ביאור:אמונה טהורה/השער החמישה־עשר: עולם הנסתר

השער החמישה־עשר: עולם הנסתר

ידיעות רוחניות

לגבי תיאורים על עולמות עליונים, נשמות וכו' שמתוארים בספרים שונים, יש להעיר שבחז"ל עניינים אלו אינם ברורים: בתלמוד דנו באריכות בשאלה האם המתים יודעים מה קורה בעולם הזה ^[1], וכן נחלקו האם המת שומע מה שאומרים בפניו ^[2], ואף יש מחלוקות לגבי פרטים יסודיים במעשה בראשית: מה נברא תחילה – שמיים או ארץ ^[3], מהיכן נבראה הארץ ^[4], מהו מספר הרקיעים ^[5], מהי צורת העולם ומקום השמש בלילה ^[6]. ואף תמהו בפירוש, "מי עלה למעלה ובא ואמר" ^[7].
ואם כן יש מקום להקשות, וכי אכשור דרי, ובדורות האחרונים יודעים בעניינים אלו מה שלא היה ברור לחז"ל.
מאידך, יהיו שישיבו שמאז גילוי ספר הזוהר ופרסומו בעולם, הלכה ונתפשטה חכמת הקבלה בעולם, ומה שהיה בתקופת חז"ל לנחלת יחידים, נעשה בדורות האחרונים למפורסם בהמון.

קולות רוחניים

בפרק זה נדון בנבואה, רוח הקודש, בת קול, גילוי אליהו, מגיד ^[8].
נזכיר כאן שהיה מגדולי החסידות שהעיד על עצמו שמיום שהיה בן שתי שנים עד בן חמש שנים, השיג מראות נפלאות, והשיג רוח הקודש, ודיבר דברי נביאות, וצפה מסוף העולם ועד סופו ממש, וענה ברור ונקי על כל השאלות ^[9].

מטרתם

הנבואה היא אחד מי"ג העיקרים שסידר הרמב"ם ^[10]. ומטרתה אינה ידיעת העתידות ועצות אישיות, אלא שייוודע על ידה רצון ה' ^[11]. שההכרח המביא אל הימצא הנבואה הוא כדי להישיר האנשים אל מול ההצלחה הנצחית כדי שיודעו על ידה הדברים הנרצים אצל השם יתברך מהבלתי נרצים, וישיג האדם התכלית האנושי בעשיית אותן הפעולות, אין זה ממה שיקשה, כי אחר שתכלית המצא הנבואה הוא כדי שתגיע על ידה הישרה אלוקית למין האדם שהיא תורה מן השמיים, ראוי שימנה תורה מן השמיים עיקר, לפי שהוא ההכרח המביא אל הימצא הנבואה. ולזה שמנו הנבואה שורש מסתעף לתורה מן השמיים"}}. ולכן האמונה בנבואה קודמת לאמונה בתורה, שאם אין נביא – אין תורה ^[12]. ומטעם זה מציאות הנבואה מחויבת, כיוון שתכלית האדם לבחור בטוב, ואי אפשר לדעת את כל הטוב רק ע"י השכל ^[13].
הראי"ה קוק ביאר שהנבואה עוסקת בכללים, כגון באיסורי עבודה זרה, אך העיסוק בפרטים, כגון בפרטי ההלכות, הוא תפקידם של החכמים. לכן באחרית הימים, שתתקרב חזרת הנבואה, תתגבר שנאת הפרטים, וחכמת סופרים תסרח ^[14], עד שתגיע התכלית של שילוב הנבואה והחכמה יחד ^[15]. הנבואה ראתה את זרם הקלקלה הגדולה של עבודה־זרה בישראל ומחתה נגדו בכל עוז, את הדרת נועם ד' אחד אלוקיו ותתארהו בכל יופי וזוהר, את ההשחתה של כל הפרעות המוסריות, ריצוץ דלים, עושק אביונים, רצח וניאוף, חמס ושוד, ותמלא רוח אלוקים להושיע ולגדר ברום שיח קודש}}. השְׂערות הדקות, שמהן מצטרפות עבות העגלה של החטאת, גידי החיים הדקים, שמהם ישרגו מזרקי הדם הגדולים, אלה המה המסתרים הצפונים מעין כל נביא וחוזה. המצוות המעשיות כולן ופרטי הלכותיהן... – דבר זה לא ניתן לנבואה בכלל, לנבואה של אספקלריא שאינה מאירה}}. אמנם ניתן לנבואתו של משה, אותה הנבואה של פה אל פה, של אספקלריא המאירה, שרק היא יכולה לראות עוזם של הכללים ודיקנותם של הפרטים כאחד. אבל לא קם כמוהו 'ולא קם נביא עוד בישראל כמשה אשר ידעו ד' פנים אל פנים'}}. והוצרכה עבודת הכללים להימסר לנביאים ועבודת הפרטים לחכמים. וחכם עדיף מנביא, מה שלא עשתה הנבואה, בכלי מלחמתה החוצבים להבות אש לבער מישראל עבודת אלילים ולשרש אחרי עיקרי ההשפלות היותר גרועות של עושק וחמס, של רצח וזימה, רדיפת שוחד ושלמונים, עשו החכמים בהרחבת התורה, בהעמדת תלמידים הרבה ובשינון החוקים הפרטיים ותולדותיהם. 'הליכות עולם לו, אל תקרי הליכות אלא הלכות'}}. במשך הזמן הרב נתגבר עסק החכמים על עסק הנביאים והנבואה נסתלקה, ארכו הימים והכללים החלו להתרופף, נבלעו בהפרטים ולא יראו החוצה. על כן באחרית הימים שצמיחת מהלך שיבת אור הנבואה תתחיל להופיע, 'אשפוך את רוחי על כל בשר', אז שנאת הפרטים תתגבר, 'חכמת סופרים תסרח, ואנשי הגבול, אלו תלמידי חכמים שמשימים גבול לדבריהם, ילכו מעיר לעיר ולא יחוננו' – עד אשר לא כפרי בוסר כי אם כביכורים מלאים טל וחיים יצאו הניצוצות של התחלת אור הנבואה מנרתיקם, וזו תכיר בכללה את גודל פעולת החכמה ובענוות צדק תקרא: 'חכם עדיף מנביא', 'חסד ואמת נפגשו צדק ושלום נשקו, אמת מארץ תצמח וצדק משמיים נשקף, גם ד' יתן הטוב וארצנו תיתן יבולה'"}}.

