכים, שאינם מתאימים למציאות"}}, שהיה מעתיק ומגיה ספרים ואסף ספרי קבלה.
ספר "אורחות חיים", המכונה גם "צוואת רבי אליעזר הגדול", יוחס לתנא רבי אליעזר בן הורקנוס ^[344], וכן בתחילת הספר מובא המעשה עם רבי אליעזר, הורקנוס בנו ורבי עקיבא. אמנם ספר דרך חיים כתב שהוא מאוחר הרבה ^[345], וכן הביאו החיד"א ^[346].
רבי אלעזר הקליר, רב הפייטנים, תוס' כתבו שהוא התנא רבי אלעזר ברבי שמעון ^[347], ובדורות האחרונים הוכיחו שהוא חי בתקופה מאוחרת, מאות שנים לאחר החורבן ^[348].
היו גם פיוטים שיוחסו למחברים אחרים בטעות. הפיוט "יום זה לישראל אורה ושמחה", שראשי חרוזיו – בגרסתו המוכרת היום – חותמים את שמו של יצחק לוריא, יוחס על כן בטעות לאר"י ^[349]. ולא היא, הוא נכתב במקורו ע"י ר' יצחק סלמה ^[350], וכך גם ראשי חרוזיו בגרסתו המקורית.
גם אם אין ערעור על עצם המסורת המייחסת את הספר לתקופות קדומות, אין זה אומר שהכוונה שהספר חובר במקורו כפי שהגיע לידינו, אלא שהרעיון שבו עבר במסורת מן הקדמונים, ובדורות מאוחרים יותר חיברו את הספר בלשונם. כפי שכתב הרס"ג ^[351] לגבי ייחוסו של ספר יצירה לאברהם אבינו ^[352].
היפה תואר כתב שהואיל והמדרשים לא היו מצויים בימים הראשונים, היה מי שהיה ממציא איזה מאמר והיה תולה אותו מאיזה מהמדרשים הרחוקים להימצא ביד כל אדם, ומכך נתגלגל והיה שגור בפי הדרשנים ^[353]. אמנם הרבי מלובביץ' תמה על דבריו ^[354].

ציוני קברי צדיקים

המסורת על מקומם של קברי צדיקים רבים בגליל נסמכת על דברי רבי חיים ויטאל, גדול תלמידי האר"י ^[355].
וכבר היה מי שהעיר, שלגבי רוב הקברים הללו קשה לקבלם כפשוטם, ולכן נראה שבמקרים אלו לא מדובר בקברים ממש, אלא בציונים לזכר נפשות הצדיקים ^[356]. נראה על כן, שלא בכל המקרים מדובר בקברים של ממש, שגופו של האדם ששמו מצוין עליו קבור שם. מדובר במקרים כאלה בציון לנפש האדם, ומקום להתייחדות עם נשמתו והמורשת שהשאיר אחריו. אין זה אפוא קבר של ממש, אלא במובן המופשט בלבד"}}.

תמונות

לגבי התמונה המיוחסת לבעל שם טוב, כתב הרבי מלובביץ' שזו תמונה של בעל שם אחר ^[357], ויש אומרים שהיא תמונתו של "הבעל שם מלונדון".
גם לגבי תמונתו של הרמב"ם כבר דנו רבים שהיא צוירה כחמש מאות שנה לאחר מותו, ורבים ערערו אם היא אמיתית ^[358]. כמו כן, היו תמונות שונות שיוחסו לרמב"ם, ומסיבות שונות התקבלה בסופו של דבר אחת מהם ^[359].
ככלל, ככל הנראה לא נהגו לצייר חכמים יהודיים בתקופת הראשונים ואף בתחילת תקופת האחרונים ^[360].
כאן המקום להעיר לגבי הסגולה המיוחסת לתמונתו של רבי ישעיה מקרסטיר, כגון להברחת עכברים, שהוא עצמו התנגד בכל תוקף לתמונות מתואר פניו ^[361]. על כן אמרנו כי נחוץ להבהיר להתוודע ולהגלות... רבינו התנגד בכל תוקף ועוד לעשות תמונות מתואר פניו..}}. ואמר [חתנו]: הרי חותני הקדוש הקפיד מאוד שלא לעשות תמונות צורתו, ואיך מעיזים לעבור על רצון קודשו..}}. מסקנה דמילתא: אין שום מקור לייחס סגולה זו לרבינו..."}}.

^ משנה אבות פ"א מ"א
^ לכן נראה שהסיקוה רק מתוך הפסוקים
^ סדר תנאים ואמוראים תחילת חלק א (מתקופת הגאונים), מחזור ויטרי סימן תכד (דומה ברוב דבריו לסדר תנאים ואמוראים), הרמב"ם בתחילת ההקדמה למשנה תורה, המאירי בתחילת הפתיחה למסכת אבות (דומה ברוב דבריו לרמב"ם), האברבנאל בהקדמה לנחלת אבות
^ נחלת אבות (האברבנאל), הקדמה, ד"ה האמנם וד"ה וראיתי: "האמנם הרב הגדול הרמב"ם בתחילת ספר משנה התורה אשר לו רצה לבאר כל שלשלת הקבלה הזאת..
^ על אלו אין מחלוקת: משה, יהושע, זקנים, עתניאל, אהוד, ברק, גדעון, תולע, יאיר הגלעדי, יפתח, אבצן, אלון, עבדון, שמשון (אמנם הרמב"ם והמאירי לא פירטו את הדורות שבין יהושע לבין עלי), עלי, שמואל, אחיה השילוני, אליהו, אלישע, עמוס, ישעיהו, מיכה, יואל, ירמיה, עזרא
^ אורות (הראי"ה קוק), זרעונים, אות ב "חכם עדיף מנביא": לחדור לתוך־תוכם של כל הגורמים הפרטיים, איך מכשירים את החיים ומעמידים אותם על הבסיס הטוב ואיך משמרים אותם מכל קלקלה גם קטנה שבקטנות, שסופה להעלות שרטון גדול ולהרס הרבה מאוד – דבר זה אין לו עסק עם כח המדמה החם והעז, כי אם עם החכמה המדיקת..
^ ראש השנה כה ע"א־ע"ב: "וישלח ה' את ירובעל ואת בדן ואת יפתח ואת שמואל – ירובעל – זה גדעון, ולמה נקרא שמו ירובעל, שעשה מריבה עם הבעל. בדן – זה שמשון, ולמה נקרא שמו בדן, דאתי מדן, יפתח – כמשמעו. ואומר: משה ואהרן בכהניו ושמואל בקוראי שמו. שקל הכתוב שלושה קלי עולם כשלושה חמורי עולם, לומר לך: ירובעל בדורו – כמשה בדורו, בדן בדורו – כאהרן בדורו, יפתח בדורו – כשמואל בדורו. ללמדך שאפילו קל שבקלין ונתמנה פרנס על הצבור – הרי הוא כאביר שבאבירים"
^ לעיל ‎פרק נט
^ לנבוכי הדור (הראי"ה קוק) פרק ו־1 ד"ה אמנם, ד"ה אם כן גם, וד"ה אם כן אותם: "אמנם, אפילו לפי טענתם אין לנו מקום לפטור את עצמינו משום דבר מקובל בכללות האומה שזהו כל יסוד הקיום הלאומי. הרי מסרה תורה כל ספק לידי בית דין, ומינוי הבית דין עצמו הלא בקבלת האומה תליא מילתא. אם כן תהיה כל תורה שבעל פה מפי משה רבנו עליו השלום מסיני מקובלת לפרטיה, או תהיה מתוקנת במשך אלפי שנים על פי ביאורים ותקנות של בתי דינים, קבלת האומה כולה היא יסוד החובה, ומי שהוציא את עצמו מן הכלל כאילו כפר בעיקר..
^ ספרא תחילת פרשת בהר: "מה עניין שמיטה אצל הר סיני, והלא כל המצוות נאמרו מסיני. אלא מה שמיטה נאמרו כללותיה ודקדוקיה מסיני, אף כולם נאמרו כללותיהם ודקדוקיהם מסיני
^ הקדמת הרמב"ם ליד החזקה: "כל המצוות שניתנו לו למשה בסיני, בפירושן ניתנו"
^ קידושין לט: "רבא אמר: הא מני? רבי יעקב היא, דאמר שכר מצווה בהאי עלמא ליכא"
^ זבחים נח ע"א: "אמר רב אסי א"ר יוחנן, אומר היה ר' יוסי: כוליה מזבח בצפון קאי"
^ מנחות כט ע"ב: "אמר רב אשי: חזינא להו לספרי דווקני דבי רב, דחטרי להו לגגיה דחי"ת ותלו ליה לכרעיה דה"י"
^ משנה ברכות פ"א מ"א: "מאימתי קורין את שמע בערבית, משעה שהכהנים נכנסים לאכול בתרומתן, עד סוף האשמורה הראשונה דברי ר' אליעזר, וחכמים אומרים עד חצות, רבן גמליאל אומר עד שיעלה עמוד השחר"
^ משנה סוכה פ"ג מ"ד: "רבי ישמעאל אומר שלושה הדסים ושתי ערבות לולב אחד ואתרוג אחד... רבי עקיבא אומר כשם שלולב אחד ואתרוג אחד כך הדס אחד וערבה אחת"
^ ראש השנה כד ע"א: "משנה... בין שנראה בזמנו בין שלא נראה בזמנו מקדשין אותו, רבי אלעזר ברבי צדוק אומר: אם לא נראה בזמנו – אין מקדשין אותו, שכבר קידשוהו שמים
^ שבת קד ע"א, מגילה ב ע"ב – ג ע"א: "דאמר רבי ירמיה, ואיתימא רבי חייא בר אבא: מנצפ"ך צופים אמרום. ותיסברא? והכתיב אלה המצוות – שאין הנביא רשאי לחדש דבר מעתה! אלא מיהוה הואי, מידע לא הוה ידעין הי באמצע תיבה הי בסוף תיבה, ואתו צופים תקנינהו. ואכתי, אלה המצוות – שאין הנביא רשאי לחדש דבר מעתה! אלא: שכחום וחזרו ויסדום"
^ מגילה יז ע"ב – יח ע"א: "דתניא: שמעון הפקולי הסדיר שמונה עשרה ברכות לפני רבן גמליאל על הסדר ביבנה... וכי מאחר דמאה ועשרים זקנים, ומהם כמה נביאים, תיקנו תפילה על הסדר, שמעון הפקולי מאי הסדיר? שכחום וחזר וסדרום"
^ ברכות ה ע"א: "ואמר רבי לוי בר חמא אמר רבי שמעון בן לקיש: מאי דכתיב ואתנה לך את לוחות האבן והתורה והמצווה אשר כתבתי להורותם? לוחות – אלו עשרת הדיברות, תורה – זה מקרא, והמצווה – זו משנה, אשר כתבתי – אלו נביאים וכתובים, להורותם – זה תלמוד. מלמד שכולם ניתנו למשה מסיני"
^ מגילה יט ע"ב: "ואמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: מאי דכתיב ועליהם ככל הדברים אשר דבר ה' עמכם בהר? מלמד שהראהו הקדוש ברוך הוא למשה דקדוקי תורה ודקדוקי סופרים, ומה שהסופרים עתידין לחדש, ומאי ניהו? מקרא מגילה"
^ ירושלמי פאה פ"ב ה"ד: "ריב"ל אמר: עליהם ועליהם כל ככל דברים הדברים – מקרא משנה תלמוד ואגדה, אפילו מה שתלמיד ותיק עתיד להורות לפני רבו, כבר נאמר למשה בסיני. מה טעם? יש דבר שיאמר אדם ראה זה חדש הוא וגו', משיבו חבירו ואומר לו: כבר היה לעולמים"
^ שו"ת דברי יציב חלק אורח חיים סימן קיג ד"ה ואמונתנו: "ואמונתנו הק' היא דיפתח בדורו כשמואל בדורו (ר"ה כ"ה ע"ב), וזה בכל הדורות, ועיין בתשובות דברי חיים ח"ב יור"ד סי' ק"ה בענין האוה"ח הק', וכ"ה גם בתשובות בית שלמה או"ח ח"ב סי' קי"ב. וראה גם מגדול האחרון בזמנינו באגרות חזון איש סימן ל"ב שכתב בלשונו, ומה לי אם אמרו מלאך גבריאל או מיכאל הלא כל הראשונים שרפי מעלה וכו' וע"פ רוח קודשם המופיע עליהם ידעו להכריע את הכף פעם לדחוק בגמ' ולקיים קבלת הגאונים ופעם לדחות קבלתם מפני הכרעת הגמ' וכו', אנו מתייחסים להגר"א בשורה של משה רבנו ע"ה עזרא ע"ה רבינו הק' רב אשי הרמב"ם הגר"א וכו' עיין שם
^ מהר"ץ חיות ברכות ה ע"א: "מלמד שכולם ניתנו למשה מסיני. נ"ב עי' ירושלמי פ"ב דפיאה ופ"ק דחגיגה מלמד שהראה הקדוש ברוך הוא למשה מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש. היינו הקדוש ברוך הוא מסר למשה מידות הנדרשות, והחכמים מוציאים מכללים אלו תולדות וענפים שונים ולומדים סתום מן המפורש. וכל הפרטים הללו המה מונחים בכלל"
^ בגמרא ברכות שם נאמר שגם הנביאים והכתובים ניתנו למשה מסיני, ועל כך כתב בספר אמת ליעקב (הרב יעקב קמניצקי), מבוא ללימוד המקרא, אות ג: "א"ר לוי בר חמא ארשב"ל: מאי דכתיב ואתנה כו' מלמד שכולם נתנו למשה מסיני, עיין שם. ולכאורה תמוה הוא, שאיך יתכן שנתנו למשה נביאים וכתובים, אתמהה! וביותר קשה, הא אמרו חז"ל במסכת נדרים (דף כ"ב ע"ב) 'אלמלי לא חטאו ישראל לא ניתן להם אלא חמישה חומשי תורה וספר יהושע מפני שערכה של ארץ ישראל היא', ואילו כאן נאמר שכל הנביאים והכתובים כבר ניתנו בהר סיני, לפני אותו חטא
^ נזר הקודש (ר' אברהם יחיאל מיכל ב"ר עוזיאל מגלוגא) בראשית פרשה סג סי' ט: "וכן הוא בכל דבר שתלמיד ותיק עתיד לחדש, כי אף על פי שנרמז הכל בתורה מסיני, מ"מ לא היה אלא בכח ולא בפועל, עד צאתו לפועל ע"י תלמיד ותיק המוכן לכך כפי מדרגתו"
^ ירושלמי חגיגה פ"א ה"ח: "אם באת הלכה תחת ידיך ואין את יודע מה טיבה, אל תפליגינה לדבר אחר, שהרי כמה הלכות נאמרו למשה מסיני וכולהן משוקעות במשנה"
^ רבינו חננאל חגיגה יב ע"ב: "זה שאמר [בגמרא שם] ריש לקיש ז' רקיעין הן: וילון, רקיע, שחקים, זבול, מעון, מכון, ערבות, וכל אחד ואחד פירש מה הן משמשין – אלו כולן קבלה הן הלכה למשה מסיני, וקראי אסמכתא בעלמא הן, ואינם מדרשות, שאינם דברים הנאמרים מן הדעת כלל, אלא דברי קבלה הן"
^ יד רמ"ה סנהדרין צ ע"א ד"ה ועניין וד"ה ויש: "והרי ביארנו מפשוטן של פסוקים וכח המשניות והשמועות שהעה"ב שמשלמין בו שכר לצדיקים ונפרעין בו מן הרשעים אי אפשר בלא גוף וכן קבלה פשוטה ביד כל ישראל איש מפי איש הלכה למשה מסיני וכ"כ רבינו סעדיה ז"ל בספר האמונות וכן כתבו כל הגאונים בספריהם..
^ ברטנורא אבות פ"א מ"א: "משה קבל תורה מסיני – אומר אני, לפי שמסכת זו אינה מיוסדת על פירוש מצווה ממצוות התורה כשאר מסכתות שבמשנה, אלא כולה מוסרים ומידות, וחכמי אומות העולם ג"כ חיברו ספרים כמו שבדו מליבם בדרכי המוסר כיצד יתנהג האדם עם חבירו, לפיכך התחיל התנא במסכת זו 'משה קבל תורה מסיני', לומר לך שהמידות והמוסרים שבזו המסכתא לא בדו אותם חכמי המשנה מליבם, אלא אף אלו נאמרו בסיני"
^ רא"ש נידה הלכות מקוואות סימן א: "אומר ר"י שלא מצינו בשום מקום הלכה למשה מסיני בפסול מקווה. ואם ישנו בשום מקום יש לפרשו כמו הלכה למשה מסיני עמון ומואב מעשרין מעשר עני בשביעית דברייתא דמס' חגיגה (דף ג א) שאינה אלא כלומר 'דבר ברור כהלכה למשה מסיני'. וכן כל באמת הלכה היא שאומר בש"ס גבי מילי דרבנן כההיא דפ"ק בשבת (דף יא א) לא יקרא לאור הנר באמת אמרו החזן רואה היכן התינוקות קורין ומפרש רבינו תם התם כל באמת הלכה. כתוב בירושלמי הלכה למשה מסיני. אף על גב דאיסור רואה לאור הנר מדרבנן, אלא 'דבר ברור כהלכה למשה מסיני' קאמר"
^ לנבוכי הדור (הראי"ה קוק) פרק יג: "אין לנו קבלות ברורות על פרטי ההלכות איזה מהן הן הלכה למשה מסיני, ואיזה מהן הן דברים שנתקנו ונדרשו על פי בתי דינים שבדורות"
^ למשל, המקור שאיסור העברת ארבע אמות ברשות הרבים הוא הלכה למשה מסיני, מגיע רק לאחר כמה אפשרויות אחרות שנידחו (שבת צו ע"ב). ועוד, שהירושלמי באותה סוגיה מביא מקור אחר לדין זה (ירושלמי שבת פי"א ה"א)
^ כדלקמן ‎פרק צג ו‎פרק צד
^ ירושלמי מגילה פ"א ה"ט: "משם ר' מתיה בן חרש אמרו: מנצפ"ך הלכה למשה מסיני"
^ מגילה פ"א ה"ט: "מאן דאמר בדעץ [כתב עברי] ניתנה התורה – עי"ן מעשה ניסים [בכתב עברי עי"ן נכתבת כעיגול], מאן דאמר אשורי ניתנה התורה – סמ"ך מעשה ניסים"
^ בשאלה באיזה כתב ניתנה תורה נאריך ב‎פרק פט
^ לרבי אברהם בר חייא הנשיא (בניגוד לספר העיבור לאבן עזרא). ספר זה הוא "הספר הראשון בחכמת העיבור" (מתוך שער הספר)
^ ע"פ תקופת רב אדא, בניגוד לתקופת שמואל שהיא בוודא פחות מדויקת
^ ספר העיבור מאמר שלישי שער ה: "וכן [כמו לגבי חודש הלבנה] אין אנו ראויים לומר על העניין הזה [תקופת רב אדא] שרז"ל חקרו על מידת שנת החמה, אבל [אלא] נמסר להם מהר סיני מידתה הנכונה כאשר נמסרה להם מידת החודש"
^ אורך שנת החמה ע"פ תקופת רב אדא הוא 365 יום, 5 שעות, 997 חלקים (כאשר ישנם 1080 חלקים בשעה), 48 רגעים (כאשר ישנם 76 רגעים בחלק). ובלשוננו: 3651/4 יום פחות ½4 דקות בערך
^ מאמר שלישי סוף שער ד: "וזאת התקופה בנויה על מהלך החמה השווה ואין בינה ובין המהלך הזה הפרש כלל"
^ מאמר שלישי שער ה: "ואנו מוצאים מידת שנת החמה לדברי חכמי האומות החוקרים עליה כל ימותם היא שס"ה יום ורביע יום חסר חלק אחד מש' [שלוש מאות] ביום בקירוב מועט, כך אמרו בדבריהם... ובין המידה הזאת ודברי רב אדא ד' חלקים ושני רגעים [כשלוש עשרה שניות] בכל שנה, והשיור הזה אשר ביניהם לא יקבץ ממנו יום אחד אלא אחר ששת אלפים שנה וכגון ארבע מאות וארבעים שנה, וראוי היה השיעור הזה להיבטל במיעוטו"
^ 3651/4 יום פחות 11 דקות ו־14.22 שניות
^ מידת שנת החמה לפי הרמב"ם, ע"פ הל' קידוש החודש פי"ב, מדויקת הרבה יותר מזו של רב אדא, וקרובה מאוד לערך הידוע בימינו
^ מאירי סנהדרין יג ע"א ד"ה ודברים: "ואף שמואל ורב אדא שהיו גדולים בעיבור לא דקדקו בדבריהם אלא שכיוונו על קירוב העניינים..."
^ הארכתי בכך בקונטרס "האם כללי הלוח ניתנו מסיני וכיצד טעות בסיפרה אחת שינתה תפיסה שלימה", פרק י
^ משנה מסכת ראש השנה פ"ב מ"ח־מ"ט: "מעשה שבאו שנים ואמרו ראינוהו שחרית במזרח וערבית במערב. אמר רבי יוחנן בן נורי: עדי שקר הם. כשבאו ליבנה קיבלן רבן גמליאל. ועוד באו שנים ואמרו ראינוהו בזמנו ובליל עבורו לא נראה, וקבלן רבן גמליאל. אמר רבי דוסא בן הרכינס: עדי שקר הן, היאך מעידים על האשה שילדה ולמחר כריסה בין שיניה. אמר לו ר' יהושע: רואה אני את דבריך. שלח לו רבן גמליאל: גוזרני עליך שתבוא אצלי במקלך ובמעותיך ביום הכפורים שחל להיות בחשבונך"
^ פירוש המשנה לרמב"ם ראש השנה פ"ב מ"ז: "ואני מתפלא על אדם [הרס"ג, שייחס את מקורו של חשבון לוח השנה למשה מסיני] שמכחיש ומתווכח בדבר הברור ואומר שדת היהודים אינו בנוי על ראיית החדש אלא על החשבון בלבד, והוא מאמין בכל הלשונות האלה. ואיני חושב שהאומר כן מאמין בכך, אלא היתה מטרתו בדבר זה לנגח את יריבו באיזו צורה שתהיה שלא בצדק או בצדק כיון שלא מצא מפלט מלחץ הוויכוח"
^ פסחים קי ע"ב: "כי אתא רב דימי אמר: שתי ביצים ושתי אגוזין, שתי קישואין ודבר אחר – הלכה למשה מסיני"
^ מאירי פסחים קט ע"ב ד"ה בכמה: "בכמה מקומות ביארנו שבאותם הזמנים היו העם נמשכים אחר דברים המוניים כלחשים ונחשים ופעולות המוניות, וכל שלא היה בהם סרך עבודה זרה ודרכי האמורי לא חששו בהם חכמים לעקרם, וכל שכן במה שהיה הרגילות אצלם בו כל כך שהיה טבעם מקבל בעניין חיזוק או חולשה, וכמו שהעידו בסוגיא זו דקפיד קפדינן ליה דלא קפיד לא קפדינן ליה
^ תוספות יום טוב כלאים פ"ה מ"ה סוף ד"ה אשובה: "ולפיכך מ"ש בכ"מ בשם החכם הר"ר ישראל בתשובתו להרא"ש על דברי הרמב"ם בפירוש המשנה וז"ל הן הן הדברים שנאמרו למשה בסיני עכ"ל לא נאבה לו ולא נשמע אליו בזה כלל וכלל"
^ קדמת העמק (הקדמת ההעמק שאלה על השאילתות) אות ב: "וזהו דאיתא בש"ס בכמה מקומות הלכתא גמירי להו, או לשון גמירי, ורש"י ותוס' מפרשי שהוא הלכה למשה מסיני... כד דייקת תשכח שעת הרמב"ם שלא מנה בהלכה למשה מסיני בהקדמה אלא הני דמפורש הלכה למשה מסיני או בלשון באמת אמרו... אבל בכל הני שאמרו הלכתא גמירי לה או גמירי, אינו הלכה למשה מסיני, אלא מקובל איש מפי איש עד אותו הדור שנגמר אותו הלכה"
^ הקדמת הרמב"ם למשנה ד"ה וכאשר אסף: "שהפירושים המקובלים ממשה אין בהם מחלוקת כלל, לפי שעד עכשיו לא מצאנו שנפלה מחלוקת בין החכמים בשום זמן מן הזמנים ממשה רבינו עד רב אשי שאחד אמר שמי שסימא עין אדם מסמין את עינו כמאמר ה' יתעלה עין בעין, ואחר אמר דמים בלבד הוא חייב. גם לא מצאנו מחלוקת במה שאמר הכתוב פרי עץ הדר שאחד אמר שהוא האתרוג, ואחר אמר שהוא הפריש או הרימון או זולתם. גם לא מצאנו מחלוקת בעץ עבות שהוא ההדס..
^ הקדמת הרמב"ם לפרק חלק, ד"ה היסוד השמיני: "היסוד השמיני. היות התורה מן השמים. והוא שנאמין כי כל התורה הזאת הנתונה ע"י משה רבינו ע"ה, שהיא כולה מפי הגבורה... וכמו כן פירוש התורה המקובל גם כן מפי הגבורה. וזה שאנו עושים היום מתבנית הסוכה ולולב ושופר וציצית ותפילין וזולתם, הוא בעצמו התבנית אשר אמר השם יתברך למשה, והוא אמר לנו והוא נאמן בשליחותו"
^ משנה ברכות פ"א מ"ה: "מזכירין יציאת מצרים בלילות. אמר ר' אלעזר בן עזריה: הרי אני כבן שבעים שנה ולא זכיתי שתאמר יציאת מצרים בלילות, עד שדרשה בן זומא, שנאמר למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך, ימי חייך – הימים, כל ימי חייך – הלילות"
^ משנה נדרים פ"ט מ"ו: "פותחין בימים טובים ובשבתות בראשונה היו אומרים אותן הימים מותרין ושאר כל הימים אסורין עד שבא רבי עקיבא ולימד שהנדר שהותר מקצתו הותר כולו"
^ בבא מציעא סב ע"א: "שנים שהיו מהלכין בדרך, וביד אחד מהן קיתון של מים, אם שותין שניהם – מתים, ואם שותה אחד מהן – מגיע לישוב. דרש בן פטורא: מוטב שישתו שניהם וימותו, ואל יראה אחד מהם במיתתו של חבירו. עד שבא רבי עקיבא ולימד: וחי אחיך עמך – חייך קודמים לחיי חבירך"
^ שבת סד ע"ב: "כדתניא, והדוה בנדתה, זקנים הראשונים אמרו: שלא תכחול ולא תפקוס ולא תתקשט בבגדי צבעונין, עד שבא רבי עקיבא ולימד: אם כן אתה מגנה על בעלה, ונמצא בעלה מגרשה. אלא מה תלמוד לומר והדווה בנידתה? בנידתה תהא עד שתבוא במים"
^ כך עולה מספר חשמונאים (נקרא גם: מקבים) ח"א פרק ב אותיות לא־מ (ובתרגום אחר: אותיות לב־מד): "ויוגד לאנשי המלך ולחיל אשר היו בירושלים בעיר דוד כי ירדו אנשים אשר עברו את מצוות המלך למחבואים במדבר. וירדפו אחריהם רבים וישיגום ויחנו עליהם ויערכו עליהם מלחמה ביום השבת. ויאמר להם רב לכם צאו ועשו כדבר המלך וחיו. ויאמרו לא נצא ולא נעשה דבר המלך לחלל את יום השבת וימהרו לעשות איתם מלחמה. ולא ענו להם ולא השליכו עליהם אבן ולא סתמו את המחבואים. באומרם נמות כולנו בתומנו עדים לנו השמים והארץ כי בלא משפט תיספונו. ויערכו עליהם מלחמה בשבת וימותו הם ונשיהם ובניהם ומקניהם כאלף נפש אדם. וידע מתתיהו ואוהביו ויתאבלו עליהם עד מאוד. ויאמרו איש אל רעהו אם נעשה כולנו כאשר עשו אחינו ולא נלחם בגוים על נפשנו ועל תורתנו עתה מהרה ימחו אותנו מעל פני הארץ. וייוועצו ביום ההוא לאמור כל אדם אשר יבוא אלינו למלחמה ביום השבת נלחם בו ולא נמות כולנו כאשר מתו אחינו במחבואים"
^ דנו על כך והביאו לכך יישובים נוספים, כגון בספר תורת המועדים (הרב שלמה גורן) במאמר "מלחמת החשמונאים לאור ההלכה"
^ מקבים־א ג נד־נה: "ויצווה יהודה ויתקעו בשופרות ויריעו תרועה, וייתן ראשים על העם שרי מאות ושרי חמישים ושרי עשרות. ויעבר קול במחנה לאמור: מי האיש אשר בנה בית חדש ולא חנכו, או ארש אשה ולא לקחה, או נטע כרם ולא חללו, או איש אשר ירך לבבו, ילך וישוב לביתו, ככתוב בספר תורת ה'"
^ משנה מסכת סוטה פרק ח משנה ז: "במה דברים אמורים במלחמת הרשות, אבל במלחמת מצווה הכל יוצאין אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה"
^ אם כי לגבי מקרים רבים יתכן שנתעוררו מחלוקות לאחר תקופה שבה שכחו את התורה, כדברי הרמב"ן (במדבר פרק טו פסוק כב): "שישכחו את התורה, וכבר אירע לנו כן בעונותינו (כי) בימי מלכי ישראל הרשעים כגון ירבעם ששכחו רוב העם התורה והמצוות לגמרי"
^ תוספות חולין ט ע"א ד"ה ואידך: "מכאן מדקדק רבינו תם דאין צריך לקשור בכל יום תפילין כשמניחן שרבינו אליהו היה מצריך לקושרן מדקאמר בהקומץ רבה תפילין מאימתי מברך עליהן משעת הנחה ועד שעת קשירה ולרבינו תם נראה דההיא קשירה היינו הידוק שמהדקו סביב ראשו"
^ תוספות עירובין צה ע"ב ד"ה ידך (ובעוד מקומות): "ידך זו קיבורת – הוא קבוצת בשר שבזרוע שבין המרפק שקורין קודא בלע"ז ובין הכתף וקיבורת כמו קיבורת דאהיני ולא כמו שמפרש קיבורית הוא קביצת בשר שבין פיסת היד למרפק סמוך למרפק, דבכל מקום משמע דתפילין הן בזרוע, ובמסכת אהלות משמע דזרוע הוא בין המרפק ולכתף"
^ מגילה ב ע"ב – ג ע"א "ואמר רבי ירמיה ואיתימא רבי חייא בר אבא: מנצפ"ך צופים [רש"י: נביאי הדורות] אמרום... מהוה הוו, ולא הוו ידעי הי באמצע תיבה והי בסוף תיבה, ואתו צופים ותקינו: פתוחין באמצע תיבה וסתומין בסוף תיבה. סוף סוף אלה המצוות – שאין נביא עתיד לחדש דבר מעתה! אלא שכחום וחזרו ויסדום"
^ מגילה יז ע"ב – יח ע"א: "דתניא: שמעון הפקולי הסדיר שמונה עשרה ברכות לפני רבן גמליאל על הסדר ביבנה... וכי מאחר דמאה ועשרים זקנים, ומהם כמה נביאים, תיקנו תפילה על הסדר, שמעון הפקולי מאי הסדיר? שכחום וחזר וסדרום"
^ ותוס' מגילה ב ע"ב כתבו שכחת אותיות מנצפ"ך: "והיו צופים הללו לאחר ששרף אמון את התורה"
^ תמורה טז ע"א: "תשש כוחו של יהושע, ונשתכחו ממנו שלש מאות הלכות, ונולדו לו שבע מאות ספיקות, ועמדו כל ישראל להורגו... במתניתין תנא: אלף ושבע מאות קלין וחמורין, וגזירות שוות, ודקדוקי סופרים נשתכחו בימי אבלו של משה. אמר רבי אבהו: אעפ"כ החזירן עתניאל בן קנז מתוך פלפולו"
^ הרשב"א שבת קל ע"א ד"ה כגון: "ומשום כך עדיין רפויה בידם, דמועטין שבישראל מניחין תפילין"
^ מאירי ברכות יד ע"ב ד"ה מה: "וראה איך הפליגו בכוונה כלומר שהן צריכין גוף נקי מעבירות ומהרהורים ואין ראוי להניחם אלא לאחר התשובה וקצת חכמים נוהגים להניחם בימים שבין ר"ה ליום הכיפורים אחר התשובה והטבילה והווידויין"
^ מלכים־ב כג כא־כג: "ויצו המלך את כל העם לאמר עשו פסח לה' אלקיכם, ככתוב על ספר הברית הזה. כי לא נעשה כפסח הזה מימי השופטים אשר שפטו את ישראל, וכל ימי מלכי ישראל ומלכי יהודה. כי אם בשמונה עשרה שנה למלך יאשיהו' נעשה הפסח הזה לה' בירושלים"
^ נחמיה ח יג־יח: "וביום השני נאספו ראשי האבות לכל העם הכוהנים והלוים אל עזרא הסופר, ולהשכיל אל דברי התורה. וימצאו כתוב בתורה, אשר ציווה ה' ביד משה אשר ישבו בני ישראל בסוכות בחג בחדש השביעי. ואשר ישמיעו ויעבירו קול בכל עריהם ובירושלם לאמר צאו ההר והביאו עלי זית ועלי עץ שמן ועלי הדס ועלי תמרים ועלי עץ עבות, לעשת סוכות ככתוב. ויצאו העם ויביאו ויעשו להם סוכות איש על גגו ובחצרותיהם ובחצרות בית האלוקים, וברחוב שער המים וברחוב שער אפרים. ויעשו כל הקהל השבים מן השבי סוכות וישבו בסכות כי לא עשו מימי ישוע בן נון כן בני ישראל עד היום ההוא, ותהי שמחה גדולה מאוד. ויקרא בספר תורת האלוקים יום ביום מן היום הראשון עד היום האחרון, ויעשו חג שבעת ימים וביום השמיני עצרת כמשפט"
^ דברי־הימים־ב לד יד־כא (ובדומה לזה במלכים־ב כב ח־יג): "ובהוציאם את הכסף המובא בית ה', מצא חלקיהו הכהן את ספר תורת ה' ביד משה. ויען חלקיהו ויאמר אל שפן הסופר ספר התורה מצאתי בבית ה', ויתן חלקיהו את הספר אל שפן. ויבא שפן את הספר אל המלך... ויגד שפן הסופר למלך לאמר ספר נתן לי חלקיהו הכהן, ויקרא בו שפן לפני המלך. ויהי כשמוע המלך את דברי התורה, ויקרע את בגדיו. ויצו המלך את חלקיהו ואת אחיקם בן שפן ואת עבדון בן מיכה ואת שפן הסופר ואת עשיה עבד המלך לאמר. לכו דרשו את ה' בעדי ובעד הנשאר בישראל וביהודה על דברי הספר אשר נמצא, כי גדולה חמת ה' אשר נתכה בנו על אשר לא שמרו אבותינו את דבר ה' לעשות ככל הכתוב על הספר הזה"
^ ריטב"א בבא בתרא טו ע"א ד"ה ממה: "ממה שנחלקו בספר איוב נראה שלא היה הספר הזה מפורסם אצל הכל אלא גנוז אצל היחידים ועל זה נשתקע ענינו"
^ שפע חיים (הרב יקותיאל יהודה הלברשטאם, האדמו"ר מצאנז) שיעור חומש ורש"י פרשת שופטים תשי"א (וכן בשינוי לשון קל בשו"ת דברי יציב ליקוטים והשמטות תחילת סי' ו): "שמעתי מכ"ק אאמו"ר זי"ע, שפעם אחת בהיותו נוכח בשולחנו הטהור של זקה"ק מצאנז זי"ע, נשאל זקה"ק בתוך הדברים, איזה תפילין הניחו דור המדבר. והשיב זקה"ק תחילה שהניחו שני זוגות תפילין – דרש"י ודרבינו תם
^ ברכות כו ע"ב: "איתמר, רבי יוסי ברבי חנינא אמר: תפלות אבות תקנום, רבי יהושע בן לוי אמר: תפלות כנגד תמידין תקנום"
^ כפי שנאריך לקמן ‎פרק פט
^ תעודות יֵב, המכונות גם: מכתבי יב
^ התעודה בדבר הפסח מתוארכת לשנת 419 לפנה"ס (והיא התיעוד הקדום ביותר לקיום מצוות פסח, פרט למפורש בתנ"ך). לפי המסורת בית המקדש הראשון חרב שלוש שנים קודם לכן. לפי ההיסטוריונים מדובר בתחילת תקופת בית שני (שנבנה לדבריהם בשנת 516 לפנה"ס)
^ באיגרת יֵב המכונה "איגרת הפסח" נכתב כך (במקור בארמית): "אל אחי ידניה וחבריו, החיל היהודי. אחיכם חנניה. את שלום אחי ישאלו האלוקים בכל עת. ועתה: שנה זו, שנת חמש לדריווש המלך. מן המלך שלוח אל ארשם... כעת אתם מנו ארבעה עשר ימים לניסן, ובארבעה עשר בין השמשות עשו פסח. ומיום חמישה עשר עד יום עשרים ואחד לניסן חג המצות עשו, שבעת ימים אכלו מצות. עתה טהורים היו, והיזהרו: מלאכה לא תעשו ביום חמישה עשר וביום עשרים ואחד לניסן. שיכר אל תשתו וכל דבר חמץ אל תאכלו ולא יראה בבתיכם, מיום ארבעה עשר לניסן עם הערב השמש עד יום עשרים ואחד לניסן בהערב השמש. וכל חמץ שיש לכם בבתיכם הכניסו לחדריכם וחתמו בין הימים האלה"
^ תחילת הקדמת הרמב"ם למשנה ד"ה וכאשר: "וכאשר מת [משה רבינו] ע"ה... ומה שלא שמעו מן הנביא ע"ה יש בסעיפיו משא ומתן, ונלמד בו הדין בדרכי העיון בשלש עשרה המידות שניתנו לו בסיני, והן י"ג מידות שהתורה נדרשת בהן"
^ מלבי"ם, תחילת הקדמה לויקרא: "הראיתי וביררתי במופתים נאמנים כי הדרוש הוא הפשט הפשוט המוכרח והמוטבע בעומק הלשון וביסודי השפה העברייה. וכל התורה המסורה בע"פ הלא כתובה על ספר תורת אלקים מפורש ושום שכל ויבינו במקרא את כל דברי הקבלה שנמסרה בסיני עפ"י כללי הלשון ודרכיו וגדריו עפ"י חוקים קבועים וברורים ואמיתיים"
^ רלב"ג בהקדמתו לפירושו לתורה: "בי"ג מידות סמכו הדברים האמיתיים המקובלים להם כדמות רמז ואסמכתא לזיכרון, לא שיהיה מוצא אלו הדינים מאלו המקומות"
^ כוזרי מאמר ג אות עג: "יכול שהיה להם סודות נעלמות ממנו בדרך פירוש התורה היו אצלם בקבלה בהנהגת שלוש עשרה מידות, או שיהיה הבאתם לפסוקים על דרך אסמכתא שהם שמים אותה כסימן לקבלתם וכו' סומכין אותה בפסוק הזה בסימן שמיקל עליהם זכרם"
^ אור השם (לר' חסדאי קְרֶשְׂקַשׂ) בהקדמה: "ואולם להיות כלל המצוות וענפיהם וענפי ענפיהם וכו' נכלל בקיצור נפלא, והוא התורה שבכתב עם הסימנים והמידות שנמסרו על פה, היה מחויב מזה שני עניינים [סיבות]: האחד, השגתם בתכלית הקלות להפלגת הקיצור. והשני, הזכירה והשמירה בהם, וזה אם לקיצורם ואם למידות שהונחו בדמות סימנין, שהם יסודות ופינות לתורה שבעל פה, שזה אחד מאופני הזכירה התחבוליית לעשות סימנין לעניינים כדי שלא תיפול בהם השכחה"
^ אור החיים ויקרא יג לז: "והנה האדון ב"ה בחכמתו יתברך רשם בתורה שבכתב כל תורה שבעל פה שאמר למשה, אבל לא הודיע למשה כל מה שנתן לו בעל פה היכן הוא רמוז בתורה שבכתב. וזו היא עבודת בני ישראל עמלי תורה ללבש ההלכות שנאמרו למשה בסיני והסודות והדרשות כלן יתנו להם מקום בתורה שבכתב, ולזה תמצא באו התנאים וחיברו תורת כהנים וספרי וכו' וכל דרושתם בכתובים אינם אלא על פי ההלכות והלבישם בתורת ה' תמימה שבכתב, ואחריהם ועד היום זו היא עבודת הקודש בני תורה לדייק המקראות וליישבם על פי המאמרים שהם תורה שבעל פה, וזו היא עבודת התורה הנקראת ארץ החיים, ועניין זה לא נמסר למשה כולו לדעת כל תורה שבעל פה היכן היא כולה רמוזה בתורה שבכתב"
^ ספר הקבלה (הראב"ד הראשון), בתחילתו: "זה ספר הקבלה כתבנוהו להודיע לתלמידים, כי כל דברי רז"ל חכמי המשנה והתלמוד, כולם מקובלים חכם גדול וצדיק מפי חכם גדול וצדיק, ראש ישיבה וסיעתו מפי ראש ישיבה וסיעתו, מאנשי כנסת הגדולה שקיבלו מהנביאים זכר כולם לברכה. ולעולם חכמי התלמוד וכל שכן חכמי המשנה, אפילו דבר קטון לא אמרו מליבם, חוץ מן התקנות שתיקנו בהסכמת כולם, כדי לעשות סייג לתורה... ושלא נחלקו רז"ל לעולם בעיקר מצווה אלא בתולדותיה, ששמעה עיקרה מרבותיהם ולא שאלום על תולדותיה מפני שלא שימשו כל צורכן. כיוצא בדבר לא נחלקו אם מדליקין נר בשבת... וכן לא נחלקו אם אנו חייבין לקרוא קריאת שמע ערבית ושחרית או לא... וכן בכל דבריהם"
^ וכן "קרא אשכחו ודרשו"
^ פסחים סו ע"א: "דאין אדם דן גזירה שווה מעצמו"
^ ולגבי היקש הוא מחלוקת ראשונים: רש"י סוכה לא ע"א ד"ה לא מקשינן: "ולא ניתן לדרוש מעצמו מכל שלש עשרה מידות שהתורה נדרשת בהן אלא קל וחומר"
^ משנה ברכות פ"א מ"ה: "מזכירין יציאת מצרים בלילות. אמר ר' אלעזר בן עזריה: הרי אני כבן שבעים שנה ולא זכיתי שתאמר יציאת מצרים בלילות, עד שדרשה בן זומא, שנאמר למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך, ימי חייך – הימים, כל ימי חייך – הלילות. וחכמים אומרים: ימי חייך – העולם הזה, כל ימי חייך – להביא לימות המשיח"
^ בבא מציעא סב ע"א: "שניים שהיו מהלכין בדרך, וביד אחד מהן קיתון של מים, אם שותין שניהם – מתים, ואם שותה אחד מהן – מגיע לישוב. דרש בן פטורא: מוטב שישתו שניהם וימותו, ואל יראה אחד מהם במיתתו של חבירו. עד שבא רבי עקיבא ולימד: וחי אחיך עמך – חייך קודמים לחיי חבירך"
^ זבחים סא ע"ב – סב ע"א: תנן התם: וכשעלו בני הגולה, הוסיפו עליו ד' אמות מן הדרום וד' אמות מן המערב כמין גמא... כי אתא רבין אמר ר"ש בן פזי משום בר קפרא: שיתין הוסיפו. מעיקרא סבור: מזבח אדמה – שהוא אטום באדמה, ולבסוף סבור: שתיה כאכילה, ומאי מזבח אדמה? שהוא מחובר באדמה, שלא יבננו לא על גבי כיפים ולא על גבי מחילות"
^ סוכה לה ע"א: "תנו רבנן: פרי עץ הדר – עץ שטעם עצו ופריו שווה, הוי אומר זה אתרוג. ואימא פלפלין! ... רבי אבהו אמר: אל תקרי הדר אלא (הדר) דבר שדר באילנו משנה לשנה. בן עזאי אומר: אל תקרי הדר אלא (אידור) [הדור] שכן בלשון יווני קורין למים (אידור) [הדור]. ואיזו היא שגדל על כל מים? הוי אומר זה אתרוג"
^ ברכות לב ע"א: "ואמר רבי אלעזר: משה הטיח דברים כלפי מעלה, שנאמר: ויתפלל משה אל ה', אל תקרי אל ה' אלא על ה', שכן דבי רבי אליעזר בן יעקב קורין לאלפי"ן עייני"ן ולעייני"ן אלפי"ן"
^ נראה שמתן תורה קדם לשפה היוונית
^ אמנם הוא לא כתב בפירוש שדרשות אלו נתחדשו בתקופה מאוחרת יותר. ואולי כוונתו שניתנו מסיני מראש לצורך רוח הזמן שתשתנה בעתיד
^ קידושין לה ע"ב: "לכדתניא: לא יגלחו – יכול גילחו במספריים יהיה חייב? ת"ל: לא תשחית, יכול לקטו במלקט וברהיטני יהא חייב? ת"ל לא יגלחו, הא כיצד? גילוח שיש בה השחתה, הוי אומר זה תער"
^ לנבוכי הדור (הראי"ה קוק) פרק יד ד"ה למשל וד"ה אמנם: "מצוות 'לא תשחית את פאת זקנך'. נדרוש בטעמה הטעם היותר פשוט, דהיינו שלפי מושג הימים ההם היתה גדיעת הזקן אות להשחתת התואר של אבילות ועבדות, וחפץ התורה הוא לרומם את רוח עם ישראל בצאתם מעבדות לחירות ואסרה עליהם כל דבר המשחית את הוד הפנים, כמו 'לא תתגדדו ולא תשימו קרחה', וכן פי׳ חז״ל ׳בנים אתם לד' אלוקיכם – וראוי לכם להיות נאים ולא להיות גדודים'..
^ בבא מציעא כז ע"א: "שור ושה דכתב רחמנא למה לי? שור דאפילו לגיזת זנבו, ושה לגיזותיו. ולכתוב רחמנא שור, דאפילו לגיזת זנבו, וכל שכן שה לגיזותיו! אלא אמר רבא: חמור דבור לרבי יהודה, ושה דאבידה לדברי הכל קשיא"
^ ויש אומרים: נחמיה העמסוני
^ פסחים כב ע"ב, קידושין נו ע"ב, בבא קמא מא ע"א: "כדתניא: שמעון העמסוני, ואמרי לה נחמיה העמסוני, היה דורש כל אתים שבתורה. כיוון שהגיע לאת ה' אלקיך תירא – פירש. אמרו לו תלמידיו: רבי, כל אתים שדרשת מה תהא עליהן? אמר להם: כשם שקבלתי שכר על הדרישה, כך אני מקבל שכר על הפרישה. עד שבא רבי עקיבא ודרש: את ה' אלקיך תירא – לרבות תלמידי חכמים"
^ ספרא פרשת שמיני פרשה ג אות ז: "ומכל נפש החיה אשר במים שקץ הם לכם – חיה זו חית הים, הנפש להביא את הסירונית. יכול תהא מטמא באהל כדברי רבי חנינא, תלמוד לומר ואת"
^ וכן מהתשובות לשאלות בפרקים נוספים בשער זה, כגון ב‎פרק עב
^ פסחים סו ע"א: "בשלמא גזירה שווה לא גמריתו, דאין אדם דן גזירה שווה מעצמו"
^ רש"י סוכה יא ע"א ד"ה לא ילפינן: "אלא אם כן למדו מרבו, ורבו מרבו עד משה רבינו"
^ הוריות ד ע"ב: "בעי ר' זירא: [פסקו בית דין את הדין] אין שבת בשביעית, מהו? במאי טעו? בהדין קרא: בחריש ובקציר תשבות, בזמן דאיכא חרישה איכא שבת, ובזמן דליכא חרישה ליכא שבת, מי אמרינן: כיוון דמקיימין לה בשאר שני שבוע, כביטול מקצת וקיום מקצת דמי, או דלמא כיוון דקא עקריין ליה בשביעית, כעקירת הגוף דמי?"), ומסתבר שאילו היו מקבלים את כל דרשותיהם במסורת, לא היו יכולים לטעות בכך.
גם מצינו ששמעון העמסוני [103] היה דורש כל אתין שבתורה, ואחר כך פירש מכך מכוח קושיה [104], ומוכח שמה שדרש בתחילה היה מדעתו.
יש דרשה לגבי דיני אכילה וטומאה של סירונית [105], דהיינו "בת ים". כיוון שעל פי הידוע לנו אין יצור כזה במציאות, על כורחך דרשה זו לא נתקבלה מסיני אלא דרשוה מדעתם ועל פי ידיעותיהם.

