ביאור:אמונה טהורה/השער השלושה־עשר: תנ"ך

השער השלושה־עשר: תנ"ך

כל פרשיות התורה שבכתב הן כפשוטן

פעמים שיש בתורה לשון הבאי וגוזמא, כפי שנקטה את הלשון "ערים גדולות ובצורות בשמים" ^[1]. ובוודאי שאנו מוציאים מקראות מפשוטן על מנת שלא יתפרשו חלילה כהגשמה, כגון "יד ה'". ואף לגבי כמה וכמה פרשיות הלכתיות הוציאו חז"ל את משמעות הכתובים מפשטן ^[2].
ובתנא דבי אליהו הוסיף שגם כאשר כתוב במפורש "ויעמוד משה... ויאמר להם כה אמר ה' אלוקי ישראל ^[3]", באמת לא אמר לו הקב"ה למשה כך, אלא שמשה דן ק"ו בעצמו, וחשש שישראל לא ישמעו לדבריו, לפיכך תלה בכבוד שלמעלה ^[4].
גם לגבי פרשיות אחרות, כמה וכמה מפרשים כתבו שאינן כפשוטן, כגון מעשה בראשית ^[5], מעשה הנחש בגן עדן ^[6]. ספורנו בראשית ג א: "והנחש. הוא שטן הוא יצר הרע, רב ההיזק עם מעוט היותו נראה. כי אמנם יקרא הדבר בשם איזה דומה לו, כמו שנקרא המלך "אריה", כאומרו "עלה אריה מסבכו", ויקרא האויבים המזיקים "נחשים צפעונים", אשר אין להם לחש כאומרו "הנני משלח בכם נחשים צפעונים אשר אין להם לחש" וכו'. ועל זה הדרך קרא בזה המקום את היצר הרע המחטיא "נחש", בהיותו דומה לנחש, אשר תועלתו במציאות מועט מאוד, ונזקו רב עם מעוט היראותו"}}, עץ החיים ועץ הדעת ^[7]. וכבר זכרו החכמים שגם בדברי התורה האלוקית באו מזה המון סיפורי הנחש וחווה ועץ החיים ועץ הדעת שבאו בתורה בהגדה מוחלטת, ולהיות הדברים יוצאים מדרך המושכלת, פירשו אותם על דרך הצורה"}}, להט החרב המתהפכת ^[8], כל פרשיית האדם בגן עדן ^[9]. גן – רמז לכל הגוויות, ר"ל לכל הגשמים... כי כל הגן נברא בעבור האדם..}}. ויצמח ה' אלוקים מן האדמה כל עץ נחמש למראה... 'עץ' הנה נגזר מ'עצה'..}}. ונהר יוצא מעדם להשקות את הגן ומשם יפרד והיה לארבעה ראשים... ר"ל מהגן תצא ההשפעה ותשיב ההיולי לארבעת היסודות [אש, אוויר, מים, עפר]"}}, תיאורי הניסים ^[10].
והראי"ה קוק הוסיף על דבריהם, שבתקופתנו הננו מוכנים להרחיב את הדברים יותר, שאין מטרת התורה לספר לנו עובדות פשוטות ומעשים שהיו, אלא המוסר העולה ממעשים אלה, ואין אנו נזקקים להילחם נגד דברי החוקרים החדשים ^[11]. דעתי בזה היא, שכל מי שדעותיו ישרות ראוי לו לדעת, שאף שאין כל אמת מוכרחת בכל אותן החדשות, מ"מ אין אנחנו חייבים כלל להכחישן בבירור ולעמוד נגדן, מפני שאין זה כלל עיקר של תורה לספר לנו עובדות פשוטות ומעשים שהיו. העיקר הוא התוך, ההסברה הפנימית שבהעניינים, וזה יתרומם עוד יותר בכל מקום שנמצא כח סותר, שאנו מתעודדים להתגבר על ידו}}. עיקרם של דברים נאמרו כבר בדברי הראשונים ובראשם במו"נ, והיום הננו מוכנים להרחיב את הדברים יותר. אין לנו שום נפ"מ אם באמת היה בעולם המציאות תור של זהב, שהתענג אז האדם על רוב טובה גשמית ורוחנית, או שהוחלה המציאות שבפועל מלמטה למעלה, מתחתית מדרגת ההוויה עד רומה, וכך היא הולכת ומתעלה. אנו צריכים רק לדעת, שיש אפשרות גמורה, שהאדם אפילו אם יתעלה במעלה גדולה, ויהיה מוכן לכל כבוד ועונג, אם ישחית דרכיו יוכל לאבד כל אשר לו, ויוכל להרע לעצמו ולתולדותיו עד דורות רבים מאוד, וזה הלימוד יוצא לנו מהעובדא, של מציאות אדם בגן עדן וחטאו וגירושו. ואדון כל הנשמות יודע עד כמה צריכה להיות עמוקה הרשימה בלב בנ"א להיות זהירים מן החטא, וכפי אותו העומק ממש באו כ"כ אותיות ע"ז בתורת אמת}}. וכשאנו באים לידי מידה זו, אין אנו נזקקים עוד ללחום דווקא נגד הציור המתפרסם בין החוקרים החדשים, וכאשר אין אנו נוגעים בדבר נוכל לשפוט מישרים, ועתה נוכל לבטל את החלטותיהם במנוחה במידה זו שהאמת תורה לנו את דרכה"}}. ובכלל כתב שכאשר באה דעה לסתור איזה דבר מן התורה, איננו צריכים לסתור אותה בתחילה, אלא להתרומם על ידה ^[12], כדרכו של הרמב"ם ביחסו לדעות היוונים ^[13]. כשהיתה היהדות צריכה לעמוד על נפשה לשאת את דגל היסוד האלוקי בידה, ונפגשה בהתיאוריה היוונית של קדמות העולם, הצליח הרמב"ם ז"ל בזה מאוד, לא רק בפנותו את הדרך לתן מקום להדגל האלוקי להינשא על יסוד החידוש לבדו, כי אם גם בזה שהשתמש בכח האויב, ודיבר בבטחה ע"ד השאלה האלוקית גם ובייחוד על פי דרכי המחקר של הקדמות, ואחר כך הגיעו התוצאות להיות מפיקות נוגה על הדרך הכבושה של החידוש, באומץ כפול מלא גבורה וחיים"}}. אכן, הסיבות שבגללן הוציאו הראשונים מקראות מפשוטן ^[14], דומות לסיבות שנתעוררו בתקופתנו לגבי מקראות נוספות ^[15].
והרמב"ם כתב שכל מקום שהוזכר מלאך בתורה, כמו המלאכים שנתגלו לאברהם, והמלאך שנאבק ביעקב, ומעשה האתון ובלעם, לא אירע הדבר במציאות אלא במראה הנבואה או בחלום ^[16]. והרמב"ן בראשית יח א חילק בין מקום שנקראו "מלאכים" לבין מקום שנקרא "אנשים": "ובאמת, כי כל מקום שהוזכר בכתוב ראיית מלאך או דיבור מלאך הוא במראה או בחלום, כי ההרגשים לא ישיגו המלאכים... אבל במקום אשר יזכיר המלאכים בשם 'אנשים' כעניין הפרשה הזאת [המלאכים שנגלו לאברהם] ופרשת לוט, וכן ויאבק איש עמו, וכן וימצאהו איש, על דעת רבותינו הוא כבוד נברא במלאכים, יקרא אצל היודעים 'מלבוש', יושג לעיני בשר בזכי הנפשות כחסידים ובני הנביאים. ולא אוכל לפרש"}}. אמנם הרמב"ן חלק עליו בחריפות בעניין זה ^[17]. וכן אמר (שם) בעניין "ויאבק איש עמו" (להלן לב כה) שהכל מראה הנבואה, ולא ידעתי למה היה צולע על ירכו בהקיץ..}}. והנה לפי דעתו זאת יצטרך לומר כן בעניין לוט, כי לא באו המלאכים אל ביתו, ולא אפה להם מצות ויאכלו, אבל הכל היה מראה... ואלה דברים סותרים הכתוב, אסור לשומעם אף כי להאמין בהם"}}. גם אחד מפוסקי הדור האחרון כתב שיש חיוב להאמין במעשה בלעם עם אתונו, אף שזה נראה דבר זר שהאתון תדבר, ושהכופר בכך ^[18], כאילו כפר בעשרת הדברות ^[19].
הרמב"ם אף ביאר שאילו היתה הוכחה לכך שהעולם קדמון, היינו מוציאים אף את פסוקי הבריאה מפירושם הפשוט ^[20], אלא שלא נמצאה הוכחה לכך ^[21].
וידוע שעל ספר איוב כולו היה מהאמוראים שרצה לומר "לא היה ולא נברא אלא משל היה" ^[22], והרמב"ם אף הביא ראייה לדעה זו ^[23]. וכבר ידעת מאמר אחד מהם בפירוש: איוב לא היה ולא נברא אלא משל היה. ואשר חשב שהוא היה ונברא, ושהוא מעשה שהיה, לא ידע לו לא זמן ולא מקום, אלא אחד החכמים אמר שהיה בימי האבות, ואחד אמר שהיה בימי משה, ואחד אמר שהיה בימי דוד, ואחד אמר שהוא היה מעולי בבל, וזה ממה שמחזק דברי מי שאמר שהוא לא היה ולא נברא}}. ולפי שתי ההשקפות – כלומר אם היה או לא היה – אותם הדברים שהקדים אותם, כלומר דבר השטן ודברי ה' לשטן ומסירתו בידו – כל זה משל בלי ספק אצל כל בעל שכל..."}}. ויש מהאמוראים שאמר שאיוב היה, אלא שייסוריו לא היו ^[24]. וזאת אף על פי שאין בו דברים תמוהים, והיה אפשר לפרשו כפשוטו. יש לציין שבאחרונים מצאנו מי שתמה על האפשרות לומר שאיוב לא היה ולא נברא ^[25]. על כל פנים, התלמוד כן הביא אפשרות זו ^[26].
וכבר מפורש בתלמוד, שהיו שניים מגדולי התנאים שראו בעיניהם מעשה הסותר את הבנתם בתורה, האחד החזיק בתומתו, והאחר יצא לתרבות רעה . ושורש החילוק ביניהם, שזה ידע להוציא דברי התורה מפשוטם ולפרשם באופן אחר, והאחר לא ידע לעשות כן ויצא וחטא ^[27]. אמר רב יוסף: אילמלי דרשיה אחר [אלישע בן אבויה] להאי קרא כרבי יעקב בר ברתיה, לא חטא. ואחר מאי הוא? איכא דאמרי: כי האי גוונא חזא [שאמר לו אביו עלה לבירה והבא לי גוזלות, ועלה לבירה ושלח את האם ונטל את הבנים, ובחזירתו נפל ומת], ואיכא דאמרי: לישנא דחוצפית המתורגמן חזא דהוה גריר ליה דבר אחר, אמר: פה שהפיק מרגליות ילחך עפר? נפק חטא"}}.
מאידך, כתבו ראשונים, ובראשם הרשב"א, בחריפות רבה נגד מי שיעקור פשוטי מקראות ויעמיס במקומם רעיונות פילוסופיים ^[28]. גם הרמב"ם הסכים לכך שבמקומות שאין הוכחה להוציא את המקראות מפשטם, אין לעשות זאת ^[29].
ויש מהראשונים שכתב בחריפות אף נגד מי שמפרש את תיאור גן עדן שבבראשית כמשל, וכתב שהוא כפירה גדולה, שהוא, לדעתו , דומה לאומר אין תורה מן השמיים ^[30].
ויש מן האחרונים שכתב, שהמוציא פסוקים מפשוטם ומפרשם כמשל, נגד אמונת כל ישראל, הריהו כאומר שפסוקים אלו אינן מן השמיים, ואין לו חלק לעולם הבא ^[31].

מספרים עגולים

מן המפורסמות שרבים מן המספרים שבתנ"ך – הן מספרי אנשים, הן גילאי אנשים, הן מספרי שנים – מעוגלות ברובן. וברור שמצד ההסתברות רחוק מאוד לומר שאלו היו המספרים המדויקים. וכי תעלה על דעתך שהמספרים היו במאות אלפי איש ^[32]. שופטים כ ב: "ויתייצבו פינות כל העם כל שבטי ישראל בקהל עַם האלוקים, ארבע מאות אלף איש רגלי שלף חרב"}}. שמואל־א יא ח: "ויפקדם בבזק, ויהיו בני ישראל שלוש מאות אלף"}}. שמואל־ב כד ט: "וייתן יואב את מספר מפקד העם אל המלך, ותהי ישראל שמונה מאות אלף איש חיל שלף חרב ואיש יהודה חמש מאות אלף איש"}}. דברי הימים־ב יג ג: "ויאסור אביה את המלחמה בחיל גיבורי מלחמה ארבע מאות אלף איש בחור, וירבעם ערך עימו מלחמה בשמונה מאות אלף איש בחור גיבור חיל"}}. דברי הימים־ב יג יז: "וייפלו חללים מישראל חמש מאות אלף איש בחור"}}. דברי הימים־ב יד ז: "ויהי לאסא חיל נשא צינה ורומח מיהודה שלוש מאות אלף"}} בדקדוק, לא חסר ולא יתר ^[33]?
הואיל ומפורש בחז"ל שדיברה תורה לשון הבאי וגוזמא ^[34], עאכו"כ שאפשר לומר בפשטות שהתורה נקטה מספרים מעוגלים, שהרי אין חשיבות לדקדק בכך. אכן כבר כתבו כך מן הראשונים ומן האחרונים ^[35]. אברבנאל שמות יב כא: "ואמנם בהיות הגזירה ת' שנה, כמו שנאמר במעמד בין הבתרים איך נתוספו עליהם שלושים שנה? יש אומרים שלאברהם נאמר ת' שנה ולא חשש הכתוב על יתר הפרט של שלושים שנה מפני שהחשבון הגדול בולע את המועט, ולכך ביאר הכתוב כאן מספר השנים המדוקדק על פי אמיתתו. והיותר נכון הוא שהגזירה היתה ת' שנה, האמנם מפני שהשחיתו בני ישראל את דרכם ונטמאו בגילולי מצרים כמו שזכרתי למעלה נתוסף גלותם עוד בעד פשעם שלושים שנה"}}. טעמא דקרא (ר' חיים קנייבסקי) תחילת במדבר ד"ה בכל: "בכל השבטים היו מאות שלמות חוץ משבט גד שהיו חמישים. ויש לומר דבכל השבטים לא חשיב פרטא זוטא, כמ"ש בבכורות ה א, ולכן אם היה יותר מנ' חשיב ליה במאה ואם היה פחות מנ' חשיב ליה במאה הקודמת, אבל בגד שהיה ממש חמישים בצמצום, מוכרח לחושבם"}}, ובפרט אם המספר המדויק סמוך למספר המעוגל ^[36]. רא"ש פסחים פרק י סימן מ: "ולי נראה שאין אנו צריכין לדחוקות הללו. כיוון דכתב ביה בהדיא שבעה שבועות תספר לך, אין לספור יותר משבעה שבועות. ומתספרו חמישים יום לא קשיא מידי, שכן דרך המקרא כשמגיע המניין לסכום עשירית פחות אחת מונה אותו בחשבון עשירית, ואינו משגיח על חסרון האחד. כיוצא בו כל הנפש לבית יעקב הבאה מצרימה שבעים (בראשית מו), וכן ארבעים יכנו (דברים כה)"}}.
אעפ"כ, מעט מן האחרונים נמנעו מהסבר זה ^[37]. ואבא זצ"ל אמר לי: מספר שכתבה תורה, על כרחך כך צריך שיהיה המספר, וכך הקב"ה סיבב שיהא מספר זה בדיוק"}} והביאו תירוצים אחרים ^[38].

מקורות שקודם מתן תורה

לגבי מצוות הקורבנות, במשנה תורה כתב הרמב"ם שהם מן החוקים שאין ידוע לנו ^[39] טעמם ^[40].
אמנם במורה נבוכים כתב שכיוון שאי אפשר לפי טבע האדם שיניח פתאום כל מה שהורגל בו, וכיוון שהיה המנהג המפורסם בעולם כולו שהיו רגילים להקריב קורבנות ^[41] לעבודה זרה, לא גזרה חוכמתו להניח ההרגל ההוא, אלא השאיר מיני העבודות ההם והעתיקם לשמו יתברך וציוונו לבנות לו יתברך מקדש ולהקריב לו ^[42]. לא גזרה חוכמתו ותחבולתו המבוארת בכל בריאותיו שיצוונו להניח מיני העבודות ההם כולם ולבטלם, כי אז היה מה שלא יעלה בלב לקבלו, כפי טבע האדם שהוא נוטה תמיד למורגל, והיה דומה אז כאלו יבוא נביא בזמננו זה שיקרא לעבודת השם ויאמר השם ציווה אתכם שלא תתפללו אליו ולא תצומו ולא תבקשו תשועתו בעת צרה, אבל תהיה עבודתכם מחשבה מבלתי מעשה. ומפני זה השאיר השם מיני העבודות ההם והעתיקם מהיותם לנבראים ולעניינים דמיוניים שאין אמיתות להם לשמו ית', וציוונו לעשותן לו ית', וציוונו לבנות היכל לו, ועשו לי מקדש, ושיהיה המזבח לשמו, מזבח האדמה תעשה לי, ושיהיה הקורבן לו, אדם כי יקריב מכם קרבן לה', ושישתחוו לו ושיקטירו לפניו"}}. וכבר יצאו נגד דבריו בחריפות ^[43]. ספרו של ר' יוסף אשכנזי ("התנא מצפת", מתחילת תקופת האחרונים) (הודפס בתרביץ כח חוברת ב ליקוטים מספרו של ר' יוסף אשכנזי) סוף פרק מט: "ובאמת לפי דעתם, כל האומר 'יהיה רצון 'שתעלנו בשמחה לארצנו וכו' ושם נעשה את קורבנות חובותינו... טועה, כי באמת לפי דרכם מה טוב ומה נעים הוא שהר האלוקים חרב, שאין אנו יכולים לשבש דעתנו עוד בקורבנות, כי מה מאוד היה חפץ השם לבטלם אם היה אפשר, כי מה יועילו לדעתם אפשר לומר לריח ניחוח, והלא לא נצטוו לישראל אלא משום שהיו מורגלים בדיני המצרים. ואם כן מה לנו לחזור לסורנו לבקש מהשם שיחזירנו אל הדעות המשובשות"}}. מטפחת ספרים (היעב"ץ) חלק ב פרק ח אות לב (עמוד 61): "ואם אדברה לא יחשך כאבי, באמת כשאני רואה ומתבונן בטעמי מצוות של ספר מורה נבוכים, נפשי עלי תתעטף ונופלת בחולשה, ובפרטות בטעם ריר, שנתן לקורבנות כדלף טורד ביום סגריר, איזו נפש סובלת, ובלתי מרגשת, שתתפתה לאלה וכאלה להפיל השכל ברשת, אם לא מי שנטרפה דעתו, שאין תרופה למכתו, או שיפקיר עצמו לבטל מה שאמרו אנשי כנסת הגדולה על העבודה העולם עומד..."}}. חתם סופר חולין קלג ע"א ד"ה כל כהן: "ואמנם בס' המורה כ' שהי' שטופים בע"ז לזבוח לשעירים ע"כ מסר להם קורבנות לתקן עבודתם לה'... כל כהן שאינו מודה בעבודה שהיא עבודה לי"ת, רק חושב שהיא להוציא מלב הטיפשים ועושה שולחן ה' מגואל – אותו כהן אין לו חוק בכהונה, כנלע"ד"}}. חיי מוהר"ן (ר' נחמן מברסלב) תחילת אות תיא: "התלוצץ מאוד מטעמי המצוות שבספר מורה נבוכים, ואמר: איך יעלה על הדעת לומר טעמי הבל כאלו על קורבנות וקטורת?"}}, אף על פי שעצם הרעיון שמצווה מסוימת ניתנה רק כנגד יצר הרע, אינו מחודש ^[44].
ויש מי שדחק בדבריו, שכוונתו לרגש פשוט ויסודי של האדם, שרוצה להרגיש את נוכחותו של הקב"ה, ולחוש שהוא עובד אותו, והקב"ה מתחשב בזה, אלא שהרגש היסודי הזה יכול לסטות גם לעבודה זרה ^[51]. ואף היו מהם שנמנעו מפעולות מסוימות ביום השביעי ^[52]. דמיון כלשהו יש לשבת, אולי, עם 'הימים הרעים' הקבועים בחודש הבבלי – ע"פ רוב בהפסקות של שבעה ימים [האשורים ייחדו את הימים השביעי, הארבעה עשר, העשרים ואחד והעשרים ושמונה לחודשי הירח] – שבהם הוגבלה מאוד פעילות המלך [אסרו לעשות בהם פעולות חשובות, והמלך ושריו היו מתנזרים בהם מתענוגים], אך לא ידוע על קשר בין 'הימים הרעים' לבין ה...[סַפַּתוּ]"}}, אלא שמנו את היום השביעי לספירת חודשי הירח ^[53]. עוד חשובים לשאלתנו הימים ז', י"ד, כ"א, כ"ח לחודש, אף הם בעלי אופי מיוחד בלוח המסופוטמי, קשורים הם בארבעת מראות הלבנה, ורחוקים הם זה מזה בשבעת ימים...ימים אלה, ועמהם גם יום י"ט לחודש, הבא שבעה שבועות אחר ראש החודש הקודם, נחשבים היו לימים רעי מזל שבהם ראוי לו לאדם לענות את נפשו, להינזר מן התענוגים, ולהימנע מלעשות פעולות חשובות, כי הן לא תצלחנה}}. שיטה זו... נמצאת גם במהדורת הלוח השייכת לתחילת המאה העשירית [לפנה"ס]. כך קובעת המהדורה של המאה השביעית [לפנה"ס] את הלכותיהם של אותם הימים: ה'רועה לאנשים רבים' (כלומר המלך, או אולי אחד הכהנים הגדולים) לא יאכל בשר מבושל ולא לחם אפוי, ולא יחליף את הבגד שעל גופו, ולא ילבש בגד נקי, המלך לא יסע במרכבה, ולא ידבר דברי שלטונות, החוזה לא ישאל באלוהיו, הרופא לא יטפל בחולה, ובכלל אין היום ראוי לאדם לעשות את הדבר הרצוי... ביום י"ד היא [המהדורה של המאה העשירית לפנה"ס] מוסיפה שמי שיעשה בו מלאכה יפסיד את ממונו, וביום כ"ח שלא יצא בו אדם לדרך..}}. מתוך הלכותיהם של אותה הימים שהבאנו למעלה, ברור הדבר שאינם 'ימי מנוחה' כלל וכלל... ועוד, שאף 'איסור מלאכה' דומה לזה של השבת הישראלית אין בהם..}}. לא יהיה יום השבת בישראל כשבת של עמי נכר, לא יהיה יום... תלוי במראות הלבנה... לא יום נועד לפולחן צבא השמיים, אלא יום מקודש למי שברא את צבא השמיים ואת העולם כולו... לא יום של עינוי נפש ושל רוע מזל, אלא יום של ברכה... לא יום שכוונתו להניח את דעתה של האלוהות הכועסת, אלא יום של שביתה מהמלאכה האלוקית, הראוי לשמש מופת לבני אדם, שעליהם מוטל להידבק במידותיו של האלוקים..."}}.
בוודאי שאין שום קושי בכך שנמצא תיעוד מהעמים הללו, בדבר משפטים הדומים במקצתם ^[54] למשפטי התורה ^[55]. וכבר העיר הראי"ה קוק, שהרי היו בין הקדמונים יודעי דעת אלוקים ומוסר, כגון מתושלח חנוך שם ועבר, ובוודאי שפעלו והשפיעו על בני דורם ^[56]. לנבוכי הדור (הראי"ה קוק) פרק לב ד"ה ובזה וד"ה ובוודאי: "שהרבה דברים שנאמרו בתורה בין במצוות בין בסיפורים, ודאי מוכרח שדוגמתם ימצאו כבר בדברי גדולי וחסידי האומות הקדמונים, אלא שהאור האלוקי המפלש עד סוף כל הדורות של נבואת משה רבינו ע"ה, ביררה וזיככה אותם ממה שעלה בהם מהערבוביא והטעות. וכל מה שנמצא תועלת קיימת בעשייתו וסיפורו, נתקרב על פי חפץ עליון הכולל הכל יחד, ואין ישראל משתבחים כלל בתור ממציאים לחוקי המוסר והיושר בעולם, ואפילו לא לממציאים שורש אחדות השי"ת..}}. ובוודאי הרבה דברים טובים משרידי הנביאים ותלמידיהם של דורות הראשונים כמו מתושלח, חנוך, שם ועבר וכיוצא בזה, ממידות, נימוסים, הגיונות וסיפורי אמת, נשארו אצל האומות הקדומות והוחרתו בכתובותיהם, עד שביגיעת החיפוש ימצאו בהם כמה דוגמאות לדברי תורה"}}, ולגבי חלק מהמשפטים אפשר שחכמי האומות הקדמונים אף הסיקו אותם מדעתם ^[57]. לנבוכי הדור (הראי"ה קוק) פרק לב ד"ה ובוודאי: "ובוודאי כמה מצוות נמצא שעל פי טבע פנימי אנושי יהיו נמצאים יחידים הנוטים אליהן מהשגת קצת מטעמן וערכן, ומכל מקום החותם האלוקי המלא בהן, נחקק כראוי רק על ידי התורה ונתינתה לישראל ברית עולם, שהנבואה בצירוף כח החכמה הקדום לה שהביא את בעליה למדרגת הנבואה, בררה את הראוי לברר להיות חוקי אלוקים ותורותיו"}}.
גם לגבי סיפורי מעשים שהיו מפורסמים בעמים הקדמונים שקודם מתן תורה ^[58]. והנה יום השביעי בא ושלחתי את היונה. היונה הלכה הלוך ושוב, לא מצאה מנוח ושבה, שלחתי את הסיס, הסיס הלך הלוך ושוב, שלחתי את העורב, הלך העורב וירא כי קלו המים... ולא שב. הוצאתי לארבע הרוחות וזבחתי זבח הבאתי קורבן על ראש ההר"}}, ודומים למעשים שבתורה ^[59], הדבר מובן שהיו מפורסמים בין האומות שבזמנם, אלא שנתערבו בהם טעויות ^[60]. ואף אצל בני ישראל אפשר שהיו בידיהם מגילות של מעשים כאלה גם קודם מתן תורה ^[61]. פירוש מהרז"ו שם ד"ה תכבד העבודה: "והמגילות היו כל דברי ספר בראשית, מגילות של סיפורי אדם ונח והמבול והפלגה וסיפורי האבות וכל הנבואות וההבטחות שהתנבאו. וסובר כמאן דאמר שהתורה ניתנה מגילות [ע"פ גיטין ס ע"א]"}}, ואולי אף כל ספר בראשית היה בידיהם כבר אז ^[63]. בסיכום, יש כמה דמיונות־עניין ודמיונות־סגנון בין החכמה המצרית לבין החכמה הישראלית. אך אין כאן העתקה, אלא זו [החכמה הישראלית] מקורית היא ואמורה ברוח ישראל... הדימויים שבין אמנופה ובין משלי אינם מעידים על תלות ישירה, אלא יש לזקוף אותה על חשבון האופי הכללי של ההגות החכמתית"}} הקרויים "אַני" ^[64]. משלי ב טז־יט: "להצילך מאשה זרה, מנוכריה אמריה החליקה. העוזבת אלוף נעוריה ואת ברית אלוקיה שכחה. כי שחה אל מוות ביתה, ואל רפאים מעגלותיה. כל באיה לא ישובון ולא ישיגו אורחות חיים"}} ו"אַמֶנֶמוֹפֶּה" ^[65]. משלי כב, יז־יח: "הט אזנך ושמע דברי חכמים וליבך תשית לדעתי. כי נעים כי תשמרם בבטנך יכונו יחדיו על שפתיך"}}. ב. אַמֶנֶמוֹפֶּה בית 1, סעיף 5: "לדעת להשיב מענה לאומרהו, לענות תשובה לשולחהו"}}. משלי כב כא: "להודיעך קושט אמרי אמת, להשיב אמרים אמת לשולחיך"}}. ג. אַמֶנֶמוֹפֶּה בית 4, סעיף 3: "הישמר מגזל דל, ומדכא שבוּר זרוע"}}. משלי כב כב: "אל תגזול דל כי דל הוא, ואל תדכא עני בשער"}}. ד. אַמֶנֶמוֹפֶּה בית 9, סעיף 10: "אל תשלך ליבך אחר עושר... לין לא ילין אצלך, הבוקר אור ואיננו בביתך, יתבוננו על מקומו ואיננו... עשה לו כנפיים כאווז ויעוף השמימה"}}. משלי כג ד־ה: "אל תיגע להעשיר מבינתך חדל. התעיף עיניך בו ואיננו כי עשֹה יעשה לו כנפיים כנשר יעוף השמים"}}. ובפרט שפסוקים אלו בספר משלי ^[66] פותחים ב"הט אוזנך ושמע דברי חכמים" ^[67], וכבר אמרו שכל האומר דבר חכמה ^[68] אפילו באומות העולם נקרא חכם ^[69], וחכמה בגוים תאמין ^[70]. ועוד, שאין זה מוחלט שדברי חכמים מצריים אלו קדמו לדברי שלמה ^[71]. ואין תימה בכך שהיתה חכמה גם אצל שאר אומות בני קדם, אלא שחכמת שלמה רבתה ממנה ^[72].
האבן עזרא כתב שנראה בעיניו שספר איוב מתורגם מלשון אחרת ^[73], ואפשר שכוונתו שמשה רבינו ראה ספר כזה בשפה אחרת ותרגמו ללשון הקודש ^[74].

אופן נתינת התורה

יש לשים לב שלא לטעות בביטוי "מתן תורה", שמתייחס כידוע למעמד הר סיני. בהר סיני ניתנו כמובן הלוחות, וכן מצוות, שנחלקו האם ניתנו שם רק כללותיהן ^[75]. רש"י חגיגה שם: "הרבה דברים נאמרו סתומים בסיני שלא נתפרשו כל צרכן ופירשו לו לאחר שהוקם המשכן באהל מועד"}}. רש"י סוטה שם: "בסתם נאמרה תורה בסיני ולא נתפרשה לו"}} או גם פרטותיהן ^[76], אך רוב פרשיות התורה נאמרו במשך שאר ארבעים שנות הנדודים במדבר ^[77]. מאידך, היו מצוות בודדות שנצטוו כבר במרה ^[78] – שבת ^[79], פרה אדומה ודינין ^[80]. ואפשר שגם מגילות של מעשים מספר בראשית היו בידיהם כבר קודם מתן תורה ^[81]. פירוש מהרז"ו שם ד"ה תכבד העבודה: "והמגילות היו כל דברי ספר בראשית, מגילות של סיפורי אדם ונח והמבול והפלגה וסיפורי האבות וכל הנבואות וההבטחות שהתנבאו. וסובר כמאן דאמר שהתורה ניתנה מגילות [ע"פ גיטין ס ע"א]"}}, ואולי אף כל ספר בראשית היה בידיהם כבר אז ^[82].
גם לגבי המצוות שנאמר שניתנו בסיני, בכללותיהן או בפרטותיהן – כדלעיל – דנו המפרשים. יש מהראשונים שכתב שאלו דברי רבותינו, אך ע"פ הפשט ניתנה התורה בארבעה מקומות – סיני, מרה, לבן־וחצירות, אוהל מועד ^[83]. אבל רבותינו אמרו שנתנה כולה בסיני, ונשנית באוהל מועד, ונשתלשת בערבות מואב, כאן. ואיכא למאן דאמר כללות נאמרו בסיני, ופרטות באוהל מועד, ונשנית בערבות מואב, ולפי הפשט דבין ארבעה מקומות הללו נתנה, בין פארן דזהו סיני, ובין תופל שהוא מרה, ולבן־וחצרות אחד הוא כדפירשתי. ודי זהב זהו אהל מועד"}}. יש שהעירו שיש מצוות יוצאות מן הכלל הזה, שבוודאי ניתנו מאוחר יותר ^[84]. הרד"ל פרק מו אות מא: "ונאמרה מסיני (ועיין בחגיגה ה א למ"ד כללות ופרטות נאמרו בסיני מוכח שם דהיינו בהר סיני), אבל פרשת יוהכ"פ של אחרי מות מפורש בה שנאמרה אחרי מות שני בני אהרן בהקמת המשכן בשנה שניה, וודאי אי אפשר לומר שקראוה בתורה ביוהכ"פ שאחרי מעשה העגל בשנה ראשונה"}}. רד"צ הופמן פרשת אחרי מות פרק יז ד"ה אבל לדעת: "ואפשר שלפי ר' ישמעאל גם מצוות אחדות שבמשנה תורה נאמרו רק אחרי כן בערבות מואב, ובמקרה זה ייתכן שהאיסור 'לא תאכלו כל נבלה' לא ניתנה עוד בזמן המסעות במדבר"}}. ויש שכתב שגם מה שניתנו בסיני, אין הכוונה במעמד הרב סיני, אלא בהר סיני אך לאחר המעמד ^[85].
גם אין בידינו מסורת מוחלטת כיצד נכתבה התורה, שהרי כבר נחלקו אמוראים האם כשנאמרה כל פרשה למשה היה כותבה, ולסוף ארבעים שנה חיברן יחד, או שכל פרשה שנאמרה לו היתה סדורה לו בעל פה, ונכתבו כולן רק לסוף ארבעים שנה ^[86]. רש"י שם: "מגילה מגילה ניתנה – כשנאמרה פרשה למשה היה כותבה ולבסוף מ' שנה כשנגמרו כל הפרשיות חיברן בגידין ותפרן. חתומה ניתנה – לא נכתבה עד סוף מ' לאחר שנאמרו כל הפרשיות כולן והנאמרות לו בשנה ראשונה ושנייה היו סדורות לו על פה עד שכתבן"}}.
וכן אין בידינו לדעת באיזה אופן מסר ה' יתברך את התורה למשה, שאין יודע זאת אלא משה רבינו עצמו ^[87], וחובתנו להאמין שמשה לא אמר דבר מפי עצמו בלא השפעה אלוקית ^[88]. על כן, העיקר ביסוד תורה מן השמיים הוא רק הפקעת השלילה, היינו שלא לאמר שמשה מפי עצמו אמרה, בלא השפעה אלוקית. וזה בוודאי מושכל לכל מי שרואה פעולת התורה על ישראל ועל העולם כולו. ובכלל אי אפשר לשום פעולה כללית גדולה קבועה לדורות שלא תהיה מושפעת השפעה אלוקית. אמנם הערכים של ההשפעות בבירורם וניקיונם זה תלוי לפי ההבחנה של ערך התורה, אבל אין זה עניין כלל ליסוד האמונה של תורה מן השמיים"}}.

כל התורה כולה ניתנה למשה

גם בעניין זה נראה שנשתרשה התפיסה שכך נמצא כך היה, וספרי התורה שבידינו זהים לחלוטין לספרו של משה. אלא שיש לעיין בדברי חז"ל והראשונים בסוגיה ^[89].

פסוקי מות משה

נחלקו תנאים לגבי שמונת הפסוקים האחרונים שבתורה, שמזכירים את מיתת משה רבינו – האם משה רבינו כתבם או יהושע ^[90]. ונחלקו בזה גם מפרשי התורה: האבן עזרא כתב שיהושע כתבם, ואף הוסיף שכך הוא לגבי הפסוקים שלפניהם ^[91], והוסיף עוד שאפשר שכתבם באחרית ימיו ^[92], ורבינו בחיי והאור החיים חלקו עליו ^[93]. אור החיים דברים לד ו: "וראיתי להראב"ע שכתב שיהושע כתב כן, ואין ראוי לכתוב כדברים האלה בפשטי הכתובים שמשה לא השלים הספר תורה כשמסרו ללוים, שבאזני שמעתי מבני עמנו מסתבכים בדבר זה ומסתעפים מזה כפירה בתורה, וזו היא טענת העכו"ם שמבני ישראל תיקנו המכתב ונמצא בה מה שלא היה ולא היה מה שהיה, וישתקע הדברים ודומיהם הסבי עיניך מנגדם, והעיקר שכל הספר תורה כתבו משה וכאומרם (ב"ב ט"ו א) השלימו בדמע"}}. המשנה ברורה נקט שהפשטות היא שיהושע כתבם ^[94].

דעת האבן עזרא

מכמה פסוקים בתורה משמע שהם מתייחסים לזמנים שלאחר מות משה. אפשר לומר שמשה כתבם בדרך נבואה ^[95]. וכן כתב האבן עזרא שם (בראשית לו לא): "יש אומרים כי בדרך נבואה נכתבה זאת הפרשה"}}. אך האבן עזרא כתב על שישה מקומות כאלו שצריך להבין את סודם כדי להכיר האמת ^[96]. אבן עזרא בראשית יב ו: "והכנעני אז בארץ – יתכן שארץ כנען תפשה כנען מייד אחר. ואם איננו כן – יש לו סוד, והמשכיל ידום"}}. רבים, וביניהם ראשוני מפרשיו, ביארו את דבריו שפסוקים אלו נכתבו לאחר משה ^[97]. צפנת פענח (לרבי יוסף טוב עלם הספרדי, מתקופת הראשונים, מראשוני מפרשי האבן עזרא) בראשית כב יד: "וטעם בהר ה' יראה באלה הדברים [לשון האבן עזרא שם]... ודעתו כי הר ה' הוא הר המוריה שנבנה בו בית המקדש כמו שכתוב בדברי הימים, ומשה לא כתב בתורה איזה הר הוא, רק כתב 'המקום אשר יבחר ה, משמע שהוא לא ידע אי זה הר הוא, כי לא גילהו ה' עד ימי דוד, ואיך אמר בכאן 'בהר ה' יראה' שמשמע שידעו משה... ולפי זה לא כתב משה זה הפסוק, רק כתבוהו הנביאים האחרונים, כאשר פירשתי בפסוק והכנעני אז בארץ"}}. צפנת פענח (לרבי יוסף טוב עלם הספרדי, מתקופת הראשונים, מראשוני מפרשי האבן עזרא) דברים א ב: "וזה ראיה כי אחר כן נכתב זה הפסוק בתורה ולא כתבו משה רק אחד מהנביאים האחרונים כתבו"}}. מקור חיים (לרבי שמואל צרצה, מתקופת הראשונים, מראשוני מפרשי האבן עזרא) תחילת ספר דברים: "ומה שאמר 'ואם תבין סוד השנים עשר... וכבר אמרו רז"ל במסכת סנהדרין כל האומר אין תורה מן השמים ואפילו אמר כל התורה (מן השמים) כולה מן השמים חוץ מקל וחומר זה, חוץ מדקדוק זה, אין לו חלק לעולם הבא, ואפילו אמר כל התורה מן השמים חוץ מפסוק זה שלא אמרו הקב"ה אלא משה כתבו מעצמו, אין לו חלק לעולם הבא. ואם כן נאמר שהאדון אבן עזרא סובר זה? חס ושלום, כי הוא אינו סובר זה. והאמת כי כמו שנראה לרבי יהודה [בבבא בתרא טו ע"א, ששמונת הפסוקים שבסוף התורה נכתבו ע"י יהושע] כך נראה לו ז"ל והפסוקים מורים כן. ואין הלכה כרבי יהודה אלא כרבי שמעון, שאמר 'וכי אפשר ספר תורה חסר אות אחת, והלוא כבר נאמר לקוח את ספר התורה הזה, אלא על כורחך הקדוש ברוך הוא אומר ומשה כותב, מכאן ואילך הקדוש ברוך הוא אומר ומשה כותב בדמע', וכן כל אלה הפסוקים נאמרו למשה בדרך נבואה וכתבם משה"}}. מגילת סתרים (לרבינו שמואל מוטוט, מתקופת הראשונים, מראשוני מפרשי האבן עזרא) תחילת ספר דברים: "וכבר ידעת המחלוקת שיש בגמרא בבבא בתרא פרק ראשון [טו ע"א] שאמרו משה כתב ספרו... יהושע כתב ספרו ושמונה פסוקים שבתורה... והוא דעת רבי יהודה... ודעת החכם [האבן עזרא] שמ'ויעל משה' יהושע כתב, כאשר אמר בביאור ב'וזאת הברכה' שהם י"ב פסוקים. ודעתו כן באלה השאר [פסוקים שנאמרו על העתיד]"}}. ר' ישעיה בן מאיר ויקרא פרק טז (מראשוני מפרשי האבן עזרא, פירושו נמצא בספר "חמישה קדמוני מפרשי רבי אברהם אבן עזרא" עמוד 612]: "ואל תתמה על מה שאני אומר שאחר [ולא משה] כתבו, כי יש לו חברים במקרא. כלומר, יש הרבה פסוקים שלא כתבם משה... אלא ודאי אחר כתבו"}}. צפנת פענח (לר' אלעזר אשכנזי בן ר' נתן הבבלי, מתקופת הראשונים) בראשית יב ו: "ויעבור. והכנעני אז בארץ... ואמר החכם ראב"ע 'ואם אינו כן יש לו סוד והמשכיל ידום'. כלומר שאינם מדברי משה"}}. גדולים מעשי ה' (לרבי אליעזר אשכנזי בן רבי אליה הרופא, מראשוני האחרונים) חלק א, מעשי אבות, פרק ג: "ובאומרו והכנעני אז בארץ פירש הראב"ע וז"ל יתכן שארץ כנען תפשה כנען מייד אחר, ואם אינו כן יש לו סוד והמשכיל ידום, עכ"ל. והנה נמשך אחרי כוונתו המשובשת לומר שיש כתובים בתורה ח"ו שלא כתבם משה, כמו שכתב בפרשת דברים... הוא סוד כלומר שמשה לא כתבו ואין ראוי לגלות הדבר. זו היא כוונת הראב"ע, ובסודו לא תבוא נפשי... ובזה סרה תלונת הראב"ע וטענתו, והסוד אין בו יסוד"}}. תוספת ביאור על דברי הראב"ע לרבי משה אלמושנינו (מראשוני האחרונים, ממפרשי האבן עזרא) בראשית יב ו (הודפס בסיני כרך יט עמוד קנג, בידי נפתלי בן מנחם): "מה שאמר הראב"ע... ואם כן הוא לא יתכן שאמרה זה מרע"ה, כי בימיו עדיין היתה ביד כנען, אלא שנאמר שיהושוע או עזרה [עזרא] כתב כן. וזהו הסוד, כלומר, שלא כתבו מרע"ה. וזה אמרו [לשון האבן עזרא:] 'ואם איננו כן יש לו סוד וכו"}}. אריכות בכל זה במאמר "סוד השנים עשר לראב"ע" מהרב שמריה גרשוני, אסיף א תשע"ד}}. פירוש "סוד", לפי זה, הוא רעיון שאין ראוי לפרסמו לכל אדם, שמא יבואו לזלזל בתורה חלילה ^[98]. יש לשים לב שבספר מרגליות טובה, שתמצת פירושים שנכתבו על האבן עזרא, הביא מדברי מפרשי האבן עזרא באופן משובש, שכביכול כוונת האבן עזרא שפסוקים אלו נכתבו על ידי משה בדרך נבואה ^[99]. שם, תמצית מגילת סתרים ("פירוש מוטוט"): "ואם תבין סוד הי"ב... ולכן אמר ואם תבין סוד הי"ב וכו', ודעתו כי כל אלה נאמרו למשה בדרך נבואה וכתבם כך"}}. אך בפירושיהם המקוריים מפורש שלא כך.
על כל פנים, בוודאי מוצל אותו צדיק – האבן עזרא – מאותו עוון שניסה לתלות בו אותו כופר, שהעמיס בדבריו את רעיונו שמשה לא כתב כלל את ספר התורה ^[100]. ואין לו לא טעם ולא ריח. ולחינם הוציא לעז על אותו צדיק ועתיד ליתן את הדין.
דברי האבן עזרא זכו שדנו בהם רבים. אך דברים דומים להם נמצאים בכמה וכמה ראשונים נוספים, ואף באבות דרבי נתן ובמדרש תנחומא. כדלקמן.