מהותם

לגבי נבואה יש להקדים שאיננו יודעים על אדם שהוא נביא אמת, עד שייתן אות או שיהיה מוחזק ^[16].
לגבי לשון הנבואה נחלקו האחרונים האם הושמה בפי הנביא ברוח ה' עליו ^[17], או שהנביא לא קיבל את המילות אלא את העניין, והוא מסר את העניין כפי הבנתו בלשון עצמו ^[18].
עוד יש להקדים, שהבאת הסברים טבעיים לתופעות כאלו, אינה סותרת כמובן שייתכן שהן אירעו לצורך גילויים רוחניים אמיתיים ^[19]. ובפרט לגבי אנשים גדולים, שעליהם לכו"ע יש השגחה פרטית}}.
הרמב"ם כתב שהנבואה היא תופעה טבעית של האדם השלם שהגיע כוחו המדמה לתכלית השלמות האפשרית, ואז יתנבא – אם ירצה בכך ה' ^[20], שהיא שפע מאת ה' באמצעות השכל הפועל על הכח ההגיוני ואחר כך על הכוח המדמה ^[21]. הדבר מתאים גם לכך שדרך הנביאים היתה להתבודד ^[22], דבר המגביר את הכוח המדמה ^[23]. אכן ידוע לנו שבדידות והעדר גירויים יכולים לגרום להזיות שונות, כפי שמדווחים שייטים של יאכטות למרחקים ארוכים}}. ויש מהראשונים שהוסיף שהשכל אינו יכול להשיג את הנבואה, כיוון שהיא חוץ מגבולו ^[24].
באחרונים יש יותר מסגנון אחד לבאר את האופן שבו הנביא שומע את הנבואה: יש שכתב ששכלו של הנביא יפקוד אל חושיו עד שיתדמה לחוש ששמע ^[25]. יש שכתב שהקול הרוחני ששלוח מלמעלה לדבר עם הנביא, מתלבש ומתחבר עם הקול הגשמי שיוצא מהאדם ההוא, ומגיע עד אוזנו ^[26]. וביאור הדברים הוא כי הקול האחד אשר כבר נעשה ממנו מלאכין ורוחין קדישין כנזכר לעיל הם עצמם קול הנבואה וכאשר בא הקול ההוא אל האדם להגיד לו הנבואה ההיא, הוא בא ומתלבש בזה הקול הגשמיי של עכשיו של האדם הזה שיוצא ממנו בעת ששורה עליו הנבואה ההיא״}}. יש שכתב שהנבואה באה מפנימיותו של האדם ^[27], שהנביא שומע מתוך מעמקי נשמתו ורגשי לבבו את קול ה' ^[28]. יש שכתב שהנביא שומע את קול אלוקים, אך אין זה קול טבעי ^[29]. יש שכתב שאפשר שתהיה רק ידיעה לנפש הנביא, ואפשר שילווה אליה קול מוחש ^[30]. ויש שכתב שהנביא משיג את רצון ה' בהשגה שכלית טהורה, ולא שהיא שמיעה ממש. או שבאופן טבעי, בהשפעת הרעיון שהשיג, הוא אף שומע קול באוזנו ^[31]. או שעד כדי כך מושפע הנביא מהרעיון שהוא משיג, עד שהוא שומע קול דופק באוזנו ואומר לו: עשה כך וכך. אין זה נס, אלא שההשגה הבלתי־אמצעית, הברורה בהחלט, גורמת לנביא להרגיש בנפשו אותה ההרגשה שמעורר קול פיסי, קול של מילים נאמרות, המכה בעור התוף"}}. יסוד הנבואה הוא המדע היותר שלם בבירורו ואמתתו שאפשר בחק האנושי, בין ילוה גם כן אליו קול מוחש, או יהיה רק הידיעה השלמה המיוחדת באיכותה מצד בירורה האלהי, עד שיהיה רישומה על נפש הנביא השלם רושם הקול הנשמע מפי אדם מדבר בשפה ברורה, רק שיתברר לו שהוא דיבור אלהי באין כל ספק כרושם החזק שבקולות והאדיר שבציורים המוחשים}}. ויש שחידש שיש נבואה אשר כולה שכלית, ויש נבואה מצד הדמיון ^[32]. אמנם באברהם ע"ה אשר לא נתערב דמיון בבשורתו ונבואתו, עמו שאמר שוב אשוב אליך כעת חיה וגו', שהוא מורה היות הנבואה והבשורה אשר היה כולו שכלי, ולא בדמיון הנקבותיי, נתקיים הייעוד בשלמות, ולא היה בו מיתה"}}. ויש שקישר בין הצדדים השונים וכתב שהידיעות השכליות והידיעות הנבואיות קשורות זו בזו ומקבלות זו מזו ^[33]. חשוב להדגיש שכל אלו שביארו את אופני הנבואה, היו בתקופות שכבר ניטלה נבואה מן הנביאים, וכן אין בידינו קבלה ברורה על אופן הנבואה ^[34].
יש להוסיף שהרמב"ם פירט אחת עשרה דרגות שונות בתחום הנבואה. הנמוכה שבהן היא "רוח ה'" שהיתה לשופטי ישראל, והיא שאלוקים עוזר לאדם להרגשת התעוררות ודחיפה לעשות טובה גדולה לאנשים רבים או לחסיד גדול ^[35]. ואלה אשר אקראם מעלות הנבואה, לא כל מי שהוא במעלה מהן הוא נביא. אלא המעלה הראשונה והשנייה הם דרגות לנבואה, ואינו נמנה מי שהגיע לדרגה מהן נביא מכלל הנביאים אשר קדם הדיבור בהם. ואף על פי שנקרא אי פעם נביא, הרי זה על דרך ההכללה, מפני שהוא קרוב מאוד לנביאים}}. המעלה הראשונה: תחילת מעלות הנבואה שילווה את האדם עזר אלוקי יעוררו ויזרזו לעשות טובה גדולה בעלת ערך, כגון הצלת קבוצת חסידים מידי קבוצת רשעים, או הצלת חסיד גדול, או השפעת טובה על אנשים רבים, וימצא מצד עצמו לכך התעוררות ודחיפה לפעולה, וזה נקרא רוח ה', והאדם אשר ילווהו מצב זה, אומרים עליו שהוא צלחה עליו רוח ה', או לבשה אותו רוח ה', או נחה עליו רוח ה', או היה ה' עימו, וכיוצא בשמות אלו}}. וזו היא דרגת כל שופטי ישראל אשר נאמר בהם באופן כללי, וכי הקים ה' להם שופטים והיה ה' עם השופט והושיעם, וזוהי גם דרגת כל משיחי ישראל החסידים"}}. נראה שזהו מקורו של נבוכי הדור (הראי"ה קוק) תחילת פרק יט: "הדאגה הטהורה המקננת עמוק עמוק בלב כל איש בעל לב טהור ונפש מרגשת, איך להיות להועיל אל הכלל כולו, זהו הניצוץ האלוקי שבנשמת האדם, שבהתפתחה והשתלמה בדרכים רצויים ולימודים הגונים, תהיה לאור גדול המכשיר את האדם, אם יזכה אורחו, גם לרוח הקודש"}}. ברור שלהרגשות כאלה ישנם גם הסברים טבעיים, וידוע שמעשים רבים מספור כאלה אירעו גם אצל אומות העולם.
המושג "רוח הקודש" הוא מעלה קרובה מאוד למעלת הנבואה אך פחותה ממנה ^[36]. המעלה השנייה: היא שירגיש האדם כאילו דבר מה חל בו, וכוח אחר עבר עליו שמדובבו, ואז ידבר בדברי חכמה, או תהילה, או בדברי תוכחת מועילים, או בדברים מדיניים או אלוקיים, וכל זה בהקיץ ובמצב של שימוש החושים כרגיל, וזהו שאומרים עליו שהוא מדבר ברוח הקודש"}}, והוא כסניף של הנבואה ^[37], ויש ביניהם חילוק מסוים ^[38], וגם לאחר שנסתלקו נביאים האחרונים עדיין שורה רוח הקודש לפעמים על יחידי סגולה ^[39], וכן נאמר בתקופת הראשונים ^[40] ואף בדור האחרון ^[41]. ויש שכתב שכל גזירות ותקנות חז"ל אינן ע"פ שכל אנושי כלל אלא ברוח ה' אשר דיבר בם ^[42]. ויש שהוסיף שכל פירושי הראשונים נאמרו ברוח הקודש ^[43]. והגם שמצינו דפליגי בפירושיהם בפשט התו' או דברי רבותינו, אין זה מכחיש ההנחה שברוח הקודש נאמרו, והכל על הכלל הנ"ל דתורה לא בשמים היא, ואלו ואלו דברי אלוקים חיים הוא ועל הכלל דשבעים פנים לתורה וכמובן"}}. ויש שהוסיפו שכל מחבר, אפילו בדורינו, אם הוא ראוי לכך, חיבר ספרו ברוח הקודש, והחולק על כך הוא אפיקורוס ^[44]. שו"ת משנה הלכות (לרב מנשה קליין, "האדמו"ר מאונגוואר") חלק ז סימן קס ד"ה ובדבר: "שאם הוא מיקל ח"ו בכבוד המשנה ברורה, הרי הוא בכלל אינו מאמין בדברי חז"ל שבכל דור ודור ושחכמי הזמן זוכין לרוה"ק ופשוט דמי שאין לו רוח הקדש לא היה יכול לחבר חיבור קדוש כהמ"ב ואם הוא אינו מאמין שהמ"ב נכתב ברוה"ק אזי הוא בכלל אפיקורוס וכופר בתורת ה'"}}, ומהם שהוסיף שפשוט שמי שאין לו רוח הקודש לא היה יכול לחבר חיבור קדוש כהמשנה ברורה ^[45]. ויש לדון על חיבורים עצומים בכמותם ובאיכותם, שנתחברו בענייני חולין, להבדיל}}. ויש במדרש, שכל מי שאומר דברי תורה ברבים, זוכה שתשרה רוח הקודש עליו ^[46]. והאר"י אמר שהמחפש מצוות נדירות גורם להשראת רוח הקודש ^[47]. ואחד ממקובלי דורנו הוסיף שאפשר שכל מי שעושה מעשה טוב, זוכה מייד שתשרה עליו רוח הקודש ^[48].
גם לגבי רוח הקודש כתבו אפשרויות שונות. יש שכתב שהאדם מרגיש כאילו דבר־מה חל בו וכח אחר מדובבו ^[49]. ובכיוצא בזה מרוח הקודש חיבר דוד תלים, וחיבר שלמה משלי וקוהלת ושיר השירים. וכן דניאל ואיוב ודברי הימים ושאר הכתובים, בכיוצא בזה מרוח הקודש נתחברו. ולפיכך נקראים כתובים, כוונתם שהם כתובים ברוח הקדוש, ובפירוש אמרו מגילת אסתר ברוח הקודש נאמרה}}. ועל כגון רוח הקודש הזו אמר דוד 'רוח ה' דיבר בי ומילתו על לשוני', כלומר: שהיא דובבה אותו בדברים אלה"}}. יש שכתב שגם רוח הקודש הוא קול רוחני ששלוח מלמעלה, שמתלבש ומתחבר עם הקול הגשמי שיוצא מהאדם ההוא, ומגיע עד אוזנו ^[50]. ויש שכתב שלפעמים פירושו שהקב"ה נותן בחסדו חכמה לעוסק בתורה גם אם לפי טבע חכמתו לא היה משיג תושיה כזו ^[51]. ויש מי שכתב שרוח הקודש באה מפנימיותו של האדם ^[52]. ויש שכתב שהיא קול טבעי. או שהיא כעין הברקה מחשבתית ^[53]. ויש שאמר שהחכם משיב בלא שיודע מדוע השיב כך ^[54], ולפי זה אין הוכחה מכך שאכן זוהי רוח הקודש, שהרי זוהי דרכה של האינטואיציה, שאכן לעיתים נראית לבני אדם כפלא ^[55]. המשער הוא הכח אשר יקרה, שיתנוצץ לפעמים באדם ידיעה פתאומית על העתיד, או על העבר... והוא לא יודע בעצמו הטעם מאין ידע זה... והנה זה הכח נמצא בכל אדם בדמיונו, ובשערה [מלשון "השׁערה"] דרכו, אפס שירבה באדם אחד יותר מהאחרים הבאים בשערים האלה..}}. סיבת המשער של כל אדם הוא שנולד אצלו מן ההקדמות הצבורות בזכרונו, והידיעות הכרוכים ומונחים בקרן זווית בדמיונו מכבר, אשר המה כדאין מצד עצמן לבנות מהם מופת [ראייה הגיונית] על אותו דבר המשוער, אפס שבכח המשער יעבור השכל על כל אלה ההקדמות בסקירה אחת, מבלי זמן לשים לב לסדרם ולחזור עליהם בעיון, עד אשר יוולד מהם הדבר המשוער, ע"כ נראה לו שהגיע הדבר אליו מבלי טעם פתאום על כי שערו [כו המשער שלו] הערה כרגע כל ההקדמות יחד}}. על כן למרבה רגיל הכח הזה להזדמן על דבר שהיה לו השתוקקות גדולה ונפשו איוותה לדבר ההוא, ודעתו משוטטת בו ברוב הפעמים, חושב וזומם עליו בעיתים רבים, אשר בכל פעם נולד לו שכל אחד, והקדמה אחת בעניין, עד תום כל ההקדמות, ונולד אז הדבר בדעתו. נמצא אשר בכל אדם שערה, הנה זמה [מלשון "מזימה"] היא שורשו ומחשבה יסודתו"}}. ויש ממקובלי דורנו שכתב שהיא התעוררות רוחנית, שיוכל על ידה לעלות במדרגתו ^[56].
לגבי בת קול, רש"י כתב שיש מידה הממונה על כך ^[57]. תוספות כתבו שהיא הד של קול היוצא מן השמיים ^[58]. ובאחרונים מצינו כמה אפשרויות שונות: יש שכתב שיתהווה קול ממש, ואינה קול נבואי, והשומע בלתי מוכן לנבואה ^[59]. יש שכתב שכל הרגשה שמרגישים בתפילה ובהכנות לקראתה, היא בת קול של נבואה ^[60]. יש שכתב שהיא השגת האמת ממקור פנימי ועמוק, שהיא המסקנה הסופית של פנימיותו ^[61]. ויש שכתב שהיא תחושה פנימית המצויה אצל כל אדם, כעין תחושת המצפון ^[62]. על דרך זו תיקן הגר"י סלנטר נ"ע עיקר לימוד המוסר במוצאי שבת, כי במוצאי שבת בת קול יוצאת 'שובו רשעים לשאולה', ולא ייתכן שלא יגע בת־קול זו בלבבו של האדם החי לעוררו בתשובה}}. 'בכל יום בת קול יוצאת מהר חורב: אוי להם לבריות מעלבונה של תורה'. מבאר הגרא"א נ"ע, שברגע של חרטה על ביטול־תורתו האדם שומע בת־קול זו}}. 'ארבעים יום קודם יצירת הוולד בת קול יוצאת ואומרת: בת פלוני לפלוני' – שמעתי בשם החזון־איש נ"ע שבגשת אדם לשידוך וליבו נוטה לחיוב, זוהי שמיעת ההכרזה"}}. יש להעיר שבתלמוד הירושלמי ישנה משמעות נוספת ^[63] למושג "בת קול", והיא לשמוע את דברי ההדיוטות ולפרשם כסימן ^[64], ומעין הסימן "פסוק לי פסוקך". ויש מי שכינה את התשובה של שאלת חלום "בת קול" ^[65].
אף לגבי גילוי אליהו, יש שהוא באופן של דרך דמיון או הרגשה או השגת השכל האנושי ^[66] והחכמה ^[67]. קול הנבואה (הרב דוד כהן, "הרב הנזיר"), החכמה הפנימית, אות קכא: "גם גילוי אליהו יש בכמה פנים. ויש גילוי אליהו באורח שכל, כמובא בתיקוני זוהר"}}. ופעמים רבות אף נראה לאדם שאלו דברים שחידש מעצמו, ובאמת אינם אלא דברי אליהו שהגיד לו הדברים ^[68]. וכן מוכח קצת במסכת ערובין (מג א) גבי הני שמעתתא שנאמרו בבי מדרשא, וקאמר מאי לאו דאמרינהו אליהו. והרי לא ידעו אותם אשר הם בבית המדרש מי אמרם, כי באו בדעתם הדברים ההם, ולא ידעו מי אמרם"}}. ויש מי שכתב שכל גילוי אליהו שבש"ס אינו אלא בכח הדמיון, ולא שבאמת נתגלה ודיבר במציאות ^[69]. ומזה הסוג הראשון מה שנמצא לרבותינו בסיפור דברים זרים ונמנעים היו בחלום... וכן נמצא להם תמיד 'איתחזי ליה אליהו ואמר ליה כך וכך'"}}. כאן המקום להעיר שהלשון "תנא דבי אליהו" – בפשטות אין כוונתה לאליהו הנביא, אלא לתנא ששמו אליהו ^[70].
גם לגבי שמיעת דברי "מגיד", שנתפרסמה לגבי הבית יוסף ^[71] ועוד רבים וטובים ^[72]. תופעה דומה (אך שם מיוחסת ל"שכינה מדברת מתוך גרונו") מפורשת במאור ושמש פרשת ויגש ד"ה וזה: "וזה ידוע וראיתי כן מצדיקים גדולים שבהיותם מדבקים עצמם בעולמות עליונים, והמה מופשטים ממלבושי גופניות, והשכינה שורה עליהם ומדברת מתוך גרונם, ופיהם מדבר נביאות ועתידות. ואותם הצדיקים עצמם אינם יודעים אחר כך מה שהיו אומרים, כי המה דבקים בעולמות עליונים והשכינה מדברת מתוך גרונם"}}, ישנם ^[73] אופנים שונים ^[74]. אגרות רמח"ל איגרת כו (מר"י באסן) ד"ה והנה: "והנה גם בעניין המגידים, הודיענו לשון לימודים, ארי"א דבי עילאי זלה"ה [האר"י], שיש מהם גדולים וקטנים, מינים ממינים שונים"}}: יש שהמגיד הוא מלאך שמכריח את הגוף לדבר, וכשיסתלק המלאך יזכור האדם את דבריו כדברים שנאמרו לו ע"י אחר ^[75]. יש שהמגיד הוא מלאך שנוצר ממצווה שהאדם מקיים תמיד וברוב כוונה כהלכתה ^[76]. ויש שהמגיד הוא נשמה של צדיק שמתלבשת באדם ומגידה לו מה ששמעה למעלה, או מה ששמעה למטה מפי איזה חכם ^[77]. גם יש אופן מגידים אחרים שמספרים מה ששמעו למטה מפי איזה חכם שאומר כך וכך יהיה מכח דרשה"}}. ויש ששכינה מדברת מתוך גרונו, ואינו מרגיש את עצמו כלום, ולא הוא המדבר בעצמו ^[78]. וכמה פעמים ראו עיני ולא זר, כשפתח פיו לדבר דברי תורה היה נראה לעין כל כאילו אינו בזה העולם כלל, ושכינה מדברת מתוך גרונו, ולפעמים אפילו באמצע עניין ובאמצע תיבה היה פוסק ושהה זמן מה. והכל מורה שצריך המשכיל להמתין על הדעת, ואז יוצא הדיבור עם הדעת כנזכר..."}}. ויש שזהו מלאך שהאדם בורא מחמת לימודו, ומלאך זה מכוח נשמתו המתלבש בו ^[79]. ספר הגלגולים (למהרח"ו), לאחר פרק לה, "שער הנבואה": "בהיות האדם צדיק וחסיד... מאותן הקולות שיוצאין מפיו נבראין ממנו מלאכים ורוחין קדישין קיימין ועומדין, ואלו המלאכים הם סוד המגידים"}}. שער רוח הקודש (למהרח"ו) דרוש א ד"ה וזה: "וזה עניין המלאכים המתגלים אל האדם ומודיעים אותם עתידות וסודות ונקראים בספרים מגידים. כי אלו הם נבראים מעסק האדם בתורה ובמצוות"}}. ויש מגיד מכוח גודל נשמתו שבאדם ^[80], ומגיד לו דברים, שיוצא קול מליבו ונכנס באוזנו, ורק הוא שומעו ^[81]. עכ"פ, "מגיד" אינו קשור לנבואה ^[82]. קול הנבואה (הרב דוד כהן, "הרב הנזיר"), החכמה הפנימית, אות קכא: "אמנם כבר היו מגידים, מהם שנשמעו הדברים מבחוץ, ויש שלא נשמעו, ולא כל המגידים שווים. מפורסם המגיד למרן הר"י קארו ועוד. ואין זה עניין לנבואה"}}.
ואכן המגיד של הבית יוסף העיד על עצמו ש"לפי מה שיש ברצונו של האדם, כך מראים לו" ^[83], וכן דעת החזון איש ש"המגיד של הבית יוסף הוא גם כן הבית יוסף", ולכן אמר שלהלכה אין משקל לדברי המגיד יותר מלדברי הבית יוסף עצמו ^[84].
גם מהרח"ו כתב שהוא הסתפק האם מה שמדברת עימו נפש הצדיק ע"י ייחודים הוא אמת או דמיון. ושאל לאחד המלאכים והשיב לו שהוא אמת ^[85].

ויש מי שדימה בין המגידים ששמעו גדולי ישראל, לבין קולות ששמע אחד מחכמי היוונים ^[86]. שם הערה תע: "סוקרטס אומר, מנעורי אני שומע קול אלוקי, מלאכי, דימוניון, המזהירני לא לפעול מה שאני רוצה לפעול, אבל לא מה לפעול"}}. ספר "נזיר אחיו" (מדבריו הרב דוד כהן, "הרב הנזיר") חלק ב עמוד שיז: "אבי הפילוסופיא, סוקרטס... חכמתו הוא קיבל מן דימוניון (מגיד) – מקול עליון (בת קול)"}}. אכן, תופעה של שמיעת דיבור פנימי סופרה גם לגבי אנשים מפורסמים מאומות העולם ^[87]. במאמר "לשמוע קולות" (הרב עוז בלומן) עסק בתופעה זו, הביא דוגמאות נוספות (כגון מקיאוולי, מדינאי איטלקי מהמאה ה־16, שדיבר יום יום עם מדינאים דגולים מהעבר) והעיר שלא כל שמיעת קולות מקורה במחלה נפשית. כמו כן הוסיף שתופעה זו מודחקת יותר בתקופתנו ובמקומותינו, שבהם נהוג לייחס זאת לבעיות נפשיות}}. והראי"ה קוק אף חידש שאפשר שגם דתות של כמה אומות אחרות קיבלו נבואה או רוח הקודש או שאר עזר אלוקי ^[88].

הצד השווה ברבים מהדעות והאופנים, שיש השפעה לנשמת האדם עצמו, לפנימיותו, לרגשותיו או לשכלו על הקול שישמע.