מהתשובות השונות לשאלה אלו פרטים ניתנו מסיני [106], עולים חילוקים עצומים להבנה האם אלפי פרטים ופרטי פרטים נזכרו ונמסרו דור אחר דור במשך למעלה מאלף שנה, או שהמסורת שבעל פה היתה מצומצמת בעיקר לדרכי הדרש ולפרטים מעטים.

גזירה שווה

גזירה שווה היא מידה מיוחדת שעליה נאמר במפורש שאין אדם דן גזירה שווה מעצמו אלא אם כן קיבלה מרבותיו [107]. אמנם גם לגבי מידה זו יש מקום לסברתם של חז"ל.
ראשית, לא מפורש מהו המקור שממנה קיבלו רבותיו, ונחלקו האם מקורה ממשה רבינו [108]. רש"י קידושין יז ע"א ד"ה מיכה מיכה: "אין אדם דן ג"ש מעצמו, ומסורה היא להם מרבותיהם ומסיני איזו תיבה נכתבה לג"ש ככל דבר הלמד מחבירו"
^ קנאת סופרים (לרבי חנניה קזיס) על ספר המצוות לרמב"ם, שורש ב, דף יב: "והיו דנין כל אחד מעצמו באותן מידות, חוץ מהגזירה שווה שהתנו בה דאין אדם דן מעצמו אם לא מפי רבו ורבו מרבו עד בית דין הגדול"
^ תלמוד ירושלמי פסחים פ"ו ה"א: "גזירה שווה שאמרת, שאין אדם דן גזירה שווה מעצמו. רבי יוסי בר רבי בון אמר בשם ר' אבא בר ממל אם בא אדם לדון אחר גזירה שווה מעצמו עושה את השרץ מטמא באוהל ואת המת מטמא בכעדשה, דו דרש (ויקרא יא לב) בגד עור (במדבר לא כ) בגד עור לגזירה שווה. כך אם יהיה השרץ בידו של אדם אפילו טובל במי שילוח או במי בראשית אין לו טהרה עולמית, השליכו מיידו מייד הוא טהור. ר' יוסה בי רבי בון בשם רבי בא בר ממל: אדם דן גזירה שווה לקיים תלמודו ואין אדם דן גז"ש לבטל תלמודו. רבי יוסי בי רבי בון בשם ר' בא בר ממל: אדם דן ק"ו לעצמו ואין אדם דן גזירה שווה לעצמו, לפיכך משיבין מק"ו ואין מושיבין מגזירה שווה"
^ הליכות עולם שער רביעי פרק ב אות טז: "דכל גזרות שוות נמסרו למשה מסיני סתם, ומסרן הכתוב לחכמים איזו גזירה שווה נדון. אלא שלא נמסרו בשווה, פעמים נמסרו המקומות לבד כלומר פלוני ילמוד מפלוני נשארו תיבות הגזירה שווה לחכמים לדון איזו הן... ופעמים נאמרו התיבות סתם מילה פלונית תלמוד ממלה פלונית... ולא נמסרו המקומות והחכמים מבקשים מנוח לתיבות אשר ייטב להם לדורשם בהם"
^ פסחים נ ע"ב: "בני ביישן נהוג דלא הוו אזלין מצור לצידון במעלי שבתא. אתו בנייהו קמיה דרבי יוחנן, אמרו לו: אבהתין אפשר להו, אנן לא אפשר לן . אמר להו: כבר קיבלו אבותיכם עליהם, שנאמר שמע בני מוסר אביך ואל תיטוש תורת אימך"
^ שו"ת רש"י סימן רנח (וכן הועתק בשיבולי הלקט הלכות שמחות תחילת סימן יג): "וישראל חכמים בני חכמים הם, ואם אינם נביאים, בני נביאים הם, ומנהגם שלמדו מן האבות תורה היא, שאין להוסיף ואין לגרוע"
^ האגודה מסכת סופרים סוף פרק יג: "ונהגו העם כן, שאין הלכה נקבעת עד שיהא מנהג, וזה שאמרו מן הוותיקין, אבל מנהג שאין לו ראיה מן התורה אינו מנהג"
^ מרדכי בבא מציעא תחילת פרק ז אות שסו: "שנינו עלה דמתני' בירושלמי המנהג מבטל ההלכה. כתב בספר א"ז כגון שהוא מנהג קבוע ע"פ חכמי המקום כדאמרינן במס' (סוטה) [סופרים] שאין הלכה נקבעת אלא עד שיהא מנהג. וזהו שאמר מנהג מבטל ההלכה. פירש מנהג ותיקון, אבל מנהג שאין לו ראיה מן התורה אינו אלא כטועה בשיקול הדעת. וכמה מנהגים גרועים דלא אזלינן בתרייהו..."
^ ריטב"א פסחים נא סוף ע"א: "וכתב עוד ז"ל, והדבר פשוט שאין משנתינו וכל גמרא ועובדי אלא במנהג שהוא להחמיר, אבל במנהג להקל לעולם אין חוששין לו ואפי' היה על פי גדולים שבעולם כל שנראה שיש בו צד איסור לחכם בעל הוראה אשר יהיה בימים ההם, שאין לנו אלא שופט שהוא בימינו
^ מורה באצבע (לחיד"א) סוף סימן ו אות קצ: "וזה כלל גדול, שלא ינהג שום דבר עד שידע שורש המנהג מרז"ל או מכתבי האר"י ז"ל האמיתיים או שידע טעם כעיקר למנהג"
^ חכמת אדם (לבעל החיי אדם) שער השמחה הנהגת חברה קדישא והאבל, אות יג: "הנר שמדליקין כל שבעה בבית שמת בו, הוא מנהג נכון"
^ שו"ת תורה לשמה (לבעל הבן איש חי) סימן תקכ: "ועל מה ששאלת בעניין הדלקת נר בתוך השבעה בבית הנפטר. דע כי כתב רבינו בחיי ז"ל בפ' תרומה וז"ל: וידוע כי הנשמה נהנית בהדלקת הנרות... ועל כן המשילה שלמה הע"ה לנר הוא שאמר נר ה' נשמת אדם עכ"ל הרי לך שהנשמה יש לה הנאה מן האור... ועל כן בתוך השבעה אשר נפש הנפטר עודנה מצויה בתוך הבית כפי ההתחלקות וכמ"ש רבינו האר"י זצ"ל בטעם ז' ימי אבלות לזה מדליקין נר שם בעבור הנאת הנפש"
^ המאמר "מנהגי אבלות – על כמה מנהגי אבלות שאינם כהלכה או שאין ראוי להנהיגם" (הרב משה צוריאל, הודפס ב"לשעה ולדורות" תשע"ב), אות כ: "חשב בן איש חי להביא ראיה למנהג מדברי רבינו בחיי, ובאמת אין שום ראיה משם לעניין נר לכבוד המת, כי מדובר על נשמת החי המתבונן בלהבה! וכיוון שאחרי כל בקיאותו הידועה של המחבר, הוא לא הביא אלא דבר זה מן רבינו בחיי, יש הוכחה מכך שלא ידוע לו מקור למנהג זה להדליק בבית דירה של המת"
^ שו"ת משפטי עוזיאל כרך ג אורח חיים סימן כג: "הדלקת נרות חשמל לנר יא"צ..
^ שו"ת אמרי שפר (ר' אליהו קלצקין) סי' פה: "ובמהרי"ל, דכל מה שמתוסף אורה כו' בכל זווית וזווית דבית הכנסת מדליקין נרות בבית הכנסת ביום טוב... והיינו דווקא במה שיש בהם איזה הנאה שמוסיף אורה בכל זווית, ובפרט שבימיהם דרו במבואות הגהעטא [גטו] ולא היה אור השמש מאיר בכל זוויות הבית כנסת, ועיין ירושלמי פ"ג דשביעית, שהיה זקנו מדליק נר לרבים במבואות האפלות..
^ שו"ת חתם סופר חלק ו ליקוטים סימן כז ד"ה יען: "אפי' להסוברים דהדלקת נר בבית הכנסת חשיב טפי מחילוק עניים, היינו בבית הכנסת, אבל הדלקה בחדר א' לנשמתו של אדם, ואפילו להדליק על ציון שבקברו, לא ידעתי מצווה רבה בזה"
^ תשובות והנהגות כרך א סימן תשב (ב): "ושמעתי מדוד"ז הגר"א פינס ז"ל, שבבית א"ז רבינו הגדול הגר"א זצ"ל, כנראה לא החזיקו כלל במנהג להדליק נר ליאהרצייט"
^ ירושלמי ראש השנה פ"א ה"א: "תני שמואל ופליג: בחודש השלישי לצאת בני ישראל מארץ מצרים, מיכן שמונין חדשים ליציאת מצרים. אין לי אלא חדשים, שנים מניין? וידבר ה' אל משה במדבר סיני בשנה השנית. אין לי אלא לאותו הזמן, לאחר הזמן הזה מניין? בשנת הארבעים לצאת בני ישראל מארץ מצרים. אין לי אלא לשעה, לדורות מניין? ויהי בשמנים שנה וארבע מאות שנה לצאת בני ישראל מארץ מצרים וגו'. משנבנה הבית התחילו מונין לבניינו, ויהי מקץ עשרים שנה אשר בנה שלמה את שני הבתים וגו'. לא זכו למנות לבניינו, התחילו מונין לחורבנו, בכ"ה שנה לגלותינו בראש השנה בעשור לחדש וגו'. לא זכו למנות לעצמן, התחילו מונין למלכויות שנאמר בשנת שתים לדריווש, בשנת שלש לכורש מלך פרס"
^ איגרת רב שרירא גאון אות פו: "וביומי דרבי, נחת רב לבבל בשנת תק"ל שנה למלכות יוון דרגילנא ביה"
^ הרמב"ם (הל' גירושין פ"א הכ"ז) כתב על כך: "וכבר נהגו כל ישראל למנות בגיטין או ליצירה או למלכות אלכסנדרוס מוקדון שהוא מניין שטרות"
^ סדר עולם רבה (ליינר) פרק ל: "מכאן ואילך צא וחשוב לחורבן הבית, ובגולה כותבין בשטרות למניין יוונים"
^ שלא הוזכר בירושלמי הנ"ל
^ מאור עיניים אמרי בינה תחילת פרק כה: "זו חזיתי כי אם תשאל לימים ראשונים יתברר לך שהמניין ליצירה איננו איתנו למנהג רק מזמן רב אחרי חתימת הגמרא, או למרבה מעת החתימה"
^ אריכות בכל זה במאמר "המניין לבריאת העולם והתחלת השימוש בו", מהרב שי ואלטר. הודפס בהמעיין טבת תשע"ג 204, עמודים 5–19
^ מאור עיניים אמרי בינה פרק כה: "ויהי כי ראו חשבון השנים מאדם ועד בניין שלמה מבואר בתורה ובנביאים, זולת המסופק באורך שיעבוד מצרים שהוא מפורש מחכמינו, ומצאו קבלת ת"י שנים על בית ראשון... בית שני נמשך ת"כ שנים... קבעו בם מסמרות למניין היצירה"
^ והרי אפילו השנים שעד אברהם כוללות חיבור של עשרים דורות
^ מגילה יא ע"ב: "דכתיב כי לפי מלאות לבבל שבעים שנה אפקד אתכם, וכתיב למלאות לחרבות ירושלים שבעים שנה... אמר רבא: שנים מקוטעות הוו"
^ 400 שנה מלידת יצחק ועד יציאת מצרים, 480 שנה מיציאת מצרים ועד בניין בית המקדש הראשון, 410 שנות בית ראשון, 420 שנות בית שני. שעל פי דרך הפשט, אילו מניינים אלו מדוקדקים, הרי פלא שכולם מספרים עגולים
^ כדלקמן ‎פרק פג בכותרת "מספרים עגולים"
^ ב‎פרק ס
^ חשבונות הגאולה עמוד 12: "טעות גדולה נפלה בתאריך העברי. התאריך שאנו מונים עתה לבריאה חסר ומפגר קרוב למאתיים שנה [186 שנה]. שנת ה'תשכ"ד צריכה להיות למעשה שנת ה'תתק"י"
^ מעשה ניסים (לרבי ניסים ב"ר משה ממרסיי) עמודים 273–274: "ואמנם חיי הראשונים... אמנם יש מי שפירש שהכוונה בחיים ההם – קיום נימוסיו והנהגותיו הזמן הנזכר, בין בחייו בין אחר מותו. כי אלו, אפשר שהיו אנשי שם, מחקים חוקים ונימוסים ומנהגים במידותיהם, גם במאכלם ומשתיהם ובמלבושיהם, ואחר הזמן ההוא אפשר שנשתכח הכל ובחרו דרך אחרת
^ כוזרי מאמר א אותיות מד־מה: "אמר הכוזרי: גם זה תימה, אם יש אצלכם מניין ברור מבריאת העולם. אמר החבר: בו אנו מונים, ואין בין היהודים בזה מחלוקת מהודו ועד כוש"
^ באר הגולה (למהר"ל) באר הרביעי פרק א ד"ה ועתה: "ועתה תראה כי רוב דבריהם הוא בדרך משל ומליצת החכמה. בפרק הדר (עירובין סג א) אמר שם, כי אסור להורות בפני רבו, וחייב מיתה. איתביה, תלמיד אחד היה לרבי אליעזר, שהורה הלכה בפני רבו. אמר לה רבי אליעזר לאימא שלום אשתו, תמהני אם יוציא זה שנתו, ולא הוציא שנתו... שלא תאמר משל היה, עד כאן. הרי מפני שדרך חכמים לדבר במשל כשמדברים בדברים נפלאים, כמו זה שרבי אליעזר אמר לא יוציא זה שנתו, וכן היה, ויש לעלות על דעת שהיה משל... ואם כן, הדברים אשר הם מופלגים, כאשר לא פירשו שאינו משל, כמו שפירשו כאן, הם דברי חכמה, והם כמו משל. ולפיכך אין לתמוה כאשר יראה בדבריהם הנראים לסכלים רחוקים מן הדעת, [ש]הם דברי חכמה"
^ הובא בכמה מקורות: מדרש אלה אזכרה, קינות, חזרת הש"ץ למוסף של יום הכיפורים
^ בתקופת המרד של בר כוזיבא
^ רשב"ג הזקן, בניגוד לרשב"ג השני
^ רבינו בחיי בראשית מד יז: "ויש לך לדעת שלא היו בזמן אחד ולא נדונו כולן ביחד"
^ המכונה בטלמיוס (במקור: פְּתוֹלֶמָאיוֹס), מהמאה ה־2
^ אברבנאל שמות יב ד"ה והלימוד השלישי: "עד שמפני עוצם החכמה שהיתה בחכמי ישראל בדבר הזה, הפליג בטלמיוס היווני לשבח ולפאר מי שהמציא זה המחזור של י"ט שנה במלאכת העיבור אשר לבני ישראל, וכתב שזה יוכיח שהיתה ביניהם נבואה"
^ אלמגסט, הספר החשוב ביותר של האסטרונומיה היוונית
^ למותר לציין שבכל כתביו לא מצינו שמזכיר את היהודים, את שבח חשבונותיהם ואת הנבואה
^ גם לגבי אורך שנת החמה, דעת חז"ל לא היתה מדויקת מזו של היוונים
^ הארכתי בעניין זה בקונטרס "האם כללי הלוח העברי ניתנו מסיני? וכיצד טעות בסיפרה אחת שינתה תפיסה שלימה?"), ולכן סברו שאין אפשרות להגיע לערך המולד הממוצע באופן טבעי. על כל פנים, הסיפור עצמו, שתלמי התפעל מכך ותלה חשבונות אלו בנבואה, ככל הנראה לא אירע ^[151]. הערך הידוע לנו היום של שנת החמה הוא 365 ורבע יום פחות 11 דקות ו־14.22 שניות
^ הארכתי בעניין זה בקונטרס "מנא להו – מהו מקור חכמתם של אומות העולם ועיון בדעה שמייחסת את מקור חכמתם לעמנו"
^ רשב"ץ בספרו מגן אבות (בהקדמה ד"ה ואחר): "ואריסטו היה מצווה לשמוע את כל דברי התורה דרך קבלה ולייסר הבאים לתת טעם לאזהרותיה ומצוותיה ולגעור במי שמלאו ליבו להקשות עליה"
^ ר' יוסף אבן כספי בספר המוסר (הנקרא גם "יורה דעה", ונדפס גם בספר צוואות גאוני ישראל חלק א עמודים 146 והלאה) פרק יא: "ואני מעיד עלי שמיים וארץ כי אין אני מקטני חכמי הזמן, ואני נשבע בחי העולם כי אריסטו וחבריו ותלמידיו כולם מזהירים לשמור על כל מה שבתורה ובדברי הנביאים ובפרט להיזהר במעשיות (המצוות)... ואמר אריסטו אין הכוונה שתדע לבד אבל (אלא) שתדע ותעשה ותקבל ותאמין כל מה שבא בתורה האמיתית. ולא תעמיד מאוד לבקש טעמים וסיבות למצוותיה ואזהרותיה ולא תקשה לדבר שיונח בה, כי הנביאים ידעו הכל מאת אדון הכל ולא כן אנחנו הפילוסופים חכמי העיון... ולא נשאר על אלה הנכבדים חסידי אומות העולם תרעומת אחרי כל זה, ולכן אמרו רבותינו ז"ל עליהם שיש להם חלק לעוה"ב. והנה הקדמות הניח אריסטו מצד עיון הנפש, ואחר נכנע לאמונת החידוש כי בא בתורה מצד בעלי הנפש הנבואית שהיא למעלה מן העיונית, והכתוב אומר ומודה ועוזב ירוחם"
^ רבי יוסף אבן שם טוב וחכם פרציולו, הובא בשלשלת הקבלה עמ' רמא: "אריסטו בסוף ימיו הודה על כל הנמצא כתוב בתורת משה ונעשה גר צדק"
^ אגרת הרמב"ם לרבי שמואל אבן תיבון: "אמנם הספרים אשר זכרת לי שהם אצלך ועמך, מהם ספר התפוח [המספר שאריסטו חזר בו לפני מותו] וספר בית הזהב, כולם הזיות ורוחות והבלים. ואלה השני ספרים הם מכלל הספרים המיוחסים לארסט"ו ואינם לו"
^ הארכתי בזה בקונטרס "מנא להו – מהו מקור חכמתם של אומות העולם" בפרק טו
^ מגדל עוז על הרמב"ם הל' יסודי התורה פ"א ה"א: "ולדעתי שר"מ ז"ל ידע בהם [בדברי קבלה] בסוף ימיו, שאני מעיד שראיתי בספרד ארץ מולדתנו כתוב במגלה של קלף ישן מיושן ומעושן לשון זה: 'אני משה ב"ר מימון כשירדתי לחדרי המרכבה בינותי בעניין הקץ וכו', וקרובים היו דבריו לדברי המקובלים האמיתיים שרמז רבינו הגדול הרמב"ן ז"ל בתחילת פירושו לתורה... וכמה דרכים יש לי לברר בשידע בנסתרות"
^ שם הגדולים (לחיד"א) מערכת גדולים אות י ס"ק יד (והובא גם במגן וצינה (לרבי יצחק אייזיק חבר) פרק יג, במלחמתו בדבר אמונת הגלגול): "מהר"ר יהודה אריה ממודינא... ראיתי ספר חיי יהודה בכ"י להרב הנזכר... שהוא בתחילה לא היה מאמין בגלגול. ויקר מקרה ששכנתו ילדה בן וכמעט בתוך חודש ללידתו חלה הילד בחולאים קשים שונים ולסוף שישה חדשים ללידתו הגיע קיצו והיה גוסס ושכנתו קראה להרב הנזכר שיאמר פסוקים ודברי תורה בצאת נפשו כמנהג המורים באיטליא, והוא הלך וראה הילד מצטמק ורע הוא גוסס, וקרא איזה מזמורים, והילד פתח עיניו ואמר 'שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד' ויצאה נשמתו באחד והוא פלא. ומהיום ההוא והלאה האמין בגלגול כי עין בעין ראה ילד בן שישה חדשים חולה תדיר מצטמק ורע והוא אומר כגדול בביטוי שפתים פסוק שמע כולו בקול רם. ע"כ דבריו שראיתי בכ"י בספר הנזכר"
^ גם על הגר"א סופר שחזר בו מהתנגדותו לחסידות, והוא הכחיש זאת באגרתו (בסיוון תקנ"ו, בפולמוס השני נגד החסידות): "הנה שמעתי דבת רבים, קול ענות חרופין וגידופין אנכי שומע, שהכת אנשי רשע ובליעל, המכנים עצמם בשם חסידים, המתפרצים מפני אדוניהם לאביהם שבשמים, מתפארים וינאמו נאום, שאני חוזר בי מכל מה שאמרתי עליהם עד הנה, ושכעת אני מסכים לכל מעשיהם, וכי זו הדרך שלהם הדרך הישרה. ובדבר הזה המה מצודדים רבים מבני עמנו... ועל כי שאני חושש פן ואולי יהיו אנשים אשר יתנו מקום לדבריהם, גלל כן אני מודיע נאמנה, שחס ושלום לא יתלו בי בוקי סריקי, לא תהא כזאת בישראל. ועל משמרתי אעמודה כמאז כן עתה. ועל כל מי אשר בשם ישראל יכונה, ואשר נגע יראת ה' בלבבו, מוטל עליו להודפם ולרודפם בכל מיני רדיפות ולהכניעם עד מקום שיד ישראל מגעת"
^ ביניהם גם של רבנים מפורסמים
^ ככל הנראה, המקור המוקדם ביותר שהודפס מעשה זה, הוא בספר מוסר בשם יסודי הדעת (ר' משה רוזינשטיין, משגיח בישיבת לומז'ה), ח"ב, בולגריה תרצ"ח פרק כג עמוד לג: "כמו שיסופר על אריסטו שפעם אחת ראוהו תלמידיו במעשה מכוער, וכאשר שאלוהו היתכן כזאת לחכם כמוהו, השיב להם 'עתה אינני אריסטו'"
^ בספר מאירת עיניים לרבי יצחק ב"ר שמואל דמן עכו, פרשת וישלח ד"ה ואני, עמוד עז: "ארסטו' החכם הידוע, רבו של אליכסנדרוס, שחשק באשת אלכסנדר המלך תלמידו עד שתבעה שתישמע לו, אמרה לו: 'חכם כמוך תובע דבר זה? ואיה חוכמתך ויראתך מאלוהיך?'
^ קודם לכן היו מעשים דומים אצל המוסלמים וההודים, אך שם לא מוזכר אריסטו
^ הסיפור מופיע בגרמנית וצרפתית בתחילת המאה ה־13. יתכן שממציא הסיפור הוא כומר צרפתי בשם ז'אק דה ויטרי
^ ובפילוסופיה בכלל
^ הארכתי בזה בקונטרס "מנא להו – מהו מקור חכמתם של אומות העולם" בפרק טו
^ תפארת ישראל יכין קידושין פ"ד מי"ד אות עז: "שכשהוציא משה רבינו ע"ה את ישראל ממצרים... התעורר מלך ערביי אחד וישלח צייר מובחר לצייר תמונת המנהיג הגדול הזה ולהביאו אליו, וילך הצייר ויצייר תמונתו ויביאהו לפני המלך, וישלח שוב המלך ויביא ויאסף יחדיו כל חכמי חרשים אשר לו, וישאל להם לפשוט על פי פרצוף פניו של משה כפי המצוייר, לדעת תכונת טבעו ומידותיו, ובמה כוחו גדול, וישיבו כל החכמים יחדו אל המלך ויאמרו, אם נשפט על פי ציור קלסתר פניו של האיש הזה המפורסם לגדול, נאמר לאדונינו כי הוא רע מעללים, בגאות וחמדת הממון ובשרירות הלב, ובכל חסרונות שבעולם שיגנו נפש אדם המעלה..
^ שו"ת בני בנים ח"ד חלק המאמרים מאמר ד הערה 3: "בתפארת ישראל בסוף משניות קידושין אות סז שהביא באהדה סיפור מוזר על משה רבינו, ומאז התברר שמקור הסיפור היה סיפור הגויים אודות אריסטו"
^ שיטה מקובצת נדרים לב ע"ב ד"ה שתי עיניים: "מעשה בחכם אחד שלח דמות פרצופו לחכם אחר שהיה מכיר בדמות הפרצופין. נטמן מפני מביעתותיה דההוא פרצוף לסוף שאל לו למה נטמן ממנו וענה אותו הפרצוף מאדם רע שאין [כ]דמותו חמדן ונואף וליסטים ואין להביט אליו. והמביאו נתיירא מלשוב אל אדניו עד ששלח אליו שלא יירא ממנו ושאל לו כל העניין. ואמר לו כל מה ששמע ולכן יראתי לשוב אליך. אמר בוודאי אין חכם כמו אותו בעל הפרצוף שמן הכל אמר אמת שיצרי מגרה בי ומסית אותי לעשות כל זאת אבל החכמה שבי מונעת אותי מכל זה. והחכמה תעוז לחכם להדריכו בדרכי יושר. הרא"ם ז"ל"
^ בחלק מההוצאות מעשה זה הושמט
^ קב הישר (ר' צבי הירש קאיידנובר) סי' פא: "ולכן נ״ל דמחמת זה כתוב בתורה 'כרחם אב על בנים' ולמה לא כתיב כרחם האם על בנים? כי טבע הזכר אשר הוא אוהב את בנו הוא מייסרהו כמ״ש הכתוב 'חושך שבטו שונא בנו ואוהבו שיחרו מוסר', כי כל איש אשר ייסר את בנו הוא אוהב לבנו כמו שהאריך במד״ר פ׳ שמות ע״ש, משא״כ האישה היא רכת לב ואינה רוצה שהאב יכה את בנו או המלמד ובעוד שתינוק קטן אימו נותנת לו כל חפצו וכל משאלות לבו, ואח״כ כשיגדל הנער הוא מבקש לימודו ואח״ב יוצא לתרבות רעה והכל הוא בגרמא דאישה
^ ביניהם: שער אלחנן (ר' אלחנן וסרמן) סי' ק עמוד תרלד, שו"ת משנה הלכות (לרב מנשה קליין, "האדמו"ר מאונגוואר") חלק ט סימן שיא נתיב ב
^ המאמר "של מי הילד הזה" (בן ציון פישלר)
^ לרמב"ן היו ארבעה בנים (חוץ מהבנות), ובשום מקור נוסף לא מוזכר שאחד מהם המיר את דתו. ככל הנראה לא היתה אפשרות שהרמב"ן פגש את האפיפיור
^ מעשיות דומות לגבי יועץ המלך במרוקו, כפר בתימן, הבעל שם טוב נסיך פולני וכומר
^ אוצר כל מנהגי ישורון סי' יט אות ד: "הילדים משחקים בחנוכה במשחק גלגלן (דריידיל) [סביבון]. הטעם, כי גזרו שלא ללמוד תורה, כמו שאנו אומרים בעל הניסים 'להשכיחם תורתך'... והיתה הגזירה שלא יתאספו במקום אחד אגודות אגודות, מצאו חכמים בעת הגזירה עצה נפלאה בזו שעשו משחק הדריידיל להראות את אויביהם אם יימָצאו"
^ במאה ה־16
^ נ – נישט, הפסד
^ תוספות מגילה ד ע"א ד"ה שאף: "פירש רשב"ם שעיקר הנס היה על ידן בפורים על ידי אסתר בחנוכה על ידי יהודית"
^ ספר כלבו סי' מד ד"ה בכ"ה בכסליו: "ויש מפרשים שעל ידי אישה אירע להם הנס הגדול ההוא ושמה יהודית כמו שמפורש באגדה בת היתה ליוחנן כהן גדול והיתה יפת תואר מאוד ואמר המלך יוון שתשכב עמו והאכילתו תבשיל של גבינה כדי שיצמא וישתה לרוב וישתכר וישכב וירדם ויהי לה כן וישכב וירדם ותיקח חרבו וחתכה ראשו ותביאהו לירושלים וכראות החיל כי מת גיבורם וינוסו"
^ מור וקציעה סי' תרע ד"ה ובייחוד לנשים: "ואת זו מצאתי אחרי כותבי לבעל ט"ז ז"ל (ס"ק ב) שעשה ג"כ סמוכות לסברת הטור מאותו מנהג של ביטול מלאכה דר"ח. והוא ז"ל הוסיף לומר שנס חנוכה כמו כן נעשה ע"י הנשים. וזה דבר בדוי (אף על פי שכתבו כן קצת מפרשים) כי באמת אין שייכות כלל לנשים בנס חנוכה יותר מן האנשים. לא אמרו רז"ל, אלא שאף הן היו באותו הנס, וזה כפירש"י ז"ל, שהיוונים גזרו על האישה הנשאת, שתבעל להגמון תחילה (שגזירותם הרעות היו כוללות לנשים כמו לאנשים) לא שהן הנה היו סבה וגורם לנס, כנודע מספר מלחמות החשמונאים, ומדברי היוסיפון (גם הפייטן האשכנזי ביוצר דשבת חנוכה ערבב מעשה שני ניסים מתחלפים, ורחוקים מאוד בזמניהם זה מזה, ולא קרב זה אל זה, אם לא שנאמר שרצה לתת זיכרון גם לנס יהודית, שאירע בזמן קדמון, בימי גלות בית ראשון, ולא מצא לו מקום מיוחד, וצירפו לנס חנוכה, כמ"ש בס"ד בהגהות היוצרות)"
^ ספר יהודית פרק יג: "ותיגש אל העמוד אשר בראש המיטה ותיקח את חרב הלופרנש מעליו. ותשלח את ידה ותיקחהו בציצית ראשו ותאמר יי אלוהים חזקני נא ואמצני אך הפעם. ותך בחוזקה פעמיים על צווארו ותכרות את ראשו ותגל נבלתו מעל המיטה ותיקח היריעה מעל העמוד ותצא. ותיתן את ראש הלופרנש לאמתה ותצווה לתתו אל השק"
^ ספר יהודית פרק ב: "ויהי בשנת שמונה עשרה למלכו [של נבוכדנצר]... ויקרא לראש שרי צבאיו ולמשנהו להלופרנש"
^ שלטי הגיבורים על המרדכי שבת פרק במה מדליקין רמז תנו אות ג: "שעל ידי אישה בא להם הנס, על ידי יהודית כמו שמפורש וכו', והיתה בת יוחנן כהן גדול, והיתה (יפה) [יפת] תואר מאוד, ומארה לאלפורנס שתשכב עמו... וחתכה ראשו..."
^ נימוקי אורח חיים סוף סי' תר"ע ד"ה והנה: "והנה ראיתי במור וקציעה... ולא ראה או לא ידע כי לא לבד על הט"ז הוא חולק בזה, אלא מכחיש דברי רבותינו הראשונים ז"ל אשר מפיהן אנו חיים ובאמונת דבריהם אנו קיימים, הלוא המה המפורש בפירוש הרשב"ם ותוס'... ובאמת אין לנו אלא דברי רבותינו הראשונים והפוסקים ז"ל ובאמונת אומן ביאורם נראה אור עד נכון היום ב"ב זי"ע בכל ענייננו"