מקורות נוספים

מפורש באבות דרבי נתן, שכאשר עזרא כתב את הפסוק "הנסתרות לה' אלוקינו" הוא ניקד עליו משום שהוא הסתפק אם אליהו יסכים למילים אלו ^[101]. ומעין זה הביאו דעת זקנים מבעלי התוספות ^[102].
במקומות רבים במדרשים נקטו לגבי פסוקים מסוימים את הלשון "תיקון סופרים הוא זה", או "שכינהו הכתוב", שנקטו לשון של כבוד ונקיות. וכן הביא גם רש"י ^[103]. רש"י דברים כח ל: "ישגלנה – לשון שגל, פילגש, והכתוב כנהו לשבח ישכבנה. ותיקון סופרים הוא זה"}}. יש שפירשו שהכתוב עצמו בחר לשון נקיה, כדרך מנהגם של הסופרים ^[104]. יפה תואר בראשית פרשת וירא פרשה מט סימן ז: "תיקון סופרים הוא... ולכאורה יראה שהם תקנו לשון המקראות, וזה לא יתכן, כי חלילה שהסופרים ישנו או יוסיפו אות אחת בתורה... אלא האמת כמ"ש הרא"ם שפירוש תיקון סופרים, שהם דקדקו ומצאו לפי עניין כל אחד ואחד מהכתובים ההם, שעיקר הכוונה לא היתה כנראה ממה שכתוב בספר, אלא צד כוונה אחרת, ולא היה לו לומר לכתוב כן אלא כן, אלא שכינה הכתוב"}}. תפארת ישראל על המשנה, יכין, סנהדרין פ"י מ"א אות ו: "לא ח"ו שחז"ל הסופרים תיקנו לכתוב כן, רק ר"ל שהכתוב שינה בלשונו, כסופר המתקן דבריו לדבר דרך כבוד"}}. מנחת שי זכריה פרק ב ד"ה נוגע בבבת עינו: "ובפירוש תיקון סופרים, יש מי שכתב שאנשי כנסת הגדולה תיקנו ושינו הדיבור ממה שהיה כתוב בתחילה... ואין פירוש זה נכון בעיני המפרשים, כי חלילה לנו להאמין שהסופרים יוסיפו או יגרעו או ישנו אפילו אות אחת ממה שכתוב בתורה"}}. אמנם במדרש תנחומא ^[105] מפורש שאנשי כנסת הגדולה שינו את הנוסח ללשון נקיה ^[106]. אריכות בכל נושא זה בתורה שלמה כרך יט מילואים פרק ט (עמוד שעד והלאה)}}, וכן כתב בעל הערוך, שבספרים הראשונים היה כתוב ללא תיקוני הסופרים ^[107], וכן סברו עוד ^[108]. מנחת שי זכריה פרק ב ד"ה נוגע בבבת עינו: "ובפירוש תיקון סופרים, יש מי שכתב שאנשי כנסת הגדולה תיקנו ושינו הדיבור ממה שהיה כתוב בתחילה. ולכאורה כן יראה ממדרש ילמדנו [תנחומא שהובא לעיל], וכן כתה רבי נתן בעל הערוך בערך כבד [שהובא לעיל]... וכן משמע ממדרש רבה ריש סדר בא אל פרעה, דאיתא התם 'רבי יהושע אומר תיקון סופרים הוא עיני כתיב'... ופירוש זה הביאו בעל מתנות כהונה בבראשית רבה פרשה מט..."}}. [אמנם המנחת שי עצמו התנגד לכך בחריפות, כדלעיל]}}.
יש מי שכתב בשם הרשב"ם על סדר מלכי אדום שמפורשים בתורה, שפרשה זו נכתבה בימי השופטים ^[109]. אמנם בפירוש הרשב"ם שלפנינו לא נמצא כן}}. גם רבי יוסף בכור שור ^[110] הסתפק לגבי מלכים אלו, שמא חלקם נכתבו לאחר מות משה ^[111].
רבי יהודה החסיד כתב על פסוקים מסוימים שנכתבו על ידי יהושע או אנשי כנסת הגדולה ^[112]. בראשית מח כ: "וישם את אפרים לפני מנשה... לא על יעקב נאמר כי על משה... ויהושע כתבו [או] אנשי כנסת הגדולה"}}. עוד כתב, שהלל הגדול היה כתוב בחומש, עד שבא דוד המלך והסירו וחיברו בתהילים ^[113], וכן הביא בשמו ספר ציוני ^[114].
במדרש חסרות ויתרות כתוב שהנוני"ן ההפוכות על פרשיית "ויהי בנסוע", טעמם משום שזו אינה נבואת משה, אלא נבואת אלדד ומידד, ונטפלו בתורה ^[115]. הלכות ס"ת לר"י אלברצלוני, הובא בקובץ שיטות קמאי שבת קטו ע"ב: "ובמקצת מדרשות דרשי טעמא אחרינא, ואמ': מה ראו חכמים ליתן נונין הפוכין על ויהי העם כמתאוננים [בסיום פרשיית ויהי בנסוע]? אלא אמרו חכמים, כל התורה כולה מיוחדת לנבואת משה, חוץ מאילו שני פסוקין שהן מנבואת אלדד ומידד, לפיכך סייגן בנון כפוף, ונטפל בתורה"}}.
אף הרמב"ן דן לגבי כמה פסוקים שנכתבו בתורה, שעוסקים במאורעות שאירעו לאחר כניסתם לארץ – החרמת ערי הכנעני, סיום אכילת המן, שמות הנשיאים שנחלו את הארץ ^[116]. אפשר לפרש שכוונתו שפסוקים אלו נכתבו בתורה בנבואה, אך האברבנאל הבין שכוונתו שיהושע כתב זאת לאחר מיתתו של משה, ולכן יצא נגד דבריו בחריפות ^[117]. יש להדגיש שהאבן עזרא עצמו (במדבר כא א) לא הסכים עם פירוש זה: "ורבים אמרו, כי זאת הפרשה יהושע כתבה... ולא אמרו כלום"}}.
יש מי שהפריז על המידה, שאע"פ שקיבל את י"ג העיקרים וביניהם תורה מן השמיים ^[118], ואף הדגיש שכולה מפי הגבורה ^[119]. שם פרק יב עמודים 172-173: "ומה מאוד הוכה בסנוורים האומר שיאמר... אין תורה מן השמיים רק עצות אנושיות... להיות מאמין שאמונה חזקה שהיא מפי הגבורה"}}, עם כל זה הביא מדרש ^[120]. כך, בשעה שאמר לו הקדוש ברוך הוא למשה 'עשה לי משכן', על כל דבר ודבר שהיה עושה היה כותב עליו 'כאשר ציווה ה' את משה', אמר הקדוש ברוך הוא: כל הכבוד הזה עשה לי משה, ואני מבפנים והוא מבחוץ? קראו לו שיכנס לפני ולפנים. לכך נאמר ויקרא אל משה"}} שהבין ממנו שציווי ה' למשה על בניית המשכן היה רק בכלליות, ומשה הבין מדעתו את פרטיו. והסיק מכך שגם בענייני מוסרי התורה ציוויה ואזהרותיה, ה' ציווה את משה רק בכלליות, ומשה כיוון משכלו אל הנאות והמועיל, ולהרחיק המזיק לגוף ולנפש, וייחס את כל הפרטים לציווי ה' לכבוד ה' ולהגדיל הדברים בעיני ישראל ^[121]. העירו בזה ז"ל סוד גדול בזה הפרק, וזה, כי הצוואה בכלל היתה מהשם יתברך לשכל משה. והשמיע לו הדברים דרך כלל – לכל מוסרי התורה וציוויה ואזהרותיה – לחלק השכלי, לייסד החלק הגופני ולהנהיגו, ושיכוון אל הנאות והמועיל תמיד, וירחיק המזיק לגוף ולנפש. ומשה היה כותב על כל פרט ופרט 'כאשר ציווה ה' את משה' לכבוד השם ולהגדיל הדברים בעיני ישראל, למען תהיה יראת השם על פניהם לבלתי יחטאו"}}.

כיצד אין בדבר משום כפירה

מפורש במשנה שהאומר "אין תורה מן השמיים" – אין לו חלק לעולם הבא ^[122]. ובתלמוד כללו בזה אף את האומר "כל התורה כולה מן השמים, חוץ מפסוק זה שלא אמרו הקדוש ברוך הוא, אלא משה מפי עצמו" ^[123]. וכן פסק הרמב"ם, וכלל בזה אף את האומר "כל התורה כולה מן השמיים, חוץ מתיבה זו שלא אמרה הקדוש ברוך הוא, אלא משה מפי עצמו" ^[124]. ובפירוט שלושה עשר העיקרים כתב (בהקדמתו לפרק חלק, תחילת העיקר השמיני): "שנאמין כי כל התורה הזאת המצויה בידינו עתה, היא הנתונה על ידי משה, שהיא כולה מפי הגבורה. כלומר: שהגיעה אליו כולה מאת ה' יתברך"}}. ובהקדמתו למשנה תורה (בתחילתה) כתב: "כל התורה כתבה משה רבינו קודם שימות בכתב ידו"}}.
כמובן שקשה מכך על כל המקורות הנ"ל. ומצאנו בעניין זה שבע שיטות:
א. המקור חיים והמגילת סתרים כתבו שהאבן עזרא סבר כרבי יהודה, שהיו פסוקים בתורה שנכתבו על ידי יהושע לאחר מות משה, אלא שאין הלכה כשיטה זו ^[125]. מגילת סתרים (לרבינו שמואל מוטוט, מתקופת הראשונים) תחילת ספר דברים: "וכפי שנראה לרבי יהודה לאמר על אלה [שמונת הפסוקים שבסוף התורה] כך נראה לו לחכם [האבן עזרא] שיכול לומר באלה השאר שנכתבו לבאר ולתקן קשר הדברים וטעמם. והאלוקים יכפר בעדו, חס ושלום, כי אין הלכה כרבי יהודה אלא כרבי שמעון שאמר 'וכי אפשר ספר תורה חסר אות אחת? והלוא כבר נאמר לקוח את ספר התורה הזה'"}}.
ב. הצפנת פענח כתב שהאיסור הנ"ל נאמר רק לגבי מצוות, ולא לגבי מעשים שבתורה ^[126]. והדגיש שאת חידוש זה אין ראוי להודיע להמון, שלא יזלזלו בתורה ^[127].
ג. המגילת סתרים כתב ^[128] שהאיסור על האומר "כל התורה כולה מן השמים חוץ מפסוק זה" נאמר על האומר כן על מנת לסתור את דברי התורה, ולא על האומר זאת על מנת לבאר ולתקן קשר הדברים וטעמם ^[129]. וראיה לדבריו מהמשך דברי התלמוד שם "ואפילו אמר: כל התורה כולה מן השמים, חוץ מדקדוק זה, מקל וחומר זה, מגזרה שווה זו – זה הוא כי דבר ה' בזה". והרי ברור לנו שקל וחומר ניתן להידרש מסברה, ולא ניתן במסורת מסיני. אלא שהאיסור הוא אם מתכוון לאומרו בגדר תוספת חדשה, אך כאשר בא לבאר שזו כוונת התורה – אין בכך איסור. סברה דומה העלה הצפנת פענח שם, על מנת לבאר כיצד אין בהוספה כזו משום איסור "לא תוסיף עליו", והסביר שהוא משום שאינן בגדר תוספת חדשה, אלא ביאור הדבר כאשר שמע מפי הקבלה ^[130].
ד. הראי"ה קוק כתב שכיוון שאיננו יודעים בבירור את מהותה של הנבואה, כל מה שנפרש בעניין זה הוא רק דמיון, ואין בידינו להבין באמת מהו הפירוש המדויק של "תורה מן השמיים". לכן חובת האמונה ב"תורה מן השמיים" היא רק שמשה לא אמר דבר מפי עצמו בלא השפעה אלוקית ^[131]. על כן, העיקר ביסוד תורה מן השמיים הוא רק הפקעת השלילה, היינו שלא לאמר שמשה מפי עצמו אמרה, בלא השפעה אלוקית. וזה בוודאי מושכל לכל מי שרואה פעולת התורה על ישראל ועל העולם כולו. ובכלל אי אפשר לשום פעולה כללית גדולה קבועה לדורות שלא תהיה מושפעת השפעה אלוקית. אמנם הערכים של ההשפעות בבירורם וניקיונם זה תלוי לפי ההבחנה של ערך התורה, אבל אין זה עניין כלל ליסוד האמונה של תורה מן השמיים"}}.
ה. בשו"ת מלכי בקודש כתב ששורשו של הקושי בנוסח המוטעה של מחבר ה"אני מאמין" שבסידורים, שכתב "שכל התורה המצויה עתה בידינו היא הנתונה למשה רבנו עליו השלום", ונוסח זה רחוק מלשון הרמב"ם המקורית "שנאמין כי כל התורה הזאת הנתונה ע"י משה רבינו ע"ה, שהיא כולה מפי הגבורה, כלומר, שהגיעה אליו כולה מאת ה' יתברך", דהיינו שהכופר בתורה הוא מי שאינו מאמין שכל דבריו של משה אמת. ולא שכל התורה המצויה בידינו היא ממשה ^[132]. ואיך רחוקים דברי הפייטני בעל אני מאמין הנכתב מקופיא מדברי הרמב"ם ז"ל אשר נכתבו בדיוק גדול, שהכופר בתורה נקרא מי שאיננו מאמין במרע"ה שכל דבריו אמת, כהכופרים בזמן משה שפיקפקו בדבריו עד שאמר בזאת תדעון כי ה' שלחני כי לא מליבי"}}.
ו. יש שאכן דחו את דברי האבן עזרא בחריפות ^[133].
ז. היישוב הפשוט ביותר לקושיות אלו הוא שמעולם לא אמרו זאת האבן עזרא ^[134]. פירוש אבי עזר (לרבי שלמה הכהן מליסא) על האבן עזרא, בפתח דבריו: "לכן האמנתי לדברי רבים וכן שלמים אשר גזרו אומר על כמה דברים הכתובים בספר, אינם מפיו רק באו זרים וחיללוהו ותלמידים טועים כתבו בשמו למען חלל את דבריו קודשו"}}. תורה שלמה (הרב כשר) כרך יט מילואים פרק ט עמוד שעח: "לכן לדעתי צריך לומר כמו שכתבתי להוכיח בתורה שלמה חלק ח במילואים סי' י"ז שהיו הוספות זרות בכתב יד אחד של האבן עזרא ונכנסו על ידי הסופרים בפנים הכתב יד כרגיל. ואותו הדבר צריך לומר על שלושה קטעים הנ"ל שנכנסו מגיליון של הכתב יד ולא יצאו מייד האבן עזרא"}}. אוצרות המוסר (לרב משה צוריאל) ח"א, יג עיקרי האמונה, העיקר השמיני, עמוד 225: "שיבושים שנדפסו בפירושי רבי אברהם אבן עזרא. לצערנו נדפסו דברים קשים בסוגיא זו אצל חלק מהקדמונים. יש לסלק המכשול... [וציין לדברי המחוקקי יהודה, ממפרשי האבן עזרא האחרונים, קרני אור תחילת דברים אות ד, שדחה בחריפות את דברי הכופר שטען שכוונת האבן עזרא שלא משה כתב את החומש כלל, כפי שהבאנום לעיל. אלא שכמובן שטענה כזו לא עלתה על דעתו של אף ירא שמיים מעולם, ובוודאי לא על המפרשים שהבאנו]. עוד יש לענות שהחיד"א כותב שתלמידיו של ראב"ע שלחו יד בפירושו והוסיפו מדעתם דברים אשר לא כן..."}} ורבי יהודה החסיד ^[135], וספר ציוני העתיק מה שנמצא בשם רבי יהודה החסיד בלא עיון ^[136]. ואם כנים הדברים תנוח דעתנו ^[137] . אלא שיש לעיין מדוע האומרים כן הם החדשים מקרוב באו, ומה ראו מפרשי האבן עזרא הראשונים שלא שיערו כן – האם הקושיה מדברי התלמוד לא נראתה להם קשה כל כך, או שיישוב זה היה נראה להם רחוק. על כל פנים, לדבריהם, יש לומר כן אף על דברי התנחומא ושאר הראשונים שכתבו מעין זה על פסוקים נוספים, והנסתרות לה' אלוקינו, והנגלות לנו ולבנינו עד עולם לעשות את כל דברי התורה הזאת. ויש מי שכתב על מי שיישב כך, שדברים אלו לא יצאו מפיו, אלא תלמיד טועה כתבו והכניסו בין מכתביו ^[138]. ולפענ"ד יפה כיון מעכ"ת וגם אני הקטן תמהתי כשראיתי דבר זה כי ספר הציוני הוא הי' מגדולי המקובלים אשר סמכו עליו הן בהלכה והן בקבלה מגדולי האחרונים ז"ל..}}. אבל האמת כי לא אאמין אשר דברים אלו יצאו מפי הגאון רבי משה פיינשטיין, אלא נלפענ"ד שאיזה תלמיד טועה כתבו והכניסו בין מכתביו לאחר פטירתו וידי זרים שלטו בו ותלה עצמו באילן גדול גם כי לא אאמין שהגרמ"פ לא ראה ספר הציוני אשר מפורסם בעולם וודאי שהגרמ"פ ז"ל ראה את ספר הציוני והמפרשים המביאים דבריו כי דברי השו"ע היו שגורים וסדורים לפניו כשלחן ערוך. אלא מי שהוא אחר הכניס בתשובותיו ושארי ליה מארי להאי אחר"}}.
עוד הוסיף הראי"ה קוק, שגם אילו היו מתקבלות טענותיהם המוטעות של הכופרים, שאין התורה ממשה רבינו חלילה, לא היה זה מעכבנו אפילו כמלוא הנימה מהאמונה השלימה שתורתנו תורת אמת, והיה ראוי לקיים את ברית תורה שבעל פה ולקדש את כתבי עם ישראל שהודיע את שם השם בעולם, וזהו בוודאי רצונו של הקב"ה שכיוון כך את ההיסטוריה, וחפצים אנו לחיות דווקא עם התורה ולאהוב אותה באהבת ה' יתברך ^[139]. פנקסי הראי"ה, חלק ראשון, פנקס ד־יג, אות פז: "כן אנחנו צריכים להראות חיוב שמירת התורה וקדושתה אפילו עם קבלת כל טענות של טעות של מבקרי כתבי הקודש. מ"מ אומה זו הישראלית שכ"כ פעלה להודיע שם השי"ת בעולם ע"י מציאותה, והיא עומדת בקיומה, ראוי לקדש ברגשי קודש את כל מה שהוא מתוצאת רוחה. וכל מה שהוא יותר נמזג ברוחה ודבק בחיי נפשה, ראוי לכל אחד מבניה לקדש ולקיים, וזהו בוודאי חפץ עליון, והנהגה מוסרית עליונה ומצלחת... וכיוון שהעילה של פריקת עול מתבטלת, הוא מתקרב יותר אל התורה ולימודה, ואז הוא מכיר את האמת הגדולה, כי דבר ד' עמנו, וכי אמת היסטורית היא כל מפלאות תמים דעים, אשר הגדיל לעשות עמנו בחסדו, באהבתו וחמלתו הוא גאלנו, וממילא יסורו מלבבו כל המון מחשבות טעות ושקר, ויכיר וידע אמיתתה של תורה ודרכיה"}}.

קללות שבמשנה תורה

כבר הזכרנו שבאיסור החמור של "האומר אין תורה מן השמיים" כלול מי שאומר "פסוק זה לא אמרו הקדוש ברוך הוא, אלא משה מפי עצמו". עם זאת, לשון התלמוד היא, שהקללות שבמשנה תורה – משה מפי עצמו אמרן ^[140].
בעניין זה כתבו המפרשים כמה אפשרויות ^[141]: אמירת הקללות היא מדעת הקב"ה, משה רק החליט לכותבן ^[142]. אמנם משה אמרן מפי עצמו, אך ברוח הקודש ^[143]. אמנם משה אמר מפי עצמו את פרטי הקללות, אך הבורא הוא שציווהו שיכרות עמהם ברית באלות ובקללות ^[144]. גור אריה (המהר"ל מפראג) דברים כח כג (ועיין לקמן פירוש נוסף שלו): "היה אומר לו הקדוש ברוך הוא 'אמור אתה כך וכך'. והנה הקללות שבמשנה תורה היה הקדוש ברוך הוא אומר למשה 'אמור אתה כך וכך', וסוף סוף היה הקללה מפי עצמו. אבל הקללות שבבחוקותי היה אומר הקדוש ברוך הוא בעצמו, ומברך בעצמו אך משה היה מדבר לישראל הדברים שדבר הקדוש ברוך הוא"}}. אמנם משה אמרם מפי עצמו, אך הסכימה דעתו לדעתו של הקב"ה ^[145]. משה ביקש מהקב"ה שייתן לו רשות, והקב"ה נתן לו ^[146]. גור אריה (המהר"ל מפראג) דברים כח כג (ועיין לעיל פירוש נוסף שלו): "ואין הפירוש 'משה מפי עצמו' בלא הקדוש ברוך הוא, שאף דבר אחד לא אמר משה מפי עצמו, אלא כי משה רבינו עליו השלום היה אומר, והקדוש ברוך הוא הסכים על ידו"}}. הקב"ה כן ציווהו לומר זאת, אלא שיאמר זאת בלי להזכיר שהוא שלוחו של הקב"ה ^[147].

משנה תורה כולו

ויש שכתבו כך לגבי ספר דברים כולו: שהם דברי משה עצמו ^[148], שנאמרו לו ברוח הקודש כדרגת הכתובים ושלא כדרגת שאר התורה ^[149] והוא השורש לתורה שבעל פה שחכמי ישראל אומרים מפי עצמם ^[150], והיא הממוצעת בין תורה שבכתב לתורה שבעל פה ^[151], שמשה שינה לסדרו מכפי מה שנאמר לו מפי הקב"ה ^[152].

אמונות הכרחיות

חידש מורה הנבוכים, שהאמונות שציוויתנו התורה נחלקות לשני סוגים: אמונות נכונות ואמונות הכרחיות. האמונות הנכונות הן אמונות שתכליתן היא עצם הידיעה האמיתית, ביניהן יסודות האמונה על מציאות ה' והמסתעף מכך. האמונות ההכרחיות הן אמונות שתכליתן היא התועליות העולות מהן, כגון שהוא יתעלה כועס על המורד בו ועל העושה עוול, ועונה מייד לצעקת העשוק, שאמונות אלו יועילו לאדם להימנע מעוול ולקנות מידות נעלות ^[153].
וכן כתב שפשט המקראות, שיש מים מעל הרקיע ^[154], נועדה להסתיר מן ההמון את מהותו האמיתית ^[155]. ואם יתפרש כפי עניינו ומה שהכוונה בו, יהיה יותר נעלם, כי חיובי שיהא מן הסודות הכמוסים כדי שלא ידעוהו ההמון, ודבר שהוא כן היאך אפשר לומר בו 'כי טוב', כי אין עניין טוב אלא שתועלתו גלויה וניכרת במציאות הנמצא הזה וקיומו לעולם, אבל הדבר שעניינו נעלם ואשר פשוטו בלתי מצוי כך, איזו תועלת גלויה לבני אדם יש בו כדי לומר בו כי טוב"}}, ופירש דבריו אחד ממפרשיו, שאם ידעו ההמון את הסיבות הטבעיות לירידת הגשמים, הדבר ירחיקם מאמונה בהשגחת השם ^[156].
בדרך זו חידש עוד יותר אחד מן הראשונים, שהשכר ועונש הגשמיים המבוארים בתורה, לא נועדו אלא לסכלים לטף ולנשים, לתת לפתאים ערמה ולהביאם אל הטוב, הוא השארת הנפש לעדי עד לעולם הבא ליהנות מזיו השכינה ^[157]. ויהנה מזיו שכינה לעולם שכולו טוב וכלו ארוך. וזהו תכלית השכל ופעלו באדם לשומרו בעולם הזה, העת האפשר לפי טבעו, ולהשאיר נפשו לעדי עד}}. והתורה ומצוותיה, זהו העניין בעצמו המכוון בהם. ואחר שהיא ניתנה לכל חכם וסכל טף ונשים, הביא ההכרח להניח גמול ועונש גשמי מופתיי לתת לפתאים ערמה ולהביאם אל הטוב, על דרך אמרם ירושלמי (חגיגה פ"א ה"ז, ה ע"ב) 'מתוך שלא לשמה בא לשמה'. ובזה הדרך הולכים היעודים נתבארו בתורה בביאור או ברמז או יעודי חכמותנו [חכמינו] ז"ל"}}. והרי מפורש בתלמוד שיש דעה שאין שכר מצוות בעולם הזה ^[158].
בגדרן של האמונות ההכרחיות יש להעמיק.
רבים ממפרשי מורה הנבוכים הבינו שכוונתו שהאמונות ההכרחיות באו רק לתועליות העולות מהן, ואינן נכונות באמת, והן נועדו להמון, אך האדם החכם יבין את כוונת התורה האמיתית ^[159]. שם טוב שם: "ועוד ציוותה התורה להאמין קצת אמונות שאמונתם הכרחית בתיקון ענייני המדינה... וזאת האמונה אינה אמיתית... וצריך שיאמין זאת האמונה האיש ההמוני"}}. רבי אשר קרשקש שם: "והיא אינה ידיעה אמיתית"}}. הנרבוני שם: "הביאה התורה להאמין קצת אמונות שאמונתם הכרחית בתיקון ענייני המדינה... והסיבה לזה כי ההמון אין להם היזק בזאת האמונה כי אמונתם דמיונית... שיגיע בו מן התועלת להסיר החמס, ויגיע מזה תועלת לחכם במה שהוא שוכן עמהם. (אלא) [ולא] שיגיע לו היזק ממנו שיאמין במה שאינו, כי חכמתו תאיר פניו לבלתי יאמין התפעלות הא־ל, ויבין כוונת התורה ויעלים סודה"}}. מורה המורה על המורה נבוכים חלק א פרק לה ד"ה ועוד: "ועור כי רבים מההפעליות ההכרחיים בשפע האמונה, ולא תתקיים בלתם, ואם יסולקו תסולק האמונה מההמון, וע"כ י"ל כי צריך שיונחו להם אותם הדברים כפשוטן, ולהעיר שאינם כפשוטם למי שראוי להעיר אותו ע"ז, כמו שזכר הוא [המורה נבוכים] בפרק כח מהחלק השלישי, כי יש אמונה הכרחית בסילוק החמס"}}. כך הבין גם האברבנאל ^[160]. והסיבה השביעית, הכרת הדברים בעניינים עמוקים מאוד, שצריך להסתיר מקצת ענייניהם ולגלות מקצתן. ופעמים גורם הדוחק בדבר מסוים להמשיך את הדברים בו לפי הנחת הקדמה מסוימת, ויגרום הדוחק במקום אחר להמשיך הדברים בו לפי הנחת הקדמה הסותרת לראשונה. וצריך שלא ירגיש ההמון כלל את מקום הסתירה שביניהם. ויש שמערים המחבר להסתיר את הדבר בכל אופן..}}. אבל אם נמצא בספרי הנביאים סתירות כפי הסיבה השביעית, יש בזה מקום עיון וחקירה, וראוי שלא למהר להחליט בכך"}}. פירוש האברבנאל למורה נבוכים, פתיחה, ד"ה יש בו: "יש בו מקום עיון וחקירה. אמר זה [המורה נבוכים], לפי שעם היות שבתורתינו הקדושה לא היה ראוי שיכתבו הדברים כי אם כפי אמיתתם ולא על צד העלם והתחבולה, הנה מצד אחר אינו בלתי ראוי שיכתבו דברים בתורה על צד ההראות וזולת אמיתתם [שלא כאמת], כדי להפחיד האנשים החטאים בנפשותם, כאמרו 'ויינחם ה, 'וייחר אף ה, שהחרון אף והנחמה בו נכתבו על זה הדרך, וכזה העיר הרב במה שכתב בפרק כ"ז מהשני ובפרק כ"ח מהשלישי [דהיינו בדברי המורה נבוכים דלעיל על אמונות הכרחיות]"}}, וכך סבר גם הראי"ה קוק, שהוסיף שלפעמים יבוא זמן שכבר לא יהיה צורך באמונה הכרחית, ויהיה צורך לעזוב אותה, אלא שלא לכל האנשים והסיעות יקרה הדבר באותה תקופה ^[161]. לפעמים יבוא זמן, שיגלה כוח הכרחי לסלק איזה דבר מהאמונות המוכרחות מתוך חוג האמונה, מפני שכבר הגיע מצב הקיבוץ ההוא למידה זו, שאיננו צריך עוד להיות נסעד בצד ההכרחי ההוא של ציור אמונה זו. אז תוחל איזה מין תסיסה, מצד אחד נראה הדבר כפרצה ביסוד האמונה, ומצד השני כהארה והזרחת אור על האופק האמוני, והוספת כוח ליסודה}}. ובאמת שני הצדדים הינם דברי אמת. לא כל האנשים ולא כל הסיעות יבוכרו בפעם אחד ובתקופה אחת, ויזדמן הדבר, שחלק אחד כבר בא עד אותה המידה בפתוח הכרתו ותרבותו, עד שאיננו צריך עוד לאותו ההכרח של איזה צד מן האמונה המוכרחת, וכיוון שכן, הרי העניין ההוא דבר יתר אצלו, שהוא מעכב על מהלך רוחו וקדושת נשמתו ותעופתה. אבל באותו החוג שלא בא עדיין למדה זו, וההכרח הוא עומד לו בעינו, סילוק ענין מוכרח זה היא קציצה בנטיעות והריסת האמונה"}}, שיש שרעיון מסוים מחויב לצרכים חינוכיים בתקופה מסוימת, ובתקופה אחרת נעשה פסול ומזיק ^[162]. האחרונה משתנה היא לפי הזמנים. ישנם זמנים שאם יהיה איזה עיון מתפרסם ומוחזק, היה מזיק ליסוד דברי אמונה ברורים מצד האמת המוחלטת. ואחרי אשר העולם המדעי קבל צורה אחרת – בהמשך הזמן – אבדה האמונה ההסברית ההיא את ערכה, וכבר לא מזיק כלל לשום רעיון אמוני מוחלט, הפרסום של אותה ההנחה בעצמה שהיתה בזמן העבר מזקת בפרסומה}}. והדברים הולכים עוד יותר, שמזדמן הדבר שצורה הסברית אחת היתה מחוייבת באיזה פרק מפרקי הזמן, עד שקבעה לה אז האמונה ההסברית את צורתה באופן מיוחד, ואח"כ יזיק דווקא אופן זה להאמונה המוחלטה, ויש חיוב אז לפרסם את ההפך מהאמונה המוסברת אז}}. יסוד החילוק בין שני חלקי האמונה כבר רמז הרמב"ם [כוונתו ככל הנראה למורה נבוכים ח"ג פרק כח]. אמנם צריך אומץ לב מיוחד לעמוד בניסיון בעת חליפה כזאת"}}. מובן ששיטה זו, שיש בתורה אמונות שאינן נכונות מצד עצמן, מחודשת ביותר, ולא כל מוחא סביל דא. והרי כבר הקדים המורה נבוכים שהוא לא נכתב להמון ^[163]. אלא מטרת המאמר הזה להעיר לאדם דתי, שכבר נקבע בליבו והושג בדעתו אמיתת תורתנו, והוא שלם בדתו ומידותיו, ועיין במדעי הפילוסופים וידע ענייניהם, ומשכו השכל האנושי והדריכו להעמידו במעונו, ועמדו בפניו פשטי התורה, ומה שלא הצליח להבינו, או שהבין אותו מענייני השמות המשותפים או המושאלים או המסופקים, ויישאר במבוכה והיסוס, או שיימשך אחר שכלו ויעזוב מה שידע מאותם השמות, ויחשוב שעזב יסודות התורה, או שיעמוד כפי מה שהבין מהם ולא ימשך אחר שכלו, ונמצא שפנה אחור משכלו ופירש ממנו, ויחשוב עם זאת שהוא הביא על עצמו נזק והפסד בדתו, ויישאר עם אותם הדעות הדמיוניות תוך הרגשת צער ומועקה, ולא חדל להיות בכאב לב ומבוכה גדולה"}} אלא למעטים ^[164].
אמנם יש מבני דורנו שכתבו שמעולם לא התכוון הרמב"ם לומר שיש דברים בתורה שאינם אמיתיים ^[165], שהרי גם הרמב"ם עצמו הדגיש שהתורה הזהירה מפני השקר, וכן מלשון המורה נבוכים עצמו מדויק שגם האמונות ההכרחיות הן נכונות ^[166]. הדברים קשים אף לשיטתו של הרמב"ם עצמו, שהרי התורה הזהירה מפני השקר (פירוש המשנה עבודה זרה פ"ד מ"ו), כאמור לעיל 'כי רק האמת רצויה אצלו יתעלה, ואי הוא מואס אלא את השקר... שמצוות התורה אינן אלא אמת מוחלטת, כשהן מובנות כראוי' (מו"נ ב, מז). הדבר סותר גם את דברי הרמב"ם המפורשים בפרקנו: 'מתן דעה נכונה שיש להאמין בה, אם מצד הדבר עצמו, או בהיותה הכרחית לסילוק עושק הדדי או הקניית מידה טובה'. הווי אומר: גם ההכרחית היא בגדר 'נכונה'"}}. ולכן ביארו שגם האמונות ההכרחיות גם הן נכונות למעמיק בהבנתן, שכוונתן האמיתית היא בבחינת דימוי וכד' ^[167], אלא שברובד הפשטני אינן נכונות, ואין בהן אלא תועלת הכרחית ^[168].
אמנם המעמיק בדברי שני הצדדים הללו יראה שהמחלוקת ביניהם אינה מהותית כפי שנראה בהשקפה ראשונה. שכן ברור וידוע שהתורה נקטה לשון הבאי ולשון שאולה, ובכללן ייחוס כעס כביכול לקב"ה. וכבר אירע שהיו שמפאת קוצר דעתם הבינו מקראות אלו כפשוטן, ואף לגבי הגשמה ממש ^[169]. ראב"ד שם: "והאומר שיש שם ריבון אחד אלא שהוא גוף ובעל תמונה. א"א ולמה קרא לזה מין, וכמה גדולים וטובים ממנו הלכו בזו המחשבה, לפי מה שראו במקראות, ויותר ממה שראו בדברי האגדות המשבשות את הדעות"}}. אם כן אפוא המחלוקת אינה אלא האם להגדיר שהקב"ה כתב לכתחילה לשון על דעת שיטעו בה מקצת ההמון, כיוון שלפי קוצר דעתם תהיה להם מכך תועלת, או שלכתחילה כתב רק לחכמים המעמיקים ומבינים את הדברים לאמיתם, אלא שאירע שהיו שטעו בהם.
ומובן שחובה להיזהר זהירות יתירה בהגדרת אמונות שונות כהכרחיות בלבד, ואם לא כן אין לדבר סוף חלילה.
עכ"פ, ע"פ המתבאר, אם יקרה ותמצא ראיה גמורה נגד איזה פרט מהאמונות שנצטווינו בתורה, לא נחטא בחטא החוש, ולא נאמר חלילה שהתורה תסתור ראיה או מופת ^[170], אלא נתלה שפרט זה הריהו מהאמונות ההכרחיות. ולא יהיה ספר תורה חסר אות אחת, ונמצאת מחריב כל העולם כולו. כך אפשר ליישב את פשוטי המקראות שתולים את ירידת הגשם בשמיעה בקול ה' ^[171], את חייבי הכריתות שמתים בשיבה טובה, את השאלה על פוקד עוון אבות על בנים וכד'.

חוסר דיוק במסירת מסורת התורה

ידוע שההבדל היחיד שבין ספרי התורה בימינו הוא השינוי באותיות דכא־דכה ^[172]. יש להעיר שבספרי התימנים ישנם שינויים נוספים ^[173].
ולעצם העניין, הדבר נכון רק לגבי הנוסחאות שבידינו לאחר שנתקבעו במהלך הדורות. בעבר היו שינויי גרסאות רבים, כדלקמן.

כבר בזמן בית המקדש נמצאו שלושה ספרים שיש ביניהם שלושה שינויים, וקיימו את גרסת השניים וביטלו את גרסת האחד ^[174].
ובתלמוד אמרו שאין אנו בקיאים בחסרות ויתירות ^[175], ויש מהאחרונים שייחס זאת לאלפי אותיות ^[176]. יתר על כן, בירושלמי מפורש שהיו מקומות שנהגו לכתחילה שלא להקפיד על חסרות ויתירות בכתיבת ספר התורה ^[177].
בתקופת הגאונים היו מחלוקות בין בן אשר ובן נפתלי לגבי כמה חסרות ויתרות. גם בתקופת הראשונים היו הבדלי נוסחאות בחסרות ויתרות ^[178].
והעידו ראשונים ואחרונים, שראו שיבושים גדולים בכל ספרי התורה בענייני פרשיות פתוחות וסתומות ^[179], ואין בעניין זה קבלה שהכל מסכימים עליה ^[180], ואם יאמר אדם לכתוב ספר תורה כהלכתו, יגשש כעיוור באפילת המחלוקות, וילקה בחסר וביתר ^[181]. ויהי כראותי אני מאיר הלוי ברבי טודרוס הלוי הספרדי את המקרה הזה אשר קרה את כל הספרים ואת המסורות בחסרות ויתירות, כי פרץ הזמן גדרם וסתם מקורם, חשתי להיחלץ ולדרוש ולחקור אחר הספרים המוגהים והמדוקדקים ואחר המסורות המדוקדקות ולעמוד על מחלקותם ולנטוש ספרים חדשים באו מקרוב וללכת אחר הישנים הנאמנים ולנטות בהם אחר הרוב..."}}, ולא מצאו ספר תורה הכתוב כתיקונו בפתוחות וסתומות חסרות ויתרות, "ועל זה אנו אנוסים" ^[182]. אכן כך עולה גם מבדיקת כתבי היד של ספרי תורה שנותרו בידינו מתקופתם, שכוללים לעיתים אלפים רבים של שינויים ^[183]. שם הערה 3: "מסקנה זו עולה לא רק מבדיקת העובדות הטקסטואליות בכתבי היד שנותרו לנו מימי הביניים, אלא גם מעדויותיהם של גדולי הלכה..."}}.
במקומות רבים גרסת הפסוקים שבתלמוד, בירושלמי, במדרשים ובראשונים שונה מזו שבספרים שלנו ^[184].
ובמדרשים נמצא בכמה מקומות "בתורתו של רבי מאיר מצאו כתוב", לגבי גרסאות אחרות מאלו שלפנינו ^[185]. בראשית רבה (וילנא) פרשת בראשית פרשה כ סימן יב: "ויעש ה' אלוקים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם – בתורתו של ר"מ מצאו כתוב כתנות אור"}}. בראשית רבה (וילנא) פרשה צד סימן ט: "(בתורתן) [בתורתו] של רבי מאיר מצאו כתוב ובן [במקום: "ובני"] דן חושים"}}. יש שפירשו שהכוונה לחידושיו ודרשותיו של רבי מאיר ^[186]. מנחת שי בראשית א לא: "בראשית רבה פ"ט, בתורתו של ר"מ מצאו כתוב והנה טוב מות, ור"ל בספר חידושיו על התורה, וכדאמרינן נמי התם שהיה רשב"א יושב ודורש דבר זה בשם ר"מ"}}, אך מהרד"ק משמע שזהו שינוי גרסה שנמצא בעוד מקומות ^[187].
עאכו"כ שאין לתמוה על שהיו שינויים במנייני הפסוקים בין ספרי תורה שונים, בין בתקופת האמוראים ^[188] ובין בתקופת הגאונים ^[189].
ומן המפורסמות שטבע האדם שאי אפשר שיעתיקו דור אחר דור ספר אחר ספר בלא שתיפול שום טעות, וכבר אמרו בענייני הלכה שלא ניתנה תורה למלאכי השרת ^[190], שיש שכך הוא טבעם של בני אדם, ויש דברים שאין אנו יכולים להישמר מהם ^[191].
ויש שדנו בכך הלכה למעשה. יש מן האחרונים שכתבו כתבו שמטעם זה נתבטלה מצוות כתיבת ספר תורה, שהרי ספר תורה שחסר או יתר אפילו אות אחת פסולה, ואם כן אין בידינו לקיים מצווה זו ^[192]. ויש מהם שהוסיף שמטעם זה לא מברכים על כתיבת ספר תורה ^[193]. ויש מהם שכתב שכתיבת ספר תורה בזמן הזה היא מדין ספק ^[194]. ויש מהם שחידש שהוא כחצי מצוות עשה ^[195]. ויש מהראשונים שכתב שאעפ"כ ספרי התורה שלנו כשרים, משום עת לעשות לה' ^[196]. ויש מן האחרונים שחילק שאמנם איננו בקיאים בחסרות ויתירות, אך זהו דווקא בחסרות ויתירות שאינן משנות את המשמעות, ובזה לא נפסלים הספרים ^[197]. והרמ"א פסק שאין מוציאים ספר תורה אחר על טעות שנמצאה בחסרות ויתירות, שאין ספרי תורה שלנו מדויקים כל כך שנאמר שהאחר יהיה יותר כשר ^[198].
אמנם בעניין דחיית טענות המוסלמים שכביכול שינינו מדעתנו בפסוקי התורה ^[199], כתב הרמב"ם שממזרח העולם ועד מערבו לא נמצא בספרי התורה שום חילוף כלל ואפילו בניקוד ^[200]. ואפשר שיש לומר על דבריו "לאלו דחיתה בקנה, לנו מה אתה משיב?" (ירושלמי ברכות פ"ט ה"א ובעוד מקומות)}}. יש להעיר לגבי דברי הרמב"ם שבי"ג העיקרים (בהקדמתו לפרק חלק) "והיסוד השמיני הוא תורה מן השמים. והוא, שנאמין שכל התורה הזו הנמצאת בידינו היום הזה היא התורה שניתנה למשה" – שאין זה ברור כלל שכוונתו לומר שאין בה חסרות ויתירות, ועוד, שבתרגומים אחרים הלשון היא "היות התורה מן השמים. והוא שנאמין כי כל התורה הזאת הנתונה ע"י משה רבינו ע"ה, שהיא כולה מפי הגבורה"}}.
בפסוקי הברכות של גד ואשר ^[201], רבים דנו אודות האות מ"ם שבפתח ברכתו של אשר – "מאשר". אחר כל זאת, לא נוכל להכחיש את הטענה שעל פי תרגום השבעים, מ"ם זו שייכת לסיומו של הפסוק הקודם: "והוא יגוד עקבים. אשר שמנה לחמו". על כל פנים, פשוט שלא יעלה על הדעת לזנוח את המסורה עבור השערה שכזו.

ספרים שאבדו

יש מהמקובלים הראשונים שכתב שהיו עוד ספרים אחרים מכלל כ"ד ספרים המקודשים, ואבדו מרוב עול הגלות וטיט הצרות, וביניהם ספר נוסף שכתב משה רבנו ^[202].

שינוי הכתב

לא ברור לנו באיזה כתב ניתנה התורה ועשרת הדיברות. אמנם בבבלי נראה שהלוחות ניתנו בכתב אשורי ^[203], ויש מהראשונים שנקט שזו ההלכה ^[204], אך בירושלמי נחלקו האם הוא כתב אשורי או עברי ^[205]. גם בדעת הבבלי יש מהראשונים שכתב שאפשר שניתנו בכתב עברי ^[206]. והריטב"א (מגילה ב ע"ב ד"ה מיהו) כתב בדעת הבבלי שרק הלוחות ניתנו בכתב אשורי, אך ספרי התורה נכתבו בכתב עברי: "ודאי אין ספק שזה הכתב הנקרא אשורית הוא כתב הקודש שבלוחות ועל שם כך נקרא קודש, וכן לשון הקודש, ומעולם לא נראה הכתב ההוא אלא בלוחות... ואעפ"כ מתוך תומת וקדושת הכתב ההוא באותן הימים לא היו כותבין אותו אפילו בספרים שכותב המלך או כל אחד ואחד לעצמו אלא היו כותבין אותו בכתב עברי, וזהו שכשנגנז הארון שכחום לאותיות מנצפ"ך, וכשגלו לאשור וידעו בני אשור כתב זה נטלוהו להם או שהיה אצלם קודם לכן שנודע להם מספרי הקדש מלבד כתב שלהם או שהיה להם וחמדו אותו, ובני ישראל הורגלו בו עמהם משם ואילך וזהו שעלה מאשור, ובימי עזרא ניתן להם לכתוב ס"ת ושאר כתובים"}}. והרדב"ז (שו"ת רדב"ז ח"ג סי' תמב (תתפג)) חילק בין לוחות ראשונות לשניות: "ולכן אני אומר במחילה מרבוותן כי לפי דעת ר' יוסי והנמשכים אחריו שאמרו בכתב עברי ניתנה התורה, מודים הם שהלוחות הראשונים היו כתובים בכתב אשורית בציורין ורמזיהם עקומות וכפופות כי מעשה הלוחות והמכתב הראשון והלשון היה קודש קודשים... אח"כ כתב את הלוחות השניות בלשון שהיו הם מכירין שהוא כתב עברי שאין בו קדושה וזהו שאמרו בירושלמי תניא ר' יוסי אומר ברעץ ניתנה התורה... ומחלוקת התנאים והאמוראים הוא בלוחות השניות"}}. מאידך, יש שכתב שלדברי הכל ^[207] הלוחות נכתבו בכתב אשורי ^[208]. ואשתומם על המראה כשעיינתי במה שכתב הר"י אלבו ז"ל [בעל העיקרים] בפרק ט"ז ממאמר ג' אשר בו שם מכשול... ורחמנא ליצלן מלומר כן, כי הלא זאת הסברא נמשכו ממנה כמה ביטולים..}}. לכן זו היא דרך ישרה שיבור לו כל בעל סברא זכה וטהורה, שפירוש מאמר 'בתחילה ניתנה תורה לישראל בכתב עברי' הוא כדברי הריטב"א, שהכוונה בו על כתיבת ספר תורה שכל איש מישראל כותב לעצמו. ורחמנא ליצלן מלחשוב שנאמר גם כן על כתב הלוחות וספר תורה שבארון, כי לדברי הכל נכתבו בכתב אשורי אשר בתיקון אותם אותיות ובזיוּנם ובקשרים שהיה הקב"ה קושר להם נרמזים סודות נפלאים"}}.
יש להעיר שבממצאים שנמצאו לפני תקופת עזרא, נמצא רק כתב עברי. וביאר מהר"ם אלשקר, שמה שחז"ל דרשו דרשות על צורת האותיות של הכתב האשורי, אינו אלא משום שזהו הכתב שהיה נהוג בזמנם ^[209].
הגרי"ז אף הוסיף שבספרי התורה שמימות משה ועד עזרא, שנכתבו בכתב עברי, לא היו תגים ^[210]. אמנם גם לדעתו רעיון התגים לא נתחדש על ידי עזרא, והוא היה קיים באבנים שכתב משה בשבעים לשון ^[211].
גם בדרך כתיבת האותיות שבכתב האשורי היו שינויים במהלך הדורות, לגבי גגה של חי"ת ורגלה של ה"א ^[212].
כיוון שכבר הוכח שאין לטעון שהתורה ניתנה מסיני בדיוק כפי שהיא קיימת לפנינו, אין אם כן סיבה ^[213] להתעלם אף מטענה שבזמן מתן תורה ועוד מאות שנים לאחר מכן, עדיין לא היו כלל אותיות סופיות ^[214], לא היו כמעט אמות קריאה, ובין המילים לא הפרידו ע"י רווחים ^[215] – שכן בממצאים עתיקים לא מצינו כתיבה כזו. אמנם לא ראינו אינה ראיה, אך אף על פי שאינה ראיה לדבר, זכר לדבר. על כל פנים, מצאנו סברה קרובה לזה בדברי הרמב"ן, שכתב שהתורה הכתובה באש שחורה על גבי אש לבנה היתה בכתיבה רצופה בלי הפסק תיבות ^[216]. גם במלוא הרועים מצינו את רעיון זה לגבי פסוקים מסוימים ^[217]. והגמרא שם מדגישה שעל ספר זה נאמר "לקוח את ספר התורה הזה"}}. ומה שאמרו בתלמוד שאותיות מנצפ"ך היו ידועות אלא ששכחום וחזרו ויסדום ^[218], אינה אלא אגדה ^[219], שכבר נתקשו בה המפרשים ^[220]. שו"ת יביע אומר חלק א אורח חיים סימן ג אות טו: "ונראה שאז גם התפלין בוטלו, דאל"כ יפתחו את התפילין ויראו"}}.
זאת ועוד אחרת, בממצאים עתיקים מתקופת מתן תורה לא נמצא אף הכתב העברי העתיק ^[221]. אם אכן יוכח בראיות שאין בהן דופי שכתב זה התפתח רק מאוחר יותר ^[222], נאמר שהכתב העברי שבו ניתנה תורה הוא גירסה קדומה יותר של הכתב ^[223]. ומה בכך, הואיל ואישתני אישתני .

ע"פ השוואה בין סגנונות כתב שונים שהיו נפוצים באזורנו בעת הקדומה, נראה שהכתב המקורי ^[224] היה מבוסס על איורים, שכל אחד מהם סימל את העיצור שבראש המילה שבאיור. ממנו התפתח ^[225] הכתב העברי העתיק ^[226], ממנו התפתח הכתב הארמי ^[227], וממנו הכתב האשורי המוכר לנו. אכן, מי שמכיר רק את הכתב העברי העתיק ואת הכתב האשורי, ואינו מכיר את השלב שביניהם, כמעט ולא ימצא קשר ביניהם.

