ביאור:אמונה טהורה/השער השמיני: יסודות בענייני מחשבה

השער השמיני: יסודות בענייני מחשבה

מוסר אנושי

כשם שדנו על מקומו של השכל האנושי לגבי יסודות האמונה ^[1], כך דנו על מקומו של המוסר האנושי לגבי קיום המצוות.
מפורש בתלמוד שאלמלא לא ניתנה תורה, היינו מסיקים הנהגות מסוימות באופן טבעי ^[2].
וכן כתב הרמב"ם, שלגבי האיסורים השכליים – כגון שפיכות דמים גניבה וזלזול הורים – אל יאמר אדם "אפשי לעשותם, ואבי שבשמיים גזר עלי", שנפש שמתאווה לאיסורים אלה, הרי היא נפש חסרה ^[3]. והתבונן בחוכמתם, עליהם השלום, ובמה המשילו. שהוא לא אמר: לא יאמר אדם אי אפשי להרוג את הנפש, אי אפשי לגנוב, אי אפשי לכזב, אלא אפשי ומה וכו', ואמנם הביא דברים כולם שימעיים: בשר בחלב, ולבישת שעטנז ועריות. ואלה המצוות וכיוצא בהן הן אשר יקראן ה' 'חוקותי', אמרו 'חוקים שחקקתי לך ואין לך רשות להרהר בהם, ואומות העולם משיבין עליהן, והשטן מקטרג עליהן, כגון פרה אדומה ושעיר המשתלח' וכו'. ואותן אשר קראון האחרונים 'שכליות' – ייקראו 'מצוות', כמו שבארו החכמים"}}.
וכן כתב הרדב"ז שצריך שמשפטי תורתינו יהיו מסכימים אל השכל והסברה ^[4].
והוסיף הראי"ה קוק, שהמוסר הטבעי הפשוט הוא יסוד החכמה ^[5], והוא מהיסודות של עבודת הנפש, ויראת שמיים טהורה היא יראת שמיים שמעלה את המוסר הטבעי, אך יראת שמיים שדוחקת את המוסר הטבעי היא יראה פסולה ^[6]. אסור ליראת שמיים שתדחק את המוסר הטבעי של האדם, כי אז אינה עוד יראת שמיים טהורה. סימן ליראת שמיים טהורה הוא כשהמוסר הטבעי, הנטוע בטבע הישר של האדם, הולך ועולה על פיה במעלות יותר גבוהות ממה שהוא עומד מבלעדה}}. אבל אם תצוייר יראת שמים בתכונה כזאת שבלא השפעתה על החיים היו החיים יותר נוטים לפעול טוב, ולהוציא אל הפועל דברים מועילים לפרט ולכלל, ועל פי השפעתה מתמעט כח הפועל ההוא, יראת שמים כזאת היא יראה פסולה"}}. ורצונו הטבעי של האדם, בשורשו, מתאים למוסריות ולדרך הישר ^[7]. וכן כתב שחז"ל לא התכחשו למוסריות האנושית הרואה פסול בהריגת בעלי חיים לצורכי האדם ^[8]. ואע"פ שביחש לבעה"ח הוא דומה ממש לזיק של גחלת כהה ועמומה הטמונה תחת גל אפר גדול מאוד, מ"מ אי אפשר להם להכחיש את המוחש בכל לב רגש, כי חסרון מוסרי כללי הוא במין האנושי, במה שלא יקיים את הרגש הטוב והנעלה, לבלתי קחת חיי כל חי, בשביל צרכיו והנאותיו}}. וחז"ל לא התחכמו כאותה ההתחכמות הפילוסופית, ויספרו לנו שרבינו הקדוש נענש ביסורין (ב"מ פה ע"א), מפני שאמר לעגלא המובל לבי טבחא דערק תותי כנפיה 'זיל לכך נוצרת', ורפואתו ג"כ היתה ע"י מעשה, ברחמו על הני בני כרכושתא}}. הנה לא עשו כמעשה הפילוסופים, לעשות חושך לאור, כדי להתפשר עם החיים המעשיים, מפני שאי אפשר כלל לצייר שאדון כל המעשים המרחם על בריותיו, ברוך הוא, ישים חוק נצחי כזה בבריאתו הטובה מאוד, שאי אפשר יהיה למין האנושי להתקיים כ"א בעכרו את רגש מוסרו ע"י שפך דם, יהיה גם דם בע"ח"}}, אלא שבשלב זה האדם עדיין אינו ראוי למעלה זו, כיוון שטרם תיקן את שנאת בני האדם עצמם, המפילה חללים רבים ^[9]. וכמשפט כל מי שקופץ ליטול את השם להתחסד במידת חסידות הבלתי הולמתו... כמה מגוחך הדבר, אם עם כל עוד טומאתו בו, יפשוט טלפיו ויפנה לו לדרך צדקה הרחוקה, להתחסד עם בע"ח, כאילו כבר גמר כל חשבונותיו עם בנ"א הברואים בצלם אלוקים, כאילו כבר העמיד הכל על נכון, כבר העביר את שלטון הרשעה והשקר, שנאת עמים וקנאת לאומים, איבת גזעים ומריבת משפחות, המביאה להפיל חללים רבים ולשפך נחלי דמים – כאילו כל אלה כבר אפסו מן הארץ, עד שאין לה לאותה חסידה 'האנושית' במה להצטדק כ"א לפנות להעמיד על נכון מוסרה בדרך בע"ח..."}}, אכן לעתיד לבוא יתוקן אף פסול זה, ועת לכל חפץ ^[10].
ואף כתב שעלינו ליישב את הסתירות בין חוקי המוסר הטבעיים לבין הבנות שאינן מושלמות בתורה ^[11]. על כן הרחבת טעמי תורה ומצוות וההשוויה וההרחבה של אורחות המוסר הטבעיות על פי דרכה של תורה, המה עקרי העבודה שעלינו לעבוד בדורינו בכתיבת ספרים המביאים לתיקון הדור"}}. והוסיף וחידש, שלעתיד לבוא, אם יחליט בית דין הגדול לגבי אחד ממשפטי התורה, שע"פ המוסר יש להבינו באופן אחר, ודאי יימצא לזה מקור בתורה, ונשמע לשופט אשר יהיה בימים ההם ^[12]. ומה שאנכי אומר, שהידיעה העליונה, הסוקרת כל המעשים מראש ועד סוף, היא סובבת את כל התורה כולה, היא אמיתת קבלת עול מלכות שמיים, שהוכנו מראש כל הסיבות שיסבבו ההבנות וההרגשות לבא לידי החלטות בכל דור ודור כראוי וכנכון}}. ע"כ אי אפשר לאמיתתה של תורה להתגלות כ"א בהיות עם ד' כולו בארצו, מבונה בכל תיקוניו הרוחניים והחומריים גם יחד, שאז תשוב תורה שבע"פ לאיתנה, לפי הכרת ב"ד הגדול, היושב במקום אשר יבחר ד', על כל דבר אשר יפלא למשפט, ואז אנו בטוחים שכל תולדה חדשה תהיה מוכתרת בכל עז ובכל קודש, כי קודש ישראל לד'}}. ואם תיפול שאלה על איזה משפט שבתורה, שלפי מושגי המוסר יהיה נראה שצריך להיות מובן באופן אחר, אז אם באמת ע"פ ב"ד הגדול יוחלט שזה המשפט לא נאמר כ"א באותם התנאים שכבר אינם, ודאי ימצא ע"ז מקור בתורה, והסכמת המאורעות עם כח ב"ד ודרישת המקרא יחד אינם דברים שמזדמנים במקרה, כי אם הם אותיות מחכימות מאורה של תורה ואמיתת תורה שבע"פ, שאנו חייבים לשמוע לשופט אשר יהיה בימים ההם, ואין כאן 'התפתחות' של גריעותא"}}.
ויש מבני דורנו שהוסיף והרחיב, שקדמו לתורה לא רק מוסריות טבעית, אלא גם דעה ושכל, אנושיות ומצפון, חוש צדק, מחויבות ואחריות, שליטה עצמית, ריסון ואיפוק, ויתור והבלגה. ומי שמחוסר אחד מהם אינו זכאי לתואר "אדם" ^[13]. וכל אלו הדברים נתבעים מכל האנושות, ומי שמחוסר אחד מהם אינו זכאי לשם 'אדם'"}}.
לגבי טעמה של מצוות מחיית זכר עמלק, יש שכתב שהיא אומה רשעה שצריכה לעבור מן העולם למען העולם כולו ^[14], שאין לו תרופה כי אם מחיית זכרו ^[15]. ויש שכתב שהוא כדי להרתיע את שאר השבטים ^[16]. ולפיכך עמלק אשר קדם למלחמה נצטווינו להשמידו בחרב, ועמון ומואב אשר נטפלו לנו בציקנות וגרמו נזק בנכליהם, נענשו בהרחקה מלהתחתן בהם, והשפלתם, ולהמנע מלדרוש שלומם, לא יותר. כל הדברים הללו גזרה אלוקית לעונש, כדי שלא יהא בו הגזמה ולא חיסור, אלא כמו שבאר יתעלה כדי רשעתו"}}. ובדורנו יש מי שהאיר על הקושיה המוסרית שבכך, ויישב ע"פ דברי אחד הפוסקים ^[17] שכתב שכל מצווה זו נאמרה רק כאשר הם אוחזים מעשי אבותיהם בידיהם ^[18].
ויש מן האחרונים שחידש, שכל מה שנתקבל בעיני בני אדם הנאורים לתועבה, חמור ממה שאיסורו מפורש בתורה. למשל, חולה שיש בו סכנה שיש לפניו בשר טריפה ובשר אדם, אמנם ע"פ גדרי ההלכה איסור טריפה חמור יותר, אך לא יעלה על הדעת להעדיף לאכול בשר אדם, שכל דבר שאסור לכלל מין האנושי הנאורה בחוק הנימוס, אי אפשר להיות מותר לנו עם קדוש ^[19]. עוד משל אחת, בשר אדם לדעת הרמב"ם אינו אלא באיסור עשה, ולדעת הרשב"א מותר לגמרי מן התורה, ועתה אמור נא בחולה שיש בו סכנה ולפניו בשר בהמה נחורה או טריפה של ח"י טריפות ובשר אדם – איזה בשר יאכל? הכי נאמר דיאכל בשר אדם שאין בו איסור תורה אע"פ שמחוק הנימוס שמקובל מכלל האנושי, וכל האוכל או מאכיל בשר אדם מודח מלהיות נמנה בין האישים, ולא יאכל בשר שהתורה אסרו בלאו, היעלה על הדעת שאנו עם הנבחר עם חכם ונבון נעבור על חוק הנימוס כזה כדי להינצל מאיסור? אתמהה..}}. ואני אומר שכל שמתועב בעיני אומות הנאורים אסורה לנו בלא חילול השם, מטעם המצווה דקדושים תהיו, וכל שאסור לכלל מין האנושי הנאורה בחוק הנימוס, אי אפשר להיות מותר לנו עם קדוש, דמי איכא מידי דלדידהו אסור ולדידן שרי..}}. ולפי דעתי דכל זאת יש לאסור מדינא, מפני שמדרגתנו צריכה להיות תמיד גבוה ממדרגת שאר האומות בנימוס ובמוסר, ולא נמוך מהם"}}. כאן המקום לציין להארתו של הרש"ר הירש, שבמהלך הדורות גם עשיו נותן יותר ויותר מקום לאנושיות ^[20]. מן הנמנע שעשיו היה רק פרא איש ציד, שאם לא כן, היאך עלה בידו להשתלט על כל התפתחות האנושות. החרב הערטילאית, הכח הגס לבדו, לא יכשירו לכך. אך גם עשיו יניח קמעא קמעא את החרב מידיו, יותר ויותר הוא ייתן מקום לאנושיות. ודווקא כלפי יעקב תינתן בידו הזדמנות להראות, באיזו מידה גברה בליבו תורת האנושיות. בשעה שהחזק מכבד את זכויות החזק, הרי אין כאן אלא פקחות. אך בשעה שהחזק, כדוגמת עשיו כאן, נופל על צווארי החלש, ומשליך מידיו את חרב התוקפנות – רק אז מתגלה שצדק ואנושיות ניצחו בליבו"}}. וההעמק דבר (לנצי"ב) בראשית לג ד כתב: "ויבכו. שניהם בכו, בא ללמד שגם יעקב נתעורר עליו לשעה זו אהבה לעשיו. וכן לדורות, בשעה שזרע עשיו מתעוררים ברוח טהרה להכיר את זרע ישראל ומעלתם, אז גם אנחנו מתעוררים להכיר את עשיו כי אחנו הוא. וכמו שרבי היה אוהב אמיתי לאנטונינוס, וכן הרבה"}}.
ואברהם אבינו אף דן ע"פ המוסר האנושי וטען כלפי הקב"ה "חלילה לך מעשות כדבר הזה להמית צדיק עם רשע והיה כצדיק כרשע ^[21]", ותמה "השופט כל הארץ לא יעשה משפט ^[22]".