^ חשמונאים (הנקרא גם: מקבים) חלק א פרק א אותיות מד־מח: "וישלח המלך ספרים ביד הרצים אל ירושלים ולכל ערי יהודה, ויצוום ללכת בדרכי גויי הארץ. לבלתי הקריב עוד עולה ומנחה בקודש, ולבלתי הסך נסך לה', ולהפר את השבתות ואת המועדים. לחלל את המקדש ואת הכוהנים, ולהקים במות ובתים לאלילים, ולהקריב בשר חזיר וכל בהמה טמאה. ויצווה לבלתי המול להם כל זכר, ולשקץ את נפשותם בכל דבר פיגול, להעבירם מחוקות אלוקים ולשנות את דרכם. וכל איש אשר ימרה את פי המלך, מות יומת"
^ שו"ת הרשב"א ח"א סי' תטו, תטז, תיז
^ כוזרי מאמר א אות א: "ואמר לו הפילוסוף: אין אצל הבורא לא רצון ולא שנאה, כי הוא נעלה מכל החפצים ומכל הכוונות. כי הכונה מורה על חסרון המכון, וכי השלמת כוונתו שלמות לו, ובעוד שלא תשלם הוא חסר. וכן הוא נעלה אצל הפילוסופים מידיעת חלקי הדברים, מפני שהם משתנים עם העיתים, ואין בידיעת הבורא שנוי. והוא אינו יודע אותך, כל שכן שידע כוונתך ומעשיך, וכל שכן שישמע תפילתך ויראה תנועותיך. ואם יאמרו הפילוסופים שהוא בראך, הם אומרים זה על דרך העברה, מפני שהוא עילת העילות בבריאת כל נברא, לא מפני שהוא בכוונה מאתו. ולא ברא מעולם אדם, כי העולם קדמון ולא סר האדם נולד מאדם שקדמו"
^ הובא בספר מקוה ישראל (לר' ישראל קושטא) סי' עט, ואחריו בעוד ספרים רבים עד דורנו: "שנים רבות לפני בנין בית המקדש היו דרים על מקום בית המקדש שני אחים אשר חיו באהבה ואחוה עצומה לימים קיבלו שדה בירושה מאביהם וחילקוהו ביניהם שווה בשווה בכור האחים היה חשוך בנים ואילו אחיו הצעיר נתברך במשפחה ברוכה
^ מהמאה ה־19. אריכות בכך בספר "ממקור ישראל וישמעאל – יהדות ואיסלאם באספקלריית הפולקלור" (חיים שוארצבום) פרק 9 (עמודים 103–110)
^ מראית העין (לחיד"א) בליקוטים שבסופו, לסימן תצג ד"ה ומ"ש: "ומ"ש בברכי יוסף בסימן זה, דיש מי שכתב דפטירת רשב"י ע"ה זי"ע בל"ג לעומר, כן כתב בפרי עץ חיים. אך כבר נודע דבנוסחאות כתבי האר"י ז"ל היה ערבוב וטעות סופר, והנוסחא האמיתית היא נוסחת השמונה שערים שסידר הרב מהר"ש ויטאל ז"ל, בנו של רבינו מהרח"ו ז"ל... והיא שמחת רשב"י... והוא האריך בזה, ולא בא בפיו לומר שהוא פטירת רשב"י ע"ה"
^ תורה בציון (הרב בן ציון מוצפי) עמ' קפ"ז "אמנם מקובל בפי העולם כי יום ל"ג בעומר הוא יום פטירת הרשב"י ע"ה, וכן מובא ומורגל בלשון הפוסקים האחרונים. אבל באמת שאין אף שמץ ראייה שהוא יום פטירתו, ולא ציינו לכך שום מקור מוסמך, ולא חקרו מאין ומהיכן נולדה שמועה זו, ובפרט שלא נרמז כן בדברי רבינו האריז"ל ובדורות שלפניהם כלל"
^ ספר ארץ החיים (רבי אברהם חיים כהן) על תהילים יח: "מגיני – כי הנה היה חילוק בין מגיני מלכי ישראל למלכות בית דוד. כי למלכי ישראל היה מגן בעל שלושה קצוות, כזה... [צורת משולש], ולמלכות בית דוד היה של שישה קצוות, להורות שיש לה אחיזה במידת מלכות וקבל שפע מן שישה קצוות ודוד הוא השביעי, כזה [צורת מגן דוד]"
^ מדבר קדמות (החיד"א) מערכת ד אות כב: "דוד הע"ה הראהו הקדוש ברוך הוא ברוח הקדש מזמור למנצח בנגינות מזמור שיר אלוקים יחננו וכו' כתוב על טס של זהב מופז עשוי בצורת מנורה, וכן הראה אותו למשה רבינו ע"ה
^ ילקוט יוסף תפילה א סימן צ הערה מו: "הנה הראשון שהזכיר בספרו את המנהג לרשום צורת מגן דוד מעל בית כנסת, הוא בספר אשכול הכופר (שחי במאה הי"ב), על פי ספרי הקבלה, כי שש הקצוות מרמזים על ארבע פינות העולם על הארץ ועל השמיים"
^ כאשר יהודי פראג בחרו את סמל זה לדגלם
^ שו"ת אגרות משה אורח חיים חלק ג סימן טו: "בדבר הפרוכת שיש עליו צורת מגן דוד אם יש בזה איזה חשש
^ ליבוביץ
^ ספר "החזק במוסר" (מר' דורון דוד גולד) עמוד קכה הערה ב (וכן בספר "יקרה מפנינים" (מר' חנוך ביטון) עמ' רמד): "עוד סופר על תגובה מהירה וספונטנית אצל רבי ירוחם ממיר זצ"ל, שפעם אחת נסע ברכבת ובאה הרוח והעיפה כפפה אחת שלו דרך החלון, תיכף ומייד השליך רבי ירוחם מן החלון את הכפפה השנייה כדי שלכל הפחות המוצא יוכל ליהנות מן הכפפות"
^ מָהָטְמָה גנדי, שבעלייתו לרכבת נפל סנדלו האחד והוא השליך את השני, מאותו הטעם
^ דברי יואל (הרב יואל טייטלבוים, "האדמו"ר מסאטמר") חלק ד פרשת תרומה סוף ד"ה ועתה, עמוד רנג: "הן היום אין הדבר כן, אלא גם בדברי אגדה צריך לדעת מבטן מי יצאו הדברים, כי בדברי אגדה יש לחשוש ביותר פן מלובשים בהם דברי מינות וכפירה, ואפילו סיפורי מעשיות בעלמא צריך לדעת מקורם"
^ ברכה משולשת (לר' צבי מושקוביץ), מתוך הסכמתו של הרב יוסף שוורץ (מחבר שו"ת גנזי יוסף ועוד) לספר: "אולם בעבודה כזו [של ליקוט סיפורי צדיקים] צריכים להיות נזהר שלא להביא עניינים המביאים לידי צחוק מכאיב ולתלות בוקי סריקי בקדושי עליון ח"ו ולהכחיש עי"ז האמונה האמיתית... כאשר האריך בזה בלהבת קודש בספר ד"ת ח"ב (אות ע"ח) וז"ל: אמת כי סיפורי מעשי הצדיקים האמיתיים הם גורמים ליראת שמיים ומסוגלים לכל דבר, אבל לעומת זה התגברו הכזבים ומדפיסים ספרים מלאים שקרים, והמה מבלי ומחריבי עולם בדברים כאלו שהם כנגד התורה, ומביאים את האנשים לחשוב מחשבות פיגול ח"ו, ולכן אקווה כי מעלת כבודו נ"י בוודאי ידקדק היטב בעבודתו וידפיס רק ממקורים נאמנים"
^ מהמעשים המכונים "סיפורים חסידיים"
^ אמונה ברורה (לרב ראובן פיירמן) פרק א סעיף 6 עמוד 43
^ אברהם בנימין אדמונד ג'יימס דה רוטשילד, המכונה "הנדיב הידוע" ו"אבי היישוב"
^ או נוסח דומה
^ נתיבי אור (ר' ניסים יגן) מועדים עמ' קמב, סיפורים מחכימים (ר' משה הלל קלצקין), בתחילת הקונטרס ד"ה "גאווה בעושר"
^ הסתייגות מסוימת ממעשיה זו מופיעה בקובץ אור ישראל מונסי ניו יורק, גיליון נז עמוד רנב: "בסיפורי העם של הדורות האחרונים השתרשה אגדה נוספת שאין עימנו יודע עד כמה היא נכונה... אגדה זו מספרת על אחד העשירים לבית רוטשילד אשר היה תמיד מתגאה בעושרו ואומר שמרוב עושרו ועוצם רכושו מובטח הוא שלא ימות מרעב... וכך עברו כמה ימים עד שנפח את נשמתו ברעב"
^ עיתון "ידיעות עיריית תל אביב" מתאריך תשרי־חשוון תרצ"ה אוקטובר (בפועל העיתון יצא לאור מעט לאחר סיום חודש אוקטובר, שכן הברון נפטר ב־2 בנובמבר) 1934 עמוד 6: "בימיו האחרונים נגנז מאור עיניו של הברון, אך כל יתר חושיו עמדו בו ומרכז מחשבותיו היה, כמו תמיד, ארץ ישראל... שישה שבועות קודם מותו חלה וסבל מחולשת הלב שהלכה וגברה בשבוע האחרון... ביום ו', כ"ד חשוון, ביקש הברון לטלגרף לראש רבני ארץ ישראל הרב קוק, שיתפלל לשלומו. ובאותו יום בצהרים גווע בשקט ובלי ייסורים"
^ עיתון "דבר" כ"ה חשוון תרצ"ה, 3 בנובמבר 1934 (מוצאי שבת): "'הנדיב הידוע' חולה קשה. מפאריס נתקבלה טלגרמה, שהנדיב הידוע בארון אדמונד רוטשילד חולה קשה. הרב קוק קיבל טלגרמה, שמבקשים להתפלל לשלומו של הבארון" [בפועל, הברון נפטר כבר יום לפני כן, אך הידיעה על כך התעכבה]
^ ברוב המקורות המעשה סופר על "הברון רוטשילד" סתם, הוא אברהם בנימין אדמונד ג'יימס דה רוטשילד, המכונה "הנדיב הידוע" ו"אבי היישוב"
^ המקור הקדום ביותר שהודפס הוא ככל הנראה בספר "סאנוק – ספר זיכרון לקהילת סאנוק והסביבה" (נדפס בשנת תש"ל), עמ' 250: "הלילה הפולני קלט את הכל... המנגינות... שיר הערש... הזמר... ועל רוטשילד הגווע מרעב בין כל אוצרותיו לאחר שהגיף מאחוריו את הדלת בטעות ושוב לא יכול לצאת"
^ שערים פרשת תישא תשנ"ג עמוד 22: "בכל פעם שהיה קרל [רוטשילד] מסיים עסקה מוצלחת היה חוכך ידיו בהנאה גלויה ואומר: כבר הבטחתי את עצמי מפני מיתה ברעב"
^ שבילי המידות והערכים עמוד 313 (מאת ר' חנן לוי): "ידוע הסיפור של אחד מעשירי בית רוטשילד שאמר בזחיחות הדעת כי הוא לעולם לא ימות מרעב"
^ שערי תפילה עמוד קכא: "וידוע המעשה באחד העשירים לבית רוטשילד, שאמר שה' יכול להמית אותו בכל מיני מיתות, אבל מרעב הוא ודאי לא ימות, שכן בעושרו הגדול יוכל תמיד להשיג מזון, וסופו היה שננעל בתוך כספת מלאה אוצרות ומת מרעב כשרכושו העצום לידו ואין עוזר לו"
^ סיפורים מחכימים (ר' משה הלל קלצקין), בתחילת הקונטרס ד"ה "גאווה בעושר": "בטרם מותו כתב על הקיר בדם שהוציא מידו 'אני ערערתי על יכולתו של ה' להמיתני ברעב'"
^ לקט רשימות בענייני חינוך לנער (ממרן המשגיח דלייקווד רבינו נתן מאיר וואכטפויגל): "המעשה המפורסם על רוטשילד. המשגיח הזכיר את המעשה המפורסם אודות אחד העשירים למשפחת רוטשילד שהיה רגיל לומר 'מתוך רעב אני כבר לא ימות, בזה אני בטוח כבר'. וסוף דבר היה שהוא נסגר בתוך החדר עם הארון הגדול שבנה לשמור כספו וכשראה שקרב קיצו הוא פתח את הווריד וכתב עם דם על הקיר 'אני רוטשילד שטענתי כל ימי מתוך רעב אני כבר לא אמות – עליו נגזרה הגזירה למות מתוך רעב'. זה הכתב האחרון שמצאו ממנו
^ שבת צו ע"ב – צז ע"א: "תנו רבנן: מקושש זה צלופחד... דברי רבי עקיבא. אמר לו רבי יהודה בן בתירא: עקיבא, בין כך ובין כך אתה עתיד ליתן את הדין. אם כדבריך, התורה כיסתו ואתה מגלה אותו, ואם לאו – אתה מוציא לעז על אותו צדיק..
^ בספרים ובעיתונים
^ בקינה לזכר השואה "אלי אלי נפשי בכי": "ערטילי גוף, עם חתיכת בורית מגוף, הכניסום הבליעל עם אלנטיות. זלעפה אחזתני, זיעת מוות הציקתני, בראותם מושלכים ערמות בערמות"
^ שו"ת פסקי עוזיאל בשאלות הזמן סי' לז, שו"ת ציץ אליעזר ח"ח סי' לה. וכן הוזכר בשו"ת מנחת יצחק ח"א סי' א' אות טז, סי' כט אות ג
^ בכללם גם חוקרי "יד ושם"
^ וכדרכם של שקרים ובדיות – גם אם מאמיניהם ומפיציהם עושים זאת בתום־לב – שהם משמשים נשק ביד שונאי ישראל, שטוענים "מדהאי ליתא, האי נמי ליתא"
^ שפוענחו בטעות כ"שומן יהודי טהור", כאשר משמעותם המקורית היא "המרכז הלאומי לאספקה תעשייתית של שומן"
^ מעשה זה הובא בספר "מעמד האשה בעם ישראל" (ר' ב. קנובלביץ, שנת תשל"ח) עמוד 76, בספר "בדרכי פולין האבלות" (ר' אברהם מרדכי אלתר, שנת תשמ"ז) ח"ב עמוד 375, ביתר אריכות ופירוט בספר "היא תתהלל" (ר' א. אברהם, שנת תשנ"ה) עמודים 31–39 ובספרים נוספים
^ בקינה לזכר השואה "אלי אלי נפשי בכי": "עלי בנות אשר עולפו, רעיות בנפשן שלחו ידן, צ"ג הטהורות יחדיו נספו, ולא חולל תום כבודן"
^ בזמנו נקבע יום זיכרון לזכר תשעים ושלוש הבנות בבתי הספר "בית יעקב"
^ ספר העיונים והדיונים (לר' משה אבן עזרא) עמ' 51 ד"ה וכאשר: "וכאשר גזר עלינו ה' את הגלות השנייה הזאת אשר אנחנו בה קרנו אותו דבר בדיוק בשתי האומות רומי וערב אשר רובנו יושבים בקרבם ודבקה בקודמינו ובאבותינו ז"ל הרשלנות, לא – כי החטא, שלא דאגו להחזיק בשפתם ולהקפיד על עבריותם ולא השכילו ללטוש את לשונם ולערוך את קורותיהם ולזכור את תולדותיהם ומסורותיהם. ומן הראוי היה שלא ישליכו דברים כאלה אחרי אזנם ואחרי גוום. הלא ראו ואין משיב ואין טוען נגדם, שכל האומות התאמצו לכתוב את דברי ימיהם ולהצטיין בהם, וכתבי קדשנו הרבו באמרות הנכבד שבאומרים כתב זאת זכרון... והצורך מעורר לכתוב את דברי הימים על ספר וללמדם לבאים אחרי היוצאים כמאמר הספר והודעתם לבניך ולבני בניך... ומלכינו אשר מלכו כתבו את דברי ימיהם ככתוב הלא הם כתובים על ספר דברי הימים"
^ איגרת הרמב"ם אל חכמי מוֹנטפֶשלֵיר על גזירת הכוכבים ד"ה וכן: "וכן צריכים אתם לידע, שכבר חיברו הטיפשים אלפי ספרים, וכמה אנשים גדולים בשנים – לא בחכמה – איבדו כל ימיהם בלמידת אותם ספרים, ודימו שאותם ההבלים הם חכמות גדולות, ועלה על ליבם שהם חכמים גדולים, מפני שידעו החכמות ההן
^ איגרת תימן פרק ג: "ומה שראוי לך לדעת, שהדברים האלה [אסטרולוגיה] וכיוצא בהם – שווא וכזב. ולא יהיו לך לראיה לפי שתמצאם כתובים בספרים, שהמכזב, כמו שהוא מכזב בלשונו מכזב בקולמוסו, ואין זה נמנע עליו. והכסילים הבוערים הם שיעשו אצלם לראיה אמיתית הדבר בהיותו כתוב"
^ ויואל משה סוף חלק א (סי' קפה ד"ה וכבר): "וכבר הבאתי שדורנו, הדור של עיקבא דמשיחא, הוא הדור של שכחת התורה שאמרו חכז״ל. ודרך הבעש״ט הק׳ נשתכח לגמרי מהדור וכל מי שרוצה ליטול את השם להנאתו ולטובתו אומר זה דרך הבעש״ט כחפצו ורצונו. וחסרי תבונה מתחשבים עם סיפורי מעשיות שרובם ככולם שקרים וכזבים ומשתנים מפה אל פה בשינויים מן הקצה אל הקצה, ואם אלו השקרים נכתבו אח״כ בספר סוברים שהיא ספר תורה. וכבר כתב הרמב״ם ז״ל באגרת תימן על איזה עניין שחלק עליו וז״ל: שראוי לך לדעת שהדברים האלה וכיוצא בהם שווא וכזב ולא יהי׳ לך לראי׳ לפי שתמצאם כתובים בספרים, שהמכזב כמו שהוא מכזב בלשונו, מכזב בקולמסו, ואין זה נמנע עליו, עכ״ל"
^ וממילא לעשיו, שאליו מתייחס אדום כמפורש במקרא בכמה וכמה מקומות (והראשון שבהם, בראשית כה ל: "ויאמר עשו אל יעקב, הלעיטני נא מן האדום האדום הזה... על כן קרא שמו אדום")
^ במדבר כ יד־יז: "וישלח משה מלאכים מקדש אל מלך אדום, כה אמר אחיך ישראל... נעברה נא בארצך..."
^ אבן עזרא בראשית כז מ (שיובא במלואו לקמן): "גם בימי אגריפס כאשר נלכדה ירושלים, באו גדודי אדום לעזור ליהודה"
^ אבן עזרא בראשית כז מ: "וישנים שלא הקיצו משנת האיוולת יחשבו, כי אנחנו בגלות אדום, ולא כן הדבר, רק אדום היה תחת יד יהודה, וכן כתוב ויפשע אדום מתחת יד יהודה (מ"ב ח, כב). גם יואב הכרית כל זכר באדום (מ"א יא, טז). ובעבור שהי' תחת יד יהודה שמחו ביום אידינו והי' אומרים לבבליים ערו ערו עד היסוד בה (תה' קלז, ז). ויותר היה קשה על ישראל החרפה שהיה אדום מחרף אותם, מרעתם. וכן טעם שישי ושמחי בת אדום (איכה ד, כא), ג"כ אל תשמח לבני יהודה (עובדיה א, יב), גם בימי הורקנוס הזקן שמם שומרי ירושלים, והכניסם בברית מילה. גם בימי אגריפס כאשר נלכדה ירושלים באו גדודי אדום לעזור ליהודה. ואומה שהגלתנו הוא מזרע כיתים וכן אמר המתרגם וצים מיד כיתים (במד' כד, כד), והיא מלכות יוון בעצמה כאשר פי' בס' דניאל"
^ אבן עזרא בראשית כז מ (בהמשך דבריו שם): "והי' אנשים מתי מספר, שהאמינו באמונה חדשה, וכאשר האמינו בימי קוסטנטין שחידש כל הדת [כוונתו לקונסטנטינוס הראשון, המכונה קונסטנטינוס הגדול, קיסר של הקיסרות הרומאית המערבית, שקיבל את הנצרות כדת של האימפריה הרומית] ולא הי' בעולם שישמרו התורה החדשה חוץ מאדומיים. ג"כ יקראו היום אנשי מצרים ושבא וארץ עילם ישמעאלים, ואין בהם מי שהוא, מזרע ישמעאלים כי אם מתי מעט"
^ בספרו "יהדות חוק ומוסר", במאמר "רומא בתלמוד ובמדרש" עמוד 144: "השערה אחרת מצויה בכתביהם של מספר חכמי ישראל. לדבריהם הזיהוי הבעייתי נובע מן ההנחה (... למרות שמעולם לא הוכחה) שהנוצרים הראשונים גויסו בעיקר מבין האדומים..
^ שיתכן ששולבו יחד, כדבריו בהמשך שם, כדלקמן
^ שם עמודים 143–144: "הדעה הרווחת היא שמשוואה זו נולדה בעת שמלך הורדוס, איש מושחת ומרושע ממוצא אדומי, על יהודה... כך ברבות הימים זוהתה השושלת האדומית השנואה עם מקור תמיכתה החזק, רומא. כאשר היה מסוכן לתקוף את רומא בגלוי, היו מטיפי בית הכנסת נושאים את דברם נגד אדום או עשיו, כאשר כוונתם האמיתית היתה לאימפריה הרומית"
^ הרב הרצוג שם עמוד 145: "ייתכן שבעיני בעלי האגדה, נראו כמה פיסקאות בספרי הנביאים, העוסקות ביחסי ישראל־אדום לעתיד לבוא, כמתאימות יותר לרומא הענקית מאשר לאדומים שבצדק נראו להם כעם קטן וזניח אשר מזמן הוטמע בתוך העם היהודה. מכאן הגיעו למסקנה שגרעין של העם הרומי נולד כנראה ממקורות אדומיים"
^ הרב הרצוג שם עמוד 145: "ייתכן כמו כן שתהליך זיהוי רומא עם אדום הסתייע באחד מעקרונותיה המבוילים של האגדה 'מעשי אבות סימן לבנים'... בהמשך למגמה זו תרו הדרשנים אחר אב טיפוס עבור רומא. הייתכן שאותה מעצמה אדירה ששיחקה בעבר, ושעדיין שיחקה תפקיד כה חשוב בהיסטוריה הישראלית, לא נצפתה כלל בדברי הנבואה בדברי ימיהם של האבות, ושל יעקב במיוחד? עשיו אבי אדום נראה להם כעונה להפליא על הצרכים... ייתכן מוצאו האדומי של הורדוס תרם גם הוא לתהליך הזה"
^ ונראה שכך יסיק כל מי שיעמיק במקורות היסטוריים מבוססים
^ רעיון זה גם מסביר את התערובת באגדות החורבן (גיטין נו ע"א – נח ע"א) בין חורבן בית ראשון, בית שני, מרד בר כוזיבא
^ הרב הרצוג שם עמוד 139: "כל מי שנכנס למחקר זה כאשר מקננת בליבו התקווה לגלות שבעלי האגדה כיוונו לתוצאות מחקריהם של חכמים כמו ניבוהר, מומסן, ניטשה, שווגלר או דורוי – מתחיל את דרכו בנתיב הלא נכון. ניתוח המקורות הרומיים העתיקים, בדיקה ביקורתית של דברי ימיה הקדומים של רומא וחקירת הארכיאולוגיה הרומית – כל אלה לא עניינו במיוחד את מורי ישראל ודרשניו... משמימתם היתה נשגבה יותר מאשר העלאת עברה הרחוק מתהום הנשייה... להנשים אומץ ותקווה לתוך לב המון עמם המסכן, הרדוף והרצוץ, להרימו מתוך ההווה העצוב והמדכא, ולהגביהו לרמותיו הנשגבות של העתיד הנבואי – אלה היו ממשימותיו המרכזיות של הדרשן. ואכן עמדו נואמי בית הכנסת היטב בשליחותם ההיסטורית המקודשת"
^ תשובות רב האי גאון שנדפסו בספר טעם זקנים (לר' אליעזר אשכנזי), תשובה א (עמודים נה ע"ב – נו ע"ב) וכן בתשובות הגאונים החדשות סי' קטו: "מה שכתבנו אליכם בעבור דברי הבאי שכתבתם אלינו כבר, 'כי יש כמה שמות שיעשה בהם מעשים גדולים שלא יתכן לאדם לעשותם אלא בדרך אות או מופת', והשבני כי אלו וכיוצא בהם דברים בטלים..
^ מעבר יבוק (רבי אהרן ברכיה ממודינה), שפתי רננות, מאמר ג, פרק מג, ד"ה ונחזור (מהדורת אמסטרדם תצב קמד ע"א): "וכבר נודע ממעשה אשר אירע כי ילד אשר לא ישמע לדבר בשום לשון, תחילת דיבורו יהיה בלשון הקודש, כי בעל הטבע שהוא אלוקים בגימטריא טב"ע, הטביע כן בעולמו בסוד אותיות תורתו שבה נסתכל וברא העולם"
^ בניין יהושע על אבות דרבי נתן פרק לז ד"ה ומספרין בלשון הקודש: "נאמר בשם הרמב"ם [כבר העירו שלא ידוע מקור לכך ברמב"ם] אם לא נדבר בתינוק הנולד שבעה שנים שום דיבור, כאשר יגדיל ידבר מאליו לשון הקודש, שהתולדה הוא מבטן"
^ איגרת תשובתו של רבי זרחיה בן שאלתיאל לרבי הלל מפיררא (נדפסה באוצר נחמד חלק ב, וויען תרי"ז) עמודים 135־136: "ועוד אמרת... כי אם היה הילד זמן גדול עומד בין אילמים או בין אנשים ואומנות דוממות... הלשון שיתחיל בו יהיה לשון הקודש בלא ספק, בעבור שהוא היה הראשון וניתן לאדם הראשון בטבע... מה שאמרת שלשון הקודש ניתן לאדם הראשון בטבע הוא שקר בדוי... שידבר האדם (זולתו) [זולת] אלו הכלים [שמיעה ולימוד] זה מבואר מאוד שהוא דבר נמנע, וזה לפי הניסיון ולפי ההיקש, אשר שניהם יבטלו זה המציאות שמצאת אתה וכל חלושי הדעת... מי שגדל בין אומנות דוממות... יהיו נובחין ככלבים"
^ מפתח רעיון (רבי אברהם אבולעפיה, מראשוני המקובלים), מהדורת תשס"ב, עמודים כג־כד: "שידמה מדמה שאם יונח הנער באי נגזר בין אלמים שיגדלוהו שידבר מעצמו לשון הקודש – כי זה הדבר אין בו לא טעם ולא ריח. ואפילו אם תשמע שמלך אחד בחן זה ומצאו כן... כי כל אלה הדברים והדומים להם הם טובים מאוד לאומרם לפני עמי הארץ ולפני הנשים הזקנות ולפני הנערים בעלי הדמיון החזק אשר לא ידעו ולא יבינו בחשכה יתהלכו... ואין זה אצלי חכמה לטעון טענות נבוכות כדי להעלות דבר מהדברים, כי בהימצא שקרות בטענות ההן יפחת הדבר מאוד מהלבבות תחת היותו מתעלה, ותתהפך הכוונה בו"
^ שו"ת מים חיים (הרב יוסף משאש) אורח חיים חלק א סימן נד: "מקור לשון עברי. לחכם הנ"ל. עוד כתבת, כי דרש חד גלילאה במחנכם קדוש, כי לשון עברי, הוא מוטבע בטבע האדם, שאם לא נשמיע לילד שום דיבור, מיום צאתו מרחם, עד שיתחזק בו כח הדבור, אזי ידבר מאיליו בשפה עברית צחה, ושאלת להודיעך דעתי בזה, אם אמת הדבר
^ איילת השחר (הרב שטיינמן) בראשית ב כג: "והבניין יהושע באבות דר"נ פל"ז מביא בשם הרמב"ם שאם לא נדבר בתינוק הנולד ז' שנים שום דיבור, כאשר יגדל ידבר מאליו לה"ק וכו' (וזה גם בתינוק נוכרי). וקשה, שהרי מי שאינו שומע דיבורים לא יכול לדבר כלל (ובמציאות קשה לבדוק דבר כזה, דצריכים למצוא ילד שלא ישמע שום דיבור עד שיהא בן ז' שנים)"
^ איגרת תשובתו של רבי זרחיה בן שאלתיאל לרבי הלל מפיררא דלעיל
^ "הינוקא הפלאי"
^ שמש ומגן (הרב שלום משאש) ח"ג עניינים שונים סי' א: "ראיתי בספר חזון למועד סי' יא... והביא מעשה ששמע אותו מרב אחד, שגם הוא שמע אותו מהרה"ג יהודה צדקה ז"ל. שהיה נוכח באותו מעשה, זה עשרים שנה ויותר, בילד הנולד, ומאותה שעה ממש התחיל להגיד כל התורה כולה... עד שרב גדול מהישיבה (סתר) [סטר] אותו ואז שתק ולא ענה עוד, וסיים על זה, ומעשה רב..
^ דרך שיחה (תשובות הגר"ח קנייבסקי, בעריכת ר' צבי יברוב) עמוד ח: "שאלה: יש מי שמצא עצה איך ליצור תקשורת עם האוטיסטים, והם מדברים כל מיני דברים. האם יש בזה ממש? תשובה: שטותים והבלים
^ מעשה איש (הרב צבי יברוב) חלק א עמוד רח: "משפחתו של יהודי שנזקק לניתוח מסוכן במוחו, פנתה אל רבינו [החזון איש] שיכריע: הניתוח יגרום כמעט ודאי למוות, ומאידך גיסא אין סיכויים להישאר בחיים ללא ניתוח. רבינו התעניין בפרטי המחלה ואח"כ שירטט ע"ג נייר את צורת המוח, וציין בשירטוט כיצד על הנתחים לבצע את הניתוח. לפי שירטוטו בוצע הניתוח בהצלחה רבה בחסדי ה'"
^ כך גם אצל חכמי אומות העולם בעולם העתיק. אנציקלופדיה הלכתית רפואית ערך "מערכת העצבים" פרק "רקע היסטורי": אנטומיה ופיסיולוגיה. בעולם העתיק שררה אי הבנה וטעות יסודית בהבנת התיפקוד של המוח. ביוונית נקרא המוח 'מה שבראש'. היעדר מונח מיוחד לציון שמו של המוח בשפה היוונית, מעיד שבתודעת העם לא יוחסה למוח כל חשיבות
^ ילקוט שמעוני משלי תחילת רמז תתקכט: "ד"א זהו שאמר הכתוב 'והחכמה מאין תמצא', מלמד שהיה שלמה מחפש ואומר היכן היא החכמה מצויה, ר' אליעזר אומר בראש, ר' יהושע אומר בלב, ואתיא כדעתיה דר' יהושע דאמר החכמה היא בלב דכתיב 'נתתה שמחה בליבי'"
^ זוהר, השמטות, כרך א (בראשית) דף רסג ע"ב: "כי חוט השדרה משוך מן המוח של אדם ובא לאמה ומשם הוא הזרע"
^ ככל הנראה, על סמך ההנחה הנ"ל