כל דברי התנ"ך מדויקים מבחינה מציאותית

ברוך אשר בחר בנביאים טובים ורצה בדבריהם הנאמרים באמת. וכתב הרמב"ם שהאמונה בנבואה קודמת לאמונה בתורה, שאם אין נביא – אין תורה ^[228]. והיא מחויבת, כיוון שתכלית האדם לבחור בטוב, ואי אפשר לדעת את כל הטוב רק ע"י השכל ^[229].
נקדים שנוסח העיקרים שבסידורים ^[230] – "אני מאמין באמונה שלמה שכל דברי נביאים אמת" – שונה ממה שניסח הרמב"ם, שיש להאמין במהות הנבואה, ושיש נביאים. אך לא חייב שכל דבריהם אמת ^[231].
אכן, בכמה מקומות דנו האם הכתוב בדברי הנביאים והכתובים מדויק מבחינת המציאות.
הירושלמי כתב שבזמן החורבן עם ישראל טעו בחשבון התאריכים מתוך טרדתם, וכתב המקרא את התאריך שאינו נכון ^[232], כיוון שזהו היה חשבון העם ^[233], ולא רצה לשנות מכמו שהיו סבורים ^[234]. קרבן העדה שם ד"ה קלקול חשבונות: "מרוב הצרות טעו בחשבונות, ולא רצה המקרא לשנות ממה שסמכו הם, לומר כביכול אנכי עמו בצרה"}}.
וכן כתבו התוספות שבנבואת חגי מנו לכורש מניסן, ואע"פ שכבר החמיץ והיה למנות לו מתשרי ^[235], שמא לא נתברר להם שהחמיץ עד אחרי כן ^[236].
רש"י כתב שכאשר עזרא חיבר את ספר דברי הימים, הוא העתיקו מכמה ספרים שהיו ביניהם שינויי נוסחאות ^[237], וזה הטעם שיש בו כמה סתירות, וכן סתירות בינו לבין ספר עזרא ^[238]. יתר על כן, האבן עזרא לא נמנע מלכתוב שיש שיבוש בספר דברי הימים ^[239]. גם האברבנאל הביא אפשרות שעזרא טעה באחד המקומות בכותבו ספר זה ^[240].
במעשה בעלת האוב ושאול, מפורש שהיא ראתה את שמואל ^[241], וששמואל דיבר עם שאול ^[242], ואף על פי כן יש שכתבו שחס ושלום לא עלה שמואל מקברו ולא דיבר עם שאול, אלא האישה עשתה הכל ברמאות, ולשון הפסוק היא ע"פ מחשבת שאול, שסבר שכך אירע באמת ^[243]. ודרך בעלת אוב להביא בן אדם שמדבר מתוך מחבואו בלשון נמוך וכאשר בא שאול לדרוש מאיתה וראתה אותו נבהל וידעה כי למחר יהיה יוצא למלחמה וכל ישראל היו בפחד גדול וידעה מה שעשה שאול שהרג כהני ה' שמה בפי המגיד הדברים הנאמרים בפרשה ומה שאמר 'ויאמר שמואל אל שאול' על מחשבת שאול כי היה חושב כי שמואל היה המדבר אליו... זהו פירוש רב שמואל בן חפני הגאון ז"ל}}. ואמר: אף על פי שמשמעות דברי החכמים ז"ל בגמרא כי אמת היה שהחיתה האישה את שמואל, לא יקובלו הדברים במקום שיש מכחישים להם מן השכל"}}. וכן באוצר הגאונים חגיגה חלק התשובות עמוד 2 מתוך מאמר רבנו סעדיה גאון ז"ל בעניין אשת בעלת אוב בסוף פרשת קדושים ומאמר רבנו האיי גאון ז"ל בעניין אשת בעלת אוב: "נשאל רבינו שמואל בן חפני על הסיפור מן בעלת אוב ואם החייה השם את שמואל באותו מעמד. והשיב על זה בתשובה ארוכה ואמר כי באמת לא החייה אותו, אבל בעלת האוב רימתה את שאול"}}. וכמותו סבר באגרת ההשתקה (לר' יוסף ב"ר יהודה אבן שמעון, תלמיד הרמב"ם) השגה ה (הובאה בספר תורת התחייה עמוד שעה): "אני לא אצא מאשר זכר אותו ר' שמואל בן חפני בזה העניין, והוא שאשת בעלת אוב לא החייתה את שמואל, כי אין לה יכולת על זה... ואמרתי, זאת היא אמונתי בו"}}.
יתר על כן, רבים כתבו שאפילו הנביא יכול לטעות בעניינים מציאותיים, כיוון שהנבואה ניתנת על פי המקבל ועל פי התפיסות הידועות לו, ולכן אברהם סבר שאין מספר לכוכבים, יחזקאל שמע קולות מהגלגלים, ואף הנבואה לאיוב היתה חסרה ידע מדעי שהתחדש לאחר מכן ^[244]. רלב"ג איוב לט ל: "ואולם ספר זה עם ספורו שאר הדברים הנעלמים להיות זה נעלם לאיוב, כי בנבואה יבואו כמו אלו העניינים לפי המקבל, כאומרו באברהם וספור הכוכבים, להיות זה דבר נעלם לאברהם, ואם כבר ידעוהו הבאים אחריו עד שכבר מנו מספר כל הכוכבים הנראים וקראום בשמות. ויותר זר מזה שכבר יגיע לנביא דבר כוזב בעת הנבואה במה שאין לו מצד שהוא נביא מצד הדעות אשר לו בעניינים ההם, כמו העניין ביחזקאל שהגיע לו בנבואה כאילו הגלגלים מחדשים קולות נפלאים בתנועתם מפני שהיה מאמין שהגלגלים יחדשו קולות בתנועותיהם כמו שזכר הרב המורה"}}. פירוש הנרבוני על המורה נבוכים חלק ג סוף פרק ז: "שהנביא לא יראה רק אמת, אבל אין נבואה מאיר מה שאינו דרוש, כי מה שידרוש הנביא ויבוא לו נבואה עליו – תודיעהו האמת, גם אם יהיה לו דרוש ונבואתו יראה הדבר ההוא, הנבואה לא תראהו בו רק האמת. אמנם אם יאמין הדבר בחילוף מה שהוא בו [באופן לא נכון] ותנוח דעתו עליו ולא יחשוב בו ולא ידרוש עליו, ותבוא לו נבואה על דבר מה – אינו מוכרח שנאמר שאחר שהתנבא כבר יראה הכל והתירה לו מה שלא ספק עליו והודיעהו מה שלא דרשו. אני רואה שיחזקאל אם היה מסופק אם גלגל קבוע ומזל חוזר או היפך והיתה באה לו נבואה עליו, היה רואה בנבואה הגלגל חוזר ומזל קבוע. אמנם כשהיה מאמין גלגל קבוע ומזל חוזר ובלתי דורש בו, שמע קול כנפי הכרובים"}}. פירוש אפודי על המורה נבוכים חלק ב פרק ח: "[מורה נבוכים: מן הדעות המתפשטים אצל הפילוסופים ורוב האנשים, שלתנועות הגלגלים קולות נוראים עצומים מאוד... וזה הדעת מפורסם באומתנו גם כן... אמנם אריסטו ימאן זה ויבאר שאין קול להם... וכבר ידעת הכרתם דעת אומות העולם על דעתם בענייני התכונה האלו] וזהו דעת המפורסם באומתנו – רצה לומר שיחזקאל היה מזה הדעת, באומרו ואשמע את כנפיהם כקול מים רבים כקול ש־די וכו', ולזה הובא זה הפרק"}}. פירוש שם טוב (רבי שם טוב בן יוסף אבן שם טוב) על המורה נבוכים חלק ב פרק ח: "מן הדעות הקודמים המתפשטים אצל הפילוסופים ורוב האנשים שלתנועות הגלגלים קולות נוראות עצומים מאוד, וזה הדעת מפורסם באומתנו ג"כ, ר"ל שיחזקאל היה מזה הדעת ויורה עליו אמרו ואשמע את קול כנפיהם כקול מים רבים כקול שדי, ולזה הובא הפרק, אמנם הוא נמשך להבנת גלגל קבוע וכן חכמים יסברו זה הדעת. אמנם אריסט"ו ימאן זה ויבאר שאין להם קול. ולא תרחיק היות אריסט"ו חולק על דעת החכמים בזה, כי זה הדעת היות להם קולות אמנם הוא נמשך אחר האמנת גלגל קבוע ומזלות חוזרים, וכבר ידעת הכרעתם דעת חכמי אומות העולם על דעתם בענייני התכונה האלו ואמרם בפירוש ונצחו חכמי אומות העולם את חכמי ישראל, וזה האמת, כי העניינים העיוניים אשר בם החכמים חכמים אמנם דיבר בהם כל מי שדיבר בו כפי מה שהביא אליו העיון. ואין הנבואה למעלה ממנו, כי החכם עדיף מנביא, ולא יועיל אצל החכמים אלא מה שנתאמת מופתו על זולתו. ודע כי זה המאמר הוא יקר מכל כלי חמדה יתבארו ממנו דברים רבים למי שרצה ליכנס בפרדס"}}. אדר היקר (לראי"ה קוק) אות ד, עמודים לז־לח: "כבר מפורסם למדי שהנבואה לוקחת את המשלים להדרכה האנושית, לפי המפורסם אז בלשון בני אדם באותו הזמן, לסבר את האוזן מה שהיא יכולה לשמוע בהוה, 'ועת ומשפט ידע לב חכם', וכדעת הרמב"ם וביאור הרש"ט במורה נבוכים סוף פרק ז' משלישי, ופשטם של דברי הירושלמי שלהי תענית לעניין קלקול חשבונות של תשעה בתמוז"}}. בית ישי (לר' שלמה פישר) דרשות מז הערה ד: "כי הנבואה תבוא לו לנביא לפי תמונת העולם שבליבו. וכעין הדברים האלה כתב הרמ"א בתורת העולה, בביאור עניין אספקלריא שאינה מאירה" [ובהמשך דבריו שם הביא מדברי המגיד מישרים שנביא לקמן]}}. וכן אמר המגיד של הבית יוסף, שמשליו ולשונותיו של הנביא אינם מעצם החזון, אלא ממה שעולה בדמיונו של הנביא עצמו. ואף העיד על עצמו שלפעמים הביא לבית יוסף פירוש שאינו כן, משום שלפי מה שיש ברצונו של האדם כך מראים לו ^[245].
ואף בראיית הנבואה עצמה, כיוון שהנביאים נסתכלו באספקלריא שאינה מאירה ^[246], יש שהיו סבורים לראות ולא ראו ^[247], שהיו משתמשים בנבואתם בכח המדמה שיכול להביא לטעות ^[248]. ישעיה למה שהיה משתמש בנבואתו גם על ידי הכח המדמה שקראוהו רבותינו ז"ל אספקלריא שאינה מאירה, הביאו זה לטעות ולדמות בכח המדמה שראה את השם, והוא בעצמו פירש שהשגתו זאת היתה בטעות ועל ידי הכח המדמה..}}. ובעבור זה היה מתאונן ואמר אוי לי כי נדמיתי, כלומר שנתפעלתי מן הכח המדמה"}}.
יתר על כן, החזקוני כתב זאת גם לגבי פסוקי התורה, שדיבר הכתוב אחר מחשבתו של נח, אע"פ שלא היה כך באמת ^[249]. וכן כתב הראי"ה קוק שאפשר שכך הוא גם בפסוקי מעשה בראשית, שבאו לתאר את הדברים כפי שהיה מקובל בזמנם ^[250], ואין בכך שום הפסד ^[251]. כי אפילו אם נאמר שהנבואה לקחה ללימודיה [לשון הפסוקים במעשה בראשית] את חזיון היצירה כפי המפורסם אז להיות ליסוד לציור הכללי של יחשׂ הבורא לבריאה, כדי שיכיר האדם את קונו ועל פיו מיוסד יום השבת כפי אותו הציור שהיה אז – שוודאי גם איכות הציורים המוסכמים המה גם כן יש להם ערך בסדרי הבריאה ודרכי ההתפתחות האנושית שמהחכמה הכללית האלוקית נערכו לפי מידותיהם וחילופי זמניהם – אין בכך שום הפסד}}. וקל וחומר שהננו רואים שיש יכולת לפרנס את כל דבריה של תורה גם על פי עומק המסקנה של הדרישות האחרונות על כל פנים, אין שום מעצור מדרך אמונה שלמה לפני כל הרחבה מדעית באמת"}}. כך נראה מפשטי הפסוקים של הרקיע שמבדיל בין המים שמתחתיו לאלו שמעליו ^[252]. והאריך בכך היפה תואר (על בראשית רבה פרשה ב סימן ו תחילת ד"ה ולא): "מי שירצה לפרש מימרא זו כפשטה צ"ל דאין דעת רז"ל שהשמיים מקיפים סביב הארץ מכל צדדיה כדעת התוכנים שהארץ במרכז בתוך העגולה... אלא דעתם שהשמיים למעלה מן הארץ בלבד כאוהל הנטוי על הארץ..."}}. עם ההבנה שצבע השמיים לא נובע ממים ^[253], אנו מבינים את פסוקים אלו שלא כפשטן, כפי שכבר העיר הרמב"ם ^[254].
כך גם נראה מפשטי הפסוקים על מעשה יעקב ופיצול המקלות ^[255], שנראה כמבוסס על ההנחה שתכונות תורשתיות מושפעות מהסביבה ^[256], הנחה שהיתה מקובלת בעולם העתיק ואף בחז"ל ^[257]. עבודה זרה כד ע"א: "אמר מר: ישראל היו משמרין אותה [פרה אדומה] משעה שנוצרה. מנא ידעינן? אמר רב כהנא: כוס אדום מעבירין לפניה בשעה שעולה עליה זכר"}}. מדרש תנחומא (בובר) פרשת נשוא סי' יג: "שאל מלך הערביים את ר' עקיבא: אני כושי ואשתי כושית, וילדה לי בן לבן, אני הורגה שזינתה תחתי. א"ל: יש לך צורות בתוך ביתך? א"ל: הן. א"ל: צורות ביתך לבנות או שחורות? א"ל: לבנות. א"ל: כשהיית עסוק עימה, נתנה עיניה בצורות, וילדה כיוצא בהם. ואם תמיה אתה על הדבר, למוד מצאנו של יעקב מן המקלות היו מתייחמות, שנאמר ויחמו הצאן אל המקלות וגו', והודה מלך ערביים לר' עקיבא"}}, עד הדורות האחרונים ^[258]. וכבר היה מהראשונים שכתב שעיקר מעשה יעקב נעשה ע"י נס, ופיצול המקלות נועד רק להוסיף הסבר טבעי לצורך הרואים ^[259]. השני, כדי שיתקיים הנס ע"י מעשה הטבע, כמו שמצינו שאמר הקדוש ברוך הוא ליהושע במלחמת העי (יהושע ח, ב) 'שים לך אורב לעיר מאחריה', וכיוון שכל מלחמותיהם של ישראל היו ע"י נס מה להם לאורב? אבל ציווהו שיעשה דבר שיהיה סיבה לנס"}}. ויש מי שהביא הסברים מדעיים באיזה אופן העלה יעקב את הסיכוי לטלואים בכל עונת ייחום ^[260]. הנחת מחבר זה מבוססת על הידיעה כי צבע לבן בכבשים וצבע שחור בעזים היא תכונה שלטנית (דומיננטית), בעוד שטלאים בצבעים ובמיקומים שונים הן תכונות נכנעות (רצסיביות). לפיכך כבש לבן או עז שחורה יכולים להיות מונוזיגוטים, היינו שקבלו משני ההורים את הגן לצבע הלבן או השחור, ויכולים להיות הטרוזיגוטים, היינו שקבלו מהורה אחד את הגן לצבע לבן או שחור ומהורה אחר את הגן לטלוא, אלא שגן זה לא בא לידי ביטוי בהיותו נכנע. רק העברה תורשתית משני ההורים של הגן לטלוא יבוא לידי ביטוי ממשי בצאצא}}. כמו כן מבוססת הנחתו על הידיעה כי זכרים הטרוזיגוטים הם בעלי און־יתר ופוריות מוגברת לעומת זכרים הומוזיגוטים. שילוב הידיעות הללו מסביר את הצלחת יעקב: הוא הבחין בין הזכרים שלהם און־יתר, לבין הזכרים החלשים והאיטיים מבחינה מינית, והפריד ביניהם. הוא נתן אפשרות רק לבעלי האון־יתר להזדווג, ובכך העלה את הסיכוי לטלואים בכל עונת ייחום, וכך הגיע לעושרו"}}.
בוודאי שאין קושיה מכך שמלשון התורה והכתובים משמע שמקום החכמה הוא בלב ^[261], כפי שהיו רבים שסברו בעולם העתיק ^[262]. מהתנ"ך נראה שהמחשבה והחכמה יוחסו ללב: 'בלב [כל] חכם [לב] נתתי חכמה', 'לבב חכמה', מחשבות ליבו', '[בלב נבון] תנוח חכמה' ועוד"}}.
בדברי האגדה שבתלמוד מצינו שהעלו אפשרות לגבי פסוק מסוים שהוא נאמר מסברה, ואין מכך הוכחה שכותבי הספר ידעו ברוח הקודש שכך היה ^[263]. כמו כן אפשר שיש מספרי התנ"ך שלא נכתבו ברוח הקודש ^[264]. טורי אבן מגילה ז ע"א ד"ה אסתר ברוח הקודש נאמרה: "לרבי מאיר קהלת לאו ברוח הקודש נאמרה"}}.
העולה מכל הנראה , שאין הוכחות מוחלטות מנוסח הפסוקים לכך שאכן כך היה לגבי כל פרטיהם ^[265]. אף אנו לא נירתע אם יבוא מי שיביא הוכחה נאמנה לגבי פרטים מסוימים בתנ"ך, שלא אירעו במדויק כך.

לגבי נבואות

כתב המהרש"א שאפשר שלשון הנביא יכולה להתפרש כנבואה, ואעפ"כ, אם נראה שאין הנבואה אמת, נפרשה באופן אחר ^[266]. אבל השתא דמשמע ליה דקאי אבני הגלות, ליכא לפרושי שמתנבא שכן יהיה, דא"כ אין הנבואה אמת, דהא חזינן דכמה וכמה דסליקו מבבל לא"י. אלא שהוא לשון ציווי, והנך דסליקו עוברים בעשה. ודו"ק"}}.
לגבי חלוקת נחלות השבטים לעתיד לבוא ע"פ דברי יחזקאל ^[267], בעוד שלפי הידוע לנו רובנו מיהודה ולא מעשרת השבטים ^[268]. וביאר את דבריו התוספות יום טוב סנהדרין פ"י מ"ג ד"ה אין: "דאלת"ה הא קשו קראי דיחזקאל, שבסוף הספר כתב בחילוק הארץ שהוא לי"ב שבט"}}. אמנם מדברי ספר העיקרים מוכח שהבין ש"עשרת השבטים אין עתידים לחזור" הוא גם לימות המשיח – ספר העיקרים מאמר ד פרק מב: "מה שנאמר בפרק חלק (סנהדרין ק"י ע"ב) עשרת השבטים אינן עתידין לחזור וכו', והן דברי רבי עקיבא, ואם היתה נבואת יחזקאל עתידה איך יאמר רבי עקיבא שאין עשרת השבטים עתידין לחזור לימות המשיח, הרי דברי יחזקאל הם בהפך..."}}, ונראה רחוק שיימצאו בתקופתנו קהילות רבות מן השבטים האחרים – אפשר ליישב ע"פ מסורות של קהילות שונות שמקורן מעשרת השבטים ^[269], או שנאמר שגרם החטא ^[270]. כדרבי יעקב בר אידי, דרבי יעקב בר אידי רמי, כתיב: והנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך וכתיב: ויירא יעקב מאד! אמר: שמא יגרום החטא, כדתניא: עד יעבור עמך ה' עד יעבור עם זו קנית, עד יעבור עמך ה' – זו ביאה ראשונה, עד יעבור עם זו קנית – זו ביאה שניה, מכאן אמרו חכמים, ראויים היו ישראל ליעשות להם נס בימי עזרא כדרך שנעשה להם בימי יהושע בן נון, אלא שגרם החטא"}}, או שנפרשה שלא כפשוטה.

שמות בתנ"ך

דבר ידוע הוא, שבין הלשונות השונות ישנם שינויים גם בשמות האנשים המקומות וכדומה. זאת משום הרגלי ביטוי שונים, שיבושים ועוד. כך ידוע לנו ששמו המקורי של טורנוסרופוס ^[271] הוא קווינטוס־טיניאוס־רופוס, שמו הרומי המקורי של יוספוס פלאוויוס ^[272] הוא טיטוס־פלאוויוס־יוספוס, תשרי באשורית הוא תשריתו, ואשמדאי בפרסית הוא אזמידאן ^[273]. כך דנו האם אונקלוס הגר הוא־הוא עקילס הגר.
דבר ברור הוא, שלא כל הדיבורים שנכתבו בתורה נאמרו במקורם בלשון הקודש. הרי פרעה ואחשוורוש ועוד רבים לא דיברו בלשון הקודש, אלא שדבריהם נכתבו בתורה בלשון זו.
כיוון שכן, אפשר שגם חלק מהשמות שבתנ"ך אינם זהים לשמות שבהם נקראו אותם אנשים בזמנם ובמקומם, וכפי שהעיר הרב שטיינמן ^[274]. כך כתב האבן עזרא שאפשר שבת פרעה קראה למשה "מוניוס", כיוון שזהו שמו בלשון מצרים ^[275]. ויש מי שכתב שחנוך הקדמון הוא הרמס, שעסק בחוכמת האלוקות ^[276].
משכך, אפשר גם כדברי חוקרים שונים בעניינים אלו.
חוקרים רבים טוענים שאחשוורוש הוא חְשְיָארְשָׁא ^[277] הראשון ^[278]. אם כנים הדברים, אפשר שאשתו, הנקראת ביוונית אַמִיסְטְרֵי ^[279]. אמנם יש להעיר שעל פי הידוע לנו, אוטניס (הוּתָאנַה) לא היה יהודי אלא פרסי}} או אַמֵיסְטְרִיס ^[280], היא אסתר ^[281]. כסרכסס היה בשושן (ז 136), ובסעודות שלו היו מיטות זהב וכסף (ט 82). אירע שהוא הבטיח לאחת מנשותיו כל מה שתדרוש, ועמד בהבטחתו למרות הקושי שהיה בכך (ט 109). המלך לא היה משיב ריקם את פני המבקש בקשה בשעת משתה המלך (ט 111)}}. מי שעשה חסד לטובת המלך או המדינה היה נרשם בספר (ח 85), ואכן המלך היה מכיר טובה למי שגמל עימו חסד (ג 140). בדרך כלל היה אסור לבוא אל ארמון המלך מבלי להודיע זאת מראש (ג 84). היו חותמים בטבעת המלך (ג 128)}}. העלו להם מיסים ומתנות מהודו עד כוש ואף איי הים (ג 94, 96, 97). היתה להם מערכת רצים יעילה ומהירה במיוחד (ח 98)}}. את ההחלטות החשובות צריך היה לקבל גם בזמן שכרות וגם בזמן פיכחות (א 133)}}. אמנם בפרטים מסוימים של מעשה המגילה ישנן אי־התאמות}}.
יש אומרים שאמרפל הוא חמורבי ^[282], הנקרא גם עַמוּרָפִּי, שמלך בבבל ^[283].
יש אומרים שיוסף הוא אִמחוֹתֶפּ ^[284], שהיה הראשון במעלה אחר פרעה ג'וֹסֵר.

קרי וכתיב

לגבי טעם החילוק בין קרי וכתיב נחלקו המפרשים.
יש ראשונים שכתבו שהחילוק בין קרי וכתיב נוצר מקושי להכריע בין גרסאות שונות שנמצאו על ידי עזרא ואנשי כנסת הגדולה ^[285]. מאירי נדרים לז ע"ב ד"ה וקריין: "וקריין ולא כתבן וכתבן ולא קריין – לא מפי סופרים יצא הדבר, אלא מצד ספיקות חסרונות או יתורים שנמצאו בימי עזרא ופקפקו בהם ורצו לרמוז עליהם"}}. מעשה אפוד (לאפודי, מדקדק מתקופת הראשונים שחיבר גם פירוש על מורה נבוכים) פרק ז עמוד 40: "באותם שבעים שנה של גלות בבל כבר התחיל להשיגם ההפסד והבלבול... ומפני שהרגיש בזה השלם ראש לסופרים עזרא הכהן הסופר... וכן עשו כל הסופרים הבאים אחריו ותקנו הספרים... ובמקומות אשר השיגם ההפסד והבלבול הניחו הקרי והכתוב להיות מספק במה שמצא"}}.
רבי משה קמחי ^[286] כתב יותר מכך, שאמנם הכתיב האם אמרים נכונים, אך לאחר מכן באו והוסיפו את הקרי כדי להקל על הציבור להבין את הדברים ^[287].
והאברבנאל הוסיף עוד, שיש קרי וכתיב, בעיקר בספר ירמיהו, שנוצרו מכך שהדברים במקורם נכתבו בחוסר דקדוק הלשון וסדר הכתיבה, ובא עזרא ותיקנם ^[291]. ע"פ כלל זה יש שהעירו על האותיות הזעירות ק' (של קצתי) בפסוק (בראשית כז מו) "ותאמר רבקה אל יצחק קצתי בחיי", וא' (של ויקרא) בפסוק (ויקרא א א) "ויקרא אל משה"}}.
לעומתם, הרדב"ז כתב שגם הקרי וגם הכתיב הם הלכה למשה מסיני ^[292], וכן כתב השולחן ערוך ^[293].
המהר"ל הוסיף שלפי זה הטעם שיש גם כתיב וגם קרי הוא שהכתיב בא לרמוז דברים עמוקים והקרי בא כלשון מובנת יותר לקריאת בני האדם ^[294]. ויצא בחריפות נגד דברי הרד"ק, ובייחוד נגד דברי האברבנאל ^[295].
ודונש בן לברט כתב ^[296] שאין לתלות שמילה מדברי המקרא אינה בלשון צחה, שדברי המקרא כולו מדברי הקב"ה ^[297]. ואני תמה מן האומר כי ישעיה היה לשונו צח וכן עמוס כי הוא אשר ישר בעיניו, וזו טעות היא, לפי שדברי המקרא כולו דברי הקב"ה, ומה שלא היה מדבריו בם, כבר רצהו וחפץ בו, ובו כרת עמנו בריתו"}}.

צורת הניקוד

החזון איש כתב שצורת הניקוד ניתנה מסיני ^[298]. גם בשו"ת הרדב"ז חלק ג סימן תרמג (אלף סח) כתב: "שאלת ממני אודיעך דעתי למה אין כותבין הנקודה בספר תורה כיון שהכל נתן למרע"ה בסיני". אך אין זה מוחלט שכוונתו לצורת הניקוד, שמא רק לאופן הקריאה}}. התועלת החינוכית שבדעה זו, ברורה.
אך במחזור ויטרי כתב שסימני הניקוד והטעמים ניתקנו על ידי סופרים כדי שלא ישתכחו, ולכן היו סגנונות ניקוד שונים באזורים שונים ^[299]. מחזור ויטרי סימן קכ: "וששאלתם אם אסור לנקוד ספר תורה. ספר תורה שניתן למשה בסיני לא שמענו בו ניקוד. ולא ניתן ניקוד בסיני כי החכמים ציינוהו לסימן ואסור לנו להוסיף מדעתינו. פן נעבור בבל תוסיף. לפיכך אין נוקדין ספר תורה. ואף על פי שניתנו פסוקי טעמי' ונגינות הקרייה מסיני במסורת. (נחמיה ה) כדכת' ושום שכל וגו'. על פה נאמרו. ולא בסימני נקידה בספר"}}. גם הרי"ד כתב שהניקוד מעזרא ^[300]. ואף על פי שהניקוד היה מעזרא כדאמרינן במגילה, בניקודו פליגי, זה אומר כך ניקד וזה אומר כך ניקד, כי היכי דפליגי בה' מקראות שאין להם הכרע, שאע"פ שפיסוק הטעמים מוכיח הכרעם, בפיסוק הטעמים פליגי, שזה אומר כך הוא, וזה אומר כך הוא"}}. וכן כתב האפודי, שעזרא הסופר המציא את הניקוד והטעמים ^[301].
וכן כתב המהר"ל, שצורת הניקוד אינה בכלל כתב ואינה בכלל קריאה, אלא רק סימן בלבד, ולא דיברו בהם חכמים מעולם ^[302].
אכן, בדברי חז"ל לא מצינו שום רמז לצורות הניקוד המוכרות לנו, ואף לא נמצאו צורות ניקוד בממצאים מתקופתם, לא בכתבי קודש ולא בכתבי חול.

אם כן אפוא לא ניבהל מן הטענה שייתכן חוסר דיוק בהעברת מסורת תנועות הקריאה. למשל, "לקטר לִמְלֶכֶת השמיים" ^[303], היא האלילה הפיניקית מַלְכַּת השמיים, שלא היתה מוכרת בתקופתם של מנקדי התנ"ך.

פיסוק טעמי המקרא

גם לגבי פיסוק טעמי המקרא, רבים כתבו שמקורו מסיני ^[304]. ושורש הדבר הוא טעות מפורסם והכחשת קבלת רז"ל הקדושים. ואנו לא ניטה ימין ושמאל מדבריהם אשר קיבלו דפיסוק הפסוקים נמי הלכה למשה מסיני... והשכל יורה דכיוון שברוח הקודש נאמרו, ודאי נאמרה בפסוק זה ובפסוקי טעמים"}}.
אמנם מפשטן של דברי התלמוד משמע שנחלקו בזה אמוראים ^[305]. תוס' שם ד"ה ואמרי: "מאן דאית ליה פיסוק טעמים לאו דאורייתא מפרש אלו המסורות חסירות ויתירות"}}, ויש אומרים שעזרא ואנשי כנסת הגדולה תיקנום ^[306]. אבן עזרא אסתר ט כז ד"ה ככתבם: "הטעם שתקרא המגילה (ובעבור) [בעבור] שעזרא הסופר הפסיק הפסוקים ולא היה אחר שנים רבות ציוו חכמינו ז"ל שלא יפסוק הקורא אלא בסוף הפסוק"}}. שבלי הלקט (מתקופת הראשונים) סי' קצח לקראת סופו: "והרב ר' אברהם בן עזרא ז"ל כ' בפי' אסתר בעבור שעזרא הספר הפסיק הפסוקים ולא היה (אמר) [אחר] שנים רבות צוו חכמים זצ"ל שלא יפסיק הקורא בסוף פסוק וכך אנו נוהגין ברומה"}}. בית יוסף אורח חיים סי' תרצ סוף ס"ק טו: "והרב רבי אברהם בן עזרא כתב בפירוש אסתר (ט כז) בעבור עזרא הסופר הפסיק הפסוקים ולא היה אחר שנים רבות צוו אבותינו עליהם השלום שלא יפסיק הקורא הפסוק בסוף עכ"ל"}}. שו"ת אבקת רוכל (רבי יוסף קארו) סימן ד: "הטעמים נכתבו בימי עזרא, כדאמרינן במגילה פ"ק ויבינו במקרא אלו פסוקי טעמי"}}. אברבנאל בהקדמתו לירמיהו, תחילת ד"ה אבל אמיתת: "שעזרא ואנשי כנסת הגדולה מצאו ספרי התורה בשלמותם ותמותם כמו שנכתבו, וקודם שהתעורר עזרא לעשות הניקוד והטעמים וסופי הפסוקים עיין במקרא..."}}.

כותבי ספרי הנביאים והכתובים

התנאים פירטו מיהם כותבי ספרי הנביאים והכתובים ^[307]. האמוראים שבתלמוד דנו על כך, הקשו ותירצו, סתרו ובנו ^[308]. ממהלך הסוגיה מוכח שפרטי הדברים לא נמסו במסורת, אלא תורצו מסברותיהם ועל פי סדרי הדורות. כמו כן יש תנאים ואמוראים שחלקו על חלק מן הפירוט הנ"ל ^[309]. ובהמשך הסוגיה (בבא בתרא טו ע"א – טו ע"ב) ישנם כמה תנאים ואמוראים שסוברים שאיוב חי לאחר משה, ואם כן אינם מתיישבים עם דברי הברייתא הנ"ל}}. יתר על כן, אפילו מהראשונים מצאנו שלא נמנעו מלחלוק על דברים אלו ^[310]. אברבנאל (בהקדמתו לספר יהושע): "הנה חכמינו ז"ל בבבא בתרא פ"ק (דף י"ד ע"ב) חקרו על זה בכלל, אמרו שם ומי כתבן? משה כתב ספרו ופרשת בלעם ואיוב. יהושע כתב ספרו ושמונה פסוקים שבתורה. שמואל כתב ספרו... וכאשר עיינתי בפסוקים ראיתי הדעת הזה שיהושע כתב ספרו רחוק מאוד... הנה כל מה שאמרתי יורה ששמואל ג"כ לא כתב ספרו. ומפני זה כלו חשבתי אני, שיהושע לא כתב ספרו, אבל שמואל הנביא כתבו וכתב ג"כ ספר שופטים, ולזה לא תמצא שנאמר ביהושע שכתבו, כמו שהעידה התורה על משה רבינו עליו השלום באומרה ויכתוב משה את התורה הזאת"}}, אחר שחז"ל עצמם נסתפקו בקצתם ^[311].
ובמדרש רבה חידשו ששני פסוקים מספר ישעיהו נאמרו על ידי נביא אחר, הוא בארי, אלא שנטפלו לספרו של ישעיהו ^[312].
הפירוש המיוחס לרשב"ם כתב שהפסוקים שבתחילת ספר ^[313] קהלת ובסופו ^[314], לא נכתבו ע"י קהלת עצמו אלא ע"י מסדרי הספר.
והרד"ק חידש שששת הפסוקים הראשונים מספר משלי אינם ממחבר הספר, אלא דברי מעתיק הספר ^[315].
בעל העקידה חידש ששיר השירים נכתב על חשקת אהבת נערה אחת לשלמה המלך ^[316], ואפשר שאותה נערה חיברה את שיר זה לשמו, או שהוא חיברו לשמה ^[317].
הגר"א כתב שאע"פ שתהילים נאמר ע"י דוד המלך ברוח הקודש ומשלי ע"י שלמה, אעפ"כ, אנשי כנסת הגדולה סידרום והוסיפו עליהם ממקורות נוספים ^[318]. ומעין זה כתב גם המלבי"ם לגבי תהילים ^[319].
ור' חיים קנייבסקי חידש שפסוק בתחילת קהלת והפסוקים שבסופו, אינם משלמה המלך אלא מחזקיה וסיעתו שסידרו את הספר ^[320]. וכן בסוף הספר חתמו חזקיה וסיעתו, שזה תמצית הספר והעולה מכל הספר, הבל הבלים אמר קהלת הכל הבל, וכן פסוקים שאח"כ 'ויותר שהיה קהלת חכם וגו הוא מחזקיה וסיעתו לבאר מעלת שלמה. ובסוף הוסיפו 'סוף דבר וגו, שלא תטעה במה שאמר 'הכל הבל', וקאמר דעל יראת שמים לא קאמר זה, שהוא עיקר כל האדם, רק על חפצי עולם הזה"}}.
לפיכך, אם יבוא אדם ויאמר שחלק מנבואות ישעיהו ^[321] נכתבו על ידי נביא אחר, כיוון שיש בנבואות אלה הבדלי לשון מסוימים ^[322] – אין מזניחין אותו, אדרבה, ייתן עדיו כדרכה של תורה ונראה דבר מי יקום, ודבר אלוקינו יקום לעולם. ועוד, שהאברבנאל ^[323]. ואפלא מחכמינו איך לא הביאו הפסוק הזה לחזוק דעתם, והנכון אצלי בדבר הזה הוא, ששמואל כתב הדברים שקרו בימיו, ונתן הנביא כתב גם כן בפני עצמו, וגד החוזה כתב גם כן בפני עצמו כל אחד מהם כל מה שקרה בימיו, ושהכתובים האלה ירמיהו הנביא קבצם וחברם יחד וסדר הספר כולו על פיהם, שאם לא כן מי קבץ המאמרים ההם בהיותם מפועלים מתחלפים? שהכתוב לא אמר שכתבו הנביאים ההם דבריהם זה אחר זה, כי אם שכל אחד כתב ספר בפני עצמו. וידמה שירמיהו כאשר רצה לכתוב ספר מלכים, הבין ספר שמואל הקודם אליו, והוא קבץ מאמרי הנביאים הנזכרים בספר, ואין ספק שהוסיף בו דברים לביאור המאמרים כפי מה שראה, וזהו אומרו, עד היום הזה, והוא היה מה שכתב לפנים בישראל וגומר, כי לנביא היום יקרא לפנים הרואה, ושאר הפסוקים אשר זכרתי שיורו איחור הזמן, כלם היו מפעל המתקן והמקבץ ע"ה"}} והשאגת אריה ^[324] סוברים שאפשר שכותב ספר מספרי התנ"ך העתיקו מכמה ספרים שהיו לפניו וקיבצם והוסיף בהם דברים לביאור המאמרים כפי מה שראה. ועוד, שהתנאים עצמם נקטו שספר ישעיה נכתב על ידי חזקיה וסיעתו, ואם כן אפשר שכלולים בו גם דברי נביא אחר. ואפשר שהאבן עזרא אף רמז על כך על מנת שהמשכיל יבין ^[325]. אריכות בכל זה בספר דעת מקרא ישעיהו מבוא אות ו}}.
והוא הדין לשיר השירים, שיש הטוענים שנמצאו בו סימני לשון המתאימים לתקופת בית המקדש השני ^[326]. ויש שדחו ראיות אלה}}. אריכות בכל זה בספר דעת מקרא שיר השירים מבוא אות ו}}.
יש להעיר שרש"י כתב ששני פסוקים בספר יחזקאל ^[327] הם מרוח הקודש שהפסיקה את דבריו של הנביא ^[328].