טעויות בדבריהם

כך מובן כיצד אפשר שנביא שקר יטעה ולא יבחין בין השקר והאמת, וידמה לו שהיא נבואה אמיתית ^[89]. של"ה פרשת קרח תורה אור בהגהה: "כי יש סוד בנביאי שקר שהתנבאו והם היו סוברים שאומרים אמת. והעניין היה כי מצד חטאם שירדו לעומק הקליפה, ודיבר עמהם רוח הטומאה, וטעו וסברו שהוא רוח הקודש, כי עוונותם גרמו לזה"}}. דרך ה' (לרמח"ל) ח"ג פ"ד אות יא: "ואמנם צדקיה בן כנענה הוסיף על שאר נביאים ההם, כי הם לא אמרו אלא כפי שנמשך להם מאותו הרוח, אך צדקיה הוסיף לעשות כעין מה שהיו עושים נביאי האמת, וזה כי כבר האמין בגילוי ההוא וחשב היותו אמיתי ונמשך מלפניו, יתברך, עד שהזיד לומר 'כה אמר ה' באלה תנגח את ארם'. והנה הוא לא למד בדרכי הנבואה האמיתית כראוי ולא הבחין בין השקר והאמת, ועל כן אמרו חכמינו זכרונם לברכה, עליו, שאמר מה שלא שמע, וכן אמרו (סנהדרין פט א): 'רוח נבות אטעיתיה', ואמרו עוד: 'הוה ליה למידק', כפי מה שהזהירו יהושפט, ש'אין שני נביאים מתנבאים בסגנון אחד'. והנה באמת קרה לנביאים ההם באותו הזמן גילוי יותר ממה שהיו רגילים להשיג, ובדרך שונה ממה שהיו רגילים, עד שטעה צדקיה ונדמה לו, שאותה הפעם היתה נבואתו אמיתית"}}. דברי יואל (האדמו"ר מסאטמר), שמות, עמוד מט: "מבואר עכ"פ דיש מציאות כזה אפילו לצדיק אמת, שיטעה בנבואתו ויסבור שהוא אמת ומפי ד', והשטן מטעה אותו והוא מטעה אחרים בנבואתו"}}. ואף מצינו שאפשר שהאדם יכיר שזו נבואת שקר, אלא שלא רצה בכך, כפי שכתב הראי"ה קוק (שמונה קבצים קובץ ד אות יז): "ואקשיב ואשמע מתוך מעמקי נשמתי, מתוך רגשי לבבי, קול ד' קורא. ואחרד חרדה גדולה, הככה ירדתי כי לנביא השקר אהיה, לאמר ד' שלחני ולא נגלה אלי דבר ד'"}}.
וכן כתבו רבים שהנביא יכול לטעות בעניינים מציאותיים, כיוון שהנבואה ניתנת על פי המקבל ועל פי התפיסות הידועות לו, ולכן אברהם סבר שאין מספר לכוכבים, יחזקאל שמע קולות מהגלגלים, ואף הנבואה לאיוב היתה חסרה ידע מדעי שהתחדש לאחר מכן ^[90]. רלב"ג איוב לט ל: "ואולם ספר זה עם ספורו שאר הדברים הנעלמים להיות זה נעלם לאיוב, כי בנבואה יבואו כמו אלו העניינים לפי המקבל, כאומרו באברהם וספור הכוכבים, להיות זה דבר נעלם לאברהם, ואם כבר ידעוהו הבאים אחריו עד שכבר מנו מספר כל הכוכבים הנראים וקראום בשמות. ויותר זר מזה שכבר יגיע לנביא דבר כוזב בעת הנבואה במה שאין לו מצד שהוא נביא מצד הדעות אשר לו בעניינים ההם, כמו העניין ביחזקאל שהגיע לו בנבואה כאילו הגלגלים מחדשים קולות נפלאים בתנועתם מפני שהיה מאמין שהגלגלים יחדשו קולות בתנועותיהם כמו שזכר הרב המורה"}}. פירוש הנרבוני על המורה נבוכים חלק ג סוף פרק ז: "שהנביא לא יראה רק אמת, אבל אין נבואה מאיר מה שאינו דרוש, כי מה שידרוש הנביא ויבוא לו נבואה עליו – תודיעהו האמת, גם אם יהיה לו דרוש ונבואתו יראה הדבר ההוא, הנבואה לא תראהו בו רק האמת. אמנם אם יאמין הדבר בחילוף מה שהוא בו [באופן לא נכון] ותנוח דעתו עליו ולא יחשוב בו ולא ידרוש עליו, ותבוא לו נבואה על דבר מה – אינו מוכרח שנאמר שאחר שהתנבא כבר יראה הכל והתירה לו מה שלא ספק עליו והודיעהו מה שלא דרשו. אני רואה שיחזקאל אם היה מסופק אם גלגל קבוע ומזל חוזר או היפך והיתה באה לו נבואה עליו, היה רואה בנבואה הגלגל חוזר ומזל קבוע. אמנם כשהיה מאמין גלגל קבוע ומזל חוזר ובלתי דורש בו, שמע קול כנפי הכרובים"}}. פירוש אפודי על המורה נבוכים חלק ב פרק ח: "[מורה נבוכים: מן הדעות המתפשטים אצל הפילוסופים ורוב האנשים, שלתנועות הגלגלים קולות נוראים עצומים מאוד... וזה הדעת מפורסם באומתנו גם כן... אמנם אריסטו ימאן זה ויבאר שאין קול להם... וכבר ידעת הכרתם דעת אומות העולם על דעתם בענייני התכונה האלו] וזהו דעת המפורסם באומתנו – רצה לומר שיחזקאל היה מזה הדעת, באומרו ואשמע את כנפיהם כקול מים רבים כקול ש־די וכו', ולזה הובא זה הפרק"}}. פירוש שם טוב (רבי שם טוב בן יוסף אבן שם טוב) על המורה נבוכים חלק ב פרק ח: "מן הדעות הקודמים המתפשטים אצל הפילוסופים ורוב האנשים שלתנועות הגלגלים קולות נוראות עצומים מאוד, וזה הדעת מפורסם באומתנו ג"כ, ר"ל שיחזקאל היה מזה הדעת ויורה עליו אמרו ואשמע את קול כנפיהם כקול מים רבים כקול שדי, ולזה הובא הפרק, אמנם הוא נמשך להבנת גלגל קבוע וכן חכמים יסברו זה הדעת. אמנם אריסט"ו ימאן זה ויבאר שאין להם קול. ולא תרחיק היות אריסט"ו חולק על דעת החכמים בזה, כי זה הדעת היות להם קולות אמנם הוא נמשך אחר האמנת גלגל קבוע ומזלות חוזרים, וכבר ידעת הכרעתם דעת חכמי אומות העולם על דעתם בענייני התכונה האלו ואמרם בפירוש ונצחו חכמי אומות העולם את חכמי ישראל, וזה האמת, כי העניינים העיוניים אשר בם החכמים חכמים אמנם דיבר בהם כל מי שדיבר בו כפי מה שהביא אליו העיון. ואין הנבואה למעלה ממנו, כי החכם עדיף מנביא, ולא יועיל אצל החכמים אלא מה שנתאמת מופתו על זולתו. ודע כי זה המאמר הוא יקר מכל כלי חמדה יתבארו ממנו דברים רבים למי שרצה ליכנס בפרדס"}}. אדר היקר (לראי"ה קוק) אות ד, עמודים לז־לח: "כבר מפורסם למדי שהנבואה לוקחת את המשלים להדרכה האנושית, לפי המפורסם אז בלשון בני אדם באותו הזמן, לסבר את האוזן מה שהיא יכולה לשמוע בהוה, 'ועת ומשפט ידע לב חכם', וכדעת הרמב"ם וביאור הרש"ט במורה נבוכים סוף פרק ז' משלישי, ופשטם של דברי הירושלמי שלהי תענית לעניין קלקול חשבונות של תשעה בתמוז"}}. בית ישי (לר' שלמה פישר) דרשות מז הערה ד: "כי הנבואה תבוא לו לנביא לפי תמונת העולם שבליבו. וכעין הדברים האלה כתב הרמ"א בתורת העולה, בביאור עניין אספקלריא שאינה מאירה" [ובהמשך דבריו שם הביא מדברי המגיד מישרים שנביא לקמן]}}.
וכן יש שכתבו שלאופיו ^[91]. והעניין הוא כי באמת ודאי אשר אין נביא רשאי לחדש דבר מעצמו בנביאות הקדוש ברוך הוא להוסיף או לגרוע. רק הוא כדרך המשל המשקה אשר תסנן ועוברת דרך הכלי. אז אם הכלי יש לה מתיקות בעצם. גם המשקה העוברת בתוכה מקבל מעט מתיקות אף אם המשקה אינו מתוק כל כך. וכן להיפוך אם הכלי מר הוא או עפוץ יקבל המשקה מעט מרירות לתוכה אף אם המשקה הוא מתוק בעצם}}. וכן בנבואת ה' יתברך כיון שהיא עוברת בפה הנביא אז אם הנביא הוא רך לבב ורחמן בעצם גם הנבואה מקבלת רחמנות ויורדת בחסד ואהבה ורחמים. וח"ו אם הנביא אינו רך לבב כל כך בטבעו ונמצא בו אכזריות, גם הנבואה מקבלת מידת אכזריות ויורדת בגבורה ודין"}} ושכלו ^[92]. כל הציורים הארציים מתרשמין בנפש, ואינו ציור חוץ לנפש, והנביא מסתכל בנפשו ויודע הפתרון, ואעפ"כ הרי זה דומה למביט בזכוכית, אם הזכוכית צבועה ירוק, אדום, צהוב, תכלת, כן נראין לו כל המובטין, ירוקים, אדומים וכו', אף שרואה הדברים בלי שינוי – כן הענין בנביא, כל שנפשו זכה ובהירה, רואה הפתרון צח ומצוחצח, וזה שאמרו במרע"ה (יבמות מט, ב) שנפשו היתה בעוצם המעלה, ונסתכל באספקלריא מאירה}}. ואעפ"כ, חלילה, גם שאר הנביאים לא נתנבאו שקר ח"ו, למאי דאמרינן (ברכות נז, ב) חלום א' מס' בנבואה, וכן היה גם שם, רק דחלום בא ברוב ענין, ומעט אמת מעורב, עד שאי אפשר וקשה להשיג פתרונו, ועם כל זה אמרו (ברכות נה, ב) כל החלומות הולכין אחר הפה, ודון מינה לנבואה, שבאמת מתקיים בעולם השפל אח"כ כפי אשר נרשם הפתרון בנפשו}}. ומה"ט מובן דאמרינן (יומא עג, ב) גזירת נביא חוזרת דאורים ותומים אינה חוזרת, לפי שכל דבר שיצא מפי הקדוש ברוך הוא מפורש אינו חוזר, רק דבנביא דכח אחר מעורב בו, פתרון שכל האנושי כנ"ל, ע"כ יתכן להתבטל, משא"כ באורים ותומים שהם מאירין ומתממין דבריהם, אי אפשר להתבטל"}} של הנביא יש השפעה על הנבואה.
ויש שהוסיף שאין מצווה לשמוע אל הנביא בדבר מן הדברים העיוניים, אם השכל לא יחייבם ^[93].
רבי אברהם אבולעפיה ^[94] העיד על עצמו שהיתה עליו רוח ה', וראה מראות נוראות רבות, והיו כלולים בהן דמיונות ושגיאות ^[95].
גם על דברי הראב"ד בהלכה שהעיד שקיבלה ברוח הקודש, היו שחלקו ^[96], אע"פ שאין ספק שהאמינו לדבריו שהופיעה רוח הקודש בבית מדרשו ^[97].
וכן אפשר שיהיה שקר בבת קול ^[98]. אכן סוף סוף היא הכרת האמת לפי מהות האדם דווקא, ואם הנקודה הפנימית הזו עדיין יש בה שקר, מוכרח שגם 'בת קול' שלו יהא בה מן השקר"}}.
על אחת כמה וכמה שבדברי מגיד יכולות להתערב טעויות ^[99]. ספר הגלגולים (למהרח"ו), לאחר פרק לה, "שער הנבואה" (וכן בשינוי לשון קל ב"שער רוח הקודש" דרוש א ד"ה וזה): "ויש מגידים אמיתיים לגמרי, והם נעשים מתורה ומצוות הנעשים בשלימותם. ויש מגידים משקרים במקצת, כי אעפ"י שהוא קדוש ושורשה מצד הקדושה, עכ"ז האדם גרם לו אם היה איזה כוונה רעה או דבר שקר באותה תורה או מצווה שנעשה ממנו אותו מלאך הנברא ממנו הוא כלול מטוב ורע, והטוב שבו אומר דברי אמת והרע שבו אומר שקר"}}. אגרות רמח"ל איגרת יז ד"ה ועל: "ובאמת לא כל המגידים שווים... אך ידע נאמנה, כי מפני השמעו, על כן היה גם פחד, שלא יתערב דבר שקר ח"ו"}}, כפי שהעיד על עצמו המגיד של הבית יוסף ^[100], וכן כתבו עליו אחרים ^[101], ואף הבטיח לבית יוסף שימות על קידוש השם ^[102]. ספר מגיד מישרים פרשת בראשית מהדורא קמא: "ואזכך לאיתוקדא על קדושת שמי לעיניהון דכולא ביקר וחדו סגיא"}}. ספר מגיד מישרים פרשת תולדות: "ויחדתיך לאיתוקדא על קדושת שמי בגין דתישאר נקי וזך"}}. ובעוד מקומות רבים}}, ולא אירע כן ^[103]. ובספר מעתיקי השמועה (לרב יצחק יוסף) עמוד יא דחק ליישב "שע"פ מעשה זה ניתן ליישב את הקושיא שהקשו שאחרי שמן שמים הבטיחו למרן שיעקד על קידוש ה', איך לא התקיימה הבטחה זו לבסוף. ולפי האמור כאן הרי שמרן מסר עצמו על קידוש ה' והושלך לכבשן אלא שנעשה לו נס וניצל"}}. והרי אפילו דברי המלאכים אינם נקיים מטעות ושיבוש ^[104]. ויש מי שהאריך לפלפל להסביר כיצד מגיד יכול לטעות ^[105]. גם יש אופן מגידים אחרים שמספרים מה ששמעו למטה מפי איזה חכם שאומר כך וכך יהיה מכח דרשה, ואותו דרשן לא כיוון אל האמת, ונמצאו דבריו בטלים אע"פ שמה שהגיד המגיד היה אמת}}. גם יש מגיד באופן אחר שהוא מלאך שבורא האדם מחמת לימודו... ופעמים משקר כי כפי לימודו נבנה בניין המלאך, ואם הוא שיקר בלימודו גם במלאך שנברא נמצאים בו דברי שקרים"}}.
וכן מצינו גם בידיעות רוחניות לגבי חישובי קיצין ^[106] שנאמרו כביכול מתוך ידיעה רוחנית, ושגו בהן ^[107].
והאורים ותומים כתב לגבי דינים שנזכרו בשו"ע וברמ"א בלא דעת החולק, שרוח ה' נוססה בקרבם להיות לשונם מכוון להלכה בלי כוונת הכותב ^[108]. ולדעתי אין ספק כי הכל בכתב מיד ה' השכיל על ידם, כי קושיות רבות שהקשו עליהם אחרונים ותירצו בדרך חריף ועמוק, וכמו כן כללו במתק וקוצר לשונם דינים הרבה, ולאין ספק שלא כיוונו להכל כי איך היה אפשר לרוב המלאכה מלאכת שמיים שהיה עליהם, ומי הוא הגבר שיעשה חיבור על כל התורה לקוח מכל דברי הראשונים ואחרונים ולא יכבד עליהם מלאכה מלאכת שמים, רק רוח ה' נוססה בקרבם להיות לשונם מכוון להלכה בלי כוונת הכותב, וחפץ ה' בידם הצליח"}}.

בדור האחרון

יש מרבני הדור האחרון שהשתוקק לגילוי הנבואה, האמין שיזכה להשיגה ^[109], עסק רבות בהכשרה אליה, והעיד על עצמו שהתקרב קצת לגילויה ^[110]. "בשבת קודש לעת מנחה הלכתי אל הכותל, והתפללתי שם, ונשמע לי דבר באוזני פנימה בקול ברור וצלול: 'מחיתי כעב פשעיך וכענן חטאותיך, שובה אלי כי גאלתיך'... הכרתי בעוז כי התקרבתי אל ה' ולגילוי הנבואה קצת, וזה נתן בליבי עוז ואומץ, עודדני וחיזקני לצפות ולייחל"}}. "אולי אולי כבר הגיעה השעה לזו... וישמע הדיבור ויגלה הכבוד"}}. "נכספה וכלתה נפשי זה כמה לנבואה, לגילוי הרוח בעוזו ותוקף גבורתו, באוזני בינתי העליונה באופן שמעי... האם אני הוא הקרוא לגילוי דבר ה' הנבואי, או לצפות לשעת הכושר בעוד מועד" (הובא גם בספר משנת הנזיר עמודים עד־עה)}}. "עיני צופיות ואוזני מצפות לקשב, ושמוע דבר חזון עתידות עם לחוזיו בארץ י־ה... והנה מתחיל הקול, דק מן הדק, לא קול ולא צליל, אך שמעי י־ה, ואקשיב ואשמע שמועה מעדנת. והנה הקֶשֶב... והרוחות יתעלו, והאורות יראו, והאוזניים ישמעו, ישמעו דבר ד'... היה נא לחוזה בן אדם" (הובא גם בספר משנת הנזיר עמוד עט)}}. "והנני מתחיל לנגן בניגון מלא עצב ויגון ונועם עליון. ומהניגון לי קול נשמע: עוד תזכה, תזכה, חזק ואמץ!"}}. כמו כן חידש שצורת הנבואה הראויה לדורנו היא בדרך החכמה, בבירורים והוכחות ^[111]. כי אם בדרך החכמה והמדע, שזוהי הצורה הראויה לדור. להשמיע בה דבר אמת לאמיתו, בבירור והוכחה. מתון מתון, להשמיע אוזן, פקח קוח, ולקרוא לאסירים דרור. עסוק במדע ספרך 'קול הנבואה' [זהו שם ספרו שכתב]"}}, אמנם במקום אחר כתב שעיקר גילוי הנבואה ורוח הקודש הוא ע"י ייחודים וצירופי שמות ^[112]. יש להעיר שהקולות ששמע היו הדרכות אישיות בלבד, ולא היו בהם ידיעות עתידיות.
מאידך, יש מרבני הדור האחרון שהעיד על עצמו שלפעמים היה רואה מראות וחזיונות, והבין שהדמיון מטעה אותו, והיה מתגבר על דמיונו למחותו מזכרונו, כי ירא להיכנס לשער השיגעון ויוציאו עליו שם רע שהוא הוזה ^[113].