אמנם הר"ן הוסיף שאפילו משפטי הסנהדרין ששופטים את העם, אין מטרתם רק סידור מדיני, אלא גם התקרבות לאלוקים, בניגוד למטרת משפט המלך שהוא רק הסידור המדיני. ולכן חידש שאפשר שיימצא בקצת ממשפטי האומות מה שהוא קרוב יותר לסידור המדיני ממשפטי התורה ^[23]. בן מלך (הרב לייב מינצברג) שמות ב עמוד פח ד"ה התורה: "כאשר התורה אומרת 'לא תגנוב', אין האיסור רק מחמת חורבן העולם שישתרר כתוצאה מכך. אלא גניבה היא רע מעצם מהותה. גניבה היא דבר עוולה במהותה, בקביעה שמיימית נצחית ומוחלטת"}}.
ויש מהראשונים והאחרונים שכתבו שהמידות והמוסרים שבמסכת אבות נאמרו מפי הנבואה ומסיני, ולא בדו אותם חכמי המשנה מליבם ^[24]. ר' עובדיה מברטנורא אבות פ"א מ"א: "לפיכך התחיל התנא במסכת זו משה קיבל תורה מסיני, לומר לך שהמידות והמוסרים שבזו המסכתא לא בדו אותם חכמי המשנה מליבם, אלא אף אלו נאמרו בסיני"}}. ספר החיים (ר' חיים ברבי בצלאל, אח המהר"ל), ספר זכויות פרק א ד"ה ולא עיקרי: "ולא עיקרי יסודי התורה והמצוות ופירושיה וטעמיה לבד הם על פי הקבלה, רק אף כל המידות הטובות והנהגות הישרות, לא ייסדו אבותינו מדעת עצמם, רק הכל היה על פי קבלת האבות הראשונים הקדושים איש מפי איש עד משה רבינו עליו השלום, ולזה סמכו (אבות א א) משנת משה קיבל להקדמת מסכת אבות, לומר שגם אותה מסכתא דהיא על פי קבלת האבות, אף על גב שאינה מדברת אלא מן המידות הישרות"}}.
וכן כתבו רבים, שגם באיסורים שכליים במידות ובמצוות שהם מצד דרך ארץ, לאחר שנצטווינו עליהם מאת הקב"ה, הרי שהמניעה מלעשותן היא משום גזירת הבורא יתברך שציוונו, ואין להתייחס למניעתן מצד המוסר הטבעי ^[25]. שיחות הר"ן (רבי נחמן מברסלב) אות קטז: "אחד היה מדבר עמו, והיה משבח את איש אחד שמתנהג ביושר, ואמר עליו בלשון אשכנז שהאיש הזה הוא ארינטליך (אדם ישר). ענה הוא ז"ל ואמר: שעל איש ישראלי אין שייך לומר ארינטליך. כי אומות העולם יש להם הנהגות נימוסיות, מה שהשכל והיושר מחייב, שזה נקרא ארינטליך. אבל ישראל עם קדוש, אפילו אלו המצוות שהם מצד דרך ארץ מה שהיושר והשכל מחייב, אפילו אלו המצוות אין עושין מחמת דרך ארץ מצד חיוב השכל והישר, רק מגזירת המלך הבורא יתברך שמו שציווה עלינו בתורתו לעשות כך"}}. ערוך השולחן אורח חיים סימן א סעיף יג: "מיסודי הדת לעשות כל המצוות לא מפני שהשכל מחייב כן כגון במצוות שבין אדם לחבירו אלא מפני שהקב"ה ציווה אותנו לעשות כן"}}. ערוך השולחן יורה דעה סימן רמ סעיף ב: "ואנחנו עם בני ישראל נצטווינו על כל מצווה (שכליות) [שכלית] לבלי לעשותה מפני השכל, אלא מפני ציווי הקדוש ברוך הוא בתורתו הקדושה... שגם המשפטים שהם המצוות השכליות תעשו מפני השמיעה, כלומר מפני שאני מצווה אתכם, ולא מפני השכל... וזהו עיקר גדול במצוות התורה"}}. שיחות מוסר שערי חיים (ר' חיים שמואלביץ), הוצאה ישנה תשל"א מאמר יז, הוצאה חדשה מאמר ח: "ואע"פ שכתב הרמב"ם דזה שאמרו חז"ל 'אל יאמר אדם אי אפשי לאכול בשר בחלב, אלא יאמר אפשי ומה אעשה ואבי שבשמים גזר עלי' כל זה נאמר במצוות השמעיות (חוקים), אבל במצוות השכליות צריך אדם לומר אי אפשי לעשות רע כלל, ומעלתו גדולה ממעלת האדם המתאווה לרע ומושל בנפשו, יעו"ש, נראה לומר בכוונתו, כי אמנם במצוות השכליות צריך לומר 'אי אפשי', והיינו שיאמר כי גם לולא הציווי של הקב"ה היה נמנע מכך, כי השכל האנושי אף הוא שולל מעשים כאלו, אבל עתה שנצטווינו על כך מאת הקב"ה, א"כ המניעה העיקרית היא ציוויו יתברך, וכל שאר החישובים כמאן דליתנהו"}}. בן מלך (ר' לייב מינצברג) בראשית ג עמוד קצז הערה ו: "ואף שעצם ההליכה אחר צו המצפון הוא דבר חיובי מצד עצמו, אולם לאחר שקיים הצו האלוקי על האדם, אין נכון לתת מקום וערך למחשבה העצמית, אשר בטלה היא לגבי הציווי האלוקי העליון"}}.