^ חולין מה ע"ב: "לוי הוה יתיב בי מסותא, חזייא לההוא גברא דטרייה לרישיה, אמר: נתמזמז מוחיה דדין, לאו דלא חיי? אמר אביי: לא, לומר שאינו מוליד"
^ ספר "כתבים רפואיים" (בארבעה חלקים)
^ חזון איש בכורות סי' טז (א) אות יז: "דג מקיא ריעי דרך הפה ומקיא עוברו דרך הפה ויש שביל מן הרחם למעיים ליציאת הוולד, והלכך אפשר לו לבלוע להיכנס לרחם ואפשר ליה לעובר להימצא במעיים"
^ עלון "נטפי שפיות" (הרב דוד בלוך) כי תישא תשע"ו מספר 70 עמודים 4-5: "כידוע שהחזו"א שרטט לפרופסור... כיצד לנתח מוח... ואת כל זה ידע החזו"א מלימוד התורה בלבד..
^ אילת השחר (הרב שטיינמן) בראשית מג לז ד"ה ומסופר: "ומסופר שבזמן המהרש״א אחד חטא בעוון חמור ונצטער מאוד, וא״ל חבירו אל תדאג אני אקנה ממך את העבירה, ושילם לו הרבה כסף בעבור שיקנה ממנו את העבירה. ואח״כ כשמתו ובאו לב״ד של מעלה, האחד טען שמכר את העוון, והשני אמר שלא חשב לקנות ומה שאמר שקונה הי׳ רק בכדי להוריד את עצבות חבירו (וקבלת הכסף לא מוכיח שבאמת רצה לקנות), ושלחו אותם לדין תורה אצל המהרש״א (דכפי שפוסקים בב״ד של מטה כך נפסק בב״ד של מעלה) ופסק שהמוכר צודק"
^ כפי שנביא לקמן ב‎פרק קל
^ ואמרו בדרך צחות, יש זייפנים שלוקחים מחידושיהם של אחרים ומייחסים לעצמם, ויש זייפנים שלוקחים מחידושיהם ומייחסים לאחרים
^ ואפשר שסמכו על דברי הגמרא פסחים קיב ע"א: "חמישה דברים ציווה רבי עקיבא את רבי שמעון בן יוחי כשהיה חבוש בבית האסורין... אם ביקשת ליחנק – היתלה באילן גדול"
^ "אקדמות מילין" ל"אגרת המוסר המיוחסת להרמב"ם מנוקדת ומבוארת" (ירושלים תשס"ז) עמודים לא־לב: "ומאידך גיסא דיברנו עם ת״ח מובהק אחר שליט״א, אשר טען בכל תוקף שאיגרת זו הרמב״ם כתבה! ומנמק את טענתו, ואומר: יש מסורת אצל כלל ישראל בכל הדורות כולם, שאיגרת זו כתבה הרמב״ם, וכן הרבה מגדולי ישראל ציטטו ממנה כדבר פשוט שאלו הם דברי הרמב״ם. כגון: המהרש״ל, החת״ס, ה'כתב סופר', הרמ״א, הגאון חיד"א בספרו 'שם הגדולים', וכל גדולי המוסר לדורותיהם. וכן מצאנו לגר"א קוטלר זצ"ל. ולא יתכן לומר שכולם נפלו בטעות זו..
^ הקדמה ליד החזקה לרמב"ם: "אף על פי שאלו הי"א קיבלו מרבינו הקדוש ועמדו במדרשו. ר' יוחנן קטן היה ואחר כן היה תלמיד לר' ינאי וקיבל ממנו תורה. וכן רב קיבל מר' ינאי. ושמואל קיבל מרבי חנינא בר חמא. רב חיבר ספרא וספרי לבאר ולהודיע עיקרי המשנה. ור' חייא חיבר התוספתא לבאר עניני המשנה. וכן ר' הושעיא ובר קפרא חיברו ברייתות לבאר דברי המשנה. ור' יוחנן חיבר הגמרא הירושלמית בארץ ישראל אחר חורבן הבית בקירוב שלוש מאות שנה"
^ איגרת רב שרירא גאון (תרגום עברי), אות צב: "ובשנת תק"ץ [למניין השטרות, דהיינו שנת ד'מ ליצירה, 280 למניינם] נפטרו ר' יוחנן ור' אלעזר בשנה אחת, ומלך ר' אמי"
^ הרמב"ם שם כתב שהירושלמי חובר כשלוש מאות שנה לאחר החורבן, דהיינו – בקירוב – ד'ק"ל ליצירה, 370 למניינים
^ חומת ירושלים שער ג ד"ה והנה: "והנה רבי יוחנן (וסיעתו חכמי דורו) יסדו חיבור התלמוד ירושלמי. והאמוראים שאחריו המשיכו את סידורו ימים רבים"
^ כמפורש בתחילת הספר: "זו תפילת אדם הראשון שהתפלל בשעה שנגרש מגן עדן ועד שניתן לו הספר הקדוש הזה...". וכן בשער הספר: "זה ספרא דאדם קדמאה שנתן לו רזיאל המלאך"
^ רזיאל המלאך (אמסטרדם תסא דף מ ע"ב): "זהו שם המפורש שהזכיר מרע"ה בסנה..."
^ רזיאל המלאך (אמסטרדם תסא דף מא ע"ב): "פתיחת הלב שעשה מרע"ה ליהושע..."
^ תורת הקנאות (זאת תורת הקנאות) ליעב"ץ (אמסטרדם תקיב דף מט ע"א בהגהה, לבוב תר"ל עמוד 100): "גם ספר רזיאל מצוי ביד הכל, אך נראה שהוא מזוייף"
^ שו"ת וישב הים חלק א סימן יג: "עיקרו [של ספר רזיאל המלאך] הוא חלק מספר סודי רזיא להר"א מגרמיזא בעל הרוקח, וכמ"ש בספר הזכרונות להגרצ"ה מלובלין דף ל"ד ע"ג"
^ רזיאל המלאך ד"ה קמיע טוב בדוק ומנוסה (דפוס אמסטרדם תס"א דף מב ע"ב, דפוס וילנא תרל"ח דף לד ע"א, דפוס תש"ד דף נו ע"ב): "שתפתחו ליבו של פלוני בן פלוני ללמוד תורה ונ"כ ותלמוד ירושלמי ותלמוד בבלי ומדרש ותוספתות וספרא וספרי..."
^ מהקדומים שבספרי קבלה מעשית
^ במהדורת אמסטרדם תסא דף לד ע"א: "בשם ה' אלוקי ישראל אתחיל זה הספר מספרי הרזים וכו'"
^ ספר סודי רזיי (לרבי אלעזר מגרמייזא, בעל הרוקח, מתקופת הראשונים) חלק א אות ל: "כי כל המלאכים נקראים על שם מה שממונים עליו, כגון רזיא"ל שמסר ספר הרזים רזי שכל לאדה"ר"
^ עץ חיים (מהרח"ו) שער מג פרק ב סוף ד"ה ובזה הרקיע: "ואלו הם השבעה רקיעים, שנתבאר בספר הרזים בסוד המלבוש"
^ תחילת ספר הרזים: "זה ספר מספרי הרזים שנתן לנוח בן למך בן מתושלח בן חנוך בן ירד בן מהללאל בן קינן בן אנוש בן שת בן אדם, מפי רזיאל המלאן בשנת ביאתו לתיבה לפני כניסתו"
^ ספר הרזים (מרדכי מרגליות) עמוד 12
^ ספר הרזים, רקיע א: "אם תבקש לדבר עם הירח ועם הכוכבים על עסק כל דבר קח שכווי לבן וקמח סולת ושחוט את הסכווי לתוך מים חיים"
^ משנה עבודה זרה פ"א מ"ה: "אלו דברים אסורים למכור לעובד כוכבים: אצטרובלין, ובנות שוח, ופטוטרות, ולבונה, ותרנגול הלבן"
^ ספר הרזים, רקיע ד': "ואם בקשת לראות את השמש בלילה... ואחר שתראהו כן תשתחווה ותיפול על פניך ארצה והתפלל את התפלה הזאת: אבצבי אנתוליפון היליוס נאטוס אגדור אפיסטוס אקט קוריפוס איופיסטוס הזפלה טרוכוס אובינוס קאטאסיטס קזמונטס סגימוס פילי פאנטור קירי פומאוס איופוטוס תיריונוס אסטראטיוטוס. מפיל אני פלו' בן פלו' תחנתי לפניך שתראה לי בלא פחד ותגלה לי בלי אימה ולא תכחד ממני כל דבר ותגיד לי באמת כל שאני מבקש"
^ שיעור קומה (לרמ"ק) פרק פג (מהדורת ורשא תרמג דף פ ע"א אמצע הטור הימני): "ומספר הקנה שרצו להקדימו, דע לך כי הוא אחרון מאוד מאוד, ואל תתפתה אחר המתפתים שאומרים שהיה בזמן רבי נחוניה בן הקנה, שהוא עצמו לא אמר אלא שהיה אחר הגאונים"
^ שם הגדולים (לחיד"א) מערכת ספרים אות ק ס"ק עא: "קנה... ולפי מ"ש שם היה בזמן ד' אלפים שהוא בזמן רב תחילת האמוראים. והוא פלא דמייתי דברי אביי ורבא ושאר אמוראים. ובמערכת סמ"ך כתבתי (ע"ש בסוף האות) דסדר תנו"א בשינוי כתוב בס' הקנה הגדול ונתחבר מהגאונים, וכן מזכיר כל רבנן סבוראי דף פ"א ע"ג, ועלה על לב דאפשר דאין זה מהס' רק תוספת שהוסיפו אח"כ ובהעתקות עשאוהו מגוף הספר. אמנם ממטבע הלשון נראה דהוא מגוף הספר. ולא ידענא מה אידון ביה, דנראה דמחבר ספר הקנה היה אחר רבנן סבוראי"
^ כמפורש בשעריהם של הדפוסים הישנים
^ מתוך שער הספר דפוס אמסטרדם תפ"ג
^ מתוך שער הספר דפוס ליוורנו תקנ"ד
^ מתוך שער הספר באחד הדפוסים, מקום ושנה לא ידועים
^ בדפוס הראשון – מנטובה רל"ה
^ תפארת ישראל (על המשנה) כללי בגדי קודש של כהונה, ד"ה אבנט: "וביוסיפון לרומיים (ספר ג' פ"ח) שהי' משוח מלחמה ובקי בבגדי כהונה, כתב שהאבנט הי' אזור רחב ד' אצבעות, והוא נבוב מצוייר בפרחים יפים תולעת שני ארגמן תכלת ושש, וע"י צבעים השונים (שארלאך, ראזענראטה, בלויא), ולבן היה כעור נחש מנומר, וחוגרו סביב, ואחר שקושר ב' הקצוות יחד, היה ב' הקצוות משולשין לפניו, ורק בשעה שעובד קורבנות, משליך ב' קצוות האלו ממעל לכתף השמאלי כדי שלא ימנעהו בעבודה. הנה מה שכ' שהי' נבוב וחלול, כך כתוב ג"כ בסליחה של מוסף יו"כ (בד"ה אבל אנחנו)
^ אטלס עץ חיים (ר' רפאל הלפרין) חלק תנאים ואמוראים א עמוד 46: "יוסיפון. ספר היסטורי, חובר בשנת ד'תשי"ג (953), כ־900 שנה אחרי ספרי יוסף בן מתתיהו, על ידי סופר בלתי־ידוע... אך היו שייחסו ספר זה ישירות ליוסף בן מתתיהו, ונראה שסיבת הדבר בנוסח מעובד ששימש יסוד למהדורת קושטא של יוסיפון, שאותו העתיקו כל המדפיסים עד ימינו"
^ המכונה יוספוס פלביוס
^ אלא מפקד המרד בגליל בתחילת המרד. כמותו היו מפקדים נוספים על אזורים שונים
^ "התיאולוגיה של אריסטו" (וכן באנגלית), ובעברית: "אסולוג'יה אריסטו"
^ ספר המעלות (לר' שם טוב אבן פלקירה) עמוד 22 (ודומה לזה, בלשון קצרה יותר, בעוד ראשונים): "ואמר אריסטו, לפעמים אני כאילו מתייחד בעצמי... והייתי כאילו אני עצם פשוט בלי גוף... אעלה במחשבתי מזה העולם אל העילה האלוקית ואהיה כאילו אני מונח בה ודבק בה... ואראה עצמי כאילו אני עומד בעולם השכל האלוקי... באותו מעמד הנכבד האלוקי"
^ שער החשק (לר' יוחנן אלימנו) דף נו ע"ב: "ואולם גדול הפילוסופים הודה ולא בוש בסוף ימיו להגיד עניין החכמה ולהשיבה על מרכז האמת... מדבריו (הנ"ל בספר המעלות) נראה כי הציץ ופגע כמציץ מן החרכים ואין כל יקר ראתה עינו"
^ ר' משה ב"ר יוסף ארובש, מתרגם הספר לעברית (תולדות ספרות ישראל חלק ב עמ' 397, הובא במאמר "מקור חכמות אומות העולם מעם ישראל", שהודפס באור ישראל ניו יורק תשס"ב, כרך כח עמוד קצה): "והוא אמת שחזר בו אריסטו ממה שחלק על תורתינו הקדושה, ועשאו בסוף ימיו, ואליו נסמך, וקראו ספר תיאולוגיה, שרוצה לומר ספר האלוקות"
^ מהמאה ה־9, שכתבו על סמך תרגום של כתבי פלוטינוס עם פרשנות של פורפיריוס
^ מטפחת ספרים (ליעב"ץ) עמוד 71: "אבל האמת מאיר להכיר זיופה של אותה אגרת, מתוכה מסרחת... הלוא ודאי אותה אגרת מסוכסכת בדויה היא על שמו ז"ל... מה שהלעיב במלאכי אלוקים קדושי עליון חכמי הצרפתים... חס ליה לר"מ למימר הכי, כי המבזה תלמידי חכמים הרי הוא אפיקורוס..."
^ המכונה גם: "צוואת הרמב"ם", "ספר הציווי", "מוסר נאה מהרמב"ם ז"ל"
^ רבים מהאחרונים אחזו שאלו דבריו של הרמב"ם, כפי שליקט ב"אקדמות מילין" ל"אגרת המוסר המיוחסת להרמב"ם מנוקדת ומבוארת" (ירושלים תשס"ז) עמודים לא־לב
^ סוף אגרת המוסר המיוחסת לרמב"ם: "ובמיוחד שמור נפשך מאוד מחיבוריהם של רוב אנשי צרפת, כי חושבים הם להשיג הכרת הבורא וסודות תורתו מתוך אכילה דשנה ושתיה של דברים המתובלים בחומץ ותבלינים שכביכול מחדדים את השכל... על פי רוב הם נושאים לעמם שתי נשים, כרך שרוב זמנם ומחשבתם נתונים לתשמיש המיטה"
^ סוף אגרת המוסר המיוחסת לרמב"ם: "שמור עצמך ממקצת אנשי אלג'יריה כי הם גסים מטבעם. ומאוד הישמר מאותם האנשים הגרים באזורים שבין טוניס לבין אלכסנדריה של מצרים ומאלה השוכנים בהרי ברבריא"ה, כי בעיני הם טיפשים יותר משאר בני אדם, למרות היותם אדוקים באמונה... חסרה להם בהירות המחשבה וזכות המוח"
^ המכונה גם: "מגלה עמוקות"
^ על כל המעשה שהרמב"ם חזר בו בסוף ימיו ישנו ערעור. כפי שהבאתי לעיל ‎פרק עט
^ אגרות הרמב"ם בהוצאת הרב שילת, ח"ב, נספח ב, אות ד, עמוד תרצה
^ באגרות הרמב"ם בהוצאת הרב שילת ח"ב נספח ב "איגרות מזויפות בדויות ומיוחסות בטעות" עמודים תרצג־תרצט דן לגבי כמה וכמה אגרות שכאלו, וחאן ע"פ סתירות מדבריו, ניסוחים שאינם מתאימים, חוסר התאמה היסטורי
^ שפורסם בשנת ה'תרס"ו
^ תולדות וקורות חייו של מרן רשכבה"ג ר' ישראל מאיר הכהן זצ"ל בעל החפץ חיים (מתוך השער: "יצא לאור בשנת תרפ"ז ע"י בנו הרה"ג ר' אריה לייב הכהן זצ"ל") עמוד כז: "לא הניח תפילין דר"ת, עד עת זקנותו... בשאלי אותו פעם ענה לי כי בירושלמי שנתגלה מחדש על מסכת מנחות מפורש בו הנחתם כדעת ר"ת וע"כ החל להניחם. אמנם אם מפני זה כבר נודע כי הירושלמי הזה הוא מזוייף..."
^ דן בכך באריכות באור ישראל ניו יורק חוברת תשרי תשס"ז (חוברת מה) עמודים קפז – רח "מסמכים חדשים בקשר לש"י פרידלנדר והירושלמי קדשים שלו (ב)"
^ אוצר הספרים (יצחק אייזיק בן יעקב) עמוד 95 פיסקה 91: "גורלות החול. מיוחס לאחד גאון קדמון... (ונמצאו עוד ספרי גורלות שונים, כן בכתב יד וכן בדפוס וז"ז, ומיוחסים למחברים שונים בדויים, ושורש הגורלות הוא מחכמת הערביים. רמש"ש)"
^ בשער הספר נכתב: "זה ספר נפלאות מהר"ל בו יסופר האותות והמופתים והנפלאות מאת מרן ורבן של כל בני הגולה הצדיק והקדוש גאון הגאונים נזר ישראל ועטרת ישועתו ומלאה הארץ צדקתו וגדולתו הנקרא מהר"ל מפראג זצוקלה"ה אשר הפליא לעשות גדולות ונוראות על ידי הגולם אשר ברא בכח חכמת הקבלה להילחם נגד עלילת דם אשר נפרצה בימיו ולברר האמת לעין כל כי נקיים ישראל מקלון זה"
^ כמפורש בשער הספר
^ מוריה קנט־קס עמודים קג־קה, ובעמוד קה חתם את דבריו: "המסקנה היא חד משמעית, כתב יד זה של מוהר"י כ"ץ לא היה ולא נברא..."
^ אמנם יש מי שכתב שלעצם המעשיות על הגולם יש בסיס, ונתן לכך הסבר טבעי. הבאנו זאת בסוף ‎פרק קי
^ המהר"ל נפטר בשנת ה'שס"ט
^ סדר הדורות חלק ג "שמות הספרים" אות ב (ורשא תרמ"ב דף כ ע"א): "בן סירא, נכד בן סירא הזקן, מוסר ומליצה ע"פ א"ב"
^ בתקופת הזוגות, במאה השנייה לפני הספירה
^ הרב ישעיה שטיינברגר, שנה בשנה תשנ"ו עמוד 437: "ספר זה אכן הוא פסול, שכן הוא מכיל לא רק דברי הבל אלא גם דברי עגבים"
^ מקדמוניות היהודים (ר' אברהם אפשטיין) עמוד 120: "אלפא ביתא דבן סירא, אשר נעשו בו הוספות רבות למען להתעולל בחכמי ישראל... והספר בן סירא עבר חוק ואין קץ להבליו"
^ מחקרים בדרכי התלמוד וחידותם (הרב ראובן מרגליות), עוללות, סי' יב: "אלפא ביתא דבן סירא, חוברת שכל תעודתה להתל ולהלעיג על דברי חכמים"
^ במאה העשירית לספירה
^ הערות על ברכי יוסף (לחיד"א) אבן העזר סימן א הערה יג: "גם ברור שמאוחר הוא לבן סירא שעליו דברו חז"ל, שהרי מזכיר את רב פפא ורבי זירא ביחד עם בן סירא שלפי דבריו חי בזמן ירמיהו, וגם אותם כולל במקרה הזה"
^ חלקת מחוקק על שולחן ערוך אבן העזר סימן א ס"ק ח: "יש להסתפק אישה שנתעברה באמבטי אם קיים האב פרו ורבו ואם מקרי בנו לכל דבר. ובליקוטי מהרי"ל נמצא שבן סירא היה בנו של ירמיה שרחץ באמבטי כי סירא בגי' ירמי"הו"
^ אלפא ביתא דבן סירא ד"ה עושה גדולות: "בן סירא נודע לו מי היה אביו והאיך ילדתו אמו בלא בעילת בעל. אמרו עליה כי בת ירמיהו היתה, פעם אחת הלך ירמיה לבית המרחץ ומצא שם רשעים משבט אפרים וראה כי כלם מוציאין שכבת זרע לבטלה, לפי שכל שבט אפרים באותו הדור רשעים היו, שכן כתיב בו ויעש הרע בעיני ה', וכיוון שראה אותם התחיל להוכיחם
^ דנו על קמיע זה ‎פרק קי בכותרת "שמות קדושים"
^ מכונה בדורנו, בין השאר, "שמירה לילד וליולדת מהבעל שם טוב", או "קמיע ליולדת ולתינוק המופץ ע"י חסידי חב"ד"
^ אלפא ביתא דבן סירא ד"ה בתחילה אמר לו: "המלאכים הממונים לרפואה סנוי סנסנוי סמנגלוף
^ בשער הספר נכתב: "בעטרה שעיטרה לו אימו. ספר [מפתח] שלמה. בן דוד מלך ישראל. אשר ישב על כיסא ד' ומלך בעליונים ובתחתונים ותרב חכמתו מכל בני קדם. ועד היום הזה היה כמוס ונחבא אל הכלים במערה אחת בארץ שנער. והובא למדינתנו לתשוקת שר ונשיא גדול ומשגב לקיסר קארלוס י"צ"
^ שם זה הוא אחד הכינויים של הנוצרים ליש"ו
^ דוגמאות לכך במאמרי "שאלות בעניין קבלה מעשית לחשים וקמיעות"
^ המאה ה־16
^ המאה ה־14 או ה־15
^ כך כתב ר' צדוק הכהן מלובלין במקומות רבים (למשל בליקוטי מאמרים עמוד קעא ד"ה וזהו: "וזהו סוד הידיעה ובחירה שתירץ בו האריז"ל בסוף ספר ארבע מאות שקל כסף")
^ ספר עובר לסופר (ר' משה הלל) עמודים 23–24: "בשיטה זו בדיוק זייף ריבמ"ק את החיבור 'ארבע מאות שקל כסף' שמבדיקת תוכנו עולה כי ביסודו הושתת על ספר 'אדם ישר' מסדרת כתבי הרח"ו שבעריכת ר' יעקב צמח (אשר לפי עדות ריבמ"ק העתיק את כולם) בתוספת קטעי דרושים ממקורות אחרים כדוגמת החיבורים קהלת יעקב, אוצרות חיים, פירוש אדרת האזינו להרח"ו, 'קונטרס שמצא הגאון הנשי"א מכת"י הרח"ו', פירוש הרח"ו על הזוהר, שעל כולם ידוע לנו שהיו מצויים לפני ריבמ"ק. מן המקורות האלו ואחרים הרכיב ריבמ"ק את החיבור 'ארבע מאות שקל כסף' כשהוא בולל ומערב היטב בין הקטעים הלקוחים מהם כדי לשוות לחיבור פנים חדשות
^ כמפורש בשער בחלק ממהדורותיו, בכללן מהדורת ירושלים תשע"ז
^ דרך חיים (רבי מנחם די לונזאנו), לבוב תרצ"א דף נח ע"ב: "אורחות חיים המיוחס לרבי אליעזר הגדול בן הורקנוס בעל הפרקים, ולפי דעתי אינו אלא לר' אליעזר הגדול הנזכר בפוסקים, והזכירו הטור אורח חיים סי' תקפ"ב. ואף על פי שיש בראשו כעין הקדמה ממעשה ר' אליעזר בן הורקנוס, אחשוב שהקדמה זו שׂמה מי שחשב שרבי אליעזר בן הורקנוס חיבר הספר"
^ שם הגדולים (החיד"א) מערכת ספרים אות א [קמ]: "ארחות חיים של מוסר, כ' הרב מהר"מ די לונזאנו בשתי ידות באצבע דרך חיים דף קכ"ב שחיברו רבי אליעזר הגדול שמזכירין הפוסקים שהיה גדול אחד שמו אליעזר והיו קורין לו רבי אליעזר הגדול וההקדמה שבראשו ממעשה רבי אליעזר בן הורקנוס נכתבה שם מהמעתיק ואינה מהספר"
^ תוספות חגיגה יג ע"א ד"ה ורגלי: "שייסד הקליר... שהוא היה תנא והוא היה ר"א ברבי שמעון דקרי עליה מכל אבקת רוכל תנא קרא קרובץ ופייטן (ויקרא רבה פ"ל) ובימיו מקדשים ע"פ הראייה שמעולם לא ייסד רק קרובץ מיום (אחד)"
^ מחזור רעדעלהיים, סוכות, הקדמה, "הפיוטים והפייטנים", "ואלה שמותם על סדר א"ב": "ר' אלעזר הקליר מקריית ספר רב הפייטנים וראשם בזמן... ואולם המעיין בפיוטי הקליר יראה כי דעת כולם לא יתכנו, והוא בעצמו מעיד על זמנו, כי כן אמר בקרובות לט' באב כי כבר עברו תשע מאות שנה ועוד לחורבן הבית, ועוד שם בפיוט ההוא כי כבר עברו כמה יובלות, וא"כ איך יעיד עדות שקר בעצמו, והרי כל התנאים הנזכרים לא עברו עליהם עדיין שני יובלות ואף גם תשע מאות שנה ועוד? וזה תברא שאין עליה תשובה. ועוד יתחמץ לבב כל אנוש לאמור אם אמת הדבר שהקליר תנא היה, הייתכן שהמון החכמים האמוראים אשר באו אחריו לא יעלו את שמו על שפתם? הייתכן שמהמון פיוטי הקליר המלאים להם דינים והלכות והגדות, לא יזכירו אף אחד? הלא המה אשר עברו בכל דרכי התנאים מקציהם ועד קציהם וחיפשו באמתחותיהם למצוא בהם דבר הלכה ודבר הגהד ומוסר ותפילה ותחינה, ואין אחד מהם שם על לב כי כל אלה נקבצו באו להם בפיוטי הקליר?..."
^ רבי יצחק בן שלמה לוריא
^ שקדם במעט לאר"י. אריכות בעניין זה ב"פעמים" 128 עמוד 28
^ סוף הקדמת הרס"ג לספר יצירה (מהדורת הרב קאפח): "שהקדמונים מסרו כי ספר זה אברהם אבינו חיברו... ואינם אומרים שהוא קבע מילות הספר הזה כפי הסדר הזה, אלא אומרים שהוא הוציא את העניינים הללו בשכלו... ולמדם לעצמו ולימדם למייחדים שהיו עימו. ולא חדלו להיות נמסרים בתוך אומתנו בלתי כתובים, כמו שהיתה המשנה נמסרת ובלתי כתובה... וכאשר היה הזמן אשר נתקבצו בו חכמי האומה וריכזו ענייני המשנה והלבישום מילים משלהם וקבעום, עשו בו או במה שהוא קרוב לו ענייני ספר זה בדומה לכך, ולפיכך נשתלבו בו מקצת מפסוקים הללו וסדר הדברים הזה"
^ כוזרי מאמר ד אות כה: "אמר החבר: מהם ספר יצירה, והוא לאברהם אבינו"
^ יפה תואר על ויקרא רבה פרשה יג סימן ג ד"ה ולא: "למה נקרא שמו חזיר? מפני שעתיד להחזירו לישראל... אבל לפי דעתי לא היה ולא נברא, כי לא מצאנוהו בשום מדרש, ואחשוב שאיזה מהאחרונים המציאו לדרך הלצה לפרש בו אחד מהפירושים הנזכרים. ולפי דעתי שלהיות המדרשות קשה המציאות ביד כל אדם בימים הראשונים להעדר הדפוס, היה מי שהיה רוצה להתחכם ממציא איזה מאמר שיפורש בו פירוש הלציי והיה תולה אותו מאיזה מהמדרשים הרחוקים להימצא ביד כל אדם. וכן היה עניין מאמר זה, ואחר שהיה שגור בפי הדרשנים ובאו הטוענים עלינו ונתלו בו"
^ ליקוטי שיחות (הרבי מלובביץ') חלק יב הוספות לפרשת שמיני, עמוד 176: "ואחרי שכל הנ"ל שקלא וטריא במאמר זה [שעתיד החזיר להיטהר] – תמוה דעת היפה תואר ויקרא רבה פרשה יג ג, הוא בספר ערה"כ לבעהמ"ס סה"ד – שמאמר זה לא היה ולא נברא!"
^ שבחי האר"י (ר' שאול דיין, ארם צובה תרל"ב) דף ז ע"ב ד"ה אחר: "אחר הך' שנים של הפרישות הגדול שעשה [האר"י] במצרים, נתגלה אליו אליהו ז"ל ואמר לו: כבר הגיע העת סמוך לפטירתך, ואותו הפעם היה בן ל"ו שנים ובן ל"ח שנה היה כשנתבקש בישיבה של מעלה בעו"ה פה צפת תובב"א, ועתה עלה לצפת ושם תמצא מהר"ר חיים ויטאל נר"ו, אותו תמשח תחתיך, סמוך ידך עליו ומסור לו כל חכמתך, כי הוא ימלא מקומך וכל עצמותיך לא באת בעוה"ז אלא לתקן נשמתו של רבי חיים, כי הוא נשמה יקרה ועל ידך יזכה לחכמה ויצא ממנו אור גדול לכל ישראל"
^ המאמר "זיהוי קברי צדיקים בגליל ע"פ האר"י" (הרב חזקיהו רוטשטיין, הודפס בתחומין חלק טו, עמודים 72–73): "רוב הקברים קשה מאוד לקבל אותם כפשוטם – הרי מדובר באישים שמימי מלכי יהודה, כמו בניהו בן יהוידע שר צבאו של שלמה, שהסיכוי שיקבר בכפר נידח בגליל הוא רחוק. וכמו כן אוריה הכהן, כהן גדול בבית המקדש בירושלים בימי אחז. כן תמוה, שר' יוסי בן המשולם מימי אחרוני התנאים נקבר יחד עם יוסי בן יועזר איש צרידה ויוסי בן יוחנן איש ירושלים ראשי הסנהדרין בירושלים בימי היוונים. הקשה מכל הוא ציון קברו של יהוידע הכהן בצפת, הסותר פסוק מפורש (דברי הימים־ב כד, טו־טז): 'ויזקן יהוידע וישבע ימים וימות בן מאה ושלושים שנה במותו. ויקברוהו בעיר דויד עם המלכים...'
^ המלך במסיבו כרך א עמוד קד: "התמונה שמייחסים להבעש"ט – היא של בעל־שם אחר שחי ופעל בדייטשלאנד (גרמניה)"
^ תורת מנחם התוועדויות (לרבי מלובביץ') שנת תשמ"ה חלק ג עמוד 1716: "בנוגע לתמונתו של הרמב"ם – יש אמנם שקלא וטריא וחילוקי דעות אם התמונה המפורסמת היא תמונתו האמיתית של הרמב"ם אם לאו. אבל אף על פי כן, בנוגע לתכלית הכוונה שבדבר – הזיכרון על הרמב"ם, 'מורה הנבוכים', אשר הראה את הדרך וציווה לעשות צדקה וטוב וחסד בעולם, זיכרון שיביא להתעוררות ללכת בדרכיו – תבוא התועלת הרצויה גם אם אין זו תמונתו האמיתית של הרמב"ם, ובפרט שיתכן שזוהי אמנם התמונה האמיתית"
^ כפי שהיתה תמונה נוספת של רבי יוסף קארו, מלבד זו הידועה
^ עד המאה ה־17
^ ספר מופת הדור – תולדות וסיפורים של הרה"ק רבי ישעי'לע קערעסטירער, עמודים תצ־תצב: "בעמדנו בזה מצינו לנכון להעיר, על דבר שנתפרסם מאוד בעולם, כי החזקת תמונת רבינו בבית, סגולה היא כנגד כל מרעין בישין. ורבים מספרים על ישועות ונפלאות שנעשו להם בזכות התמונה. ובעיקר משתמשים בתמונת צורתו כסגולה מיוחדת להברחת עכברים..