קדמות תורת הסוד והזוהר

אין חולק על כך שהיתה בישראל תורת סוד קדומה. היא מוזכרת כבר במשנה ^[114] ובתלמוד בכינויים "מעשה בראשית", "מעשה מרכבה" ^[115], "סתרי תורה" ^[116], ו"פרדס" ^[117].
מדברי חז"ל ברור שללימוד סודות אלה יש מעלה מיוחדת ^[118]. וכשנאמרו הדברים לפני רבי יהושע, היה הוא ורבי יוסי הכהן מהלכים בדרך, אמרו: אף אנו נדרוש במעשה מרכבה. פתח רבי יהושע ודרש. ואותו היום תקופת תמוז היה, נתקשרו שמים בעבים ונראה כמין קשת בענן, והיו מלאכי השרת מתקבצין ובאין לשמוע, כבני אדם שמתקבצין ובאין לראות במזמוטי חתן וכלה... אשריכם ואשרי יולדתכם, אשרי עיני שכך ראו, ואף אני ואתם בחלומי מסובין היינו על הר סיני, ונתנה עלינו בת קול מן השמים: עלו לכאן, עלו לכאן, טרקלין גדולים ומצעות נאות מוצעות לכם, אתם ותלמידיכם ותלמידי תלמידיכם מזומנין לכת שלישית"}}, יותר מלימוד סוגיות התלמוד ^[119], ושלא כל אדם ראוי להם ^[120].
אלא שמטבע העניין, אין אנו יודעים באופן ברור מה כוללים סודות אלה. הרמב"ם פירש ש"מעשה מרכבה" הוא מדעי האלוקות ^[121], הכוללים את מצוות ייחוד ה', אהבתו, יראתו, ושאין לו גוף, ויסודות הגולם, הצורה והמלאכים ^[122], ו"מעשה בראשית" הוא מדעי הטבע ^[123], הכוללים את ^[124] חכמות הכוכבים וארבעת היסודות ^[125]. וכל אלו כלולים במושג "פרדס" ^[126]. גם הרמ"א פירש ש"פרדס" הוא שאר החכמות ^[127].
הר"ן חלק על הרמב"ם וכתב ש"מעשה בראשית" הוא הידיעות שאי אפשר להסיקן באופן שכלי, אלא בשפע אלוקי נבואי ^[128]. שם ד"ה הנה לפי: "מעשה בראשית היא חכמת הטבע האמיתית, לא אותה שיתפלספו בה המתחכמים, והיא אמיתת ידיעת עצמי הדברים, וזה הוא נמשך ונתלה בנותני הצורות שהם השכלים הנבדלים, ואי אפשר שיודע כי אם בשפע אלוקי נבואיי"}}. גם אחרונים יצאו בחריפות נגד הרמב"ם והרמ"א בעניין זה ^[129], שהרי חכמת הטבע בנויה כולה על אומדנות והשערות ^[130]. שכבר הודו הם בעצמם שהמשיג מהדברים ההם הם בתכלית החולשה, כי כל מה שיאמרו בהם, הכל דרך אומדנות והשערות כעיוורים מגששים קיר בחשיכה יתהלכו, כי השכל האנושי זה דרכו, קצור קצרה ידו מהשיג האמת"}}, ואם כן הכיצד חכמת הטבע לאריסטו היא מעשה בראשית ^[131], וכתבו שהרמב"ם והרמ"א לא ראו את הפרדס ^[132], ואיך אפשר שמעשה מרכבה איננה דבר זולת חלק קטן מחכמת אריסטו ^[133], ומה לדברי חכמי אומות העולם עם דברי התורה שמן השמיים ^[134]. והכלל, מה לדברי חכמי אומות העולם עם דברי התורה שמן השמים לעשות דבריהם יסודות לתורה, וכל מה שאסף שם הם מדברי חכמי אומות העולם וראויה להם, שכל חכמתם בחכמה השייכת בעולם הזה וידיעת נבראי העולם הזה מצד טבעם, שהוא כידיעת כל מיני אומניות שאין בזה שייכות לתורה. אבל חכמת מעשה בראשית שזכרו רבותינו ז"ל, שהשיגוה מתוך ספור התורה במעשה בראשית, הוא ידיעת חכמתו יתברך בבריאה זו"}}.
יש מי שכתב בדעת המקובלים שמעשה בראשית ומעשה מרכבה כוללים את כל החכמות הרוחניות והגשמיות, ביניהן גם את חכמת הנפש וחכמת המידות ^[135].
על כל פנים, ספרים מתורת הקבלה חוברו דורות רבים לפני שספר הזוהר פורסם ^[136]. לגבי ספר הרזים וחרבא דמשה והעניינים התמוהים שבהם, דנו ב‎פרק קי בכותרת "ספרי קבלה מעשית"}}. גם המושג "עשר הספירות" קדם לפרסום ספר הזוהר ^[137]. וכן העיר הראי"ה קוק במאמרי הראי"ה ח"ב "מכתב על אמיתת חכמת הקבלה וקדושתה" ד"ה ויסודי: "ויסודי הקבלה היו מפורסמים בישראל, ע״פ יסודות הספירות והאצילות, הרבה דורות לפני פרסומו של ספר הזוהר"}}. אמנם המילים "עשר ספירות" מפורשות אף בתחילת ספר יצירה, שהוזכר כבר בגמרא (סנהדרין סה ע"ב), אלא שאין זה מוחלט שהכוונה בו למושג הקבלי, שהרי הרס"ג פירש שם (בתרגום הרב קאפח) "עשרת המספרים המוגדרים"}}. המושג "צירוף אותיות" מפורש כבר בתלמוד ^[138].

ספר הזוהר

לגבי ספר הזוהר עצמו, ידוע שהוא פורסם בתקופת הראשונים ^[139], ע"י רבי משה די ליאון, ולא נודע לנו בדיוק כיצד נתגלה ^[140]. חשוב להדגיש שהמחבר מחזיק מאוד ממסורת הקבלה, כמפורש שם באריכות}}. כבר באותו הדור נתעוררה מחלוקת בין חכמי הדור ותלמידיהם האם הוא חובר ע"י רשב"י, כפי שטען רבי משה די ליאון, או שהוא חובר ע"י רבי משה די ליאון עצמו ^[141]. עכ"פ, סברה פשוטה וברורה היא שלצד שהזוהר אינו מרשב"י, התקבלותו בעם ישראל יכלה לקרות רק משום שהיה ידוע כבר מתקופת התנאים שישנם סודות שלא פורסמו בהמון. אך ברור שלא היה מתקבל רעיון יסודי – כמו גילוי התורה שבכתב, עולם הבא או תחיית המתים – לולי שהיו ידועים קודם לכן}}, והוא ייחסו לרשב"י כדי להעלות את ערכו ^[142]. וי"א שמעולם לא חיבר רשב"י ספר זה, אבל ר' משה [די ליאון] זה היה יודע שם הכותב ובכוחו יכתוב ר' משה זה דברים נפלאים אלה, ולמען ייקח בהם מחיר גדול כסף וזהב רב תולה דבריו באשלי רברבי ואמר מתוך הספר אשר חבר רשב"י ורבי אלעזר בנו וחבריו אני מעתיק להם דברים אלו..}}. ואבוא אל אוילא ומצאתי שם חכם גדול וזקן ושמו ר' דוד דפאן קורפו, ואמצאה חן בעיניו ואשביעהו לאמור הנתבררו לו סודות ספר הזוהר שבני אדם נחלקים זה אומר בכה וזה אומר בכה..}}. ויאמר דע באמת כי נתברר לי בלא ספק שמעולם לא בא לידו של ר' משה זה, ואין בעולם ספר זוהר זה, רק היה רבי משה בעל שם הכותב ובכוחו כתב כל מה שכתב בספר הזה, ועתה שמע נא באיזה דרך נתברר לי... ותען אשת ר' משה [די ליאון] ותשבע לאשת ר' יוסף לאמור: כה יעשה לי אלוקים וכה יוסיף, אם מעולם ספר זה היה עם אישי, אבל מראשו וליבו מדעתו ושכלו כתב כל מה שכתב, ואומרה לו בראותי אותו כותב מבלעדי דבר לפניו: מדוע תאמר שאתה מעתיק מספר, ואתה אין לך ספר רק מראשך אתה כותב, הלא נאה לך לאמור כי משכלך אתה כותב, ויותר יהיה כבוד לך. ויען אלי ויאמר: אלו אודיע להם סודי זה שמשכלי אני כותב, לא ישגיחו בדברי ולא יתנו בעבורו פרוטה, כי יאמרו כי מליבו הוא בודה אותם, אבל עתה כאשר ישמעו שמתוך ספר הזוהר אשר חיבר רשב"י ברוח הקודש אני מעתיקם יקנו אותם בדמים יקרים כאשר עיניך רואות... ואסע ממאלבירה ואבוא אל העיר טוליטולה ואוסיף עוד לחקור על הספר הנזכר אל החכמים ותלמידיהם, ועדיין מצאתים חלוקים זה אומר בכה וזה אומר בכה"}}. ויש מי שכתב שספר הזוהר היה גנוז במערה במירון, ומצאו ישמעאלי אחד ומכרו לרוכלים בגליל העליון, וחכם אחד קיבצם ^[143]. ויש שכתב שמלך אחד ממלכי מזרח מצאו גנוז בארון באדמה ושלחו אל חכמי היהודים ^[144]. עד שהקרה ה' לפני מלך אחד ממלכי מזרח שציווה לחפור במקום אחד על עסקי ממון. ונמצא שם ארון אחד ובו ספר הזוהר ושלח לחכמי אדום ולא ידעו ולא יבינו. שלח אחר היהודים באו אצלו וראו הספר ואמרו לו 'אדונינו המלך זה הספר עשאו חכם אחד והוא עמוק ואין אנו מבינים אותו'. אמר ליה 'וכי אין יהודי בעולם שמבין אותו?' אמר לו 'יש במדינת טוליטילה'. והמלך שלח הספרים עם גיבוריו לטוליטולא וכשראוהו חכמי טוליטילא שמחו בו שמחה גדולה ושלחו למלך מתנות רבות ומשם נתפרסמה הקבלה בישראל. ע"כ מצאתי כתוב מהרב הנזכר}}. והרב יש"ר בספר מצרף לחכמה דף כ"ב כתב דשמע מפי מגידי אמת שבשנת ש"פ שבזזו הספרדים עיר הידילבירגה לקחו מהאקידימיי"א כמה אלפים ספרים וביניהם ספרי קודש על קלף ובכלל ספר הזוהר על כל עשרים וארבע משא סבל ושולחו הספרים לחשמנים ודוכסים, ע"ש"}}.
ויש שהאריכו בראיות שספר הזוהר לא חובר ע"י רשב"י ^[145]. ארי נוהם (ר' אריה די מודינא), תחילת פרק יז: "ועתה בבואי לדבר על ספר זוהר, ולהראות מצד המחבר וטבע הספר מכל הפנים והצדדים שהוא חיבור חדש, ולא מקובל ואינו מרשב"י ולא מתלמידיו, רק המצאת איזה אחד מן האחרונים..."}}.
יש להדגיש שגם אם הזוהר חובר ע"י רבי משה די ליאון, אין זה אומר שהוא לא מבוסס על דברי מקובלים נוספים, או שאין בו קדושה ^[146]. בפרט שעצם זה שלמדו ולומדים בו רבים וטובים מתוך כוונה להבנת רצון ה', זה עצמו יכול להיחשב כסיבה לקדושתו ולכך שהוא חלק מהתורה ^[147], ולא גרע מספרי מוסר שונים.
יש שכתבו שלא רשב"י עצמו חיברו, אלא תלמידיו ובנו ותלמידי תלמידיו חיברוהו על פי מה שקיבלו ממנו, ולכן כינוהו על שמו ^[148], שנחשב שאלו ממש דבריו ^[149]. אמנם בפשט, בעולם העשייה, הרי הם נכתבו בידי צדיקים וקדושים אחרונים, בזמן מאוחר. מה שמובע בלשון בביטויים מאוחרים רבים. אמנם עצם אמתותם בא בגילוי עליון כי הדברים הנאמרים גם הם נשגבים, ומקורם בקודש עליון ואי אפשר בלי רוה"ק}}. ויחסום לרשב"י, ולסביו, משום שהדברים נתגלו להם, לא רק בתכנם, אלא גם בלשונם וסגנונם, כהרהור, שבהבדל ממחשבה, הרהור היינו המחשבות בקולות האותיות, במוחין, ובציורי האותיות, וזה נקרא 'שם הכותב'. וכשהגילויים באים רק בהברות, אותיות נשמעות, מילוליות, ולא נכתבות, אומרים שזהו 'שם הדורש'. עיין תיקונא כ"ה. וכבר דבר ע"ז הגאון בעל מטפחת ספרים, הבא בהוכחות רבות לידי מסקנא, כי התיקונים ורעיא מהימנא נכתבו בידי אחד הרבנים הספרדים, בסגנון המחקר הספרדי, ובלשון הדרשנים אלא שנכתבו ברוה"ק, בשם הכותב, בגילוי נשמות צדיקים, קדושי עליון, ודבריו אמת וצדק, ומהם אל תזוז"}}, ואפשר שסודר ע"י הגאונים ^[150], אך לא רשב"י ולא רבי אבא סידרו את סדר זה הנמצא בידינו, שזו טעות ושטות מפורסמת ^[151]. אוף הכי בחיבור נורא זה מספר הזוהר, אין להסתפק בעיקרן של דברים בהוויתן שיצאו מפי רשב"י וחבריו, ולכן המהרהר אחריו כמהרהר אחר השכינה. אך המסדר עשה התקשרות הדברים כאשר עלו ובאו לידו על נכון"}}. ומה בכך אם רשב"י בעצמו לא כתבו, והלא כל הדברים בעל פה היו בין החכמים ^[152]. שכל האידרא, בין דנשוא בין דהאזינו, נכתבה תיכף ומייד שנאמרה, שכו כתוב שם 'רבי אבא יכתוב וכו, אמנם שאר הדרשות של רשב"י ושל כל שאר החכמים – היו לומדים בעל פה עד שנסדרו בספר, כמו שסידרו המשניות והתלמוד"}}, אלא שסתם זוהר הוא רשב"י ^[153].
יש מהאחרונים שכתבו שסופרים הוסיפו בו מדעתם ^[154], או מדברי הגאונים ^[155], וכך נשתרבבו בו שיבושים, ולכן אע"פ שגוף הזוהר הוא ספר קדוש ^[156], אין חיוב להאמין בכל מה שנמצא בו ^[157]. עוד כתב שם בסי' סב סוף ד"ה ומ"ש: "כבר כתבתי פעמים רבות שאין ראיה מזוהר, שלא נודע ברור מי הוא המאסף והמלקט ספר הזוהר, והרבה הוסיפו"}}. אמנם החיד"א (שם הגדולים מערכת ספרים אות ז ערך זהר) כתב על המטפחת ספרים הנ"ל: "עתה מקרוב בא לידי מטפחת ספרים. וראיתי בהעברה בעלמא שעשה פלילות עד שכתב שאינו לתנא אלא לאחרון ופקפק על הגדולות והנוראות אשר בזוהר. ולפום ריהטא הייתי תמיה מאוד על דבריו בכלל ובפרט ורבותינו אריון דאורייתא מהר"ם קורדוביר"ו והאר"י זצ"ל בעלי רוח הקדש ואשר נגלה אליהם אליהו זכור לטוב ובכל הארץ יצא קוום ובקצה תבל מיליהם הם נגדו ואחריהם כמה קדישי עליונין. ולכן נראה לי כי גם הרב ז"ל ידע באמת ובתמים עניין הזוהר הקדוש. אך בקנאתו על כת הארורה שעוברים על כריתות ומיתות ב"ד דתלו עצמם בלשונות הזוהר בדברי שווא ושקר לכן הראה פנים לקעקע ביצתם ולומר משום עת לעשות פקפוקים אלו וכוונתו לשמים. וה' ברחמיו ידיננו לכף זכות"}}, ואיך נסמוך על כתובים הנמצאים כמה מאות שנים אחר מיתת רשב"י ומי יודע כמה נתווספו עליהם ^[158]. ומעתה נדון ק"ו, אם במה שמקובל בידינו אמרו כלל גדול, כל ברייתא דלא מתנייא בי רבי חייא ורבי אושעיא לא מתבינן מינה... ואיך נסמוך על כתובים הנמצאים כמה מאות שנה אחר מיתת רשב"י, ולאו רשב"י חתום על דבר ודבר, ואם הרבה דברים יצאו ממנו מי יודע כמה נתוספו עליהם, ואפילו באותן שיצאו ממנו מי יודע אם לא נשתבשו, וכן בכתבי האר"י לאו הארי חתום וגם לא תלמידו מהררח"ו..."}}, ויש שכתב שרובא דרובא של הזוהר אינו מדברי רשב"י ^[159], ויש מי שהוסיף שעלה אחד מתלמוד בבלי קדוש יותר מכל ספר הזוהר ^[160].
אכן ברור שמוזכרים בספר הזוהר שמות אמוראים שחיו לאחר דורו של רשב"י. גם התפיסות המדעיות שנזכרו בזוהר ^[161], מתאימות לאלו שהיו מקובלות בתקופת הראשונים ^[162] ולא בתקופת חז"ל ^[163]. גם המנהג לחגוג את שמחת תורה בשמיני עצרת, שמוזכר בזוהר ^[164]. תיקוני זוהר, תקונא עשרין וחד ועשרין נו ע"א: "אתקריאת שמיני חג עצרת בההוא זמנא דשמחת תורה"}}, ככל הנראה לא מתאים למנהג ארץ ישראל בתקופתו של רשב"י, שבה חלוקת קריאת התורה היתה שונה הן בתקופת חז"ל ^[165] והן בתקופת הגאונים ^[166]. ונזכרו בזוהר ^[167] אף עניינים שנדחו בתלמוד ^[168], אלא שיש מי שיישב זאת ^[169]. ואפשר ליישב דמשום דהני מילי הם כבשי דרחמנא ורזא דרזין, ולימים ראשונים היו סתרי תורה מאוד מאוד נעלמים, ואם אחד בעיר נגלה אליו סוד ה' עושה משמרת למשמרת. הגם שבאמוראים היה מי שיודע, מ"מ פשט דברים לרוב המון ישראל כמו זר נחשבו ולכך אסרוהו. ועמ"ש הרב באר שבע דס' בן סירא ל"ד לס' מינים, דמילי מעליתא דרשינן כדאמר רב יוסף, ויישב להרי"ף והרא"ש דלא מייתו הא דרב יוסף, אבל בס' מעדני מלך בהרא"ש ובקיצור פסקי הרא"ש סלקיה בקשיא"}}.
ויש שחשש שגם הדברים שבזוהר שמקורם מרשב"י, מי יודע אם לא נשתבשו בכל אותן מאות שנים שבהן הזוהר לא היה מקובל ביד כולם ^[170].
ויש שכתב שאפשר שמייחס הזוהר לרשב"י עשה זאת על סמך הדברים שקיבל רשב"י מרבי עקיבא ^[171]. רש"י שם (ובדומה לזה ברשב"ם שם): "אם ביקשת ליחנק – לומר דבר שיהיה נשמע לבריות ויקבלו ממך. היתלה באילן גדול – אמור בשם אדם גדול"}}, שאם רצונך לומר דבר שיישמע לבריות ויקבלו ממך, אמרו זאת בשם אדם גדול ^[172].
ואם תאמר, ראה זה חדש הוא, שכבר נתקבל בעם ישראל שמחברו של הזוהר הוא רשב"י, וכיצד אפשר לחלוק על כך. כבר היה לעולמים, שכבר כתבו כמה מגדולי ישראל, שישנם ספרי קבלה קדומים שיוחסו לדורות קדמונים, ונתברר שבאמת חוברו בתקופה מאוחרת יותר ^[173]. ובמקומות רבים העירו המפרשים שדברי תלמיד טועה שורבבו לדברי הקדמונים. ובעצם, אף התלמוד, שחיברוהו האמוראים, הוסיפו בו הסבוראים מדבריהם ^[174]. רמב"ן קידושין ג ע"א ד"ה מצינו: "מצינו בתשובת הגאונים ז"ל, דכל הך הוייא דהך סוגיא עד הכא – דבתר הוראה היא, ומר רב הונא גאון מסורא איהו תני לה... ואפ"ה טרחנא לעיל לפרושה ולמפרך ותרוצי בה, דגמרא דרבנן סבוראי דווקא היא"}}, ויש מהאחרונים שכתב שאף אפשר שתלמיד טועה הוסיף בו דבר ^[175]. אבל השתא דנזכר השנויא בשם חכם, קשה לומר דטעות הוא, דא"כ היאך טועה להזכיר שם חכם זה שלא נזכר מקודם בעניין זה. לכך כתב רש"י 'קשה בעיני שם החכם הנזכר כאן', ר"ל קשה בעיני שנזכר כאן שם חכם, כי אומר אני שטעות גדול הוא ול"ג להא מילתא וכו' אלא שקשה עלי שנזכר כאן שם החכם. וק"ל"}}.
מעניין שהרמ"ק עצמו, שהיה מגדולי המקובלים, דן לגבי ספר קבלה אחר – ספר הקנה, וכתב שאע"פ שהוא יוחס לתנא רבי נחוניה בן הקנה, אין להתפתות לאומרים כך, אלא באמת היה אחר הגאונים, והביא לכך כמה הוכחות. והדגיש את חשיבות העניין, שלא ידמו לומר עליו "תנא הוא ופליג", ולכבוד ה' אנו חייבים שלא לשאת פני איש, אלא לכבוד האמת ^[176]. לא הרביתי עתה אלא כדי שלא ידמה שום אחד להחזיק בזה כדבריו ויאמר 'תנא הוא ופליג', לכבוד ה' אשר בראנו והנחילנו תורתו, אנו חייבים שלא לשאת פני איש אלא לכבוד האמת, כי אחרון הוא ואת אחרונים נמנה האיש הזה וספריו"}}. חשוב לציין שסגנון הוכחותיו דומה להוכחות שהביאו לכך שהזוהר אינו מרשב"י ^[177].
ויש שהאריכו להוכיח שהזוהר נתחבר ע"י רשב"י וחבריו ^[178]. ספר "קדמות ספר הזוהר" (לרבי דוד לוריא, הרד"ל), תחילת ענף הראשון: "שאי אפשר להיות שחיברו הרב רבי משה דיליאון ז"ל כאשר העלילו עליו המערערים"}}. ואולי רבי משה די ליאון עסק בעריכתו ^[179]. יש להבדיל הבדלה חשובה מאוד בין הבסיס של הטקסט עצמו, שהתגליות החדשות שבימינו דווקא מאשרות אותו, לבין האפשרות שישנה עריכה מסויימת. יתכן שנהג מעט חירות לעצמו, הוסיף מילה, שינה ביטוי, והעתיק דבר ליד דבר... לעיתים היו מגיהים את הספר, ועשו שינויים מסויימים כאלה ואחרים, כפי שהגיהו את התלמוד, ויותר מזה את התלמוד הירושלמי שהיה משובש עוד יותר. זו דרכם של כתבי־יד. כך גם ספר הזוהר. אך הבסיס הטקסטואלי של הספר הוא אמת לאמיתה"}} ובסידורו על פרשיות התורה כמו שהוא לפנינו ^[180]. ויש שהוסיפו שהחוכמה שדיברו בה המקובלים מסורה בידם ממשה רבינו ומהנביאים ^[181]. מצוות ה' (רבי יצחק שטייף) חלק א סי' ד אות כג: "וצריך לידע ולהאמין שגם חכמת הקבלה שדיברו בה חכמי האמת, (הוא) [היא] נמסרה בקבלה עד משה רבינו עליו השלום ומפי נביאי האמת (ספר פתחי שערים מהמקובל הגאון ר' יצחק אייזיק חבר ז"ל)"}}.
כל אחת מהדעות השונות הביאה ראיות לדבריה, ודחתה את ראיות מתנגדיה. מחלוקת זו לא הוכרעה עד ימינו, ועדיין הם חלוקים, זה אומר בכה וזה אומר בכה .
בעל הסולם כתב שכלל לא עלה על ליבו לחקור אחר מחברו של ספר הזוהר, שכן לפי תוכנו של הזוהר – מעלת מחברו יקרה לעין ערך יותר מכל התנאים הקדושים. לכן אין נפקא־מינה אם מחברו הוא רבי משה די ליאון, או רשב"י, או אחד הנביאים, או שמשה רבינו קיבלו מהר סיני מהשי"ת עצמו ^[182]. אמנם באמת לפי מידת עומק החכמה שבספר, אם הייתי מוצא בבירור, שמחברו הוא אחד ממ"ח הנביאים, היה זה מקובל על לבי ביותר, מלייחסו לאחד מהתנאים, ומכ"ש אם הייתי מוצא שמשה רבינו קבל אותו מהר סיני מהשי"ת עצמו, אז היתה שוככת דעתי לגמרי, כי לו נאה ולו יאה חיבור כזה"}}.
על כל פנים, ברור שלא שייך להביא ראיה מדברים הכתובים בזוהר, לכך שהם היו ידועים בתחילת תקופת הראשונים או אף בתקופת חז"ל ^[183]. הכוזרי ובעל המאור חיו במאה ה־12, בעוד הזוהר נתפרסם במאה ה־13}}.
עוד חשוב להוסיף שכבר הדגיש האדמו"ר מצאנז־קלויזנבורג, שאע"פ שכל אות בספר הזוהר קדושתה רבה מאוד, עם זאת, אם יאמר אדם שהוא יותר קדוש מהתלמוד – הרי זה שוטה ופתי ^[184], ואותה סגולה שיש באמירת לשון הזוהר יש באמירת לשון הגמרא ^[185].