טעמי המצוות

יש שכתבו שלכל מצווה יש טעם ^[26]. ובמקום אחר (מורה נבוכים ח"ג פרק נב) כתב: "ומטרה זו אשר העירותיך עליה היא מטרת עשיית המצוות כולן, כי בכל אותם הפרטים המעשיים ובחזרות עליהם תושג ההכשרה ליחידים הנעלים, עד אשר ישלמו השלמות האנושית, ואז ייראו את ה' יתעלה ויפחדו ויחרדו וידעו מי עמהם, ויעשו אחר כך מה שראוי. וכבר ביאר יתעלה כי תכלית מעשה המצוות כולן השגת ההתפעלות הזו אשר כבר הוכחנו בפרק זה למי שיודע הדברים האמיתיים אמיתות המביאה השגתו, כלומר: יראתו יתעלה ורוממות מצוותו"}}, יש שכתבו שהן גזירות מצד השי"ת ^[27], ויש שכתבו שאין לנו לבקש את טעמיהן, כי מצוות מלך הן עלינו אף אם לא נדע טעמיהן ^[28]. בית יוסף יורה דעה תחילת סי' קפא: "ואני אומר דחס ליה להרמב"ם מלמיסבר הכי ומי יחוש לכבוד התורה והמצוות יותר ממנו ודבריו בסוף הלכות מעילה (פ"ח ה"ח) יוכיחו וכיוצא בהם כתב בסוף הלכות תמורה (פ"ד הי"ג) ובסוף הלכות מקוואות (פי"א הי"ב) ומשם נתבונן שדעתו ז"ל לומר שאע"פ שכל חוקי התורה גזירות מלך הם מכל מקום כל מה שנוכל לבקש לו טעם נאמר בו טעם וכרבי שמעון דדריש טעמא דקרא (קידושין סח:) ומה שלא נמצא לו טעם נייחס הדבר לקוצר השגתינו ואנו חייבים לקיימם כמו המצוות שנודע טעמם כי גזירות המלך הם עלינו"}}. מעשי ה' (מראשוני האחרונים) מעשי בראשית פרק יט: "ועם היות שלא יאות לבקש טעם למצוות, אמת במצווה כזאת יאות לחקור כי על ידי החקירה ודרישת הטעם בה ופרסומה תסור המבוכה וירום המכשול"}}. מנחת חינוך מצווה רפד אות ב: "אין לנו לבקש טעם למצוות התורה"}}.
המורה נבוכים הדגיש שגם המצוות שהן בגדר חוקים, טעמיהן לא נודעו לנו מחמת קוצר דעתנו או חסרון חוכמתנו, אולם מצד האמת יש להן טעמים ^[29].
גם המורה נבוכים שכתב שיש להם טעמים, כתב וחילק שהטעם נאמר על עיקר המצווה, אך פרטיה נועדו רק לצרף בהן את הבריות, שהרי היה הכרח לקבוע פרטים מסוימים, יהיו אשר יהיו, ואין לחפש להם טעמים ^[30]. אבל מה שיש להדגים בו באמת מעניין הפרטים הוא הקורבן, שהציווי בהקרבת הקורבן יש לו תועלת גדולה ברורה כמו שאבאר. אבל היות הקורבן הזה כבש וזה איל, ושיהיה מניינן מניין מסוים, לזה אי אפשר ליתן טעם כלל, וכל מי שמעסיק עצמו לדעתי בהמצאת טעמים לאחד מן הפרטים הללו, הרי הוא הוזה הזיה גדולה שאינו מסלק בה זרות, אלא מוסיף זרויות, ומי שמדמה שיש לאלה טעמים, רחוק הוא מן הנכון, כמי שמדמה שהמצווה בכללותה לא לתועלת מציאותית..}}. כי אמרך למה נעשה זה כבש ולא נעשה איל, אותה השאלה עצמה מתחייבת אילו נאמר איל במקום כבש, והרי יש הכרח במין כל שהוא. וכן אמרך מדוע הן שבעה כבשים ולא נעשו שמונה, שכך היית שואל אילו נאמר שמונה או עשרה או עשרים, והרי יש הכרח באיזה מניין בהחלט, וכאילו שזה דומה לטבע האפשרי אשר לא יתכן בלעדי אחת האפשרויות. ואי אפשר לשאול מדוע נעשה האפשרי הזה ולא נעשה זולתו מן האפשרויות, כי שאלה זו [היתה] מתחייבת [גם] אילו היה הנמצא במציאות האפשרי השני במקום זה"}}. רבים ממפרשיו הבינו שזוהי דעתו ^[31]. אפודי שם ד"ה שלא: "ר"ל כי מחוייב הוא שתהיה בתורה חלקים בלתי מכוונים"}}. שם טוב שם ד"ה אמר: "דע שכוונת זה הפרק כולו וסודו היתה לבאר שחלקי המצוות אין להם טעם. והמבקש להם טעם הוא שיגעון גמור"}}. הפירוש שבמורה נבוכים מהדורת ווין תקפח: "ר"ל שאין טעם לחלקי המצווה, כמו שהקדים"}}, אמנם יש מי שכתב שאי אפשר להסיק מדבריו שאין לחפש טעם לפרטי המצוות, ולכל היותר יש כמה פרטים שלא יכול להיות להם טעם, אך ככלל, יש טעם גם לפרטי המצוות ^[32]. ראוי להדגיש כי באופן כללי ראוי להיזהר מאוד כשמצטטים מדברי הרמב"ם ב'מורה הנבוכים' בעניין מסויים... יש לצטט את דבריו רק אחר עיון מקיף בכל רחבי החיבור. לכן אי אפשר להסיק ממה שהרמב"ם אומר בפרק הזה שאין לחפש טעם לפרטי המצוות, מפני שלכל היותר נאמר כאן שיש כמה פרטים שלא יכול להיות להם טעם}}. כפי שנראה להלן, שיטתו העקבית היא שיש טעם גם לפרטי המצוות. תחילה נציין כי בסוף הפרק הרמב"ם מסכם כבדרך אגב 'התבררו לי גם כמה פרטי מצוות וכמה מתנאיהן, ממה שאפשר לתת לו טעם'..."}}.
עוד כתב המורה נבוכים, שכיוון שציווי התורה מוחלטים, אפשר שמטרותיהם לא יתקיימו למיעוט האנשים, ולא לכל התקופות ^[33]. ואין שמים לב לדבר מועט האירוע, ולא לנזק שיהיה ליחיד מבני אדם בגלל אותה הגזרה וההנהגה התורתית. כי התורה היא דבר אלוקי, ויש לך ללמוד מן הדברים הטבעיים אשר אותם התועליות הכלליות המצויות בהן, יש בכללן ומתחייב מהן נזקים אישיים. כמו שנתבאר בדברנו ודברי זולתנו}}. ועל פי הבחנה זו, כך אל תתפלא שאין מטרות התורה מתקיימים בכל אחד ואחד, אלא מתחייב בהחלט שימצאו אנשים שאיו אותו הניהול התורתי מביא להם שלמות, כי הצורות הטבעיות המיניות לא יושג כל מה שמתחייב מהן בכל אחד ואחד, כי הכל מאלוה אחד ופועל אחד, נתנו מרועה אחד, והפך זה נמנע, וכבר ביארנו כי לנמנע טבע קבוע לא ישתנה לעולם. ועוד על פי הבחנה זו לא יתכן שיהו המצוות נרשמות כפי שינויי מצבי בני אדם והזמנים, כמו הרכבת התרופה, שמיוחדת הרכבה לכל אדם כפי מזגו באותה העת, אלא ראוי שתהא ההנהגה התורתית מוחלטת כללית לכל, ואף על פי שיהא זה חיובי ביחס לאנשים, וביחס לאחרים אינו חיובי, כי אלו היו לפי היחידים, יהיה הפסד לכל, ונתת דבריך לשיעורין"}}.
על כל פנים, הרש"ר הירש כתב שיש צורך למצוא טעמים לכל פרטי ההלכות ^[34], ואכן מצא טעמים אף לפרטי מצוות ^[35]. לייעוד זה הנובע מיציאת מצרים ומן התורה, יבנה כל אחד בית להגשמתו, והבית הזה יהיה מרובע (ראה ישורון [שהמרובע מסמל את מעשי האדם, בניגוד לעיגול שמסמל את מעשי הטבע]) כי האדם הפועל בחירות מוסרית הוא הבונה את ביתו לתורה. והבית הזה שאנחנו בונים לתורה בפעילותנו יעמוד על גבי תיתורא. ה'בסיס' שלו יהיה על הארץ, כי לא בניגוד לארציות, אלא על הארץ ובכל הכוחות הארציים מבקשת התורה להתגשם. ולבסיס זה ההא מעברתא כי אנחנו בני האדם נדרשים לשאת את התורה הבית שאנחנו בונים לתורה איננו מחוצה לנו בנפרד מאישיותנו, אלא הוא מבקש להתאמת בנו ובתוכנו..}}. הבית של תפלין של יד הוא אחד ואיננו מתחלק לתאים, וארבע הפרשיות של ייעוד חיינו מונחות שם במדור אחד וכתובות על קלף אחד. כנגד זה הבית של תפלין של ראש כולל ארבעה מדורים וכל אחת מארבע הפרשיות האלה מונחת שם בתא מיוחד. המניע למעשינו הוא אחיד במהותו, אך המחשבה השוקלת והקולטת תעריך את יסודותיו הרעיוניים זה אחר זה וזה בצד זה..}}. לאחת מהשי"נים האלה עוד נוספת יו"ד על בסיס השי"ן, וכך נוצרת שי"ן של ארבעה ראשים. ונמצא ששתי אותיות מצטרפות כאן לאחת: שי"ן שהיא אות הכח והעוצמה והמעשים, ויו"ד שהיא אות היסוד לכל הווייה..}}. אמיתות התפלין מניחות את היסוד לכל הווייתנו ורצונותינו, ובקושרנו אותן לראשנו ולידנו הרי אנחנו מטילין את עולן על רוחנו ההוגה ועל כוחנו המבצע... אנו מניחין אותן על קידמת הראש ששם משכן המחשבה... אנחנו קושרים אותן בקשר של קיימא ומהדקים אותן למשכן הזיכרון שבאחורי הראש, ומשם הן גולשות כלפי מטה ימינה אל הגופניות החושנית ושמאלה אל הרצון המוסרי הנעלה יותר..}}. תחילה מניחים תפלין של יד ואחר כך מניחים תפלין של ראש... וכך אמרו חכמי ישראל... כל שמעשיו מרובין מחכמתו חכמתו מתקיימת וכל שחכמתו מרובה ממעשיו אין חכמתו מתקיימת..."}}.
בספר בחינת הדת הזהיר שגם כאשר מצאנו טעם למצווה, אין ראוי שנחליט בוודאות שאין טעמים נוספים, שראוי לכל משכיל לחשוד את שכלו בזה, כי לא יקל עלינו לדעת מחשבות הא־ל ורצונו ^[36].
יש שכתבו שישנה חשיבות רבה לדרוש את טעמי המצוות. אמנם בפועל רק מעטים עסקו בזה ^[37]. כבר ישנן הערות רבות בדברי הראשונים, עד כמה נכבד הוא הערך של הדרישה בטעמי מצוות, לרומם את הנפש לאהבת תורה, וליראת ד' אמיתית. ומכל מקום בפועל רק מעטים נמצאו ששמו להם דרישה זאת למידה"}}.

עבירה לשמה

אמרו חז"ל, שהיה מקרה שבו סברת האדם אף דחתה איסור מפורש, והוא שאמרו גדולה עבירה לשם מצווה, מנא לן מיעל ^[38], שעשתה עבירה כדי להתיש כוחו של סיסרא כדי שתהא יכולה להורגו ^[39].

השפעת המצוות בעולמות העליונים

הרמב"ן כתב שאין תועלת מקיום המצוות לקב"ה בעצמו, אלא רק לאדם המקיימן ^[40].
יש מהאחרונים שחילקו שאמנם לקב"ה עצמו אין נוגע כלל קיום המצוות, אבל העולמות הרוחניים וחיבורם אל הקב"ה כן תלויים בקיום המצוות ^[41]. תורת מנחם התוועדויות (האדמו"ר מלובביץ') ח"ד (תשי"ב ח"א) עמודים 324–325 ד"ה אך: "דמה שאמרו רז"ל וכי מה איכפת לו כו' הוא על אדון יחיד שורש השורשים, דליה לא איכפת ליה כלל, ואמנם לצורך הכבוד להשפיע על הראשים העליונים לייחד ראש המחשבה בסופה כו' – צורך גמור הוא. והיינו, דבבחינת אדון יחיד שורש כל השורשים אין עניין העבודה נוגע כלל, כי אם בהתלבשותו בסדר ההשתלשלות..."}}. חילוק נוסף חילקו , שמעצם קיום המצווה אין תועלת לקב"ה, אלא שקיום המצווה הוא רק לצורך שלימות האדם, ושלימות האדם היא כן צורך גבוה ונוגעת למעלה ^[42]. תורת מנחם התוועדויות (האדמו"ר מלובביץ) ח"ה (תשי"ב ח"ב) עמודים 236–237: "שגם בבחינת אדון יחיד שורש השורשים, מה שלא איכפת ליה הוא רק עניין העבודה מצד עצמה, אבל צירוף הבריות שע"י העבודה הרי זה נוגע למעלה. וטעם הדבר, לפי שכן היה הרצון הטהור והחפץ הקדוש להיות צירוף הבריות דווקא. ומזה מובן שהעבודה דבירור נה"ב, שזהו"ע צירוף הבריות, מגעת בבחינת עצמות אור אין סוף שקודם עלות הרצון, בעל הרצון"}}.
המקובלים כתבו שיש לאדם לכוון בקיום במצוות לייחד את השכינה ^[43]. שם תחילת פרק ט: "בהיות שבפרק הקודם ביארנו שחייב האדם לייחד השכינה לעולם בכל ענייניו, שנאמר בכל דרכיך דעהו, רצוננו בפרק זה לבאר עוד כמה פרטים יש שאדם חייב לעשות בעבור אהבת השכינה, ובזה תהיה קצת מנוחה לשכינה שתמצא מקום שבו תשרה"}}, וידוע שיש שהנהיגו לומר "לשם ייחוד" ^[44], ויש שהתנגדו לכך בחריפות ^[45]. הנה בזה אני משיב, עד שאתה שואלני נוסח אמירתו, יותר ראוי לשאול אם נאמר כי טוב באמירתו. ולדעתי זה רעה חולה בדורנו ועל הדורות שלפני זמננו שלא ידעו מנוסח זה ולא אמרוהו (והיה) [והיו] עמלים כל ימיהם בתורה ובמצוות הכל ע"פ התורה וע"פ הפוסקים אשר דבריהם נובעים ממקור מים חיים ים התלמוד, עליהם נאמר תומת ישרים תנחם, והם הם אשר עשו פרי למעלה וגדול מעל שמיים חסדם}}. אבל בדורנו הזה כי עזבו את תורת ה' ומקור מים חיים שני התלמודים בבלי וירושלמי לחצוב להם בורות נשברים ומתנשאים ברום לבבם כל אחד אומר אנכי הרואה ולי נפתחו שערי שמים ובעבורי העולם מתקיים אלו הם מחריבי הדור. ועל הדור היתום הזה אני אומר ישרים דרכי ה' וצדיקים ילכו בהם וחסידים יכשלו בם}}. והרבה היה לי לדבר מזה אבל כשם שמצווה לומר דבר הנשמע כך מצווה שלא לומר דבר שאינו נשמע וה' ירחם עלינו"}}.
הרש"ר הירש כתב שהתפיסה שפעולות האדם בונות עולמות רוחניים מסתוריים דמיוניים, היא חוסר הכרה אמיתי של היהדות ^[46]. שם איגרת יח עמוד ע: "כיוון שהובן הבנה מוטעית, נהפכה היהדות המעשית בתוך אותו לימוד לפעולה של השפעה על עולמות תיאוסופיים ודמיוניים, או לאמצעי של התגוננות מפניהם"}}, והיא גרמה לרבים להתרחק מההבנה האמיתית של מטרות המצוות, ואף להשפלת המצוות בכך שהן נראות כקמיעות ולחשים ^[47]. אם רוח ללא רוח אפפה עתה אותם חוקים מלאי חיים והפכתם לחנוטי מצרים, ומתוך פחד בשל תעיה כלשהי בשאיפות הרוח גרשה את הרוח מתוך החוקים כהשיב איש את העיט מעל גווייה היקרה לו?..}}. אם נוסף על כך, מערכת לימודים בלתי מובנה שבעיקרו של דבר גנוז בה הרוח, היא עצמה שוב הגשימה [מלשון הגשמה] אותו רוח, וכל שמציין פעילות של אדם חיצונית ופנימית הובן על ידה כבנין עולם מיכני־דינאמי־מאגי, וכך נעשו נטולות הבנה אותן מצוות שהיו צריכות לשמש מכשיר כדי לחנך את הרוח ואת החיים והושפלו תכופות עד כדי מעשי קסמים ולחשים}}. ויוצא אפוא בנימין יקירי, שיודע אתה רק יהדות חיצונית ובלתי מוכרת, יהדות שלא הובנה כראוי, ויודע אתה רק קטעים ממנה? שכח נא את שידעת, שמע כאילו לא שמעת מימיך, ואז לא זו בלבד שתשלים גם עם התורה, אלא אף תשיג אותה באהבת לב ונפש ותתקין את כל חייך להיותם דוגמא לתורה זו"}}.