[1] משנה אבות פ"א מ"א

[2] לכן נראה שהסיקוה רק מתוך הפסוקים

[3] סדר תנאים ואמוראים תחילת חלק א (מתקופת הגאונים), מחזור ויטרי סימן תכד (דומה ברוב דבריו לסדר תנאים ואמוראים), הרמב"ם בתחילת ההקדמה למשנה תורה, המאירי בתחילת הפתיחה למסכת אבות (דומה ברוב דבריו לרמב"ם), האברבנאל בהקדמה לנחלת אבות

[4] נחלת אבות (האברבנאל), הקדמה, ד"ה האמנם וד"ה וראיתי: "האמנם הרב הגדול הרמב"ם בתחילת ספר משנה התורה אשר לו רצה לבאר כל שלשלת הקבלה הזאת..

[5] על אלו אין מחלוקת: משה, יהושע, זקנים, עתניאל, אהוד, ברק, גדעון, תולע, יאיר הגלעדי, יפתח, אבצן, אלון, עבדון, שמשון (אמנם הרמב"ם והמאירי לא פירטו את הדורות שבין יהושע לבין עלי), עלי, שמואל, אחיה השילוני, אליהו, אלישע, עמוס, ישעיהו, מיכה, יואל, ירמיה, עזרא

[6] אורות (הראי"ה קוק), זרעונים, אות ב "חכם עדיף מנביא": לחדור לתוך־תוכם של כל הגורמים הפרטיים, איך מכשירים את החיים ומעמידים אותם על הבסיס הטוב ואיך משמרים אותם מכל קלקלה גם קטנה שבקטנות, שסופה להעלות שרטון גדול ולהרס הרבה מאוד – דבר זה אין לו עסק עם כח המדמה החם והעז, כי אם עם החכמה המדיקת..

[7] ראש השנה כה ע"א־ע"ב: "וישלח ה' את ירובעל ואת בדן ואת יפתח ואת שמואל – ירובעל – זה גדעון, ולמה נקרא שמו ירובעל, שעשה מריבה עם הבעל. בדן – זה שמשון, ולמה נקרא שמו בדן, דאתי מדן, יפתח – כמשמעו. ואומר: משה ואהרן בכהניו ושמואל בקוראי שמו. שקל הכתוב שלושה קלי עולם כשלושה חמורי עולם, לומר לך: ירובעל בדורו – כמשה בדורו, בדן בדורו – כאהרן בדורו, יפתח בדורו – כשמואל בדורו. ללמדך שאפילו קל שבקלין ונתמנה פרנס על הצבור – הרי הוא כאביר שבאבירים"

[8] לעיל ‎פרק נט

[9] לנבוכי הדור (הראי"ה קוק) פרק ו־1 ד"ה אמנם, ד"ה אם כן גם, וד"ה אם כן אותם: "אמנם, אפילו לפי טענתם אין לנו מקום לפטור את עצמינו משום דבר מקובל בכללות האומה שזהו כל יסוד הקיום הלאומי. הרי מסרה תורה כל ספק לידי בית דין, ומינוי הבית דין עצמו הלא בקבלת האומה תליא מילתא. אם כן תהיה כל תורה שבעל פה מפי משה רבנו עליו השלום מסיני מקובלת לפרטיה, או תהיה מתוקנת במשך אלפי שנים על פי ביאורים ותקנות של בתי דינים, קבלת האומה כולה היא יסוד החובה, ומי שהוציא את עצמו מן הכלל כאילו כפר בעיקר..

[10] ספרא תחילת פרשת בהר: "מה עניין שמיטה אצל הר סיני, והלא כל המצוות נאמרו מסיני. אלא מה שמיטה נאמרו כללותיה ודקדוקיה מסיני, אף כולם נאמרו כללותיהם ודקדוקיהם מסיני

[11] הקדמת הרמב"ם ליד החזקה: "כל המצוות שניתנו לו למשה בסיני, בפירושן ניתנו"

[12] קידושין לט: "רבא אמר: הא מני? רבי יעקב היא, דאמר שכר מצווה בהאי עלמא ליכא"

[13] זבחים נח ע"א: "אמר רב אסי א"ר יוחנן, אומר היה ר' יוסי: כוליה מזבח בצפון קאי"

[14] מנחות כט ע"ב: "אמר רב אשי: חזינא להו לספרי דווקני דבי רב, דחטרי להו לגגיה דחי"ת ותלו ליה לכרעיה דה"י"

[15] משנה ברכות פ"א מ"א: "מאימתי קורין את שמע בערבית, משעה שהכהנים נכנסים לאכול בתרומתן, עד סוף האשמורה הראשונה דברי ר' אליעזר, וחכמים אומרים עד חצות, רבן גמליאל אומר עד שיעלה עמוד השחר"

[16] משנה סוכה פ"ג מ"ד: "רבי ישמעאל אומר שלושה הדסים ושתי ערבות לולב אחד ואתרוג אחד... רבי עקיבא אומר כשם שלולב אחד ואתרוג אחד כך הדס אחד וערבה אחת"

[17] ראש השנה כד ע"א: "משנה... בין שנראה בזמנו בין שלא נראה בזמנו מקדשין אותו, רבי אלעזר ברבי צדוק אומר: אם לא נראה בזמנו – אין מקדשין אותו, שכבר קידשוהו שמים

[18] שבת קד ע"א, מגילה ב ע"ב – ג ע"א: "דאמר רבי ירמיה, ואיתימא רבי חייא בר אבא: מנצפ"ך צופים אמרום. ותיסברא? והכתיב אלה המצוות – שאין הנביא רשאי לחדש דבר מעתה! אלא מיהוה הואי, מידע לא הוה ידעין הי באמצע תיבה הי בסוף תיבה, ואתו צופים תקנינהו. ואכתי, אלה המצוות – שאין הנביא רשאי לחדש דבר מעתה! אלא: שכחום וחזרו ויסדום"

[19] מגילה יז ע"ב – יח ע"א: "דתניא: שמעון הפקולי הסדיר שמונה עשרה ברכות לפני רבן גמליאל על הסדר ביבנה... וכי מאחר דמאה ועשרים זקנים, ומהם כמה נביאים, תיקנו תפילה על הסדר, שמעון הפקולי מאי הסדיר? שכחום וחזר וסדרום"

[20] ברכות ה ע"א: "ואמר רבי לוי בר חמא אמר רבי שמעון בן לקיש: מאי דכתיב ואתנה לך את לוחות האבן והתורה והמצווה אשר כתבתי להורותם? לוחות – אלו עשרת הדיברות, תורה – זה מקרא, והמצווה – זו משנה, אשר כתבתי – אלו נביאים וכתובים, להורותם – זה תלמוד. מלמד שכולם ניתנו למשה מסיני"

[21] מגילה יט ע"ב: "ואמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: מאי דכתיב ועליהם ככל הדברים אשר דבר ה' עמכם בהר? מלמד שהראהו הקדוש ברוך הוא למשה דקדוקי תורה ודקדוקי סופרים, ומה שהסופרים עתידין לחדש, ומאי ניהו? מקרא מגילה"

[22] ירושלמי פאה פ"ב ה"ד: "ריב"ל אמר: עליהם ועליהם כל ככל דברים הדברים – מקרא משנה תלמוד ואגדה, אפילו מה שתלמיד ותיק עתיד להורות לפני רבו, כבר נאמר למשה בסיני. מה טעם? יש דבר שיאמר אדם ראה זה חדש הוא וגו', משיבו חבירו ואומר לו: כבר היה לעולמים"

[23] שו"ת דברי יציב חלק אורח חיים סימן קיג ד"ה ואמונתנו: "ואמונתנו הק' היא דיפתח בדורו כשמואל בדורו (ר"ה כ"ה ע"ב), וזה בכל הדורות, ועיין בתשובות דברי חיים ח"ב יור"ד סי' ק"ה בענין האוה"ח הק', וכ"ה גם בתשובות בית שלמה או"ח ח"ב סי' קי"ב. וראה גם מגדול האחרון בזמנינו באגרות חזון איש סימן ל"ב שכתב בלשונו, ומה לי אם אמרו מלאך גבריאל או מיכאל הלא כל הראשונים שרפי מעלה וכו' וע"פ רוח קודשם המופיע עליהם ידעו להכריע את הכף פעם לדחוק בגמ' ולקיים קבלת הגאונים ופעם לדחות קבלתם מפני הכרעת הגמ' וכו', אנו מתייחסים להגר"א בשורה של משה רבנו ע"ה עזרא ע"ה רבינו הק' רב אשי הרמב"ם הגר"א וכו' עיין שם

[24] מהר"ץ חיות ברכות ה ע"א: "מלמד שכולם ניתנו למשה מסיני. נ"ב עי' ירושלמי פ"ב דפיאה ופ"ק דחגיגה מלמד שהראה הקדוש ברוך הוא למשה מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש. היינו הקדוש ברוך הוא מסר למשה מידות הנדרשות, והחכמים מוציאים מכללים אלו תולדות וענפים שונים ולומדים סתום מן המפורש. וכל הפרטים הללו המה מונחים בכלל"

[25] בגמרא ברכות שם נאמר שגם הנביאים והכתובים ניתנו למשה מסיני, ועל כך כתב בספר אמת ליעקב (הרב יעקב קמניצקי), מבוא ללימוד המקרא, אות ג: "א"ר לוי בר חמא ארשב"ל: מאי דכתיב ואתנה כו' מלמד שכולם נתנו למשה מסיני, עיין שם. ולכאורה תמוה הוא, שאיך יתכן שנתנו למשה נביאים וכתובים, אתמהה! וביותר קשה, הא אמרו חז"ל במסכת נדרים (דף כ"ב ע"ב) 'אלמלי לא חטאו ישראל לא ניתן להם אלא חמישה חומשי תורה וספר יהושע מפני שערכה של ארץ ישראל היא', ואילו כאן נאמר שכל הנביאים והכתובים כבר ניתנו בהר סיני, לפני אותו חטא

[26] נזר הקודש (ר' אברהם יחיאל מיכל ב"ר עוזיאל מגלוגא) בראשית פרשה סג סי' ט: "וכן הוא בכל דבר שתלמיד ותיק עתיד לחדש, כי אף על פי שנרמז הכל בתורה מסיני, מ"מ לא היה אלא בכח ולא בפועל, עד צאתו לפועל ע"י תלמיד ותיק המוכן לכך כפי מדרגתו"

[27] ירושלמי חגיגה פ"א ה"ח: "אם באת הלכה תחת ידיך ואין את יודע מה טיבה, אל תפליגינה לדבר אחר, שהרי כמה הלכות נאמרו למשה מסיני וכולהן משוקעות במשנה"

[28] רבינו חננאל חגיגה יב ע"ב: "זה שאמר [בגמרא שם] ריש לקיש ז' רקיעין הן: וילון, רקיע, שחקים, זבול, מעון, מכון, ערבות, וכל אחד ואחד פירש מה הן משמשין – אלו כולן קבלה הן הלכה למשה מסיני, וקראי אסמכתא בעלמא הן, ואינם מדרשות, שאינם דברים הנאמרים מן הדעת כלל, אלא דברי קבלה הן"

[29] יד רמ"ה סנהדרין צ ע"א ד"ה ועניין וד"ה ויש: "והרי ביארנו מפשוטן של פסוקים וכח המשניות והשמועות שהעה"ב שמשלמין בו שכר לצדיקים ונפרעין בו מן הרשעים אי אפשר בלא גוף וכן קבלה פשוטה ביד כל ישראל איש מפי איש הלכה למשה מסיני וכ"כ רבינו סעדיה ז"ל בספר האמונות וכן כתבו כל הגאונים בספריהם..

[30] ברטנורא אבות פ"א מ"א: "משה קבל תורה מסיני – אומר אני, לפי שמסכת זו אינה מיוסדת על פירוש מצווה ממצוות התורה כשאר מסכתות שבמשנה, אלא כולה מוסרים ומידות, וחכמי אומות העולם ג"כ חיברו ספרים כמו שבדו מליבם בדרכי המוסר כיצד יתנהג האדם עם חבירו, לפיכך התחיל התנא במסכת זו 'משה קבל תורה מסיני', לומר לך שהמידות והמוסרים שבזו המסכתא לא בדו אותם חכמי המשנה מליבם, אלא אף אלו נאמרו בסיני"

[31] רא"ש נידה הלכות מקוואות סימן א: "אומר ר"י שלא מצינו בשום מקום הלכה למשה מסיני בפסול מקווה. ואם ישנו בשום מקום יש לפרשו כמו הלכה למשה מסיני עמון ומואב מעשרין מעשר עני בשביעית דברייתא דמס' חגיגה (דף ג א) שאינה אלא כלומר 'דבר ברור כהלכה למשה מסיני'. וכן כל באמת הלכה היא שאומר בש"ס גבי מילי דרבנן כההיא דפ"ק בשבת (דף יא א) לא יקרא לאור הנר באמת אמרו החזן רואה היכן התינוקות קורין ומפרש רבינו תם התם כל באמת הלכה. כתוב בירושלמי הלכה למשה מסיני. אף על גב דאיסור רואה לאור הנר מדרבנן, אלא 'דבר ברור כהלכה למשה מסיני' קאמר"

[32] לנבוכי הדור (הראי"ה קוק) פרק יג: "אין לנו קבלות ברורות על פרטי ההלכות איזה מהן הן הלכה למשה מסיני, ואיזה מהן הן דברים שנתקנו ונדרשו על פי בתי דינים שבדורות"

[33] למשל, המקור שאיסור העברת ארבע אמות ברשות הרבים הוא הלכה למשה מסיני, מגיע רק לאחר כמה אפשרויות אחרות שנידחו (שבת צו ע"ב). ועוד, שהירושלמי באותה סוגיה מביא מקור אחר לדין זה (ירושלמי שבת פי"א ה"א)

[34] כדלקמן ‎פרק צג ו‎פרק צד

[35] ירושלמי מגילה פ"א ה"ט: "משם ר' מתיה בן חרש אמרו: מנצפ"ך הלכה למשה מסיני"

[36] מגילה פ"א ה"ט: "מאן דאמר בדעץ [כתב עברי] ניתנה התורה – עי"ן מעשה ניסים [בכתב עברי עי"ן נכתבת כעיגול], מאן דאמר אשורי ניתנה התורה – סמ"ך מעשה ניסים"

[37] בשאלה באיזה כתב ניתנה תורה נאריך ב‎פרק פט

[38] לרבי אברהם בר חייא הנשיא (בניגוד לספר העיבור לאבן עזרא). ספר זה הוא "הספר הראשון בחכמת העיבור" (מתוך שער הספר)

[39] ע"פ תקופת רב אדא, בניגוד לתקופת שמואל שהיא בוודא פחות מדויקת

[40] ספר העיבור מאמר שלישי שער ה: "וכן [כמו לגבי חודש הלבנה] אין אנו ראויים לומר על העניין הזה [תקופת רב אדא] שרז"ל חקרו על מידת שנת החמה, אבל [אלא] נמסר להם מהר סיני מידתה הנכונה כאשר נמסרה להם מידת החודש"

[41] אורך שנת החמה ע"פ תקופת רב אדא הוא 365 יום, 5 שעות, 997 חלקים (כאשר ישנם 1080 חלקים בשעה), 48 רגעים (כאשר ישנם 76 רגעים בחלק). ובלשוננו: 3651/4 יום פחות ½4 דקות בערך

[42] מאמר שלישי סוף שער ד: "וזאת התקופה בנויה על מהלך החמה השווה ואין בינה ובין המהלך הזה הפרש כלל"

[43] מאמר שלישי שער ה: "ואנו מוצאים מידת שנת החמה לדברי חכמי האומות החוקרים עליה כל ימותם היא שס"ה יום ורביע יום חסר חלק אחד מש' [שלוש מאות] ביום בקירוב מועט, כך אמרו בדבריהם... ובין המידה הזאת ודברי רב אדא ד' חלקים ושני רגעים [כשלוש עשרה שניות] בכל שנה, והשיור הזה אשר ביניהם לא יקבץ ממנו יום אחד אלא אחר ששת אלפים שנה וכגון ארבע מאות וארבעים שנה, וראוי היה השיעור הזה להיבטל במיעוטו"

[44] 3651/4 יום פחות 11 דקות ו־14.22 שניות

[45] מידת שנת החמה לפי הרמב"ם, ע"פ הל' קידוש החודש פי"ב, מדויקת הרבה יותר מזו של רב אדא, וקרובה מאוד לערך הידוע בימינו

[46] מאירי סנהדרין יג ע"א ד"ה ודברים: "ואף שמואל ורב אדא שהיו גדולים בעיבור לא דקדקו בדבריהם אלא שכיוונו על קירוב העניינים..."

[47] הארכתי בכך בקונטרס "האם כללי הלוח ניתנו מסיני וכיצד טעות בסיפרה אחת שינתה תפיסה שלימה", פרק י

[48] משנה מסכת ראש השנה פ"ב מ"ח־מ"ט: "מעשה שבאו שנים ואמרו ראינוהו שחרית במזרח וערבית במערב. אמר רבי יוחנן בן נורי: עדי שקר הם. כשבאו ליבנה קיבלן רבן גמליאל. ועוד באו שנים ואמרו ראינוהו בזמנו ובליל עבורו לא נראה, וקבלן רבן גמליאל. אמר רבי דוסא בן הרכינס: עדי שקר הן, היאך מעידים על האשה שילדה ולמחר כריסה בין שיניה. אמר לו ר' יהושע: רואה אני את דבריך. שלח לו רבן גמליאל: גוזרני עליך שתבוא אצלי במקלך ובמעותיך ביום הכפורים שחל להיות בחשבונך"

[49] פירוש המשנה לרמב"ם ראש השנה פ"ב מ"ז: "ואני מתפלא על אדם [הרס"ג, שייחס את מקורו של חשבון לוח השנה למשה מסיני] שמכחיש ומתווכח בדבר הברור ואומר שדת היהודים אינו בנוי על ראיית החדש אלא על החשבון בלבד, והוא מאמין בכל הלשונות האלה. ואיני חושב שהאומר כן מאמין בכך, אלא היתה מטרתו בדבר זה לנגח את יריבו באיזו צורה שתהיה שלא בצדק או בצדק כיון שלא מצא מפלט מלחץ הוויכוח"

[50] פסחים קי ע"ב: "כי אתא רב דימי אמר: שתי ביצים ושתי אגוזין, שתי קישואין ודבר אחר – הלכה למשה מסיני"

[51] מאירי פסחים קט ע"ב ד"ה בכמה: "בכמה מקומות ביארנו שבאותם הזמנים היו העם נמשכים אחר דברים המוניים כלחשים ונחשים ופעולות המוניות, וכל שלא היה בהם סרך עבודה זרה ודרכי האמורי לא חששו בהם חכמים לעקרם, וכל שכן במה שהיה הרגילות אצלם בו כל כך שהיה טבעם מקבל בעניין חיזוק או חולשה, וכמו שהעידו בסוגיא זו דקפיד קפדינן ליה דלא קפיד לא קפדינן ליה

[52] תוספות יום טוב כלאים פ"ה מ"ה סוף ד"ה אשובה: "ולפיכך מ"ש בכ"מ בשם החכם הר"ר ישראל בתשובתו להרא"ש על דברי הרמב"ם בפירוש המשנה וז"ל הן הן הדברים שנאמרו למשה בסיני עכ"ל לא נאבה לו ולא נשמע אליו בזה כלל וכלל"

[53] קדמת העמק (הקדמת ההעמק שאלה על השאילתות) אות ב: "וזהו דאיתא בש"ס בכמה מקומות הלכתא גמירי להו, או לשון גמירי, ורש"י ותוס' מפרשי שהוא הלכה למשה מסיני... כד דייקת תשכח שעת הרמב"ם שלא מנה בהלכה למשה מסיני בהקדמה אלא הני דמפורש הלכה למשה מסיני או בלשון באמת אמרו... אבל בכל הני שאמרו הלכתא גמירי לה או גמירי, אינו הלכה למשה מסיני, אלא מקובל איש מפי איש עד אותו הדור שנגמר אותו הלכה"

[54] הקדמת הרמב"ם למשנה ד"ה וכאשר אסף: "שהפירושים המקובלים ממשה אין בהם מחלוקת כלל, לפי שעד עכשיו לא מצאנו שנפלה מחלוקת בין החכמים בשום זמן מן הזמנים ממשה רבינו עד רב אשי שאחד אמר שמי שסימא עין אדם מסמין את עינו כמאמר ה' יתעלה עין בעין, ואחר אמר דמים בלבד הוא חייב. גם לא מצאנו מחלוקת במה שאמר הכתוב פרי עץ הדר שאחד אמר שהוא האתרוג, ואחר אמר שהוא הפריש או הרימון או זולתם. גם לא מצאנו מחלוקת בעץ עבות שהוא ההדס..

[55] הקדמת הרמב"ם לפרק חלק, ד"ה היסוד השמיני: "היסוד השמיני. היות התורה מן השמים. והוא שנאמין כי כל התורה הזאת הנתונה ע"י משה רבינו ע"ה, שהיא כולה מפי הגבורה... וכמו כן פירוש התורה המקובל גם כן מפי הגבורה. וזה שאנו עושים היום מתבנית הסוכה ולולב ושופר וציצית ותפילין וזולתם, הוא בעצמו התבנית אשר אמר השם יתברך למשה, והוא אמר לנו והוא נאמן בשליחותו"

[56] משנה ברכות פ"א מ"ה: "מזכירין יציאת מצרים בלילות. אמר ר' אלעזר בן עזריה: הרי אני כבן שבעים שנה ולא זכיתי שתאמר יציאת מצרים בלילות, עד שדרשה בן זומא, שנאמר למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך, ימי חייך – הימים, כל ימי חייך – הלילות"

[57] משנה נדרים פ"ט מ"ו: "פותחין בימים טובים ובשבתות בראשונה היו אומרים אותן הימים מותרין ושאר כל הימים אסורין עד שבא רבי עקיבא ולימד שהנדר שהותר מקצתו הותר כולו"

[58] בבא מציעא סב ע"א: "שנים שהיו מהלכין בדרך, וביד אחד מהן קיתון של מים, אם שותין שניהם – מתים, ואם שותה אחד מהן – מגיע לישוב. דרש בן פטורא: מוטב שישתו שניהם וימותו, ואל יראה אחד מהם במיתתו של חבירו. עד שבא רבי עקיבא ולימד: וחי אחיך עמך – חייך קודמים לחיי חבירך"

[59] שבת סד ע"ב: "כדתניא, והדוה בנדתה, זקנים הראשונים אמרו: שלא תכחול ולא תפקוס ולא תתקשט בבגדי צבעונין, עד שבא רבי עקיבא ולימד: אם כן אתה מגנה על בעלה, ונמצא בעלה מגרשה. אלא מה תלמוד לומר והדווה בנידתה? בנידתה תהא עד שתבוא במים"

[60] כך עולה מספר חשמונאים (נקרא גם: מקבים) ח"א פרק ב אותיות לא־מ (ובתרגום אחר: אותיות לב־מד): "ויוגד לאנשי המלך ולחיל אשר היו בירושלים בעיר דוד כי ירדו אנשים אשר עברו את מצוות המלך למחבואים במדבר. וירדפו אחריהם רבים וישיגום ויחנו עליהם ויערכו עליהם מלחמה ביום השבת. ויאמר להם רב לכם צאו ועשו כדבר המלך וחיו. ויאמרו לא נצא ולא נעשה דבר המלך לחלל את יום השבת וימהרו לעשות איתם מלחמה. ולא ענו להם ולא השליכו עליהם אבן ולא סתמו את המחבואים. באומרם נמות כולנו בתומנו עדים לנו השמים והארץ כי בלא משפט תיספונו. ויערכו עליהם מלחמה בשבת וימותו הם ונשיהם ובניהם ומקניהם כאלף נפש אדם. וידע מתתיהו ואוהביו ויתאבלו עליהם עד מאוד. ויאמרו איש אל רעהו אם נעשה כולנו כאשר עשו אחינו ולא נלחם בגוים על נפשנו ועל תורתנו עתה מהרה ימחו אותנו מעל פני הארץ. וייוועצו ביום ההוא לאמור כל אדם אשר יבוא אלינו למלחמה ביום השבת נלחם בו ולא נמות כולנו כאשר מתו אחינו במחבואים"

[61] דנו על כך והביאו לכך יישובים נוספים, כגון בספר תורת המועדים (הרב שלמה גורן) במאמר "מלחמת החשמונאים לאור ההלכה"

[62] מקבים־א ג נד־נה: "ויצווה יהודה ויתקעו בשופרות ויריעו תרועה, וייתן ראשים על העם שרי מאות ושרי חמישים ושרי עשרות. ויעבר קול במחנה לאמור: מי האיש אשר בנה בית חדש ולא חנכו, או ארש אשה ולא לקחה, או נטע כרם ולא חללו, או איש אשר ירך לבבו, ילך וישוב לביתו, ככתוב בספר תורת ה'"

[63] משנה מסכת סוטה פרק ח משנה ז: "במה דברים אמורים במלחמת הרשות, אבל במלחמת מצווה הכל יוצאין אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה"

[64] אם כי לגבי מקרים רבים יתכן שנתעוררו מחלוקות לאחר תקופה שבה שכחו את התורה, כדברי הרמב"ן (במדבר פרק טו פסוק כב): "שישכחו את התורה, וכבר אירע לנו כן בעונותינו (כי) בימי מלכי ישראל הרשעים כגון ירבעם ששכחו רוב העם התורה והמצוות לגמרי"

[65] תוספות חולין ט ע"א ד"ה ואידך: "מכאן מדקדק רבינו תם דאין צריך לקשור בכל יום תפילין כשמניחן שרבינו אליהו היה מצריך לקושרן מדקאמר בהקומץ רבה תפילין מאימתי מברך עליהן משעת הנחה ועד שעת קשירה ולרבינו תם נראה דההיא קשירה היינו הידוק שמהדקו סביב ראשו"

[66] תוספות עירובין צה ע"ב ד"ה ידך (ובעוד מקומות): "ידך זו קיבורת – הוא קבוצת בשר שבזרוע שבין המרפק שקורין קודא בלע"ז ובין הכתף וקיבורת כמו קיבורת דאהיני ולא כמו שמפרש קיבורית הוא קביצת בשר שבין פיסת היד למרפק סמוך למרפק, דבכל מקום משמע דתפילין הן בזרוע, ובמסכת אהלות משמע דזרוע הוא בין המרפק ולכתף"

[67] מגילה ב ע"ב – ג ע"א "ואמר רבי ירמיה ואיתימא רבי חייא בר אבא: מנצפ"ך צופים [רש"י: נביאי הדורות] אמרום... מהוה הוו, ולא הוו ידעי הי באמצע תיבה והי בסוף תיבה, ואתו צופים ותקינו: פתוחין באמצע תיבה וסתומין בסוף תיבה. סוף סוף אלה המצוות – שאין נביא עתיד לחדש דבר מעתה! אלא שכחום וחזרו ויסדום"

[68] מגילה יז ע"ב – יח ע"א: "דתניא: שמעון הפקולי הסדיר שמונה עשרה ברכות לפני רבן גמליאל על הסדר ביבנה... וכי מאחר דמאה ועשרים זקנים, ומהם כמה נביאים, תיקנו תפילה על הסדר, שמעון הפקולי מאי הסדיר? שכחום וחזר וסדרום"

[69] ותוס' מגילה ב ע"ב כתבו שכחת אותיות מנצפ"ך: "והיו צופים הללו לאחר ששרף אמון את התורה"

[70] תמורה טז ע"א: "תשש כוחו של יהושע, ונשתכחו ממנו שלש מאות הלכות, ונולדו לו שבע מאות ספיקות, ועמדו כל ישראל להורגו... במתניתין תנא: אלף ושבע מאות קלין וחמורין, וגזירות שוות, ודקדוקי סופרים נשתכחו בימי אבלו של משה. אמר רבי אבהו: אעפ"כ החזירן עתניאל בן קנז מתוך פלפולו"

[71] הרשב"א שבת קל ע"א ד"ה כגון: "ומשום כך עדיין רפויה בידם, דמועטין שבישראל מניחין תפילין"

[72] מאירי ברכות יד ע"ב ד"ה מה: "וראה איך הפליגו בכוונה כלומר שהן צריכין גוף נקי מעבירות ומהרהורים ואין ראוי להניחם אלא לאחר התשובה וקצת חכמים נוהגים להניחם בימים שבין ר"ה ליום הכיפורים אחר התשובה והטבילה והווידויין"

[73] מלכים־ב כג כא־כג: "ויצו המלך את כל העם לאמר עשו פסח לה' אלקיכם, ככתוב על ספר הברית הזה. כי לא נעשה כפסח הזה מימי השופטים אשר שפטו את ישראל, וכל ימי מלכי ישראל ומלכי יהודה. כי אם בשמונה עשרה שנה למלך יאשיהו' נעשה הפסח הזה לה' בירושלים"

[74] נחמיה ח יג־יח: "וביום השני נאספו ראשי האבות לכל העם הכוהנים והלוים אל עזרא הסופר, ולהשכיל אל דברי התורה. וימצאו כתוב בתורה, אשר ציווה ה' ביד משה אשר ישבו בני ישראל בסוכות בחג בחדש השביעי. ואשר ישמיעו ויעבירו קול בכל עריהם ובירושלם לאמר צאו ההר והביאו עלי זית ועלי עץ שמן ועלי הדס ועלי תמרים ועלי עץ עבות, לעשת סוכות ככתוב. ויצאו העם ויביאו ויעשו להם סוכות איש על גגו ובחצרותיהם ובחצרות בית האלוקים, וברחוב שער המים וברחוב שער אפרים. ויעשו כל הקהל השבים מן השבי סוכות וישבו בסכות כי לא עשו מימי ישוע בן נון כן בני ישראל עד היום ההוא, ותהי שמחה גדולה מאוד. ויקרא בספר תורת האלוקים יום ביום מן היום הראשון עד היום האחרון, ויעשו חג שבעת ימים וביום השמיני עצרת כמשפט"

[75] דברי־הימים־ב לד יד־כא (ובדומה לזה במלכים־ב כב ח־יג): "ובהוציאם את הכסף המובא בית ה', מצא חלקיהו הכהן את ספר תורת ה' ביד משה. ויען חלקיהו ויאמר אל שפן הסופר ספר התורה מצאתי בבית ה', ויתן חלקיהו את הספר אל שפן. ויבא שפן את הספר אל המלך... ויגד שפן הסופר למלך לאמר ספר נתן לי חלקיהו הכהן, ויקרא בו שפן לפני המלך. ויהי כשמוע המלך את דברי התורה, ויקרע את בגדיו. ויצו המלך את חלקיהו ואת אחיקם בן שפן ואת עבדון בן מיכה ואת שפן הסופר ואת עשיה עבד המלך לאמר. לכו דרשו את ה' בעדי ובעד הנשאר בישראל וביהודה על דברי הספר אשר נמצא, כי גדולה חמת ה' אשר נתכה בנו על אשר לא שמרו אבותינו את דבר ה' לעשות ככל הכתוב על הספר הזה"

[76] ריטב"א בבא בתרא טו ע"א ד"ה ממה: "ממה שנחלקו בספר איוב נראה שלא היה הספר הזה מפורסם אצל הכל אלא גנוז אצל היחידים ועל זה נשתקע ענינו"

[77] שפע חיים (הרב יקותיאל יהודה הלברשטאם, האדמו"ר מצאנז) שיעור חומש ורש"י פרשת שופטים תשי"א (וכן בשינוי לשון קל בשו"ת דברי יציב ליקוטים והשמטות תחילת סי' ו): "שמעתי מכ"ק אאמו"ר זי"ע, שפעם אחת בהיותו נוכח בשולחנו הטהור של זקה"ק מצאנז זי"ע, נשאל זקה"ק בתוך הדברים, איזה תפילין הניחו דור המדבר. והשיב זקה"ק תחילה שהניחו שני זוגות תפילין – דרש"י ודרבינו תם

[78] ברכות כו ע"ב: "איתמר, רבי יוסי ברבי חנינא אמר: תפלות אבות תקנום, רבי יהושע בן לוי אמר: תפלות כנגד תמידין תקנום"

[79] כפי שנאריך לקמן ‎פרק פט

[80] תעודות יֵב, המכונות גם: מכתבי יב

[81] התעודה בדבר הפסח מתוארכת לשנת 419 לפנה"ס (והיא התיעוד הקדום ביותר לקיום מצוות פסח, פרט למפורש בתנ"ך). לפי המסורת בית המקדש הראשון חרב שלוש שנים קודם לכן. לפי ההיסטוריונים מדובר בתחילת תקופת בית שני (שנבנה לדבריהם בשנת 516 לפנה"ס)

[82] באיגרת יֵב המכונה "איגרת הפסח" נכתב כך (במקור בארמית): "אל אחי ידניה וחבריו, החיל היהודי. אחיכם חנניה. את שלום אחי ישאלו האלוקים בכל עת. ועתה: שנה זו, שנת חמש לדריווש המלך. מן המלך שלוח אל ארשם... כעת אתם מנו ארבעה עשר ימים לניסן, ובארבעה עשר בין השמשות עשו פסח. ומיום חמישה עשר עד יום עשרים ואחד לניסן חג המצות עשו, שבעת ימים אכלו מצות. עתה טהורים היו, והיזהרו: מלאכה לא תעשו ביום חמישה עשר וביום עשרים ואחד לניסן. שיכר אל תשתו וכל דבר חמץ אל תאכלו ולא יראה בבתיכם, מיום ארבעה עשר לניסן עם הערב השמש עד יום עשרים ואחד לניסן בהערב השמש. וכל חמץ שיש לכם בבתיכם הכניסו לחדריכם וחתמו בין הימים האלה"

[83] תחילת הקדמת הרמב"ם למשנה ד"ה וכאשר: "וכאשר מת [משה רבינו] ע"ה... ומה שלא שמעו מן הנביא ע"ה יש בסעיפיו משא ומתן, ונלמד בו הדין בדרכי העיון בשלש עשרה המידות שניתנו לו בסיני, והן י"ג מידות שהתורה נדרשת בהן"