ניסים

יש מהראשונים שכתבו שראוי להאמין בכל הניסים שבתורה כפשטן ^[329], ושהניסים הם היסוד לקיום האמונה ^[330], ומהם מי שכתבו שהאמונה בניסים מסתעפת מהאמונה בהשגחה ^[331]. שיראה שזה דבר מוסכם מהנביאים והמדברים ברוח הקודש כאליפז שהטבע משתנה על פי הצדיקים כפי מה שירצו"}}, או אף כלולה בתוך עיקרי האמונה ^[332]. ואפשר גם כן שנאמר שנכלל זה ביסוד הה', שהוא ית' ראוי לעבדו ולא לזולתו, וזה לפי שהכוונה בעיקר ההוא להאמין היותו ית' פועל בכוונה ורצון ושיש לו יכולת בלתי ב"ת. ולכן ראוי לעבדו מפאת יכולתו ומפאת פעולתו בטבעי הדברים כפי מה שירצה, וזהו עניין הניסים והנפלאות"}}. הרמב"ן אף כתב שגם כל מה שנראה לנו ככללי הטבע, הם כולם ניסים, והם יסוד התורה כולה ^[333]. ובכתב החרם השלישי נגד לימוד הפילוסופיה, יצאו נגד הכחשת ניסים ^[334]. ויש שכתבו שהשכל אינו יכול להשיג את הניסים, כיוון שהם חוץ מגבולו ^[335], אך ע"פ כח הדמיון אין הדבר נמנע באמת ^[336]. והנה אף שהפילוסופים נטו לומר שיש במציאות נמנע חיובי, מ"מ אין לזה גדר מוגבל, ולפעמים יטעה השכל להרחיב גבול הנמנע במה שאינו כלל, כמש"כ הרמב"ם במו"נ (פט"ו משלישי) שכתב, ואני תמה אם זה השער פתוח ומותר לכל אדם כו'. ע"כ באמת שלימות המוסר מורה הדרך הישר למעט את גבול הנמנעות ככל האפשר}}. ובאשר לפי המדמה אין הנמנעות כ"א המוכרחות בחיוב גמור ולא יתפשטו הרבה, ולשלימות התפילה ומציאות הניסים בכלל, ראוי למעט בתוכן הנמנעות, וכאשר באמת היותר מבורר הוא שאין שם נמנע כלל, וגם הדברים שנדמה נמנעים, הוא רק לפי ערכינו והשגתינו"}}. ויש מהמקובלים שהוסיפו שכל הניסים שנעשו לישראל נעשו ע"י שם מ"ב אותיות ^[337].
לעומתם, ראשונים רבים מיעטו בהסברים ניסיים ^[338]. יש לשים לב שטענתו מבוססת על תכלית ולא על סיבה}}, והסבירו שלמרות החשיבות של עצם האמונה בניסים ^[339], רוב הניסים נעשים באופן טבעי על ידי מעט תחבולה מדרך העולם ^[340], ומצינו שהיו נעזרים במעשים טבעיים שיהיו סיבה לנס ^[341]. העמק דבר (הנצי"ב מוולוז'ין) בראשית ל מ: "וראוי לדעת, שאע״ג שעשה יעקב פעולה נמרצת, מ״מ בלי השגחה פרטית לא היה מקום שיוליד כל כך כפי התנאי, אלא העיקר היה השגחה בצירוף איזו פעולה, כדרך נס נסתר"}}, ולפי זה לעיתים לשון התורה אינה תיאור מדויק של המציאות אלא על פי מה שסברו הרואים ^[342]. ודרך בעלת אוב להביא בן אדם שמדבר מתוך מחבואו בלשון נמוך וכאשר בא שאול לדרוש מאיתה וראתה אותו נבהל וידעה כי למחר יהיה יוצא למלחמה וכל ישראל היו בפחד גדול וידעה מה שעשה שאול שהרג כהני ה' שמה בפי המגיד הדברים הנאמרים בפרשה ומה שאמר 'ויאמר שמואל אל שאול' על מחשבת שאול כי היה חושב כי שמואל היה המדבר אליו... זהו פירוש רב שמואל בן חפני הגאון ז"ל}}. ואמר: אף על פי שמשמעות דברי החכמים ז"ל בגמרא כי אמת היה שהחיתה האישה את שמואל, לא יקובלו הדברים במקום שיש מכחישים להם מן השכל"}}. וכן באוצר הגאונים חגיגה חלק התשובות עמוד 2 מתוך מאמר רבנו סעדיה גאון ז"ל בעניין אשת בעלת אוב בסוף פרשת קדושים ומאמר רבנו האיי גאון ז"ל בעניין אשת בעלת אוב: "נשאל רבינו שמואל בן חפני על הסיפור מן בעלת אוב ואם החייה השם את שמואל באותו מעמד. והשיב על זה בתשובה ארוכה ואמר כי באמת לא החייה אותו, אבל בעלת האוב רימתה את שאול"}}. וכמותו סבר באגרת ההשתקה (לר' יוסף ב"ר יהודה אבן שמעון, תלמיד הרמב"ם) השגה ה (הובאה בספר תורת התחייה עמוד שעה): "אני לא אצא מאשר זכר אותו ר' שמואל בן חפני בזה העניין, והוא שאשת בעלת אוב לא החייתה את שמואל, כי אין לה יכולת על זה... ואמרתי, זאת היא אמונתי בו"}}, או שלשון התורה היא בדרך גוזמא הפלגה משל והשאלה ^[343], כשם שמצינו במקומות אחרים ^[344]. או שרק ראו את הניסים בכח הדמיון, ולא אירע כן במציאות ^[345]. ויש שהנס הוא הנהגה טבעית, אלא שהנס הוא שהקב"ה קבע ^[346] שנזדמן הדבר באותו המקום ובאותו הזמן הנצרך ^[347]. וכן בסוטה (מ"ז א) נס בתוך נס דלא הוי דובים ולא הוי יער כי כאשר הוי יער אין יציאת הדובים נס נגלה בשינוי הטבע כי דרך דובים לצאת מיער רק מכל מקום הוא נס שנזדמן אז יציאת הדובים אף על פי שלא הוה כלל דובים מעיקרא (כמו בברד דלא הוי ברד מעיקרא) ונס בתוך נס הוא כאשר הוא יוצא מסדר הטבע"}}. שנטיית נפשו של החכם להשוות בין התורה למושכל כאשר אפשר לעשות זאת, לעומת נטיית נפשו של ההמון הסכל שאוהב לפרש מאורעות כמופתים, וסבור שהתורה והשכל הם הפכים ^[348].
בין האוחזים בדרך זו, הרמב"ם, האבן עזרא, הרד"ק, הרלב"ג, החזקוני, ר' ניסים ב"ר משה ממרשיליא, האברבנאל. בדור האחרון בלט בכך ר' גדליה נדל.
וכך פירשו פרשיות רבות, ויש להדגיש שבמקרים רבים פירושיהם הללו סותרים את דברי חז"ל ^[349]:
הנחש הקדמוני לא דיבר ^[350]. ספורנו בראשית ג א: "והנחש. הוא שטן הוא יצר הרע, רב ההיזק עם מעוט היותו נראה. כי אמנם יקרא הדבר בשם איזה דומה לו, כמו שנקרא המלך "אריה", כאומרו "עלה אריה מסבכו", ויקרא האויבים המזיקים "נחשים צפעונים", אשר אין להם לחש כאומרו "הנני משלח בכם נחשים צפעונים אשר אין להם לחש" וכו'. ועל זה הדרך קרא בזה המקום את היצר הרע המחטיא "נחש", בהיותו דומה לנחש, אשר תועלתו במציאות מועט מאוד, ונזקו רב עם מעוט היראותו"}}. מעשה ניסים (לרבי ניסים ב"ר משה ממרסיי) פרק יד ד"ה אמנם מה שהוא משל: "אמנם מה שהוא משל – כמו מאמר הנחש לחווה"}}.
הדורות הקדמונים לא חיו שנים רבות יותר מאשר בתקופותינו, ומספר השנים המיוחס לכל אחד מהם מסמל את התקופה שבה השפיע על הדורות הבאים אחריו, או עד שקם אדם בדרגה כמותו ^[351]. או תאמר, שלא קם כמוהו עד זה הסך מן השנים במעלת ידיעת ההנהגה לבני דורו. ובזמן ההוא קם כמוהו במעלה, נמשך לדעתו וכוונתו, ונחה רוחו עליו כאשר נחה רוח אליהו על אלישע. ואם לא ראה הראשון זה שקם אחריו ולא היה בזמנו, אפשר למד מספריו או התבונן בדבריו המקובלים. ועל זה כתוב 'ויולד' – שהוליד בדמותו במעלה, כאילו הוא הוליד האיש ההוא מאשר הוא בעל דעת ההוא שלמדהו. ואמרו 'ויולד בנים' אחר הסך הרב מן השנים – עניינו 'וכבר הוליד'}}. אמרו ז"ל בבראשית רבה (ויקרא רבה כא ט) 'בזאת יבוא אהרן אל הקודש' (ויקרא טז ג) הכתוב בישרו שהוא חי ארבע מאות ועשר שנים כמניין 'בזאת'. וכי תעלה על דעתך שאהרן חי ארבע מאוד ועשר שנה? אלא במקדש ראשון, ע"י ששימשו בו באמונה, נקרא על שמו. ר"ל לפי שנמשכו אחריו לשמש באמונה והלכו בדרכיו, הוא חי [כביכול] כל אותן השנים, דוגמא למה שפירשנו בחיי הראשונים"}}.
חנוך מת ^[352]. בראשית רבה (וילנא) פרשה כה סי' א: "אפיקורסים שאלו לרבי אבהו, אמרו לו: אין אנו מוצאין מיתה לחנוך. אמר להם: למה? אמרו לו: נאמרה כאן לקיחה ונאמרה להלן (מלכים ב ב) כי היום ה' לוקח את אדונך מעל ראשך. אמר להם: אם ללקיחה אתם דורשים, נאמר כאן לקיחה ונאמר להלן (יחזקאל כד) הנני לוקח ממך את מחמד עיניך. א"ר תנחומא: יפה השיבן רבי אבהו. מטרונה שאלה את ר' יוסי, אמרה לו: אין אנו מוצאין מיתה בחנוך. א"ל: אלו נאמר (בראשית ה) ויתהלך חנוך את האלוקים ושתק, הייתי אומר כדבריך. כשהוא אומר ואיננו כי לקח אותו אלוקים – ואיננו בעולם הזה, כי לקח אותו אלוקים"}}. תוספות יבמות טז ע"ב סוף ד"ה פסוק: "דאגדות חולקות זו על זו, דבבראשית רבה י"א דחנוך מת, כדמתרגמי' כי לקח אותו (בראשית ה) המית יתיה, ובריש מסכת דרך ארץ משמע דנכנס לג"ע בחייו"}}.
גם את פרשת המבול יש מי שפירש באופן טבעי. המבול אירע רק בארצות הסהר הפורה ^[353] ולא בחלקי עולם אחרים שבהם חיו אנשים שלא חטאו ^[354], ואפשר שאף לא ידעו כלל שיש מבול ^[355]. גם התופעה שבזמן המבול לא היה זרע וקציר קיץ וחורף מוסברת בפשטות באופן שבזמן המבול היו השמים קודרים והיו מים רבים על הארץ ^[356]. אכן היו חוקרים שמצאו ראיות לשיטפון עתיק בחלק התחתון של עמק הפרת והחידקל, או לחילופין הצפת הים התיכון אל הים השחור. חשוב לציין שלרעיון שהמבול לא ירד בכל העולם, ישנם מקורות קדומים ^[357]. תוס' שם סוף ד"ה לא ירד: "וקרא לא קשיא, דבמקום שירד מבול, התם קאמר שנתכסו ההרים"}}. בראשית רבה (וילנא) פרשה לב סימן יא: "מכל אשר בחרבה מתו, פרט לדגים, ויש אומרים: אף הן היו בכלל מאוספין, אלא שברחו לים הגדול לאוקיינוס"}}. רמב"ן בראשית ז כג: "מרבית הדגה באוקיינוס היא, ושם לא ירד מבול"}}.
מהפכת סדום ועמורה היתה רעידת אדמה ^[358].
אשת לוט לא נהפכה למלח ^[359], ופירוש הפסוק "ותבט אשתו מאחריו ותהי נציב מלח" הוא שארץ סדום ועמורה נעשתה לנציב מלח ^[360]. רלב"ג פרשת וירא יט כו: "ותהי נציב מלח. רוצה לומר שארץ סדום ועמורה היתה כמו נציב גדול ממלח כי לחזק השריפה נתחדש שם מלח כאומרו גופרית ומלח שריפה כל ארצה"}}. או שפירוש הפסוק שהיא חזרה לסדום, ולכן מתה עם כל העיר ^[361].
באר המים שהגר מצאה במדבר לא נבראה בדרך נס, שהרבה פעמים מוצאים באר במדבר. הנס היה שהבאר נזדמנה לה והיא הבחינה בה בדיוק בזמן שהיתה צריכה לה ^[362].
יוכבד לא היתה בת מאה ושלושים כאשר ילדה את משה ^[363], ולא היה בזה מופת ^[364].
החרטומים לא הפכו את מטיהם לתנינים, אלא רק רצו לעשות כן ^[365], או שעשו מעשה שיראו כעין תנינים ^[366].
מכת דם לא היתה רק למצרים ^[367], אלא גם לבני ישראל ^[368]. רלב"ג שמות ח יח: "והפליתי ביום ההוא את ארץ גושן – יתכן ששאר המכות היו כוללים לישראל ולמצרים, כמו שכתב האבן עזרא"}}. אכן שו"ת רדב"ז ח"ב סוף סימן תתיג יצא נגד דבריהם בחריפות: "ומה שכתב הראב"ע כי מכת הדם והצפרדעים והכינים היה למצרים ולישראל – אסור להאמין דבר זה... ולא היה ראוי להטריח הקולמוס בכיוצא בזה, אלא שלא ליתן פתחון פה לדוברים עתק על דרז"ל"}}.
לאחר מכת דם, כל שאר המכות הופיעו כהשתלשלות, שכל אחת מהן גרמה באופן טבעי לחברתה ^[369]. ובסיבת עיפוש הדם ועיפוש הצפרדעים שמתו בארץ ויצברו אותם חמרים חמרים נתעפש העפר והיה לכינים}}. ובהיות העיפוש כללי בכל עפר הארץ, נתעפשה הארץ עצמה והוציאה מיני שקצים ורמשים ותולעים וחיות רעות הנקראים ערוב}}. ובסיבת כל העיפושים ההמה נפסד עשב השדה וצמח האדמה ונתחדש הדֶבֶר במקנה בבקר ובצאן ובסוסים ובגמלים, כי נבלות הבעלי חיים הבלתי מדברים צפרדעים וכינים וגם הערוב שבלי ספק בני אדם המיתו הרבה מהם, היו מסבבים הדבר, בייחוד בבעלי חיים הבייתיים הסמוכים למקומות העיפוש, כמו שנבלות האדם מסבבות הדבר בבני אדם}}. אבל גם באותו העיפוש חלו האנשים משחין פורח אבעבועות, כי אם היות שעיפוש נבלות הבעלי חיים הבלתי מדברים לא הספיק להביא דבר ומגפה באדם, הנה סבבו השחין הרע שהוא חוזר ופורח אחרי שיבאש, והוא כמו השחין הכולל שהתחיל בזמנו קוראים אותו חולי אבעבועות אשר הוא הפסד כללי בליחות מבלי הפסד הרוחות, ולכן סבב השחין ולא הדבר..}}. והנה בסיבת האידים והעשנים העולים מעיפוש הארץ לעליוני האוויר, נתהוה הברד, ולזה היה בו מטר מפני האדים המעופשים ואש מתלקחת מפני עשנים הנבאשים. והקולות היו מפני הסתבכות העשנים היבשים בתוך האידים הלחים והתנועעם לצאת מהם ולעלות בקלותם למעלה בטבעם, שזה הוא סיבת הרעמים והלפידים בתוך המטר והברד כפי מה שהתבאר בחכמה הטבעית, וגם בסיבת רדת הברד והאבנים עושים הברקים המלהיבים}}. ואחרי המטר והברד הרב נושבות הרוחות הזכות אשר בהם ישובו המים ויזדכך האוויר בזכיכותו, וכן היה במבול, כמו שכתוב ויעבר אלוקים רוח על הארץ וישכו המים. והרוחות האלה השוות והזכות באות ממזרח, ולזה בא אחרי הברד מכת הארבה בכח הרוח ההוא..}}. ומפני שרוח ים הוא לח מאוד ללחות מקורו גם למערביותו כי הרוח המערבי לח במצרים מכל הרוחות, לכן בהיות חזק מאוד העלה אידים עבים על כל גבול מצרים ולא נהפכו למטר כי טבע מחוז מצרים וחומו מונע העננים מהמטיר ונשארו עליו בעובי גדול ומכופל והיה חושך במצרים שלושה ימים רצופים ולא עברו משם להלאה לפי שאותו רוח ים החזק לא עבר מים סוף לסיבות שאמרנו, הרי לך גם כן איך נתחדש החושך במצרים שלושה ימים עם אפלה עבה שנעשה בסבת ריבוי העננים הימיים המחשיכים את האויר שהביא רוח הים שנשא את הארבה}}. ואמנם מכת בכורות הנה היה המכין אליה החושך, כי האוויר העכור העב הוא הסיבה היותר חזקה בדבר, כמו שכתבו הרופאים. הנה התבאר גם בזה האופן הב' שבאו המכות בסדר טבעי כפי הסיבות והמסובבים האלה"}}. בימינו ישנם חוקרים שהעלו הסברים טבעיים אחרים שגרמו למכות מצרים ^[370].
עמוד הענן הוא רוח שהיתה מיישרת את ההרים והבקעות ^[371].
בקריעת ים סוף המים נערמו ע"י רוח שנשבה כל הלילה ^[372]. מעשה ניסים (לרבי ניסים ב"ר משה ממרסיי) פרשת בשלח ד"ה אמרו ויולך: "יש מי שאומר שהרוח החזקה חילק הים לשניים... וישראל עברו בו אד שהיו המים לימינם ולשמאלם... ומרוב סערת הים ברוח, נצבו המים כמו נד לימינם ולשמאלם, כמנהג גלי הים בעת נשיבת הרוחות"}} באופן טבעי ^[373]. וכאשר בא שמה, קודם שהוא שאל זאת מהבעל שם טוב, הלך הבעל שם טוב לבית הכנסת וציווה לקבץ את בני העיר, ודרש לפניהם, בהיות כי יש שוטים בעולם ואפיקורסים שהוקשה להם כנ"ל, אמנם עיניים להם ולא יראו, כי כתיב בראשית ברא אלוקים כו' אלוקי"ם גימטריא הטב"ע. והטבע בעצמו גם כן ברא הקדוש ברוך הוא. וזהו שדרשו חכמינו ז"ל (במדרש רבתי בשלח פכ"א סי' ו) לאיתנו לתנאו, מלמד שהתנה הקדוש ברוך הוא במעשה בראשית כו'}}. ומאז הטביע הקדוש ברוך הוא בטבע הים שיתבקע לפני בני ישראל לאותה שעה, וממילא הנס יותר גדול, כי בראשית בריאת העולם עשה הקדוש ברוך הוא טבע זו לצורך ישראל, ובראשית - בשביל ישראל שנקראו ראשית - נברא טבע זו, ובאם לא היו ישראל צריכים לזה הנס, לא היה הקדוש ברוך הוא עושה טבע זו בים"}}.
הוצאת המים מהסלע היתה בדרך טבעית, כיוון שהמעיינות נובעים מההרים והסלעים ^[374].
הבריח התיכון שחיבר את קרשי המשכן, לא עבר בתוך שלושת כותלי המשכן בדרך נס, אלא לכל כותל וכותל היה בריח נפרד ^[375].
האותיות שבלוחות לא היו מפולשות מצד לצד, אלא היו כתובים משני עבריהם פנים ואחור ^[376]. רלב"ג שמות לב טו: "אמרו ז"ל [גמרא שבת קד ע"א] שהכתיבה היתה חקוקה באופן שהיה החקק עובר אל העבר השני, ולזה אמרו מ"ם וסמ"ך שבלוחות בנס היו עומדים. וזה דרך דרשא. ולפי הפשט יראה שהיה הכתב בהם משני עבריהם פנים ואחור, ולא שיעבור הכתב שבצד האחד אל העבר השני, כי לא ידבק גדר הכתיבה במה שיעבור ממנו אל העבר השני, כי כבר תהיינה בו האותיות הפוכות, וזה מבואר בנפשו"}}.
עוביים של הלוחות לא היה שלושה טפחים ^[377], וממילא לא שקלו משקל ארבעים סאה ^[378]. מדרש הגדול דברים מכתב יד (מתוך ירחון "הסגולה" של הרב חסידה) דברים י א (פרשת עקב): "אמר רבי יהודה בן אימרא: הלוחות היו משקל ארבעים סאה, והיו כולם מסנפירון, והיאך היה משה יכול לקבלן, אלא מעשה ניסים נעשה, שהיה בהן הכתב, והיה משה כאילו סובל, והכתב הוא סובלו. כיוון שחטאו ישראל פרח הכתב וכבדו עלי ידו שלמשה והשליכן ונשברו"}}, אלא היו דקות מאוד ^[379].
קרינת עור פני משה אינה אור כפשוטו ^[380], אלא זוהר השכל, שגרם לו שגם בעת בואו לדבר עם ישראל לא היה מרגיש בהם ^[381]. וכאשר ראו ישראל זה העניין יראו מגשת אליו, עד שקרא משה אליהם ואז שבו אליו ודיבר דבריו אליהם, וזה אמנם היה כשנתן על פניו מסווה, ר"ל ששם השתדלותו להפריד זה התבודדות באופן שיוכל דבר דבריו עם ישראל}}. ואולם בבואן לפני השם יתעלה היה מסיר זה המסווה ולא היה צריך להשתדל אחר להגעת ההתבודדות לשכלו מבין שאר חלקי הנפש, אשרי ילוד אשה שיגיע לזאת המדרגה העליונה והעצומה, מה נפלא חלקו ומה נעים גורלו. והנה לא הסכמנו לבאר עניין המסווה כפשטו, שאם היה העניין כפשטו לא היה צריך משה להסיר המסווה מעל פניו בעת הנבואה, וזה מבואר בנפשו"}}.
הצרעת היא מחלה טבעית שמדבקת, והעדר התנועה שבהסגר מועיל לרפאותה ^[382]. והנה ההסגר באדם תועלת שני, והוא, כי מפני העדר התנועה יתקבץ החום היסודי ויתחזק, ויתכן לו שיגבר על החום הנוכרי שהוא סיבת הנגע ויוציאהו לחיצוני הגוף ויתיכהו. וכאשר נתחזק החולי עם ההסגר, אז יורה על ריבוי זה העיפוש בגוף, ולזה יורה על הצרעת"}}.
לגבי השקאת סוטה, יש מהראשונים שכתב בשם חז"ל שלא היתה ולא נבראה ^[383]. אמנם לא מצאנו כן בחז"ל לפנינו.
האתון לא דיברה בפועל אל בלעם ^[384], אלא דבר זה נראה לו במראה הנבואה ^[385]. אבן עזרא במדבר כב כח בסופו: "והישר, כי האתון דיברה. ואם תבין סוד מלאכי אברהם, גם יעקב, אז תבין האמת". מגילת סתרים (לרבינו שמואל מוטוט, מתקופת הראשונים, מראשוני מפרשי האבן עזרא) על כך: "טעמו, שהכל היה במראה הנבואה" [אמנם מה שכתב האבן עזרא בתחילת דבריו שם, "ויאמר הגאון, כי לא דיברה האתון..." אין כוונתו שלא היה דיבור כלל, אלא שמלאך דיבר בשבילה, וכפי שביאר את דבריו בפירושו בראשית ג א "ויאמר רב סעדיה גאון... כי הנחש גם האתון לא דיברו, רק מלאך דיבר בשבילם"]}}.
"שמלתך לא בלתה מעליך וגו' זה ארבעים שנה", כוונתו שסיפק ה' צורכם במדבר, שעד שלא בלו שמלותיהם החליפון בחדשות ^[386].
ערשו של עוג מלך הבשן אינה מיטתו, אלא מבצר מוקף חומה חזקה כברזל, שגובהה תשע אמות ורוחבה ארבע ^[387]. תשע אמות אורכה – גובהה של חומה סביב המבצר, וארבע אמות רוחבה של חומה"}}.
גם נפילת חומת יריחו אמנם נעשתה ע"י מופת, אך יש לתרועה הגדולה גם רושם מעט בעניין זה, כי הקול החזק יניע האוויר תנועה חזקה ^[388].
בעצירת השמש ליהושע, השמש עצמה לא שינתה מתנועתה, אלא שהספיקו להינקם מהאמורי במשך הזמן המועט שהשמש היתה כנגד גבעון ^[389]. מעשה ניסים (לרבי ניסים ב"ר משה ממרסיי) פרק יד ד"ה ויש מי שאמר: "אפשר להבינו אם דרך מופת... ויש להבינו שאינו מופת, רק הצלחת הישועה ליהושע, לא שגלגל יומי עמד מתנועתו, ולא גלגל השמש נשתנה כלל בתנועתו. רק העניין, שהתפלל שיגיע לגבעון עם דמדומי חמה ויגיע לעמק איילון עד שתשקע הלבנה, כי בלילה היכה יהושע בהם לאור הלבנה"}}.
גם בהשבת הצל לחזקיהו עשר מעלות, השמש עצמה לא שינתה מתנועתה, אלא רק נראה היה כך על ידי העננים ^[390]. רלב"ג מלכים־ב כ י: "והנראה בעיני מפני כל זה שזה המופת היה בצל, לא בשמש בעצמו. וכבר ידעת כי העננים המתנועעים תחת השמש יביאו לפעמים ניצוץ השמש בזולת מקומו הראוי לו, וזה כבר נמצא בחוש הרבה"}}.
לגבי שאלות באורים ותומים, אותיות התשובה לא היו בולטות במציאות, אלא שכך היה נדמה לו במראה הנבואה ^[391]. צפנת פענח (רבי יוסף ראזין מרוגאצ'וב) תנינא על הרמב"ם הל' יסודי התורה פ"ו ה"ב: "וכן גבי אורים ותומים, עי' יומא דף עג בהך מחלוקת אם בולטות או מצטרפות, אף דזה הוה הכל במראה הנבואה, כמו שכתב רבינו [הרמב"ם] בסוף הל' כלי המקדש [יועתק לקמן בסמוך]"}}. ליקוטי שיחות (הרבי מלובביץ') חלק לא עמוד 159: "אמנם הרמב"ם כתב 'רוח הקודש לובש את הכהן ומביט בחושן ורואה בו במראה הנבואה עלה או לא תעלה באותיות שבולטות מן החושן כנגד פניו', והיינו דסבירא ליה שהאותיות לא היו בולטות כפשוטן אלא במראה הנבואה"}}.
אליהו שהחיה את בן האלמנה הוא כעין הנשמה מפה לפה של ימינו ^[392].
לגב עליית אליהו בסערה השמימה, אין הכוונה שגופו עלה לשמיים או לגן עדן, אלא שרוחו שבה אל האלוקים אשר נתנה, ורכב האש וסוסי האש רק נראו לעיני אלישע ^[393]. או שנשאתו רוח ה' למקום שלא נודע עדיין והוא חי שם ^[394]. או שכל זה רק נראה לאלישע במראה הנבואה, דהיינו בכח הדמיון, ולא אירע כן במציאות ^[395]. יש מי שפירש שמזה המין עניין אליהו בסערה. כי כל זה נראה לאלישע במראה הנבואה, וזכרו זה במאמר פשוט [בלשון פסוקי הנביא] כאילו היה בהקיץ"}}.
המחלוקת בעניין ניסים בולטת בעניין מלחמות ישראל שבמקרא, וביניהן מלחמת אברהם אבינו וארבעת המלכים ^[396], שנחלקו האם מלחמות אלו אינן כשאר מלחמות שבעולם שנעשות בכלי זיין, אלא בכוחות על־טבעיים, באמירת ויהי נועם ובשם ה' וכיוצא בזה, באופן שדי בלוחם אחד להניס את כל האויבים ^[397]. ואם לא בכלי זיין יצא [אברהם] נגדם [נגד ארבעת המלכים] למלחמה אלא בשם ה' אזי הלוא די גם בשניים או באחד... ומה שלקח אברהם את אליעזר עימו היה רק משום הא דתלמיד חכם אל יצא יחידי בלילה (חולין צא ע"א)}}. כן גם במלחמת בני יעקב עם האומות לא ניצחו בטבעיות..}}. גם אצל דוד מלך ישראל מצינו שהיה זורק חץ ומפיל שמונה מאות חלל בפעם אחת..}}. שמעתי מכ"ק אאמו"ר זי"ע מה ששמע מפה קדוש זקה"ק מצאנז בעל דברי חיים זי"ע, שהרב הזקן (כך היה רגיל לכנות את רבו הקדוש מראפשיץ זי"ע) אמר לו: בביאת המשיח אני אהיה גענעראל (שר צבא) ואתה תהיה 'זעלנער' (חייל) מאנשי הצבא שלי. עכל"ק. אף שכידוע היה זקה"ק חיגר ברגלו, אבל בצבא המלחמה של מלך המשיח לא יהא בכך שום חיסרון, כי אין שם טבעיות כלל ועיקר"}}. או שניצחונו של אברהם אבינו היה על ידי תכסיסי מלחמה ומסירות נפש, ולא בדרך נס ^[398].
באופנים דומים יש לפרש גם ניסים נוספים ^[399], תן לחכם ויחכם עוד, ובוודאי שאין להזניח ניסיונות להסברים מדעיים של תופעות ניסיות אחרות.
יש להעיר שכבר חישבו ומצאו שפרייתם של עם ישראל משבעים נפש לשישים ריבוא תוך מאתיים ועשר שנה, תיתכן באופן טבעי אם יולדים בגיל צעיר ^[400].
אם כן אפוא גם לגבי נס חנוכה של רבים ביד מעטים, אין קושי בכך שיש לו גם הסברים טבעיים: המורדים שלטו על מעברי ההרים שבין ירושלים לשפלה. היוונים היו טרודים גם במרידות נוספות וגם בסכסוכים פנימיים שלהם. שיטת הלוחמה היוונית ^[401] התאימה בעיקר ללחימה בשטח פתוח, ולא למעברים צרים בגאיות. וכבר היה לעולמים בדברי ימי המלחמות, שנמסרו רבים ביד מעטים, מטעמים שונים.
כפי שאין קושי להבין שהניצחונות במלחמת העצמאות ובמלחמת ששת הימים אף הם בגדר ניסים של רבים ביד מעטים, אף על פי שיש להם גם הסברים טבעיים ^[402].
גם לגבי תחיית המתים לעתיד לבוא, יש שקירבו זאת אל הסברים טבעיים ^[403].

שינויים במהלך הדורות

יש שעל פי ידיעותינו היום, מתברר שישנו הסבר טבעי פשוט למעשה שנחשב בעבר לנס. כך המעשים על צדיקים, כגון רבי יהושע בן לוי ^[404] ורבי אריה לוין ^[405], שבמסירות נפש התקרבו לחולי "צרעת" ^[406], למרות החשש העצום להידבק במחלה נוראה זו – בעבר הדבר היה נראה כנס, וע"פ הידוע לנו היום, באופן טבעי רק מיעוטא דמיעוטא ^[407] מבני האדם עלולים להידבק במחלה זו. להבדיל אלפי הבדלות, הדבר נכון גם לגבי "מופתים" של אומות העולם ^[408].
יש שהעירו שעל פי מדעי איסוף הנתונים וחישוב ההסתברויות, באופן טבעי, סביר שאדם יפגוש מפעם לפעם מקרים חריגים ^[409], אע"פ שבעיני האינטואיציה האנושית הדבר נראה זר ^[410].

עיון בהגדרת נס

ראוי להעמיק גם בגדרי ניסים. ואע"פ שמודים אנו על חיינו המסורים בידיו, ועל ניסיו ונפלאותיו שבכל יום עמנו ^[411], הן על ניסים גלויים, הן על ניסים המלובשים בטבע, הן על אירועים הנראים כניסים ואינם אלא טבע, והן על הטבע הגמור – הרי שנשתנו אלו מאלו ויש להיזהר מלערב ביניהם, ולא לשבח את הקב"ה במה שאין בו, שהרי חשש זה היה חמור מספיק בעיני הנביאים בשביל להשמיט תשבחות מסוימות מהתפילה ^[412].
על כן יש להיזהר מלהתמקד רק באירועים שהצליחו ולהגדירם כ"נס", כאשר הבטה אף על המקרים שנכשלו מוכיחה שמדובר בתופעה טבעית ^[413]. למשל, הצלה של אדם אחד, כאשר באותה מידה, ובאופן טבעי, אחרים לא ניצלו ^[414]. הדבר בולט בסיפורי הצלות מופלאות של ניצולי שואה ^[415]. מה גם שלעיתים לא מודעים, או מתעלמים, מסיבות טבעיות להצלה ^[416]. ישנם אף מקרים שמקובלים באופן טבעי כחלק מניתוח הנתונים, כגון חולים במצב קשה מאוד, שטבעי שמיעוטם בכל זאת יבריאו ^[417].
תופעה זו מצויה גם לגבי ההמון, שאירועים שונים מתקבעים בדעתו כ"ניסים" ^[418], כאשר הערכותיהם של מומחים ^[419] מוכיחות שלא מדובר באירוע שחורג מדרך הטבע. כך למשל לגבי ניצחונות במלחמות של רבים ביד מעטים ^[420]. אכן, ערב מלחמת העצמאות, מסר יִגָּאֵל ידין (קצין המבצעים של ההגנה, וממלא המקום בפועל של הרמטכ"ל בחלק ממלחמת העצמאות) סקירה על המצב (באולם האסיפות של בית הקרן הקיימת). הוא העריך שהסיכויים לנצח ולנחול מפלה – שווים}}. יש שהסבירו זאת בכך שאנו היינו מאורגנים יותר מהאויב, גייסנו יותר כסף מהם, היתה לנו יכולת לרכוש נשק רב במהלך ההפוגה הראשונה, היו לנו יותר מומחים (רבים מהם ממתנדבים יהודיים שהגיעו מחו"ל וכונו "מח"ל" – מתנדבי חוץ לארץ)}}, וכן הצלחות במבצעים צבאיים מעוררי התפעלות ^[421]. עם זאת, מפקד חיל האוויר דאז, דוד עברי, סיפר על כך: "נשאלתי בממשלה [לפני המבצע] על רמת הסיכון... ואז קפץ לי הרעיון שאומר שהסיכון בתקיפה הוא כמו הסיכונים בתקיפות עומק במצרים – 1.1. אחוזים. על מאה גיחות יש אבידה אחת פלוס־מינוס"}}. ב"בית משיח" גיליון מספר 324 עמודים 41–45 נכתב על מבצע זה: "שרשרת ניסים ליוותה את אותו מבצע... מתברר כי גם בפעולה זו, פעל הרבי מה"מ בפעולותיו השמימיות כדי להגן על עם ישראל בעת צרתו"}}. בספר תלמי יחיאל, במדבר, עמודים כח־כט, כתב על כך: "סיפר הרב מנחם שטיין... ראש הממשלה דאז... התקשר אל הבבא סאלי... הודיע ראש הממשלה [לבבא סאלי] בסודיות רבה: התכנון המדויק נקבע לחג השבועות שעה 12.30 בצהרים בדיוק... כששמע זאת הבבא סאלי ביקש לפתע דבר מוזר: יואיל בבקשה כבודו להעתיק את המבצע לשעה 14.30... וההצעה התקבלה... היה אחד שהעיז לשאול [את הבבא סאלי לסיבת דחיית שעת תחילת המבצע]. היה זה הרה"ג רבי יעקב אדלשטיין זצ"ל. הבבא סאלי שמע את דבריו וענה לו: כששמעתי שהמבצע יהיה בחג השבועות, חשבתי לעצמי: מה עושים בני הישיבות וכל לומדי התורה בעולם בשעה 12.30? הרי כל הלילה הם למדו תורה, ורובם הלכו לישון לאחר התפילה... לכן אמרתי לו שיעשה זאת בין השעות 2.00 ל־3.00 בצהריים, שאז אחרון הסועדים חזר לבית המדרש... כדי שנזכה לנצח בסכנה כזאת". דא עקא, שהמבצע לא היה בחג השבועות אלא בערב חג השבועות}}.

התקיימות נבואות

גם לגבי מקצת הנבואות, יש להוסיף ולהאיר שעצם הנבואה בכוחה לסייע להגשים את עצמה. כך יש מהראשונים שכתב שדבריו של דניאל על נפילתו של בלשאצר סייעו להתגשמותם, שכיוון ששמע שומר ראש המלך שכך אמר דניאל, האמין בכך והרגו בעצמו ^[422].
באותה הדרך, סברה היא שאמונתו של העם או האדם בנכונותה של הנבואה, יש לה השפעה רבה על הצלחותיו, כישלונותיו, תפקידיו ^[423]. וכפי שכבר הוכח, להבדיל, שאמונה בכוחה של האסטרולוגיה משפיעה רבות על אופיו של האדם, הצלחותיו, כישלונותיו.
גם אמונת עמנו בדברי הנביאים על קיבוץ נידחינו, והתפילות על כך, בוודאי סייעו גם באופן טבעי להגשים זאת ולשוב לארצנו כיונים אל ארובותיהם.

ניסים גלויים בימינו

במה דברים אמורים שנחלקו הראשונים במהותם של הניסים, בדורות הראשונים. אבל בדורות האחרונים ודאי דלא מיתרחיש לן ניסא , אלא באופן טבעי.
וכבר ראינו בדורות האחרונים שאפילו כאשר עמדו עלינו לכלותינו ^[424], הקב"ה הצילנו מידם בניסים המולבשים באופן טבעי, ולא בניסים שמעל דרך הטבע. על כן כתב השמש ומגן, שהואיל והקב"ה נעשה ממעט בניסים, הרי זה נגד השכל להאמין שיעשה בדורנו ניסים גדולים על חינם, וסירב להאמין במעשייה בילד ^[425]. מעשה דומה הוזכר בחיי עולם (לסטייפלר) סוף פרק יב: "ופה בארץ הקודש נתפרסם אשתקד בשנת תשט"ו בילד בן ד' שנים מעיר באר שבע שהיה יודע על פה בש"ס וראשונים ז"ל בכל מקום שנשאל אע"פ שלא למד עדיין מעולם"}} שידע את כל התורה כולה ^[426]. ואני תמה... שהקב"ה ית"ש כל יכול ליותר מזה, ושינה הטבע בקריעת ים סוף ובעשר המכות וירידת המן וכו'... ומאז נעשה קמצן בניסים. ולא יעשה נס להפוך הטבע כי אם לצורך גדול, ולא לעשותם על מגן... וגם ניסי מגילת אסתר כולם מולבשים בטבע..}}. ומה שהביא מסיפורים בעלמא, שהוא שמע מרב, ששמע גם הוא מרב, מה שהביאו התינוק לפני הרב בישיבה כמש"ל. יאמר לי ידידי, אם זה אמת, מדוע הרב צדקה ז"ל לא העלה המעשה הזה באחד מספריו, דזהו דבר גדול שלא היה כמותו בעולם, והיה צריך לפרסמו ויכתוב שראה בעצמו דבר זה. גם עניין כזה היה מתפרסם בכל העיתונים שבעולם, דלא דבר ריק הוא, והיו מרעישים העולם על זה... אלא ודאי דלא היו דברים מעולם, ורק שמועות שונות שהולכות מפה אל פה אל פה, מזה נולדים דברים חדשים שלא היו ולא יהיו בעולם... ואפילו אילו נכתבו, לא חייבים להאמין בכל מה שהוא נגד השכל, שיהיו ניסים גדולים על חינם"}}.

התפעלות מנפלאות הטבע

בענייני ניסים שבדרך הטבע, יש לשים לב שככל שהאדם מעמיק ומבין בחוקי הטבע, התפעלותו מאותן תופעות מתמעטת ^[427]. עם הבנתנו את חוקי התנועה, איננו מתייחסים לסיבוב הכוכבים כמונהג כפשוטו בכח שאין לו קץ ותכלית, שכן ע"פ ידיעותינו אין צורך בהוספת כוח נוסף למערכת זו. אף על פי כן ברור שאנו מתפעלים מעצם הסידור המדויק של גרמי השמים בהתאמה לצרכי האדם. כך גם לגבי נפלאות עולם החי והצומח, ותופעות טבע שונות}}. מאידך, יש ביכולתו של אדם כזה להתפעל מהסידור המופלא של חוקי הטבע המתאימים בדיוק רב לצרכינו.

ניסים ע"י השטן

יש באגדה שבתלמוד שאירע והקב"ה נתן רשות לשטן לשנות כביכול מחוקי הטבע ^[428]. בעניין זה הוסיף האדמו"ר מסאטמר שיש מהניסים שבדורות האחרונים שנעשו ע"י כוחות הטומאה ^[429]. שם עמוד יט: "ודעו נא כי בהמראה של שווא והבל אשר הראה השטן לצעוק 'ניסים ניסים' הוא נותן כבוד לאבי אבות הטומאה ר"ל, וכן היה בחטא העגל, כמו שהובא ברש"י ז"ל פ' תישא, שבא שטן וערבב את העולם והראה דמות חושך ואפילה וערבוביא, לומר ודאי מת משה, ואח"כ עה"כ כי זה משה האיש פירש"י ז"ל שכמין דמות משה הראה להם השטן שנושאים אותו באוויר רקיע השמיים"}}. שם עמודים כ־כא: "וכפי הנראה גם עכשיו היה הפקידה לגאולה אשר השטן מוסר נפשו לקטרג על זה בתחבולות נוראות ועשה אשר זמם תמונה של אותות ומופתים לסמות עיני העולם"}}.

גדר תורה

יש לדון מה נכלל בגדר "תורה", שהרי יתכן שישנם לימודים נחוצים, ואעפ"כ אינם נכללים בגדר זה. ויש מכך השלכות הלכתיות לגבי יציאת ידי חובה בחיוב לימוד תורה, מצוות ידיעת התורה, חיוב ברכת התורה, הרהור במבואות מטונפות, כבוד הכתבים.
השולחן ערוך הרב כתב שגדר "כל התורה" הוא תנ"ך, כל ההלכות הפסוקות של כל התורה עם הטעמים ודקדוקיהם בכל פרטיהם, האגדות ^[430], התלמוד, הלכות למשה מסיני, סברות ^[431]. דהיינו תנ"ך וכל הלכות פסוקות של כל התורה עם הטעמים כי הן הן פירוש התרי"ג מצוות שבתורה ודקדוקיהם בכל פרטיהם ואף שיש בהן חילוקי דעות הרי אלו ואלו דברי אלוקים חיים ואפילו המצוות שאין נוהגות עכשיו וגם ללמוד כל דברי חכמים שהסמיכום על מדרש הפסוקים שהן ההגדות שנאמר כי אם שמור תשמרון את כל המצווה הזאת ודרשו חכמים שלא תאמר למדתי הלכות די לי תלמוד לומר כל המצווה למוד הלכות ואגדות ומדרש שהוא התלמוד שמפרש טעמי ההלכות שבמשניות וברייתות ומקורם בדרשות הפסוקים שבתורה וההלכות שאין להן דרשה בפסוקים הן קבלה הלכה למשה מסיני או מסברא והכל ניתן למשה מסיני. וכן דברי חכמים שהסמיכום על מדרש הפסוקים שהן ההגדות כמו שדרשו חכמים על פסוק ואתנה לך את לוחות האבן והתורה והמצווה אשר כתבתי להורותם, ומכל מקום לימוד ההלכות קודם ללימוד ההגדות..}}. ועוד אמרו חכמי האמת שכל נפש צריכה לתיקונה לעסוק בפרד"ס כפי מה שהיא יכולה להשיג ולידע..."}}.
עיסוק במרכבה, בכיסא הכבוד ובתיאוריו־כביכול של הקב"ה, נכללים בעיסוק בתורה, וביום הדין לעתיד לבוא נשאלים אף עליהם ^[432]. בא מי שיש בידו תלמוד, הקדוש ברוך הוא אומר לו בני הואיל ונתעסקת בתלמוד, צפית במרכבה, צפית בגאווה שאין הנייה בעולמי אלא בשעה שתלמידי חכמים יושבים ועוסקים בתורה מציצין ומביטין ורואין והוגין המון התלמוד הזה, כיסא כבודי היאך הוא עומד, רגל הראשונה במה היא משמשת, שנייה במה היא משמשת (ג' במה היא משמשת, ד' במה היא משמשת), חשמל היאך הוא עומד, ובכמה פנים הוא מתהפך בשעה אחת, לאי זה רוח הוא משמש, הבקר היאך עומד, כמה פנים של זוהר נראין בין כתפיו, לאיזה רוח משמש (כרוב היאך הוא עומד, לאי זה רוח הוא משמש). גדולה מכולם עיון כיסא הכבוד היאך הוא עומד, עגול הוא כמין מלבן, ומתוקן הוא, כמה גשרים יש בו, כמה הפסק בין גשר לגשר, וכשאני עובר באי זה גשר אני עובר, ובאי זה גשר האופנים עוברים, ובאי זה גשר הגלגלים עוברים. גדולה מכולם מציפורני ועד קודקודי, היאך אני עומד, כמה שיעור בפיסת ידי, וכמה שיעור אצבעות רגליי. גדולה מכולם כיסא כבודי היאך הוא עומד, לאי זה רוח הוא משמש, באחד בשבת לאיזה רוח הוא משמש, בשני בשבת לאיזה רוח הוא משמש, בשלישי בשבת לאיזה רוח הוא משמש, ברביעי בשבת, בחמישי בשבת, בששי בשבת, לאיזה רוח משמשין, וכי לא זהו הדרי, זהו גדולתי זה הדר יופיי שבניי מכירין את כבודי במידה הזאת, ועליו אמר דוד מה רבו מעשיך ה' כולם בחכמה עשית מלאה הארץ קנייניך. מכאן היה ר' ישמעאל אומר אשרי תלמיד חכם שהוא משמר תלמודו בידו, כדי שיהא לו פתחון פה להשיב ליום הדין לפני בוראו, לכך נאמר אורח לחיים שומר מוסר, אבל אם עזב תלמודו והניחו, משיגו בושה וכלימה ליום הדין לכך נאמר ועוזב תוכחת מתעה, אמר ר' בנאה שהקב"ה מרחיקו מלפניו"}}.
עניינים מדעיים שבש"ס כגון רפואות, יש שכתבו שהם חלק מן התורה שבעל פה המסור לנו בקבלה ^[433], ומברכים עליהם ברכת התורה ^[434]. חישובים מדעיים לצורכי הלכה, כגון חישובי תקופות ומולדות על מנת לדעת אם לעבר את השנה ולקדש את החודש, נחשבים לגופי הלכות, דהיינו תורה ממש ^[435]. מגן אבות לרשב"ץ שם ד"ה תקופות: "ואין זה על חישוב תקופות, לדעת אם מעברין את השנה אם לא, כמו שנזכר בסנהדרין (יא ע"ב – יג ע"ב) פרק ראשון, כי זה אינו פרפראות לחכמה, אבל הם גופי הלכות לידע מתי יהיה פסח כדי שלא יאכלו חמץ בפסח וישחטו הפסח בזמנו ולא יבואו לידי כרת, וכן יום הכפורים שהוא בכרת תלוי על פי עיבור שנה, וחלילה שיקרא זה פרפראות לחכמה"}}. תוספות יום טוב שם סוף ד"ה תקופות: "צריך לומר שדברי ר"א חסמא הן על הידיעה מן המהלכים בלבד. ולא מה שנמשך מהם שהוא קידוש החודש ועיבור שנה. שלעניין זה ודאי שהן והן גופי הלכות הן. אבל דברו אשר דיבר הוא לבני אדם שלומדים זה לדעת אותם ושיהיו שלמים בחכמה, ואמר שאין זה אלא פרפראות"}}, וכן בכל שבע החכמות ^[436]. ויש מי שהסתפק לגבי חשבונות של קידוש החודש, וכן על ענייני הגלגלים, כיוון שמקורם בחכמי האומות ^[437]. ויש מי שכתב שהכל תלוי במטרת הלימוד: אם מטרתו לגלות את הרצון האלוקי ולהכיר את דבר ה' – אזי גם לימוד פרטים מדעיים הוא תורה, ואם מטרתו לענייני חולין – גם אם ילמד תנ"ך אין זה לימוד תורה ^[438].
לדעת הרמב"ם, "מעשה בראשית" הוא מדעי הטבע ^[439], הכוללים את חכמות הכוכבים וארבעת היסודות ^[440], והביא בעניין זה גם פרטים שאין מהם תועלת להלכה או למעשה או למהות הבריאה ^[441]. ואעפ"כ כללן במושג "פרדס" ^[442] שהוא חלק מן התורה ^[443]. וחייב לשלש את זמן למידתו, שליש בתורה שבכתב, ושליש בתורה שבעל פה, ושליש יבין וישכיל אחרית דבר מראשיתו... ועניין זה הוא הנקרא גמרא}}. כיצד? היה בעל אומנות והיה עוסק במלאכתו שלוש שעות ביום ובתורה תשע, אותן התשע קורא בשלוש מהן בתורה שבכתב ובשלוש בתורה שבעל פה ובשלוש אחרות מתבונן בדעתו להבין דבר מדבר, ודברי קבלה בכלל תורה שבכתב הן ופירושן בכלל תורה שבעל פה, והעניינים הנקראים פרדס בכלל הגמרא הן"}}. אמנם הרב שך כתב ש"מעשה מרכבה" אינו בכלל תורה, אלא מצווה שבעזרתה ידע ויכיר את הבורא ^[444]. אבל מכל מקום, ידיעת עניינים אלו הוא רק ככלל מצווה שמתוך כך הוא יודע ומכיר את הבורא, אבל אין זו תורה ללמוד ולעת האסור והמותר... ושעל זה נאמר ותלמוד תורה כנגד כולם"}}.
העיסוק בגודל שפלותו של האדם אינו בגדר תורה ^[445]. כך גם דיבורים בענייני מידת דרך ארץ, למרות תועלתם ונחיצותם, אינם בגדר תורה ^[446]. כך גם לימוד מסכת דרך ארץ ^[447]. לגבי לימוד מוסר בחבורה, יש שחשש שהדבר יכול להביא לביטול תורה לגמרי ^[448]. ויש לעיין בכוונתו, שאין זה ברור האם לדעתו עצם לימוד המוסר הוא ביטול תורה}}. אמנם יש להעיר שכאשר הפוסקים דנו במה יש לחשוב בהיותו בבית הכיסא, לא הדריכו לעסוק בענייני מוסר, אלא בענייני חולין גמורים ^[449].