האם יש יצר שאי אפשר לכופו

אמרו חז"ל בתלמוד שיש אפשרות של יצר שאין ביכולת האדם לכופו, אלא שילך למקום שאין מכירין אותו וילבש שחורים ויתעטף שחורים ויעשה מה שליבו חפץ ^[48].
יש שפירשוהו כפשוטו, שמותר לו לאדם שיעשה לגמרי חפצו בסתר ^[49]. הגהות הב"ח שם (אות ט): "משמע דמותר לו לאדם שיעשה לגמרי חפצו וכו'"}}. רש"י קידושין מ ע"א ד"ה ילבש (ובדומה לזה בחגיגה טז ע"א ד"ה למקום): "שלא יראה עצמו בכבודו אולי ירך לבבו בכך, וגם אם יחטא – אין אדם נותן לב לפי שאינו חשוב בעיניהם, לכן ילבש שחורים"}}. שלפעמים נמנעת הבחירה החופשית ^[50], שפעמים שהניסיון גדול כל כך שאי אפשר שלא יחטא, ואף שעשה איסור, נחשב אונס גמור, אלא שהאדם לא יכול להעיד על עצמו בזה, כי אולי עדיין היה לו כוח לכוף היצר ^[51]. וגם בהסתת היצר בתוקף עצום שאי אפשר לנצחו שייך אונס (ואם ה' יתברך הסיב את לבו הרי אין חטא זה חטא כלל רק שרצון ה' יתברך היה כך). ועיין מה שאמרו (כתובות נ"א ב) גבי תחילתו באונס אפילו צווחת לבסוף שאלמלא מניחה היא שוכרתו מותרת לבעלה, מאי טעמא יצר אלבשה. הרי דזה מיחשב אונס גמור, אף על פי שהוא מרצונה, מכל מקום יצר גדול כזה אי אפשר באדם לכופו והוא אונס גמור}}. ואין בזה עונש אף דעשה איסור, כיוון דהיה אנוס}}. אבל האדם עצמו אין יכול להעיד על עצמו בזה כי אולי עדיין היה לו כח לכוף היצר (וכמו ששמעתי בזה מענין זמרי שטעה בזה)"}}. ועכ"פ, מדובר רק כאשר ניכר בוודאות שעשה מאמצים רבים וצעדים משמעותיים על מנת להימנע מהחטא ^[52]. ובהערה 11 שם: "מסתבר שלדעת רש"י ותוס', זמרי לא היה נאמן לטעון שהוא אנוס, משום שהכתוב אינו מעיד עליו שהוא עשה מאמצים ונקט באמצעים שיעזרו לו להינצל מחטא"}}.
וכן יש שכתב הלכה למעשה שבדורות האחרונים יש להתיר את נדרו של מי שנדר שלא לשחק בקוביה, אם נראה שקרוב הדבר למכשול, ורק בדורות הראשונים ^[53] היה מעצור לרוחם והיו יכולים לכבוש את יצרם ^[54].
ועוד יש שכתב הלכה למעשה, שמי שחזר והכה את חברו לאחר שזה הכהו, בדיעבד נחשב כאונס משום שחם לבבו ואין אדם שליט ברוחו ^[55].

אמנם רבים כתבו שחס וחלילה שהתירו לעבור עבירה כלל, ומה שאמרו בתלמוד שילך למקום שאין מכירין אותו וילבש שחורים ויתעטף שחורים, כוונתם שממילא יימנע מהעבירה, כיוון שגלותו תשבור את יצרו ^[56]. אבל לעבור עבירה או אפילו שתיית יין במיני זמר המרגילין לשמחה – אסור, וכ"ש מה שהוא למעלה מזה. והוא דלא מצי כייף ליה ליצריה"}}, או משום שלא יהיו מצויים שם מכריו לחפות עליו ^[57], או שהואיל ויכניע עצמו כל כך – בידוע שאין חפץ לחטוא ^[58].
ויש מי שכתב שמדובר רק בדברים שאין בהם איסור, אלא שהם מכוערים ^[59].
ויש שכתבו שגם אם קרה ואינו יכול לכוף את יצר הרע, הרי שהיה יכול להיזהר שלא לבוא לידי כך ^[60].
ויש מי שכתב שגם כשאמרו שאינו יכול לכוף את יצרו, אין כוונתם שלא יכול להתגבר עליו כלל, שלא מצינו פטור מעונש בטענת אנוס הייתי מחמת יצרי ^[61].
וכן יש שכתב הלכה למעשה שאין להתיר את שבועתו של מי שנשבע שלא לשחק בקוביה ומתירא שמא יתקפנו יצרו ולא יוכל להעמיד את עצמו, אלא ישביע את יצרו ^[62]. תשובה. מסתברא דאין נזקקין לו, דשחוק בקוביא עבירה היא, ואין מתירין לו נדר לעבור עבירה. ואם מפני שלא יכשילנו יצרו לעבור שבועתו – ישביע את יצרו, ואין אומרים לאלו שיזדקקו לעבירה קטנה כדי שלא יעשו עבירה גדולה"}}.

הטוב שמסתתר בתוך הרע

בכמה וכמה מקומות מצינו שגם בתוך הרע מסתתר טוב.
אמרו חז"ל, טוב מאוד – זה יצר הרע, שאילולי יצר הרע לא בנה אדם בית ולא נשא אישה ולא הוליד בנים ^[63]. ואם יהרגו את יצר הרע, יכלה העולם ^[64].
וכן אמרו שיש תועלת בגזירות אומות העולם שמחזירים את ישראל למוטב ^[65]. מאמרי הראיה, חלק א, "שופרות" ד"ה אולם (עמוד 280): "עמלק, פיטלורה, היטלר, וכו' מעוררים לגאולה. ומי שלא שמע קול השופר הראשון, ואף לקול השופר השני הרגיל לא רצה לשמוע כי אזניו נאטמו – הוא ישמע לקול השופר הטמא, הפסול, בעל כרחו ישמע"}}, ומקומות סכנה גורמים לאדם להיות ירא לנפשו ולשבר ליבו למקום ^[66]. רש"י שם: "הגמלין רובן כשרים – שפורשין למדברות למקום גדודי חיות וליסטין ויראים לנפשם ומשברים לבם למקום. הספנין רובן חסידים – שפורשין למקום הסכנה ותמיד הם ברעדה יותר מן הגמלין"}}.
וכן כתב הרמב"ם, שאף הדברים של אותו האיש הנוצרי ושל זה הישמעאלי היתה בהם תועלת, שנתמלא העולם כולו מדברי המשיח ומדברי התורה ומדברי המצוות, וכשיעמוד מלך המשיח באמת יחזרו וידעו שנביאיהם ואבותיהם הטעום ^[67]. כיצד? כבר נתמלא העולם כולו מדברי המשיח ומדברי התורה ומדברי המצוות ופשטו דברים אלו באיים רחוקים ובעמים רבים ערלי לב והם נושאים ונותנים בדברים אלו ובמצוות התורה אלו אומרים מצוות אלו אמת היו וכבר בטלו בזמן הזה ולא היו נוהגות לדורות ואלו אומרים דברים נסתרות יש בהם ואינן כפשוטן וכבר בא משיח וגילה נסתריהם. וכשיעמוד המלך המשיח באמת ויצליח וירום ויינשא, מייד הם כולן חוזרין ויודעים ששקר נחלו אבותיהם ושנביאיהם ואבותיהם הטעום"}}. שמחשבות בורא עולם אין כח באדם להשיגם ^[68].
בספרי החסידות ישנו חידוש גדול, שיש גם איזה צד טוב בעבירה לשמה של הצדיק, שעל ידי כך הוא יכול להתקשר לבעלי עבירה כדי שיוכל להשפיע עליהם טובה ^[69]. ועניין עבירה לשמה הוא כך, כמו אצל שאול דכתיב (שמואל א' טו, ה) וירב בנחל, ודרשו (יומא כב ב) שרב על עסקי נחל אם על נפש א' כו' בהמה מה חטאה, והיה נראה לו זה שיהרוג הבהמות של עמלק עבירה גדולה אבל אם היה יכול לעשות עבירה לשמה היה עושה והורג את הבהמות גם כן כיוון שציווה המקום ברוך הוא מה לך שנראה לך עבירה יהיה עבירה לשמה, אלא שמרוב צדקותיו שלא היה בו שום דופי לא היה יכול לעשות אפילו עבירה לשמה, וממילא כיון שלא היה יכול לעשות עבירה לשמה לא היה יכול להתחבר עם הבעל עבירה להמשיך עליהם השפעה, כי במה היה דבוק עמהם, והמלך צריך להטיב לכל ישראל לכולם שווין אפילו לבעלי עבירה חס וחלילה}}. וזהו שאמרו מפני מה לא נמשכה כו' מפני שלא היה בו שום דופי ולא היה בידו להטיב לכולם וכנ"ל ולזה נאמר אצל שאול שהיה משכמו ומעלה גבוה מכל העם, פירוש כי השכם הם הכתפיים ונרמזים אל החסדים המגולים כעניין שנאמר (בראשית כב, ג) וישכם אברהם בבקר כנודע, ושאול עם החסדים שלו שהיה צריך להשפיע גבוה מכל העם, כי לא היה בו שום דופי נמצא שלא יכול להאחד עמהם כלל, כי היה למעלה מהם ולא היה יכול להשפיע אליהם"}}. חשוב לשים לב שבדוגמא שהביא בעניין שאול, ה"עבירה לשמה" היא דווקא קיום ציווי ה'}}.
וכן כתב ר' צדוק הכהן מלובלין, שהיתה אמת בטענתו של קורח, אלא שהתגלות זאת תהיה רק בעתיד, והוא טעה וסבר שכבר עתה הוא כן ^[70]. וטעה קרח וחשב שכן הוא תמיד כמו שיהיה לעתיד וכבר הוא עתה כן. אבל באמת התגלות הזאת האמיתי לא יהיה עד לעתיד"}}.
ביסוד זה האריך הראי"ה קוק בכמה מקומות, וגם הוא, כרמב"ם דלעיל, כתב שיש גם תועלת בדתות אחרות ^[71]. צריכים אנו להעמיק בערכן של אמונות אחרות על פי התורה"}}, ואף יתכן שהיו למייסדיהן הערות אלוקיות לקידום האנושות ע"פ הראוי להם בזמנם ^[72]. והנה הדתות הסעיפיות מצד עצמן, אין ראוי להביט עליהן בעין רעה. הדבר יתכן להיות שהיתה בזה מצד המייסדים הערה אלוקית להיות משתדלים בשכלול חלק רשום מהאנושות לפי הראוי להם"}}.
וכן כתב שיש צורך בעמלק כל עוד לא נטהרו ישראל לגמרי ^[73].
ועוד חידש, שאף הרשעות של ביטול המצוות, שהיא חורבן העולם, יונקת מהעתיד הרחוק של מצוות בטלות לעתיד לבוא, אלא שכאשר השחתה זו באה לבטל את המצוות בזמן שהסיגים עדיין לא נטהרו, הרי הוא מבלע את נחלת ה' ^[74]. במקום העליון הכל מיתקן, כל העולמים הגשמיים והרוחניים, נפש האדם לכל עומק הופעותיה והשתלשלות דורותיה, נפש העולם וכל המון כוחותיה, הכל מתעלה, מזדקק ומשתכלל, אז בטלות המצוות, בהופעת האורה המצורפת, שהכל נצרף, אמרת א־לוה צרופה. לא ניתנו המצוות כי אם לצרף בהן את הבריות, וכי מה איכפת ליה להקב"ה בין שוחט מן הצוואר לשוחט מן העורף. אבל כשבאה ההשחתה לבטל את המצוות בעוד אשר הסיגים לא נטהרו, בעוד אשר לא נצטרפו הבריות כלל, הרי הוא מבלע את נחלת ד'"}}.
והוסיף וחידש עוד, שלעיתים גם הכפירה ^[75] נובעת מכך שהנשמה משתוקקת לאמת מוחלטת, וכיוון ששמעה את תפיסות האמונה המוטעות של ההמון ^[76]. אמנם אותם שפרקו עול, ונפגמו בדיעות, הדבר נובע על פי רוב מפני שהרגישו בשיבוש הציור ההמוני, ולא הספיקה חכמתם ולא עמלו לבנות תמורת ציור ההמוני, ציור מוחכם, שיוכל להמשיך את כל המעשים הטובים שציור ההמוני ממשיך לפחות, ועוד ביותר מעלה, כראוי למי שדיעותיו זכות"}}, היא רואה בדת רעיונות שלדעתה אינה מתאימים לכך, ומחוסר סבלנות היא בועטת בכל המסור והמקובל ^[77]. והסיבה הרוממה היא להיפך מזו, והיא באה מתוך כח נעלם רוחני, מלא עז ושאיפה בלתי מוגבלה, שהנשמה שוקקה היא להיות מוארה באור קודש מלא יפעת אמת מוחלטה, עד שהיא שואלת מעצמה ציורים טהורים, מה שאין בכוחה כלל לציירם, ועל ידי מה שהיא רואה, שכל מה שהוא מצוייר במקרא ובמסורת, במנהג ובקבלה, ובכל מה שעולה על לב נאמן באימון דתי וקישור רוחני, הכל הוא עדיין מוגבל חשוך ועכור לגבי אותה התואר המאווה מתוך צמאונה הנמרץ של הנשמה, לשחרור טהור ומרחב נשגב ונאדר בקודש... מהעדר ידיעה זו, ומחוסר סבלנות, תבעט בפעם אחת בכל המצוייר המסור והמקובל מכל אורחות הקודש, ותבקש לה מסילות בתוהו ילל ישימון, אשר לא תמצאם לעולם"}}. לכן יש בה תועלת לעכל את הזוהמה שנתדבקה באמונה מחוסר דעת ועבודה ^[78]. לאיזו עקירה מכונת ההשגחה העליונה? לעקירת הסיגים שהם רק חוצצים בין האדם ובין אור אלוקי אמת, ועל משואות החרבות שהכפירה מחרבת תבנה דעת אלוקים הנשגבה את היכלה. כדי לטהר את האויר מזהמת החוצפה והרשעה של המחשבה במהות האלוקות... באה הכפירה המוחלטת... מתוך ההתנגשות של שני ההפכים האלה תיעזר האנושיות עזר גדול, להתקרב לדעת ד' ידיעה מאירה, המקרבתה לאושרה הזמני והנצחי"}}, שכל דעה הבאה לסתור איזה דבר מן התורה, אנו מתרוממים על ידה ^[79], כדרכו של הרמב"ם ביחסו לדעות היוונים ^[80]. כשהיתה היהדות צריכה לעמוד על נפשה לשאת את דגל היסוד האלוקי בידה, ונפגשה בהתיאוריה היוונית של קדמות העולם, הצליח הרמב"ם ז"ל בזה מאוד, לא רק בפנותו את הדרך לתן מקום להדגל האלוקי להינשא על יסוד החידוש לבדו, כי אם גם בזה שהשתמש בכח האויב, ודיבר בבטחה ע"ד השאלה האלוקית גם ובייחוד על פי דרכי המחקר של הקדמות, ואחר כך הגיעו התוצאות להיות מפיקות נוגה על הדרך הכבושה של החידוש, באומץ כפול מלא גבורה וחיים"}}.
יש להעיר שהרב הנזיר, תלמידו של הראי"ה קוק, לא קיבל את כל שיטתו בעניין זה ^[81].
ויש בזוהר, טוב מבפנים ולבושו רע, זהו עני ורוכב על חמור ^[82].