תורת האר"י

האר"י הוא גדול המקובלים בתקופת האחרונים. הוא העיד על עצמו שהוא זוכה לגילויי רזי וגנזי תורה אשר מעולם לא נשמעו ולא נודעו אף בזמן התנאים, ומה שלמד בחלום אחד אינו יכול לסיים לדרוש בשמונים שנה ^[186]. א״ל כמהור״ר אברהם הלוי: ולא יגלה לי הרב מה שלמדו לו [בחלומו] עתה בזה הפעם? התחיל הרב ע״ה לשחק, אמר: אני מעיד עלי שמים וארץ, אילו הייתי דורש שמונים שנים רצופים בלי גוזמא לא יכולתי לסיים מה שלמדתי בזה הפעם בפרשת בלעם והאתון"}}, וכן כתב עליו מהרח"ו שזכה להשגות רוחניות שלא נראו ולא נשמעו בכל הארץ מימי רשב"י ^[187], ושהשיג בחכמת הקבלה מה שלא השיגו בכל הספרים שקדמוהו, כיוון שנגלה עליו אליהו ז"ל ^[188]. ויש מהאדמו"רים שכתב שמדרגתו גדולה מן הנביאים ^[189].
אכן יש שפסקו ע"פ האר"י גם כשדבריו נגד הש"ס והגאונים ^[190]. ומלבד שלא עלה על לב שום אדם לומר אסור לשמוע את דבריו, אלא שבכל דור ודור גדולים וקדושים אשר בארץ המה אינם זזים מכל מה שציווה רבינו האר"י זיע"א אפילו שדבריו הם נגד הש"ס והגאונים, עכ"ל"}}.
אמנם יש להעיר שהגר"א לא האמין שקבלת האר"י כולה מפי אליהו, וסבר שאין חיוב להאמין בה ^[191]. והובא גם בשו"ת יביע אומר חלק א אורח חיים סי' ג ס"ק ג}}, אע"פ שהחשיב את האר"י עצמו ^[192]. והאגרות משה כתב שהאר"י הוא כאחד מכל הפוסקים, שרשאין לחלוק עליו אף בדברי הקבלה ^[193].
עוד יש להעיר שר' יעקב אבולעפיה ^[194]. ר' יעקב חלק על האר"י ועל מהרח"ו, ובספר שבחי מהרח"ו מספר עליו ר' חיים ויטאל (שנת ה'שס"ח, עמודים סד־סה): "חלם הר"ר אליה עמיאל... ושלהביות ואבוקות וניירות לאין קץ... וישאלני ר' אליה הנ"ל מה המה אלו השלהביות, ואמרתי לו הן כל נשמות הצדיקים... ועמו היה יושב מורי ז"ל האשכנזי [האר"י], ואמר מורי ז"ל: 'הביאו לפנינו את יעקב אבואעלפייא', וילכו הר"ר אליעזר אזכרי והר"ר ר"מ גלאנטי, ויביאוהו שם, וכל הצדיקים הנ"ל כולם לבושים לבנים, ואני גם כן הייתי לבוש ציץ אחד ולבן. ויעקב הנ"ל לבוש שחורים ומעוטף שחורים במסווה על פניו וראשו וזקנו..."}} ועוד, ערערו על המסופר אודות האר"י בענייני ניסים ונפלאות אותות ומופתים החייאת מתים נבואה רוח הקודש ^[195].

גילוי תורת האר"י

גם גילויה של תורת האר"י לא היה פשוט.
האר"י הזהיר את תלמידיו שאף לא אחד מהם זכה להבין את דבריו בשלימות, ואף על גדול תלמידיו, מהרח"ו, אמר שהבנתו אינה גדולה משאר התלמידים אלא במעט ^[196].
האר"י ציווה שאף אחד מתלמידיו לא יכתוב את תורתו למעט מהרח"ו ^[197]. למרות ציוויו, תלמידים נוספים כתבו את דבריו, ומכתביהם השתרשו טעויות בדבריו ^[198].
יתר מכן , מהרח"ו עצמו לא הרשה להעתיק את כתביו, והסביר שלא ניתן עוד רשות בעולם הזה לגלות את האור הגדול ^[199]. שלאחר פטירת האר"י ז"ל לקח מהרח"ו כל הקונטריסים מיד כל החברים ולא הניח להם שום דבר מזו החכמה ולא החזיר אותו להם, באומרו שלא נתן רשות לגלות עוד בעולם הזה האור הגדול כי כבר נסתמו אותן מעיינות החכמה ושערי אורה שהיו פתוחין בזמן הרב ע"ה"}}. למרות ציוויו, נטלו חלק מספריו בהחבא שלא ברשותו והעתיקום בזריזות ^[200], ואף העתקה זו גרמה לטעויות ^[201].
יתר מכן, מהרח"ו ציווה לגנוז את המהדורא בתרא של כתביו. למרות ציוויו, הוציאוה מקברו כיוון שקיבלו את רשותו ע"פ שאילת חלום ^[202]. עכ"פ, כתביו העיקריים של האר"י ^[203] יצאו לאור בעריכות מסודרות רק כשמונים שנה לאחר פטירתו ^[204]. ר' שמואל ערך את עץ חיים מחדש, הוסיף לו חמישה דרושים ועשה ממנו בשים ת"ט־תי"ד את ספר שמונה שערים..}}. אחר פטירת האר"י בשנת של"ב התחיל הרח"ו לערוך את כתיבתו הראשונה בספר עץ חיים, אך ספר זה נתגלה לרבים רק כעבור שמונים שנה ורק אחרי שנערך שנית ע"י בנו של המחבר..}}. הווי אומר, רק בעשור השמיני לפטירת האר"י התחילו כתיבות הרח"ו לצאת לאור בעריכות מסודרות"}}, וכשלושים שנה לאחר פטירת מהרח"ו ^[205], ורק לאחר שנערכו ע"י ר' שמואל ויטאל, בנו של מהרח"ו, שאף שינה בהם בכמה מקומות לצורך השעה ^[206].
יתר מכן, האר"י עצמו ציווה קודם מותו שאף אחד לא יעסוק בחכמת הקבלה כלל למעט מהרח"ו ^[207], כי לא הבינו אותה כראוי ויבואו ח"ו לידי כפירה ואיבוד נפש ^[208].
אמנם הוסיף והבטיח שאם יזכו, יבוא וילמדם לאחר מותו ^[209]. יש מי שהוסיף שכבר עברו שלושים וחמש שנה לאחר פטירתו, ועדיין מהרח"ו ממתין שיבוא אליו חכם אחד שהוא גלגול נשמתו של האר"י וימסור לו כל סודותיו ^[210]. אמנם מהרח"ו העיד על עצמו שאכן האר"י נגלה אליו פעמים רבות בחלומו ללמדו תורה ולנחמו שלא יתייאש ^[211]. ויש מי שתירץ זאת ^[212].
כאן המקום להעיר שכבר אמרו בשם האר"י, שמתקופתו, שכבר נגלתה חכמת הקבלה האמיתית, בטלו השמדות ולא יהיו עוד ^[213]. אך בזמן האר"י ז"ל שהיה מבחינת התיקון ונגלה אליו חכמת הקבלה האמיתית, בטלו השמדות ולא יהיה עוד כו' וד"ל"}}.

היחס לעיסוק בקבלה

חשיבות העיסוק בקבלה

יש שהחשיבו מאוד את העיסוק בקבלה, ואמרו שבלי ידיעת חכמת הקבלה הרי הוא כבהמה, ועשיית מצוותיו כמצוות אנשים מלומדה ^[214], וכל תורתו מן השפה ולחוץ כדואג ^[215], ומניעת העיסוק בקבלה גורם לעיכוב בניין המקדש ^[216], וחכמים המואסים בחכמת הקבלה, עליהם נאמר "חכמים המה להרע", ותקלות רבות יוצאות מתחת ידיהם ^[217].