1. תמיד כט ע"א, חולין צ ע"א: "אמר רבי אמי: דיברה תורה לשון הבאי... דכתיב ערים גדולות ובצורות בשמיים. בשמיים ס"ד? אלא – גוזמא"
2. תחילת ספר פיאה (לר' משה אבן תיבון) ד"ה ואין לתמוה: "ואין לתמוה אם נאמרו בסיפורי הכתוב ובהגדות ובתלמוד דברים דרך גוזמא והפלגה ודרך משל. הלא גם במצוות נאמרו דברים דרך משל לפי הקבלה האמיתית לא כמשמעם. כאמרם 'אם זרחה השמש עליו דמים לו' אם ברור לך כשמש (סנהדרין עב ע"א), וכן 'ופרשו השמלה', וכן 'וקצותה את כפה', 'עין תחת עין', שבאה הקבלה שהוא חייב ממון, לא לחסרו אבר, וכן הסירה הקבלה משמעות אמרו 'בעליו אין עמו שלם ישלם'"
3. שמות לב כו־כח: "ויעמוד משה בשער המחנה ויאמר, מי לה' אלי, ויאספו אליו כל בני לוי. ויאמר להם, כה אמר ה' אלוקי ישראל, שימו איש חרבו על ירכו עברו ושובו משער לשער במחנה והרגו איש את אחיו ואיש את רעהו ואיש את קרובו. ויעשו בני לוי כדבר משה, ויפול מן העם ביום ההוא כשלושת אלפי איש"
4. תנא דבי אליהו רבה פרשה ד ד"ה מפני: "ויעמוד משה בשער וגו' ויאמר להם כה אמר ה' וגו'. מעיד אני עלי את השמים ואת הארץ, שלא אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה כך לעמוד בשער המחנה ולומר מי לה' אלי ולומר כה אמר ה' אלוקי ישראל, אלא שהיה משה צדיק דן קל וחומר בעצמו, אמר, אם אני אומר לישראל, הרגו איש את אחיו ואיש את רעהו ואיש את קרובו, יהו ישראל אומרים, לא כך למדתנו, סנהדרין שהורגת נפש אחת בשבוע נקראת מחבלנית, מפני מה אתה הורג שלושת אלפים ביום (אחד), לפיכך תלה בכבוד שלמעלה, שנאמר כה אמר ה' וגו', מה עניין שלאחריו, ויעשו בני לוי כדבר וגו'"
5. מורה נבוכים ח"ב פרק כט: "שכל מה שזכר במעשה בראשית בתורה אינו כולו על פשוטו כפי מה שדמו ממנו ההמון, שאילו היה העניין כן לא היו מסתירים אותו אנשי החכמה ולא היו החכמים ממריצים מליצות בהעלימו ומניעת הסיפור בו בפני ההמון, כי הפשוטים ההם מביאים אם להפסד דמיון גדול והרכבת דיעות רעות בחוק הא־ל ית', או לביטול גמור וכפירה ביסודי התורה, והנכון לעזוב ולהרחיק בחינתם בדמיון לבד והנטייה מן החכמות, ולא כמו שיעשו הדרשנים והמפרשים העניים אשר יחשבו כי ידיעת פירוש המילות היא החכמה, והרבות הדברים והאריכם תוספת אצלם בשלמות"
6. אברבנאל בראשית ג א: "אגיד לך פה שהוא יסוד הפרשה הזאת ואמיתתה, והוא שהנחש לא דיבר כלל אל האשה ולא האשה אליו, כי לא איש דברים הוא"
7. ישועות משיחו (לאברבנאל) חלק שני, עיון שני, פרק א, ד"ה והדרך הב': "והדרך הב' הוא שהחכמים הראשונים היו מדברים בדרך משל וחידה כדי להודיע הדבר המכוון הנמשל, ולא פשטיות המשל, וכמו שהודעתיך פעמים
8. רד"ק בראשית ג כד: "ואת להט החרב המתהפכת – להפחידו עוד, ולפי שהיה העניין במראה אמר להט החרב ולא אמר החרב, והלהט אינו גוף אלא מראה, והלהט הוא המפחיד, כל שכן בהתהפך"
9. מעשה ניסים (לרבי ניסים ב"ר משה ממרסיי) בראשית פרק ב פסוק ח והלאה: "הטוב לנו שנבקש נמשל בדברים שלא נרמזו..
10. כפי שמפורט באריכות ב‎פרק צו
11. אגרות הראיה חלק א, איגרת קלד ד"ה בכלל: "בכלל הנני מוצא לעצמי חובה להעיר את רוחך הטהור, ע"ד הדעות הבאות ע"י המחקרים החדשים, שהם ברובם סותרים את פשטי דברי תורה
12. אגרות הראיה, חלק א, איגרת קלד ד"ה ובכלל: "ובכלל זהו כלל גדול במלחמת הדעות, שכל דעה הבאה לסתור איזה דבר מן התורה, צריכים אנו בתחילה לא דווקא לסתור אותה, כ"א לבנות את ארמון התורה ממעל לה, ובזה הננו מתרוממים על ידה, ובעבור ההתרוממות הזאת הדעות מתגלות. ואח"כ כשאין אנו נלחצים משום דבר, הננו יכולים בלב מלא ביטחון להילחם עליה ג"כ"
13. מאמרי הראיה חלק א, טללי אורות, אות ב ד"ה אע"פ: "אע"פ שנתחלפו התכונות הפנימיות של המדעים בכמה עניינים רוחניים חשובים, בחילוף התקופות והזמנים, מכל מקום התכונה הכללית הולכת ומקפת את כל הזמנים וחליפותיהם
14. דהיינו: קושיות מהותיות שאינן יכולות להתיישב בנקל
15. למשל – מאמרי הראיה חלק א, טללי אורות, אות ב ד"ה יחס: "יחס תורת ההתפתחות בכל מילואיה, אל היהדות וכל עיקריה, בימינו, דומה הוא לאותה ההתנגשות הישנה של ה'קדמות' עם היהדות בימי הפולמוס היוני הרוחני. ובזה הננו צריכים לדרוך באמץ לב במסילתו המדעית של הרמב"ם, אעפ"י שנשתנו עלינו סדרי הזמנים והליכות ההכרות"
16. מורה נבוכים ח"ב פרק מב: "כבר ביארנו שכל מקום שנזכר ראיית מלאך או דיבורו, שאין זה אלא במראה הנבואה או בחלום. בין שפורש הדבר, ובין שלא פורש, כמו שקדם. דע זה והבינהו מאוד מאוד... וירא אליו ה' באלוני ממרא וגו', שכיון שהקדים כלל, והוא שה' נגלה לו, בא לבאר היאך הייתה צורת אותה ההתגלות, ואמר שהוא תחילה ראה שלושה אנשים, ואירע (מה שאירע), ואמרו, ונאמר להם (מה שנאמר). ואמר זה אשר ביאר את הביאור הזה כי דבר אברהם ויאמר אדני אם נא מצאתי חן בעיניך אל נא תעבר מעל עבדך, שגם זה תיאור מה שאמר במראה הנבואה לאחד מהם, ואמר לגדול שבהם אמרו, והבן גם פרשה זו כי היא סוד מן הסודות. וכך אני אומר גם בפרשת יעקב באומרו ויאבק איש עמו, שזה בצורת החזון כיון שנתבאר בסוף שהוא מלאך... וכך פרשת בלעם כולה בדרך ודברי האתון כל זה במראה הנבואה, כיון שנתבאר בסוף דיבר מלאך ה' אליו"
17. רמב"ן בראשית יח א: "ובספר מורה הנבוכים (ח"ב מב) נאמר כי הפרשה כלל ופרט. אמר הכתוב תחילה כי נראה אליו השם במראות הנבואה... ואם כן בא החלום הזה ברוב עניין כחלומות השקר, כי מה תועלת להראות לו כל זה..
18. ואפשר שגם הוא לא דיבר אלא במי שכופר בכך מכל וכל, אך המפרש שהדבר נראה במראה הנבואה לא נחשב כופר
19. שו"ת משנה הלכות (לרב מנשה קליין, "האדמו"ר מאונגוואר") חלק ה סימן קסה ד"ה ועכ"פ: "עכ"פ מבואר לן דהחיוב להאמין בכל התורה, בין בכתב ובין בתורה שבעל פה, ובכל דקדוקיה חסירות ויתירות, בין שהוא דבר הנוגע להלכה ואפילו שאינו אלא מעשה סיפור בעלמא לפי ראות עיני בשר ודם, וכגון מעשה בלעם עם אתונו בפתח ה' את פי האתון והוכיחו לפניו, אף שאין זה נוגע להלכה, ולא ראינו מעשה זה בפועל, וגם נראה דבר זר שהאתון ידבר ורק בלעם ושריו ראו זה – מ"מ הכופר בה כאילו כפר בעשרת הדברות"
20. מורה נבוכים ח"ב תחילת פרק כה: "דע כי אין בריחתנו מן המאמר [הדעה] בקדמות העולם מפני הכתובים אשר באו בתורה בהיות העולם מחודש, כי אין הכתובים המורים על חידוש העולם יותר מן הכתובים המורים על היות השם גשם [הגשמת האלוקים חלילה], ולא שערי הפירוש סתומים בפנינו ולא נמנעים לנו בעניין חידוש העולם, אבל היה אפשר לנו לפרשם כמו שעשינו בהרחקת הגשמות, ואולי זה היה יותר קל הרבה, והיינו יכולים יותר לפרש הפסוקים ההם ולהעמיד קדמות העולם"
21. בהמשך דבריו שם: "אבל אין שום דוחק שיביא אותנו לכך, אלא אילו הוכחה אותה ההשקפה. אבל כיוון שלא הוכחה, לא השקפה זו ניטה אליה"
22. בבא בתרא טו ע"א: "יתיב ההוא מרבנן קמיה דרבי שמואל בר נחמני, ויתיב וקאמר: איוב לא היה ולא נברא אלא משל היה. א"ל, עליך אמר קרא: איש היה בארץ עוץ איוב שמו. אלא מעתה, ולרש אין כל כי אם כבשה אחת קטנה אשר קנה ויחיה וגו', מי הוה? אלא משל בעלמא, הכא נמי משל בעלמא. א"כ, שמו ושם עירו למה?"
23. מורה נבוכים חלק ג תחילת פרק כב: "פרשת איוב המופלאה והנפלאה היא מסוג מה שאנחנו בו, כלומר: שהוא משל לביאור השקפות בני אדם בהשגחה
24. בראשית רבה (וילנא) פרשה נז סי' ד (וכן בירושלמי סוטה פ"ה ה"ו): "ריש לקיש אמר איוב לא היה ולא נהיה, מחלפיה שיטתיה דריש לקיש דתמן אמר ריש לקיש בשם בר קפרא בימי אברהם היה, והכא אמר איוב לא היה ולא נהיה, מאי לא היה ולא נהיה? בייסורים שנכתבו עליו, ולמה נכתבו עליו? אלא שאילו באו עליו היה יכול לעמוד בהן"
25. יעב"ץ בבא בתרא טו ע"א: "והתימה מרבי שמואל בר נחמני שלא גער ביה להוציאו בנזיפה מעלות דופי ח"ו בכתבי קודש כאילו הם ספרי המירם [הומירוס] המכזבים, לא כאלה חלק יעקב חלילה, חולין הוא ומחשבת בעלי פיגול הוא"
26. ועוד יותר קשה עליו מדברי הבראשית רבה והירושלמי הנ"ל, שלדבריהם זו היא מסקנת דברי ריש לקיש
27. קידושין לט ע"ב: "רבי יעקב היא דאמר: שכר מצווה בהאי עלמא ליכא. דתניא, רבי יעקב אומר: אין לך כל מצווה ומצווה שכתובה בתורה שמתן שכרה בצידה, שאין תחיית המתים תלויה בה [שאין מתן שכר אלא לעולם הבא], בכיבוד אב ואם כתיב: למען יאריכון ימיך ולמען ייטב לך, בשילוח הקן כתיב: למען ייטב לך והארכת ימים, הרי שאמר לו אביו עלה לבירה והבא לי גוזלות, ועלה לבירה ושלח את האם ונטל את הבנים, ובחזירתו נפל ומת, היכן טובת ימיו של זה, והיכן אריכות ימיו של זה? אלא, למען ייטב לך – לעולם שכולו טוב, ולמען יאריכון ימיך – לעולם שכולו ארוך..
28. שו"ת הרשב"א ח"א סי' תטז (כתב החרם השני נגד לימוד פילוסופיה): "ואף באבותינו הקדושים שלחו לשונם, מה שלא עשו עובדי עבודה זרה, כי יאמרו על אברהם ושרה כי הוא חומר וצורה, ושנים עשר שבטי ישראל הם שנים עשר מזלות, השמע עם מיום התחלק הארץ לגבולות כדבר הרע הזה או הנשמע כמוהו, כי יחזרו הכל לתוהו ובוהו. ועוד אומרים המנאצים השם כי כלי הקודש המוקדשים האורים והתומים הם כלי האצטורלאב אשר יעשו להם אנשים. הכאלה נמצאו בנים כחשים?" גם רבי ידעיה הבדרשי (הפניני), ב"כתב ההתנצלות" שלו שכתב בתגובה לדברי הרשב"א הללו, הסכים לכך: "הנה אשר סופר לאדוננו, מעשות צורה והמשל באבות הטהורים, ואמרו באברהם ושרה שהם חומר וצורה. העבודה לא כך היה. והנני מעיד על אמיתת העניין אחר החקירה מפי האומר בעצמו, ומפי רבים מן השומעים שהיו במעמד... אמנם מאמר היות שנים עשר בני יעקב אבינו ע"ה הם שנים עשר מזלות – זה לא שמענוהו מעולם ולא הוגד לנו בו דבר. אבל שמענו פעמים רבות מקצת הדרשנים ההפך"
29. מורה נבוכים ח"ב פרק כה: "אבל אין שום דוחק שיביא אותנו לכך [להוציא את הפסוקים מפשטם], אלא אילו הוכחה אותה ההשקפה. אבל כיוון שלא הוכחה, לא השקפה זו ניטה אליה, ולא לאותה ההשקפה האחרת נפנה כלל, אלא ניקח את המקראות כפשוטם"
30. ריא"ז (קונטרס הראיות) סנהדרין צ ע"א: "ואם באת לומר בגן עדן שהוא דרך משל אף על פי שהוא מסומן בנהרות, כל שכן שנוכל לומר על שאר המקראות שהן דרך משל, וזו כפירה גדולה היא, שהרי אמרו חכמים האומר אין תורה מן השמים, ואפילו על פסוק או דקדוק אחד אין לו חלק לעולם הבא, והפותר המקראות דרך משל ומוציאן ממשמעותן כופר בהן, ומבטל כל התורה, ודומה לאומר אין תורה מן השמיים"
31. ספרו של ר' יוסף אשכנזי ("התנא מצפת", מתחילת תקופת האחרונים) (הודפס בתרביץ כח חוברת ב ליקוטים מספרו של ר' יוסף אשכנזי) סוף פרק ו: "הלא כבר אמרו חכמים, כל האומר כל התורה כולה מן השמיים חוץ מאות אחת וכו' – אין לו חלק לעולם הבא. והנה מה לי אם יאמר שדבר זה אינו מן השמיים, או אם יאמר שהוא מן השמיים אך לא רצה במה שכל ישראל מאמינים כו' כי הוא משל. וא"כ הרי הוא כאילו אמר שאותן הדברים הכתובים אינם מן השמיים אלא דברים אחרים שהוא כותב הם מן השמיים, והן אותו הגמול שבדה מליבו, שהרי אין משמעות הדברים הכתובים כדבריו, והוא מכחיש הדברים הכתובים"
32. במדבר יא כא: "ויאמר משה, שש מאות אלף רגלי העם אשר אנכי בקרבו"
33. וכבר שאלו בדרך צחות, שבספר שופטים מפורש שלוש פעמים "ותשקוט הארץ ארבעים שנה", האם בשנה השלושים ותשע כבר חששו, מניסיונם בפעמים הקודמות..
34. תמיד כט ע"א, חולין צ ע"א: "אמר רבי אמי: דיברה תורה לשון הבאי... דכתיב ערים גדולות ובצורות בשמיים. בשמיים ס"ד? אלא – גוזמא"
35. אמרי נועם במדבר א כא בשם נימוקי הרי"ד (רבי ישעיה די טראני, מן הראשונים): "פקודיהם למטה ראובן וגו'. תימה, אפשר שלא חסר או יתר אחד או שניים מכלל סכום החשבון? וי"ל שאין הפסוק מקפיד בדבר מועט, כדכתיב תספרו חמישים יום, ואינם אלא מ"ט, וכן ארבעים יכנו, ואינם אלא תשעה ושלושים"
36. רבי אברהם בן הרמב"ם בראשית מו כו: "ואב[י אבא] ז"ל היה אומר כי (דרך) העברים שכאשר כלה החשבון במספר עשרתי הם ממלאים אותו, ובכן נאמר כאן שבעים אף על פי שהמספר ששים ותשע, כמו שנאמר בעומר תספרו חמישים יום אף על פי שהמספר שבעה שבועות תשעה וארבעים (יום) בלבד, (וכן ארבעים יכנו והמספר הוא רק תשע ושלשים כמו שנתבאר בהלכה וכן זמן שנתעכבו בני ישראל במדבר אמר (בו) הכתוב וינעם במדבר ארבעים שנה והוא היה רק שלשים ותשע כמו שמוכח זה מחשבון השנים למי שיבוא להתבונן בו)"
37. דרך שיחה (תשובות הגר"ח קנייבסקי, בעריכת ר' צבי יברוב) עמודים תח־תט: "שאלה: במניין השבטים שבתורה, אין אף פעם יחידות, איך יתכן שתמיד היה מספר כזה? תשובה: שאלתי פעם את אבא זצ"ל [הסטייפלר], ואני אמרתי כי מה שפחות מחמישים לא נמנה, ומה שיותר מחמישים נמנה למאה..
38. משך חכמה במדבר ג טז: "ויפקוד אותם משה על פי ה' כאשר צווה. יתכן, דכתיב במספר ישראל (א, ג) 'מבן עשרים שנה ומעלה כל יוצא צבא בישראל תפקדו אותם לצבאותם', דלא נמנו רק עשיריות לא אחדים. לכן בכל המספר לא נזכר אחדים. והוא כי כל ראש מבני ישראל נתן מספר אנשיו, והיו שרי עשרות. ומכל מספר הקטן עשו מספר הכולל, ופחות מעשרה לא היה ראש עליהם בלבד. לכן כתיב 'לצבאותם', שאין מחנה פחותה מעשרה, כמבואר ירושלמי סוף פרק קמא דעירובין. ובמספר הלויים מבן חודש ומעלה, שמשה נכנס אל פתח האהל ובת קול יוצאת ואומרת 'כך וכך תינוקות', לא נמנו גם כן אחדים, ו'כאשר ציווה' – במספר ישראל. מה שאין כן במניין הבכורים נזכרו אחדים"
39. אמנם במורה נבוכים ח"ג פרק כו הדגיש שגם החוקים שאין ידוע לנו טעמם, יש להם טעם שנעלם מאיתנו: "ואלה הנקראים חוקים כגון השעטנז ובשר בחלב ושעיר המשתלח... אין המון החכמים סוברים שהם דברים שאין להם טעם כלל, ולא נדרשה בהן תכליות, לפי שזה מביא למעשי ההבל כפי שהזכרנו, אלא סוברים המון החכמים שיש להן טעם, כלומר: תכלית מועילה בהחלט, אלא שהיא נעלמת ממנו, אם מחמת קוצר שכלינו או לחוסר ידיעתנו. והנה כל המצוות לדעתם יש להן טעם, כלומר: שיש לאותו הציווי או האזהרה תכלית מועילה..."
40. רמב"ם הל' מעילה פ"ח ה"ח: "והחוקים הן המצוות שאין טעמן ידוע, אמרו חכמים חוקים חקתי לך ואין לך רשות להרהר בהן... וכל הקורבנות כולן מכלל החוקים הן"
41. גם הקטרת קטורת והתזת מים לטהרה, היו מצויים אצל עובדי עבודה זרה (ספר "אנשי שוליים בתקופת המקרא" פרק ג עמוד 70 הערה 20, בתיאור פולחן ראש השנה הבבלי, ביום שני לחודש ניסן)
42. מורה נבוכים ח"ג פרק לב: "והוא שאי אפשר לצאת מן ההפך אל ההפך פתאום, ולזה אי אפשר לפי טבע האדם שיניח כל מה שהרגיל בו פתאום... והיה המנהג המפורסם בעולם כולו שהיו אז רגילין בו והעבודה הכוללת אשר גדלו עליה, להקריב מיני בעלי חיים בהיכלות ההם אשר היו מעמידים בהם הצלמים ולהשתחוות להם ולקטר לפניהם..
43. רמב"ן ויקרא א ט ד"ה והנה: "והנה הם דברי הבאי, ירפאו שבר גדול וקושיא רבה על נקלה, יעשו שולחן ה' מגואל שאיננו רק להוציא מלבן של רשעים וטפשי עולם, והכתוב אמר כי הם לחם אשה לריח ניחוח"
44. קידושין כא ע"ב (לעניין היתר אשת יפת תואר): "לא דיברה תורה אלא כנגד יצר הרע"
45. דוגמה נוספת ממצוות קבורת המת
46. מורה נבוכים ח"ג פרק מז: "והנה הושגו בדינים אלו [של איסור הכניסה למקדש בטומאה] מטרות רבות: האחת הפרישה מן הגיעולים, והשנייה נצירת המקדש, השלישית התחשבות במפורסם הרגיל, לפי שהיה מחיובי ה'צאבה' [עובדי האלילים הקדמונים, שהרמב"ם מזכירם בכמה מקומות] המייגעים בענייני הטומאה מה שתשמעהו עתה..."
47. לגבי פרטים בבית המקדש השני שדומים למנהגי הגויים, נדון ב‎פרק צח
48. בעיקר בתל טאיינאט שבדרום טורקיה ובעין דארה שבצפון סוריה
49. יוונית ויוונות בארץ ישראל (ר' שאול ליברמן) עמוד 272: "היה קיים כמובן חוק משותף ליהודים ולגויים שאנשים טמאים או שאינם לבושים כיאות היו אסורים לבוא בתחום המקדש. הוסיפו עליהם בני המזרח, היוונים והרומאים, עוברי עבירות מוסריות מסוימות וכן אבלים על מיתת קרוביהם"
50. אנשי שוליים בתקופת המקרא פרק ג עמודים 77–78
51. בתורתו של רבי גדליה נדל עמודים קכב־קכג ד"ה ויבן נח: "הרמב"ם אומר דבר מאוד עמוק. הרמב"ם אומר שיש כאן רגש פשוט ויסודי של האדם. האדם רוצה להיאחז במשהו, הוא אינו יכול לחשוב על הקב"ה רק כעל בלתי־נפתס המשולל מכל תואר... והקב"ה מתחשב בזה... אדם הראשון, כדברי חז"ל, וגם קין והבל ונח, כולם הביאו קרבן לה', כי האדם רוצה לפנות אל הקב"ה, להרגיש את נוכחותו, להרגיש שהוא עובד אותו. נכון, הרגש הזה יכול לסטות גם לעבודה זרה..."). דוגמה לדבר, הרצון לישא אישה ולהעמיד צאצאים, שהוא טבוע בטבע האדם, והיה קיים גם קודם מתן תורה וגם בשאר האומות, והתורה לא באה לחדש את עצם עניין זה, אלא לצוותינו באיזה אופן יש לעשות זאת ^[45], שטבע זה לא יסטה לעבירות.
    יש להעיר שהמורה נבוכים כתב סברה כזו גם לגבי האיסור להיכנס למקדש בטומאה ^[46].
    על כל פנים, לדבריו של המורה נבוכים, אין צורך להתעלם ממי שיטען שישנו דמיון כלשהו בין צורת בית המקדש ^[47] לבין צורותיהם של ממצאי בתי עבודה זרה מסוימים מתקופת בית ראשון ^[48]. וכמובן שיתכן שהללו הושפעו ממקדשו של שלמה. וכן אין קושי בכך שגם אצל הגויים הקדמונים היו איסורים להיכנס לבתי העבודה זרה שלהם לאנשים טמאים, למי שאינם לבושים כיאות, לעוברי עבירות מסוימות ולאבלים ^[49].
    כך גם אין להתעלם מהטענה שכבר נמצא תיעוד שהעמים הקדמונים שקודם מתן תורה, ואף קודם תקופת האבות, נהגו למול את בשר עורלתם. כמו כן התייחסו לצרעת כנגע שמקורו רוחני , ומצריך נידוי מהחברה ^[50]. למען הדיוק יש להעיר לגבי אחד מהמקורות שמובאים שם – הציטוט מ"גילגמש אנכידו והשאול" (שצורף לחלק מגרסאותיו של "עלילות גילגמש", בתור "לוח שנים־עשר") שהוא אינו ברור כלל: במקור המילה "מצורע" אינה ברורה, ובתרגומים השונים נקטו לשונות אחרות
52. האנציקלופדיה העברית, כרך לא, ערך שבת, עמוד 423: "לשבת אין אח ורע בכל ספרות המזרח הקדום, והיא תרומה ישראלית מקורית מיוחדת במינה... אפשר שיש לשבת קשר כלשהו עם ה...[סַפַּתוּ] הבבלי, שהוא שמו של יום מילוי הירח באמצע כל חודש, ובו 'רוגע לב האל'..
53. "פירוש ספר בראשית, מאדם עד נוח", מאת קאסוטו (זהו ספר בפני עצמו, ואינו חלק מהפירוש הידוע), עמודים 41־43: "בשם שָבּתוּ או שָפָּתוּ היו הבבלים והאשורים מכנים את יום מילוי הלבנה, יום ט"ו לחודש, הנועד במיוחד לפולחנם של אל הירח, סין־נגר, ושל האלים הקרובים לו... את היום הזה היו מכנים אוּם נוּח' לבּ, יום מנוחת הלב, כלומר, לפי הפירוש הרווח, יום פיוס ליבם של האלים על ידי הפולחן
54. וכבר העירו על חילוקים רבים ביניהם, עכ"פ בפרטים
55. חוקי חמורבי, המתוארכים לתקופתו של אברהם אבינו לערך, כוללים בין השאר את המשפטים הבאים: "כי יקום איש בדין להיות עד חמס ואין אמת נכון הדבר, אם חטא משפט מוות הוא, מות יומת האיש ההוא", "כי יגנוב איש את בן רעהו מות יומת", "איש כי יענה אשת רעהו המאורשה לו והיא לא ידעה עוד איש ויושבת בבית אביה, מות יומת האיש ההוא ולנערה לא יעשה דבר" (אוצר ישראל ח"ד ערך חמורבי פרק "השתוות משפטי חמורבי למשפטי ישראל")
56. אדר היקר פרק ד ד"ה וכן: "כשבאה האשורולוגיא לעולם, ונקפה את הלבבות, בדמיונים שמצאה, לפי השערותיה הפורחות־באויר, בין תורתנו הקדושה לדברים שבכתבי־היתדות בדעות במוסר ובמעשים. האם הנקיפה הזאת יש לה מוסד שכלי אפילו במעט? וכי אין זה דבר מפורסם שהיה בין הראשונים יודעי דעת אלוקים, נביאים, וגדולי הרוח, מתושלח, חנוך, שם ועבר וכיו"ב? וכי אפשר הוא שלא פעלו כלום על בני דורם, אף־על־פי שלא הוכרה פעולתם כפעולתו הגדולה של 'איתן האזרחי' אברהם אבינו ע"ה, ואיך אפשר שלא יהיה שום רושם כלל בדורותם מהשפעותיהם? והלא הם מוכרחים להיות דומים לענייני תורה"
57. אדר היקר פרק ד ד"ה וכן: "כל הדברים שמצד החינוך שקודם למתן תורה מצאו מקום באומה דבעולם, אם רק היה להם יסוד מוסרי, והיה אפשר להעלותם למעלה מוסרית נצחית ומתפתחת, השאירתם התורה האלוקית. ובהשקפה יותר בהירה הוא היסוד הנאמן לההכרה התרבותית הטובה הנמצאת בעמק טבע האדם, באופן ש'זה ספר תולדות אדם' הוא כלל כל התורה כולה"
58. סיפורי המבול נזכרו בתרבויות רבות מאוד. הגרסה הקרובה ביותר לדברי התורה היא "עלילות גילגמש", המתוארך בערך לתקופתו של נוח (המאה ה־21 לפנה"ס). בלוח האחד־עשר שם מסופר (מתוך בית ועד לחכמים לר' ישראל חיים דייכס, חוברת יא, עמודים 5–10): "העיר הזאת עתיקה היא. האלים אשר בקרבה נשאם רוחם להביא מבול... עשה לך בית, בנה לך אוניה. עזוב את הונך, מלט את נפשך. שנא את רכושך, בקש את חייך. הבא את כל זרע החיים אל תוך האוניה. האוניה אשר תבנה, מידותיה תמודדנה, רוחבה ואורכה שוות תהיינה, אל הים תביאנה..
59. בראשית מפורש ע"י הרטום, מבואות בעריכת קאסוטו, מבוא לתורה, ד"ה במקרים: "במקרים רבים יש דמיון חיצוני בין סיפורי התורה וחוקיה ובין אגדות של עמים אחרים במזרח הקדמון וחוקיהם"
60. לנבוכי הדור (הראי"ה קוק) פרק לב ד"ה ובזה: "שהרבה דברים שנאמרו בתורה בין במצוות בין בסיפורים, ודאי מוכרח שדוגמתם ימצאו כבר בדברי גדולי וחסידי האומות הקדמונים, אלא, שהאור האלוקי המפלש עד סוף כל הדורות של נבואת משה רבינו ע"ה, ביררה וזיככה אותם ממה שעלה בהם מהערבוביא והטעות. וכל מה שנמצא תועלת קיימת בעשייתו וסיפורו, נתקרב על פי חפץ עליון הכולל הכל יחד, ואין ישראל משתבחים כלל בתור ממציאים לחוקי המוסר והיושר בעולם, ואפילו לא לממציאים שורש אחדות השי"ת"
61. שמות רבה (וילנא) פרשה ה סי' יח: "תכבד העבודה על האנשים, מלמד שהיו בידם מגילות שהיו משתעשעין בהם משבת לשבת לומר שהקדוש ב"ה גואלן"
62. דעת מקרא, משלי, מבוא, עמודים 74–76: "מצויים דמיונות עניין (ולעיתים אף דמיונות לשון) בין דבריהם של חכמי מצריים אלה לבין מספר משלים המובאים בספרנו [משלי]..
63. שמות רבה (וילנא) פרשה ה סימן כב: "בנוהג שבעולם, בשר ודם האומר לחבירו למה אתה עושה כן – הוא כועס עליו, ומשה אמר לפני הקדוש ברוך הוא למה הרעותה לעם הזה? אלא כך אמר לפני הקדוש ברוך הוא: נטלתי ספר בראשית וקראתי בו וראיתי מעשיהן של דור המבול היאך נידונו מידת הדין היתה, ומעשה דור הפלגה של סדומיים...").
    בוודאי שאין קושי בכך שישנם דמיונות בין משלים בודדים מספר משלי לבין דבריהם של חכמי מצריים הקדמונים ^[62]. אך קרוב מכולם לספר משלי הוא ספרו של החכם המצרי אַמֶנוֹפֶּה [אמנ־אמ־אפה, אמנמאפת]... זמנו שנוי במחלוקת בין החוקרים. יש מקדימים אותו לימי השופטים [וזו דעת רוב החוקרים], ויש מאחרים אותו סמוך לזמן חורבן בית ראשון..
64. דעת מקרא, משלי, מבוא, עמוד 74: החכם המצרי אַני (שהיה קרוב לימי דוד ושלמה, ויש מקדימים במאה או מאתיים שנה): "הישמר מאישה זרה, אשר לא ידעו אותה בעירה. אל תבט אליה בלכתה, אל תדענה בגוף... 'אני יפה' תאמר אליך יום יום, חטא מוות לשמוע זאת, אל תלך אחריה פן תיקח את ליבך"
65. דעת מקרא, משלי, נספח ה: א. אַמֶנֶמוֹפֶּה בית 3, סעיפים 8–12: "הט אוזנך ושמע אשר יאמרו וליבך תשית לדעתם, טוב תת אותם בליבך, אוי לעובר עליהם"
66. משלי כב יז – סוף פרק כד, ע"פ החלוקה המקובלת הם הקובץ השלישי, המכונה "דברי חכמים"
67. משלי כב יז
68. לגבי לימוד רעיונות מוסריים מחכמי האומות, עיין לקמן ‎פרק צח בכותרת "חלקי הנפש ועבודת מידות"
69. מגילה טז ע"א
70. איכה רבה ב יג
71. ובוודאי שאין שום קושי מהדמיונות בין ספר "משלי אחיקר" למשלים בודדים בספר משלי (הובאו בדעת מקרא משלי נספח ו), שהרי אחיקר היה סופרו של סנחריב, ובוודאי שהיה מאוחר בהרבה לשלמה המלך
72. מלכים־א ה י: "ותרב חכמת שלמה מחכמת כל בני קדם ומכל חכמת מצרים"
73. אבן עזרא איוב ב יא: "והקרוב אלי כי הוא ספר מתורגם, על כן הוא קשה בפירוש כדרך כל ספר מתורגם"
74. בית נאמן (הרב מאזוז) עלון מספר 421, מוצאי שבת פרשת דברים תשפ"ד, אות יט: "האבן עזרא אומר, יכול להיות שהספר הזה מתורגם. כלומר: משה רבינו ראה ספר כזה בשפה אחרת ותרגם אותו לעברית"
75. חגיגה ו ע"א־ע"ב, סוטה לז ע"ב, זבחים קטו ע"ב: "דתניא, רבי ישמעאל אומר: כללות נאמרו בסיני ופרטות באהל מועד"
76. חגיגה ו ע"ב, סוטה לז ע"ב, זבחים קטו ע"ב: "ר' עקיבא אומר: כללות ופרטות נאמרו בסיני"
77. הרי לא יעלה על הדעת שבשנה הראשונה לצאתם ממצרים נודעו להם כל מאורעותיהם העתידיים בארבעים השנים הבאות
78. דהיינו, מייד לאחר מעבר ים סוף
79. שבת פז ע"ב: "בשבת דמרה, דכתיב, כאשר ציווך ה' אלוקיך, ואמר רב יהודה אמר רב: כאשר ציווך – במרה"
80. רש"י שמות טו כה: "במרה נתן להם מקצת פרשיות של תורה שיתעסקו בהם, שבת ופרה אדומה ודינין"
81. שמות רבה (וילנא) פרשה ה סי' יח: "תכבד העבודה על האנשים, מלמד שהיו בידם מגילות שהיו משתעשעין בהם משבת לשבת לומר שהקדוש ב"ה גואלן"
82. שמות רבה (וילנא) פרשה ה סימן כב: "בנוהג שבעולם, בשר ודם האומר לחבירו למה אתה עושה כן – הוא כועס עליו, ומשה אמר לפני הקדוש ברוך הוא למה הרעותה לעם הזה? אלא כך אמר לפני הקדוש ברוך הוא: נטלתי ספר בראשית וקראתי בו וראיתי מעשיהן של דור המבול היאך נדונו מדת הדין היתה, ומעשה דור הפלגה של סדומיים..."
83. בכור שור (מבעלי התוספות, מכונה גם "ר"י מאורליינ"ש", מגדולי תלמידיו של רבינו תם) דברים א א: "ומונה והולך המקומות שנתנה להם תורה. ונקט 'פארן' דזהו 'סיני' תחילה, שהוא עיקר נתינת התורה, ואחר כך 'מרה' דכתיב בה 'שם שם לו חוק ומשפט', ולבן־וחצרות, כמו 'שדה חצרות', ו'שדה' קורא 'לבן' כמו 'שדה לבן', שאף שם נאמר מקצת התורה, אי נמי על שם שנתנגעה מרים שם, קורא 'חצרות' – 'לבן', דכתיב 'והנה מרים מצורעת כשלג', שהוא 'לבן'. ודי זהב: אהל מועד, לפי שהיו הקרשים מצופים זהב, וכתיב 'והמלאכה היתה דיים לכל המלאכה', קורא לו די זהב, ושם נמי נתנה (תורה) דכתיב ויקרא אל משה (וידבר ה' אליו מאהל מועד) וציווה שם כל הקרבנות, ולכך מנה אותם מקומות שנתנה בהם תורה שהוא רוצה לסדר, כי תורה מקומות מקומות נתנה
84. חתם סופר נידה מט ע"ב ד"ה אלא: "ולא מיבעיא למ"ד פ"ק דחגיגה כללות נאמרו בסיני ולא פרטות נמצא שלא נאמרה פרשת מקרב אחיך תשים עליך מלך עד משנה תורה, אם כן פשיטא שהוצרך לומר איתך שלא יתמנה גר שאין אימו מישראל, אלא אפי' למ"ד כללות ופרטות נאמרו בסיני, מ"מ פרשת מינוי מלך לא נאמרה..."
85. שו"ת שואל ומשיב מהדורה תניינא חלק ג סימן קכג ד"ה והנה: "דבאמת מה דאמרו בסיני נאמר להם היינו מהר סיני נאמר להם אבל לא תיכף ואז במעמד הנבחר נאמר להם רק העשרת הדברות ואח"כ טרם שנקבע האהל מועד נאמר להם מהר סיני כל הדברים"
86. גיטין ס ע"א: "א"ר יוחנן משום רבי בנאה: תורה – מגילה מגילה ניתנה... ר"ש בן לקיש אומר: תורה – חתומה ניתנה"
87. רמב"ם בהקדמתו לפרק חלק, היסוד השמיני: "ואין (ידוע) [יודע] היאך הגיעה, אלא הוא משה עליו השלום שהגיע לו. וכי הוא היה כמו סופר, שקוראים לו והוא כותב כל מאורעות הימים, הסיפורים והמצוות"
88. לנבוכי הדור (הראי"ה קוק) פרק נב ד"ה ובתורה: "ובתורה מן השמיים שהיא צריכה בציורה לביאור עניין הנבואה, הנה לא בא לנו בקבלה דבר ברור על דבר ציור הנבואה וערכה, ממילא מובן שכל מה שנצייר בדרך חיובי הוא רק דבר דמיוני עולה על הלב שאין זה שום עניין ליסוד תורה ואמונה
89. אריכות בכל זה בתורה שלמה חלק יט מילואים פרק ט, עמוד שעד והלאה
90. בבא בתרא טו ע"א: "אמר מר: יהושע כתב ספרו ושמונה פסוקים שבתורה. תניא כמאן דאמר: שמונה פסוקים שבתורה יהושע כתבן, דתניא: וימת שם משה עבד ה' – אפשר משה (מת) [חי] וכתב וימת שם משה? אלא, עד כאן כתב משה, מכאן ואילך כתב יהושע, דברי ר"י, ואמרי לה ר' נחמיה. אמר לו ר"ש: אפשר ס"ת חסר אות אחת וכתיב: לקוח את ספר התורה הזה? אלא, עד כאן הקדוש ברוך הוא אומר ומשה אומר וכותב, מכאן ואילך הקדוש ברוך הוא אומר ומשה כותב בדמע, כמו שנאמר להלן: ויאמר להם ברוך מפיו יקרא אלי את כל הדברים האלה ואני כותב על הספר בדיו"
91. אבן עזרא דברים לד א: "ויעל משה – לפי דעתי, כי מזה הפסוק כתב יהושע, כי אחר שעלה משה לא כתב, ובדרך נבואה כתבו. והעד: ויראהו ה' גם ויאמר ה' אליו, גם ויקבור"
92. אבן עזרא בסוף התורה דברים לד ו: "עד היום הזה – דברי יהושע. ויתכן שכתב זה באחרית ימיו"
93. רבינו בחיי דברים לד א: "ויעל משה. כתב החכם רבי אברהם ז"ל: לפי דעתי כי מזה הפסוק ואילך כתב יהושע... ואינו אמת, ואין פירושו נכון. אבל הנכון להאמין והקבלה האמיתית שיש לנו, כי משה כתב התורה כלה מ"בראשית" עד "לעיני כל ישראל" הכל מפי הגבורה. והנה משה כמעתיק מספר קדמון מתחלה ועד סוף אות באות..."
94. משנה ברורה סי' תכח ס"ק כא: "אין מפסיקין בהם – לחלקן לשני קרואים, והטעם דיש בהן שינוי משאר ס"ת דיהושע כתבן, ואפילו למ"ד דמשה כתבן בדמע הואיל שיש שינוי בהן שנכתבו בדמע נשתנו שלא לחלקן כשאר ס"ת"
95. ספר הג"ן (לרבי אהרן בן רבי יוסי הכהן, מבעלי התוספות) בראשית לו לא (לגבי המלכים אשא מלכו בארץ אדום לפני מלוך מלך לבני ישראל): "איכא למימר דמשה כתבם בנבואה"
96. אבן עזרא דברים א ב: "בעבר הירדן, במדבר, בערבה. ואם תבין סוד (השרים) [השנים] עשר, גם ויכתוב משה (דברים לא כב), והכנעני אז בארץ (בראשית יב ו), בהר ד' יראה (בראשית כב יד), והנה ערשו ערש ברזל (דברים ג יא) – תכיר האמת"
97. צפנת פענח (לרבי יוסף טוב עלם הספרדי, מתקופת הראשונים, מראשוני מפרשי האבן עזרא) בראשית יב: "ולפי זה נראה שלא כתב משה זאת המילה בכאן, רק יהושע או אחד משאר הנביאים כתבוה... ואחר שיש לנו להאמין בדברי קבלה ובדברי נבואה, מה לי שכתבו משה או שכתבו נביא אחר, הואיל ודברי כולם אמת והם נבואה"
98. צפנת פענח בראשית יב: "זה הסוד אין ראוי להודיעו לבני אדם, בעבור שלא יזלזלו בתורה... המשכיל יודע כי זה לא יזיק, רק הפתאים יאשימו על ככה"
99. מרגליות טובה, תחילת ספר דברים, תמצית המקור חיים: "ואם תבין סוד השנים עשר... ויש אומרים כי דעתו של החכם כי מן ויעל משה יהושע כתב, כאשר אמר החכם בפרשת וזאת הברכה בפסוק ויעל משה. אבל באמת כי החכם ז"ל אינו סובר זה, רק כל אלה נאמרו למשה בדרך נבואה וכתבם כך"
100. ועל כך כתב בפירוש מחוקקי יהודה על האבן עזרא, תחילת דברים, קרני אור אות ד: "מוכרח אני להודיע כי שקר וכזב כתב שפינוזה בראש פרק שמיני מספרו... באומרו כי ראב"ע כתב ברמז כי לא משה כתב ספר התורה. והנה אמת כי ראב"ע רמז דרך סוד, אך אין בכל דבריו ובכל רמיזותיו שום מקום לחשוב עליו שלא האמין כי משה כתב ספרו... והנה הכל יודעים כי ראב"ע באומרו 'ואם תבין סוד השנים עשר' כוונתו [רק] על י"ב פסוקים אחרונים שבתורה, הכוללים סיפור מיתתו של מזה, שהדעת נותנת שלא כתבם הוא עצמו"
101. אבות דרבי נתן פרק לד סוף ד"ה עשר נקודות: "כיוצא בו הנסתרות לה' אלקינו והנגלות לנ"ו ולבני"נו (דברים כ"ט כ"ח). נקוד על לנ"ו ולבני"נו ועל ע' שבעד, למה? אלא כך אמר עזרא: אם יבוא אליהו ויאמר לי 'מפני מה כתבת כך?' אומר אני לו: כבר ניקדתי עליהן, ואם אומר לי 'יפה כתבת' – אעבור נקודה מעליהן"
102. דעת זקנים מבעלי התוספות דברים כט כח: "ובמסורת הגדולה שנינו, דבעי על הנקודה הזאת דלנו ולבנינו למאי אתא. ומשני שכך אמר עזרא הסופר כשכתב בתורה: אם יבוא משה רבינו וישאל למה כתבת זה? אומר לו: לכך ניקדתי עליהם. ואם יאמר יפה כתבת – אעביר הנקודה מעליהם. משמע שהיה מסופק בנגלות אם הם לנו ולבנינו קודם שעברו ישראל את הירדן אם לאו, ולפיכך ניקד עליהם"
103. רש"י בראשית יב כח: "ואברהם עודנו עומד לפני ה' – והלא לא הלך לעמוד לפניו, אלא הקדוש ברוך הוא בא אצלו ואמר לו זעקת סדום ועמורה כי רבה, והיה לו לכתוב וה' עודנו עומד לפני אברהם. אלא תיקון סופרים הוא זה"
104. רבי אליהו מזרחי (רא"ם) דברים כח ל: "אינו רוצה לומר שהסופרים תיקנו זה מעצמם... ועוד שאם היה זה התיקון של סופרים, מהו זה שאמר: "והכתוב כינהו לשבח"? אלא הכי פירושו: שהכתוב כנה זה כדרך תיקוני סופרים, שמנהגם לכנות הכתוב לתקון הלשון לפי כונתם. וכן מצאתי בספר אחד ישן, שהיה כתוב בו: תיקון סופרים – דברים סתורים בתורה ובמקרא, שאינן כתובין כתקונן. וחכמי ארץ קוראין אותן "תיקון סופרים", ולא שתקנו אותם, שמחקו וכתבו מה שכתב משה רבינו בתורה ומה שכתבו הנביאים בשאר הספרים, אלא מתחלה שכתבוהו, על כינוייו כתבוהו. והסופרים לא חסרו ולא הותירו. וכך היו ראויין להקרות 'כינוי כתובים'"
105. המדרש (המכונה גם "ילמדנו") קרוי על שם האמורא רבי תנחומא בר אבא, אך יש בו הוספות מתקופת הגאונים
106. מדרש תנחומא (ורשא) פרשת בשלח סי' טז: "וכינהו הכתוב שהוא תיקון סופרים אנשי כנסת הגדולה... כיוצא בו (במדבר יב) אל נא תהי כמת אשר בצאתו מרחם אימנו ויאכל חצי בשרנו, אלא שכינהו הכתוב... אלא שכינו פסוקים אלו אנשי כנסת הגדולה, ולכך נקראו סופרים שהיו סופרים כל אותיות שבתורה ודורשין אותו... והם תיקנו"
107. הערוך ערך כבד א: "תיקון סופרים, ומפורש בילמדנו [תנחומא שהובא לעיל] כי הנוגע בהם כנוגע בבבת עינו. בספרים הראשונים הוא כתוב 'בבבת עיני'"
108. מתנות כהונה על מדרש רבה שמות פרשה ל סי' טו (פרשת משפטים) ד"ה שתיקנו: "שתיקנו הסייג הזה, כלומר תיקון סופרים הוא, ולקרותו 'כבבת עינו', שלפי האמת צריך להיות 'עיני', ומוסב על הקב"ה, אלא שהסופרים תיקנו וסייגו לקרותו 'עינו' מפני כבודו של הקב"ה"
109. כתב יד של הספר "מושב זקנים" – קובץ פירושי רבותינו בעלי התוספות לתורה. נדפס ב"המעיין" כרך יב גיליון ד תמוז תשל"ב "ספר מושב זקנים", מאת הרב יצחק לנגה, עמוד 83: "ואלה המלכים. פרשב"ם שפרשה זו נכתבה בימי שופטים. וקשה, אפשר ספר תורה חסר ונקראת על שם משה רינו? כדמקשינן בספרי. ועוד קשה, שהרי כמה מקראות שכתב משה רבינו על שם העתיק, כמו שפרש"י בפרשת בראשית כוש ואשור ולא היו עדיין ונכתבו במקרא על שם העתיד. גמגום"
110. מבעלי התוספות (מכונה גם: ר"י מאורליינ"ש), מגדולי תלמידיו של רבינו תם
111. בפירושו על התורה בראשית לו לא: "אלה המלכים. שמא משה ייחסם עד לו, ואם קדם הבאים אחריו עד שאול מלך ישראל. ואיכא למימר משה כתבם בנבואה"
112. פירושי¬ התורה לרבי יהודה החסיד (מהדורה ראשונה תשל"ה, במהדורה השנייה – גם היא משנת תשל"ה – הושמטו קטעים אלה) בראשית לו לט (וכן בדברים ב ח): "לכן כתבו בימי כנסת הגדולה בחומש שלא תתמה איך בא עציון־גבר לאדום כמו שכתוב בדברי הימים"
113. פירושי התורה לרבי יהודה החסיד במדבר כא יז: "אז ישיר ישראל את השירה הזאת. פירוש זהו הלל הגדול, שלאחר שניצלו מסיחון ועוג ועברו נחל ארנון, אז נעשה זה השיר, ובחומש היה כתוב, אלא שדוד המלך הסיר כל מזמורי יתמי של משה שבחומש וחיברן בספר תהילים שלו. ותדע לך, 'נותן לחם לכל בשר', על מן אמרו. וסיחון ועוג הזכיר... בא יהושע והוסיף... וכשדוד כיבש את ציון הוסיף גם הוא שיטה אחת 'ברוך ה' מציון שוכן ירושלים הללוי־ה'"