תורה וישראל

שני דברים יש לי בלבבנו, ואנו אוהבין אותן אהבה גדולה – תורה וישראל.
בתנא דבי אליהו מפורש, שאמנם דרכן של בני אדם לומר שהתורה קודמת, אך באמת ישראל קדושים קודמים ^[83]. אמרתי לו: דרכן של בני אדם שאומרים, תורה קדומה לכל, שנאמר ה' קנני ראשית דרכו (משלי ח' כ"ב), אבל הייתי אומר, ישראל קדושים [קודמין], שנאמר קודש ישראל לה' ראשית תבואתו (ירמיה ב' ג')}}. משל למלך בשר ודם, (שהיה) [שהיו] לו אישה ובנים בתוך ביתו, וכתב את האיגרת, אילמלי אשתו ובניו של מלך שעושין לו רצונו בתוך ביתו לא חזרה האיגרת, ביד שליח, קודש ישראל לה', ואומר ה' קנני ראשית דרכו מדה אחת, בישראל מהו אומר מרחוק ה' נראה לי וגו'"}}. ומה שדברי תורה חביבין על הקב"ה יותר מכל באי העולם הוא מפני שמכריעין את ישראל לכף זכות ומחכנין אותן במצוות ^[84]. משל למלך בשר ודם, שיש לו בנים בתוך ביתו, ויש לו עבד זקן ביניהם, שהוא מלמד את בניו דרכים נאים ומעשים טובים, בכל יום ויום שנכנסין לפניו מניח את הכל, ואוהב את העבד הזקן שיש לו בתוך ביתו, אמר, אילמלי עבד זקן שיש לי בתוך ביתי, שהוא מלמד את בניי דרכים נאים ומעשים טובים, ומה יהיה (עליי) [עליהן]}}. כך דברי תורה, הואיל ומכריעין את ישראל לכף זכות, מחנכין אותן במצוות ומביאין אותן לחיי העולם הבא, לפיכך חביבין עליו דברי תורה על הקדוש ברוך הוא יותר מכל באי העולם ומכל מעשה ידיו שברא בעולם"}}.
ורס"ג כתב שאומתנו איננה אומה כי אם ‏בתורותיה ^[85].