ביקורות על תפיסות קבליות

מאידך, יש שביקרו את העיסוק בתחום זה או בחלקים מסוימים ממנו.
רבי אברהם אבולעפיה, מראשוני המקובלים, יצא בחריפות נגד מקצת המקובלים שטעו בהבנת עשר הספירות ולדעתו הגיעו מכך לכפירה ^[218]. היו גם מבעלי החקירה שסברו כך ^[219]. המעילי ^[220] הביא בשם המקובלים אמונות תמוהות ^[221]. [230 ע"א:] ואותם הסכלים אמרו לבלתי תת לאל הקדמון הראשון מאין ראשית ואחרית תודה ותפילה וברכה..}}. [230 ע"ב:] וכל המשתף שם שמים לבד אחד נעקר מן העולם... והנוטה ממנה הרי הוא כופר ומין..}}. ואמרו להתפלל ביום לאל אחד נברא ובלילה לאל אחר למעלה ממנו אבל הוא נברא כמוהו, ובימי הקודש לאחר... תולעת סכלותם לא תמות ואש פתיונם לא תכבה כי אוי לאלוהות הרבה..}}. [232 ע"א:] חבר אליהם ספר קראו שמו בהיר... וכבר הגיע אותו ספר לידינו... ולשון הספר ההוא וכל ענייניו מוכיחים כי היה מאיש שלא היה יודע שפת ספר ואמרי שפר. ויש בו מינות וכפירה בהרבה מקומות"}}, ועל כורחך היו ^[222] בדורו שטעו בעיקרי דבריהם.
הצל"ח הזהיר שתפיסת המקובלים שהם יודעים מה נעשה למעלה, עלולה לנבוע מגאווה ^[223]. הזהירם ואמר וכשאתם מתפללים דעו לפני מי אתם עומדים, לומר להם שלא יכוונו לשום מידה וספירה רק דעו לפני מי אתם עומדים, והוא מקור שממנו מקבלים כל אחד שפעו, והוא ישפיע לכל מדה נכונה בחסדו ובגבורתו וברחמיו, אבל אתם לא תכוונו רק אליו לבד ולא תדעו דבר רק לפני מי אתם עומדים... ולא תדאגו שתקבלו חלילה איזה עונש על שאין אתם מתפללים עפ"י סודות כמו שמדמים חסידי הזמן, לא כן הוא ואין כאן עונש, ואדרבה תקבלו שכר על הפרישה, כי בשביל כך תזכו לחיי עולם הבא"}}.
בספר בחינת הדת תמה על התפיסה שאנחנו בני האדם נוכל לתקן עליונים, וכתב שרעיון זה הוא דמיון נפסד, ולגבי הרעיון שפעולותינו יורידו רוחניות – דימה זאת לבעלי הטליסמאות ^[224]. גם לא יתכן שיאמרו שבם נוריד הרוחניות כמשפט בעלי הצורות והטלסם"}}.
בדומה לזה, גם הרש"ר הירש כתב שהתפיסה שפעולות האדם בונות עולמות רוחניים מסתוריים דמיוניים, היא חוסר הכרה אמיתית של היהדות ^[225]. שם איגרת יח עמוד ע: "כיוון שהובן הבנה מוטעית, נהפכה היהדות המעשית בתוך אותו לימוד לפעולה של השפעה על עולמות תיאוסופיים ודמיוניים, או לאמצעי של התגוננות מפניהם"}}, והיא גרמה לרבים להתרחק מההבנה האמיתית של מטרות המצוות, ואף להשפלת המצוות בכך שהן נראות כקמיעות ולחשים ^[226]. אם רוח ללא רוח אפפה עתה אותם חוקים מלאי חיים והפכתם לחנוטי מצרים, ומתוך פחד בשל תעיה כלשהי בשאיפות הרוח גרשה את הרוח מתוך החוקים כהשיב איש את העיט מעל גווייה היקרה לו?..}}. אם נוסף על כך, מערכת לימודים בלתי מובנה שבעיקרו של דבר גנוז בה הרוח, היא עצמה שוב הגשימה [מלשון הגשמה] אותו רוח, וכל שמציין פעילות של אדם חיצונית ופנימית הובן על ידה כבנין עולם מיכני־דינאמי־מאגי, וכך נעשו נטולות הבנה אותן מצוות שהיו צריכות לשמש מכשיר כדי לחנך את הרוח ואת החיים והושפלו תכופות עד כדי מעשי קסמים ולחשים}}. ויוצא אפוא בנימין יקירי, שיודע אתה רק יהדות חיצונית ובלתי מוכרת, יהדות שלא הובנה כראוי, ויודע אתה רק קטעים ממנה? שכח נא את שידעת, שמע כאילו לא שמעת מימיך, ואז לא זו בלבד שתשלים גם עם התורה, אלא אף תשיג אותה באהבת לב ונפש ותתקין את כל חייך להיותם דוגמא לתורה זו"}}. ובכלל כתב שלימוד התורה לא צריך להיות מתוך ציפייה לגילוי סודות שלמעלה מן הטבע ^[227].
הרב משאש קָבַל שבזמן הזה תמה חכמת הקבלה מערי המערב, ותחתיה עמדה קבלה חדשה כביכול, של בעלי הדמיון, חילופי אותיות וגימטריאות, וסודות מעולפים בדברי הבאי אשר בדו מליבם, המה הבל ודבריהם מהבל ^[228]. ואני מרוב חשקי למצא פשר דבר, עלה ברעיוני לשאול גם את פי האנשים האלה, כי כמו שפעמים רבות נמצאו גרגירי זהב בין החולות, כן חשבתי אולי אמצא אצלם אף נצוץ אחד, וממנו אבעיר גחלת. אך כאשר שאלתים כולם הקיפוני חבילות של פירושים, אשר כל איש נלבב תכסה כלימה פניו להוציאם על פיו, וכ"ש לכתבם, כי יש בדבריהם מעין כפירה חלילה מכוסה בצעיף דק, אשר לא הבינוה מחמת פתיותם, וכאשר שאלתים באיזה ספר מצאו הדברים, השיבו כך נמצא כתוב בכמה ספרים, ואף שם אחד לא הגידו, ואז ידעתי כי המה הבל ודבריהם מהבל"}}.

גלגולים

רעיון הגלגול, המכונה בראשונים גם "העתק", לא נזכר בחז"ל, גם כאשר דנו בשאלת "צדיק ורע לו רשע וטוב לו ^[229]". אכן, המחלוקת בעניין זה נתעוררה ימים רבים לאחר חתימת התלמוד ^[230].

המתנגדים לרעיון הגלגולים

רבים התנגדו לרעיון הגלגול, חלקם אף בחריפות: הרס"ג ^[236], רבי יוסף אלבו ^[237]. גם מהרש"ש משמע שהוא מסתייג מאמונה זו ^[238]. ויש שכתב שאמונת הגלגול נועדה רק להפחיד את ההמון ^[239]. וה"ר דוד ן' בילא כתב כי מדעתו שעניין הגלגול ושאר העניינים אשר נאמרו בגמול הנפשות, לא נאמרו אלא על דרך הפחדה וגיזום בדרכים מדומים כפי מה שיצטרך אל ההמון. אבל אמיתת איכות העניין על פי מה שהוא – עין לא ראתה אלוקים זולתך"}}. ויש שאף ייחסו את אמונת הגלגול לאחת האומות הכופרות וחסרות תרבות ^[240]. ויש לשאול לפי דעת מאמיני הגלגול... ומי שמאמינו נוטה לאמונת אומה אחת שקורין פגאנוש שאין להם שום דת וישובים בהרים הגדולים ובנקיקי הסלעים ואין מלך ואין שר ואין מושל עליהם... והם שטופי זימה... ואומרים שהנפש בצאתה מגוף אדם טוב – תיכנס בגוף ילד הנולד באותה שעה שתצא הנפש מגופו. ואם אדם רע הוא – תיכנס בגוף הכלב"}}, או למצרים הקדמונים ^[241]. ועל עצם סברת הגלגול הקשו כמה קושיות, בין השאר באיזה גוף תיכנס הנשמה בתחיית המתים ^[242].
לשיטה זו, גם אם נמצאו אנשים שדיברו לשונות שונות ונושאים שונים שלא הכירו, אין בכך הוכחה לגלגול, שכבר אירע שמסיבות שונות האדם אמר דברים ששמע בילדותו והיו צפונים בזכרונו ^[243]. וקראו להרמב"ם ז"ל שיעשה סגולות ורפואות לרפאותה ולגרש הדיבוק ממנה. וכשבא הרמב"ם ז"ל ושמע כל זאת נתן פקודה שכל מה שהחולה יאמר לכתוב על גיליונות נייר... ונמצאו שאמרה פסוקי חכמה ובינה ואין פסוק אחד שייך להשני, וגם מהלשון הקודש שאמרה היה שייך לפסוקי תורתנו הקדושה ושאר ספרי מוסר, והחולאת היתה עם־הארצית בלי שום ידיעה כלל, והרמב"ם ז"ל קיבל על עצמו לברר הדבר ולגלות את הסוד}}. ושאל וחקר מבני ביתה איפוא היתה בילדותה, ואחר עמל רב נודע לו כי האישה החולאת היתה בת ט' שנה כשהיא נתגדלה אצל כומר אחד [ע"פ פרטים אלו נראה שלא מדובר ברמב"ם, או לחילופין שלא מדובר בכומר ובלשונות יוונית ולטינית] אשר בית הלימוד שלו היה סמוך להמטבח שהיא היתה שמה והיה מנהגו של הכומר לילך ולשוב בחדרו... ולשוב ללמוד ולחזור ולשנות פעמים הרבה מפסוקי התורה ומוסר על לשונות רבות שהיה שגור בפיו. והלך הרמב"ם ז"ל וביקש בתוך ספרי הכומר, ונמצאו שמה כל הפסוקים אשר האישה החולאת אמרה}}. ואחר שנתברר לו היטב אמר הרמב"ם ז"ל שלא נדבק בה שום דיבוק, רק שמחלת הדלקת עורר את הדברים הישנים שנכנסו לתוך אוזנה, אע"פ שלא הבינה אותם, גם כן נתקבלו ונרשמו בבית הכוח המדמה ובזמן רב שלא היה נצרך ירדו למטה עד לתוך הכליות ושמה היו צפונים וע"י הדלקת נתעוררו הכליות, להעלותם על זכרונה. ונתן לה רפואה ונתרפאה"}}. עצם הזיכרונות מגלגוליהם קודמים, יכולים להתפרש כזיכרונות שווא ^[244].
לגבי הפסוקים שפירשו כמתייחסים לגלגול, ובראשם "הן כל אלה יפעל א־ל, פעמיים שלוש עם גבר ^[245]. ובעוד מקומות בזוהר}}", בוודאי שמתפרשים באופנים אחרים על פי הפשט.

המאמינים ברעיון הגלגולים

מאידך, הזוהר האריך בענייני גלגולים ^[246], המגן וצינה האריך להוכיח את אמונה זו ^[247], והיו מגדולי החסידות שהביאו לחמם מרחוק , והעידו על עצמם שהם גלגולים, ואף זוכרים מגלגוליהם הקודמים מי היו, וזוכרים בבירור עוד פרטים שונים ^[248]. תורת הרה"ק מלענטשנא, היכל הנגינה אות רלו עמ' רסט: "קבלה בידי החסיד המנוח הרי"ל ז"ל מפי חסידים הראשונים דור אחר דור שאמר רבינו הקדוש מלענטשנא שהוא זוכר את מעמד קבלת התורה בהר סיני. והוסיף מרן עוד שזוכר את הניגון שהיו מנגנים בעת קבלת התורה, והוא הניגון הידוע עד היום הזה, שמנגנים בעת שנפרדים מן הסוכה"}}. ). אכן יש לעיין מדוע שאר צדיקים ואף שאר בני אדם לא זוכרים כלום מגלגוליהם הקודמים, ומה נשתנו אלו מאלו .
בסוף תקופת הראשונים ^[249] היתה מחלוקת חריפה בעניין זה בקנדיאה ^[250]. מתוך תחילת המאמר (שם עמוד מה): "בשני כתבי יד שבגנזי הואתיקאן, כ"י 105 וכ"י 254, נמצאים קונטרסי־ויכוח בענייני גילגול נשמות, שעמדו בו שגי חכמים בקנדיאה בשנת רכ"ו}}. ר' משה אשכנזי שלל אמונת הגילגול, ור' מיכאל הכהן באלבו הגן עליה. כל אחד קיבץ קונטרסו ודברי בעל ויכוחו לקובץ אחד. כ"י 254 הוא מיסודו של ר' משה אשכנזי ואילו כ"י 105 מידי ד' מיכאל באלבו הוא}}. כ"י 105 הוא אוסף של חיבורים רבים ובענייני גילגול נמצאים רק ארבעה קונטרסים: א) טענתו של ר' משה נגד הגילגול, והוא פתיחה לוויכוח ועיקרו טעם מצוות יבום לפי הפילוסוף. ב) תשובת ר' מיכאל. ג) הוכחות תורניות ופילוסופיות נגד הגילגול מר' משה אשכנזי. ד) תשובה מפורטת לכל הטענות שבקונטרס ג}}. בכ"י 254 יש קונטרס נוסף לר' משה אשכנזי, שהוא סאטירה חריפה נגד ר' מיכאל והמקובלים. אם הגיע לידי ר' מיכאל אין להתפלא שלא צירפו לקונטרסים האחרים. הוויכוח הענייני נדחק מפני הליגלוג על המקובלים, שהם מעדיפים את האמונה על השכל, והאמונה היא תשובתם לטענות מתנגדיהם המבוססות על היקשים פילוסופיים"}}.
ר' יצחק קארו ^[251] אף חידש שנחלקו בזה תנאים, שאבא שאול לא ידע את סוד הגלגול, וחכמים כן הכירוהו ^[252], והוסיף שהוא קבלה מפי החכמים ומפי הנביאים עד למשה מסיני ^[253].
רבי נחנן מברסלב אמר שהמשיח יהיה משה בעצמו ^[254], וככל הנראה כוונתו לגלגול של משה.

פרטים בענייני הגלגולים

מבין המאמינים בגלגולים, נחלקו האם מתגלגלים רק בבני אדם ^[255]. מערכת האלוקות (לר' יהודה חייט) פרק י ד"ה ועוד: "ועוד ראיתי להאריך בעניין זה שאמרו רוב המקובלים כי נפש הרשע מאחר שהשלימה גלגוליה ולא זכתה מכניסים אותו בכלב או באריה או בחזיר או באחת מהחיות האחרות. ודבר קשה להאמין, ולא די בחיות אלא אפילו באחד משאר האומות... הדבר הזה אשר לשומעו וכל שכן להאמינו"}}. ויש מי שהדבר לא היה ברור בעיניו – באור הלבוש אבן יקרה (לרבי מרדכי יפה, "בעל הלבושים") על פירוש הרקאנטי, פרשת נח, ד"ה האוכל אבר מן החי: "כי זה עניין כל האובדים להתגלגל ולשוב לשורשם, לא נאבד דבר משנברא העולם, ולכן אינו רחוק שתתגלגל מגוף האדם לגוף אדם. אבל בבהמה או דבר אחד – הוא פלא מאוד, אף כי בספר התמונה מסכים לזה הדעת. וברוך היודע"}}, או אף בבהמה חיה ועוף ^[256], בדגים, בשקצים ורמשים, ואף בצומח ודומם ^[257]. ואחר כך אמר ירידה הפחותה ממנה והוא גלגול הנפש בעוף, וזה יצטרך צער יתר על הדגים, וציווה ה' ב"ה בו חצי שחיטה כאותה ששנינו רוב א' בעוף}}. ואחר כך אמר ירידה בבהמה, שהיא בחינה גרועה יותר וצערו מרובה כאותה ששנינו (שם) רוב שנים בבהמה. ואחר כך אמר ירידה שהיא בדומם וצומח והוא אומרו ובכל הארץ תיבת הארץ תגיד על הדומם ותיבת בכל רמז בה הצומח וכל אלו הם ירידות הנפשות אשר ישנם בתקוות התיקון לשוב לקדמותם, כי מהדומם יעלה לצומח ומהצומח ייכנס בבעל חי בלתי מדבר, ומבעל חי בלתי מדבר יעלה לבעל חי מדבר}}. וישנו עוד בירידה פחותה והוא כיליון שאין אחריו תקווה, והיא ירידה לבחינת שקצים ורמשים, זה אבדה תקוותו והם בחינות הרשעים הממירין דתם פושעי ישראל אשר הפליאו עשות"}}, ובמקרים אלו אף זוכר את גלגולו הקודם ^[258].
הרמ"ק כתב שלפעמים יתגלגלו הנפש הרוח והנשמה ^[259], ולפעמים רק שניים או אחד מהם ^[260]. מהרח"ו כתב שכשחוזר בגלגול, חוזרות הנפש הרוח והנשמה, כל אחת מהן בגלגול בפני עצמו ^[261]. רבי נחמן מברסלב אמר שהנשמה מתגלגלת באופן שונה ממה שהיתה, דהיינו נפש זו מתגלגלת עם רוח אחרת וכיוצא בזה ^[262].
והוסיפו שיש גם גלגול בחיים ^[263], הנקרא עיבור, ואפשר שיתעברו באדם שתי נשמות צדיקים שונים ^[264]. גם אפשר שלפעמים יארע כי יתעבר בו נפש איזה צדיק, ואח"כ יזכה ויתעבר בו עוד נפש צדיק אחר יותר גדול מן הראשון. ונמצא כי יש נפש מפאת עצמו, והנפש של הצדיק שבאה לו בתחילה הוא לו במקום רוח. והנפש השנית של הצדיק היותר מעולה, שבאה לו באחרונה, תהיה לו בבחינת נשמה"}}.
וכתב מהרח"ו שכמעט אין אדם אשר ימלט מגלגולים ^[265].
לגבי הסיבות לגלגול, כתבו שהן בגלל שעבר איזו עבירה, או שחסרה לו איזו מצווה, או שבא לצורך אחרים להדריכם ולתקנם, או שבא לקחת את בת זוגו שלא זכה בראשונה לקחתה ^[266]. ואמנם אין גלגול בנשים, אבל אישה יכולה להתגלגל בסיבת בעלה שהוצרך להתגלגל ^[267].