114. ספר ציוני (רבי מנחם ציוני, מקובל מתקופת הראשונים), פרשת חוקת, על הפסוק "אז ישיר משה": כתב הרב יהודה החסיד, זה הלל הגדול, שאחר שניצולו מסיחון ועוד ועברו נחל ארנון נעשה זה השיר, והיה כתוב בחומש עד שבא דוד המלך עליו השלום והסיר מזמור דמשה וחיברו בתהילים. ותדע שכן הוא, ש'נותן לחם לכל בשר כי לעולם חסדו, הודו לא־ל השמים כי לעולם חסדו' קאי על 'המטיר להם לחם מן השמים'... ושדוד כיש הוסיף גם הוא 'ברוך ה' מציון שוכן ירושלים הללויה'"
115. מדרש חסרות ויתירות במדבר סי' צח (הובא בבתי מדרשות חלק ב): "תרין פסוקין שאליהן נונין הפוכים, ונטפלו בתורה, שהן מנבואת אלדד ומידד"
116. רמב"ן במדבר כא א: "והשלים עוד בכאן לספר, כי החרימו ישראל גם את עריהם אחרי בואם בארץ כנען אחרי מות יהושע לקיים את נדרם אשר נדרו ויקראו שם הערים חרמה, והוא מה שנאמר בספר שופטים... ושם נשלם הנדר הזה, אבל השלים הכתוב להזכיר העניין בכאן, וזה כעניין הפרשה שאמרה ברדת המן... את המן אכלו עד בואם אל קצה ארץ כנען, והוא לאחר מיתתו של משה עד ממחרת הפסח. וכן אלה שמות האנשים אשר ינחלו לכם את הארץ וגו', נבואה שיהיו חיים וקיימים, כי לא יתכן שיהיה השם מייחד להם אנשים על הספק אבל היה ראוי שיצווה ליהושע בעת החלוקה"
117. אברבנאל במדבר כא א: "ולכן כתב הרמב"ן במקום הזה וז"ל: 'אבל השלים הכתוב להזכיר כאן העניין והוא כעניין הפרשה שנאמרה ברדת המן ובני ישראל אכלו את המן מ' שנה עד בואם אל ארץ נושבת את המן אכלו עד בואם אל קצה ארץ כנען והוא לאחר מיתתו של משה ממחרת הפסח וגו, כי הרב כיסתה כלימה פניו לכתוב שיהושע כתב זה. והניח הדבר בסתם שהכתוב השלימו אבל לא זכר מי היה הכותב, כיוון שלא היה משה עליו השלום. והדעת הזה בכללו לקחהו הראב"ע מדברי הקראים שבפירושי התורה אשר להם נמנו וגמרו שלא כתב זה משה, והרמב"ן נטה אחרי הראב"ע, והתימה משלמות תורתו וקדושתו שיצא מפיו שיש בתורה דבר שלא כתב משה. והם אם כן בכלל כי דבר ה' בזה"
118. מעשה ניסים (ר' ניסים ממרסיי) פרק יא עמוד 148: "וכבר כלל החכם רבינו משה ז"ל [הרמב"ם] עיקרי דתנו, דת משה, הנתונה לו מפי הגבורה, ואמר שהם שלושה עשר עיקרים, והם... ותורה מן השמיים ורבת התועלת"
119. שם עמודים 159-160: "וכן הכופר האומר 'אין תורה מן השמיים' – הוא על אחד משני אלו הפנים: אם שיאמר שאין בה תועלת ושאינה אלא מפי משה... והדבר השני... יאמר שאיננה ב'לך אמור', מן השמיים ההגעה, שכבר אמרנו, רק יאמר בה שהיא עצת השכל האנושי הניתן לו מן השמיים להתגדר בו, ולא זולת זה, והוא גם כן כופר וראוי לבערו מן העולם"
120. ויקרא רבה (וילנא) פרשה א סימן ז: "ויקרא אל משה. מה כתיב למעלה מהעניין פ' משכן כאשר ציווה ה' את משה. משל למלך שציווה את עבדו וא"ל: בנה לי פלטין. על כל דבר ודבר שהיה בונה היה כותב עליו שמו של מלך, והיה בונה כתלים וכותב עליהן שמו של מלך, היה מעמיד עמודים וכותב עליהן שמו של מלך, היה מקרה בקורות והיה כותב עליהן שמו של מלך. לימים נכנס המלך לתוך פלטין, על כל דבר ודבר שהיה מביט היה מוצא שמו כתוב עליו, אמר: כל הכבוד הזה עשה לי עבדי ואני מבפנים והוא מבחוץ? קראו לו שיכנס לפני ולפנים
121. מעשה ניסים (ר' ניסים ממרסיי) פרק יב עמודים 177-178: "ויקרא אל משה... משל למלך שציווה לעבדו ואמר לו בנה לי פלטרין... כך בשעה שאמר לו הקב"ה למשה 'עשה לי משכן' – על כל דבר ודבר שהיה עושה היה כותב 'כאשר ציווה ה' את משה'..
122. משנה סנהדרין פ"י מ"א: "ואלו שאין להם חלק לעולם הבא: האומר אין תחיית המתים מן התורה ואין תורה מן השמים ואפיקורס"
123. סנהדרין צט ע"א: "תניא אידך: כי דבר ה' בזה – זה האומר אין תורה מן השמים. ואפילו אמר: כל התורה כולה מן השמים, חוץ מפסוק זה שלא אמרו הקדוש ברוך הוא אלא משה מפי עצמו – זהו כי דבר ה' בזה. ואפילו אמר: כל התורה כולה מן השמים, חוץ מדקדוק זה, מקל וחומר זה, מגזירה שווה זו – זה הוא כי דבר ה' בזה"
124. רמב"ם הל' תשובה פ"ג ה"ח: "האומר שאין התורה מעם ה', אפילו פסוק אחד, אפילו תיבה אחת, אם אמר משה אמרו מפי עצמו – הרי זה כופר בתורה"
125. מקור חיים (לרבי שמואל צרצה, מתקופת הראשונים) תחילת ספר דברים: "ומה שאמר 'ואם תבין סוד השנים עשר... וכבר אמרו רז"ל במסכת סנהדרין כל האומר אין תורה מן השמים ואפילו אמר כל התורה (מן השמים) כולה מן השמים חוץ מקל וחומר זה, חוץ מדקדוק זה, אין לו חלק לעולם הבא, ואפילו אמר כל התורה מן השמים חוץ מפסוק זה שלא אמרו הקב"ה אלא משה כתבו מעצמו, אין לו חלק לעולם הבא. ואם כן נאמר שהאדון אבן עזרא סובר זה? חס ושלום, כי הוא אינו סובר זה. והאמת כי כמו שנראה לרבי יהודה [בבבא בתרא טו ע"א, ששמונת הפסוקים שבסוף התורה נכתבו ע"י יהושע] כך נראה לו ז"ל והפסוקים מורים כן. ואין הלכה כרבי יהודה אלא כרבי שמעון, שאמר 'וכי אפשר ספר תורה חסר אות אחת, והלוא כבר נאמר לקוח את ספר התורה הזה, אלא על כורחך הקדוש ברוך הוא אומר ומשה כותב, מכאן ואילך הקדוש ברוך הוא אומר ומשה כותב בדמע', וכן כל אלה הפסוקים נאמרו למשה בדרך נבואה וכתבם משה"
126. צפנת פענח (לרבי יוסף טוב עלם הספרדי (השני), מתקופת הראשונים) בראשית יב: "ואם תאמר עוד, הנה אמרו רבותינו ז"ל בסנהדרין פרק חלק, שאפילו אמר כל התורה כולה מן השמיים חוץ מפסוק זה שלא אמרו הקב"ה אלא משה מפי עצמו אמרו, עליו הכתוב אומר כי דבר ה' בזה. יש להשיב כי זה על עניין המצוות, כאשר אמרנו למעלה, ולא על הסיפורים"
127. שם: "זה הסוד אין ראוי להודיעו לבני אדם, בעבור שלא יזלזלו בתורה... המשכיל יודע כי זה לא יזיק, רק הפתאים יאשימו על ככה"
128. בשיטת רבי יהודה, ששמונת הפסוקים האחרונים שבתורה לא נכתבו ע"י משה
129. מגילת סתרים (לרבינו שמואל מוטוט, מתקופת הראשונים) תחילת ספר דברים: "ומה שאמרו ז"ל במשנת פרק חלק, ואמרו על זה בגמרא 'כי דבר ה' בזה זה האומר אין תורה מן השמים, ואפילו אמר כל התורה כולה מן השמים חוץ מפסוק זה שלא אמרו הקב"ה אלא משה מעצמו אמרו או אפילו אמר כל התורה כולה מן השמים חוץ מדקדוק זה (זה), מגזירה שווה זו – זהו דבר ה' בזה' – שלא ראי זה כראי זה, כי חס ושלום האומר כן סותר, וזה אינו סותר, וכפי שנראה לרבי יהודה לאמר על אלה [שמונת הפסוקים שבסוף התורה] כך נראה לו לחכם [האבן עזרא] שיכול לומר באלה השאר שנכתבו לבאר ולתקן קשר הדברים וטעמם"
130. צפנת פענח (לרבי יוסף טוב עלם הספרדי (השני)) בראשית יב: "ואם תאמר, הנה כתוב לא תוסיף עליו... אם הוסיף נביא מילה או מילות לבאר הדבר כאשר שמע מפי הקבלה – אין זו תוספת... כי היה בידם כוח להוסיף מילות כדי לבאר, וקל וחומר שיש כח ביד נביא להוסיף מילה בדברי נביא לפרש דבריו..."
131. לנבוכי הדור (הראי"ה קוק) פרק נב ד"ה ובתורה: "ובתורה מן השמיים שהיא צריכה בציורה לביאור עניין הנבואה, הנה לא בא לנו בקבלה דבר ברור על דבר ציור הנבואה וערכה, ממילא מובן שכל מה שנצייר בדרך חיובי הוא רק דבר דמיוני עולה על הלב שאין זה שום עניין ליסוד תורה ואמונה
132. שו"ת מלכי בקודש (הרב חיים הירשנזון), חלק ב, תשובה ו סעיף ד ד"ה ומחבר וד"ה ואיך: "ומחבר פיוט 'אני מאמין' אשר אני קורא אותו בשם 'פיוט' לא מפני רוח פיוטי אשר בו, רק מפני התייסדו לאמירה כמו קרובץ ופיוט, לא להיגיון ויגיעה, והוא העתיק בלשון העם את הי"ג יסודות אשר כתב הרמב"ם ז"ל בפירוש המשנה א' דחלק, לא דייק הפייטני הזה בלשונו, במה שכתב שכל התורה 'המצויה עתה בידינו' היא הנתונה למרע"ה, במקום לכתוב שכל התורה כולה שכתבה משה רבינו ע"ה נתנה מפי ה' אליו, או נכתבה ממנו על פי ה', כי זה לשון הרמב"ם ז"ל שם היסוד השמיני הוא 'התורה מן השמים', והוא שנאמין 'כי כל התורה בזאת הנתונה ע"י משה רבינו ע"ה שהיא כולה מפי הגבורה'..
133. גדולים מעשי ה' (לרבי אליעזר אשכנזי בן רבי אליה הרופא, מראשוני האחרונים) חלק א, מעשי אבות, פרק ג: "ובאומרו והכנעני אז בארץ פירש הראב"ע וז"ל יתכן שארץ כנען תפשה כנען מייד אחר, ואם אינו כן יש לו סוד והמשכיל ידום, עכ"ל. והנה נמשך אחרי כוונתו המשובשת לומר שיש כתובים בתורה ח"ו שלא כתבם משה, כמו שכתב בפרשת דברים... הוא סוד כלומר שמשה לא כתבו ואין ראוי לגלות הדבר. זו היא כוונת הראב"ע, ובסודו לא תבוא נפשי... ובזה סרה תלונת הראב"ע וטענתו, והסוד אין בו יסוד"
134. שם הגדולים (לחיד"א) מערכת גדולים אות א [פט] רבינו אברהם אבן עזרא: "הרב בנימין איספינוזא ז"ל עשה ביאור לפירוש הראב"ע לנביאים וכתובים ובהקדמתו מביא מ"ש הרב רפאל אשכנזי ורבני איטליא בכ"י שנתברר להם שתלמידיו של הראב"ע שלחו יד בפירושו והוסיפו מדעתם דברים אשר לא כן. וכל לשון שימצא בחומש ובנביאים שהוא מנגד לדברי רבותינו ז"ל איננו מהראב"ע עצמו רק תלמידיו בלי ידיעתו אחרי מותו שלחו יד והראב"ע וכסאו נקי. זהו תורף דבריהם"
135. שו"ת אגרות משה יורה דעה ח"ג סי' קיד כתב על כך: "הכופרים הרשעים זייפו זה בתוך ספר שנקרא על שם ר' יהודה החסיד כדי להטעות את העולם בהסתה והדחה כזו שגם ריה"ח אמר זה"
136. שו"ת אגרות משה יורה דעה ח"ג סוף סי' קיד: "אחרי כותבי השיגו הספר ציוני של ר' מנחם ציוני ומצאתי מה שמר פ' אמר לכם שמביא זה בשם הרי"ח, אבל זה אינו מתרץ כלום, שוודאי הוא כפירה בתורה ומי שיאמר זה הוא כפירה בתורה וגם עניין גידוף על דוד המלך, ולא ידוע לנו בבירור מי הוא ר' מנחם ציוני, וכנראה שהעתיק מה שנמצא באיזה ספר על שם ריה"ח בלא עיון"
137. שם הגדולים בהמשך דבריו שם: "ואם כנים הדברים תנוח דעתנו"
138. שו"ת משנה הלכות (לרב מנשה קליין, "האדמו"ר מאונגוואר") חלק יב סי' ריד: "על דבר אשר תמה מה שראה בספר אגרות משה שכתב שספר הציוני לא ראה מעולם, וכיוון שהביא מספר חסידים כת"י פי' זר, אשר לכן כתב לאסרו לעיין בכת"י הנ"ל, וכיוון שגם בספר הציוני הביא דברים זרים מכת"י הנ"ל לכן יש לאסור גם הספר הציוני לעיין בו, וכת"ר תמה עליו היאך יעלה על פי צדיק לאסור ספר הקדוש הציוני שהי קדמון קדוש ה' והאריך בדבר. להקשות על דבריו
139. לנבוכי הדור (הראי"ה קוק) פרק מה: "ואפילו ירבו דברי הבל ומחשבות תפל כחול הים, לפקפק על זמן כתיבת התורה וסידור פרשיותיה, אין זה מעכב אצלנו אפילו כמלא נימא מאמונה שלמה, שתורתנו תורת אמת היא וחיי עולם לנו עדי עד... ומכל מקום, לעולם ברית תורה שבע"פ הבאה מכח הכללי של האומה עומדת להיות סייג לתורה עדי עד, כדי שלא נהיה צריכים לבוא עם אפיקורוס ישראל בטענה של מחקרים דקים, כי אם להודיע שאנחנו חפצים לחיות דווקא עם התורה"
140. מגילה לא ע"ב: "אמר אביי: לא שנו אלא בקללות שבתורת כהנים, אבל קללות שבמשנה תורה – פוסק. מאי טעמא? הללו [שבתורת כהנים] בלשון רבים אמורות, ומשה מפי הגבורה אמרן. והללו [שבמשנה תורה] בלשון יחיד אמורות, ומשה מפי עצמו אמרן"
141. יש להדגיש שרובם לא כתבו את דבריהם כיישוב לקושיה הנ"ל, אך אפשר שהתכוונו ליישבה
142. כך נראה שכוונתו של ר"ח מגילה לא ע"ב: "אבל [קללות] שבמשנה תורה – פוסק, מאי טעמא? דבלשון יחיד אמורות ומשה מפי עצמו אמרן להיכתב"
143. תוספות מגילה לא ב ד"ה משה: "משה מעצמו אמרם – וברוח הקודש"
144. תוספות רי"ד מגילה לא ע"ב (וכן בפסקי הרי"ד שם בשינוי לשון קל): "אי קשיא, היכי מצינן למימר דמשה מפי עצמו אמרן, והא כתיב בהו אלה דברי הברית אשר ציווה ד' לכרות את בני ישראל מלבד הברית אשר כרת אתם בחורב. תשובה, ציווהו הבורא שיכרות עמהם באלות ובקללות, אבל מ"מ אלה האלות עצמן לא ציווהו הבורא, אלא ציווהו שיקללם אם יעברו על התורה ומשה קיללם מפי עצמו ומש"ה לא כתיב בהו והכיתי אתכם אלא יככה ה' (מהדו"ק)"
145. רבינו בחיי דברים כט ו: "ודע כי התוכחות שבפרשה זו נאמרו בלשון משה, לא שאמר משה מפי עצמו, שהרי קבלה בידינו שכל התורה כלה מבראשית עד לעיני כל ישראל הכל כתב משה מפי הגבורה, ומה שדרשו רז"ל: (מגילה לא ב) קללות שבתורת כהנים הקדוש ברוך הוא אמרן, ושבמשנה תורה מפי עצמו אמרן, הכונה לומר באלו "מפי עצמו" שהסכימה דעתו לדעתו של הקדוש ברוך הוא"
146. שפתי חכמים דברים כח כג אות ע: "ה"פ: משה ביקש מהקב"ה שיתן לו רשות לקללם הכי ונתן לו הקדוש ברוך הוא רשות. וא"כ הכל א"ש, (הוא) [הא] דאמרינן אפי' אות אחת לא חידש מעצמו ר"ל בלי רשות הקדוש ברוך הוא, והא דפירש מפי עצמו אמרן רצ"ל שהוא היה מבקש מהקב"ה. והתו' כתבו פרק בני העיר משה מפי עצמו אמרן וברוח הקודש ע' שם"
147. דברי דוד דברים כח כג: "ונראה דהעניין הוא כן, שהכל הוא מן הקדוש ברוך הוא. אלא החילוק הוא כן, דאינו דומה פסק מפי המלך עצמו לפסק היוצא ע"י שליח המלך, אף על גב דאין כאן חילוק זה מ"מ יש חילוק כדומה לזה, ה"נ כל שהקב"ה צוה למשה שיאמר בשם הקדוש ברוך הוא בשליחותו אינו דומה למה שצוה הקדוש ברוך הוא שיאמר משה מפי עצמו ולא יזכיר שהוא שליח הקדוש ברוך הוא אף על פי שגם זה הוא ממנו יתברך"
148. אור החיים דברים א א: "לזה אמר אלה הדברים – פי' אלה לבד הם הדברים אשר דבר משה דברי עצמו אבל כל הקודם בד' חומשים לא אמר אפילו אות אחת מעצמו אלא הדברים שיצאו מפי המצווה כצורתן בלא שום שינוי אפילו אות אחת יתירה או חסרה"
149. פרי צדיק (ר' צדוק הכהן מלובלין) ויקרא פרשת בהר ד"ה אך העניין: "ונשתלשו בערבות מואב שזה משה מפי עצמו אמרן כמו שאמרו (מגילה ל"א ב) אף שהיה דבר ה', מכל מקום היה בגדר כתובים שהם נאמרו ברוח הקודש, וזה כבר התחלה מתורה שבעל פה, שאף שהם דברי אלוקים חיים הם ברוח הקודש"
150. פרי צדיק (ר' צדוק הכהן מלובלין) קדושת שבת מאמר ז סוף ד"ה ובלוחות: "אבל מה שכתוב אלה הדברים וגו' שהם דברי עצמו מזה הוא השורש לתורה שבעל פה מה שחכמי ישראל אומרים מפי עצמם"
151. שם משמואל דברים פרשת דברים שנה תרעה ד"ה ולפי האמור: "ולפי האמור יובנו דברי קודש של כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה שמשנה תורה היא ממוצעת בין תורה שבכתב לתורה שבע"פ. והיינו באשר משה מפי עצמו אמרה, ואיננה מובדלת ומרוממת מישראל כמו ארבעה הספרים הקודמים... ע"כ נחשבת משנה תורה לאמצעי בין תורה שבכתב הסתומה ובין תורה שבע"פ הנגלית "
152. שו"ת עמק הלכה חלק ב סימן לד ד"ה הנה: "דשפיר דרשינן סמוכים מכח מה נפשך, דאם הפרשיות נאמרו למשה מפי הקדוש ברוך הוא סמוכים להדדי בודאי דנוכל למידרש, ואם נאמרו למשה שלא בסמיכות ורק משה סמכם זו לזו שלא בסדר שנאמרו מפי הקדוש ברוך הוא, א"כ מזה גופא מוכח לידרוש סמוכים, דמש"ה שינה משה לסדרם מכפי מה שנאמר לו מפי הקדוש ברוך הוא, להורות לנו דנידרוש טעם הסמיכות"
153. מורה נבוכים ח"ג פרק כח: "ממה שראוי שתתעורר עליו הוא, שתדע כי ההשקפות הנכונות אשר בהן תושג השלמות הסופית, לא נתנה תורה מהן אלא תכליתן, וקראה להיות בהן בדעה באופן כללי, והוא: מציאות ה' יתעלה, וייחודו, וידיעתו, ויכולתו, ורצונו, וקדמותו. ואלה כולן תכליות סופיות, לא יתבארו בפירוט ובהגדרה, אלא לאחר ידיעת השקפות רבות. וכן גם קראה התורה להיות בדעה בדברים אשר סבירתן הכרחית בתקינות המצבים המדיניים. כגון זה שאנו בדעה, שהוא יתעלה יחרה אפו על מי שמרד בו, ולפיכך חובה לירוא ולפחד ולהישמר מן המרי... והבן מה שאמרנוהו בדעות: לפי שיש שתהא המצווה מתן דעה נכונה היא המטרה, לא יותר, כגון הדעה בייחוד, וקדמות הא־לוה, ושאינו גוף. ויש שתהא אותה הדעה הכרחית בסילוק עוול או הקנית מידה נעלה, כגון הדעה שהוא יתעלה יחרה אפו על עושה עוול, כמו שאמר 'וחרה אפי והרגתי וגו, וכגון הדעה שהוא יתעלה עונה לצעקת העשוק או המתאנה מייד: 'והיה כי יצעק אלי ושמעתי כי חנון אני'"
154. בראשית א ז: "ויעש אלוקים את הרקיע ויבדל בין המים אשר מתחת לרקיע ובין המים אשר מעל לרקיע"
155. מורה נבוכים ח"ב פרק ל: "והרקיע הזה והדבר אשר עליו אשר נקרא מים, הדבר בו נעלם כפי שאתה רואה, לפי שאם תפרשהו כפשוטו בקלישות העיון יהיה דבר בלתי מצוי כלל, לפי שאין שם גוף אחר זולת היסודות בינינו לבין השמים התחתונים, ואין שם מים מעל האוויר, וכל שכן אם ידמה מדמה כי הרקיע הזה ומה שעליו הוא מעל השמים, תהיה מניעות הדבר יותר חמורה ורחוקה להשגה
156. פירוש (ר' אשר) קרשקש שם (על המורה נבוכים ח"ב פרק ל, אות נ): "עד שלא ידעהו ההמון – פירוש, שאם ישערו בזה, ידמו שירידת הגשמים הם עניינים טבעיים, ולא יהיו מפועל הא־ל, ויהיה זה מביא להרחקת השגחת השם מאמונתם. והכתוב משער בעניין המטר שהוא פלא גדול, כמו שאמר 'עושה נפלאות עד אין חקר', ואמר 'הנותן מטר על פני ארץ ושולח מים על פני חוצות'. ואמת, אם המקום ההוא מוכן להתעבות האד והולד המטר – הכל תלוי לפי דעת תורתנו ברצון הא־ל..."
157. מעשה ניסים (לרבי ניסים ב"ר משה ממרסיי) פרק ח: "ויזכהו ויביאהו לעולם הבא, שהוא המקום הנח, והבית לדירת קבע הוכן ולישיבה קיימת נצחית. והוא היום הגדול יום עצרת הוא. במשלי הערב: העולם הזה גשר, עברו עליו ואל תשבו בו. וזהו אמרו 'לשמרך בדרך ולהביאך אל המקום אשר הכינותי'..
158. קידושין לט ע"ב: "רבי יעקב היא דאמר: שכר מצווה בהאי עלמא ליכא. דתניא, רבי יעקב אומר: אין לך כל מצווה ומצווה שכתובה בתורה שמתן שכרה בצדה, שאין תחיית המתים תלויה בה [שאין מתן שכר אלא לעולם הבא], בכיבוד אב ואם כתיב: למען יאריכון ימיך ולמען ייטב לך, בשילוח הקן כתיב: למען ייטב לך והארכת ימים, הרי שאמר לו אביו עלה לבירה והבא לי גוזלות, ועלה לבירה ושלח את האם ונטל את הבנים, ובחזירתו נפל ומת, היכן טובת ימיו של זה, והיכן אריכות ימיו של זה? אלא, למען ייטב לך – לעולם שכולו טוב, ולמען יאריכון ימיך – לעולם שכולו ארוך"
159. האפודי על המורה נבוכים שם: "ר"ל שהאמונה ההיא אינה כן על דרך האמת... אמנם הוכרח הנביא להניח העניין כן כדי שירחיקו ההמון מן העוול"
160. מורה נבוכים, חלק ראשון, הקדמה: "סיבות הסתירות או הניגודים המצויים באחד הספרים או באחד החיבורים, היא אחת משבע סיבות..
161. אורות האמונה, מהות האמונה, אות ב (עמוד 74): "כל האמונות הינן נחלקות לשתי המערכות שכבר העיר עליהם הרמב"ם (מורה נבוכים ח"ג פרק כח) – לאמונות אמיתיות ואמונות מוכרחות. האמונות האמיתיות הינן היסוד המקיים את כללות האמונה, והמוכרחות הינן כמו קליפה ושומר לפרי. לפי הערך של כל עם וכל קיבוץ המתאחד תחת דגלה של איזה אמונה, כפי המידה שהאמונה היסודית היא יותר נשגבה נצחית ואמיתית, כפי זה הערך עצמו, יהיו גם הדברים הנלווים אליה יותר צחים חזקים ברורים ומושכלים, מתאימים לדרישות המוסר היותר טהורות, ולאור המדע היותר בהיר
162. פנקסי הראי"ה, חלק ראשון, תקופת יפו (תרס"ד־תרע"ד), פנקס ה – פנקס יפו, אות נ: "שתי דרכים לאמונה, האחת האמיתית המוחלטת והשנית ההסברית
163. מורה נבוכים חלק א פתיחה ד"ה ואין: "ואין הכוונה במאמר זה להבין את כולם להמון, ולא למתחילים בעיון, ולא ללמד מי שלא עיין אלא בידיעת התורה, כלומר: דיניה, כי מטרת כל המאמר הזה, וכל שהוא מסוגו, הוא ידיעת התורה באמת
164. סוף ההקדמה למורה נבוכים ("בשם ה' א־ל עולם"): "ועוררני העדרך לחיבור מאמר זה אשר חיברתיו לך ולדומיך – ומעטים הם"
165. המאמר "אמונות הכרחיות במשנת הרמב"ם" (ר' מלך שפירא), נדפס במסורה ליוסף חלק ט, עמודים 355–356: "מעולם לא כיוון הרמב"ם לומר שמה שכתוב בתורה 'אינה אמיתית' ו'הוא שקר' כלשונו הבוטה שנקט שם טוב בתחילת דבריו הנ"ל"
166. הרב יוחאי מקבילי על המורה נבוכים שם: "חלק מפרשני הרמב"ם הבינו את דברי הרמב"ם כאן כמציינים האמנה שקרית לצורכי חינוך והנהגת ההמון..
167. המאמר "אמונות הכרחיות במשנת הרמב"ם" (ר' מלך שפירא), נדפס במסורה ליוסף חלק ט, עמוד 356, בהמשך דבריו שם: "כי כאשר כתוב בתורה ש'חרה אף ה פירוש הדבר הוא, כמו שכתב שם טוב בהמשך דבריו 'שהשם יש לו פעולות מי שייחר אפו ויכעס, עם שאין בו כעס ולא חרון אף'. זאת אומרת, מעשה ה' 'אנלוגית לפעילות אנושית הנובעת מן הכעס'"
168. הרב יוחאי מקבילי על המורה נבוכים, בהמשך דבריו שם: "התשובה עולה מתוך שיטתו של הרמב"ם לכל תארי הא־ל, שהתורה מדברת בשני רבדים... הרובד האחד גולי ופשטני, 'דיברה תורה כלשון בני אדם', ובו האמירה העובדתית אינה נכונה, אך יש בה תועלת חברתית. והרובד השני עמוק יותר, ובו התועלת החברתית עדיין קיימת, אך קיימת גם האמירה האמיתית שיש בה הכוונה אישית עמוקה, ההידמות לא־ל, המצוות הן אמת 'כשהן מובנות כראוי', אך במבט ראשון אינן אמת פשטנית ומדויקת"
169. רמב"ם הלכות תשובה פ"ג ה"ז: "חמישה הן הנקראים מינים... והאומר שיש שם ריבון אחד אבל שהוא גוף ובעל תמונה..."
170. כוזרי מאמר א אות סז: "חלילה לא־ל שתבוא התורה במה שידחה [שיסתור] ראיה או מופת"
171. כדברי המעשה ניסים שהובאו לעיל
172. דברים כג ב: "לא יבוא פצוע דכא וכרות שופכה בקהל ה'"
173. בין ספרי התימנים לספרי שאר העדות יש כעשרה הבדלים, רובם בחסרות ויתירות. בבראשית ט כט ישנו הבדל של יחיד ורבים: התימנים גורסים "ויהיו כל ימי נח", ושאר העדות גורסות "ויהי כל ימי נח"
174. מסכת סופרים (במסכתות קטנות) פרק ו הלכה ד (וכן בירושלמי תענית פ"ד ה"ב): "אמר רבי שמעון בן לקיש: שלושה ספרים נמצאו בעזרה, ספר מעון, ספר זעטוטי, ספר הוא. באחד מצאו כתוב מעון, ובשניים מצאו כתוב מעונה אלוקי קדם, וקיימו שניים וביטלו אחד, באחד מצאו כתוב וישלח את זעטוטי בני ישראל, ובשניים מצאו כתוב וישלח את נערי בני ישראל, וקיימו שניים וביטלו אחד, באחד מצאו כתוב אחד עשר הוא, ובשניים מצאו כתוב אחד עשר היא, וביטלו אחד וקיימו שניים"
175. קידושין ל ע"א: "אינהו בקיאי בחסירות ויתרות, אנן לא בקיאינן"
176. משנת אברהם (על הלכות סת"ם, לרבי אברהם בן צבי יפה), פתיחה, אות יא (זיטומיר תרכ"ח עמוד יב): "מה שאמרו בש"ס [קידושין ל ע"א] וי"ו דגחון חציין של אותיות, כתב בתשואות חן פרשת תזריע שהושדא בו נרגא, שאין זה אמצע תורה, וביותר מעשרת אלפים הוא יותר מאמצע [בספרים שלנו יש בתורה 304,805 אותיות, ולכן אמצען הוא 152,403, וו' דגחון אצלנו היא האות ה־157,236]. אך לענ"ד מעיקרא לא קשיא מידי, כיוון דהש"ס אמר דאינהו בקיאי בחסר ויתיר, יכול להיות שבחצי הראשון היה יותר מן ה' אלפים חסרות, ובחצי האחרון היה יותר מן ה' אלפים יתרות, עד שהיה אצלם וי"ו דגחון מכוון אמצע. אבל אנן דלא בקיאי בחסרות ויתירות, בוודאי אצלנו וי"ו דגחון אינו אמצע, כנ"ל"
177. ירושלמי מגילה פ"א ה"ט: "ר' סימון ור' שמואל בר נחמן תריהון אמרין: אנשי ירושלים היו כותבין ירושלים־ירושלימה ולא היו מקפידין, ודכותה צפון־צפונה תימן־תימנה"
178. שו"ת הרשב"א המיוחסות לרמב"ן סימן רלב תחילת ד"ה תשובה: "תשובה. מדעתי שכן האמת שאין מוסיפין וגורעין בכל מקום ומקום בספרים ע"פ המסורת וע"פ מדרשי אגדה. לפי שנחלקו במקומות בארצות ע"פ חכמיהם הבקיאים בחסרות ויתרות. וכמדומה לי אפילו במקרא ומסורת. כמחלוקת בן אשר ובן נפתלי ובין מערבאי למדינחאי"
179. רמב"ם הל' תפילין ומזוזה וספר תורה פ"ח ה"ד: "ולפי שראיתי שיבוש גדול בכל הספרים שראיתי בדברים אלו, וכן בעלי המסורת שכותבין ומחברין להודיע הפתוחות והסתומות נחלקים בדברים אלו במחלוקת הספרים שסומכין עליהם, ראיתי לכתוב הנה כל פרשיות התורה הסתומות והפתוחות וצורת השירות כדי לתקן עליהם כל הספרים ולהגיה מהם, וספר שסמכנו עליו בדברים אלו הוא הספר הידוע במצרים שהוא כולל ארבעה ועשרים ספרים שהיה בירושלים מכמה שנים להגיה ממנו הספרים ועליו היו הכל סומכין לפי שהגיהו בן אשר ודקדק בו שנים הרבה והגיהו פעמים רבות כמו שהעתיקו ועליו סמכתי בספר התורה שכתבתי כהלכתו"
180. שו"ת ר' אברהם בן הרמב"ם הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה פ"ח ה"ד: "בעניין הפתוחות והסתומות הנמצאות בספרי תורות בניגוד למה שפורש בספר אהבה [של הרמב"ם, כדלעיל], כבר השיבונו מקדם ואנו חוזרים כאן על תמציתו, והוא שאנו רואים שיש הרבה חילוקים בין הסופרים בדבר הפרשיות הפתוחות והסתומות, והספרים הנמצאים בישראל שונים הרבה בעניין זה, וכבר ראינו בעלי הוראה ז"ל שנקראו במעמדם בכל אחד מן הספרים הללו, והוא דבר של טעם, כי אין עמנו ספר העזרה שנוכל לדקדק ממנו את הדבר, ואין בעניין זה קבלה שהכל מסכימים עליה, עד שנפסול מה שיסתור אותה. והנכון לדקדק את הדבר כפי שהוא בחיבור בספר אהבה, אך מה ששונה ממנו אין לפסוק עליו שהוא פסול, אלא אם יהיה שונה מכל הספרים הנמצאים. למשל, אם ימצאו בספר פרשה פתוחה ובכל הספרים האחרים הסכימו הסופרים שהיא סתומה, או סתומה והיא בכל הספרים פתוחה – הרי פוסקים שהיא פסולה. ואולם דבר שיש בו חילוק בין הסופרים – לא נוכל לפסוק שהיא פסולה"
181. ספר מסורת סייג לתורה (לרמ"ה), תחילת ההקדמה: "אינהו בקיאי בחסרות ויתירות, ואנן לא בקיאינן. וכל שכן שנתקיים בנו בעונותינו 'לכן הנני יוסיף להפליא את העם הזה הפלא ופלא ואבדה חכמת חכמיו ובינת נבוניו תסתתר'. ואם באנו לסמוך על הספרים המוגהים אשר בידינו, גם הם נמצאו בהם מחלוקות רבות ולולי המסורות שנעשו סייג לתורה, כמעט לא מצא אדם ידיו ורגליו במחלוקות. וגם המסורות לא ניצלו ממקרה המחלוקות, כי גם המה נמצאו ביניהם מחלוקות בכמה מקומות, אך לא כרוב מחלוקות הספרים. ואם יאמר אדם לכתוב ס"ת כהלכתו ילקה בחסר וביתר ונמצא מגשש כעיוור באפלת המחלוקות ולא יצליח את דבריו למצוא חפצו
182. ספר "תיקון ספר תורה" לרבי יום טוב ליפמן (בעל התוספות יום טוב על המשנה): "יען כי בעוונותינו הרבים התורה נשתכחה ולא נמצא ספר תורה כתובה כשורה, מפני שהסופרים בורים והלומדים אין משימים לבם לזאת, על כן יגעתי למצוא ספר תורה כתובה כתיקונה באותיות ובפתוחות ובסתומות ולא מצאתי ואין צריך לומר בדקדוק חסרות ויתרות אשר נעלם מכל בני הדור, ועל זה אנו אנוסים"
183. מקראות גדולות הכתר, מבוא כללי שבסוף כרך יהושע־שופטים, עמוד 4: "ובמשך כל תקופת כתבי היד, עד סוף ימי הביניים, לא הצליח 'נוסח המסורה' לשרש ולבער מסורות נוסח מקומיות שמספר השינויים מ'נוסח המסורה' בנוסח האותיות שלהן יש שהגיע עד אלפים רבים"
184. גיליון הש"ס לרעק"א שבת נה ע"ב ליקט מקומות רבים כאלה. גם בספר משפחת סופרים (ר' שמואל רוזנפלד) האריך מאוד בזה ובשאר שינויי נוסחאות. דוגמאות מספר כאלה גם בשו"ת הרדב"ז ח"ד סי' קא, וביד מלאכי אות רפג
185. בראשית רבה (וילנא) פרשת בראשית פרשה ט סימן ה: "בתורתו של רבי מאיר מצאו כתוב, והנה טוב מאוד – והנה טוב מות"
186. יפה תואר בראשית ט ה: "בתורתו. בספר תורתו, כלומר בספר חידושיו על התורה, וכדאמרינן שהיה ר' שמעון בן אלעזר יושב ודורש בשם ר' מאיר"
187. רד"ק בראשית א לא: "וכן מצאנו (בב"ר שם) בתורתו של רבי מאיר מצאנו כתוב והנה טוב מות, ואני מצאתי כתוב דהוה כתוב באורייתא דאישתביאת לרומי, והיא היתה גניזא וסתימא בכנישתא דאסוירוס, והנה טוב מות"
188. קידושין ל ע"א: "בפסוקי נמי לא בקיאינן, דכי אתא רב אחא בר אדא אמר, במערבא פסקי ליה להאי קרא לתלתא פסוקי: ויאמר ה' אל משה הנה אנכי בא אליך בעב הענן"
189. תשובות הגאונים סי' ג (בתוך "זכרון לראשונים וגם לאחרונים ח"א מחברת רביעית, ברלין תרמ"ז): "וששאלתם 'תנו רבנן שמונת [בגמרות שלפנינו קידושין ל ע"א: חמשת] אלפים ושמונה מאות ושמונים ושמונה פסוקים הוא ספר תורה, יתיר עליו ספר תלים [תהילים] שמונה, פחות ממנו דברי הימים שמונה' – באיזה מיניין? והא קא חזינן דלא האוו הכין!' יפה הוקשה לכם. ודאי דלא האוי הכין, תורה חמשת אלפים ושמונה מאות ושמונים וארבעה פסוקין, וספר תילים שני אלפים וחמש מאות ועשרים וארבעה פסוקין, דברי הימים אלף ותשע מאות ושבעים. אלא כך שמענו מפי חכמים הראשונים שאמרו, בריתא הדא בספרים מסכתא באותו ספר תורה שמצאו אותו בירושלם, שהיה משונה בכתב ובמניין פסוקין שלו, וכן ספר תלים, וכן ספר דברי הימים. אבל עכשיו אין תורה אלא כך, ואין תילים אלא כך, ואין דברי הימים אלא כך"
190. ברכות כה ע"ב: "רבא אמר: מותר [עקבו רואה את הערווה], לא ניתנה תורה למלאכי השרת"
191. רש"י שם: "לא ניתנה תורה למלאכי השרת – שאין להם ערווה, על כורחנו יש לנו ערווה, ואין אנו יכולים להישמר מכל זה"
192. שו"ת שאגת אריה (ישנות) סי' לו: "יכולני לפטור מדין אחר ממצוות כתיבת ספר תורה בזמן הזה, משום דאפילו בימי אמוראים לא היו בקיאים בחסרות ויתירות כדאמר ליה רב יוסף לאביי בפ"ק דקדושין (דף ל) אינהו בקיאים בחסרות ויתירות אנן לא בקיאינן. והרי ספר תורה שחסר או יתר אפילו אות א' פסולה, אם כן אין בידינו לקיים מצווה זו... כיוון דאין אנו בקיאים בחסרות ויתירות ובזמן הזה נתבטל מצוות עשה זו מהאי טעמא"
193. שו"ת חתם סופר ח"א (אורח חיים) סי' נב: מה שהקשית מאי טעמא לא מברכים על מצוות עשה של כתיבת ספר תורה... לע"ד אין קושיא זו צריכה לפנים, כי אילו היו חז"ל בקיאין בחסרות ויתירות היו מתקנים ברכה לספר תורה. אבל יען שהם עצמם לא היו בקיאין כמבואר בקידושין למ"ד ע"א דאפילו בפסוקי לא בקיאין, ועוד איכא כמה פעמים דהמסורה פליג אהש"ס וכותבים כהמסורות ולהש"ס פסול הס"ת, ותימא איכא במסכת נדה ל"ג ע"א ובתוס' ד"ה והנושא כתיב חסר וי"ו יע"ש דלדינא קיי"ל כהש"ס ולעניין כתיבת ס"ת כתבינן מלא בוי"ו, ואף על גב דמהר"ם לונזאני בספר אור תורה (פ' מצורע ט"ו – י') נדחק ליישב מ"מ דוחק הוא, ועוד ממעבירם לא תי' כלום וכהאי גונא טובא. וכיון שכן וקיי"ל ס"ת שחסר אות א' לא נקרא ס"ת כמבואר מלשון הש"ס פ' הקומץ (ל' ע"א) 'אפשר ס"ת חסר אות א' וכו, א"כ ממילא א"א לברך בשום אופן. כנלע"ד"
194. שו"ת פני מבין (ר' נתנאל הכהן פריד) יורה דעה סי' קצט: "לכן נלענ״ד דכל כתיבת מצוות ספר תורה בזמן הזה דאין בקיאין בחסירות ויתרות היא רק ספק מצוות עשה, ומחמירין לקיים מצוות עשה בספק"
195. שו"ת רב פעלים ח"ג אורח חיים סי' לב: "ועיין שאגת אריה סי' ל"ו שכתב דאינה נוהגת מ"ע של כתיבת ס"ת בזה"ז משום דלא בקיאינן בחסר ויתר ע"ש, ובאמת כן מפורש להדיה בגמרא שגם בימי האמוראים לא הוו בקיאי בחסרות ויתירות, ולפ"ז תיקשי איך משמע מקמאי ובתראי בכתיבת ס"ת מקיים מ"ע כיון דלא עביד מצווה שלימה. אלא ודאי גם אם תהיה חסירה יש בידו פלגא מן מצוות עשה"
196. מחזור ויטרי (לרבינו תם) סי' תקיז ד"ה מעתה: "מעתה תן עיניך בדקדוקי סופרים וגופי האותיות. לפי מה שאין בקיאין בכל הדיקדוק. כדאמר רב יוסף בשילהי פ"ק דקידושין. אינהו בקיאי בחסירות ויתירות אנו לא בקיאינן. ועת לעשות לה'. הילכך דידן נמי כשירים"
197. מנחת חינוך מצווה תריג אות א: "ונלע"ד בירורן של דברים, דיש שני מיני חסר ויתר: אחד, דע"י החסר או יתיר נשתנה פירוש התיבה או יוכל להשתנות... א"כ משתנה פירוש התיבה ע"י חסר או יתר בוודאי הספר תורה פסול, ואין לה דין ספר תורה, כי הוא תיבה אחרת כפי שנמסר לנו, ומכש"כ למאן דסובר אם למסורת ובוודאי כהאי גוונא אינו יוצא גם כן מצוות עשה זו. אך יש חסירות ויתרות דאינו משתנה פירוש התיבה ע"י זה כגון אהרן בפרשת תצווה במס"ק יש מסורת דנכתב מלא בוא"ו. וכן ראיתי בספרי תורה ישנים, אך הרבה בעלי מסורת חולקין על זה, וכן נוהגין האידנא, עיין באחרונים. וכן פצוע דכה דיש קצת מסורת דנכתב באל"ף לבסוף. וכן ראיתי בס"ת ישנים, והיום כותבין בה"א בסוף, דברים כאלו אין משתנה פירוש המלה עי"ז בכה"ג אין קפידא בחסר ויתר. והנה חלק הראשון ודאי לא נשכח כלל ובפרט דאנן פסקינן יש אם למסורת א"כ נ"מ לדיני התורה וח"ו בוודאי לא נשכח אפילו כחוט השערה מהדין ובפרט דנוגע למ"ע של כתיבת ס"ת וח"ו שיתבטל מצוות עשה ע"י שכחה. אך אותם חסר ויתר שלא נשתנה פירוש המלה כלל בין חסר או יתיר – אינו מזיק כלל, וזה שכחו, על כן לא היו יודעים אם וא"ו דגחון מהאי גיסא וכו'... כנ"ל, דאין סברא כלל דמצווה הנהוגה ישתכח ח"ו שלא יוכלו ישראל לקיים מצוות עשה מן התורה בכמה דורות, וח"ו, והעיקר כמ"ש"
198. הגהות הרמ"א על השולחן ערוך אורח חיים סי' קמג סעיף ד: "והא דמוציאין [ספר תורה] אחר, דווקא שנמצא טעות גמור, אבל משום חסירות ויתרות אין להוציא אחר, שאין ספרי תורה שלנו מדוייקים כל כך שנאמר שהאחרת יהיה יותר כשר"
199. איגרת תימן (לרמב"ם): "ומפני שלא מצאו להם טענה בשום פנים בפסוק מפסוקי התורה, ולא בסברה ולא בדמיון כדי שיתלו ממנו, הוצרכו לומר שהחלפנו התורה ושינינו אותה, ושגררנו שם פלוני מן התורה"
200. איגרת תימן שם בהמשך: "ועוד שהיא [התורה] מקובלת דור מפי דור ממזרח העולם ועד מערבו, ולא נמצא בכל זה שום חילוף כלל, ואפילו בדקדוקיה, ואפילו בין קמץ חטף לשורוק לא נמצא בה שום חילוף"
201. בראשית מט יט־כ: "גד גדוד יגודנו והוא יגוד עקב. מאשר שמנה לחמו"
202. ספר ציוני, פרשת בלק, סוף ד"ה מן ארם: "איתא בגמרא בפ"ק דב"ב [יד ע"ב] 'משה כתב ספרו ופרשת בלעם וספר איוב', יטעון הטוען, והלא פרשת בלעם בכלל התורה היא, ומאי חידוש... ונראה מדעת רז"ל כי מרע"ה חיבר ספר לבד מה שכתוב בתורה, ולשם סיפר כל העניין באורך, ונאבד הספר ההוא כמו שנאבדו ספרים אחרים מכלל כ"ד ספר[ים] המקודשים מרוב אורך עול הגלות וטיט הצרות..."
203. שבת קד ע"א: "מ"ם וסמ"ך שבלוחות בנס היו עומדין". דבר זה מתבאר רק על פי הכתב האשורי, שבו מ"ם סופית וסמ"ך נכתבות עם חלל באמצען
204. רבינו חננאל סנהדרין כב ע"א: "ואין הלכה כמר עוקבא, דהא קיימא כתנאי, ולא כר' יוסי, אלא קיי"ל כך שכתב זה ניתן למשה בסיני, כדאמרינן מ"ם וסמ"ך שבלוחות בנס היו עומדין, וכן ווי העמודים. ואין הלכה כמותו שנשתנה, אלא כר' אלעזר המודעי דאמר כתב זה לא נשתנה כל עיקר מעולם. דר' אלעזר המודעי לגבי הני רב הוא, ולית הלכתא כתלמיד בהדי רב. וכן הלכה כר' אלעזר המודעי וקיי"ל כר' אלעזר המודעי שאמרו משמו כי כתב זה לא נשתנה כל עיקר כו'"
205. מגילה פ"א ה"ט: "מאן דאמר בדעץ [כתב עברי] ניתנה התורה – עי"ן מעשה ניסים [בכתב עברי עי"ן נכתבת כעיגול], מאן דאמר אשורי ניתנה התורה – סמ"ך מעשה ניסים"
206. ספר העיקרים מאמר ג פרק טז: "ומה שאמרו רבותינו ז"ל מ"ם וסמ"ך שבלוחות בנס היו עומדים, אפשר שאמרו כן לפי דעת רבי שסובר שהלוחות היו כתובים בכתב אשורית, או לפי שסברתם היא גם כן שהלוחות היו כתובים בכתב אשורית אף על פי שהכתב הנהוג באומה אז היה עברי. ואולי לא אמרו כן על מ"ם וסמ"ך שבידינו היום, אבל לפי שבכתב עברי שהלוחות היו כתובות בו היו המ"ם והסמ"ך סתומות או אותיות אחרות דומות למ"ם וסמ"ך כמו שהן בכתב אשורית שבידינו היום, אמרו כן"
207. ככל הנראה נתעלמה ממנו דעת הירושלמי דלעיל
208. עין יעקב מגילה ג ע"א, פירוש "הכותב": "ומזאת ההקדמה תתחייב תולדה צודקת, והיא האמונה הב', שזה הכתב אשר אנחנו כותבין בו היום ספר תורה וכל דבר שבקדושה, הנקרא כתב אשורי, הוא עצמו היה הכתב שבלוחות העדות וספר תורה המונח מצד ארון ברית ה'