1. לעיל ‎פרק לו
2. עירובין ק ע"ב: "אמר רבי יוחנן: אילמלא לא ניתנה תורה היינו למידין צניעות מחתול וגזל מנמלה ועריות מיונה"
3. הקדמת הרמב"ם למסכת אבות (שמונה פרקים) פרק ו: "שהרעות אשר הן אצל הפילוסופים רעות – הן אשר אמרו שמי שלא יתאווה להן יותר טוב ממי שיתאווה להן וימשול בנפשו מהן, והם הדברים המפורסמים אצל בני האדם כולם שהם רעות, כשפיכות דמים, וגניבה, וגזל, והונאה, והיזק למי שלא הרע, וגמול רע למיטיב, וזלזול הורים, וכיוצא באלה. והן המצוות אשר יאמרו עליהן החכמים עליהם השלום 'דברים שאלמלי לא נכתבו ראויים היו לכותבן', ויקראון קצת חכמינו האחרונים אשר חלו חולי המדברים 'המצוות השכליות'. ואין ספק כי הנפש אשר תתאווה לדבר מהם ותשתוקק אליו – היא נפש חסירה, וכי הנפש המעולה לא תתאווה לדבר מאלה הרעות כלל, ולא תצטער בהימנעה מהן. אבל הדברים אשר אמרו החכמים שהמושל בנפשו מהם יותר טוב ושכרו יותר גדול – הן המצוות השמעיות, וזה נכון, כי אלמלא התורה לא היו רעות כלל, ולפיכך אמרו שצריך האדם להניח נפשו על אהבתם, ולא ישים מונעו מהם אלא התורה
4. שו"ת רדב"ז ח"ג סי' תרכ"ז (אלף נב): "ותו, דכתיב דרכיה דרכי נועם וצריך שמשפטי תורתינו יהיו מסכימים אל השכל והסברא. ואיך יעלה על דעתנו שיניח אדם לסמא את עינו או לחתוך את ידו או רגלו כדי שלא ימיתו את חבירו? הלכך איני רואה טעם לדין זה"
5. לנבוכי הדור (הראי"ה קוק) פרק ג: "היושר והצדק הוא עומק החכמה ויסודה, ורק על פיהם נוכל לבוא בדין עם כל אדם, שאין לך אדם שאינו מחוייב ליתן אל היושר והצדק את חוקם"
6. אורות הקודש ח"ג, ראש דבר, עמוד כז: "דבר מוכרח הוא שיסגל האדם לעצמו את המוסר הטבעי הפשוט, בכל רוחבו ועומקו, ואת יראת ד', ותמצית הטהור של האמונה הפשוטה, וכל מידותיה ברוחב ובעומק, ועל גבי שתי הסגולות הללו יבנה את כל מעלות רוחו העליונות
7. פנקסי הראי"ה, חלק ראשון, פנקס א, פנקס ב (שבתוך פנקס א), אות כג: "ראה תאנה בכורה אמר: במי שאפגע בו תחלה אתננה לו, הוא חסיד שוטה, (סוטה ירושלמי פ' היה נוטל ה"ד), והיינו מוסריות של כפיה יותר מדאי, רק כאילו היה הדרך הישר דווקא נגד רצונו הטבעי של האדם"
8. חזון הצמחונות והשלום (הראי"ה קוק) פרק א: "הפילוסופיות האכזריות ביותר, אותן שפקרו גבוהה גבוהה, ע"פ השקפתם על המוסר האנושי מנקודת הפילוסופיה הכללית, החליקו לאדם, כל אחד ע"פ דרכו, לחנק בקרבו לגמרי את רגש היושר בנוגע לבע"ח. אמנם לא הספיקו ולא יספיקו עם כל התחכמותם, לשנות את טבע הצדק הטבעי, אשר נטע יוצר האדם בקרבו
9. חזון הצמחונות והשלום פרק ז: "אמנם אחרי הרפיון האנושי, הנמשך ג"כ מנפילתו המוסרית, ראוי לאכול בשר. א"כ אותו ההיתר שיצא אחר המבול להתיר בשר לאכילה כבר הוכן שמצד ההערה השכלית הגנוזה בעמקי תורה לא יהיה נוהג בפועל לעד ולעולם, כי איך אפשר למצב מוסר נכבד ונאור שיהיה חולף כולו ומתבטל אחרי שכבר היה נוהג? אלא שראתה החכמה האלוקית שהאדם נפל ממצבו המוסרי, ועד שיעלה במעלה זו, שיתנער ויבא לההכרה המוסרית האמיתית, עד העת המאושרה והנאורה ההיא, אין אותה המעלה המוסרית של הכרת משפטם של בע"ח ראויה לו כלל
10. חזון הצמחונות והשלום פרק יח: "ובקול דממה דקה אומרת חכמת ישראל הקבלה (שער המצוות לארי ז"ל דף צט) 'מדרגת החי דלעתיד לבוא תהיה כבחינת המדבר דעכשיו ע"י עליית העולמות'. מי לא יבין שאי אפשר להעלות על הדעת שייקח האדם את בניו ברוח אשר יטפחם וירבה אותם להיטיב ולהשכיל ויזבחם וישפך דמם. אמנם הזמנים רחבים, שונים וארוכים, ועת לכל חפץ"
11. לנבוכי הדור (הראי"ה קוק) פרק ג: "עלינו לסקל את דרך הדרישה הטבעית מכל אבני הנגף שיכולות להמצא באופן הציורים של היושר הטבעי עם הסכמת דרכי התורה. והוא על ידי מה שנבאר יפה את המושגים שנראים כסותרים את חוקי המוסר הטבעיים מפני הבנה בלתי שלמה בתורה, כמו שהשתדלו הראשונים ז״ל להתאים דרישת הפילוסופיא אל התורה בכל האפשר, כענייני ההגשמה וההתפעליות בחוק השם יתעלה
12. אגרות הראי"ה ח"א אגרת צ אות ו: "אמרת שלפי דבריי התורה הולכת ומתפתחת, וח"ו לא אמרתי מעולם דבר זר כזה. מושג ההתפתחות, שרגיל העם ליחש, הוא מאורע של פנים חדשות, המביא קלות ראש
13. בן מלך (הרב לייב מינצברג), חכמה ומוסר, תחילת מאמר יא: "והנה ישנם חובות בסיסיות של בן אנוש – דעה ושכל, והנהגה בדרכו של עולם, המחייבות כל אדם. והם הרקע וההקדמה לכללות התורה, כדאיתא 'דרך ארץ קדמה לתורה', כי התורה באה אחר שהאדם יש לו אנושיות ומצפון, מוסריות וחוש צדק, מחוייבות ואחריות, וכן שימצאו בנפשו תכונות של שלטון עצמי, ריסון ואיפוק, ויתור והבלגה
14. אורות התחיה (הראי"ה קוק) תחילת פרק ט: "הזוהמא הנשמתית, כשם שהיא יכולה להתקבץ בתוך נפש יחידית, להסיר אותה מתכונתה הטובה, ולהפכה לתכונה שפלה, שתוריד אותה למדרגת שפלי החיים, כך היא יכולה להתקבץ בתוך הנפש הכללית של אומה שלמה, לעשות אותה לאומה שפלה ורשעה, בזויה ונגעלה, באופן שהיא ראויה לעבור מן העולם, כדי שלא לעכב על הנוי העולמי של יופיו של עולם מלהתפשט"
15. מאמרי הראיה חלק ב "על דעת ד׳ ומלחמות ד׳" עמוד (508): "הנבואה, הצופה ברוח אלוקים חיים אל נשמת גוי ואדם, העידה על גזע עמלק, שניגודו לאור ישראל הוא ניגוד עצמי, שתרופה אין לו כי־אם מחות זכרו, כדי לישר את הדרך של התולדה הישראלית מאבן־המכשול היותר גדול, זאת הנבואה בעצמה היא הצופיה הליכות האדם אל אושר השלום ועדנת האהבה היותר בהירה. כשיבוא יום והאנושיות לא תמצא לה כל צורך בשום מפעל של שנאה, בטוחים אנו שאז זכר עמלק כבר כלה ואינו"
16. מורה נבוכים חלק ג פרק מא: "ועוד ממה שכלל אותו ספר שופטים לאבד זרע עמלק. כי כשם שעונשים את הפרט כך ראוי לענוש את השבט האחד או האומה האחת, כדי להרתיע כל השבטים ולא יעזרו זה את זה על השחיתות. לפי שהם יאמרו כדי שלא ייעשה בנו כמו שנעשה בשבט פלוני, עד שאם יצא בהם בן בליעל משחית שאינו חושש לרוע עצמו ואינו חושב על רשע שהוא עושה, לא ימצא מסייעים משבטו שיעזרוהו על רשעותיו שהוא רוצה לעשות
17. שו"ת אבני נזר חלק אורח חיים סי' תקח ס"ק ג: "אבל זרע עמלק שנענשין בעוון אבותם. ולכאורה הא כתיב לא יומתו אבות על בנים ובנים לא יומתו על אבות. אך שגלוי וידוע לפני הקדוש ברוך הוא ששנאתם טמונה בליבם. פוק חזי מעשה המן האגגי. ובאוחזין מעשה אבותיהם בידיהם כתיב פוקד עוון אבות על בנים. אבל אם עשו תשובה וקיבלו שבע מצוות – הא אין אוחזין מעשה אבותיהם בידיהם, ושוב אין נענשים בעוון אבותם"
18. המאמר "עמלק" (הרב יעקב מדן) עמודים 46–47: "השאלה העולה היא, הייתכן לפקוד לפתע פתאום על עם שלם, על נשיו, על טפו ועל מקנהו, עוון בן ארבע מאות ושלושים שנה? האומנם יש לעם המותקף לפתע חיבור־נפשי אל החטא, או שמא עליהם להיספות בעוון אבותם אף בלא שיבינו מדוע מעולל להם עם ה' כך? האומנם יש לעם התוקף, ובמקרה דנן לישראל, חיבור נפשי אל נקמת־אבותם לאחר זמן כה ארוך, או שמא עליהם לגייס את כל קשיחותם הפנימית רק בשם הציות העיוור, ובלא להבין כלל את דרכו של א־ל מלך יושב על כיסא רחמים? המפתח נמצא לעניות דעתנו בדרשת חז"ל על הפסוק 'פוקד עוון אבות על בנים' )שמות ל"ד, ז). חז"ל סייגו כלל זה בקביעתם: 'כשאוחזין מעשי אבותיהם בידיהם'. אילו ישבו בני עמלק בשקט באוהליהם, לא היה שמואל הנביא פוקד עליהם עוון אבותיהם מפי ה'"
19. דור רביעי (ר' משה שמואל גלזנר) על מסכת חולין, פתיחה, אות ב: "ועוד תדע, שדבכל הדברים המאוסים שנפשו של אדם קצה בהם, אפילו לא היה התורה אוסרתן, היה האדם העובר ואכלן יותר מתועב ממי שעובר על לאו מפורש בתורה, כי כל מה שנתקבל בעיני בני אדם הנאורים לתועבה, אפילו אינו מפורש בתורה לאיסור, העובר על זה גרע מן העובר על חוקי התורה. למשל, התורה אמרה לא ילבש גבר שמלת אשה, אבל שלא לילך ערום בשוק לא איפשר בתורה שהוא אסור, אבל הוא נימוס וחוק קבוע אצל כל בעלי דעה... עבירה המוסכמת אצל כל בעלי דעה, והעובר עליה יצא מכלל אדם הנברא בצלם אלוקים
20. רש"ר הירש בראשית לג ד: "אכן, רגש אנושי טהור בקע מליבו של עשיו. עדות לכך – המילה האחת: ויבכו. יכולה חנופה להביא לידי נשיקה, אך לא לידי דמעות, הפורצות ברגעים כאלה. 'בכה' קרוב ל'בקע' 'פקח', הדמעות בוקעות מעומק נשמת האדם. נשיקה זו ודמעות אלה מראות גם את עשיו כבן בנו של אברהם
21. בראשית יח כה
22. שם
23. דרשות הר"ן דרוש יא ד"ה ולפיכך: "ולפיכך אני סובר וראוי שיאמן, שכמו שהחוקים שאין להם מבוא כלל בתיקון הסידור המדיני, והם סיבה עצמית קרובה לחול השפע האלוקי, כן משפטי התורה יש להם מבוא גדול, וכאילו הם משותפים בין סיבת חוּל העניין האלוקי באומתנו ותיקון ענין קיבוצנו. ואפשר שהם היו פונים יותר אל העניין אשר הוא יותר נשגב במעלה, ממה שהם היו פונים לתיקון קיבוצנו, כי התיקון ההוא, המלך אשר נעמיד עלינו ישלים ענינו, אבל השופטים והסנהדרין היה תכליתם לשפוט העם במשפט אמיתי צודק בעצמו, שימשך ממנו הידבק ענין האלוקי בנו, יושלם ממנו לגמרי סידור עניינן ההמוני או לא יושלם. ומפני זה אפשר שימצא בקצת משפטי ודיני האומות הנ"ל, מה שהוא יותר קרוב לתיקון הסידור המדיני, ממה שימצא בקצת משפטי התורה. ואין אנו חסרים בזה דבר, כי כל מה שיחסר מהתיקון הנזכר, היה משלימו המלך. אבל היתה לנו מעלה גדולה עליהם, כי מצד שהם צודקים בעצמם, רוצה לומר משפט התורה, כמו שאמר הכתוב ושפטו את העם משפט צדק, ימשך שידבק השפע האלוקי בנו"
24. מאירי, אבות, פתיחה, ד"ה וקודם: "וקודם שנתחיל ביאור המסכתא ראוי להתעורר מה היתה הסיבה להודיע סדר הקבלה מאיש לאיש. ויראה לי בתשובת זה... ומתוך כך הוצרכו הדברים להיותם נסעדים במעלות ולהודיע שהם דברים מבוררים מחכמי קדם ומקובלים מפי הנבואה איש מאיש כדי לעיין בהם בעין ההדור להביט אל צור חוצבו ואל מקבת בור נוקרו"