[84] מלבי"ם, תחילת הקדמה לויקרא: "הראיתי וביררתי במופתים נאמנים כי הדרוש הוא הפשט הפשוט המוכרח והמוטבע בעומק הלשון וביסודי השפה העברייה. וכל התורה המסורה בע"פ הלא כתובה על ספר תורת אלקים מפורש ושום שכל ויבינו במקרא את כל דברי הקבלה שנמסרה בסיני עפ"י כללי הלשון ודרכיו וגדריו עפ"י חוקים קבועים וברורים ואמיתיים"

[85] רלב"ג בהקדמתו לפירושו לתורה: "בי"ג מידות סמכו הדברים האמיתיים המקובלים להם כדמות רמז ואסמכתא לזיכרון, לא שיהיה מוצא אלו הדינים מאלו המקומות"

[86] כוזרי מאמר ג אות עג: "יכול שהיה להם סודות נעלמות ממנו בדרך פירוש התורה היו אצלם בקבלה בהנהגת שלוש עשרה מידות, או שיהיה הבאתם לפסוקים על דרך אסמכתא שהם שמים אותה כסימן לקבלתם וכו' סומכין אותה בפסוק הזה בסימן שמיקל עליהם זכרם"

[87] אור השם (לר' חסדאי קְרֶשְׂקַשׂ) בהקדמה: "ואולם להיות כלל המצוות וענפיהם וענפי ענפיהם וכו' נכלל בקיצור נפלא, והוא התורה שבכתב עם הסימנים והמידות שנמסרו על פה, היה מחויב מזה שני עניינים [סיבות]: האחד, השגתם בתכלית הקלות להפלגת הקיצור. והשני, הזכירה והשמירה בהם, וזה אם לקיצורם ואם למידות שהונחו בדמות סימנין, שהם יסודות ופינות לתורה שבעל פה, שזה אחד מאופני הזכירה התחבוליית לעשות סימנין לעניינים כדי שלא תיפול בהם השכחה"

[88] אור החיים ויקרא יג לז: "והנה האדון ב"ה בחכמתו יתברך רשם בתורה שבכתב כל תורה שבעל פה שאמר למשה, אבל לא הודיע למשה כל מה שנתן לו בעל פה היכן הוא רמוז בתורה שבכתב. וזו היא עבודת בני ישראל עמלי תורה ללבש ההלכות שנאמרו למשה בסיני והסודות והדרשות כלן יתנו להם מקום בתורה שבכתב, ולזה תמצא באו התנאים וחיברו תורת כהנים וספרי וכו' וכל דרושתם בכתובים אינם אלא על פי ההלכות והלבישם בתורת ה' תמימה שבכתב, ואחריהם ועד היום זו היא עבודת הקודש בני תורה לדייק המקראות וליישבם על פי המאמרים שהם תורה שבעל פה, וזו היא עבודת התורה הנקראת ארץ החיים, ועניין זה לא נמסר למשה כולו לדעת כל תורה שבעל פה היכן היא כולה רמוזה בתורה שבכתב"

[89] ספר הקבלה (הראב"ד הראשון), בתחילתו: "זה ספר הקבלה כתבנוהו להודיע לתלמידים, כי כל דברי רז"ל חכמי המשנה והתלמוד, כולם מקובלים חכם גדול וצדיק מפי חכם גדול וצדיק, ראש ישיבה וסיעתו מפי ראש ישיבה וסיעתו, מאנשי כנסת הגדולה שקיבלו מהנביאים זכר כולם לברכה. ולעולם חכמי התלמוד וכל שכן חכמי המשנה, אפילו דבר קטון לא אמרו מליבם, חוץ מן התקנות שתיקנו בהסכמת כולם, כדי לעשות סייג לתורה... ושלא נחלקו רז"ל לעולם בעיקר מצווה אלא בתולדותיה, ששמעה עיקרה מרבותיהם ולא שאלום על תולדותיה מפני שלא שימשו כל צורכן. כיוצא בדבר לא נחלקו אם מדליקין נר בשבת... וכן לא נחלקו אם אנו חייבין לקרוא קריאת שמע ערבית ושחרית או לא... וכן בכל דבריהם"

[90] וכן "קרא אשכחו ודרשו"

[91] פסחים סו ע"א: "דאין אדם דן גזירה שווה מעצמו"

[92] ולגבי היקש הוא מחלוקת ראשונים: רש"י סוכה לא ע"א ד"ה לא מקשינן: "ולא ניתן לדרוש מעצמו מכל שלש עשרה מידות שהתורה נדרשת בהן אלא קל וחומר"

[93] משנה ברכות פ"א מ"ה: "מזכירין יציאת מצרים בלילות. אמר ר' אלעזר בן עזריה: הרי אני כבן שבעים שנה ולא זכיתי שתאמר יציאת מצרים בלילות, עד שדרשה בן זומא, שנאמר למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך, ימי חייך – הימים, כל ימי חייך – הלילות. וחכמים אומרים: ימי חייך – העולם הזה, כל ימי חייך – להביא לימות המשיח"

[94] בבא מציעא סב ע"א: "שניים שהיו מהלכין בדרך, וביד אחד מהן קיתון של מים, אם שותין שניהם – מתים, ואם שותה אחד מהן – מגיע לישוב. דרש בן פטורא: מוטב שישתו שניהם וימותו, ואל יראה אחד מהם במיתתו של חבירו. עד שבא רבי עקיבא ולימד: וחי אחיך עמך – חייך קודמים לחיי חבירך"

[95] זבחים סא ע"ב – סב ע"א: תנן התם: וכשעלו בני הגולה, הוסיפו עליו ד' אמות מן הדרום וד' אמות מן המערב כמין גמא... כי אתא רבין אמר ר"ש בן פזי משום בר קפרא: שיתין הוסיפו. מעיקרא סבור: מזבח אדמה – שהוא אטום באדמה, ולבסוף סבור: שתיה כאכילה, ומאי מזבח אדמה? שהוא מחובר באדמה, שלא יבננו לא על גבי כיפים ולא על גבי מחילות"

[96] סוכה לה ע"א: "תנו רבנן: פרי עץ הדר – עץ שטעם עצו ופריו שווה, הוי אומר זה אתרוג. ואימא פלפלין! ... רבי אבהו אמר: אל תקרי הדר אלא (הדר) דבר שדר באילנו משנה לשנה. בן עזאי אומר: אל תקרי הדר אלא (אידור) [הדור] שכן בלשון יווני קורין למים (אידור) [הדור]. ואיזו היא שגדל על כל מים? הוי אומר זה אתרוג"

[97] ברכות לב ע"א: "ואמר רבי אלעזר: משה הטיח דברים כלפי מעלה, שנאמר: ויתפלל משה אל ה', אל תקרי אל ה' אלא על ה', שכן דבי רבי אליעזר בן יעקב קורין לאלפי"ן עייני"ן ולעייני"ן אלפי"ן"

[98] נראה שמתן תורה קדם לשפה היוונית

[99] אמנם הוא לא כתב בפירוש שדרשות אלו נתחדשו בתקופה מאוחרת יותר. ואולי כוונתו שניתנו מסיני מראש לצורך רוח הזמן שתשתנה בעתיד

[100] קידושין לה ע"ב: "לכדתניא: לא יגלחו – יכול גילחו במספריים יהיה חייב? ת"ל: לא תשחית, יכול לקטו במלקט וברהיטני יהא חייב? ת"ל לא יגלחו, הא כיצד? גילוח שיש בה השחתה, הוי אומר זה תער"

[101] לנבוכי הדור (הראי"ה קוק) פרק יד ד"ה למשל וד"ה אמנם: "מצוות 'לא תשחית את פאת זקנך'. נדרוש בטעמה הטעם היותר פשוט, דהיינו שלפי מושג הימים ההם היתה גדיעת הזקן אות להשחתת התואר של אבילות ועבדות, וחפץ התורה הוא לרומם את רוח עם ישראל בצאתם מעבדות לחירות ואסרה עליהם כל דבר המשחית את הוד הפנים, כמו 'לא תתגדדו ולא תשימו קרחה', וכן פי׳ חז״ל ׳בנים אתם לד' אלוקיכם – וראוי לכם להיות נאים ולא להיות גדודים'..

[102] בבא מציעא כז ע"א: "שור ושה דכתב רחמנא למה לי? שור דאפילו לגיזת זנבו, ושה לגיזותיו. ולכתוב רחמנא שור, דאפילו לגיזת זנבו, וכל שכן שה לגיזותיו! אלא אמר רבא: חמור דבור לרבי יהודה, ושה דאבידה לדברי הכל קשיא"

[103] ויש אומרים: נחמיה העמסוני

[104] פסחים כב ע"ב, קידושין נו ע"ב, בבא קמא מא ע"א: "כדתניא: שמעון העמסוני, ואמרי לה נחמיה העמסוני, היה דורש כל אתים שבתורה. כיוון שהגיע לאת ה' אלקיך תירא – פירש. אמרו לו תלמידיו: רבי, כל אתים שדרשת מה תהא עליהן? אמר להם: כשם שקבלתי שכר על הדרישה, כך אני מקבל שכר על הפרישה. עד שבא רבי עקיבא ודרש: את ה' אלקיך תירא – לרבות תלמידי חכמים"

[105] ספרא פרשת שמיני פרשה ג אות ז: "ומכל נפש החיה אשר במים שקץ הם לכם – חיה זו חית הים, הנפש להביא את הסירונית. יכול תהא מטמא באהל כדברי רבי חנינא, תלמוד לומר ואת"

[106] וכן מהתשובות לשאלות בפרקים נוספים בשער זה, כגון ב‎פרק עב

[107] פסחים סו ע"א: "בשלמא גזירה שווה לא גמריתו, דאין אדם דן גזירה שווה מעצמו"

[108] רש"י סוכה יא ע"א ד"ה לא ילפינן: "אלא אם כן למדו מרבו, ורבו מרבו עד משה רבינו"

[109] הוריות ד ע"ב: "בעי ר' זירא: [פסקו בית דין את הדין] אין שבת בשביעית, מהו? במאי טעו? בהדין קרא: בחריש ובקציר תשבות, בזמן דאיכא חרישה איכא שבת, ובזמן דליכא חרישה ליכא שבת, מי אמרינן: כיוון דמקיימין לה בשאר שני שבוע, כביטול מקצת וקיום מקצת דמי, או דלמא כיוון דקא עקריין ליה בשביעית, כעקירת הגוף דמי?"), ומסתבר שאילו היו מקבלים את כל דרשותיהם במסורת, לא היו יכולים לטעות בכך.
גם מצינו ששמעון העמסוני ^[103] היה דורש כל אתין שבתורה, ואחר כך פירש מכך מכוח קושיה ^[104], ומוכח שמה שדרש בתחילה היה מדעתו.
יש דרשה לגבי דיני אכילה וטומאה של סירונית ^[105], דהיינו "בת ים". כיוון שעל פי הידוע לנו אין יצור כזה במציאות, על כורחך דרשה זו לא נתקבלה מסיני אלא דרשוה מדעתם ועל פי ידיעותיהם.

מהתשובות השונות לשאלה אלו פרטים ניתנו מסיני ^[106], עולים חילוקים עצומים להבנה האם אלפי פרטים ופרטי פרטים נזכרו ונמסרו דור אחר דור במשך למעלה מאלף שנה, או שהמסורת שבעל פה היתה מצומצמת בעיקר לדרכי הדרש ולפרטים מעטים.

גזירה שווה
עריכה

גזירה שווה היא מידה מיוחדת שעליה נאמר במפורש שאין אדם דן גזירה שווה מעצמו אלא אם כן קיבלה מרבותיו ^[107]. אמנם גם לגבי מידה זו יש מקום לסברתם של חז"ל.
ראשית, לא מפורש מהו המקור שממנה קיבלו רבותיו, ונחלקו האם מקורה ממשה רבינו ^[108]. רש"י קידושין יז ע"א ד"ה מיכה מיכה: "אין אדם דן ג"ש מעצמו, ומסורה היא להם מרבותיהם ומסיני איזו תיבה נכתבה לג"ש ככל דבר הלמד מחבירו"

[110] קנאת סופרים (לרבי חנניה קזיס) על ספר המצוות לרמב"ם, שורש ב, דף יב: "והיו דנין כל אחד מעצמו באותן מידות, חוץ מהגזירה שווה שהתנו בה דאין אדם דן מעצמו אם לא מפי רבו ורבו מרבו עד בית דין הגדול"

[111] תלמוד ירושלמי פסחים פ"ו ה"א: "גזירה שווה שאמרת, שאין אדם דן גזירה שווה מעצמו. רבי יוסי בר רבי בון אמר בשם ר' אבא בר ממל אם בא אדם לדון אחר גזירה שווה מעצמו עושה את השרץ מטמא באוהל ואת המת מטמא בכעדשה, דו דרש (ויקרא יא לב) בגד עור (במדבר לא כ) בגד עור לגזירה שווה. כך אם יהיה השרץ בידו של אדם אפילו טובל במי שילוח או במי בראשית אין לו טהרה עולמית, השליכו מיידו מייד הוא טהור. ר' יוסה בי רבי בון בשם רבי בא בר ממל: אדם דן גזירה שווה לקיים תלמודו ואין אדם דן גז"ש לבטל תלמודו. רבי יוסי בי רבי בון בשם ר' בא בר ממל: אדם דן ק"ו לעצמו ואין אדם דן גזירה שווה לעצמו, לפיכך משיבין מק"ו ואין מושיבין מגזירה שווה"

[112] הליכות עולם שער רביעי פרק ב אות טז: "דכל גזרות שוות נמסרו למשה מסיני סתם, ומסרן הכתוב לחכמים איזו גזירה שווה נדון. אלא שלא נמסרו בשווה, פעמים נמסרו המקומות לבד כלומר פלוני ילמוד מפלוני נשארו תיבות הגזירה שווה לחכמים לדון איזו הן... ופעמים נאמרו התיבות סתם מילה פלונית תלמוד ממלה פלונית... ולא נמסרו המקומות והחכמים מבקשים מנוח לתיבות אשר ייטב להם לדורשם בהם"

[113] פסחים נ ע"ב: "בני ביישן נהוג דלא הוו אזלין מצור לצידון במעלי שבתא. אתו בנייהו קמיה דרבי יוחנן, אמרו לו: אבהתין אפשר להו, אנן לא אפשר לן . אמר להו: כבר קיבלו אבותיכם עליהם, שנאמר שמע בני מוסר אביך ואל תיטוש תורת אימך"

[114] שו"ת רש"י סימן רנח (וכן הועתק בשיבולי הלקט הלכות שמחות תחילת סימן יג): "וישראל חכמים בני חכמים הם, ואם אינם נביאים, בני נביאים הם, ומנהגם שלמדו מן האבות תורה היא, שאין להוסיף ואין לגרוע"

[115] האגודה מסכת סופרים סוף פרק יג: "ונהגו העם כן, שאין הלכה נקבעת עד שיהא מנהג, וזה שאמרו מן הוותיקין, אבל מנהג שאין לו ראיה מן התורה אינו מנהג"

[116] מרדכי בבא מציעא תחילת פרק ז אות שסו: "שנינו עלה דמתני' בירושלמי המנהג מבטל ההלכה. כתב בספר א"ז כגון שהוא מנהג קבוע ע"פ חכמי המקום כדאמרינן במס' (סוטה) [סופרים] שאין הלכה נקבעת אלא עד שיהא מנהג. וזהו שאמר מנהג מבטל ההלכה. פירש מנהג ותיקון, אבל מנהג שאין לו ראיה מן התורה אינו אלא כטועה בשיקול הדעת. וכמה מנהגים גרועים דלא אזלינן בתרייהו..."

[117] ריטב"א פסחים נא סוף ע"א: "וכתב עוד ז"ל, והדבר פשוט שאין משנתינו וכל גמרא ועובדי אלא במנהג שהוא להחמיר, אבל במנהג להקל לעולם אין חוששין לו ואפי' היה על פי גדולים שבעולם כל שנראה שיש בו צד איסור לחכם בעל הוראה אשר יהיה בימים ההם, שאין לנו אלא שופט שהוא בימינו

[118] מורה באצבע (לחיד"א) סוף סימן ו אות קצ: "וזה כלל גדול, שלא ינהג שום דבר עד שידע שורש המנהג מרז"ל או מכתבי האר"י ז"ל האמיתיים או שידע טעם כעיקר למנהג"

[119] חכמת אדם (לבעל החיי אדם) שער השמחה הנהגת חברה קדישא והאבל, אות יג: "הנר שמדליקין כל שבעה בבית שמת בו, הוא מנהג נכון"

[120] שו"ת תורה לשמה (לבעל הבן איש חי) סימן תקכ: "ועל מה ששאלת בעניין הדלקת נר בתוך השבעה בבית הנפטר. דע כי כתב רבינו בחיי ז"ל בפ' תרומה וז"ל: וידוע כי הנשמה נהנית בהדלקת הנרות... ועל כן המשילה שלמה הע"ה לנר הוא שאמר נר ה' נשמת אדם עכ"ל הרי לך שהנשמה יש לה הנאה מן האור... ועל כן בתוך השבעה אשר נפש הנפטר עודנה מצויה בתוך הבית כפי ההתחלקות וכמ"ש רבינו האר"י זצ"ל בטעם ז' ימי אבלות לזה מדליקין נר שם בעבור הנאת הנפש"

[121] המאמר "מנהגי אבלות – על כמה מנהגי אבלות שאינם כהלכה או שאין ראוי להנהיגם" (הרב משה צוריאל, הודפס ב"לשעה ולדורות" תשע"ב), אות כ: "חשב בן איש חי להביא ראיה למנהג מדברי רבינו בחיי, ובאמת אין שום ראיה משם לעניין נר לכבוד המת, כי מדובר על נשמת החי המתבונן בלהבה! וכיוון שאחרי כל בקיאותו הידועה של המחבר, הוא לא הביא אלא דבר זה מן רבינו בחיי, יש הוכחה מכך שלא ידוע לו מקור למנהג זה להדליק בבית דירה של המת"

[122] שו"ת משפטי עוזיאל כרך ג אורח חיים סימן כג: "הדלקת נרות חשמל לנר יא"צ..

[123] שו"ת אמרי שפר (ר' אליהו קלצקין) סי' פה: "ובמהרי"ל, דכל מה שמתוסף אורה כו' בכל זווית וזווית דבית הכנסת מדליקין נרות בבית הכנסת ביום טוב... והיינו דווקא במה שיש בהם איזה הנאה שמוסיף אורה בכל זווית, ובפרט שבימיהם דרו במבואות הגהעטא [גטו] ולא היה אור השמש מאיר בכל זוויות הבית כנסת, ועיין ירושלמי פ"ג דשביעית, שהיה זקנו מדליק נר לרבים במבואות האפלות..

[124] שו"ת חתם סופר חלק ו ליקוטים סימן כז ד"ה יען: "אפי' להסוברים דהדלקת נר בבית הכנסת חשיב טפי מחילוק עניים, היינו בבית הכנסת, אבל הדלקה בחדר א' לנשמתו של אדם, ואפילו להדליק על ציון שבקברו, לא ידעתי מצווה רבה בזה"

[125] תשובות והנהגות כרך א סימן תשב (ב): "ושמעתי מדוד"ז הגר"א פינס ז"ל, שבבית א"ז רבינו הגדול הגר"א זצ"ל, כנראה לא החזיקו כלל במנהג להדליק נר ליאהרצייט"

[126] ירושלמי ראש השנה פ"א ה"א: "תני שמואל ופליג: בחודש השלישי לצאת בני ישראל מארץ מצרים, מיכן שמונין חדשים ליציאת מצרים. אין לי אלא חדשים, שנים מניין? וידבר ה' אל משה במדבר סיני בשנה השנית. אין לי אלא לאותו הזמן, לאחר הזמן הזה מניין? בשנת הארבעים לצאת בני ישראל מארץ מצרים. אין לי אלא לשעה, לדורות מניין? ויהי בשמנים שנה וארבע מאות שנה לצאת בני ישראל מארץ מצרים וגו'. משנבנה הבית התחילו מונין לבניינו, ויהי מקץ עשרים שנה אשר בנה שלמה את שני הבתים וגו'. לא זכו למנות לבניינו, התחילו מונין לחורבנו, בכ"ה שנה לגלותינו בראש השנה בעשור לחדש וגו'. לא זכו למנות לעצמן, התחילו מונין למלכויות שנאמר בשנת שתים לדריווש, בשנת שלש לכורש מלך פרס"

[127] איגרת רב שרירא גאון אות פו: "וביומי דרבי, נחת רב לבבל בשנת תק"ל שנה למלכות יוון דרגילנא ביה"

[128] הרמב"ם (הל' גירושין פ"א הכ"ז) כתב על כך: "וכבר נהגו כל ישראל למנות בגיטין או ליצירה או למלכות אלכסנדרוס מוקדון שהוא מניין שטרות"

[129] סדר עולם רבה (ליינר) פרק ל: "מכאן ואילך צא וחשוב לחורבן הבית, ובגולה כותבין בשטרות למניין יוונים"

[130] שלא הוזכר בירושלמי הנ"ל

[131] מאור עיניים אמרי בינה תחילת פרק כה: "זו חזיתי כי אם תשאל לימים ראשונים יתברר לך שהמניין ליצירה איננו איתנו למנהג רק מזמן רב אחרי חתימת הגמרא, או למרבה מעת החתימה"

[132] אריכות בכל זה במאמר "המניין לבריאת העולם והתחלת השימוש בו", מהרב שי ואלטר. הודפס בהמעיין טבת תשע"ג 204, עמודים 5–19

[133] מאור עיניים אמרי בינה פרק כה: "ויהי כי ראו חשבון השנים מאדם ועד בניין שלמה מבואר בתורה ובנביאים, זולת המסופק באורך שיעבוד מצרים שהוא מפורש מחכמינו, ומצאו קבלת ת"י שנים על בית ראשון... בית שני נמשך ת"כ שנים... קבעו בם מסמרות למניין היצירה"

[134] והרי אפילו השנים שעד אברהם כוללות חיבור של עשרים דורות

[135] מגילה יא ע"ב: "דכתיב כי לפי מלאות לבבל שבעים שנה אפקד אתכם, וכתיב למלאות לחרבות ירושלים שבעים שנה... אמר רבא: שנים מקוטעות הוו"

[136] 400 שנה מלידת יצחק ועד יציאת מצרים, 480 שנה מיציאת מצרים ועד בניין בית המקדש הראשון, 410 שנות בית ראשון, 420 שנות בית שני. שעל פי דרך הפשט, אילו מניינים אלו מדוקדקים, הרי פלא שכולם מספרים עגולים

[137] כדלקמן ‎פרק פג בכותרת "מספרים עגולים"

[138] ב‎פרק ס

[139] חשבונות הגאולה עמוד 12: "טעות גדולה נפלה בתאריך העברי. התאריך שאנו מונים עתה לבריאה חסר ומפגר קרוב למאתיים שנה [186 שנה]. שנת ה'תשכ"ד צריכה להיות למעשה שנת ה'תתק"י"

[140] מעשה ניסים (לרבי ניסים ב"ר משה ממרסיי) עמודים 273–274: "ואמנם חיי הראשונים... אמנם יש מי שפירש שהכוונה בחיים ההם – קיום נימוסיו והנהגותיו הזמן הנזכר, בין בחייו בין אחר מותו. כי אלו, אפשר שהיו אנשי שם, מחקים חוקים ונימוסים ומנהגים במידותיהם, גם במאכלם ומשתיהם ובמלבושיהם, ואחר הזמן ההוא אפשר שנשתכח הכל ובחרו דרך אחרת

[141] כוזרי מאמר א אותיות מד־מה: "אמר הכוזרי: גם זה תימה, אם יש אצלכם מניין ברור מבריאת העולם. אמר החבר: בו אנו מונים, ואין בין היהודים בזה מחלוקת מהודו ועד כוש"

[142] באר הגולה (למהר"ל) באר הרביעי פרק א ד"ה ועתה: "ועתה תראה כי רוב דבריהם הוא בדרך משל ומליצת החכמה. בפרק הדר (עירובין סג א) אמר שם, כי אסור להורות בפני רבו, וחייב מיתה. איתביה, תלמיד אחד היה לרבי אליעזר, שהורה הלכה בפני רבו. אמר לה רבי אליעזר לאימא שלום אשתו, תמהני אם יוציא זה שנתו, ולא הוציא שנתו... שלא תאמר משל היה, עד כאן. הרי מפני שדרך חכמים לדבר במשל כשמדברים בדברים נפלאים, כמו זה שרבי אליעזר אמר לא יוציא זה שנתו, וכן היה, ויש לעלות על דעת שהיה משל... ואם כן, הדברים אשר הם מופלגים, כאשר לא פירשו שאינו משל, כמו שפירשו כאן, הם דברי חכמה, והם כמו משל. ולפיכך אין לתמוה כאשר יראה בדבריהם הנראים לסכלים רחוקים מן הדעת, [ש]הם דברי חכמה"

[143] הובא בכמה מקורות: מדרש אלה אזכרה, קינות, חזרת הש"ץ למוסף של יום הכיפורים

[144] בתקופת המרד של בר כוזיבא

[145] רשב"ג הזקן, בניגוד לרשב"ג השני

[146] רבינו בחיי בראשית מד יז: "ויש לך לדעת שלא היו בזמן אחד ולא נדונו כולן ביחד"

[147] המכונה בטלמיוס (במקור: פְּתוֹלֶמָאיוֹס), מהמאה ה־2

[148] אברבנאל שמות יב ד"ה והלימוד השלישי: "עד שמפני עוצם החכמה שהיתה בחכמי ישראל בדבר הזה, הפליג בטלמיוס היווני לשבח ולפאר מי שהמציא זה המחזור של י"ט שנה במלאכת העיבור אשר לבני ישראל, וכתב שזה יוכיח שהיתה ביניהם נבואה"

[149] אלמגסט, הספר החשוב ביותר של האסטרונומיה היוונית

[150] למותר לציין שבכל כתביו לא מצינו שמזכיר את היהודים, את שבח חשבונותיהם ואת הנבואה

[151] גם לגבי אורך שנת החמה, דעת חז"ל לא היתה מדויקת מזו של היוונים

[152] הארכתי בעניין זה בקונטרס "האם כללי הלוח העברי ניתנו מסיני? וכיצד טעות בסיפרה אחת שינתה תפיסה שלימה?"), ולכן סברו שאין אפשרות להגיע לערך המולד הממוצע באופן טבעי. על כל פנים, הסיפור עצמו, שתלמי התפעל מכך ותלה חשבונות אלו בנבואה, ככל הנראה לא אירע ^[151]. הערך הידוע לנו היום של שנת החמה הוא 365 ורבע יום פחות 11 דקות ו־14.22 שניות

[153] הארכתי בעניין זה בקונטרס "מנא להו – מהו מקור חכמתם של אומות העולם ועיון בדעה שמייחסת את מקור חכמתם לעמנו"

[154] רשב"ץ בספרו מגן אבות (בהקדמה ד"ה ואחר): "ואריסטו היה מצווה לשמוע את כל דברי התורה דרך קבלה ולייסר הבאים לתת טעם לאזהרותיה ומצוותיה ולגעור במי שמלאו ליבו להקשות עליה"

[155] ר' יוסף אבן כספי בספר המוסר (הנקרא גם "יורה דעה", ונדפס גם בספר צוואות גאוני ישראל חלק א עמודים 146 והלאה) פרק יא: "ואני מעיד עלי שמיים וארץ כי אין אני מקטני חכמי הזמן, ואני נשבע בחי העולם כי אריסטו וחבריו ותלמידיו כולם מזהירים לשמור על כל מה שבתורה ובדברי הנביאים ובפרט להיזהר במעשיות (המצוות)... ואמר אריסטו אין הכוונה שתדע לבד אבל (אלא) שתדע ותעשה ותקבל ותאמין כל מה שבא בתורה האמיתית. ולא תעמיד מאוד לבקש טעמים וסיבות למצוותיה ואזהרותיה ולא תקשה לדבר שיונח בה, כי הנביאים ידעו הכל מאת אדון הכל ולא כן אנחנו הפילוסופים חכמי העיון... ולא נשאר על אלה הנכבדים חסידי אומות העולם תרעומת אחרי כל זה, ולכן אמרו רבותינו ז"ל עליהם שיש להם חלק לעוה"ב. והנה הקדמות הניח אריסטו מצד עיון הנפש, ואחר נכנע לאמונת החידוש כי בא בתורה מצד בעלי הנפש הנבואית שהיא למעלה מן העיונית, והכתוב אומר ומודה ועוזב ירוחם"

[156] רבי יוסף אבן שם טוב וחכם פרציולו, הובא בשלשלת הקבלה עמ' רמא: "אריסטו בסוף ימיו הודה על כל הנמצא כתוב בתורת משה ונעשה גר צדק"

[157] אגרת הרמב"ם לרבי שמואל אבן תיבון: "אמנם הספרים אשר זכרת לי שהם אצלך ועמך, מהם ספר התפוח [המספר שאריסטו חזר בו לפני מותו] וספר בית הזהב, כולם הזיות ורוחות והבלים. ואלה השני ספרים הם מכלל הספרים המיוחסים לארסט"ו ואינם לו"

[158] הארכתי בזה בקונטרס "מנא להו – מהו מקור חכמתם של אומות העולם" בפרק טו

[159] מגדל עוז על הרמב"ם הל' יסודי התורה פ"א ה"א: "ולדעתי שר"מ ז"ל ידע בהם [בדברי קבלה] בסוף ימיו, שאני מעיד שראיתי בספרד ארץ מולדתנו כתוב במגלה של קלף ישן מיושן ומעושן לשון זה: 'אני משה ב"ר מימון כשירדתי לחדרי המרכבה בינותי בעניין הקץ וכו', וקרובים היו דבריו לדברי המקובלים האמיתיים שרמז רבינו הגדול הרמב"ן ז"ל בתחילת פירושו לתורה... וכמה דרכים יש לי לברר בשידע בנסתרות"

[160] שם הגדולים (לחיד"א) מערכת גדולים אות י ס"ק יד (והובא גם במגן וצינה (לרבי יצחק אייזיק חבר) פרק יג, במלחמתו בדבר אמונת הגלגול): "מהר"ר יהודה אריה ממודינא... ראיתי ספר חיי יהודה בכ"י להרב הנזכר... שהוא בתחילה לא היה מאמין בגלגול. ויקר מקרה ששכנתו ילדה בן וכמעט בתוך חודש ללידתו חלה הילד בחולאים קשים שונים ולסוף שישה חדשים ללידתו הגיע קיצו והיה גוסס ושכנתו קראה להרב הנזכר שיאמר פסוקים ודברי תורה בצאת נפשו כמנהג המורים באיטליא, והוא הלך וראה הילד מצטמק ורע הוא גוסס, וקרא איזה מזמורים, והילד פתח עיניו ואמר 'שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד' ויצאה נשמתו באחד והוא פלא. ומהיום ההוא והלאה האמין בגלגול כי עין בעין ראה ילד בן שישה חדשים חולה תדיר מצטמק ורע והוא אומר כגדול בביטוי שפתים פסוק שמע כולו בקול רם. ע"כ דבריו שראיתי בכ"י בספר הנזכר"

[161] גם על הגר"א סופר שחזר בו מהתנגדותו לחסידות, והוא הכחיש זאת באגרתו (בסיוון תקנ"ו, בפולמוס השני נגד החסידות): "הנה שמעתי דבת רבים, קול ענות חרופין וגידופין אנכי שומע, שהכת אנשי רשע ובליעל, המכנים עצמם בשם חסידים, המתפרצים מפני אדוניהם לאביהם שבשמים, מתפארים וינאמו נאום, שאני חוזר בי מכל מה שאמרתי עליהם עד הנה, ושכעת אני מסכים לכל מעשיהם, וכי זו הדרך שלהם הדרך הישרה. ובדבר הזה המה מצודדים רבים מבני עמנו... ועל כי שאני חושש פן ואולי יהיו אנשים אשר יתנו מקום לדבריהם, גלל כן אני מודיע נאמנה, שחס ושלום לא יתלו בי בוקי סריקי, לא תהא כזאת בישראל. ועל משמרתי אעמודה כמאז כן עתה. ועל כל מי אשר בשם ישראל יכונה, ואשר נגע יראת ה' בלבבו, מוטל עליו להודפם ולרודפם בכל מיני רדיפות ולהכניעם עד מקום שיד ישראל מגעת"

[162] ביניהם גם של רבנים מפורסמים

[163] ככל הנראה, המקור המוקדם ביותר שהודפס מעשה זה, הוא בספר מוסר בשם יסודי הדעת (ר' משה רוזינשטיין, משגיח בישיבת לומז'ה), ח"ב, בולגריה תרצ"ח פרק כג עמוד לג: "כמו שיסופר על אריסטו שפעם אחת ראוהו תלמידיו במעשה מכוער, וכאשר שאלוהו היתכן כזאת לחכם כמוהו, השיב להם 'עתה אינני אריסטו'"

[164] בספר מאירת עיניים לרבי יצחק ב"ר שמואל דמן עכו, פרשת וישלח ד"ה ואני, עמוד עז: "ארסטו' החכם הידוע, רבו של אליכסנדרוס, שחשק באשת אלכסנדר המלך תלמידו עד שתבעה שתישמע לו, אמרה לו: 'חכם כמוך תובע דבר זה? ואיה חוכמתך ויראתך מאלוהיך?'

[165] קודם לכן היו מעשים דומים אצל המוסלמים וההודים, אך שם לא מוזכר אריסטו

[166] הסיפור מופיע בגרמנית וצרפתית בתחילת המאה ה־13. יתכן שממציא הסיפור הוא כומר צרפתי בשם ז'אק דה ויטרי

[167] ובפילוסופיה בכלל

[168] הארכתי בזה בקונטרס "מנא להו – מהו מקור חכמתם של אומות העולם" בפרק טו

[169] תפארת ישראל יכין קידושין פ"ד מי"ד אות עז: "שכשהוציא משה רבינו ע"ה את ישראל ממצרים... התעורר מלך ערביי אחד וישלח צייר מובחר לצייר תמונת המנהיג הגדול הזה ולהביאו אליו, וילך הצייר ויצייר תמונתו ויביאהו לפני המלך, וישלח שוב המלך ויביא ויאסף יחדיו כל חכמי חרשים אשר לו, וישאל להם לפשוט על פי פרצוף פניו של משה כפי המצוייר, לדעת תכונת טבעו ומידותיו, ובמה כוחו גדול, וישיבו כל החכמים יחדו אל המלך ויאמרו, אם נשפט על פי ציור קלסתר פניו של האיש הזה המפורסם לגדול, נאמר לאדונינו כי הוא רע מעללים, בגאות וחמדת הממון ובשרירות הלב, ובכל חסרונות שבעולם שיגנו נפש אדם המעלה..