209. שו"ת מהר"ם אלשקר סימן עד: "ועוד הוספת להקשות ולהביא ההוא דאיתמר במדרש דאומרין לבי"ת מי בראך, ומראה בעוקץ של אחריה זה שלפני בראני וכו', גם הקשית מההיא דהנהו דרדקי דפרק הבונה דנתנו סימנים לאותיות וכו' וכאלה רבות עמך בנאמך וטעמך... וידוע הוא דאף למר זוטרא דאמר בכתב עברי ניתנה תורה לא תקשי מידי, דאותן סימנים שנתנו חכמים בצורת האותיות נתנו אותן בכתב שניתנה בו תורה בימי עזרא, דהיינו כתב אשורית שלנו. והנהו רבנן דנתנו אותן סימנין אחר עזרא היו"
210. חידושי הגרי"ז מנחות כט ע"ב: "דהנה בסנהדרין (דף כ"א ע"ב) מבואר שעד עזרא היתה התורה כתובה בכתב ליבונאה [עברי] ומעזרא ואילך היתה נבואה מה' שהתורה תיכתב אשורית, ולפי"ז אפשר שהדין מה שהאותיות צריכין תגין היינו דווקא כתב אשורית אבל כתב ליבונאה אין צריך תגין"
211. המשך דבריו שם: "ולפיכך בימי עזרא שהיו צריכים לכתוב אשורית לא היו יכולים להעתיק התגין מהספרי תורה שהיו מקודם שהרי היו כתובות כתב ליבונאה ולא היה בהם תגין כלל, אבל מהאבנים של משה שהיו כתובים בשבעים לשון והיינו באר היטב כמבואר במדרש, נמצא שהיה כתוב שם גם אשורית ולפיכך היטב העתיקו מהם התגים"
212. מנחות כט ע"ב: "אמר רב אשי: חזינא להו לספרי דווקני דבי רב, דחטרי להו לגגיה דחי"ת ותלו ליה לכרעיה דה"י [רש"י: רגל הפנימי של ה"י תלוי באוויר ואינו דבוק לגגו]"
213. אמונות ודעות לרס"ג הקדמה פרק ה: "ואם יאמר אדם: אני בדעה זו משום כך וכך, וכאשר דקדקנו באותה הסיבה מצאנוה מחייבת דבר אחר שאינו סובר אותו, הרי בכך ביטל אותה"
214. בכתב העברי העתיק לא נמצאו כלל אותיות כאלה
215. אלא ע"י נקודות
216. רמב"ן הקדמה לספר בראשית: "ונראה שהתורה הכתובה באש שחורה על גבי אש לבנה בעניין הזה שהזכרנו היה, שהיתה הכתיבה רצופה בלי הפסק תיבות והיה אפשר בקריאתה שתקרא על דרך השמות ותקרא על דרך קריאתנו בעניין התורה והמצווה. ונתנה למשה רבינו על דרך קריאת המצוות, ונמסר לו על פה קריאתה בשמות"
217. מלוא הרועים בבא בתרא טו ע"א: "מכאן ואילך הקב"ה אומר ומשה כותב בדמע. ולא אמר שלא רצה לאמר מיתה על עצמו, וגם לא כתב תיבות מפוזרות ומחוברות אותיות התיבה, רק כל אותיות מעורבות שיוכלו להצטרף לצירוף אחר ולא יהיו מורין על מיתתו, וז"ש 'בדמע' לשון מעורב ולשון דימוע"
218. מגילה ב ע"ב: "ואמר רבי ירמיה ואיתימא רבי חייא בר אבא: מנצפ"ך צופים אמרום. ותסברא? והכתיב: אלה המצוות שאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה! ועוד, האמר רב חסדא: מ"ם וסמ"ך שבלוחות בנס היו עומדין! אין, מהוה הוו, ולא הוו ידעי הי באמצע תיבה והי בסוף תיבה, ואתו צופים ותקינו פתוחין באמצע תיבה וסתומין בסוף תיבה. סוף סוף אלה המצוות – שאין נביא עתיד לחדש דבר מעתה! אלא שכחום וחזרו ויסדום"
219. לגבי השאלה האם מחויבים לקבל כל דברי חז"ל באגדה, עיין לעיל ‎פרק יז
220. כיצד יתכן ששכחו דבר כה מצוי, וכיצד יתכן שלא היו יכולים לבדוק זאת: תוספות מגילה ב ע"ב ד"ה ועוד: "והיו צופים הללו לאחר ששרף אמון את התורה"
221. המכונה: כתב דעץ, או: כתב רעץ
222. עד היום, כתב זה (הכתב העברי העתיק, הזהה גם לכתב הפיניקי), נמצא רק משנת 1050 לפנה"ס, כאשר מתן תורה קדם לכך בכמאתיים וחמישים שנה
223. כגון זה שמכונה הכתב ההפרוטו־כנעני
224. המכונה: הכתב הפרוטו־כנעני
225. התפתחויות של כתב, בשלבים שונים, קיימות במערכות כתב קדומות נוספות. כגון כתב היתדות והכתב הסיני
226. המכונה כתב דעץ, או כתב רעץ
227. וכן התפתחו ממנו (או מהכתב הפיניקי, הדומה לו מאוד) הכתב היווני והלטיני
228. מורה הנבוכים חלק ג פרק מה: "וכבר נודע שפינת אמונת הנבואה קודמת לאמונת התורה, שאם אין נביא אין תורה"
229. אמונה וביטחון (החזון איש) פרק ו אות ב: "קשר נבואי בין היוצר ליצוריו הוא אחד היסודות של בריאת העולם, ומחשבה זו עלתה לפניו ית׳ לברוא את האדם, ולתת לו חכמה דעת ותבונה, ולהיותו מוכשר לשמוע אמרי היוצר ב״ה, שמיעת נבוא', כי תכלית האדם שנברא בשני יצרים יצר טוב ויצר רע, ר״ל נטייה טבעית להערב לשעתו, והערה מכח השכל, לחכמה, לחסר, ולשאר מעשים טובים, והרצון לפניו ית׳ היות האדם ממאס ברע ובחר כטוב, ולא ניתן כל הטוב לדעת בשורש השכל לבד, רק בשורשו לבחור בטוב עד שיהיה מסוגל לכח הנבואי, ואז יצוונו ד׳ את האסור לפרוש הימנו, ואת המעשה הטוב אשר יתחייב לעשותו"
230. העיקר השישי
231. בהקדמתו לפירוש המשנה של פרק חלק: "הנבואה. והוא שידע אדם, שזה מין האדם ימצא בהם בעלי טבעים ממידות מעולות מאוד ושלמות גדולה, ונפשותיהם נכונות עד שהן מקבלות צורת השכל אחד. כן ידבק אותו השכל האנושי בשכל הפועל, ונאצל ממנו עליו אצילות נכבד. ואלה הם הנביאים. וזו היא הנבואה וזו עניינה"
232. ירושלמי תענית פ"ד ה"ה: "והובקעה העיר [בי"ז בתמוז]. כתיב בתשעה לחודש הובקעה העיר, ואת אמר הכין? א"ר תנחום בר חנילאי: קילקול חשבונות יש כאן. הה"ד ויהי בעשתי עשרה שנה בא' לחדש היה דבר ה' אלי לאמר. בן אדם יען אשר אמרה צור על ירושלם האח. מהו האח? אין תימר בא' באב – עדיין לא נשרף. אין תימר בא' באלול – ביום ולילה נפק בלדרה מן ירושלם ואתי לצור. אלא קלקול חשבונות יש כאן. ר' יוחנן ורשב"ל, ר' יוחנן אמר: למלך שהיה יושב ומחשב חשבונות באו ואמרו לו נשבה בנך ונתקלקלו חשבונותיו אמר יעשה זה ראש לחשבונות. רשב"ל אמר: למלך שהיה יושב ומחשב חשבונותיו באו ואמרו לו נשבה בנך ונתקדש אמר יעשה זה ראש לחשבונות"
233. הרשב"א ראש השנה יח ע"ב ד"ה גירסת (וכן בחידושי הר"ן שם ד"ה זה תשעה בתמוז): "אבל בירושלמי גרסינן זה שבעה עשר בתמוז, ואקשו והא ט' לחודש כתיב. ותירצו קלקול חשבונות היה שם, כלומר ודאי בי"ז היה גם בראשונה כמו בשנייה, אלא מפני רוב הצרה טעו בחשבון ונתקלקלו בו וחשבו שהיה בט' לחודש וקרא כי כתיב לחשבון העם כתיב"
234. תוספות ראש השנה יח ע"ב: "והך ברייתא מתנינן בירושלמי וגרסי' בה י"ז בתמוז ואף על גב דכתיב בקרא בתשעה לחודש, קלקול חשבונות היו שם. ופליג אש"ס דידן, ורוצה לומר דמתוך טרדתם טעו בחשבונם ולא רצה הפסוק לשנות מכמו שהיו סבורים"
235. ראש השנה ג ע"ב: "אמר רבי אבהו: כורש מלך כשר היה, לפיכך מנו לו כמלכי ישראל [מניסן]... אמר רבי יצחק: לא קשיא, כאן קודם שהחמיץ [מנו לו מניסן], כאן לאחר שהחמיץ [מנו לו מתשרי]"
236. תוספות ראש השנה ד ע"א ד"ה ונדבך: "וקראי דנבואת חגי שמנו לו מניסן בשנת שתים לדריוש כתיב בהו ועוד טובא דלא מייתי הכא, אלמא מנו לו מניסן אף על פי שכבר החמיץ! ושמא לא נתברר להם הדבר עד אחרי כן"
237. רש"י דברי הימים א ח כט: "וכן מצאו הרבה ספרי יחוסין כשנמצא ג' או ה' בטלו המועט וקיימו המרובים וכשנמצאו זוגות כמו ובגבעון ישבו אבי גבעון הוצרך לכתוב שתי פעמים שאין סדר יחוסן שוה וכן היושבים הראשונים מצא זוגות וחלוקים זה על זה כתבוהו שני פעמים בכאן ובספרו"
238. גבורת ארי (לבעל השאגת אריה) מילואים יומא נד ע"א ד"ה תיובתא: וקשה לי הא עזרא כתב ספר דברי הימים כדאמרינן בפ"ק דב"ב [דף טו ע"א] והוא היה כמה דורות לאחר בלבול סנחריב, והאיך כתב הוא בספרו עד היום, הא בימיו לא היו שם. וי"ל דעזרא העתיק דברי הימים מכמה ספרים שמצא כמו שכתבתי שם, משום הכי יחוס הדורות אינן על הסדר, גם יש סתירות הרבה מיניה וביה ומדברי הימים לספר עזרא, כי בספר א' מצא כן ובספר א' מצא כן ובספר א' כן, וכמו שמצא כן העתיק. וה"נ י"ל שמצא בספר קדמון שנכתב קודם בלבול סנחריב וכתוב בו כן ומבני שמעון הלכו וכו' עד ויהיו שם עד היום הזה, ובלשון שמצא כתוב כן העתיק ולא רצה לשנות
239. אבן עזרא הפירוש הארוך שמות כה כט: "ויש שיבוש בדברי הימים (דהי"א כח, יז), שהזכיר תחת הקערות מזרקים, ותחת הכפות כפורים, והזכיר הקשוות כאשר הם, ותחת המנקיות אמר מזלגות והכל זהב לצורך השלחן, אולי כלים אחרים ציווה דוד לשומם בשולחנות שיעשה שלמה"
240. אברבנאל מלכים א י כב: "ואולי טעה עזרא במה שמצא כתוב שעשה יהושפט אוניות תרשיש, בחשבו שהיו האוניות ההם ללכת תרשיש ואינו כן, כי הם היו ללכת אופירה ועל תבניתם אמר אוניות תרשיש, והוא אם כן טעות ביד עזרא הסופר"
241. שמואל־א כח יב: "ותרא האישה את שמואל"
242. שמואל־א כח טו: "ויאמר שמואל אל שאול למה הרגזתני להעלות אותי"
243. רד"ק שמואל־א כח כד: "וראינו מחלוקת בין הגאונים בדבר הזה, וכולם נשתוו כי מעשה האוב הבל ותוהו ודברי כזב והיתול. אבל יש מהם אומרים כי לא דיבר שמואל עם שאול, וחס ושלום לא עלה שמואל מקברו ולא דיבר, אבל [אלא] האישה עשתה הכל ברמאות כי מייד הכירה כי שאול הוא, אך להראות לו כי מצד החכמה הכירה ומצאה דבר זה אמרה למה רימיתני ואתה שאול
244. רלב"ג בראשית טו ה: "והוציא אותו החוצה במראה הנבואה להביט בשמיים, ואמר אליו שכמו שלא יוכל לספור הכוכבים לריבוים, כן זרעו יהיה באופן מהריבוי, שלא ייספרו מרוב. והנה מספר הכוכבים לא היה נודע בימי אברהם, ולזה הראהו המדמה בעת הנבואה עניין ריבוי הכוכבים למשל ריבוי המופלג אשר ייעד אותו השם יתברך שיהיה בזרעו. וכזה תמצא שראה יחזקאל בעת הנבואה שיהיה לגלגלים קולות, מצד שהיה מאמין מזה העניין, כמו שזכר הרב המורה, כי לא יחויב שיהיו אצל הנביא כל הדעות האמיתיות בעניין סודות המציאות"
245. ספר מגיד מישרים פרשת ניצבים ד"ה אז: "אעפ"י שלפעמים אני מפרש שום פירוש על פסוק שאינו כן, הלא לפי מאי דאיהו ברעותך אני אומר, ומ"מ פירושא דאמינא קושטא איהו, ועלך רמי ליתובי ליעל פסוקא כדכתיב, והיינו דכתיב אכן רוח היא באנוש, כלומר לפום מאי דאית ברעותא דבר נש הכי מחזיין ליה. ונשמת שדי תבינם, כלומר אעפ"י כן האי דמפרשי קושטא איהו, ואיבעי דיבינון יתיה על קרא כדכתיב, והיינו דכתיב וביד הנביאים אדמה. כלומר אף על גב דתחזי בקצת נביאי דלא הוי בלשון צח, ואוף דאיהו באורח משלים כגון נבואת זכריה, לאו מיניה הוא דאנא חזון הרבתי, אלא ממאי דסליק בדמיונא דנביא' אתו הנך משלי' ולשון דלאו צח"
246. יבמות מט ע"ב: "כדתניא: כל הנביאים נסתכלו באספקלריא שאינה מאירה, משה רבינו נסתכל באספקלריא המאירה"
247. רש"י שם ד"ה נסתכלו: "וכסבורים לראות ולא ראו"
248. ספר העיקרים מאמר ג פרק יז ד"ה וירמיה וד"ה אבל: "ודברי ישעיה שהוא למטה ממנו [ממשה] במדרגה אינם צודקים, ולמיעוט מדרגתו אמר ואראה את ה', שחשב שראה את ה' ואינו כן, כי זה היה מפעל הכח המדמה..
249. חזקוני בראשית ז כד: "ויגברו המים על הארץ חמישים ומאת יום. דיבר הכתוב אחר מחשבתו של נח, כאילו לא נתמעטו המים עד שנחה התיבה על הרי אררט. אך האמת הם התחילו לחסור מכ"ח בסיון שפסקו בו הגשמים, כמו שמסדר והולך..."
250. בבחינת "דיברה תורה כלשון בני אדם", ומעין מה שהבאתי לעיל לגבי בעלת האוב, שלשון הפסוק התייחסה למחשבת שאול, ולא לתיאור המציאות האמיתית
251. לנבוכי הדור (הראי"ה קוק) סוף פרק נב: "ובאמת, אין אנו אחראים אפילו להשוות פרשת מעשה בראשית עם המחקרים הניסיוניים
252. וכן מפשט דברי הגמרא חגיגה טו ע"א שדנה במרחק ש"בין מים העליונים למים התחתונים"
253. אלא מפיזור האור באטמוספירה (הסבר זה נתגלה בתחילת המאה ה־20), ואכן בצילומי השמיים מכוכבים אחרים נראים גווני שמיים שונים
254. ספר מורה נבוכים ח"ב פרק ל: "וזה הרקיע והדבר אשר עליו אשר נקרא מים, העניין בו מן ההסתר כמו שתראהו, וזה שאם יילקח על פשוטו בגסות העיון יהיה ענין בלתי נמצא כלל, שאין שם גוף אחר בלתי היסודות בינינו ובין השמים התחתונים, ואין שם מים למעלה מן האוויר, כל שכן שידמה מדמה שזה הרקיע ומה שעליו הוא למעלה מן השמים, ויהיה העניין יותר נמנע ויותר רחוק משיושג"
255. בראשית ל לז־לט
256. אנציקלופדיה הלכתית רפואית (לרב (ופרופסור) אברהם שטיינברג) ערך תורשה, פרק "התורשה במקרא ובחז"ל": "בפשטות נראה שגם סיפור מעשה יעקב בצאן לבן מבוסס על ההנחה, שתכונות תורשתיות מושפעות מהסביבה, שכן יעקב הציג מקלות מפוצלות לעיני הצאן בעת הייחום, והשיג כמות גדולה של צאצאים עקודים, נקודים וטלואים"
257. גיטין נח ע"א: "מעיקרא, חשיבי דרומאי הוו נקטי בליונא דגושפנקא ומשמשי ערסייהו, מכאן ואילך מייתו בני ישראל ואסרי בכרעי דפורייהו ומשמשי"
258. אנציקלופדיה הלכתית רפואית (לרב (ופרופסור) אברהם שטיינברג) ערך תורשה, פרק "רקע היסטורי": "עד המחצית השנייה של הי"ט למניין האומות, היה מקובל לחשוב שתכונות תורשתיות יכולות להיות נרכשות. היינו, שמצבים מיוחדים בעת הזיווג, או תכונות שונות שנרכשו במהלך החיים, יכולים לעבור לצאצאים"
259. רבינו בחיי בראשית ל לח: "והנה יעקב כשראה המראה הזאת בחלום ידע שהקב"ה עושה לו נס כדי שלא ירמה אותו לבן, כמו שאמר 'ואלוקי אבי היה עימדי', ואמר 'לולי אלוקי אבי אלוקי אברהם ופחד יצחק היה לי', ואחר שראה כי מן השמים עוזרים אותו הציג המקלות ההם לשני עניינים: האחד, להעלים הנס ולהסתירו כדי שלא תשלוט בו עין הרע..
260. אנציקלופדיה הלכתית רפואית (לרב (ופרופסור) אברהם שטיינברג) ערך תורשה, פרק "התורשה במקרא ובחז"ל", ע"פ המאמר "תורשה בפרשת יעקב והכבשים" (הרב יהודה פליקס, תחומין, ח"ג, תשמ"ב, עמ' 461 ואילך, ובספרו "טבע וארץ בתנ"ך" עמ' 27): "אכן, יש מי שכתב, שדבר זה היה אך למראית עין כלפי לבן, אבל באמת הכיר יעקב את חוקי התורשה כפי שהיא ידועה לנו כיום ממחקריו של מנדל
261. ולא במוח
262. ספר אסיא חלק ו עמוד 271 (הרב אברהם שטינברג): "בעולם העתיק – הן בין חכמי ישראל והן בין אומות העולם – היתה מחלוקת ממושכת ביחס לשאלה היכן מרכז החכמה, המחשבה והרגשות – במוח או בלב
263. מגילה ז ע"א: "תניא, רבי אליעזר אומר: אסתר ברוח הקודש נאמרה, שנאמר ויאמר המן בליבו [רש"י: מנא ידעו כותבי המגילה שכך אמר בליבו? אלא רוח הקודש נגלה עליהם]... אמר שמואל: אי הואי התם הוה אמינא מילתא דעדיפא מכולהו, שנאמר קיימו וקיבלו – קיימו למעלה מה שקיבלו למטה. אמר רבא: לכולהו אית להו פירכא, לבר מדשמואל דלית ליה פירכא. דרבי אליעזר – סברא הוא, דלא הוה איניש דחשיב למלכא כוותיה, והאי כי קא מפיש טובא ואמר – אדעתיה דנפשיה קאמר"
264. מגילה ז ע"א: "תניא, רבי שמעון בן מנסיא אומר: קהלת אינו מטמא את הידים, מפני שחוכמתו של שלמה היא. אמרו לו... והלא כבר נאמר וידבר [רש"י: "וכיוון דלא כתב את כולן – למדת שמה שכתב רוח הקודש היה]"
265. יש לדון למשל מניין ידוע לנו מה התפלל שמשון בתפילתו "זכרני נא" בסמוך להפלתו את הבית ולמיתתו
266. מהרש"א, חידושי אגדות, כתובות קי ע"ב: "[כל העולה מבבל לארץ ישראל] עובר בעשה שנאמר בבלה יבואו ושמה יהיו וגו'. ודאי למאי דמוקי ליה בכלי שרת, ע"כ אינו לשון צווי, דלאו בידם הוו, אלא ירמיה מתנבא שכן יהיה
267. יחזקאל פרק מח
268. וכתב רש"י סנהדרין קי ע"ב ד"ה כיום: "עשרת השבטים (אין) עתידין לחזור להיות להם חלק לעולם הבא – לא בבניהם ובני בניהם קאמר, אלא אותן שגלו עצמן אין להם חלק שרשעים גמורין הם, אבל בניהם ודורות הבאים זוכין ומזכין, מפי רבי"
269. כגון קהילות בוכרה, קוצ'ין, כרודיסטן, גאורגיה
270. ברכות ד ע"א: "ודוד מי קרי לנפשיה חסיד? והכתיב לולא האמנתי לראות בטוב ה' בארץ חיים ותנא משמיה דרבי יוסי: למה נקוד על לולא? אמר דוד לפני הקדוש ברוך הוא: ריבונו של עולם, מובטח אני בך שאתה משלם שכר טוב לצדיקים לעתיד לבוא, אבל איני יודע אם יש לי חלק ביניהם אם לאו! שמא יגרום החטא
271. הנציב הרומאי ביהודה בתקופת מרד בר כוזיבא
272. הוא יוסף בן מתתיהו
273. נדון בכך ב‎פרק צח
274. אילת השחר (הרב שטיינמן) בראשית לו ג: "בשמת בת ישמעאל. פרש"י ולהלן הוא קורא לה מחלת. מצינו באגדת מדרש ספר שמואל, ג' מוחלין להן עוונותיהם, גר שנתגייר והעולה לגדולה והנושא אשה. ולמד הטעם מכאן, לכך נקראת מחלת – שנמחלו עוונותיו (וגם כאן רואים שיש שמות אנשים הכתובים בתורה שלא נקראו כך בפי בני אדם)"
275. אבן עזרא שמות ב י: "שם משה מתורגם מלשון מצרים בלשון הקודש. ושמו בלשון מצרים היה מוניוס. וכך כתוב בספר עבודת האדמה הנעתק מלשון מצרים אל לשון קדרים. גם ככה בספרי חכמי יוון. אולי למדה בת פרעה לשונינו או שאלה. ואל תתמה בעבור שאיננו משוי. כי השמות אינם נשמרים כמו הפעלים"
276. קול יהודה על הכוזרי מאמר ראשון אות א ד"ה הרמס (יח ע"א – יח ע"ב): "בספר חשב האפוד (בכתב יד, לאפודי) פרק טו, עדות נאמנה מיתמרת ועולה על הימצא כתוב בספר תולדות החכמים, כי לפי דעתם הרמ"ס הוא חנוך הקדמון אשר הניח תורות מתחלפות כפי משפטי אלוהי הארצות, וקבע חג בראשי חודשים על פי ראיית הלבנה, והיה מפורסם שלמותו בימים ההם ובייחוד בחוכמת האלוקות, כי על כן נאמר עליו 'ויתהלך חנוך את האלוקים'"
277. ומובן שבלשון הקודש, שבה מילים לא פותחות בשווא נח, נוספה האות א' בפתיחת שמו. יש להעיר שהכתיב בסוף המגילה (אסתר י א) הוא "אחשרש"
278. מלך פרס האחמנית בשנים 485 עד 465 לפנה"ס
279. כתבי הרודוטוס (היווני) ספר שביעי סעיף 61: "ולמפקד היה להם אוֹטַנֵיס, אביה של אמיסטרי אשת כּסֵרכְּסֶס". כסרכסס, או קסרקסס, הוא שמו היווני של חשיארשא
280. כתבי הרודוטוס ספר שביעי סעיף 114: "אמיסטריס אשת כסרכסס"
281. על כל פנים, על פי כתבי הרודוטוס (המכונה "אבי ההיסטוריה"), בן התקופה (484–425 לפנה"ס), ישנו רקע רב המתאים למסופר במגילה (זאת בנוסף למילים ולשמות הפרסיים המופיעים בה): הפרסים היו רודפי תענוגות (ספר א סעיף 135), מסורים מאוד לשתות יין (א 133), ופרוצים בפרט בשעת המשתאות (ה 18). הנשים היו באות אליהם למשכב בתור על פי הסדר (ג 69). הם היו משתמשים בנערים מסורסים (ג 92)
282. אוצר ישראל תחילת ערך חמורבי: "יש אומרים שהיה [חמורבי] אמרפל מלך שנער ובן דורו של אברהם אבינו"
283. מתוארך למאה ה־18 לפנה"ס
284. מתוארך למאה ה־27 לפנה"ס
285. רד"ק שמואל־ב פרק טו פסוק כא: "והמילות האלה דכתיב ולא קורין, או דקורין ולא כתיבין, וכן קרי וכתיב – נראה כי בגלות הראשון אבדו הספרים וניטלטלו, והחכמים יודעי המקרא מתו, ואנשי כנסת הגדולה שהחזירו התורה ליושנה מצאו מחלוקת בספרים הנמצאים והלכו בהם אחר הרוב לפי דעתם. ובמקום שלא השיגם דעתם על הברור – כתבו האחד ולא ניקדו, או כתבו מבחוץ ולא כתבו מבפנים, או כתבו אחד מבחוץ ואחד מבפנים"
286. אחיו של הרד"ק
287. רמ"ק (רבי משה קמחי), חתימת פירושו לספר משלי: "ופירשתי כתוב וקרי כאשר הטעם מורה, כי אמרתי הכתובים הם אמרים נכונים מפי הראשונים. ואנשי המסורת הבאים אחריהם הם הבינו כל סתום, ולבלתי היות ספק לעם נולד, שמו הקרואים [הקרי] מחוץ, לקרב הטעם הרחוק. ונשארו הכתובים [הכתיב] על מקומם, כי כולם נכוחים למבין וישרים"
288. חקרי לשון (לר' משה זיידל) בתחילתו, עמוד 5: מצאנו מקרים רבים שהכתיב משתמש בסיומת שורוק לסמיכות של רבים, והקרי תיקן זאת לצירה מלא, על פי המקובל בכללי הדקדוק המוכרים לנו: תוקעו השופרות – תוקעֵי קרי (יהושע ו ט), הוברו שמים – הוברֵי קרי (ישעיה מז יג), ויודעו עדותיך – ויודעֵי קרי (תהילים קיט עט), יושבו יעבץ – יושבֵי קרי (דברי־הימים־א ב נה), ומיוצאו מעיו – ומיוצאֵי קרי (דברי־הימים־ב לב כא)
289. כפי ששמה נכתב בתרגום השבעים
290. תורת תמימה (ר' ברוך אפשטיין) בראשית פרק יד הערה י, על הפסוק "וירדוף עד דן": "דכפי הידוע עדיין לא היה באותו הזמן מקום ששמו דן, אשר נקרא על שם שישב בו שבט דן... ועל דרך הפשט נראה לפרש ע"פ המבואר אצלנו כמה פעמים שמדרך הלשון בכמה מקומות, דמדרך הלשון בכמה מקומות שאות אחת אשר בסוף תיבה תשמש גם לראש התיבה שאחריה כשדרושה לאותה האות, ולכן אותה האות חסרה בהתיבה השנייה או בסוף התיבה הראשונה. כמו 'בלילה הוא' במקום בלילה ההוא, 'עזי וזמרת יה' במקום עזי וזמרתי יה, 'השמרו לכם עלות בהר' במקום מעלות בהר, 'לא תקח האם על הבנים' במקום מעל הבנים, 'לא יוכל שלחה' במקום לשלחה, 'ויכתב ספר זכרון' במקום ויכתב בספר, 'ידעתי כי כל תוכל' במקום כי יכול תוכל, והרבה כהנה. וגם הכא אפשר לומר דהד' ממילת 'עד' משמש גם לתחילת מילת דן, וכמו שכתוב 'עד דדן', והוא שם מקום שהיה בימי אברהם הנקרא על שם אחד מבני נח, ככתוב בפרשת נח 'ובני רעמה שבא ודדן'..."
291. אברבנאל בהקדמה לירמיה ד"ה ואמנם בחיקוי: "שירמיהו לא נשלם בו מהסיבה אשר זכרתי, רצוני לומר להיותו נער כשהתחיל לנבא ולזה לא למד בדקדוק הלשון ובסדר הכתיבה כראוי, והנה יורה על זה הקרי וכתיב וכתיב ולא קרי וקרי ולא כתיב, שתמצא בספרו יותר מבשאר הנביאים..." שם ד"ה אבל אמיתת: "גם אפשר שחשב עזרא שהיו בספרי הקודש תיבות ומילות שלא נכתבו כן בזרותם לסיבה מן הסיבות, כי אם להיות האומר אותם בלתי מדקדק כראוי אם בקיצור ידיעת הלשון עברית ואם בקיצור ידיעת דקדוק הכתיבה בסדרה וישרה... והנה רוב הקרי והכתיב שבא בספר ירמיהו זה...").
     ויש מבני הדור האחרון שכתב בסגנון דומה, שיש קרי וכתיב שבהם הכתיב מבוסס על סגנון דקדוקי עתיק יותר של לשון הקודש, והקרי תוקן על פי כללי הדקדוק החדשים יותר. והביא לכך ראיות רבות ^[288]. הדבר ידוע בעיקר בשמה של ירושלים, שכמעט בכל המקומות בתנ"ך נכתבת "ירושלם", בדומה לדרך קריאתה העתיקה ^[289].
     גם בעניין אותיות זעירות שבמקרא, יש בדורות האחרונים שהעירו שבמיעוט המקרים ניתן לתלותן בסגנונות דקדוקיים שונים ^[290]. ביסוד זה דן באריכות גם בספר המקרא והמסורה (לרב ראובן מרגליות) פרק כ (שם קרא לכלל זה בכינוי "עולה ויורד"), והביא לכך דוגמאות רבות נוספות
292. שו"ת רדב"ז ח"ג סי' תקצד (אלף כ): "תדע כי כל מה שאתה רואה שהשינויים, הכל הלכה למשה מסיני... ואף על גב דהתלמוד שלנו אינו מסכים עם המסורה, לא שהמסורה מוסיף וגורע מ"מ לדברי כולם הל"מ מסיני הם. וא"ת כיון דכולהו הל"מ היכי אמרינן מקרא סופרים או תיקון סופרים או עיטור סופרים... עיקרן של דברים שהכל הלכה למשה מסיני שכך הוא, אלא שהסופרים דקדקו – זה היה ראוי להיות כך וזה כך, אפילו שלא (לאמרה) [נאמרה] הלכה למשה מסיני [דהיינו, אילו לא נאמרה]"
293. שולחן ערוך אורח חיים סימן קמא סעיף ח: "כל תיבה שהיא קרי וכתיב, הלכה למשה מסיני שתהא נכתבה כמו שהיא בתורה ונקרית בעניין אחר"
294. תפארת ישראל (למהר"ל) פרק סו ד"ה ובוודאי וד"ה ודע: "כי הכתיב הוא מצד הספר, כי לא שייך כתיבה רק בספר. וכל ספר קדוש הוא ספר של חכמה. אבל הקרי אינו נחשב ספר, רק שקורים בני אדם בפה העניין אשר הכתוב ובסוף. ולכך, אף אם לפעמים נכתב בכתיבה לשון אחר, בשביל שבא לרמוז שום חכמה או דבר עמוק, דבר זה שייך בכתיבה, שהספר הוא ספר חכמה, וכאשר יתבונן בספר ימצא החכמה. אבל כאשר בא לקרות בספר בלבד, ראוי שיהיה נקרא בלשון יותר מובן, כי היה רחוק אותו לשון מן קריאת בני אדם... ודע זה כי הלכה למשה מסיני הוא שיהיה הכתיב כאשר ראוי, והקרי כאשר ראוי"
295. תפארת ישראל (למהר"ל) פרק סו ד"ה כבר: "יש אמרו כי טעם הקרי והכתיב, כי עזרא הסופר מצא בלבול הספרים, בזה כתוב כך, ובזה כתוב כך. וכאשר היה מסופק, כתב אחד בפנים, ואחד מבחוץ, להיותו מסופק במה שמצא. וכי יש שיבוש יותר מזה? ... ויש שאמר דברים שאין להוציא אותם מן הפה, כאילו היה הנביא חסר מדקדוק הלשון, ולכך הוצרך הסופר הקדוש לעשות קרי הראוי אל הלשון מבחוץ, כי ירא היה הסופר הקדוש לשלוח יד בדברי המדברים ברוח הקודש. ומדבר דברים כאלו, שולח יד בנביאים, ודיברו דברים אשר לא זכרם אדם מעולם, שהנביאים לא ידעו לשון. ואין להשיב על דברי בורות כאלו. ומכל שכן כי אלו האנשים סרו מן דרכי החכמים ז"ל, וכאילו הם חכמים יותר מרבותינו ז"ל, שאמרו בגמרא (נדרים לז ב) 'קריין ולא כתיבן, כתיבן ולא קריין, הלכה למשה מסיני'. והם סרו מזה, ואמרו דברי בורות וסכלות גמור. אין להשיב על דברי בורות"
296. אמנם לא דן שם לגבי קרי וכתיב
297. תשובות דונש על רס"ג פרק 102 (ברסלאו תרכ"ו עמודים 28–29): "כל מילה במקרא שאמרה, בין מצדיק בין מכופר, לפי שכל דבר שתראנו שם, ואפעלפי [ואף על פי] שהוא סומך לדובר אותו, אם רשע אם צדיק הוא, אינו כך, בלתי הכל דברי המקום ברוך הוא שציווה בו נביאיו לכותבו בספריהם הקרואין על שמם והם ספרי אלוקינו יתברך שמו ויתעלה זכרו
298. קובץ אגרות (חזון איש) ח"ב תחילת איגרת קסט: "הנקודות ניתנו מסיני בצורתן ובקריאתן, אבל הוא בכלל תורה שבעל פה ולא ניתן לכתוב אלא משום עת לעשות, ככל תורה שבעל פה"
299. מחזור ויטרי (לרבינו שמחה מוויטרי תלמיד רש"י), מסכת אבות פ"א מ"א: "שטעמי (לנגינות) [הנגינות] הם שנאמרו למשה, מי תולש ומי זוקף ומי יושב ומי עומד ומי העולה ומי היורד ומי המונח. אבל סימני הנגינות סופרים הם שתיקנום. ולפיכך אין ניקוד טברני דומה לניקוד שלנו, ולא (שניחם) [שניהם] דומים לניקוד ארץ ישראל. ומפני שהטעמים והנגינות משתכחין הוא שתיקנום. וסמכו על מה שאמר הכתוב עת לעשות לה' הפרו תורתך. ולפיכך לא ניתן ספר תורה לינקד. שאע"פ שניתנו פסוקי הטעמים ונגינות הקרייה מסיני במסורת, דכתיב ושם שכל, על פה נאמרו ולא בסימני נקידה בספר"
300. פסקי רי"ד עבודה זרה לה ע"א: "אמר לו כי טובים דודיך מיין כו', פי' כי טובים דודיך הוא, וכנסת ישראל היא דקאמרה הכי, או דילמא כי טובים דודייך, ורחמנא הוא דאהדר הכי לכנסת ישראל, וקרא מילי מילי קאמר. והרבה מקראות יש כיוצא בזה
301. מעשה אפוד פרק ז, (מהדורת תרכ"ה) עמוד 40: "וכאשר ראה עזרא הסופר התרשלות האנשים ועצלותכם מהעיון בספרי הקודש, וחשב כי אולי היתה סיבת העצלה וההתרשלות האלה קושי קריאת הספרים, התחכם להמציא הניקוד כדי שתהיה בהם קריאת הספרים קלה לכל אדם, והמציא עוד הטעמים שיתנו ערבות לקריאה עד שייתן חשק בלב האנשים למקרא לערבות השיר אשר יתנוהו הטעמים, וגם שיהיה למקרא עמידה וקיום והישארות בכח הזוכר, כי מן הידוע כי לשיר והנעימה (מבא) [טבע] להשאיר המשורר בכח הזוכר וכי באמצעותם תקל הזכירה וההזדכרות"
302. תפארת ישראל (למהר"ל) פרק סו: "סוף סוף, קריאת הנקודות שהם יוצאים מן הדקדוק לא עשה זה עזרא, רק היו עם נתינת התורה. ואין הכוונה על צורת הנקוד, מה שנתנו צורה לקמ"ץ ופת"ח ושאר הנקודות. שוודאי אין זה רק סימן בלבד לקריאה, ואינם בכלל כתב, גם אינם בכלל קריאה, רק הם סימן לבלתי בקיאים בלשון. ועל הנקודות שהם סימנים אין דברינו כלל, ולא דברו בהם חכמים מעולם. אבל דברינו על קריאת התיבה, באיזה עניין קריאתה, בקמ"ץ או בפת"ח או בציר"י וכן כולם. דבר זה נתן עם התורה, ולא חידש עזרא כלום"
303. ירמיהו מד יז־יט, ומעין זה שם ז יח
304. מנות הלוי (לרבי שלמה בן אלקבץ) על מגילת אסתר ט כד (במהדורת תשי"ד דף ריב ע"ב): "ואין לשמוע להראב"ע [שיובא לקמן] שכתב 'ככתבם הטעם שתקרא המגילה ובעבור שעזרא הסופר הפסיק הפסוקים'..
305. נדרים לז ע"ב: "ולמ"ד שכר שימור, מ"ט לא אמר שכר פיסוק טעמים? קסבר: (שכר) פיסוק טעמים דאורייתא הוא..."
306. תוספות רי"ד מגילה ג ע"א ד"ה ויבינו: "ק"ל, כיוון דאנשי כה"ג סידרו הטעמים, למה נסתפקו רבותינו במקראות התלואים, כגון שאת וגם אחור משוקדים, והיה להם להוכיח ע"י הטעמים"
307. בבא בתרא דף יד ע"ב – טו ע"א: "תנו רבנן, סדרן של נביאים... סידרן של כתובים... ומי כתבן? משה כתב ספרו ופרשת בלעם ואיוב, יהושע כתב ספרו ושמונה פסוקים שבתורה, שמואל כתב ספרו ושופטים ורות, דוד כתב ספר תהלים ע"י עשרה זקנים: ע"י אדם הראשון, על ידי מלכי צדק, ועל ידי אברהם, וע"י משה, ועל ידי הימן, וע"י ידותון, ועל ידי אסף, ועל ידי שלושה בני קורח, ירמיה כתב ספרו וספר מלכים וקינות, חזקיה וסיעתו כתבו ישעיה, משלי, שיר השירים וקהלת, אנשי כנסת הגדולה כתבו יחזקאל ושנים עשר, דניאל ומגילת אסתר, עזרא כתב ספרו ויחס של דברי הימים עד לו"
308. בבא בתרא טו ע"א: "יהושע כתב ספרו. והכתיב: וימת יהושע בן נון עבד ה'! דאסקיה אלעזר. והכתיב: ואלעזר בן אהרן מת! דאסקיה פנחס. שמואל כתב ספרו. והכתיב: ושמואל מת! דאסקיה גד החוזה ונתן הנביא"
309. בבא בתרא טו ע"א: "משה כתב ספרו ופרשת בלעם ואיוב. מסייעא ליה לר' לוי בר לחמא, דא"ר לוי בר לחמא: איוב בימי משה היה"
310. רבי יוסף קרא (תלמיד חבר של רש"י, והובא בתוס' ובעוד ראשונים) שמואל־א ט ט: "מה שהדור הזה קורא 'נביא', היו הדורות הראשונים קוראים 'רואה', למדת כשנכתב ספר זה [שמואל] כבר חזרו לקרוא לרואה 'נביא', מכלל שספר זה לא נכתב בימי שמואל... ורבותינו ז"ל אמרו ששמואל כתב ספרו, והמאיר לארץ ישים מחשך לאור ומעקשים למישור"
311. אברבנאל בהמשך דבריו שם: "ואל תתמה על אשר נטיתי מדעת חז"ל בזה, כי גם בגמרא לא הסכימו בדברים האלה, וחלקו שם אם משה כתב ספר איוב, ואם כתב יהושע שמונה פסוקים מהתורה. ואחרי שחז"ל עצמם ספקו בקצת המאמר, אינו מהבטל שגם אני אבחר בקצתו דרך יותר ישר ונאות כפי טבע הפסוקים ויושרם"
312. ויקרא רבה (וילנא) פרשה ו סי' ו: "א"ר סימון: בארי לא נתנבא אלא שני פסוקים, ולא היה בהם כדי ספר, ונטפלו בישעיה, ואלו הן: וכי יאמרו אליכם וחברו"
313. הפירוש המיוחס לרשב"ם, קהלת א ב: "שתי מקראות הללו – 'דברי קהלת', 'הבל הבלים' – לא אמרן קהלת, כי אם אותו שסידר הדברים כמות שהן
314. הפירוש המיוחס לרשב"ם, קהלת יב ח: "הבל הבלים – עכשיו נשלם הספר, ואותן אשר סידרוהו אמרו מיכאן ולהבא, לומר: כל דברי העולם הנוהגין בו: הבל הבלים אמר קהלת"
315. רד"ק משלי א ה: "עד כאן דברי הסופר המעתיק הספר, ומכאן פתח המחבר הספר ואמר 'ראשית חכמה יראת ה"
316. גם ר' יוסף קרא סובר ששיר השירים נכתב על אחת מנשותיו של שלמה, אלא שלא העלה את האפשרות שהשיר נכתב על ידה. כך כתב על שיר השירים א ב: "ישקיני מנשיקות פיהו – לפי פשוטו, אישה אחת היתה לשלמה אהובה יותר מכל נשיו, והיא מחבבת אותו, ועליה אמר השירה הזאת ועל רוב חיבתה ועל המעשה אשר נעשה, כמו שמספר למטה. והמקראות שלמטה מסייעות שאחת הייתה לו אהובה יותר מכולם, שנאמר למטה: 'שישים המה מלכות ושמונים פילגשים' (שיר השירים ו ח) שכולם נשא, ו'אחת היא יונתי' (שם) החביבה לי על כולם"
317. ביאור מגילת שיר השירים לרבי יצחק עראמה א א: "שיר השירים – אמר כי נערה אחת אינה מזרע המלוכה ומן הפרתמים כי רועה היא, נכנסה חשקת אהבת המלך שלמה בליבה. והנה באהבתה אותו וחשק לבה עשתה לו שירים הרבה. והנה היה השיר הזה המשובח שבהם. או שייסדו שלמה דודה לשמה"
318. גר"א משלי כד כג: "כי אנשי כנסת הגדולה הם הסדירו הנ"ך, ובתהילים שנאמר ע"פ דוד ברוח הקודש, סידרו שמה גם כן שארי ענייני השבח וההודאה לא־ל ית' אשר חובר ע"י שארי אנשים ברוה"ק, ובראש אותן הדברים כתבו שם המחברו, כמו מזמור לאסף ותפילה למשה ודומיהן. וכן במשלי אספו בו כל החכמות והמוסר הנוגע לעבודת ה' ית' ובסוף הספר קבעו דברי אגור וגם דברי למואל"
319. הקדמת המלבי"ם לתהילים: "כי גם למה שאמרו חז"ל שנאמר ספר זה על ידי עשרה זקנים ובתוכם בני קרח ואסף וחלוקים על ידותון, אין הכרח שהיה הכל בימי דוד, כי כל עוד שהיתה הנבואה בישראל עד חותם הנביאים מלאכי זה עזרא היה הצינור פתוח והלוויים המשוררים חזו ברוח ה' ודבריהם קודש עד עזרא שחתם כתבי הקדש ומאז לא נוסף עליהם דבר... אולם להבין הכתובים כפי הפשט והמליצה לא יגרע הדרת הכתובים וכוחם אם יסד אותם איש הרוח מבני לוי בימי דוד או בימי חזקיהו וכדומה, כי רוח ה' ודברו היה משוטט בימים האלה מבלי הבדל בהדרת קודש"
320. טעמא דקרא (ר' חיים קנייבסקי) על תחילת קהלת (מהדורת תשס"ח עמוד רמט): "הבל הבלים אמר קהלת הבל הבלים הכל הבל. תיבות 'אמר קהלת' מיותר לכאורה, שהרי התחיל כבר 'דברי קהלת'. ונראה לפי פשוטו דפסוק זה אינו מדברי שלמה אלא הוא מחזקיה וסיעתו שסידרו הספר, כמו שכתוב בבבא בתרא טו א, והקדימו בפסוק זה תוכן הספר ועיקרו..
321. מפרק מ והלאה, המכונות "נחמות ישעיהו"
322. או שמקשה מה היה צורך לדורו של חזקיהו לשמוע נבואות שיתקיימו מאה וחמישים שנה מאוחר יותר
323. אברבנאל יהושע הקדמה ד"ה ואמנם: "הנה מלבד מה שכתבו בו חז"ל (כמו שאמרתי), הנה בדברי הימים נאמר במיתת דוד (ד"ה א כ"ט כ"ט) ודברי דוד המלך הראשונים והאחרונים הנם כתובים על דברי שמואל הרואה ועל דברי נתן הנביא ועל דברי גד החוזה וגומר, וזה יורה ששמואל כתב ספרו והשלימו נתן וגד כדבריהם ז"ל
324. גבורת ארי (לבעל השאגת אריה) מילואים יומא נד ע"א ד"ה תיובתא: וקשה לי הא עזרא כתב ספר דברי הימים כדאמרינן בפ"ק דב"ב [דף טו ע"א] והוא היה כמה דורות לאחר בלבול סנחריב, והאיך כתב הוא בספרו עד היום, הא בימיו לא היו שם. וי"ל דעזרא העתיק דברי הימים מכמה ספרים שמצא כמו שכתבתי שם, משום הכי יחוס הדורות אינן על הסדר, גם יש סתירות הרבה מיניה וביה ומדברי הימים לספר עזרא, כי בספר א' מצא כן ובספר א' מצא כן ובספר א' כן, וכמו שמצא כן העתיק. וה"נ י"ל שמצא בספר קדמון שנכתב קודם בלבול סנחריב וכתוב בו כן ומבני שמעון הלכו וכו' עד ויהיו שם עד היום הזה, ובלשון שמצא כתוב כן העתיק ולא רצה לשנות
325. אבן עזרא ישעיהו מ א: "ואולם באחרית הספר דברים הם לעתיד כאשר אפשר, ודע כי מעתיקי המצוות ז"ל אמרו כי ספר שמואל כתבו שמואל והוא אמת עד וימת שמואל, והנה דברי הימים יוכיח ששם דור אחר דור לבני זרובבל, והעד מלכים יראו וקמו שרים וישתחוו, ויש להשיב כאשר ישמעו שם הנביא, ואם איננו, והמשכיל יבין"
326. השורשים כתל, חרך, טנף, מזג. המילה "פרדס", ששאולה מפרסית. ויש אומרים אף המילה "אפריון" ששאולה לדבריהם מיוונית
327. יחזקאל א א־ד: "ויהי בשלושים שנה ברביעי בחמשה לחדש ואני בתוך הגולה על נהר כבר נפתחו השמים ואראה מראות אלוקים. (ב) בחמישה לחודש היא השנה החמישית לגלות המלך יויכין. היה היה דבר ה' אל יחזקאל בן בוזי הכהן בארץ כשדים על נהר כבר ותהי עליו שם יד ה'. וארא והנה רוח סערה באה מן הצפון ענן גדול ואש מתלקחת ונוגה לו סביב ומתוכה כעין החשמל מתוך האש"
328. רש"י יחזקאל א א: "ויהי בשלושים שנה – סתם הנביא דבריו ולא פירש שמו מי הוא ולא פירש למניין מה מנה, לפיכך הפסיקה רוח הקודש את דבריו בשני מקראות הסמוכין לזה, ללמד מי הוא הנביא וללמד למניין מה מנה. שנאמר בחמישה לחודש היא השנה החמישית וגו', אין אלה דברי הנביא, שהרי כבר אמר שבחמישה לחודש היה עומד, ועוד שמתחילה אמר נבואתו בלשון עצמו, 'ואני בתוך הגולה', 'ואראה מראות אלוקים', וכן בסוף 'וארא והנה רוח סערה וגו, ואלו שני מקראות מפסיקין דבריו כאילו אחר מדבר עליו, 'היה היה דבר ה' אל יחזקאל', 'ותהי עליו שם יד ה"
329. ספר העיקרים מאמר א פרק ג: "שראוי להאמין בכל הניסים שבאו בתורה כפשטן"
330. ספר האמונות (לרבי שם טוב אבן שם טוב הראשון) שער ג תחילת פרק א: "לא נתקיימה התורה והאמונות בעולם כי אם מפרסום הניסים והנפלאות שאינם בכוח הטבע לעשותם בשום עניין"
331. ספר העיקרים מאמר ד פרק כב ד"ה ובאור וד"ה ונמצא: "שעיקר גדול אל התורה ושורש אל האמונה שהוא מסתעף מאמונת ההשגחה הוא שהשם יתברך מכריח הטבע תחת כפות רגלי המאמינים, כמו שאמר משה רבינו אחר התפילה שסידר במזמור תפלה למשה איש האלוקים, אמר שהיושב בסתר עליון ומתלונן בצל שדי הנה הוא מבטיח אותו בעבור השם יתברך שיצילהו מפח יקוש ומן הדבר ומן הפגעים הטבעיים, עד שידרוך על שחל ופתן וירמוס כפיר ותנין..