25. אברבנאל פרשת קדושים ד"ה וידבר ה' אל משה וגו' קדושים: "שאין ראוי שימצאו המעלות והמידות המשובחות מפני שיגזור בהם השכל האנושי, אלא מפני שציווה בהם הקדוש ברוך הוא וללכת בדרכיו ולדבקה בו יעשו כל מה שיעשו מהטוב והשלמות, לא מפני בחינה אחרת ומשפט שכלי מידותיו"
26. מורה נבוכים ח"ג פרק לא: "והכוונה כולה להועילנהו כמו שביארנו מאמרו לטוב לנו כל הימים לחיותנו כהיום הזה... כבר ביאר שאפילו החוקים כולם יורו אל כל הגויים שהם בחכמה ובתבונה... שכל מצווה מאלו התרי"ג מצוות, היא, אם לנתינת דעת אמיתי, או להסיר דעת רע, או לנתינת סדר ישר, או להסיר עוול, או להתלמד במידות טובות, או להזהיר ממידות רעות, הכל נתלה בשלושה דברים, בדעות, ובמידות, ובמעשה ההנהגה המדינית"
27. תפארת ישראל למהר"ל פ"ו: "יש מבני אדם, והם אנשי חקרי לב ההולכים בדרכי הפילוסופים, חוקרים מדעתם ושכלם על כל הדברים. תמוה בעיניהם מאוד בעניין המצוות המעשיות... אך אין הדברים כך. כי הדברים הטבעיים, כמו הבעלי חיים, ואף הצמחים, אין נותנים לנו סיבה וטעם... אבל מדברי חכמים נראה שאין לומר כי המצוות שנתן השם יתברך בשביל המקבל – שהוא האדם, רק הם גזירות מצד השם יתברך, הגוזר על עמו גזירות, כמו מלך הגוזר גזירה על עמו. אף כי האמת כי ימשך מזה – מצד שהוא מקיים הגזירה שגזר עליו – הטוב וההצלחה שאין אחריה הצלחה. מכל מקום אין התחלת הגזירה שנתנה לטוב אל המקבל"
28. טור יורה דעה הלכות גילוח תחילת סי' קפא: "הקפת הראש והשחתת הזקן. גם באלו כתב הרמב"ם שאסרם הכתוב מפני שעושין כן עובדי כוכבים, ע"כ. וזה אינו מפורש, ואין אנו צריכים לבקש טעם למצוות, כי מצוות מלך הם עלינו אף לא נדע טעמן"
29. מורה נבוכים ח"ג פרק כו: "ואלו שנקראים חוקים כשעטנז ובשר בחלב ושעיר המשתלח, ואשר כתבו עליהם החכמים ז"ל ואמרו דברים שחקקתי לך כבר אין לך רשות להרהר בהם והשטן מקטרג בהן ואומות העולם משיבין עליהם, לא יאמין המון החכמים שהם עניינים שאין להם סיבה כלל ולא בוקש להם תכלית, כי זה יביא לפעולת ההבל כמו שזכרנו, אבל יאמין המון החכמים שיש להם עלה, ר"ל תכלית מועילה על כל פנים, אלא שנעלמה ממנו, אם לקצור דעתנו או לחסרון חוכמתנו"
30. מורה נבוכים ח"ג פרק כו: "ואשר ראוי שיסבור בעניין זה כל מי שדעתו שלמה הוא מה שאבאר, והוא שכלל המצוות יש להן טעם בהחלט, ובגלל תועלת מסוימת [שלה] ציווה בהן. אבל פרטיהן, הן אשר נאמר בהן שהן לפשט הציווי..
31. נרבוני שם: "ושיהיה הרצון בו שחלקי המצווה אין להם טעם"
32. מורה נבוכים בהוצאת הרב מקבילי, שם, "הרחבות ועיונים": "ויש מי שהבינוהו שזו היא דעתו
33. מורה נבוכים ח"ג פרק לד: "ממה שאתה צריך לדעת עוד, כי אין התורה מביטה על הבודד, ולא יהיה הציווי כפי הדבר המועט, אלא כל מה שרצוי להשיגו, השקפה או מידה או מעשה מועיל, אין מביטים בו אלא לדברים שהם הרוב
34. אגרות צפון (הרש"ר הירש) אגרת יח: "והוא [הרמב"ם], העורך הגדול, שערך בשיטה ובסדר את ההלכות המעשיות של התלמוד, נתן לנו בחלק האחרון של חיבורו הפילוסופי [מורה נבוכים] השקפות־על־המצוות, להיותן הרוח המפעם של אותן הלכות, שבחלקן הגדול שוללות הן אותן התוצאות המעשיות כטעמן של המצוות, ואינן עומדות בפני הביקורת, אינן מפיצות אור עליהן – ואם כן, שוב אי־אפשר להן למצוות ללוות את האדם בדרך המעשה, במדע ובחיים. אותן השקפות הן שנשארו לנחלה עד היום הזה, בייחוד בידי המבקשים בכלל את טעמי המצוות. אך ההלכות הנוהגות בחיי המעשה הרי הן מחוץ לכל זיקה לאותן השקפות – מן ההכרח, איפוא, שתהיינה נטולות־רוח ואפילו תהיינה בזויות בעיני האנשים"
35. למשל בעניין פרטי מצוות תפילין – פירוש הרש"ר הירש דברים ו ח (מהדורת תשס"ב עמודים עא־עב): "ארבע הפרשיות... יוצרות שתי קבוצות רעיוניות המשלימות זו את זו... קבוצת 'קדש, והיה כי יביאך' מציגה בפנינו את עובדת יציאת מצרים... קבוצת 'שמע, והיה אם שמוע' מציגה את עובדת מתן תורה..
36. בחינת הדת (ר' אליהו דילמדיגו), וינה תקצ"ג עמודים 75-76: "שהטעמים ההם אשר נמצא בם [במצוות], אין ראוי שנחליט המאמר שאין טעמים זולתם, כי שבעים פנים לתורה, ואולי התורה תכווין לטעמים אחרים רבים, וראוי לכל משכיל לחשוד שכלו בזה, כי לא יקל עלינו דעת מחשבות הא־ל ורצונו אשר הגיע לנביאיו"
37. לנבוכי הדור (הראי"ה קוק) תחילת פרק טו: "הדבר שצריך ביותר לחזק את יסודי התורה הוא לדרוש בעומק דברי תורה, בדברים הגדולים שבתורה, בעיקרי האמונות ובעמקי הדעות ובטעמי מצוות. ביותר נחוצות דרישות של טעמי מצוות בדרך רחבה, כדי לקרב אל המצוות בפועל, אותם שנתרחקו מהם לרגלי דעות רעות שהביאו אותם למאסה של תורה..
38. נזיר כג ע"ב: "אמר ר"נ בר יצחק: גדולה עבירה לשמה [רש"י: כלומר לשם מצווה] ממצווה שלא לשמה. והאמר רב יהודה אמר רב: לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצוות אפי' שלא לשמן, שמתוך שלא לשמן בא לשמן! אלא אימא: כמצווה שלא לשמה, דכתיב: תבורך מנשים יעל אשת חבר הקני מנשים באוהל תבורך
39. רש"י שם ד"ה תבורך: "על שעשתה עבירה לשמה כדי להתיש כוחו של אותו רשע כדי שתהא יכולה להורגו"
40. רמב"ן דברים כב ו ד"ה אבל: "שאין התועלת במצוות להקב"ה בעצמו יתעלה, אבל התועלת באדם עצמו למנוע ממנו נזק או אמונה רעה או מידה מגונה, או לזכור הניסים ונפלאות הבורא יתברך ולדעת את השם"
41. נפש החיים שער ב פרק ו: "עם כי ודאי שלעצמות אדון יחיד אין סוף ברוך הוא איננו נוגע ח"ו שום מעשה המצוות ותורה ועבודה כלל, ולא אכפת ליה כלל כמ"ש כך הקדוש ברוך הוא אינו אוכל ואינו שותה. וכמש"ל בהמאמרים הנזכרים בפרק ד. אמנם כל עיקר עניין התחברותו ית' אל העולמות שמסודרים כאחד כתבנית אדם בכל הפרטים ואברי האכילה כולם, גזרה רצונו יתברך שיהא תלוי במעשיהם הטובים של עם קדושו. שהן המה עניין אכילה ושתיה אל העולמות להעמידם ולקיימם ולהוסיף כח קדושתם ואורם ע"י התחברותו ית' אליהם כראוי כפי הרצון העליון ית"ש. הכל לפי רוב המעשה של עם סגולה שהמה המתקנים ומאחדים העולמות שיהו ראויים לקבל שפעת האור ותוספת קדושתו ית', כעניין המזון שהוא מוסיף כח בגוף ומעדן אותו"
42. שפת אמת ליקוטים על ויקרא במדבר דברים, לספר נצח ישראל, עמוד 117, ד"ה בספר עבודת הקודש: "ובגוף הקושיא היה נראה לתרץ, כי שלימות האדם ודאי צורך גבוה מה שיקיים האדם מצוות הש"י ועושה נחת רוח ליוצרו ומעלה מי"נ ומקשר העולמות זה בזה ע"י שמעשיו ע"פ החכמה והשכל ומשפט דעת התורה, ומ"מ גוף השחיטה אין צורך גבוה רק שאדם יאכל כשנשחט דווקא, זה שניתן לצרף האדם, וצירוף האדם צורך גבוה, כי המדרש בא לומר שמצוות הש"י הוא לצורך שלימות האדם ולא לטובת גבוה, אבל שלימות האדם ודאי צורך גבוה, כנ"ל נכון"
43. ראשית חכמה שער האהבה פרק ח ד"ה הרי: "הרי מבואר גודל החיוב על לומדי תורה שתהיה כוונתם לייחד השכינה"
44. ראשית חכמה שער האהבה פרק ט ד"ה צריך: "צריך קודם שיעשה הייחוד ההוא יאמר בפיו ויוציא בשפתיו 'דבר זה או מצווה זו אני עודה לייחד השכינה עם קודשא בריך הוא', ויכוון בייחוד יאהדונה"י, ויכווין שבזה תתעלה מהגלות. כיצד? הולך לבית הכנסת לתפילת שחרית, יאמר 'הריני הולך לייחד השכינה עם קודשא בריך הוא בדרועא ימינא...'"
45. שו"ת נודע ביהודה מהדורא קמא יורה דעה תחילת סי' צג: "אשר שאל בנוסח לשם יחוד אשר חדשים מקרוב נתפשט ונדפס בסידורים
46. אגרות צפון, איגרת יז, עמודים סד־סה (הוצאת מוסדר הרב קוק ירושלים תש"ט): "הביטה וראה את קלקול הזמן, אין מכירים את מהות היהדות, או שמכירים אותה הכרה מוטעית בלבד... ועל הכל – הכרה מוטעית... ולפעמים קרובות ישיגו אותן כמצוות אנשים מלומדה, או כמעט כקמיעות ולחשים, להרחיק בהם פגמים גופניים או לבנות עולמות מסתוריים"
47. אגרות צפון, איגרת י עמוד לח ד"ה בקווים (הוצאת מוסד הרב קוק ירושלים תש"ט): "ומה, יקירי? שמא הדיכוי המופלג והסבל הגדוש במשך מאות בשנים לא הניחו אפוא באחרונה להציל אלא את חיצוניות התורה, ואילו הרוח שוב לא מצא כאן מקום?..
48. חגיגה טז ע"א, קידושין מ ע"א (ובדומה לזה במועד קטן יז ע"א): "והאמר רבי אלעא הזקן: אם רואה אדם שיצרו מתגבר עליו – ילך למקום שאין מכירין אותו, וילבש שחורין ויתעטף שחורין, ויעשה מה שלבו חפץ, ואל יחלל שם שמים בפרהסיא! לא קשיא, הא דמצי כייף ליה ליצריה, הא דלא מצי כייף ליצריה"
49. תוספות חגיגה טז ע"א ד"ה ויעשה: "לגמרי משמע, דמוטב לו לאדם שיעשה חפצו בסתר ולא בפרהסיא"
50. אורות הקודש (הראי"ה קוק), חלק ג אות ח (עמוד רלח): "ואף על פי שחלילה להשתמש בהתנצלות של הכופרים בבחירה חופשית, שהיא דעה מושחתת, מכל מקום לפעמים ישנם צחצוחים מדעה זו שמביאים רפואה למחלות קשות שבנפש, היוצאים מהכלל של אלמלא שלושה מקראות הללו נתמוטטו רגליהם של שונאי ישראל"
51. צדקת הצדיק (ר' צדוק הכהן מלובלין) אות מג: "פעמים יש אדם עומד בניסיון גדול כל כך עד שאי אפשר לו שלא יחטא, כדרך שאמרו (ברכות ל"ב א) מה יעשה הבן וכו' ובזה הוא נחשב אונס גמור דרחמנא פטריה
52. מאמרו של הרב נפתלי בר אילן, "חוטא שיצרו תקפו", אות ג: "רק כאשר ניכר בוודאות שהוא עושה מאמצים רבים ונוקט בצעדים משמעותיים כדי להימנע מחטא"
53. כדלקמן בדברי הכלבו
54. שו"ת הרמ"א סי' קג סוף ד"ה הנה: "ומה שכתבו הראשונים שאין להתיר נדר של שחוק היינו לדורם שהיה מעצור לרוחם והיו יכולים לכבוש יצרם. ואם הם היו כאנשים אנחנו כחמורים, ואין לדיין בזה אלא מה שעיניו רואות באיש הנודר, וכמו שמצינו שהרבה נדרים אין צריכין היתר לעם הארץ. וכן הוא בנדון דידן אם נראה לחכמי עירך או בעיניך שקרוב הדבר לביאת מכשול והנודר דעתו קלה עליו לעבור בו, ודאי מתירין לו מהאי טעמא"