[170] שו"ת בני בנים ח"ד חלק המאמרים מאמר ד הערה 3: "בתפארת ישראל בסוף משניות קידושין אות סז שהביא באהדה סיפור מוזר על משה רבינו, ומאז התברר שמקור הסיפור היה סיפור הגויים אודות אריסטו"

[171] שיטה מקובצת נדרים לב ע"ב ד"ה שתי עיניים: "מעשה בחכם אחד שלח דמות פרצופו לחכם אחר שהיה מכיר בדמות הפרצופין. נטמן מפני מביעתותיה דההוא פרצוף לסוף שאל לו למה נטמן ממנו וענה אותו הפרצוף מאדם רע שאין [כ]דמותו חמדן ונואף וליסטים ואין להביט אליו. והמביאו נתיירא מלשוב אל אדניו עד ששלח אליו שלא יירא ממנו ושאל לו כל העניין. ואמר לו כל מה ששמע ולכן יראתי לשוב אליך. אמר בוודאי אין חכם כמו אותו בעל הפרצוף שמן הכל אמר אמת שיצרי מגרה בי ומסית אותי לעשות כל זאת אבל החכמה שבי מונעת אותי מכל זה. והחכמה תעוז לחכם להדריכו בדרכי יושר. הרא"ם ז"ל"

[172] בחלק מההוצאות מעשה זה הושמט

[173] קב הישר (ר' צבי הירש קאיידנובר) סי' פא: "ולכן נ״ל דמחמת זה כתוב בתורה 'כרחם אב על בנים' ולמה לא כתיב כרחם האם על בנים? כי טבע הזכר אשר הוא אוהב את בנו הוא מייסרהו כמ״ש הכתוב 'חושך שבטו שונא בנו ואוהבו שיחרו מוסר', כי כל איש אשר ייסר את בנו הוא אוהב לבנו כמו שהאריך במד״ר פ׳ שמות ע״ש, משא״כ האישה היא רכת לב ואינה רוצה שהאב יכה את בנו או המלמד ובעוד שתינוק קטן אימו נותנת לו כל חפצו וכל משאלות לבו, ואח״כ כשיגדל הנער הוא מבקש לימודו ואח״ב יוצא לתרבות רעה והכל הוא בגרמא דאישה

[174] ביניהם: שער אלחנן (ר' אלחנן וסרמן) סי' ק עמוד תרלד, שו"ת משנה הלכות (לרב מנשה קליין, "האדמו"ר מאונגוואר") חלק ט סימן שיא נתיב ב

[175] המאמר "של מי הילד הזה" (בן ציון פישלר)

[176] לרמב"ן היו ארבעה בנים (חוץ מהבנות), ובשום מקור נוסף לא מוזכר שאחד מהם המיר את דתו. ככל הנראה לא היתה אפשרות שהרמב"ן פגש את האפיפיור

[177] מעשיות דומות לגבי יועץ המלך במרוקו, כפר בתימן, הבעל שם טוב נסיך פולני וכומר

[178] אוצר כל מנהגי ישורון סי' יט אות ד: "הילדים משחקים בחנוכה במשחק גלגלן (דריידיל) [סביבון]. הטעם, כי גזרו שלא ללמוד תורה, כמו שאנו אומרים בעל הניסים 'להשכיחם תורתך'... והיתה הגזירה שלא יתאספו במקום אחד אגודות אגודות, מצאו חכמים בעת הגזירה עצה נפלאה בזו שעשו משחק הדריידיל להראות את אויביהם אם יימָצאו"

[179] במאה ה־16

[180] נ – נישט, הפסד

[181] תוספות מגילה ד ע"א ד"ה שאף: "פירש רשב"ם שעיקר הנס היה על ידן בפורים על ידי אסתר בחנוכה על ידי יהודית"

[182] ספר כלבו סי' מד ד"ה בכ"ה בכסליו: "ויש מפרשים שעל ידי אישה אירע להם הנס הגדול ההוא ושמה יהודית כמו שמפורש באגדה בת היתה ליוחנן כהן גדול והיתה יפת תואר מאוד ואמר המלך יוון שתשכב עמו והאכילתו תבשיל של גבינה כדי שיצמא וישתה לרוב וישתכר וישכב וירדם ויהי לה כן וישכב וירדם ותיקח חרבו וחתכה ראשו ותביאהו לירושלים וכראות החיל כי מת גיבורם וינוסו"

[183] מור וקציעה סי' תרע ד"ה ובייחוד לנשים: "ואת זו מצאתי אחרי כותבי לבעל ט"ז ז"ל (ס"ק ב) שעשה ג"כ סמוכות לסברת הטור מאותו מנהג של ביטול מלאכה דר"ח. והוא ז"ל הוסיף לומר שנס חנוכה כמו כן נעשה ע"י הנשים. וזה דבר בדוי (אף על פי שכתבו כן קצת מפרשים) כי באמת אין שייכות כלל לנשים בנס חנוכה יותר מן האנשים. לא אמרו רז"ל, אלא שאף הן היו באותו הנס, וזה כפירש"י ז"ל, שהיוונים גזרו על האישה הנשאת, שתבעל להגמון תחילה (שגזירותם הרעות היו כוללות לנשים כמו לאנשים) לא שהן הנה היו סבה וגורם לנס, כנודע מספר מלחמות החשמונאים, ומדברי היוסיפון (גם הפייטן האשכנזי ביוצר דשבת חנוכה ערבב מעשה שני ניסים מתחלפים, ורחוקים מאוד בזמניהם זה מזה, ולא קרב זה אל זה, אם לא שנאמר שרצה לתת זיכרון גם לנס יהודית, שאירע בזמן קדמון, בימי גלות בית ראשון, ולא מצא לו מקום מיוחד, וצירפו לנס חנוכה, כמ"ש בס"ד בהגהות היוצרות)"

[184] ספר יהודית פרק יג: "ותיגש אל העמוד אשר בראש המיטה ותיקח את חרב הלופרנש מעליו. ותשלח את ידה ותיקחהו בציצית ראשו ותאמר יי אלוהים חזקני נא ואמצני אך הפעם. ותך בחוזקה פעמיים על צווארו ותכרות את ראשו ותגל נבלתו מעל המיטה ותיקח היריעה מעל העמוד ותצא. ותיתן את ראש הלופרנש לאמתה ותצווה לתתו אל השק"

[185] ספר יהודית פרק ב: "ויהי בשנת שמונה עשרה למלכו [של נבוכדנצר]... ויקרא לראש שרי צבאיו ולמשנהו להלופרנש"

[186] שלטי הגיבורים על המרדכי שבת פרק במה מדליקין רמז תנו אות ג: "שעל ידי אישה בא להם הנס, על ידי יהודית כמו שמפורש וכו', והיתה בת יוחנן כהן גדול, והיתה (יפה) [יפת] תואר מאוד, ומארה לאלפורנס שתשכב עמו... וחתכה ראשו..."

[187] נימוקי אורח חיים סוף סי' תר"ע ד"ה והנה: "והנה ראיתי במור וקציעה... ולא ראה או לא ידע כי לא לבד על הט"ז הוא חולק בזה, אלא מכחיש דברי רבותינו הראשונים ז"ל אשר מפיהן אנו חיים ובאמונת דבריהם אנו קיימים, הלוא המה המפורש בפירוש הרשב"ם ותוס'... ובאמת אין לנו אלא דברי רבותינו הראשונים והפוסקים ז"ל ובאמונת אומן ביאורם נראה אור עד נכון היום ב"ב זי"ע בכל ענייננו"

[188] חשמונאים (הנקרא גם: מקבים) חלק א פרק א אותיות מד־מח: "וישלח המלך ספרים ביד הרצים אל ירושלים ולכל ערי יהודה, ויצוום ללכת בדרכי גויי הארץ. לבלתי הקריב עוד עולה ומנחה בקודש, ולבלתי הסך נסך לה', ולהפר את השבתות ואת המועדים. לחלל את המקדש ואת הכוהנים, ולהקים במות ובתים לאלילים, ולהקריב בשר חזיר וכל בהמה טמאה. ויצווה לבלתי המול להם כל זכר, ולשקץ את נפשותם בכל דבר פיגול, להעבירם מחוקות אלוקים ולשנות את דרכם. וכל איש אשר ימרה את פי המלך, מות יומת"

[189] שו"ת הרשב"א ח"א סי' תטו, תטז, תיז

[190] כוזרי מאמר א אות א: "ואמר לו הפילוסוף: אין אצל הבורא לא רצון ולא שנאה, כי הוא נעלה מכל החפצים ומכל הכוונות. כי הכונה מורה על חסרון המכון, וכי השלמת כוונתו שלמות לו, ובעוד שלא תשלם הוא חסר. וכן הוא נעלה אצל הפילוסופים מידיעת חלקי הדברים, מפני שהם משתנים עם העיתים, ואין בידיעת הבורא שנוי. והוא אינו יודע אותך, כל שכן שידע כוונתך ומעשיך, וכל שכן שישמע תפילתך ויראה תנועותיך. ואם יאמרו הפילוסופים שהוא בראך, הם אומרים זה על דרך העברה, מפני שהוא עילת העילות בבריאת כל נברא, לא מפני שהוא בכוונה מאתו. ולא ברא מעולם אדם, כי העולם קדמון ולא סר האדם נולד מאדם שקדמו"

[191] הובא בספר מקוה ישראל (לר' ישראל קושטא) סי' עט, ואחריו בעוד ספרים רבים עד דורנו: "שנים רבות לפני בנין בית המקדש היו דרים על מקום בית המקדש שני אחים אשר חיו באהבה ואחוה עצומה לימים קיבלו שדה בירושה מאביהם וחילקוהו ביניהם שווה בשווה בכור האחים היה חשוך בנים ואילו אחיו הצעיר נתברך במשפחה ברוכה

[192] מהמאה ה־19. אריכות בכך בספר "ממקור ישראל וישמעאל – יהדות ואיסלאם באספקלריית הפולקלור" (חיים שוארצבום) פרק 9 (עמודים 103–110)

[193] מראית העין (לחיד"א) בליקוטים שבסופו, לסימן תצג ד"ה ומ"ש: "ומ"ש בברכי יוסף בסימן זה, דיש מי שכתב דפטירת רשב"י ע"ה זי"ע בל"ג לעומר, כן כתב בפרי עץ חיים. אך כבר נודע דבנוסחאות כתבי האר"י ז"ל היה ערבוב וטעות סופר, והנוסחא האמיתית היא נוסחת השמונה שערים שסידר הרב מהר"ש ויטאל ז"ל, בנו של רבינו מהרח"ו ז"ל... והיא שמחת רשב"י... והוא האריך בזה, ולא בא בפיו לומר שהוא פטירת רשב"י ע"ה"

[194] תורה בציון (הרב בן ציון מוצפי) עמ' קפ"ז "אמנם מקובל בפי העולם כי יום ל"ג בעומר הוא יום פטירת הרשב"י ע"ה, וכן מובא ומורגל בלשון הפוסקים האחרונים. אבל באמת שאין אף שמץ ראייה שהוא יום פטירתו, ולא ציינו לכך שום מקור מוסמך, ולא חקרו מאין ומהיכן נולדה שמועה זו, ובפרט שלא נרמז כן בדברי רבינו האריז"ל ובדורות שלפניהם כלל"

[195] ספר ארץ החיים (רבי אברהם חיים כהן) על תהילים יח: "מגיני – כי הנה היה חילוק בין מגיני מלכי ישראל למלכות בית דוד. כי למלכי ישראל היה מגן בעל שלושה קצוות, כזה... [צורת משולש], ולמלכות בית דוד היה של שישה קצוות, להורות שיש לה אחיזה במידת מלכות וקבל שפע מן שישה קצוות ודוד הוא השביעי, כזה [צורת מגן דוד]"

[196] מדבר קדמות (החיד"א) מערכת ד אות כב: "דוד הע"ה הראהו הקדוש ברוך הוא ברוח הקדש מזמור למנצח בנגינות מזמור שיר אלוקים יחננו וכו' כתוב על טס של זהב מופז עשוי בצורת מנורה, וכן הראה אותו למשה רבינו ע"ה

[197] ילקוט יוסף תפילה א סימן צ הערה מו: "הנה הראשון שהזכיר בספרו את המנהג לרשום צורת מגן דוד מעל בית כנסת, הוא בספר אשכול הכופר (שחי במאה הי"ב), על פי ספרי הקבלה, כי שש הקצוות מרמזים על ארבע פינות העולם על הארץ ועל השמיים"

[198] כאשר יהודי פראג בחרו את סמל זה לדגלם

[199] שו"ת אגרות משה אורח חיים חלק ג סימן טו: "בדבר הפרוכת שיש עליו צורת מגן דוד אם יש בזה איזה חשש

[200] ליבוביץ

[201] ספר "החזק במוסר" (מר' דורון דוד גולד) עמוד קכה הערה ב (וכן בספר "יקרה מפנינים" (מר' חנוך ביטון) עמ' רמד): "עוד סופר על תגובה מהירה וספונטנית אצל רבי ירוחם ממיר זצ"ל, שפעם אחת נסע ברכבת ובאה הרוח והעיפה כפפה אחת שלו דרך החלון, תיכף ומייד השליך רבי ירוחם מן החלון את הכפפה השנייה כדי שלכל הפחות המוצא יוכל ליהנות מן הכפפות"

[202] מָהָטְמָה גנדי, שבעלייתו לרכבת נפל סנדלו האחד והוא השליך את השני, מאותו הטעם

[203] דברי יואל (הרב יואל טייטלבוים, "האדמו"ר מסאטמר") חלק ד פרשת תרומה סוף ד"ה ועתה, עמוד רנג: "הן היום אין הדבר כן, אלא גם בדברי אגדה צריך לדעת מבטן מי יצאו הדברים, כי בדברי אגדה יש לחשוש ביותר פן מלובשים בהם דברי מינות וכפירה, ואפילו סיפורי מעשיות בעלמא צריך לדעת מקורם"

[204] ברכה משולשת (לר' צבי מושקוביץ), מתוך הסכמתו של הרב יוסף שוורץ (מחבר שו"ת גנזי יוסף ועוד) לספר: "אולם בעבודה כזו [של ליקוט סיפורי צדיקים] צריכים להיות נזהר שלא להביא עניינים המביאים לידי צחוק מכאיב ולתלות בוקי סריקי בקדושי עליון ח"ו ולהכחיש עי"ז האמונה האמיתית... כאשר האריך בזה בלהבת קודש בספר ד"ת ח"ב (אות ע"ח) וז"ל: אמת כי סיפורי מעשי הצדיקים האמיתיים הם גורמים ליראת שמיים ומסוגלים לכל דבר, אבל לעומת זה התגברו הכזבים ומדפיסים ספרים מלאים שקרים, והמה מבלי ומחריבי עולם בדברים כאלו שהם כנגד התורה, ומביאים את האנשים לחשוב מחשבות פיגול ח"ו, ולכן אקווה כי מעלת כבודו נ"י בוודאי ידקדק היטב בעבודתו וידפיס רק ממקורים נאמנים"

[205] מהמעשים המכונים "סיפורים חסידיים"

[206] אמונה ברורה (לרב ראובן פיירמן) פרק א סעיף 6 עמוד 43

[207] אברהם בנימין אדמונד ג'יימס דה רוטשילד, המכונה "הנדיב הידוע" ו"אבי היישוב"

[208] או נוסח דומה

[209] נתיבי אור (ר' ניסים יגן) מועדים עמ' קמב, סיפורים מחכימים (ר' משה הלל קלצקין), בתחילת הקונטרס ד"ה "גאווה בעושר"

[210] הסתייגות מסוימת ממעשיה זו מופיעה בקובץ אור ישראל מונסי ניו יורק, גיליון נז עמוד רנב: "בסיפורי העם של הדורות האחרונים השתרשה אגדה נוספת שאין עימנו יודע עד כמה היא נכונה... אגדה זו מספרת על אחד העשירים לבית רוטשילד אשר היה תמיד מתגאה בעושרו ואומר שמרוב עושרו ועוצם רכושו מובטח הוא שלא ימות מרעב... וכך עברו כמה ימים עד שנפח את נשמתו ברעב"

[211] עיתון "ידיעות עיריית תל אביב" מתאריך תשרי־חשוון תרצ"ה אוקטובר (בפועל העיתון יצא לאור מעט לאחר סיום חודש אוקטובר, שכן הברון נפטר ב־2 בנובמבר) 1934 עמוד 6: "בימיו האחרונים נגנז מאור עיניו של הברון, אך כל יתר חושיו עמדו בו ומרכז מחשבותיו היה, כמו תמיד, ארץ ישראל... שישה שבועות קודם מותו חלה וסבל מחולשת הלב שהלכה וגברה בשבוע האחרון... ביום ו', כ"ד חשוון, ביקש הברון לטלגרף לראש רבני ארץ ישראל הרב קוק, שיתפלל לשלומו. ובאותו יום בצהרים גווע בשקט ובלי ייסורים"

[212] עיתון "דבר" כ"ה חשוון תרצ"ה, 3 בנובמבר 1934 (מוצאי שבת): "'הנדיב הידוע' חולה קשה. מפאריס נתקבלה טלגרמה, שהנדיב הידוע בארון אדמונד רוטשילד חולה קשה. הרב קוק קיבל טלגרמה, שמבקשים להתפלל לשלומו של הבארון" [בפועל, הברון נפטר כבר יום לפני כן, אך הידיעה על כך התעכבה]

[213] ברוב המקורות המעשה סופר על "הברון רוטשילד" סתם, הוא אברהם בנימין אדמונד ג'יימס דה רוטשילד, המכונה "הנדיב הידוע" ו"אבי היישוב"

[214] המקור הקדום ביותר שהודפס הוא ככל הנראה בספר "סאנוק – ספר זיכרון לקהילת סאנוק והסביבה" (נדפס בשנת תש"ל), עמ' 250: "הלילה הפולני קלט את הכל... המנגינות... שיר הערש... הזמר... ועל רוטשילד הגווע מרעב בין כל אוצרותיו לאחר שהגיף מאחוריו את הדלת בטעות ושוב לא יכול לצאת"

[215] שערים פרשת תישא תשנ"ג עמוד 22: "בכל פעם שהיה קרל [רוטשילד] מסיים עסקה מוצלחת היה חוכך ידיו בהנאה גלויה ואומר: כבר הבטחתי את עצמי מפני מיתה ברעב"

[216] שבילי המידות והערכים עמוד 313 (מאת ר' חנן לוי): "ידוע הסיפור של אחד מעשירי בית רוטשילד שאמר בזחיחות הדעת כי הוא לעולם לא ימות מרעב"

[217] שערי תפילה עמוד קכא: "וידוע המעשה באחד העשירים לבית רוטשילד, שאמר שה' יכול להמית אותו בכל מיני מיתות, אבל מרעב הוא ודאי לא ימות, שכן בעושרו הגדול יוכל תמיד להשיג מזון, וסופו היה שננעל בתוך כספת מלאה אוצרות ומת מרעב כשרכושו העצום לידו ואין עוזר לו"

[218] סיפורים מחכימים (ר' משה הלל קלצקין), בתחילת הקונטרס ד"ה "גאווה בעושר": "בטרם מותו כתב על הקיר בדם שהוציא מידו 'אני ערערתי על יכולתו של ה' להמיתני ברעב'"

[219] לקט רשימות בענייני חינוך לנער (ממרן המשגיח דלייקווד רבינו נתן מאיר וואכטפויגל): "המעשה המפורסם על רוטשילד. המשגיח הזכיר את המעשה המפורסם אודות אחד העשירים למשפחת רוטשילד שהיה רגיל לומר 'מתוך רעב אני כבר לא ימות, בזה אני בטוח כבר'. וסוף דבר היה שהוא נסגר בתוך החדר עם הארון הגדול שבנה לשמור כספו וכשראה שקרב קיצו הוא פתח את הווריד וכתב עם דם על הקיר 'אני רוטשילד שטענתי כל ימי מתוך רעב אני כבר לא אמות – עליו נגזרה הגזירה למות מתוך רעב'. זה הכתב האחרון שמצאו ממנו

[220] שבת צו ע"ב – צז ע"א: "תנו רבנן: מקושש זה צלופחד... דברי רבי עקיבא. אמר לו רבי יהודה בן בתירא: עקיבא, בין כך ובין כך אתה עתיד ליתן את הדין. אם כדבריך, התורה כיסתו ואתה מגלה אותו, ואם לאו – אתה מוציא לעז על אותו צדיק..

[221] בספרים ובעיתונים

[222] בקינה לזכר השואה "אלי אלי נפשי בכי": "ערטילי גוף, עם חתיכת בורית מגוף, הכניסום הבליעל עם אלנטיות. זלעפה אחזתני, זיעת מוות הציקתני, בראותם מושלכים ערמות בערמות"

[223] שו"ת פסקי עוזיאל בשאלות הזמן סי' לז, שו"ת ציץ אליעזר ח"ח סי' לה. וכן הוזכר בשו"ת מנחת יצחק ח"א סי' א' אות טז, סי' כט אות ג

[224] בכללם גם חוקרי "יד ושם"

[225] וכדרכם של שקרים ובדיות – גם אם מאמיניהם ומפיציהם עושים זאת בתום־לב – שהם משמשים נשק ביד שונאי ישראל, שטוענים "מדהאי ליתא, האי נמי ליתא"

[226] שפוענחו בטעות כ"שומן יהודי טהור", כאשר משמעותם המקורית היא "המרכז הלאומי לאספקה תעשייתית של שומן"

[227] מעשה זה הובא בספר "מעמד האשה בעם ישראל" (ר' ב. קנובלביץ, שנת תשל"ח) עמוד 76, בספר "בדרכי פולין האבלות" (ר' אברהם מרדכי אלתר, שנת תשמ"ז) ח"ב עמוד 375, ביתר אריכות ופירוט בספר "היא תתהלל" (ר' א. אברהם, שנת תשנ"ה) עמודים 31–39 ובספרים נוספים

[228] בקינה לזכר השואה "אלי אלי נפשי בכי": "עלי בנות אשר עולפו, רעיות בנפשן שלחו ידן, צ"ג הטהורות יחדיו נספו, ולא חולל תום כבודן"

[229] בזמנו נקבע יום זיכרון לזכר תשעים ושלוש הבנות בבתי הספר "בית יעקב"

[230] ספר העיונים והדיונים (לר' משה אבן עזרא) עמ' 51 ד"ה וכאשר: "וכאשר גזר עלינו ה' את הגלות השנייה הזאת אשר אנחנו בה קרנו אותו דבר בדיוק בשתי האומות רומי וערב אשר רובנו יושבים בקרבם ודבקה בקודמינו ובאבותינו ז"ל הרשלנות, לא – כי החטא, שלא דאגו להחזיק בשפתם ולהקפיד על עבריותם ולא השכילו ללטוש את לשונם ולערוך את קורותיהם ולזכור את תולדותיהם ומסורותיהם. ומן הראוי היה שלא ישליכו דברים כאלה אחרי אזנם ואחרי גוום. הלא ראו ואין משיב ואין טוען נגדם, שכל האומות התאמצו לכתוב את דברי ימיהם ולהצטיין בהם, וכתבי קדשנו הרבו באמרות הנכבד שבאומרים כתב זאת זכרון... והצורך מעורר לכתוב את דברי הימים על ספר וללמדם לבאים אחרי היוצאים כמאמר הספר והודעתם לבניך ולבני בניך... ומלכינו אשר מלכו כתבו את דברי ימיהם ככתוב הלא הם כתובים על ספר דברי הימים"

[231] איגרת הרמב"ם אל חכמי מוֹנטפֶשלֵיר על גזירת הכוכבים ד"ה וכן: "וכן צריכים אתם לידע, שכבר חיברו הטיפשים אלפי ספרים, וכמה אנשים גדולים בשנים – לא בחכמה – איבדו כל ימיהם בלמידת אותם ספרים, ודימו שאותם ההבלים הם חכמות גדולות, ועלה על ליבם שהם חכמים גדולים, מפני שידעו החכמות ההן

[232] איגרת תימן פרק ג: "ומה שראוי לך לדעת, שהדברים האלה [אסטרולוגיה] וכיוצא בהם – שווא וכזב. ולא יהיו לך לראיה לפי שתמצאם כתובים בספרים, שהמכזב, כמו שהוא מכזב בלשונו מכזב בקולמוסו, ואין זה נמנע עליו. והכסילים הבוערים הם שיעשו אצלם לראיה אמיתית הדבר בהיותו כתוב"

[233] ויואל משה סוף חלק א (סי' קפה ד"ה וכבר): "וכבר הבאתי שדורנו, הדור של עיקבא דמשיחא, הוא הדור של שכחת התורה שאמרו חכז״ל. ודרך הבעש״ט הק׳ נשתכח לגמרי מהדור וכל מי שרוצה ליטול את השם להנאתו ולטובתו אומר זה דרך הבעש״ט כחפצו ורצונו. וחסרי תבונה מתחשבים עם סיפורי מעשיות שרובם ככולם שקרים וכזבים ומשתנים מפה אל פה בשינויים מן הקצה אל הקצה, ואם אלו השקרים נכתבו אח״כ בספר סוברים שהיא ספר תורה. וכבר כתב הרמב״ם ז״ל באגרת תימן על איזה עניין שחלק עליו וז״ל: שראוי לך לדעת שהדברים האלה וכיוצא בהם שווא וכזב ולא יהי׳ לך לראי׳ לפי שתמצאם כתובים בספרים, שהמכזב כמו שהוא מכזב בלשונו, מכזב בקולמסו, ואין זה נמנע עליו, עכ״ל"

[234] וממילא לעשיו, שאליו מתייחס אדום כמפורש במקרא בכמה וכמה מקומות (והראשון שבהם, בראשית כה ל: "ויאמר עשו אל יעקב, הלעיטני נא מן האדום האדום הזה... על כן קרא שמו אדום")

[235] במדבר כ יד־יז: "וישלח משה מלאכים מקדש אל מלך אדום, כה אמר אחיך ישראל... נעברה נא בארצך..."

[236] אבן עזרא בראשית כז מ (שיובא במלואו לקמן): "גם בימי אגריפס כאשר נלכדה ירושלים, באו גדודי אדום לעזור ליהודה"

[237] אבן עזרא בראשית כז מ: "וישנים שלא הקיצו משנת האיוולת יחשבו, כי אנחנו בגלות אדום, ולא כן הדבר, רק אדום היה תחת יד יהודה, וכן כתוב ויפשע אדום מתחת יד יהודה (מ"ב ח, כב). גם יואב הכרית כל זכר באדום (מ"א יא, טז). ובעבור שהי' תחת יד יהודה שמחו ביום אידינו והי' אומרים לבבליים ערו ערו עד היסוד בה (תה' קלז, ז). ויותר היה קשה על ישראל החרפה שהיה אדום מחרף אותם, מרעתם. וכן טעם שישי ושמחי בת אדום (איכה ד, כא), ג"כ אל תשמח לבני יהודה (עובדיה א, יב), גם בימי הורקנוס הזקן שמם שומרי ירושלים, והכניסם בברית מילה. גם בימי אגריפס כאשר נלכדה ירושלים באו גדודי אדום לעזור ליהודה. ואומה שהגלתנו הוא מזרע כיתים וכן אמר המתרגם וצים מיד כיתים (במד' כד, כד), והיא מלכות יוון בעצמה כאשר פי' בס' דניאל"

[238] אבן עזרא בראשית כז מ (בהמשך דבריו שם): "והי' אנשים מתי מספר, שהאמינו באמונה חדשה, וכאשר האמינו בימי קוסטנטין שחידש כל הדת [כוונתו לקונסטנטינוס הראשון, המכונה קונסטנטינוס הגדול, קיסר של הקיסרות הרומאית המערבית, שקיבל את הנצרות כדת של האימפריה הרומית] ולא הי' בעולם שישמרו התורה החדשה חוץ מאדומיים. ג"כ יקראו היום אנשי מצרים ושבא וארץ עילם ישמעאלים, ואין בהם מי שהוא, מזרע ישמעאלים כי אם מתי מעט"

[239] בספרו "יהדות חוק ומוסר", במאמר "רומא בתלמוד ובמדרש" עמוד 144: "השערה אחרת מצויה בכתביהם של מספר חכמי ישראל. לדבריהם הזיהוי הבעייתי נובע מן ההנחה (... למרות שמעולם לא הוכחה) שהנוצרים הראשונים גויסו בעיקר מבין האדומים..

[240] שיתכן ששולבו יחד, כדבריו בהמשך שם, כדלקמן

[241] שם עמודים 143–144: "הדעה הרווחת היא שמשוואה זו נולדה בעת שמלך הורדוס, איש מושחת ומרושע ממוצא אדומי, על יהודה... כך ברבות הימים זוהתה השושלת האדומית השנואה עם מקור תמיכתה החזק, רומא. כאשר היה מסוכן לתקוף את רומא בגלוי, היו מטיפי בית הכנסת נושאים את דברם נגד אדום או עשיו, כאשר כוונתם האמיתית היתה לאימפריה הרומית"

[242] הרב הרצוג שם עמוד 145: "ייתכן שבעיני בעלי האגדה, נראו כמה פיסקאות בספרי הנביאים, העוסקות ביחסי ישראל־אדום לעתיד לבוא, כמתאימות יותר לרומא הענקית מאשר לאדומים שבצדק נראו להם כעם קטן וזניח אשר מזמן הוטמע בתוך העם היהודה. מכאן הגיעו למסקנה שגרעין של העם הרומי נולד כנראה ממקורות אדומיים"

[243] הרב הרצוג שם עמוד 145: "ייתכן כמו כן שתהליך זיהוי רומא עם אדום הסתייע באחד מעקרונותיה המבוילים של האגדה 'מעשי אבות סימן לבנים'... בהמשך למגמה זו תרו הדרשנים אחר אב טיפוס עבור רומא. הייתכן שאותה מעצמה אדירה ששיחקה בעבר, ושעדיין שיחקה תפקיד כה חשוב בהיסטוריה הישראלית, לא נצפתה כלל בדברי הנבואה בדברי ימיהם של האבות, ושל יעקב במיוחד? עשיו אבי אדום נראה להם כעונה להפליא על הצרכים... ייתכן מוצאו האדומי של הורדוס תרם גם הוא לתהליך הזה"

[244] ונראה שכך יסיק כל מי שיעמיק במקורות היסטוריים מבוססים

[245] רעיון זה גם מסביר את התערובת באגדות החורבן (גיטין נו ע"א – נח ע"א) בין חורבן בית ראשון, בית שני, מרד בר כוזיבא

[246] הרב הרצוג שם עמוד 139: "כל מי שנכנס למחקר זה כאשר מקננת בליבו התקווה לגלות שבעלי האגדה כיוונו לתוצאות מחקריהם של חכמים כמו ניבוהר, מומסן, ניטשה, שווגלר או דורוי – מתחיל את דרכו בנתיב הלא נכון. ניתוח המקורות הרומיים העתיקים, בדיקה ביקורתית של דברי ימיה הקדומים של רומא וחקירת הארכיאולוגיה הרומית – כל אלה לא עניינו במיוחד את מורי ישראל ודרשניו... משמימתם היתה נשגבה יותר מאשר העלאת עברה הרחוק מתהום הנשייה... להנשים אומץ ותקווה לתוך לב המון עמם המסכן, הרדוף והרצוץ, להרימו מתוך ההווה העצוב והמדכא, ולהגביהו לרמותיו הנשגבות של העתיד הנבואי – אלה היו ממשימותיו המרכזיות של הדרשן. ואכן עמדו נואמי בית הכנסת היטב בשליחותם ההיסטורית המקודשת"

[247] תשובות רב האי גאון שנדפסו בספר טעם זקנים (לר' אליעזר אשכנזי), תשובה א (עמודים נה ע"ב – נו ע"ב) וכן בתשובות הגאונים החדשות סי' קטו: "מה שכתבנו אליכם בעבור דברי הבאי שכתבתם אלינו כבר, 'כי יש כמה שמות שיעשה בהם מעשים גדולים שלא יתכן לאדם לעשותם אלא בדרך אות או מופת', והשבני כי אלו וכיוצא בהם דברים בטלים..

[248] מעבר יבוק (רבי אהרן ברכיה ממודינה), שפתי רננות, מאמר ג, פרק מג, ד"ה ונחזור (מהדורת אמסטרדם תצב קמד ע"א): "וכבר נודע ממעשה אשר אירע כי ילד אשר לא ישמע לדבר בשום לשון, תחילת דיבורו יהיה בלשון הקודש, כי בעל הטבע שהוא אלוקים בגימטריא טב"ע, הטביע כן בעולמו בסוד אותיות תורתו שבה נסתכל וברא העולם"

[249] בניין יהושע על אבות דרבי נתן פרק לז ד"ה ומספרין בלשון הקודש: "נאמר בשם הרמב"ם [כבר העירו שלא ידוע מקור לכך ברמב"ם] אם לא נדבר בתינוק הנולד שבעה שנים שום דיבור, כאשר יגדיל ידבר מאליו לשון הקודש, שהתולדה הוא מבטן"

[250] איגרת תשובתו של רבי זרחיה בן שאלתיאל לרבי הלל מפיררא (נדפסה באוצר נחמד חלק ב, וויען תרי"ז) עמודים 135־136: "ועוד אמרת... כי אם היה הילד זמן גדול עומד בין אילמים או בין אנשים ואומנות דוממות... הלשון שיתחיל בו יהיה לשון הקודש בלא ספק, בעבור שהוא היה הראשון וניתן לאדם הראשון בטבע... מה שאמרת שלשון הקודש ניתן לאדם הראשון בטבע הוא שקר בדוי... שידבר האדם (זולתו) [זולת] אלו הכלים [שמיעה ולימוד] זה מבואר מאוד שהוא דבר נמנע, וזה לפי הניסיון ולפי ההיקש, אשר שניהם יבטלו זה המציאות שמצאת אתה וכל חלושי הדעת... מי שגדל בין אומנות דוממות... יהיו נובחין ככלבים"

[251] מפתח רעיון (רבי אברהם אבולעפיה, מראשוני המקובלים), מהדורת תשס"ב, עמודים כג־כד: "שידמה מדמה שאם יונח הנער באי נגזר בין אלמים שיגדלוהו שידבר מעצמו לשון הקודש – כי זה הדבר אין בו לא טעם ולא ריח. ואפילו אם תשמע שמלך אחד בחן זה ומצאו כן... כי כל אלה הדברים והדומים להם הם טובים מאוד לאומרם לפני עמי הארץ ולפני הנשים הזקנות ולפני הנערים בעלי הדמיון החזק אשר לא ידעו ולא יבינו בחשכה יתהלכו... ואין זה אצלי חכמה לטעון טענות נבוכות כדי להעלות דבר מהדברים, כי בהימצא שקרות בטענות ההן יפחת הדבר מאוד מהלבבות תחת היותו מתעלה, ותתהפך הכוונה בו"

[252] שו"ת מים חיים (הרב יוסף משאש) אורח חיים חלק א סימן נד: "מקור לשון עברי. לחכם הנ"ל. עוד כתבת, כי דרש חד גלילאה במחנכם קדוש, כי לשון עברי, הוא מוטבע בטבע האדם, שאם לא נשמיע לילד שום דיבור, מיום צאתו מרחם, עד שיתחזק בו כח הדבור, אזי ידבר מאיליו בשפה עברית צחה, ושאלת להודיעך דעתי בזה, אם אמת הדבר

[253] איילת השחר (הרב שטיינמן) בראשית ב כג: "והבניין יהושע באבות דר"נ פל"ז מביא בשם הרמב"ם שאם לא נדבר בתינוק הנולד ז' שנים שום דיבור, כאשר יגדל ידבר מאליו לה"ק וכו' (וזה גם בתינוק נוכרי). וקשה, שהרי מי שאינו שומע דיבורים לא יכול לדבר כלל (ובמציאות קשה לבדוק דבר כזה, דצריכים למצוא ילד שלא ישמע שום דיבור עד שיהא בן ז' שנים)"

[254] איגרת תשובתו של רבי זרחיה בן שאלתיאל לרבי הלל מפיררא דלעיל

[255] "הינוקא הפלאי"

[256] שמש ומגן (הרב שלום משאש) ח"ג עניינים שונים סי' א: "ראיתי בספר חזון למועד סי' יא... והביא מעשה ששמע אותו מרב אחד, שגם הוא שמע אותו מהרה"ג יהודה צדקה ז"ל. שהיה נוכח באותו מעשה, זה עשרים שנה ויותר, בילד הנולד, ומאותה שעה ממש התחיל להגיד כל התורה כולה... עד שרב גדול מהישיבה (סתר) [סטר] אותו ואז שתק ולא ענה עוד, וסיים על זה, ומעשה רב..