מורכבות עניין הגלגולים

האר"י הבהיר שאין לטעות ולהבין שהנשמה עצמה מתגלגלת בשלמותה, אלא רק הניצוצות ממנה שלא נתקנו חוזרים להתגלגל להיתקן, ואותם שכבר נתקנו אינם מתגלגלים אלא נשארים במדרגתם הראויה להם ^[268].
ובספר בני יששכר כתב שאין לתמוה על סתירות בענייני גלגולים ^[269], כי בענייני גלגולים יש בחינות שונות לאין מספר ^[270]. טענה זו מקשה על האפשרות לדון באופן שכלי גם על פרטי עניינים אלה.

הכרעה בשאלה זו

אחד המקובלים ^[271] מתקופת האחרונים כתב שבעניין המחלוקת אודות הגלגולים, אין מופת חותך וראיה מכרחת לשום אחת מן הסברות, ולכן כל אחד יבחר הסברה אשר תישר בעיניו ^[272].
יש בדורנו מי שכתב שאין חובה להאמין בסוד הגלגול, כיוון שאדם שלא מתגלה לו שהוא גלגול, אינו מבין מה הוא גלגול, ולכן אין לו חובה להאמין בכך, כיוון שהתורה אינה מצווה על דבר שבאמונה למי שאינו מסוגל להבין במה מדובר ^[273].

צדיק ורע לו

באמונת הגלגול יש תועלת ליראת העונש ^[274]. תסמר שערת אנוש ויחיש מפלט לו בעודו בחיים חיותו עד אשר לא תחשך השמש ולא יועיל חרטתו, כי אז נפשו תחיל תזעק בחבליה כי מר לה לנפש היותה בגלגול בדומם צומח ובבהמה וחיות ועופות ודגים טהורים וגם לא טהורים וכל רמש האדמה. ואעפ"י שכשהוא בגלגול בן אדם אינו זוכר מהגלגול הקודם, כשהוא בדומם צומח חי – זוכר ראשיתו שהיה שר וגדול ואחריתו היה נבל ונפשו עליו תאבל..."}}. אמנם אין ספק כי מעלתה העליונה היא היישוב הפשוט ^[275] לאותה בעיה עתיקת יומין ^[276], מימות משה ^[277] איוב ירמיהו ^[278] תנאים ^[279] ואמוראים – מפני מה יש צדיק ורע לו, רשע וטוב לו ^[280]. וכן כתב המאירי (מועד קטן כח ע"א) שזו הסיבה שהביאה את מי מחכמינו להאמין בהשפעת המזלות: "ואל יחוש למה שאמרו כאן חיי בני ומזוני לאו בזכותא תליא מילתא אלא במזלא, כי הוא מאמר יחיד לא יסבלוהו דרכי הדת בשום פנים. ויתבאר לך חולשת המאמר ממה שגילו בכאן הסיבה שהביאתהו לומר כן. והוא מה שראה רבה ורב חסדא שהיו שקולים אצלו, רב חסדא חיה שיתין שנין ורבה חיה ארבעין שנין, בי רב חסדא שיתין הלולי ברבה שיתין תיכלי, בי רב חסדא נהינא סמידא לכלבי בי רבה נהמא דשערי ולא משתכח. הנה שלא הביאו לזה אלא מה שראה מהעדר הסידור, והיא הסיבה שהביאה רבים לפקפק על האמת כמו שנודע למבינים"}}. וכבר רמז על כך הרמב"ן ^[281]. וכבר באו דברי אליהוא סתומים מדברי חבריו כולם, ועניין פרושם סתום מאוד... אבל הוא מסודות התורה שנעלמו, לבד מן הזוכים להם לקבלה, והפירוש בהן אסור בכתב, והרמז אובד תועלת"}}. בדברי אליהוא (שמתחילים באיוב לב ו) נמצא הפסוק (איוב לג כט) "הן כל אלה יפעל א־ל פעמיים שלוש עם גבר", שהזוהר מפרשו בדרך גלגול נשמות (זוהר חדש, כרך א, פרשת כי תצא, דף צו ע"ב (תחילת מדרש הנעלם לפרשת כי תצא): "ובתר נכנסין פעם שנייה בגוף כדי לצרף אותו, ואם יצדק שוב אינו נכנס פעם אחרת, ואם לאו פעם שלישית, שנאמר (איוב לג כט) הן כל אלה יפעל אל פעמיים שלוש עם גבר, ואם ח"ו לא יצדק באלו השלושה פעמים שוב אין לו תקנה וזהו הכרת תכרת")}}. וכן כתוב בשבחי האר"י ^[282]. וכן אמרו בשם האר"י שהרבבות שמסרו נפשם על קידוש השם במשך חמש מאות השנים שקדמו לו, הכל היה מנשמות שהיו בזמן בית המקדש הראשון, ועיקר התיקון היה על עבודה זרה שפרקו בה עול מאוד ^[283]. דא עקא, שיישוב זה לשאלת "צדיק ורע לו רשע וטוב לו" לא מוזכר בדברי חז"ל בסוגיה זו ^[284].
יש להעיר ולהזהיר בעניין זה, שהתולה מקרים של צדיק ורע לו בעוונותיו של הצדיק כביכול מגלגוליו הקודמים, עלול להיכשל בהוצאת לעז על אותו צדיק, וכבר היו מ חז"ל שהזהירו על כגון זה, שעתיד ליתן את הדין ^[285]. כיוצא בדבר אתה אומר: וייחר אף ה' בם וילך, מלמד שאף אהרן נצטרע, דברי רבי עקיבא. אמר לו רבי יהודה בן בתירא: עקיבא, בין כך ובין כך אתה עתיד ליתן את הדין. אם כדבריך – התורה כסתו ואתה מגלה אותו, ואם לאו – אתה מוציא לעז על אותו צדיק"}}. ועוד ביארו בעלי התוספות, שאע"פ שאין לחשוד חלילה בקב"ה שעושה דין בלא דין, אין בדבר זה כדי להתיר לחשוד בצדיק שמה שלקה בגופו או בממונו, הוא מפאת שחטא ^[286]. תוס' שם ד"ה דינא בלא דינא: "הרבה צדיקים יש שלוקין בגופם ובממונם, אלא הם היו יודעים שלא היה נותן שבישא לאריסיה, והיו רוצים לרמוז לו שלא יעשה עוד"}}. כך גם יש להיזהר מסיפוריהם של דיבוקים אודות חטאיהם־כביכול של אנשים מוכרים ^[287].

עם ישראל

עם ישראל נתייחד משאר האומות בקבלת התורה, וכן לגבי אופיו ^[288], מידותיו ^[289], הנהגותיו ^[290].
דנו הראשונים והאחרונים האם ייחודו של עם ישראל גם במהותו העצמית.
הכוזרי האריך בייחודו הטבעי של עם ישראל, שדרגתם מעל דרגת שאר בני האדם, והגיעה אליהם בתורשה מאדם הראשון. וכינה את דרגה זו "העניין האלוקי" ^[291]. והוליד בנים רבים ולא היה מהם ראוי להיות במקום אדם אלא הבל, כי הוא היה דומה לו, וכאשר הרגו קיין אחיו מפני קנאתו בו על המעלה הזאת, ניתן לו תחתיו שת, והיה דומה לאדם, והיה סגולה ולב וזולתו כקליפה. וסגולת שת אנוש. וכן הגיע העניין עד נח ביחידים היו לבבות, דומים לאדם ונקראים בני אלוקים, שלמים בבריאתם ובמידותם ובאריכות הימים ובחכמות וביכולת, ובימיהם אנו מונים מאדם ועד נח וכן מנח ועד אברהם}}. ואפשר שהיה מהם מי שלא דבק בו העניין האלוקי כתרח, אבל אברהם בנו היה תלמיד לאבי אביו עבר, ועוד שהשיג נח בעצמו. והיה העניין האלוקי דבק בהם מאבות אבותם אל בני בנים. ואברהם סגולת עבר ותלמידו ועל כן נקרא עברי, ועבר היה סגולת שם ושם היה סגולת נח, מפני שהוא יורש האקלימים השווים אשר אמצעיתם וחמדתם ארץ כנען אדמת הנבואה, ויצא יפת אל צפון וחם אל דרום. וסגולת אברהם מכל בניו יצחק, והרחיק כל בניו מהארץ הזאת המסוגלת כדי שתהיה מיוחדת ליצחק, וסגולת יצחק יעקב, ונדחה עשו אחיו מפני שזכה יעקב בארץ ההיא, ובני יעקב כולם סגולה, כולם ראויים לעניין האלוקי, והיה להם המקום ההוא המיוחד בעניין האלוקי, וזה היה תחילת חול העניין האלוקי על קהל, אחרי אשר לא היה נמצא כי אם ביחידים..}}. ואם היו ביניהם ממרים היו נגעלים, אך הם בלי ספק סגולה, כאשר הם בתולדתם וטבעם מן הסגולה ויולידו מי שהיה סגולה ונזהרים באב הממרה בעבור מה שיתערב בו מן הסגולה אשר תראה בבנו או בבן בנו כפי מה שתזדכך הטיפה, כמו שאמרנו בתרח וזולתו ממי שלא נדבק בו העניין האלוקי אך בשורש תולדתו שיוליד סגולה, מה שלא היה כן בתולדת כל הנולד מחם ויפת. ונראה כזה בעניין הטבעי כי כמה יש מבני האדם שאינו דומה לאב כלל אך הוא דומה לאבי אביו, ואין ספק כי הטבע ההוא והדמיון ההוא היה צפון באב ואף על פי שלא נראה להרגשה, כאשר היה צפון טבע עבר בבניו עד שנראה באברהם"}}, שהיא הדרגה החמישית לאחר הדומם הצומח החי והאדם ^[292]. ובעניין הנפשי התייחדו בעלי חיים כלם, ונתחייבו ממנו תנועות וחפצים ומדות וחושים נראים ונסתרים וזולת אלה..}}. ובדין העניין השכלי התייחד המדבר מכל החיים. והתחייב ממנו תיקון המידות והמעון והמדינה והיו הנהגות ונימוסים מנהגיים..}}. ואם ימצא אדם שיבוא באש ולא יוזק בו, ויעמוד מבלי מאכל ולא ירעב, ויהיה לפניו זוהר שאין העין יכולה להסתכל בו, ולא יחלה ולא ייחלש, וכאשר יגיע אל תכלית ימיו, ימות לרצונו, כמי שיעלה על מיטתו לישן, ויישן בעת ידוע ובשעה ידועה, עם ידיעת העבר והעתיד מה שהיה ומה שיהיה, הלא המעלה הזאת נפרדת בעצמה ממעלת בני אדם}}. אמר הכוזרי: אבל המעלה הזאת אלוקית מלאכותית [מלשון "מלאך"] אם היא נמצאת, וזה מדין העניין האלוקי, לא מן השכלי ולא מן הנפשי ולא מן הטבעי"}}. יתר על כן, חידש הכוזרי שמעלתו של גר שנתגייר אינה שווה למעלתו של ישראל גמור ^[293], ולכן לא תיתכן בו נבואה ^[294]. בעניין זה חלק עליו בחריפות ה"קול יהודה" ^[295].
הרמב"ם כתב שבחירת ה' בנו היא בגלל מעשיהם הטובים של אבותינו בידיעת הבורא ובעבודתו ^[296]. ואין זה לפי שהיינו ראויים לכך, אלא בחסדו של בורא וטובו שהתחסד אלינו והטיב לנו, בשביל שקדמו לאבותינו מעשים טובים בידיעת הבורא ובעבודתו. שנאמר (דברים ז ז) 'לא מרובכם מכל העמים חשק ה' בכם' וגו'"}}, ואף הוסיף שיתכן נביא מאומות העולם ^[297]. וכן לשון הרמב"ם בהל' יסודי התורה פ"ז ה"א: "מיסודי הדת לידע שהא־ל מנבא את בני האדם [ולא רק "ישראל"]"}}.
מדברי הרש"ר הירש משמע שעם ישראל אינו ראשון במעלתו על שאר העמים, אלא שהוא קודם להם בזמן, שהוא העם הראשון שהקב"ה קירבו, ואליו חייבים להצטרף שאר העמים ^[298], ושטבעו הרחמן של עם ישראל הוא פרי החינוך שהקב"ה העניק לנו בגורלנו ובתורתו ^[299].
והחתם סופר הוסיף וחידש, שאילו היה קם אחד מאומות העולם, והיה כאברהם אבינו, והיה מקים אומה נפרדת, ואותה אומה לא היתה חוטאת בעגל, היו הם בני האומה הנבחרת, ולא בני אברהם. ועל כך התפלל משה שלא תשרה שכינה על אומות העולם, וניתן לו ^[300]. ולא התפלל אלא שלא יקום אחד מאומות העולם ויהיה כאברהם אבינו ע"ה ויעשה לו בית נאמן ואומה נפרדת. והתפלל זה אחר שעשו העגל, כי אולי אותה אומה ההיא לא תעשה עגל ולא תחטא, ועי"ז מינשי' זכותי' דבני אברהם ויהיו אותה האומה הנבחרת ולא בני אברהם, ע"כ התפלל שצריכים להיות עם אחד עם ישראל ונפלינו אני ועמך"}}.