332. ראש אמנה (לאברבנאל) פרק טז ד"ה ועל הספק העשירי: "ועל הספק העשירי, שהוא למה לא מנה הרב עיקר שראוי להאמין בכל הניסים שבאו בתורה כפשוטן. אשיב ואומר שהנה זה נכלל בעיקר הח', שהוא תורה מן השמיים אחר שהיא בסיפוריה תעיד בניסים ובנפלאות כולם שנזכרו בה, ומאחר שנאמין שכל הסיפורים אשר באו בתורה הם מפי הגבורה, מחוייב הוא שנאמין בהם כמו שנאמין במצוותיה
333. רמב"ן שמות יג טז: "ומן הניסים הגדולים המפורסמים אדם מודה בניסים הנסתרים, שהם יסוד התורה כולה, שאין לאדם חלק בתורת משה רבינו עד שנאמין בכל דברינו ומקרינו שכולם ניסים אין בהם טבע ומנהגו של עולם, בין ברבים בין ביחיד. אלא אם יעשה המצוות יצליחנו שכרו, ואם יעבור עליהם יכריתנו עונשו, הכל בגזרת עליון כאשר הזכרתי כבר (בראשית יז א, ולעיל ו ב)"
334. שו"ת הרשב"א חלק א סי' תיז: "ורבן של אלו כתב כי מה שאמרו מ"ם וסמ"ך שבלוחות בנס היו עומדין – אינו אפשר, שכל בעל גוף אי אפשר שיעמוד, אלא תחבולה"
335. דרשות ר"י אבן שועיב תזריע ומצורע ד"ה וכבר: "השכל יש לו גבול, ואינו יכול להשיג הדברים שהם חוץ מגבולו, והוא דברי הנבואה והדברים הבאים בנס, כי כמו שיש גבול לחוש ולהרגש, כן יש גבול לשכל"
336. עין איה (הראי"ה קוק) ברכות פרק שלישי אות לה: "והנה קבלת התפילה בפרט ושינויי הטבע בכלל, שהם כלל הניסים, לפי כח השכל לא יושג אפשרותם, ואם יושג יהיה מוגבל מאוד. כי השכל משיג לפעמים נמנעות חיוביות, שמסלק אותם מגדר היכולת, אמנם לפי הציור והמדמה הכל אפשר
337. בני יששכר, מאמרי חודש כסליו־טבת מאמר ד אות י: "כתבו המקובלים כל הנסים והנפלאות שנעשו לישראל הכל נעשה על ידי שם מ"ב, וזהו לעושה נפלאות גדולות לבד"ו [תהלים קלו ד] בגימטריא מ"ב, עכ"ד, ונ"ל דהנה מ'עשה ב'ראשית על ידי שם מ"ב כידוע מן ב' בראשית עד ה' של ובה"ו נרמז שם מ"ב, על כן כל התהוות הויה חדשה מן שם מ"ב, ונ"ל דלבעבור זה תקנו בהודאת חנוכה ופורים ב'ימי מ'תתיהו, ב'ימי מ'רדכי, נרמז בהתחלה ראשי תיבות שם מ"ב"
338. בעניין זה הוסיף הרבי מלובביץ (אמונה ומדע עמודים 132–133): "נחוץ להדגיש כי כאשר אנו אומרים שכל התופעות המוזכרות בתורה, בהחלט אפשריות ובהחלט קרו, גם אם במבט ראשון נדמה כאילו הן נוגדות את מהלך העניינים הרגיל, הרי לא די להבין זאת במובן זה שלאור העקרונות המודרניים של ההסתברות אין מאורעות בלתי אפשריים אלא רק בעלי סבירות נמוכה או נמוכה מאוד, ולכן גם הניסים המוזכרים בתורה הן כביכול תופעות טבעיות אלא בעלות סבירות נמוכה. תפישת העולם של התורה מוציאה מכלל אפשרות כל מקריות, כי כל מאורע קורה רק בידיעת וברצון הבורא, לכן יהיה זה מאוד לא נכון לנסות להסביר את הניסים המתוארים בתורה כתופעות נדירות ביותר אך אפשריות מנקודת מבט של מהלך העניינים הטבעי. נכון הוא שמרבית התופעות בעולם קורות בהתאם עם מה שנקרא הסדר הטבעי (אשר גם הוא כמובן נקבע על ידי הבורא), באופן שההשגחה הפרטית היא נסתרת. נכון גם, מצד שני, שמנקודת מבט של המדע המודרני אי אפשר לטעון שהמאורעות המסופרים בתורה כניסים – אינם אפשריים. אך אסור בשום אופן להוריד נס לדרגת מאורע טבעי, שייחודו הוא רק בזה שהוא בעל סבירות נמוכה, כי אז לא היה מתקיים ההיבט המוסרי וההלכתי"
339. איגרת תחיית המתים (לרמב"ם): "ואמנם אשר נכחיש אותו ואנחנו מתנקים ממנו אל השם יתעלה, הוא המאמר בשלא תשוב הנפש אל הגוף לעולם ושלא יתכן היותו, שזאת ההכחשה מביאה להכחשת הנפלאות, והכחשת המופת כפירה בעיקר ויציאה מן הדת. ולזה נחשוב תחיית המתים מפינות התורה"
340. רד"ק מלכים־א יז כא: "כי רוב פעמים הניסים נעשים ע"י מעט תחבולה מדרך העולם"
341. רבינו בחיי בראשית ל לח: "והנה יעקב כשראה המראה הזאת בחלום ידע שהקב"ה עושה לו נס... ואחר שראה כי מן השמים עוזרים אותו הציג המקלות ההם לשני עניינים... השני, כדי שיתקיים הנס ע"י מעשה הטבע, כמו שמצינו שאמר הקדוש ברוך הוא ליהושע במלחמת העי (יהושע ח, ב) 'שים לך אורב לעיר מאחריה', וכיוון שכל מלחמותיהם של ישראל היו ע"י נס מה להם לאורב? אבל ציווהו שיעשה דבר שיהיה סיבה לנס"
342. רד"ק שמואל־א כח כד: "וראינו מחלוקת בין הגאונים בדבר הזה, וכולם נשתוו כי מעשה האוב הבל ותוהו ודברי כזב והיתול. אבל יש מהם אומרים כי לא דיבר שמואל עם שאול, וחס ושלום לא עלה שמואל מקברו ולא דיבר, אבל [אלא] האישה עשתה הכל ברמאות כי מייד הכירה כי שאול הוא, אך להראות לו כי מצד החכמה הכירה ומצאה דבר זה אמרה למה רימיתני ואתה שאול
343. מעשה ניסים (לרבי ניסים ב"ר משה ממרסיי) פרק יד ד"ה והחלק השני: "אמנם המין השני, שיראה היותו מופת ואיננו כן, היה זה אם שנאמר על דרך גוזמא והפלגה או הוא משל או נאמר על דרך ההשאלה, או שיהיה סיפור העניין סובל שני הפכים – נוכל להבינו שהוא דרך מופת ודרך אות פלא, ונוכל לקחת אותו ולהבינו היותו מחויב ושכלי בלתי מופתי"
344. תמיד כט ע"א, חולין צ ע"א: "אמר רבי אמי: דיברה תורה לשון הבאי... דכתיב ערים גדולות ובצורות בשמיים. בשמיים ס"ד? אלא – גוזמא"
345. מעשה ניסים (לרבי ניסים ב"ר משה ממרסיי) פרק יד ד"ה הסוג הראשון: "הסוג הראשון מהחלק הראשון, שהם הניסים והנפלאות שבין השם ית' ובין הנביא בלבד... שאלה הם בנבואה. לא חוצה לה, ר"ל חוץ לנפש ויוצאים אל המציאות, עד שיורגשו בהרגש החיצוני הרגש אמיתי, אמנם הם בהרגש הפנימי לבד. ואם יקרה [ש]יצאו בהרגש החיצוני – הוא הרגש דמיוני, לא הרגש אמיתי..."
346. בעל שם טוב על התורה פרשת בשלח אות ז (לגבי קריעת ים סוף, כפי שנביא לקמן את כל דבריו): "וממילא הנס יותר גדול, כי בראשית בריאת העולם עשה הקדוש ברוך הוא טבע זו לצורך ישראל, ובראשית - בשביל ישראל שנקראו ראשית - נברא טבע זו, ובאם לא היו ישראל צריכים לזה הנס, לא היה הקדוש ברוך הוא עושה טבע זו בים"
347. שיחת מלאכי השרת (ר' צדוק הכהן מלובלין), הוספות, ד"ה וכמו שאמרו וד"ה וכן בסוטה: "שכח הממונה על הברד היה רוצה להוריד ברד ומבול מים לקרר וזהו הנהגה טבעיית שהכל יודעים שהמים מכבין. רק שמכל מקום היה נס שיהיה מזדמן אז ירידת המים. וכדרך שאמרו כן (חולין קכ"ז א) בנחש שבא על הצב ויצא מהם ערוד דהוא נס בתוך נס לפורעניות. דהיציאה עצמה גם אילו היו ראויים על פי הטבע להתעבר זה מזה קרוי נס שיזדמן כן שיצא אז. וההשתנות ויציאה מסדר הטבע הנהוגה הוא קרוי נס בתוך נס
348. איגרת תחיית המתים לרמב"ם: "שהמון אנשי התורה, הנאהב שבדברים להם והערב לסכלותם, שישימו התורה והשכל שני קצוות סותרים, ויוציאו כל דבר נבדל מופרש מן המושכל, ויאמרו שהוא מופת, ויברחו מהיות דבר על מנהג הטבע, לא במה שיסופר ממה שעבר, ולא במה שיראה מזמן העומד, ולא במה שיאמר שיארע לעתיד. ואנחנו נשתדל לקבץ בין התורה והמושכל, וננהיג הדברים על סדר טבעי אפשר בכל זה, אלא מה שהתבאר בו שהוא מופת, ולא יתכן לפרש כלל, אז נצטרך לומר שהוא מופת"
349. בשאלה אם ניתן לחלוק על חז"ל בעניינים שאינם הלכתיים הארכנו לעיל ‎פרק ס
350. אברבנאל בראשית ג א: "אגיד לך פה שהוא יסוד הפרשה הזאת ואמיתתה, והוא שהנחש לא דיבר כלל אל האשה ולא האשה אליו, כי לא איש דברים הוא"
351. מעשה ניסים (לרבי ניסים ב"ר משה ממרסיי) עמודים 273–274: "ואמנם חיי הראשונים... אמנם יש מי שפירש שהכוונה בחיים ההם – קיום נימוסיו והנהגותיו הזמן הנזכר, בין בחייו בין אחר מותו. כי אלו, אפשר שהיו אנשי שם, מחקים חוקים ונימוסים ומנהגים במידותיהם, גם במאכלם ומשתיהם ובמלבושיהם, ואחר הזמן ההוא אפשר שנשתכח הכל ובחרו דרך אחרת
352. תרגום אונקלוס בראשית ה כד: "והליך חנוך בדחלתא דה' וליתוהי, ארי אמית יתיה ה'"
353. האזור שבין בבל למצרים
354. בתורתו של רבי גדליה נדל עמוד קטז ד"ה אמנם: "חיו עוד הרבה בני אדם בעולם שלא היו שייכים כלל לאותם מושחתים... אין סיבה לחשוב שהקב"ה העניש גם אותם. מסתבר שהמבול היה רק בארצות הסהר הפורה, ולא בחלקי עולם אחרים. 'מעל פני האדמה' או 'מתחת השמיים' יכול בהחלט להתייחס רק לסביבה גיאוגרפית מסוימת"
355. בתורתו של רבי גדליה נדל עמוד קכא ד"ה והמים גברו: "בשאר אזורי העולם אולי לא ידעו בכלל שיש מבול"
356. בתורתו של רבי גדליה נדל עמוד קכח ד"ה עוד כל ימי הארץ: "בימי המבול לא היה זרע וקציר, וגם סדרי קיץ וחורף ויום ולילה השתבשו, כי בזמן הגשמים העצומים היו השמים קודרים, והיה חושך גם ביום, וגם אחר כך במשך כשנה שלמה עוד היו מים על הארץ"
357. זבחים קיג ע"א: "מר סבר ירד מבול לארץ ישראל, ומר סבר לא ירד"
358. מעשה ניסים (לרבי ניסים ב"ר משה ממרסיי) פרשת וירא ד"ה ואמנם הפיכת הערים: "וזה יקרה לעיתים בחידוש רעש [רעידת אדמה], תיבקע הארץ לקולו. ואפשר שתצא אש וגופרית ומלח ממחצב גופרתי, ויציאהו הרוח והרעש... וכן קרה בזמננו זה בי אישקלה [איסקיה, אי געשי בדרום איטליה]... ונהרסה ונבקעה ונשרפה כל הארץ בגופרית ומלח ואש מתלקחת ועשן גדול יוצא משם עד היום"
359. ברכות נד ע"ב: "על לוט ועל אשתו [הרואה את מקומם] מברכים שתיים, על אשתו אומר: ברוך דיין האמת, ועל לוט אומר: ברוך זוכר את הצדיקים"
360. חזקוני בראשית יט כו: "ותהי נציב מלח במלח חטאה כמו שפרש"י לפיכך כשעברה צווי המלאכים לקתה בליקוי סדום. דבר אחר ותבט אשתו מאחריו ותהי כל הארץ נציב מלח, שכן גפרית ומלח שרפה כל ארצה"
361. מעשה ניסים (לרבי ניסים ב"ר משה ממרסיי) פרשת וירא ד"ה ואמנם ותבט אשתו: "ופירוש 'ותבט אשתו מאחריו' כמו 'ויפן ויצא מעם פרעה', שלא האמינה בדברים, רק רצתה לעכב לוט, ותשוב העירה בעבור בנותיה הנשואות שם לשבת עמהם, 'ותהי נציב מלח'"
362. בתורתו של רבי גדליה נדל עמוד קעה ד"ה ויפקח אלוקים את עיניה: "אין צריך לומר שנבראה לה באר ניסית. הרבה פעמים מוצאים באר במדבר. הנס היה שהבאר הזדמנה לה, והיא הבחינה בה בדיוק בזמן ההוא כשהיתה צריכה לה"
363. בבא בתרא קיט ע"ב־קכ ע"א, סוטה יב ע"א: "וילך איש מבית לוי ויקח את בת לוי, אפשר בת מאה ושלושים שנה וקרא לה בת? דאמר ר' חמא בר חנינא: זו יוכבד שהורתה בדרך ונולדה בין החומות, דכתיב: אשר ילדה אותה ללוי במצרים, לידתה במצרים והורתה שלא במצרים"
364. רלב"ג פרשת ויגש, סוף ביאור המילות: "והנה מה שאמרו חז"ל זו יוכבד שנולדה בין החומות בוא על דרך דרש, וזה שאם היה זה כן היה ראוי שתתפרסם בתורה זה המופת שהיה בלידתה משה ואהרון, כמו שפירסמה זה בלדת שרה יצחק, שהיה זה יותר נפלא מאוד כי היא היתה בת מאה ושלושים שנה כשילדה משה..."
365. פירוש רבי אברהם בן הרמב"ם שמות ז יא ד"ה ויעשו: "ויעשו גם – ביאר רבי סעדיה ז"ל שטעמו 'רצו לעשות' [ולא שעשו כן בפועל], והביא עדות (על זה) ממאמר 'ויעשו כן החרטומים בלטיהם להוציא את הכינים ולא יכולו'"
366. כך משמע מהרס"ג שמות ז יב: "לתנינים – כתנינים"
367. תנחומא שמות ז טז (סימן יג): "א"ר אבין הלוי ברבי: ממכת הדם העשירו ישראל, כיצד? המצרי וישראל בבית אחד, והגיגית מלאה מים, והמצרי הולך למלאות את הקיתון מתוכה מוציאה מלאה דם, וישראל שותה מים ומצרי דם מתוך הגיגית. והמצרי אומר לו: תן לי בידך מעט מים! ונותן לו, ונעשים דם. אמר ליה: נשתה בתוך הקערה אני ואתה ביחד! ישראל שותה מים והמצרי שותה דם. וכשהיה לוקח מישראל בדמים יקרים היה שותה מים. מכאן העשירו ישראל"
368. אבן עזרא הפירוש הארוך שמות ז כד: "ויחפרו [כל מצרים סביבת היאור מים לשתות, כי לא יכלו לשתות ממימי היאור]. רבים אומרים, כי המים היו ביד המצרי אדומים כדם, ונתלבנו ביד הישראלי. א"כ למה לא נכתב אות זה בתורה. ולפי דעתי, כי מכת הדם והצפרדעים והכנים היתה כוללת המצרים והעברים, כי אחר הכתוב נרדוף... וכאשר חפרו המצרים כן חפרו העברים"
369. אברבנאל שמות ז יד: "והאופן השני מהסדר הטבעי שבא בהן, הוא, שהנה קדמה מכת הדם והיתה ראשונה לכל המכות לפי שהיא סבבה מכת הצפרדעים, כי מעיפוש מי היאור מנבלות הדגה ובאשתם שרץ היאור צפרדעים לרוב, והם לברוח משם יצאו אל היבשה ונכנסו בבתים במצרים
370. למשל, שמכת דם היא תוצאה של ריבוי אצות מיקרוסקופיות אדומות, תופעה מוכרת במקומות מסוימים. מכת חושך היא תוצאה של "ההתפרצות המינואית", התפרצות של הר הגעש סַנטוֹרִינִי שמתוארכת למאות ה־16 או ה־17 לפנה"ס
371. מעשה ניסים (לרבי ניסים ב"ר משה ממרסיי) פרשת בשלח ד"ה מכילתא וה' הולך לפניהם: "הרים אלו הם הרי חול, והם נמצאים ברוב בכל מדבר... והעבור שארץ המדבר ככה, בעת נשיבת הרוח יעלה שם אבק. ואפשר שבקצת מדברות לרוח גדול וחזק יעלו הרים ירדו בקעות. ופעם אחרת הרוח יפזר ההרים וכל גיא ינשא וכל הר וגבעה ישפלו, וישוב הכל כארץ מישור ועמק שווה"
372. רלב"ג שמות טו ח ד"ה נערמו מים: "נערמו מים – עמדו כמו ערימה גבוהה, כי הרוח היה דוחה אותם תמיד כל הלילה, ולא היה כוח למים שיהיו ניגרים, אבל היו עומדים כמו נד"
373. בעל שם טוב על התורה פרשת בשלח אות ז (לגבי קריעת ים סוף, כפי שנביא לקמן את כל דבריו): "מעשה מהבעל שם טוב ז"ל שבא אחד אצלו ורצה לשאול אותו היות כי למד חכמת הטבע והפילוסופיא ועל פי חכמות הללו יצא לו שבאותה שעה שנבקע הים לפני בני ישראל, היה צריך הים אז להיבקע על פי הטבע של הים, ואם כן מה זה הרעש מהנס בקריעת הים שאנו מאמינים. ועם זו הקושיא הלך במבוכה גדולה ונסע להבעל שם טוב
374. מעשה ניסים (לרבי ניסים ב"ר משה ממרסיי) פרשת בשלח ד"ה והצור: "והנה ההרים והסלעות מקום משמר המימות הנובעים, כי במחילות ההרים שם יתכנסו מימי המטר ושם יהיו נשמרים על רצפת אבני ההרים, כי אין שם עפר ינגבום... והודיע השם יתברך למשה הסלע שיש בו מים, והמקום מהסלע שמשם יצאו במעט פועל"
375. בכור שור (מבעלי התוספות, מכונה גם "ר"י מאורליינ"ש", מגדולי תלמידיו של רבינו תם) שמות כו כח: "והבריח [התיכון] בתוך הקרשים – אמרו רבותינו [שבת צח ע"ב] על ידי נס. ולפי הפשט בכל כותל וכותל היה אחת"
376. אבן עזרא הפירוש הקצר שמות לב טו: "ויש מהקדמונים שאמר כי בנס היו עומדים המ"ם והסמ"ך בלוחות [גמרא שבת קד ע"א]. ואין זאת דרך סברא. ולפי דעתי שאין צורך לנס, כי אבני הלוחות אינם כאבני המילואים, רק הם עבים, כי הכתוב אמר כי הם כתובים משני עבריהם. ולא מעבר אחד, ולא יתכן דבר אחד, בעבור שהיו האותיות נראות בעבר האחר הפוכות"
377. בבא בתרא יד ע"א: "והלוחות, אורכן שישה ורוחבן שישה ועוביין שלושה"
378. מדרש תנחומא (ורשא) שמות לג א (כי תשא) סימן כו: "בשעה שנתן לו הקדוש ברוך הוא את הלוחות היו סובלין את עצמן, כיון שירד וקרב אל המחנה וראה את העגל פרח אות הכתב מעליהם ונמצאו כבדים על ידיו של משה, מיד וייחר אף משה וישלך מידו, בא וראה כמה גדול כוחו של משה, א"ר יהודה הלוחות משקל ארבעים סאה היו ושל סמפרינין היו והיו נתונים על ידיו כדבר קל"
379. אברבנאל שמות לב טו: "ולמדנו מזה שהיו הלוחות דקות מאוד, וכן יראה מעניינם, שמייד שישליכם מידיו לארץ נשברו. ואילו היו עבות לא היו נשברות לשעתם"
380. רש"י שמות לד כט: "כי קרן – לשון קרניים, שהאור מבהיק ובולט כמין קרן"
381. רלב"ג פרשת כי תישא: "והגיע למשה מחוזק ההתבודדות שקרן עור פניו, ר"ל שהיה לו זוהר השכל גם בעת חשבו לדבר עם ישראל, עד שכבר היו באים לפניו ולא היה מרגיש בהם
382. רלב"ג ויקרא יג ה: והנה טעם היות זה ההסגר שבעת ימים מבואר ממה שזכרנו. ואחשוב שהטעם בזה ההסגר, הטעם בעינו, אשר בשילוחו מחוץ למחנה ישראל כדי שלא ישא ויתן עם בני אדם ויתעפשו מזה החולי. וכאילו זה הדבר ממוצע בין הטהרה והטומאה, כי לא יצא מן העיר ולא ישא ויתן עם בני אדם
383. ספר ציוני (לר' מנחם ציוני, מתקופת הראשונים), פרשת נשא, הג"ה, ד"ה מי סוטה: "שאמרו רז״ל סוטה לא היתה ולא נברא, ר״ל במעשה מפורסם"
384. אבות פ"ה מ"ו: "עשרה דברים נבראו בערב שבת בין השמשות, ואלו הן: פי הארץ ופי הבאר ופי האתון..."
385. מורה נבוכים ח"ב פרק מב: "כבר ביארנו שכל מקום שנזכר ראיית מלאך או דיבורו, שאין זה אלא במראה הנבואה או בחלום. בין שפורש הדבר, ובין שלא פורש, כמו שקדם. דע זה והבינהו מאוד מאוד... וכך פרשת בלעם כולה בדרך ודברי האתון כל זה במראה הנבואה, כיון שנתבאר בסוף דיבר מלאך ה' אליו"
386. מעשה ניסים (לרבי ניסים ב"ר משה ממרסיי) פרק יד ד"ה אמנם מה שהוא: "ארבעים שנה שמלתך לא בלתה מעליך ורגלך לא בצקה, שיש אומרים דרך פלא היה, ויש אומרים שרצה הכתוב בזה שסיפק השם צורכם במדבר, ועד לא בלו שמלותם החליפו בחדשים ולא חסרו דבר"
387. חזקוני דברים ג יא: "הנה ערשו ערש ברזל – לשון כרך ומגדל ומבצר כמו בפאת מטה ובדמשק ערש. ובל' תלמוד מערבא לה בכל מחוזא ערסייתא, כלומר מבצר מוקף חומה חזקה כברזל
388. רלב"ג יהושע ו ג: "עם שיש לתרועה הגדולה רושם מעט בעניין זה המופת, כי הקול החזק יניע האויר תנועה חזקה, אלא שלא יתכן שיגיע מזאת התנועה כמו זה הפועל הנפלא שתיפול החומה החזקה תחתיה אם לא יחובר לזה המופת"
389. מלחמות השם (לרלב"ג) מאמר ו ח"ב יב ד"ה ונאמר: "שאי אפשר שיתחדש מופת בגרמים השמימיים... ולא יספק אדם עלינו מעמידת השמש ליהושע, כי אין הכוונה בו שתתבטל תנועת השמש... אבל הכוונה בזה שלא יסור השמש משיהיה אצלם כנגד גבעון, ולא יסור הירח משיהיה אצלם כנגד עמק איילון, עד שתשלם נקמת גוי אויביו בזה השיעור המעטי אשר יראו בו השמש כנגד גבעון והירח כנגד עמק איילון"
390. רלב"ג יהושע י יב: "ולזה הוא מבואר שזה המופת היה בזולת שינוי סדר תנועת השמש, וזה יהיה לפי מה שאומר, והוא שכבר יתבאר בחוש שכאשר יהיו עננים תחת השמש באופן שירשם בהם ניצוצות וירוצו הנה הם יראו שיהיה השמש בזולת מקום שהוא, עם שכבר יראה אז נטיית צל השמש שיעור רב במעט זמן למזרח או למערב לצפון או לדרום, לפי מצב העננים ההם וצד תנועתם, וזה ממה שאין בו ספק כי תמיד יראה זה מן החוש בזה האופן"
391. מאירי יומא עא ע"ב: "והאותיות הצריכות לתשובה נדמה לו במראה הנבואה כבולטות כנגד פניו והוא מצרפן ומשיב 'רדוף כי השג תשיג והצל תציל' או 'עלה כי מחר אתנהו בידך' או כל שנראה לו בצירוף האותיות הנראות לו כבולטות. ויש שחלק בגמרא לומר שמצטרפות היו מאליהן ולא היה הכהן צריך לטרוח בצירופן"
392. רד"ק מלכים־א יז כא: "אפשר ג"כ כי עשה כן להנשים עליו ולחממו בחום הטבעי היוצא מפניו ומבשרו כי רוב פעמים הניסים נעשים ע"י מעט תחבולה מדרך העולם"
393. רד"ק מלכים־ב ב א: "אמר בסערה, ולא אמר כן למטה. אלא רכב אש וסוסי אש רוח סערה היה עמהם, כמו שאמר ויעל אליהו בסערה, אלא הנראה לאלישע אמר רכב אש וסוסי אש, אבל הרוח אינה נראית. ורוח הסערה העלתה אותו מן הארץ אל האוויר, כמו שמעלה הדברים הקלים כן העלתה אותו ברצון הא־ל על גלגל האש, ושם נשרפו בגדיו זולתי האדרת, וכלה בשרו ועצמו, והרוח שבה אל האלוקים אשר נתנה. ומה שנראה רכב אש וסוסי אש לאלישע – להודיע בו כי בהעלותו עלה מישראל רכבו ופרשיו, כמו שאמר אלישע אבי אבי רכב ישראל ופרשיו. ודעת המונינו גם חכמינו כי הכניסו הא־ל בגן עדן עם גופו, כמו שהיה אדם הראשון קודם שחטא, וכן הכניס חנוך שם, ובדרש כי עשרה הם שנכנסו חיים לגן עדן"
394. רלב"ג מלכים־ב ב א: "אי אפשר שיובן שהעלתו השמים, כי לא יעלו שם אלו הגופות. אבל הכוונה בו בגובה האוויר, כאומרו 'ערים גדולות ובצורות בשמים', ו'מגדל וראשו בשמים'. והנה נשאהו רוח ה' במלאכות ה' אל מקום לא נודע עדיין, והוא חי שם כמו שביארנו"
395. מעשה ניסים (לרבי ניסים ב"ר משה ממרסיי) פרק יד ד"ה הסוג הראשון וד"ה ויש: "הסוג הראשון מהחלק הראשון, שהם הניסים והנפלאות שבין השם ית' ובין הנביא בלבד... שאלה הם בנבואה. לא חוצה לה, ר"ל חוץ לנפש ויוצאים אל המציאות, עד שיורגשו בהרגש החיצוני הרגש אמיתי, אמנם הם בהרגש הפנימי לבד. ואם יקרה [ש]יצאו בהרגש החיצוני – הוא הרגש דמיוני, לא הרגש אמיתי..
396. וכן מלחמות יעקב, הכניסה לארץ, דוד המלך ואף מלחמתו של מלך המשיח לעתיד לבוא. כדלקמן
397. שפע חיים (הרב יקותיאל יהודה הלברשטאם, האדמו"ר מצאנז) שיעור חומש ורש"י פרשת פינחס תשכ"ו ד"ה הגם, ד"ה כן, ד"ה גם, ד"ה שמעתי: "אולם דעת לנבון (ניקל) [נקל], כי לא הרי מלחמת מצווה הזאת [של הכניסה לארץ] כשאר מלחמות שבעולם, שהרי כל עיקרם לא כבשו את הארץ אלא בכוחות על טבעיים, באמירת ויהי נועם וכיוצא בזה, וכמבואר בכתובים אופן כיבוש העיר יריחו על ידי שבע הקפות ותקיעות השופר..
398. בתורתו של רבי גדליה נדל עמוד קמה ד"ה וישמע אברם: "אם שואלים כיצד יכולים כמה מאות אנשים לנצח ארבעה מלכים, התשובה היא שכאשר עושים מלחמה כמו שצריך, ובמסירות נפש, יכולים מעטים לנצח רבים. אברהם אבינו היה גם גנרל טוב. הוא השתמש בתכסיסי מלחמה, נלחם בלילה, חילק את כוחותיו וכו' אך העיקר – הוא נלחם במסירות... אין צורך לומר שהיה זה נס. לא צריך לחפש ניסים בכל דבר. לקב"ה יש מספיק מה לעשות..."
399. מעשה ניסים (לרבי ניסים ב"ר משה ממרסיי) סוף פרק יד ד"ה ויש: "ויש לך להבין בכל אלו [הניסים] שזכרתי, ובכל הדומים להם, אי זה דרך שתבחר"
400. למשל, די בכך שכל אישה יולדת שני זכרים (שיחיו ויולידו בהמשך): כאשר היא בת 13 ו־17, או כאשר היא בת 14 ו־16. או שהיא יולדת שלושה זכרים: כאשר היא בת 19, 23 ו־26
401. שהיתה מבוססת בעיקרה על פָלַנְקְס, דהיינו מבנה של עשרות לוחמים רגלים המסודרים בשורות רבות, שהנשק העיקרי שלהם הוא חנית ארוכה
402. כדלקמן בכותרת "עיון בהגדרת נס"
403. כדלקמן ‎פרק קמג בכותרת "תחיית המתים באופן טבעי"
404. ככל הנראה זו כוונת הגמרא כתובות עז ע"ב: "עשרים וארבעה מוכי שחין הן, וכולן אמרו חכמים תשמיש קשה להן, ובעלי ראתן קשה מכולן... ריב"ל מיכרך בהו ועסיק בתורה, אמר: אילת אהבים ויעלת חן – אם חן מעלה על לומדיה, אגוני לא מגנא?"
405. ספר "צדיק יסוד עולם" (שמחה רז) עמוד 144
406. הכוונה למחלת הַנסֶן, הקרויה גם לֶפּרָה. בחז"ל כונתה "מוכי שחין" (חוברת אסיא עג־עד עמ' 5). מחלה זו גורמת לעיוותים בגוף ועל העור
407. כחמישה אחוזים. השאר מחוסנים באופן טבעי בפני החיידק שגורם למחלה זו
408. בשניים מספרי הנוצרים מתואר שכאשר יש"ו הנוצרי היה על הצלב, אחד מאנשי הצבא (או: "איש אחר") דקר ברומח (או: "חנית") את צידו (או: "צלעו"), ויצאו מים ודם. בעיניהם יציאת המים נראתה כנס. ע"פ הידוע לנו היום, תנוחת הצליבה יכולה לגרום לריאות להתמלא במים (וזו יכולה להיות סיבת המוות מצליבה). כך שטבעי שדקירה כזו תגרום למים לצאת
409. אם נגדיר "נס" כאירוע שהסתברותו אחד למיליון, ואם נניח שאדם חווה או נפגש באירוע אחד בכל שנייה, ונניח שאדם עירני כשמונה שעות ביום – אזי סביר שפעם בחודש אדם יפגוש נס (חישוב זה מכונה "חוק לִיטְלוווּד"), וכן על זו הדרך
410. כבר הדגשנו ב‎פרק לה שבדורות האחרונים הוברר שבחינת המציאות וחקירתה אמינות יותר מסברות אינטואיטיביות, והדבר בולט בייחוד במדעי ההסתברות. תופעה זו מכונה "פרדוקס יום ההולדת", על שם הנתון המעניין שבין כל 23 אנשים, רוב הסיכויים שיהיו שניים מהם בעלי יום הולדת זהה. מה שנראה במבט ראשון כצירוף מקרים בלתי סביר
411. דהיינו, המושגים "ניסים" ו"נפלאות" כוללים גם את חוקי הטבע שבכל יום
412. יומא סט: "אתא משה אמר הא־ל הגדול הגיבור והנורא, אתא ירמיה ואמר: נוכרים מקרקרין בהיכלו, איה נוראותיו? לא אמר נורא. אתא דניאל, אמר: נוכרים משתעבדים בבניו, איה גבורותיו? לא אמר גיבור. אתו אינהו ואמרו: אדרבה, זו היא גבורת גבורתו שכובש את יצרו, שנותן ארך אפים לרשעים. ואלו הן נוראותיו – שאלמלא מוראו של הקדוש ברוך הוא, היאך אומה אחת יכולה להתקיים בין האומות? ורבנן היכי עבדי הכי ועקרי תקנתא דתקין משה! אמר רבי אלעזר: מתוך שיודעין בהקדוש ברוך הוא שאמיתי הוא, לפיכך לא כיזבו בו"
413. תופעה זו, של התרשמות ממקרים שהצליחו והתעלמות משאר המקרים, היא הכשל ההגיוני שמכונה "דגימה מוטה" של "כשל זרקור"
414. למשל, מי ששרד אירוע רב־נפגעים. הרי מצוי מאוד, למשל, שאוטובוס יוצא מתחנה, ויש מי שרצה להשיגו ולא הצליח. אלא שאם יקרה חלילה אסון לאוטובוס, אותו אדם יפרסם זאת כנס. יתכן שבאותה מידה היה אדם אחר שרצה להשיג את האוטובוס הקודם, ולא הצליח, ודווקא משום כך נהרג באסון, אלא שאינו יכול לספר לנו זאת
415. מכיוון שנרצחו מיליונים, הגיוני שהמעטים שניצלו הם אלו שכמה וכמה פעמים היו קרובים למוות, ומסיבות שונות חייהם ניצלו
416. למשל, בעניין ניסיהם של ניצולי שואה, חלק מניסים אלו מובן באופן טבעי אם מקבלים את ההנחה שהיו גויים בודדים שסייעו ליהודים בבחינת "מתן בסתר", ובבחינת "הלכה בידוע שעשו שונא ליעקב אלא נהפכו רחמיו באותה שעה". מה גם שבתקופת השואה בצבא הגרמני שירתו גם עשרות אלפי חיילים שאחד מהוריהם או לפחות מסביהם היה יהודי, והצליחו להסתיר זאת
417. למשל, אדם החולה במצב קשה, שע"פ מצבו וע"פ הסטטיסטיקה סיכויו למות מוערכים ב־99%. בסופו של דבר הוא חי. בוודאי שיש לו להודות לקב"ה לפחות כמו הודאה על כל אירוע טבעי, כמו הקימה בבוקר. אך פשוט שאין להגדיר זאת כנס, אם אכן 99 אנשים אחרים שהיו במצבו מתו (יש גם לדעת שבמקרים רפואיים מסוימים רופאים נוטים לשדר פסימיות כדי להימנע מתביעות בהמשך)
418. בין מפאת נגיעות בדבר של האחראיים, ובין מפאת התלהבותו של ההמון
419. ובפרט אם הם מתנסחים במספרים ולא בלשון מעורפלת. כדלקמן. ומכאן עצה טובה קמ"ל, לנקוט לגבי רמות סיכוי וסיכון ניסוח מספרי
420. לגבי מלחמת העצמאות, האדמו"ר מסאטמר סבר שאין זה נס, וכך כתב ב"על הגאולה ועל התמורה" עמוד לו: "וברור שלא היה בניצחון מלחמתם שום נס, אלא הצלחה מלובש בטבע, כאשר העידו הרבה יודעי דבר ושרי מלוכות במכתבי העיתים של אומות העולם שהגידו מראש שלא ינצחו הערביים במלחמה, דלאו בני מלחמה נינהו. ודכירנא כד הוינא בארץ ישראל עוד לפני הקמת המדינה, התפארו אז מנהיגי הציונים שאינם יראים ממלחמה עם הערביים אף שהם רבים נגדם, כי טבע הערביים לברוח ולנוס מחרב המלחמה. אולם עכשיו אומרים ההיפך כדי לסמות העיניים להגדיל ניצחונם וניסיהם הכוזבות והמדומות. ושחודי שחדי לבעלי מכתבי העיתים לכתוב כרצונם כדי להגדיל ניצחונם וגבורתם, אבל ברור שאין בכל זה אפילו ריח של אמת"
421. תקיפת הכור הגרעיני בעירק (בשנת 1981) נחשבת, ובצדק, לפעולה יוצאת דופן בנועזותה, שגרמה להתפעלות ברחבי העולם. כמובן שהיא כללה סיכון לטייסינו
422. רב סעדיה (אינו רב סעדיה גאון) דניאל ה ל ד"ה מלכא: "ומי הרגו [את בלשאצר]? סריס אחד שומר ראש המלך. כיוון ששמע דברי דניאל, אמר: ודאי דבריו נכונים, והרג את המלך"
423. כגון "והוא יחל להושיע את ישראל מיד פלישתים" בשמשון (שופטים יג ה)
424. כגון מלחמת השחרור, מלחמת ששת הימים
425. "הינוקא הפלאי"
426. שמש ומגן (הרב שלום משאש) ח"ג עניינים שונים סי' א: "ראיתי בספר חזון למועד סי' יא... והביא מעשה ששמע אותו מרב אחד, שגם הוא שמע אותו מהרה"ג יהודה צדקה ז"ל. שהיה נוכח באותו מעשה, זה עשרים שנה ויותר, בילד הנולד, ומאותה שעה ממש התחיל להגיד כל התורה כולה... עד שרב גדול מהישיבה (סתר) [סטר] אותו ואז שתק ולא ענה עוד, וסיים על זה, ומעשה רב..
427. למשל, דברי הרמב"ם (הלכות יסודי התורה פ"א ה"ב) על תנועת גרמי השמיים: "המצוי הזה הוא אלקי העולם אדון כל הארץ, והוא המנהיג הגלגל בכח שאין לו קץ ותכלית, בכח שאין לו הפסק, שהגלגל סובב תמיד ואי אפשר שיסוב בלא מסבב, והוא ברוך הוא המסבב אותו בלא יד ובלא גוף"
428. שבת פט ע"א: "ואמר רבי יהושע בן לוי: מאי דכתיב וירא העם כי בושש משה? אל תקרי בושש אלא באו שש. בשעה שעלה משה למרום אמר להן לישראל: לסוף ארבעים יום בתחילת שש אני בא. לסוף ארבעים יום בא שטן ועירבב את העולם, אמר להן: משה רבכם היכן הוא? אמרו לו: עלה למרום. אמר להן: באו שש, ולא השגיחו עליו. מת, ולא השגיחו עליו. הראה להן דמות מיטתו. והיינו דקאמרי ליה לאהרן כי זה משה האיש וגו'"
429. על הגאולה ועל התמורה (הרב יואל טייטלבוים, "האדמו"ר מסאטמר") עמוד ז: "ואילו היו רואים בשמת איזה ניסים שם, אין להסתפק שאינו אלא מצד הס"מ וחיילותיו השוררים במקום טומאה וזוהמה כזו. כמבואר בגמרא שניתן רשות להשטן לעשות ניסים ונפלאות לקיומו של העבודה זרה כאשר יתבאר בהקונטרס"
430. וכן כתב באר הגולה (למהר"ל) באר השישי פרק טו ד"ה אמנם מה: "אבל שלא יהיו האגדות דברי תורה כמו שאר תורה שנאמרה מסיני – האומר כך אין לו חלק בעולם הבא"
431. שולחן ערוך הרב יורה דעה הלכות תלמוד תורה פרק א סעיף ד: "חייב הוא מן התורה לשכור לו מלמד שילמדנו היטב לידע כל התורה שבכתב ושבע"פ כולה
432. מדרש משלי (בובר, מתקופת הגאונים) פרק י פסוק יז ד"ה אורח לחיים (והובא בקצרה בביאור הלכה (במשנה ברורה) סי' קנה סעיף א ד"ה עת ללמוד): "אמר ר' ישמעאל בוא וראה כמה קשה יום הדין שעתיד הקדוש ברוך הוא לדון את כל העולם כולו בעמק יהושפט. בזמן שתלמידי חכמים באים לפניו אומר לכל אחד מהם: כלום עסקת בתורה? אמר לו: הן, אומר לו הקדוש ברוך הוא: הואיל והודית, אמור לפני מה שקרית, ומה ששנית בישיבה, ומה ששמעת בישיבה. מכאן אמרו כל מה שקרא אדם יהא תפוש בידו, ומה ששנה כמו כן, שלא תשיגהו בושה ליום הדין. מכאן היה ר' ישמעאל אומר: אוי לה לאותה בושה, אוי לה לאותה כלימה, ועל זה בקש דוד מלך ישראל בתפלה ובתחנונים לפני המקום ואמר ה' בוקר תשמע קולי בוקר אערוך לך ואצפה..
433. שו"ת צפנת פענח דווינסק (לרבי יוסף רוזין מרוגאצ'וב) ח"א סי' יד: "והנה רפואות הנזכרים בגמרא זה גדר חלק מן תורה שבע"פ המסור לנו בקבלה"
434. תורת מנחם (הרבי מלובביץ') תשמ"ג ג עמוד 1595 אות יז: "דובר בהתוועדות דחג השבועות אודות הנצחיות דכל ענייני התורה כולל סוגיות התורה שבהם מדובר אודות ענייני רפואה וכיו"ב... ובנוגע לכל השאלות המשונות ששאלו ופלפלו בעניין זה, הנה לכל לראש יש צורך להבהיר שלכולי עלמא גם ע"פ המענה לתלמידים הנבוכים שצריכים להניח את דעתם עי"ז שאומרים להם לעת עתה שבעניינים אלו רפואות שבש"ס וכיו"ב יכול להיות עניין של שינוי, פשיטא שכאשר לומדים את סוגיות הש"ס שבהם מדובר בענייני רפואה וכיו"ב צריכים לברך ברכת התורה 'ונתן לנו את תורתו' גם כאשר התחלת וסיום הלימוד ביום זה הוא בעניין זה בלבד, היינו שגם לדעת אותם תלמידים שיכול להיות שינוי בעניינים אלו, הרי זה חלק מתורתו של הקב"ה, ולכך מברכים על זה 'ונתן לנו את תורתו' ולא עלה בדעת אף אחד לומר באופן אחר..."
435. משנה אבות פ"ג מי"ח: "רבי אליעזר בן חסמא אומר קינין ופתחי נדה הן הן גופי הלכות תקופות וגימטריאות פרפראות לחכמה"
436. ספר המאמרים ה'תש"ח – תש"ט (מהאדמו"ר יוסף יצחק שניאורסון מלובביץ', הריי"צ) עמוד 55: "דכאשר לומד איזה חכמה ע"פ התורה, פירוש, בכוונה להשתמש בה בהנוגע אל בירור ההבנה בחכמת התורה, וכמו על דרך משל כאשר משתמש בחכמת התכונה בכדי ללמוד ולהבין בהלכות קידוש החודש, דידיעת הלכה זו על בוריה בעומק והשגה רחבה זה מצווה, הנה עי"ז חכמת התכונה נכללת בחכמת התורה. וכה"ג בכל השבע חכמות כאשר נכללים בתורה..."
437. ביצחק יקרא (הרב אביגדֹר נבנצל) על משנה ברורה סי' מז סעיף ב: "צריך עיון מה הדין בחשבונות של קידוש החודש, פרפראות וכדו'. דברי הרמב"ם בהלכות יסודי התורה על ענייני הגלגלים וכו' מקורו בחכמי יוון, ולכן יתכן דלא הווי לימוד תורה"
438. אמונה ברורה (ר' ראובן פיירמן) עמוד 60: "אם אתה מחפש לגלות את הרצון האלוקי, ולהכיר את דבר ה' שהופיע בסיני – אזי גם כשאתה לומד אסטרונומיה אתה לומד תורה, כפי שלמד רבן גמליאל את צורות הירח. ואם המטרה שלך חולית בלבד, כגון לדעת את שמות הערים השומר־אכדיים מתקופת הברונזה המופיעים בתנ"ך – אין בזה שום קדושה, ועל לימוד תנ"ך כזה אין לברך. עיקר השאלה הוא לא מה אתה לומד, אלא מהי מטרת הלימוד"
439. מורה נבוכים ח"א פתיחה: "וכבר ביארנו בחיבורינו בהלכה כללים מסוג זה והעירונו על עניינים רבים. והזכרנו בהם כי מעשה בראשית הם מדעי הטבע, ומעשה מרכבה הם מדעי האלוקות"
440. רמב"ם הל' יסודי התורה פ"ד ה"י: "וביאור כל אלו הדברים שבפרק שלישי ורביעי [מהלכות יסודי התורה] הוא הנקרא מעשה בראשית"
441. למשל: דבריו בהל' יסודי התורה פ"ג ה"ח: "ואין בכל הכוכבים כוכב גדול מן השמש ולא קטן מכוכב שבגלגל השני"
442. רמב"ם הל' יסודי התורה פ"ד הי"ג: "וענייני ארבעה פרקים אלו [פרקים א־ד בספר המדע] שבחמש מצוות האלו הם שחכמים הראשונים קוראין אותו פרדס"
443. רמב"ם הלכות תלמוד תורה פרק א הלכות י־יב: "עד אימתי חייב ללמוד תורה? עד יום מותו..
444. אבי עזרי (לרב שך) הקדמה למהדורא רביעאה ד"ה ובפ"ד: "שאף שמעשה מרכבה הם דבר גדול, זהו משום שלא לכולם יש כח לידע ולהשיג כל הדברים על בוריין..
445. משנה ברורה סימן פה ס"ק ה: "ופשוט דמותר אדם להתבונן בבה"כ בגודל שפלותו, ושבסופו יחזור כולו להיות עפר רימה ותולעה, ואין נאה לו הגאווה"
446. תורת הבית (לחפץ חיים) תחילת פרק ב: "ועדיין איני יודע אם לעמל תורה אם לעמל שיחה. שם שיחה מונח על דברים פשוטים שמדבר האדם בענייני מידת דרך ארץ וכדומה, הגם שגם זה עניין נחוץ וכמאמרם שד"א קדמה לתורה, מ"מ לא נוכל לומר שהדיבור גופא בעניין זה הוא קדוש, רק שהדיבור מביא לידי תועלת שיוכל להיות בעל ד"א. לא כן כשהוא מדבר בתורה, הדיבור גופא הוא קדוש, ובכל תיבה ותיבה שמדבר בפיו הוא מקיים מ"ע של תורה. וע"ז מביא הקרא 'לא ימוש ספר התורה הזה מפיך' להוכיח שעיקר בריאתו היה להשלים נפשו בתורה"
447. שו"ת דברי אפרים אליעזר סי' צ ד"ה אעפי"כ: "כמדומה לי שמס' דרך ארץ רבה וזוטא אינה בכלל שמחת לגמרה של תורה [סיום מסכת שיחשב סעודת מצווה כן לבכורים בערב פסח], וחילי דידי ממש"כ ז' הב"ח באו"ח סימן ק"ב, אהא שהביא הבית יוסף שם מסמ"ג וסמ"ק בשם תשובות הגאונים, דהעוסק בתורה ג"כ אין צריך להרחיק מהמתפלל שמ"ע בצידו, שאם לומד מסכת דרך ארץ לא נקרא עוסק בתורה כדמוכח בפרק מי שמתו עכ"ל. וראייתו כמובן הוא מדף כ"ב ע"א דאר"נ בר יצחק עשאן רבי יהודא כהלכות ד"א עיי"ש בפרש"י, דמוכח דמסכת זו אינה בכלל תורה שאסור לבעל קרי לקרות. וממילא לא הוי בכלל שמחת לגמרה של תורה. ועדיין צ"ע בזה"
448. הרב גרשון מנדיל זיוו, הובא בפולמוס המוסר עמוד 113: "אוכל להגיד מה ששמעתי מפיו של ידידנו יקרנו עטרת ישראל הרב הגאון נר ישראל כש"ת מו"ה ישראל סאלאנטער זצ"ל, כי מה שקבע בתי מוסר, לא קבע רק בעד בעה"ב העוסקים בעסק במשא ומתן, ולא קבע כלל בעד לומדי תורה, כי כל אחד מלומדי תורה יכול ללמוד בפני עצמו בספרי יראים ולא בחברה... וח"ו יוכל בקרוב לבוא אל ביטול תורה לגמרי מסדר לימוד כזה"
449. משנה ברורה סימן פה ס"ק ו: "ויחשוב שם [בבית הכיסא] חשבונות ביתו והוצאותיו כדי שלא יבא לידי הרהור, ובשבת יחשוב בבניינים וציורים נאים"