[257] דרך שיחה (תשובות הגר"ח קנייבסקי, בעריכת ר' צבי יברוב) עמוד ח: "שאלה: יש מי שמצא עצה איך ליצור תקשורת עם האוטיסטים, והם מדברים כל מיני דברים. האם יש בזה ממש? תשובה: שטותים והבלים

[258] מעשה איש (הרב צבי יברוב) חלק א עמוד רח: "משפחתו של יהודי שנזקק לניתוח מסוכן במוחו, פנתה אל רבינו [החזון איש] שיכריע: הניתוח יגרום כמעט ודאי למוות, ומאידך גיסא אין סיכויים להישאר בחיים ללא ניתוח. רבינו התעניין בפרטי המחלה ואח"כ שירטט ע"ג נייר את צורת המוח, וציין בשירטוט כיצד על הנתחים לבצע את הניתוח. לפי שירטוטו בוצע הניתוח בהצלחה רבה בחסדי ה'"

[259] כך גם אצל חכמי אומות העולם בעולם העתיק. אנציקלופדיה הלכתית רפואית ערך "מערכת העצבים" פרק "רקע היסטורי": אנטומיה ופיסיולוגיה. בעולם העתיק שררה אי הבנה וטעות יסודית בהבנת התיפקוד של המוח. ביוונית נקרא המוח 'מה שבראש'. היעדר מונח מיוחד לציון שמו של המוח בשפה היוונית, מעיד שבתודעת העם לא יוחסה למוח כל חשיבות

[260] ילקוט שמעוני משלי תחילת רמז תתקכט: "ד"א זהו שאמר הכתוב 'והחכמה מאין תמצא', מלמד שהיה שלמה מחפש ואומר היכן היא החכמה מצויה, ר' אליעזר אומר בראש, ר' יהושע אומר בלב, ואתיא כדעתיה דר' יהושע דאמר החכמה היא בלב דכתיב 'נתתה שמחה בליבי'"

[261] זוהר, השמטות, כרך א (בראשית) דף רסג ע"ב: "כי חוט השדרה משוך מן המוח של אדם ובא לאמה ומשם הוא הזרע"

[262] ככל הנראה, על סמך ההנחה הנ"ל

[263] חולין מה ע"ב: "לוי הוה יתיב בי מסותא, חזייא לההוא גברא דטרייה לרישיה, אמר: נתמזמז מוחיה דדין, לאו דלא חיי? אמר אביי: לא, לומר שאינו מוליד"

[264] ספר "כתבים רפואיים" (בארבעה חלקים)

[265] חזון איש בכורות סי' טז (א) אות יז: "דג מקיא ריעי דרך הפה ומקיא עוברו דרך הפה ויש שביל מן הרחם למעיים ליציאת הוולד, והלכך אפשר לו לבלוע להיכנס לרחם ואפשר ליה לעובר להימצא במעיים"

[266] עלון "נטפי שפיות" (הרב דוד בלוך) כי תישא תשע"ו מספר 70 עמודים 4-5: "כידוע שהחזו"א שרטט לפרופסור... כיצד לנתח מוח... ואת כל זה ידע החזו"א מלימוד התורה בלבד..

[267] אילת השחר (הרב שטיינמן) בראשית מג לז ד"ה ומסופר: "ומסופר שבזמן המהרש״א אחד חטא בעוון חמור ונצטער מאוד, וא״ל חבירו אל תדאג אני אקנה ממך את העבירה, ושילם לו הרבה כסף בעבור שיקנה ממנו את העבירה. ואח״כ כשמתו ובאו לב״ד של מעלה, האחד טען שמכר את העוון, והשני אמר שלא חשב לקנות ומה שאמר שקונה הי׳ רק בכדי להוריד את עצבות חבירו (וקבלת הכסף לא מוכיח שבאמת רצה לקנות), ושלחו אותם לדין תורה אצל המהרש״א (דכפי שפוסקים בב״ד של מטה כך נפסק בב״ד של מעלה) ופסק שהמוכר צודק"

[268] כפי שנביא לקמן ב‎פרק קל

[269] ואמרו בדרך צחות, יש זייפנים שלוקחים מחידושיהם של אחרים ומייחסים לעצמם, ויש זייפנים שלוקחים מחידושיהם ומייחסים לאחרים

[270] ואפשר שסמכו על דברי הגמרא פסחים קיב ע"א: "חמישה דברים ציווה רבי עקיבא את רבי שמעון בן יוחי כשהיה חבוש בבית האסורין... אם ביקשת ליחנק – היתלה באילן גדול"

[271] "אקדמות מילין" ל"אגרת המוסר המיוחסת להרמב"ם מנוקדת ומבוארת" (ירושלים תשס"ז) עמודים לא־לב: "ומאידך גיסא דיברנו עם ת״ח מובהק אחר שליט״א, אשר טען בכל תוקף שאיגרת זו הרמב״ם כתבה! ומנמק את טענתו, ואומר: יש מסורת אצל כלל ישראל בכל הדורות כולם, שאיגרת זו כתבה הרמב״ם, וכן הרבה מגדולי ישראל ציטטו ממנה כדבר פשוט שאלו הם דברי הרמב״ם. כגון: המהרש״ל, החת״ס, ה'כתב סופר', הרמ״א, הגאון חיד"א בספרו 'שם הגדולים', וכל גדולי המוסר לדורותיהם. וכן מצאנו לגר"א קוטלר זצ"ל. ולא יתכן לומר שכולם נפלו בטעות זו..

[272] הקדמה ליד החזקה לרמב"ם: "אף על פי שאלו הי"א קיבלו מרבינו הקדוש ועמדו במדרשו. ר' יוחנן קטן היה ואחר כן היה תלמיד לר' ינאי וקיבל ממנו תורה. וכן רב קיבל מר' ינאי. ושמואל קיבל מרבי חנינא בר חמא. רב חיבר ספרא וספרי לבאר ולהודיע עיקרי המשנה. ור' חייא חיבר התוספתא לבאר עניני המשנה. וכן ר' הושעיא ובר קפרא חיברו ברייתות לבאר דברי המשנה. ור' יוחנן חיבר הגמרא הירושלמית בארץ ישראל אחר חורבן הבית בקירוב שלוש מאות שנה"

[273] איגרת רב שרירא גאון (תרגום עברי), אות צב: "ובשנת תק"ץ [למניין השטרות, דהיינו שנת ד'מ ליצירה, 280 למניינם] נפטרו ר' יוחנן ור' אלעזר בשנה אחת, ומלך ר' אמי"

[274] הרמב"ם שם כתב שהירושלמי חובר כשלוש מאות שנה לאחר החורבן, דהיינו – בקירוב – ד'ק"ל ליצירה, 370 למניינים

[275] חומת ירושלים שער ג ד"ה והנה: "והנה רבי יוחנן (וסיעתו חכמי דורו) יסדו חיבור התלמוד ירושלמי. והאמוראים שאחריו המשיכו את סידורו ימים רבים"

[276] כמפורש בתחילת הספר: "זו תפילת אדם הראשון שהתפלל בשעה שנגרש מגן עדן ועד שניתן לו הספר הקדוש הזה...". וכן בשער הספר: "זה ספרא דאדם קדמאה שנתן לו רזיאל המלאך"

[277] רזיאל המלאך (אמסטרדם תסא דף מ ע"ב): "זהו שם המפורש שהזכיר מרע"ה בסנה..."

[278] רזיאל המלאך (אמסטרדם תסא דף מא ע"ב): "פתיחת הלב שעשה מרע"ה ליהושע..."

[279] תורת הקנאות (זאת תורת הקנאות) ליעב"ץ (אמסטרדם תקיב דף מט ע"א בהגהה, לבוב תר"ל עמוד 100): "גם ספר רזיאל מצוי ביד הכל, אך נראה שהוא מזוייף"

[280] שו"ת וישב הים חלק א סימן יג: "עיקרו [של ספר רזיאל המלאך] הוא חלק מספר סודי רזיא להר"א מגרמיזא בעל הרוקח, וכמ"ש בספר הזכרונות להגרצ"ה מלובלין דף ל"ד ע"ג"

[281] רזיאל המלאך ד"ה קמיע טוב בדוק ומנוסה (דפוס אמסטרדם תס"א דף מב ע"ב, דפוס וילנא תרל"ח דף לד ע"א, דפוס תש"ד דף נו ע"ב): "שתפתחו ליבו של פלוני בן פלוני ללמוד תורה ונ"כ ותלמוד ירושלמי ותלמוד בבלי ומדרש ותוספתות וספרא וספרי..."

[282] מהקדומים שבספרי קבלה מעשית

[283] במהדורת אמסטרדם תסא דף לד ע"א: "בשם ה' אלוקי ישראל אתחיל זה הספר מספרי הרזים וכו'"

[284] ספר סודי רזיי (לרבי אלעזר מגרמייזא, בעל הרוקח, מתקופת הראשונים) חלק א אות ל: "כי כל המלאכים נקראים על שם מה שממונים עליו, כגון רזיא"ל שמסר ספר הרזים רזי שכל לאדה"ר"

[285] עץ חיים (מהרח"ו) שער מג פרק ב סוף ד"ה ובזה הרקיע: "ואלו הם השבעה רקיעים, שנתבאר בספר הרזים בסוד המלבוש"

[286] תחילת ספר הרזים: "זה ספר מספרי הרזים שנתן לנוח בן למך בן מתושלח בן חנוך בן ירד בן מהללאל בן קינן בן אנוש בן שת בן אדם, מפי רזיאל המלאן בשנת ביאתו לתיבה לפני כניסתו"

[287] ספר הרזים (מרדכי מרגליות) עמוד 12

[288] ספר הרזים, רקיע א: "אם תבקש לדבר עם הירח ועם הכוכבים על עסק כל דבר קח שכווי לבן וקמח סולת ושחוט את הסכווי לתוך מים חיים"

[289] משנה עבודה זרה פ"א מ"ה: "אלו דברים אסורים למכור לעובד כוכבים: אצטרובלין, ובנות שוח, ופטוטרות, ולבונה, ותרנגול הלבן"

[290] ספר הרזים, רקיע ד': "ואם בקשת לראות את השמש בלילה... ואחר שתראהו כן תשתחווה ותיפול על פניך ארצה והתפלל את התפלה הזאת: אבצבי אנתוליפון היליוס נאטוס אגדור אפיסטוס אקט קוריפוס איופיסטוס הזפלה טרוכוס אובינוס קאטאסיטס קזמונטס סגימוס פילי פאנטור קירי פומאוס איופוטוס תיריונוס אסטראטיוטוס. מפיל אני פלו' בן פלו' תחנתי לפניך שתראה לי בלא פחד ותגלה לי בלי אימה ולא תכחד ממני כל דבר ותגיד לי באמת כל שאני מבקש"

[291] שיעור קומה (לרמ"ק) פרק פג (מהדורת ורשא תרמג דף פ ע"א אמצע הטור הימני): "ומספר הקנה שרצו להקדימו, דע לך כי הוא אחרון מאוד מאוד, ואל תתפתה אחר המתפתים שאומרים שהיה בזמן רבי נחוניה בן הקנה, שהוא עצמו לא אמר אלא שהיה אחר הגאונים"

[292] שם הגדולים (לחיד"א) מערכת ספרים אות ק ס"ק עא: "קנה... ולפי מ"ש שם היה בזמן ד' אלפים שהוא בזמן רב תחילת האמוראים. והוא פלא דמייתי דברי אביי ורבא ושאר אמוראים. ובמערכת סמ"ך כתבתי (ע"ש בסוף האות) דסדר תנו"א בשינוי כתוב בס' הקנה הגדול ונתחבר מהגאונים, וכן מזכיר כל רבנן סבוראי דף פ"א ע"ג, ועלה על לב דאפשר דאין זה מהס' רק תוספת שהוסיפו אח"כ ובהעתקות עשאוהו מגוף הספר. אמנם ממטבע הלשון נראה דהוא מגוף הספר. ולא ידענא מה אידון ביה, דנראה דמחבר ספר הקנה היה אחר רבנן סבוראי"

[293] כמפורש בשעריהם של הדפוסים הישנים

[294] מתוך שער הספר דפוס אמסטרדם תפ"ג

[295] מתוך שער הספר דפוס ליוורנו תקנ"ד

[296] מתוך שער הספר באחד הדפוסים, מקום ושנה לא ידועים

[297] בדפוס הראשון – מנטובה רל"ה

[298] תפארת ישראל (על המשנה) כללי בגדי קודש של כהונה, ד"ה אבנט: "וביוסיפון לרומיים (ספר ג' פ"ח) שהי' משוח מלחמה ובקי בבגדי כהונה, כתב שהאבנט הי' אזור רחב ד' אצבעות, והוא נבוב מצוייר בפרחים יפים תולעת שני ארגמן תכלת ושש, וע"י צבעים השונים (שארלאך, ראזענראטה, בלויא), ולבן היה כעור נחש מנומר, וחוגרו סביב, ואחר שקושר ב' הקצוות יחד, היה ב' הקצוות משולשין לפניו, ורק בשעה שעובד קורבנות, משליך ב' קצוות האלו ממעל לכתף השמאלי כדי שלא ימנעהו בעבודה. הנה מה שכ' שהי' נבוב וחלול, כך כתוב ג"כ בסליחה של מוסף יו"כ (בד"ה אבל אנחנו)

[299] אטלס עץ חיים (ר' רפאל הלפרין) חלק תנאים ואמוראים א עמוד 46: "יוסיפון. ספר היסטורי, חובר בשנת ד'תשי"ג (953), כ־900 שנה אחרי ספרי יוסף בן מתתיהו, על ידי סופר בלתי־ידוע... אך היו שייחסו ספר זה ישירות ליוסף בן מתתיהו, ונראה שסיבת הדבר בנוסח מעובד ששימש יסוד למהדורת קושטא של יוסיפון, שאותו העתיקו כל המדפיסים עד ימינו"

[300] המכונה יוספוס פלביוס

[301] אלא מפקד המרד בגליל בתחילת המרד. כמותו היו מפקדים נוספים על אזורים שונים

[302] "התיאולוגיה של אריסטו" (וכן באנגלית), ובעברית: "אסולוג'יה אריסטו"

[303] ספר המעלות (לר' שם טוב אבן פלקירה) עמוד 22 (ודומה לזה, בלשון קצרה יותר, בעוד ראשונים): "ואמר אריסטו, לפעמים אני כאילו מתייחד בעצמי... והייתי כאילו אני עצם פשוט בלי גוף... אעלה במחשבתי מזה העולם אל העילה האלוקית ואהיה כאילו אני מונח בה ודבק בה... ואראה עצמי כאילו אני עומד בעולם השכל האלוקי... באותו מעמד הנכבד האלוקי"

[304] שער החשק (לר' יוחנן אלימנו) דף נו ע"ב: "ואולם גדול הפילוסופים הודה ולא בוש בסוף ימיו להגיד עניין החכמה ולהשיבה על מרכז האמת... מדבריו (הנ"ל בספר המעלות) נראה כי הציץ ופגע כמציץ מן החרכים ואין כל יקר ראתה עינו"

[305] ר' משה ב"ר יוסף ארובש, מתרגם הספר לעברית (תולדות ספרות ישראל חלק ב עמ' 397, הובא במאמר "מקור חכמות אומות העולם מעם ישראל", שהודפס באור ישראל ניו יורק תשס"ב, כרך כח עמוד קצה): "והוא אמת שחזר בו אריסטו ממה שחלק על תורתינו הקדושה, ועשאו בסוף ימיו, ואליו נסמך, וקראו ספר תיאולוגיה, שרוצה לומר ספר האלוקות"

[306] מהמאה ה־9, שכתבו על סמך תרגום של כתבי פלוטינוס עם פרשנות של פורפיריוס

[307] מטפחת ספרים (ליעב"ץ) עמוד 71: "אבל האמת מאיר להכיר זיופה של אותה אגרת, מתוכה מסרחת... הלוא ודאי אותה אגרת מסוכסכת בדויה היא על שמו ז"ל... מה שהלעיב במלאכי אלוקים קדושי עליון חכמי הצרפתים... חס ליה לר"מ למימר הכי, כי המבזה תלמידי חכמים הרי הוא אפיקורוס..."

[308] המכונה גם: "צוואת הרמב"ם", "ספר הציווי", "מוסר נאה מהרמב"ם ז"ל"

[309] רבים מהאחרונים אחזו שאלו דבריו של הרמב"ם, כפי שליקט ב"אקדמות מילין" ל"אגרת המוסר המיוחסת להרמב"ם מנוקדת ומבוארת" (ירושלים תשס"ז) עמודים לא־לב

[310] סוף אגרת המוסר המיוחסת לרמב"ם: "ובמיוחד שמור נפשך מאוד מחיבוריהם של רוב אנשי צרפת, כי חושבים הם להשיג הכרת הבורא וסודות תורתו מתוך אכילה דשנה ושתיה של דברים המתובלים בחומץ ותבלינים שכביכול מחדדים את השכל... על פי רוב הם נושאים לעמם שתי נשים, כרך שרוב זמנם ומחשבתם נתונים לתשמיש המיטה"

[311] סוף אגרת המוסר המיוחסת לרמב"ם: "שמור עצמך ממקצת אנשי אלג'יריה כי הם גסים מטבעם. ומאוד הישמר מאותם האנשים הגרים באזורים שבין טוניס לבין אלכסנדריה של מצרים ומאלה השוכנים בהרי ברבריא"ה, כי בעיני הם טיפשים יותר משאר בני אדם, למרות היותם אדוקים באמונה... חסרה להם בהירות המחשבה וזכות המוח"

[312] המכונה גם: "מגלה עמוקות"

[313] על כל המעשה שהרמב"ם חזר בו בסוף ימיו ישנו ערעור. כפי שהבאתי לעיל ‎פרק עט

[314] אגרות הרמב"ם בהוצאת הרב שילת, ח"ב, נספח ב, אות ד, עמוד תרצה

[315] באגרות הרמב"ם בהוצאת הרב שילת ח"ב נספח ב "איגרות מזויפות בדויות ומיוחסות בטעות" עמודים תרצג־תרצט דן לגבי כמה וכמה אגרות שכאלו, וחאן ע"פ סתירות מדבריו, ניסוחים שאינם מתאימים, חוסר התאמה היסטורי

[316] שפורסם בשנת ה'תרס"ו

[317] תולדות וקורות חייו של מרן רשכבה"ג ר' ישראל מאיר הכהן זצ"ל בעל החפץ חיים (מתוך השער: "יצא לאור בשנת תרפ"ז ע"י בנו הרה"ג ר' אריה לייב הכהן זצ"ל") עמוד כז: "לא הניח תפילין דר"ת, עד עת זקנותו... בשאלי אותו פעם ענה לי כי בירושלמי שנתגלה מחדש על מסכת מנחות מפורש בו הנחתם כדעת ר"ת וע"כ החל להניחם. אמנם אם מפני זה כבר נודע כי הירושלמי הזה הוא מזוייף..."

[318] דן בכך באריכות באור ישראל ניו יורק חוברת תשרי תשס"ז (חוברת מה) עמודים קפז – רח "מסמכים חדשים בקשר לש"י פרידלנדר והירושלמי קדשים שלו (ב)"

[319] אוצר הספרים (יצחק אייזיק בן יעקב) עמוד 95 פיסקה 91: "גורלות החול. מיוחס לאחד גאון קדמון... (ונמצאו עוד ספרי גורלות שונים, כן בכתב יד וכן בדפוס וז"ז, ומיוחסים למחברים שונים בדויים, ושורש הגורלות הוא מחכמת הערביים. רמש"ש)"

[320] בשער הספר נכתב: "זה ספר נפלאות מהר"ל בו יסופר האותות והמופתים והנפלאות מאת מרן ורבן של כל בני הגולה הצדיק והקדוש גאון הגאונים נזר ישראל ועטרת ישועתו ומלאה הארץ צדקתו וגדולתו הנקרא מהר"ל מפראג זצוקלה"ה אשר הפליא לעשות גדולות ונוראות על ידי הגולם אשר ברא בכח חכמת הקבלה להילחם נגד עלילת דם אשר נפרצה בימיו ולברר האמת לעין כל כי נקיים ישראל מקלון זה"

[321] כמפורש בשער הספר

[322] מוריה קנט־קס עמודים קג־קה, ובעמוד קה חתם את דבריו: "המסקנה היא חד משמעית, כתב יד זה של מוהר"י כ"ץ לא היה ולא נברא..."

[323] אמנם יש מי שכתב שלעצם המעשיות על הגולם יש בסיס, ונתן לכך הסבר טבעי. הבאנו זאת בסוף ‎פרק קי

[324] המהר"ל נפטר בשנת ה'שס"ט

[325] סדר הדורות חלק ג "שמות הספרים" אות ב (ורשא תרמ"ב דף כ ע"א): "בן סירא, נכד בן סירא הזקן, מוסר ומליצה ע"פ א"ב"

[326] בתקופת הזוגות, במאה השנייה לפני הספירה

[327] הרב ישעיה שטיינברגר, שנה בשנה תשנ"ו עמוד 437: "ספר זה אכן הוא פסול, שכן הוא מכיל לא רק דברי הבל אלא גם דברי עגבים"

[328] מקדמוניות היהודים (ר' אברהם אפשטיין) עמוד 120: "אלפא ביתא דבן סירא, אשר נעשו בו הוספות רבות למען להתעולל בחכמי ישראל... והספר בן סירא עבר חוק ואין קץ להבליו"

[329] מחקרים בדרכי התלמוד וחידותם (הרב ראובן מרגליות), עוללות, סי' יב: "אלפא ביתא דבן סירא, חוברת שכל תעודתה להתל ולהלעיג על דברי חכמים"

[330] במאה העשירית לספירה

[331] הערות על ברכי יוסף (לחיד"א) אבן העזר סימן א הערה יג: "גם ברור שמאוחר הוא לבן סירא שעליו דברו חז"ל, שהרי מזכיר את רב פפא ורבי זירא ביחד עם בן סירא שלפי דבריו חי בזמן ירמיהו, וגם אותם כולל במקרה הזה"

[332] חלקת מחוקק על שולחן ערוך אבן העזר סימן א ס"ק ח: "יש להסתפק אישה שנתעברה באמבטי אם קיים האב פרו ורבו ואם מקרי בנו לכל דבר. ובליקוטי מהרי"ל נמצא שבן סירא היה בנו של ירמיה שרחץ באמבטי כי סירא בגי' ירמי"הו"

[333] אלפא ביתא דבן סירא ד"ה עושה גדולות: "בן סירא נודע לו מי היה אביו והאיך ילדתו אמו בלא בעילת בעל. אמרו עליה כי בת ירמיהו היתה, פעם אחת הלך ירמיה לבית המרחץ ומצא שם רשעים משבט אפרים וראה כי כלם מוציאין שכבת זרע לבטלה, לפי שכל שבט אפרים באותו הדור רשעים היו, שכן כתיב בו ויעש הרע בעיני ה', וכיוון שראה אותם התחיל להוכיחם

[334] דנו על קמיע זה ‎פרק קי בכותרת "שמות קדושים"

[335] מכונה בדורנו, בין השאר, "שמירה לילד וליולדת מהבעל שם טוב", או "קמיע ליולדת ולתינוק המופץ ע"י חסידי חב"ד"

[336] אלפא ביתא דבן סירא ד"ה בתחילה אמר לו: "המלאכים הממונים לרפואה סנוי סנסנוי סמנגלוף

[337] בשער הספר נכתב: "בעטרה שעיטרה לו אימו. ספר [מפתח] שלמה. בן דוד מלך ישראל. אשר ישב על כיסא ד' ומלך בעליונים ובתחתונים ותרב חכמתו מכל בני קדם. ועד היום הזה היה כמוס ונחבא אל הכלים במערה אחת בארץ שנער. והובא למדינתנו לתשוקת שר ונשיא גדול ומשגב לקיסר קארלוס י"צ"

[338] שם זה הוא אחד הכינויים של הנוצרים ליש"ו

[339] דוגמאות לכך במאמרי "שאלות בעניין קבלה מעשית לחשים וקמיעות"

[340] המאה ה־16

[341] המאה ה־14 או ה־15

[342] כך כתב ר' צדוק הכהן מלובלין במקומות רבים (למשל בליקוטי מאמרים עמוד קעא ד"ה וזהו: "וזהו סוד הידיעה ובחירה שתירץ בו האריז"ל בסוף ספר ארבע מאות שקל כסף")

[343] ספר עובר לסופר (ר' משה הלל) עמודים 23–24: "בשיטה זו בדיוק זייף ריבמ"ק את החיבור 'ארבע מאות שקל כסף' שמבדיקת תוכנו עולה כי ביסודו הושתת על ספר 'אדם ישר' מסדרת כתבי הרח"ו שבעריכת ר' יעקב צמח (אשר לפי עדות ריבמ"ק העתיק את כולם) בתוספת קטעי דרושים ממקורות אחרים כדוגמת החיבורים קהלת יעקב, אוצרות חיים, פירוש אדרת האזינו להרח"ו, 'קונטרס שמצא הגאון הנשי"א מכת"י הרח"ו', פירוש הרח"ו על הזוהר, שעל כולם ידוע לנו שהיו מצויים לפני ריבמ"ק. מן המקורות האלו ואחרים הרכיב ריבמ"ק את החיבור 'ארבע מאות שקל כסף' כשהוא בולל ומערב היטב בין הקטעים הלקוחים מהם כדי לשוות לחיבור פנים חדשות

[344] כמפורש בשער בחלק ממהדורותיו, בכללן מהדורת ירושלים תשע"ז

[345] דרך חיים (רבי מנחם די לונזאנו), לבוב תרצ"א דף נח ע"ב: "אורחות חיים המיוחס לרבי אליעזר הגדול בן הורקנוס בעל הפרקים, ולפי דעתי אינו אלא לר' אליעזר הגדול הנזכר בפוסקים, והזכירו הטור אורח חיים סי' תקפ"ב. ואף על פי שיש בראשו כעין הקדמה ממעשה ר' אליעזר בן הורקנוס, אחשוב שהקדמה זו שׂמה מי שחשב שרבי אליעזר בן הורקנוס חיבר הספר"

[346] שם הגדולים (החיד"א) מערכת ספרים אות א [קמ]: "ארחות חיים של מוסר, כ' הרב מהר"מ די לונזאנו בשתי ידות באצבע דרך חיים דף קכ"ב שחיברו רבי אליעזר הגדול שמזכירין הפוסקים שהיה גדול אחד שמו אליעזר והיו קורין לו רבי אליעזר הגדול וההקדמה שבראשו ממעשה רבי אליעזר בן הורקנוס נכתבה שם מהמעתיק ואינה מהספר"

[347] תוספות חגיגה יג ע"א ד"ה ורגלי: "שייסד הקליר... שהוא היה תנא והוא היה ר"א ברבי שמעון דקרי עליה מכל אבקת רוכל תנא קרא קרובץ ופייטן (ויקרא רבה פ"ל) ובימיו מקדשים ע"פ הראייה שמעולם לא ייסד רק קרובץ מיום (אחד)"

[348] מחזור רעדעלהיים, סוכות, הקדמה, "הפיוטים והפייטנים", "ואלה שמותם על סדר א"ב": "ר' אלעזר הקליר מקריית ספר רב הפייטנים וראשם בזמן... ואולם המעיין בפיוטי הקליר יראה כי דעת כולם לא יתכנו, והוא בעצמו מעיד על זמנו, כי כן אמר בקרובות לט' באב כי כבר עברו תשע מאות שנה ועוד לחורבן הבית, ועוד שם בפיוט ההוא כי כבר עברו כמה יובלות, וא"כ איך יעיד עדות שקר בעצמו, והרי כל התנאים הנזכרים לא עברו עליהם עדיין שני יובלות ואף גם תשע מאות שנה ועוד? וזה תברא שאין עליה תשובה. ועוד יתחמץ לבב כל אנוש לאמור אם אמת הדבר שהקליר תנא היה, הייתכן שהמון החכמים האמוראים אשר באו אחריו לא יעלו את שמו על שפתם? הייתכן שמהמון פיוטי הקליר המלאים להם דינים והלכות והגדות, לא יזכירו אף אחד? הלא המה אשר עברו בכל דרכי התנאים מקציהם ועד קציהם וחיפשו באמתחותיהם למצוא בהם דבר הלכה ודבר הגהד ומוסר ותפילה ותחינה, ואין אחד מהם שם על לב כי כל אלה נקבצו באו להם בפיוטי הקליר?..."

[349] רבי יצחק בן שלמה לוריא

[350] שקדם במעט לאר"י. אריכות בעניין זה ב"פעמים" 128 עמוד 28

[351] סוף הקדמת הרס"ג לספר יצירה (מהדורת הרב קאפח): "שהקדמונים מסרו כי ספר זה אברהם אבינו חיברו... ואינם אומרים שהוא קבע מילות הספר הזה כפי הסדר הזה, אלא אומרים שהוא הוציא את העניינים הללו בשכלו... ולמדם לעצמו ולימדם למייחדים שהיו עימו. ולא חדלו להיות נמסרים בתוך אומתנו בלתי כתובים, כמו שהיתה המשנה נמסרת ובלתי כתובה... וכאשר היה הזמן אשר נתקבצו בו חכמי האומה וריכזו ענייני המשנה והלבישום מילים משלהם וקבעום, עשו בו או במה שהוא קרוב לו ענייני ספר זה בדומה לכך, ולפיכך נשתלבו בו מקצת מפסוקים הללו וסדר הדברים הזה"

[352] כוזרי מאמר ד אות כה: "אמר החבר: מהם ספר יצירה, והוא לאברהם אבינו"

[353] יפה תואר על ויקרא רבה פרשה יג סימן ג ד"ה ולא: "למה נקרא שמו חזיר? מפני שעתיד להחזירו לישראל... אבל לפי דעתי לא היה ולא נברא, כי לא מצאנוהו בשום מדרש, ואחשוב שאיזה מהאחרונים המציאו לדרך הלצה לפרש בו אחד מהפירושים הנזכרים. ולפי דעתי שלהיות המדרשות קשה המציאות ביד כל אדם בימים הראשונים להעדר הדפוס, היה מי שהיה רוצה להתחכם ממציא איזה מאמר שיפורש בו פירוש הלציי והיה תולה אותו מאיזה מהמדרשים הרחוקים להימצא ביד כל אדם. וכן היה עניין מאמר זה, ואחר שהיה שגור בפי הדרשנים ובאו הטוענים עלינו ונתלו בו"

[354] ליקוטי שיחות (הרבי מלובביץ') חלק יב הוספות לפרשת שמיני, עמוד 176: "ואחרי שכל הנ"ל שקלא וטריא במאמר זה [שעתיד החזיר להיטהר] – תמוה דעת היפה תואר ויקרא רבה פרשה יג ג, הוא בספר ערה"כ לבעהמ"ס סה"ד – שמאמר זה לא היה ולא נברא!"

[355] שבחי האר"י (ר' שאול דיין, ארם צובה תרל"ב) דף ז ע"ב ד"ה אחר: "אחר הך' שנים של הפרישות הגדול שעשה [האר"י] במצרים, נתגלה אליו אליהו ז"ל ואמר לו: כבר הגיע העת סמוך לפטירתך, ואותו הפעם היה בן ל"ו שנים ובן ל"ח שנה היה כשנתבקש בישיבה של מעלה בעו"ה פה צפת תובב"א, ועתה עלה לצפת ושם תמצא מהר"ר חיים ויטאל נר"ו, אותו תמשח תחתיך, סמוך ידך עליו ומסור לו כל חכמתך, כי הוא ימלא מקומך וכל עצמותיך לא באת בעוה"ז אלא לתקן נשמתו של רבי חיים, כי הוא נשמה יקרה ועל ידך יזכה לחכמה ויצא ממנו אור גדול לכל ישראל"

[356] המאמר "זיהוי קברי צדיקים בגליל ע"פ האר"י" (הרב חזקיהו רוטשטיין, הודפס בתחומין חלק טו, עמודים 72–73): "רוב הקברים קשה מאוד לקבל אותם כפשוטם – הרי מדובר באישים שמימי מלכי יהודה, כמו בניהו בן יהוידע שר צבאו של שלמה, שהסיכוי שיקבר בכפר נידח בגליל הוא רחוק. וכמו כן אוריה הכהן, כהן גדול בבית המקדש בירושלים בימי אחז. כן תמוה, שר' יוסי בן המשולם מימי אחרוני התנאים נקבר יחד עם יוסי בן יועזר איש צרידה ויוסי בן יוחנן איש ירושלים ראשי הסנהדרין בירושלים בימי היוונים. הקשה מכל הוא ציון קברו של יהוידע הכהן בצפת, הסותר פסוק מפורש (דברי הימים־ב כד, טו־טז): 'ויזקן יהוידע וישבע ימים וימות בן מאה ושלושים שנה במותו. ויקברוהו בעיר דויד עם המלכים...'

[357] המלך במסיבו כרך א עמוד קד: "התמונה שמייחסים להבעש"ט – היא של בעל־שם אחר שחי ופעל בדייטשלאנד (גרמניה)"

[358] תורת מנחם התוועדויות (לרבי מלובביץ') שנת תשמ"ה חלק ג עמוד 1716: "בנוגע לתמונתו של הרמב"ם – יש אמנם שקלא וטריא וחילוקי דעות אם התמונה המפורסמת היא תמונתו האמיתית של הרמב"ם אם לאו. אבל אף על פי כן, בנוגע לתכלית הכוונה שבדבר – הזיכרון על הרמב"ם, 'מורה הנבוכים', אשר הראה את הדרך וציווה לעשות צדקה וטוב וחסד בעולם, זיכרון שיביא להתעוררות ללכת בדרכיו – תבוא התועלת הרצויה גם אם אין זו תמונתו האמיתית של הרמב"ם, ובפרט שיתכן שזוהי אמנם התמונה האמיתית"

[359] כפי שהיתה תמונה נוספת של רבי יוסף קארו, מלבד זו הידועה

[360] עד המאה ה־17

[361] ספר מופת הדור – תולדות וסיפורים של הרה"ק רבי ישעי'לע קערעסטירער, עמודים תצ־תצב: "בעמדנו בזה מצינו לנכון להעיר, על דבר שנתפרסם מאוד בעולם, כי החזקת תמונת רבינו בבית, סגולה היא כנגד כל מרעין בישין. ורבים מספרים על ישועות ונפלאות שנעשו להם בזכות התמונה. ובעיקר משתמשים בתמונת צורתו כסגולה מיוחדת להברחת עכברים..

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]

[13]

[14]

[15]

[16]

[17]

[18]

[19]

[20]

[21]

[22]

[23]

[24]

[25]

[26]

[27]

[28]

[29]

[30]

[31]

[32]

[33]

[34]

[35]

[36]

[37]

[38]

[39]

[40]

[41]

[42]

[43]

[44]

[45]

[46]

[47]

[48]

[49]

[50]

[51]

[52]

[53]

[54]

[55]

[56]

[57]

[58]

[59]

[60]

[61]

[62]

[63]

[64]

[65]

[66]

[67]

[68]

[69]

[70]

[71]

[72]

[73]

[74]

[75]

[76]

[77]

[78]

[79]

[80]

[81]

[82]

[83]

[84]

[85]

[86]

[87]

[88]

[89]

[90]

[91]

[92]

[93]

[94]

[95]

[96]

[97]

[98]

[99]

[100]