55. שו"ת חוות יאיר סי' סה: "מש"כ מפני שעת חימום לא שייך לכתחילה, וכי יתירו הקהילות להמוכה לנקום בחבירו? אף אם חבירו רשע והכהו, למה יעשה גם הוא כמעשהו מעשה רשע? רק שבדיעבד נחשבו כאונס משעת חימום, דחם לבבו ואין אדם שליט ברוחו"
56. רבינו חננאל חגיגה טז ע"א (והובא בתוס' חגיגה טז ע"א, קידושין מ ע"א, מועד קטן יז ע"א): "ח"ו שאילעאי הזקן התיר לעבור עבירה כלל אלא כך א' אם ראה אדם שיצרו מתגבר עליו באכילה ובשתיה ובמיני זמר ומתיירא שמא ישתכר ויבא לידי עבירה התיר לו לילך למקום אחר וילבש שחורים כל זה כדי לשבור את יצרו שהאכסניא לבו שבור כדאמרינן כלבא בלא מאתיה שב שנין לא נבח. וכיון שעושה כן לבו נשבר ונמצא נמנע מאליו
57. יעב"ץ מועד קטן יז ע"א ד"ה למקום שאין מכירין: "שאם יעבור ואינם מחפין עליו כמו במקומו שבני משפחתו מצויים לחפות עליו, לפיכך אף הוא נמנע מעבירה"
58. פסקי ריא"ז מועד קטן פרק ג אות כט: "אם רואה אדם שיצרו מתגבר עליו, ילך למקום שאין מכירין אותו וילבש שחורים וי[ת]כסה שחורים ויעשה מה שלבו חפץ ואל יחלל שם שמים בפרהסייא, והואיל ומכניע עצמו כל כך, בידוע שאין לבו חפץ לחטוא"
59. מאירי קידושין מ ע"א: "והוא שאמרו אם רואה אדם שיצרו מתגבר עליו ילך למקום שאין מכירין אותו וילבש שחורים ויתכסה שחורים אחר שהוא במקום שאינו מקפיד על כבוד עצמו, ושמא אז ייכנע לבבו, ואם לא ייכנע בכך, יעשה מה שליבו חפץ בדברים שאין בהם איסור אלא שהם מכוערים. ואחר שאינו מקפיד על כבוד עצמו ויחליט עצמו לדברים המותרים אין יצרו מתגבר לאיסורים, ואין כאן חילול השם אחר שאין מכירין אותו, וכמה פריצי איכא בשוקא"
60. תוספות עירובין מא ע"ב ד"ה על: "ויצר הרע אף על גב דמשמע בפ' ואלו מגלחין (מו"ק דף יז ע"א) דפעמים שיצרו מתגבר עליו ואינו יכול לכופו, מ"מ אדם יכול ליזהר שלא יבוא לידי כך"
61. שו"ת להורות נתן חלק ה סימן סד סוף ס"ק ז: "ומה שהקשו תוס' [עירובין מא ע"ב] דהו"ל למנות בין השלושה גם יצה"ר דלפעמים שיצרו מתגבר ואינו יכול לכופו. רצונם [לומר] דגם יצה"ר הוי בגדר מעבירו על דעת קונו עכ"פ כמו דקדוקי עניות, אבל אין הכוונה דלא יתכן להתגבר עליו כלל, דלא מצינו פטור מעונש מחמת טענת אנוס הייתי ע"י יצרי"
62. כלבו סי' קמז ד"ה לרשב"א: "לרשב"א ז"ל. מי שנשבע שלא לשחוק בקוביא לזמן ידוע ובא לישאל על נדרו ואומר שמתירא שמא יתקפנו יצרו ולא יוכל להעמיד על עצמו ונמצא עושה שתים רעות – שוחק ועובר על שבועתו
63. בראשית רבה (תיאודור־אלבק) פרשת בראשית פרשה ט: "נחמן בשם ר' שמואל: הנה טוב מאוד – זה יצר טוב, והנה טוב מאוד – זה יצר הרע. וכי יצר הרע טוב מאוד הוא? אתמהא. אלא שאילולי יצר הרע לא בנה אדם בית ולא נשא אישה ולא הוליד בנים"
64. יומא סט ע"ב (וכן בסנהדרין סד ע"א בשינוי קל): "אמרו: הואיל ועת רצון הוא נבעי רחמי איצרא דעבירה. בעו רחמי ואמסר בידייהו. אמר להו: חזו דאי קטליתו ליה לההוא כליא עלמא. חבשוהו תלתא יומי, ובעו ביעתא בת יומא בכל ארץ ישראל ולא אשתכח. אמרי: היכי נעביד? נקטליה – כליא עלמא, ניבעי רחמי אפלגא – פלגא ברקיעא לא יהבי. כחלינהו לעיניה, ושבקוהו. ואהני דלא מיגרי ביה לאיניש בקריבתה"
65. מגילה יד ע"א: "ויסר המלך את טבעתו אמר רבי אבא בר כהנא: גדולה הסרת טבעת יותר מארבעים ושמונה נביאים ושבע נביאות שנתנבאו להן לישראל, שכולן לא החזירום למוטב, ואילו הסרת הטבעת החזירתן למוטב"
66. משנה קידושין פב ע"א: "והגמלין רובן כשרין, הספנין רובן חסידים"
67. רמב"ם הל' מלכים פי"א ה"ד: "וכל הדברים האלו של ישוע הנצרי ושל זה הישמעאלי שעמד אחריו אינן אלא לישר דרך למלך המשיח ולתקן את העולם כולו לעבוד את ה' ביחד. שנ' כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה' ולעבדו שכם אחד
68. רמב"ם בתחילת דבריו שם (הל' מלכים פי"א ה"ד): "אף ישוע הנצרי שדימה שיהיה משיח ונהרג בבית דין... וזה גרם לאבד ישראל בחרב ולפזר שאריתם ולהשפילם ולהחליף התורה ולהטעות רוב העולם לעבוד אלוה מבלעדי ה'. אבל מחשבות בורא עולם אין כח באדם להשיגם כי לא דרכינו דרכיו ולא מחשבותינו מחשבותיו"
69. נועם אלימלך (רבי אלימלך מליז'נסק) במדבר פרשת נשא ד"ה ולבני קהת: "השפע אינו כי אם על ידי הצדיק המשפיע, והצדיק אשר הוא רוצה להשפיע לבני אדם צריך הוא לדבק עצמו עמהם כדי להשפיע כל דבר הצורך לטובתם, כי מי שרוצה לעשות איזה טובה לחבירו אינו יכול לעשות לו הטובה בשלימות כי אם על ידי שידבק עמו באחדות גמור, ואם כן הצדיק צריך לדבק עצמו בכל ישראל כדי להטיב להם ואיך הוא עושה עם הבעל עבירה חלילה הלא אף שהוא בעל עבירה אף על פי כן צריך להשפעה ולחיות ואיך יתקשר הצדיק עמו? לזה אמרה הגמרא גדולה עבירה לשמה, שהצדיק עושה גם כן איזה עבירה אלא שהיא לשמה ועל ידי זה יכול להתקשר עם הבעל עבירה גם כן ויטיב לו גם כן
70. פרי צדיק (ר' צדוק הכהן מלובלין) במדבר פרשת קרח אות א: "וזה היה טעות קורח, שכיוון שבאמת בשעת מתן תורה היה ראוי להיות התיקון האמיתי כמו שיהיה לעתיד. וזה שטען כי כל העדה כולם קדושים וכולם שמעו בסיני אנכי ה' אלוקיך (כמו שאמרו בבמדבר רבה י"ח, ו') ובתוכם ה' והיינו כמו שיהיה לעתיד שהקב"ה יושב ביניהם והם סביב במחול וכאמור ובעיגול אין שום מדריגות כנ"ל ומדוע תתנשאו על קהל ה'..
71. לנבוכי הדור (הראי"ה קוק) תחילת פרק יד־1: "ישנם אחרים שסוברים, שאי אפשר לאדם שיהיה לבבו תמים באמונה בתורת משה אמת כראוי, כי אם כשיחשוב שאמונות אחרות כולן הן שווא ותפל, ואין שום יתרון למחזיקים בהן. והדבר הוא ללא אמת..
72. לנבוכי הדור פרק ח: "ובאשר מכל דת עובדי עבודה זרה, אין תקווה ודאי לבוא לזאת המעלה, שהרי רק ידיעת אחדות ד' היא תשים את האנושות להתרכז למרכז רוחני אחד שמביא למרכז מקומי וציורי, למרכז שלום ואהבה, אבל עם טעות של עבודה זרה אבדה תקוות ההשתלמות הזאת, נשארו רק תורת ישראל והתורות שנסתעפו ממנה
73. עין איה (הראי"ה קוק) ברכות חלק ב ברכות נד ע"ב אות י: "להעין הצופיה עד סוף כל הדורות, כאדון הנביאים אשר 'בכל ביתי נאמן הוא' כתוב עליו, הוא רואה שעוד יש צורך גם בעמלק, כי עוד לא נטהרו ישראל לגמרי עד שלא יהיה צורך לעולם בכח המנגד להם"
74. אורות הקודש ה אות ח: "הרשעה של ביטול המצוות והמרידה המעשית, שהיא חורבן העולם, שאיה יוכת שער דמנגח כי תורא, יונקת היא מעתיד רחוק, ממצוות בטלות של עתיד לבוא, אבל מקסם שוא חזתה
75. אולי הדבר קשור לדברי שיחות הר"ן (רבי נחמן מברסלב) אות קב: "שמוצאין את המלך יתברך גם בתוך הכפירות עצמן, כי גם בהכפירות בעצמן מלובש חיותו יתברך"
76. פנקסי הראי"ה – חלק ראשון, תקופת בויסק – (עד שנת תרס"ד), פנקס ג – פנקס יד: אחרון בבויסק ("בויסק קטן"), אות ג: "המושגים הרוחניים שנוגעים באמונות ועקרי תורה, הם ע"פ רוב מצויירים בשיבוש אצל המון רב, ומ"מ הם ממשיכים את ההדרכה הטובה. ובאמת אין זה שיבוש החלטי, מאחר שהכל יודעים שאמיתת האמת בדברים הנשגבים אין לצייר, 'כי לא יראני האדם וחי'
77. אורות האמונה, כפירה, עמוד 44: "שתי מידות וסיבות ראשיות נמצאות להכפירה בקודש: אחת רוממה ואחת שפלה. השפלה היא באה מתוך גסות הרוח ועכירת החומר, מתוך האדיקות הכעורה של האדם בתאוות חומריות ובציורים חושיים ותוצאותיהם, עד שאינו יכול לסבול שום קישור עליון והארה של קדושה..
78. אורות, זרעונים, פרק ה (יסורים ממרקים) ד"ה ההתיישבות: "והכפירה באה כעין צעקה מעוצמת מכאובים לגאול את האדם מבאר צרה נכריה זו, להעלותו מחשכת האותיות והפתגמים למאור הרעיון והרגש, עד שהיא מוצאת מקום לעמד גם במרכז המוסריות. יש לכפירה זכות הקיום הארעי, מפני שהיא צריכה לעכל את הזוהמא שנתדבקה באמונה מאפס דעת ועבודה..
79. אגרות הראיה, חלק א, איגרת קלד ד"ה ובכלל: "ובכלל זהו כלל גדול במלחמת הדעות, שכל דעה הבאה לסתור איזה דבר מן התורה, צריכים אנו בתחילה לא דווקא לסתור אותה, כ"א לבנות את ארמון התורה ממעל לה, ובזה הננו מתרוממים על ידה, ובעבור ההתרוממות הזאת הדעות מתגלות. ואח"כ כשאין אנו נלחצים משום דבר, הננו יכולים בלב מלא ביטחון להילחם עליה ג"כ"
80. מאמרי הראיה חלק א, טללי אורות, אות ב ד"ה אע"פ: "אע"פ שנתחלפו התכונות הפנימיות של המדעים בכמה עניינים רוחניים חשובים, בחילוף התקופות והזמנים, מכל מקום התכונה הכללית הולכת ומקפת את כל הזמנים וחליפותיהם
81. מגילת סתרים (הרב דוד כהן, "הרב הנזיר"), ג, כ: "לפי זה הכל טוב, אין רע, אין שניות אלא אחד... והנה זו לכאורה כשיטת ספינוצא... שכמה פעמים הביע [הראי"ה קוק] נטיית דעתו לשיטת ספינוצא... והנה למרות קודשו של מרן הרב, שחסידותו וענוותנותו נעשית לו טבע שני... ולמרות עומק ורוחב חכמתו של הרב ודרכיו האיתנים, נראה לי שכאן טעות ראשית... בשיטתו הפילוסופית. כי הספינוציות, אחרי הטהרה ואחרי כל זיכוכיה... סוף סוף לא זו הדרך ולא זו העיר"
82. תיקוני זוהר, תיקונא שתין, דף צג ע"ב: "והא אוקמוהו טב מלגאו ולבושא דיליה ביש, דא איהו עני ורוכב על חמור"
83. תנא דבי אליהו רבה פרשה טו ד"ה אמר לי רבי שני דברים: "אמר לי: רבי שני דברים יש לי בלבבי, ואני אוהבן אהבה גדולה, תורה וישראל, אבל איני יודע אי זה מהן קודם
84. תנא דבי אליהו רבה פרשה טו ד"ה אמר לי רבי מפני (וכן בילקוט שמעוני סוף רמז תלז בשינוי לשון קל): "אמר לי: רבי מפני מה חביבין (עליך) [על הקדוש ברוך הוא] דברי תורה יותר מכל באי העולם ומכל מעשה ידיו שברא בעולם? אמרתי לו: בני, [מפני] שמכריעין את ישראל לכף זכות, ומחנכין אותן במצוות, ומביאין אותן לחיי עולם הבא
85. אמונות ודעות (רס"ג) מאמר שלישי פרק ז: "אומתנו איננה אומה כי אם ‏בתורותיה"