לשון הקודש

מפורש במשנה שישנם דינים שבהם נתייחדה לשון הקודש משאר הלשונות ^[301].
הרמב"ם כתב שגם לשון הקודש נובעת מהסכמתם של בני האדם, כשאר הלשונות ^[302], ומה שנקראת "לשון הקודש" הוא משום שאין בו שמות למילים שבצניעות ^[303]. אלו הדברים כולם לא הונח להם שם ראשון כלל בלשון העברי, אלא ידברו בהם בשמות מושאלים וברמיזות. והיה הכוונה בזה שאלו הדברים אין ראוי לזכרם שיושם להם שמות, אבל הם עניינים שצריך לשתוק מהם וכשיביא הצורך לזכרם יעשה לו תחבולה בכינויים ממילות אחרות כאשר נסתר מעשותם בעת הצורך בכל יכולתנו"}}. גם רבי זרחיה בן שאלתיאל ^[304] כתב שלשון הקודש לא ניתנה לאדם הראשון בטבע ^[305]. ובירושלמי יש דעה שגם קודם דור הפלגה לא דיברו דווקא בלשון הקודש ^[306].
אמנם רבים חלקו על הרמב"ם, וכתבו שלשון הקודש היא הלשון שאלוקים לימדה לאדם, והיא השלמה מכל הלשונות, וכל שם בה מלמד על טבעו של הדבר, וכן צורתה של כל אות מתאימה לכוונתה ^[307]. אברבנאל בראשית ב יט: "כבר זכר בעל ספר הכוזר, והוא האמת, שהלשון האלוקית הבריאה למדה הקדוש ברוך הוא לאדם ושמה על לשונו ובידו והיא בלי ספק השלימה מכל הלשונות והנאותה לקריאה יותר מכולם... אבל היותר נכון לומר הוא שהקב"ה ברא הלשון והגביל סידורה מסכימים לטבעי הדברים ולידיעה האלוקית בהם"}}, ובלשון זו נאמרו דברי התורה והנבואות וכל דברי קדושה, ובה מדבר הקב"ה עם נביאיו ועם עדתו, ובו נקרא בשמותיו הקדושים ^[308]. והרב אמר במורה הנבוכים... והנה אין צורך לטעם הזה, כי הדבר ברור שהלשון קודש קדשים הוא כמו שפירשתי"}}, וכל השמות והפעלים שבה מיוסדים על סודות ונימוקים עמוקים ^[309]. אבל הלה"ק הכל היה בכוונה נפלאה ומעצה עמוקה, וכולם מיוסדים על סודות ונימוקים עמוקים, ושמות הדברים מורים על עצמותם והבדליהם וסגולותיהם ומוצאיהם והתחלותיהם ודומיהן מהסיבות הד', ולכן נקרא לשון הקודש}}. והי"ת לימד את אדם הראשון אותו לשון, ר"ל טבעי היצורים כולם עד שידע לקרוא שמות לבהמה ולחיה ולצמחים ולדוממים. ולכן אמר הקב"ה למלאכי השרת 'חכמתו מרובה משלכם', ואמר המשורר האלוקי 'ותחסרהו מעט מאלוקים וגו'"}} ומורים על שורשי הדברים ^[310].
גם לגבי כללי הדקדוק של לשון הקודש יש שכתבו שיש להם מעלות ייחודיות על שאר הלשונות, שמועילות לקריאת רבים במקרא יחד, לזיכרון ולכניסת העניינים בנפש ^[311]. אמר הכוזרי: כבר התבוננתי בזה ולא ראיתי כמוהו לא באדום ולא בערב, ולא יתכן זה במקרא השירים. הודיעני, מאיין היתה המעלה הזאת ללשון הזאת, ואיך תפסיד אותו המשקל}}. אמר החבר: מפני שקבצו בה בין שני נחים ולא קבצו בין שלוש תנועות אלא על ידי הדחק, ובא הדיבור נוטה אל הנח, והועילה זאת המעלה ר"ל החברה והחריצות על הקריאה, והקל בעבורה הזיכרון והיכנס העניינים בנפש"}}, ושיש להם סיבות אלוקיות שלמעלה מגבול השכל האנושי ^[312]. ואפילו אם נניח שיש להם עילות נגלות, וכבר בטוח אתה (שמצאה) [שמצאת] האמת בכולן או במקצתן? הלוא צללת במים אדירים והעלית חרש בידך כאמור"}}.
המקובלים הוסיפו שפירושן המקורי של מילות לשון הקודש הוא בעולמות הרוחניים, ומה שאנו משתמשים בהן לדברים גשמיים הוא בהשאלה ^[313]. ועתה נבוא אל הביאור. הנה, עין בעצמו שהוא עניין השגחה הוא בו יתברך, וממנו יתברך משתלשל מעילה לעלול אלפי אלפים ריבי רבבות מדרגות בלי ערך זה לעומת זה, וגבוהים מעל גבוהים, עד שדוגמתן באדם השגחה הגשמית שלו נקרא עין..}}. מטעם שהאותיות אינם הסכמיות סימניות בעלמא כאותיות האומות, אלא הם היכלות לצורות נעלמות רוחניות, וצורת האותיות וקוציהן ותגיהן הכל מידי ה' השכיל כמבואר. ואז נאמר, כי עניין השגחת אלוקים היא 'עין' בעצם, כי כן שורש צירוף אותיות של 'עין, יוד, נון' כמו שהאותיות 'ידו"ד' הם בעצמיות שם העצם שלו יתברך, כן אלו מצד השגחתו יתברך. וכן צירוף אותיות 'יוד דלת', דהיינו 'יד', הם בשרשם כח אלוקי מצד חסדו, זהו חסד יד ימין (תקוני זהר, דף י"ז ע"א), וכן לגבורה יד שמאל}}. ומזה תלמד יתרון בכולם, והם בו ממשי, ובעולמות משתלשלים ממנו יתברך אלו השמות, שם הם מושאלות, כמו ידות הכלים ורגלי הכיסא שאנו אומרים, שהם מושאלים. ורצה לומר, כח האחיזה וכח העמידה. כן הוא עניין בכל השמות של אברי קומת האדם, הם בו יתברך, ובהשתלשלות מהדוגמא של מעלה ומדוגמא לדוגמא, נקראים באלו התיבות בשאלה. וזהו 'נעשה אדם בצלמנו' (בראשית א, כו). אכן 'על דמות הכיסא דמות כמראה אדם' (יחזקאל א, כו), רצה לומר, שם שיעור קומה בעצם, יד ממש, עין ממש, וכן כולם. רק אנחנו נקראים באלו הלשונות בלשון קודש, רצה לומר, שהם בעצם בקודש, הוא הקדוש ברוך הוא, רק אנו משתמשין בזה הלשון, מאחר שאנחנו בנשמותינו נשתלשלו ממקום קודש, ובו יתברך תוכיות אלו האותיות. וזהו עניין לשון הקודש, רצה לומר, המשתלשל מעצם הקודש הנצחי, ואנו משתמשים בו בעניינים הגשמיים דרך שאלה, וגם מכח ההשתלשלות ומגבוה על גבוה, והוא יתברך סיבת כל הסיבות, והולך מעילה לעלול, והעלול מעין דוגמא להעילה, ואז 'יד תחת יד, עין תחת עין' כו' (שמות כא, כד) ממדרגה למדרגה. וזה היה חכמת אדם הראשון בקריאת השמות (בראשית רבה פי"ז ס"ד), מצד השגתו לשון קודש, והשיג וידע כל נברא ונברא שרשו למעלה"}}. הכתב והקבלה בראשית ב כג: "לשוננו הקדושה, בה דבר הש"י עם אדם, וכן היה מדבר בה עם נח, ועם שם ועבר, באופן שכל הלשון היא מן העליונים, ויכולת ה' נקרא יד ונכתב ביו"ד ודל"ת, והשגחת ה' נקרא עין ונכתב בעי"ן יו"ד נו"ן, והשמעת רצונו אל זולתו נקרא קול נכתב בקו"ף וא"ו למ"ד, באופן שאין דבר בכל התורה כולה שנתייחסה להש"י שתהיה גשמית, כי כולם נאמרו עליו והם נמצאים בו, ולהיותינו בני אל חי הרשה לנו לקרוא היד יד מפני שכל יכולתנו עם היד, והעין עין שראותנו והשגחותנו ע"י עין, ולכן ג"כ מ"ש בצלמנו יתכן לבארו כפשוטו ואין הפסד מזה, שגם כאשר תעשה אדם מצוייר בכותל או מסכה תאמר שהוא בצלם אדם, וכבר ידע שאין למסכה ההיא לא יד לא עין ולא פה רק בשיתוף השם, כמו כן נקראים אנחנו בצלם אלוקים יש לנו יד ועין ופה בשיתוף השם לבד, כי בו הוא היכולת וההשגחה ונקראים יד ועין"}}.
אחד המקובלים הוסיף וכתב שאי אפשר לשום דבר קטון או גדול שלא יהיה לו שם בלשון הקודש, ולכן הסיק שאדרבה, גם המילים בלשוננו שנראות כלועזיות במקורן, באמת מקורן בלשון הקודש הקדום ^[314]. לכן נראה בעיני שהדבר הוא הפך ממ"ש התי"ט, שתיבות אלו אף הם לשון הקדש, והם שורש אותו לשון הנוכרי, שא"א לכל לשון ולשון שלא יהיה לו שורש בלשוננו הקודש [בדפוס אמסטרדם תצ"א הכתיב חסר: "הקדש", ואפשר שהוא "הקדוש"] הקדום, והקב"ה להראות תפארת גדולת לשון הקודש שבו תלוי כל הלשונות, כתב בתורתו קצת תיבות הרגילות בלשונות הנכרים, להראות שאע"פ שהם מדברים בו מ"מ הוא לשון הקודש שהרי נכתב בתורה"}}.
יש מהמדקדקים שכתבו שבלשון המקרא אין שום יוצא מן הכלל, אלא שנשכחו מאיתנו כללי הדקדוק שלה ^[315], ואין מי שיודע הסודות שבכל תיבה ותיבה להבין טעם לכל דגש ^[316].
ראיות־לכאורה שהביאו על ייחודיותה של לשון הקודש ^[317] בענייני גימטריות, נוטריקונים, קשר בין צורת המילה לבין משמעותה ^[318], משמעויותיהם של אותיות מסוימות ^[319] – אין בהן ממש. חלק מרעיונות אלה מתאימים רק לדוגמאות בודדות מתוך אינספור אחרות, וחלקם קיימים לא־פחות ^[320] בשפות עתיקות נוספות ^[321]. בכתב הפרוטו־כנעני כל סמל מציין את העיצור שבתחילת המילה המתוארת בו}}. כתב היתדות (שמקורו משומר) פותח מתוך כתב איורים, כך שכל סימן ציין את משמעות האיור המקורי או את הצליל הזהה לו}}. הכתב הסיני מבוסס על רכיבים (המכונים "שורשים", ובלעז: רדיקלים) מעטים־יחסית, שיש להם משמעויות, כל אות (המכונה "סימניה") מורכבת ממספר רכיבים כאלה, ומשמעות האות נגזרת ממשמעות רכיביה (הספר "להבין את הסינית בשיטה ההגיונית")}}. ובוודאי שאין בהן כדי להוכיח ייחודיות אלוקית דווקא ^[322].
לגבי הטענה שיש שטענו, שילד שיגדל ולא ישמע שום שפה, יתחיל מעצמו לדבר בלשון הקודש כיוון שהיא מוטבעת בטבע האדם ^[323], וכן יש שסיפרו מעשה כזה כביכול ^[324] – כבר היו מן הראשונים ומן האחרונים ואף מן המקובלים שדחו זאת, שהניסיון וההיקש יבטלו זאת ^[325], ואין בו לא טעם ולא ריח ^[326], והם דברים תמוהים ^[327], ואדם שאינו שומע דיבורים לא יכול לדבר כלל ^[328] או שינבח ככלב ^[329].
ע"פ השוואה בין סגנונות כתב שונים שהיו נפוצים באזורנו בעת הקדומה, נראה שהכתב המקורי ^[330] היה מבוסס על איורים, שכל אחד מהם סימל את העיצור שבראש המילה שבאיור. ממנו התפתח ^[331] הכתב העברי העתיק ^[332], ממנו התפתח הכתב הארמי ^[333], וממנו הכתב האשורי המוכר לנו. אכן, מי שמכיר רק את הכתב העברי העתיק ואת הכתב האשורי, ואינו מכיר את השלב שביניהם, כמעט ולא ימצא קשר ביניהם.
ואין זה ברור באיזה כתב ניתנה התורה ^[334].

שינוי הלשון במהלך הדורות

דבר ברור הוא שבמהלך הדורות היו שינויים רבים בלשון הקודש. הן בתוך ספרי התנ"ך עצמם ^[335], והן בחילוקים בין לשון התנ"ך לבין לשון חז"ל, וביניהן לבין הלשון המאוחרת יותר ^[336]. וכן אמרו בתלמוד, לשון תורה לעצמה, לשון חכמים לעצמו ^[337]. חולין קלז ע"ב: "כי סליק איסי בר היני אשכחיה לר' יוחנן דקא מתני ליה לבריה רחלים, אמר ליה: אתנייה רחלות! א"ל: כדכתיב רחלים מאתים, אמר ליה: לשון תורה לעצמה לשון חכמים לעצמן"}}.
שינויים אלו היו הן בכללי הדקדוק ^[338]. בלשון המקרא וחז"ל: עשה, הביט, תרדמה, תחינה. בלשון הקליר: עָשׂ, בָּט, רֶדֶם, תחן}}. ומחידושי התיבונים: טבע, איכות, כמות, מהות, נושא}}, הן באוצר המילים העבריות ^[339], והן במילים שנשאלו מלשונות זרות ^[340]. "פירוש מהמילות זרות" (מר' שמואל אבן תיבון) שבסוף מורה נבוכים בתרגום ר' שמואל אבן תיבון, בתחילתו, ד"ה המין האחד: "המין האחד הם המילות אשר חידשום המעתיקים לפני, או חידשתים אני חידוש גמור, כמילת קוטר וקוטב וכיוצא בהם, שאלנום מלשון הערביים או שולתו מן הלשונות"}}. "פירוש מהמילות זרות" שם ערך "מרכז": "מרכז. מילה ערבית, העתקנוה אל לשוננו לצורכנו אליה. והוא שם לנקודה האמצעית שבתוך העגולה..."}}.
יש להדגיש שהמפרשים והמדקדקים כתבו גם לגבי מילים מסוימות שבתנ"ך שהן שאולות מלשונות זרות ^[341]. רש"י שמות לא י: "בגדי השרד – ... ואני אומר שהוא לשון ארמי"}}. רש"י אסתר ג יד: "פתשגן – לשון ארמי סיפור הכתב"}}. אבן עזרא בראשית לט כא: "בית הסוהר – לא נדע אם הוא לשון הקדש, או לשון מצרים, בעבור שפי' אחריו ואמר מה הוא, כמו האחשתרנים (אסתר ח, י), שהוא לשון פרס, ופי' שהם בני הרמכים"}}. אבן עזרא שיר השירים ד יג: "פרדס – בלשון ישמעאל כדמות גן, יש בו מין אחד"}}. רד"ק זכריה א ז: "ביום עשרים וארבעה לעשתי עשר חדש הוא חדש שבט – שמות החדשים כמו שכתוב במגילת אסתר ובזה הספר, לא ידענו אם הם לשון ארמי, כי לא מצאנו אותה בשאר ספרי הקודש"}}. רד"ק תהלים נ כג: "ושם לשון סידור, מלשון ארמית"}}. רמב"ן דברים לג ג: "אף חובב עמים – פירשו בו שהוא מלשון ארמית... והנראה אלי..."}}. מצודת ציון יחזקאל טז נז: "השאטות – עניין בזיון, כמו 'בשאט בנפש' (יחזקאל כה) והוא מלשון ארמי, כי 'ויבז עשו' (בראשית כה) תרגם אונקלוס ושט עשו"}}. מצודת ציון דברי הימים־א טו כז: "מכורבל – מעוטף, והוא מלשון ארמי, ודוגמתו 'פטשיהון וכרבלתהון' (דניאל ג) ור"ל עטופיהון"}}. מלבי"ם פרשת ויקרא אות קנב: "כרמל. מוסכם מחכמי הלשון שאין שורש בלשון הקודש יותר מג' אותיות. ועל [השורשים] המרובעים והמחומשים יאמר הבחור (מאמר ד' בסופו) שהם מלשונות אחרות... ועל רבים מהם כתב [הרד"ק] שהם מלשונות אחרות ארמי או פרסי או מצרי"}}. ויש להעיר מכך על הכוזרי שהוכיח את ייחודיותה של לשון הקודש, בנוסף לקבלה על כך, מסברה, שלא חסרים בה ביטויים ושמות שיהיה צורך לשואלם מלשונות אחרות ^[342]. הקבלה, שהיא הלשון אשר דיבר בה ה' ית' עם אדם וחוה..}}. ומעלתה מדרך הסברא, לפי העם המשתמשים בה, במה שהיה צריך אליו מהמליצה כ"ש עם הנבואה הפושטת ביניהם, והצורך אל האזהרה ואל הניגונים והזמירות ומלכיהם משה ויהושע ודוד ושלמה היתכן שיחסר להם מליצה [בתרגום הרב שילת: ביטוי] בעת שהיו צריכים אליה לדבר, כאשר תחסר לנו היום בעבור שאבד הלשון ממנו? הראית סיפור התורה, המשכן והאפוד והחושן וזולתם כשהוצרכו אל שמות נכריות [בתרגום הרב שילת: כאשר הוצרך לשמות פלאיים] היאך מצאו אותם עד תומם, וכמה נאה סדר הסיפור ההוא, וכן שמות העמים ומיני העופות והאבנים, וזמירות דוד, והתרעם איוב והתווכחו עם רעיו ותוכחות ישעיה ונחמותיו, וזולתם"}}, שברור לגמרי שכל מה שנצרך לשפה העברית ייצרה היא מתוכה ^[343].

פעולות על־טבעיות

רבים דנו בהשפעתן של פעולות על־טבעיות, כגון כשפים, שמות קדושים, צירופי אותיות, לחשים, קמיעות, השבעות.
הרמב"ן כתב שהבורא יתברך עשה שהעליונים הם מנהיגי התחתונים, ויש בכוחם של הכשפים והשמות להשפיע על העליונים. ואי אפשר להכחיש את השפעתם, שהרי הדברים הללו נתפרסמו לעיני רואים ^[344]. ועל כן אמר בעל ספר הלבנה החכם בנגרמונסי"א, כשהלבנה והיא נקראת גלגל העולם בראש טלה על דרך משל, ויהיה פניו מול פלוני, תעשה תמונה לדבר פלוני ויוחק בה שם השעה ושם המלאך הממונה עליה מן השמות ההם הנזכרים באותו הספר, ותעשה הקטרה פלונית בעניין כך וכך, יהיה המבט עליה לרעה לנתוש ולנתוץ ולהאביד ולהרוס..}}. וזה סוד הכשפים וכוחם..}}. ורבים יתחסדו בנחשים לומר שאין בהם אמת כלל, כי מי יגיד לעורב ולעגור מה יהיה. ואנחנו לא נוכל להכחיש דברים יתפרסמו לעיני רואים"}}. תורת ה' תמימה ד"ה ונתברר: "וכאן אכזריות לראש הפילוסופים [אריסטו] ימחה שמו, שהוא מכחיש כמה דברים שראו רבים וראינו אנחנו אמיתתם ונתפרסמו בעולם, ובאותם הזמנים קודם שבא משה רבינו ע"ה לעולם היו נודעים לכל, כי החכמות באותו הדור היו כולן רוחניות כגון ענייני השדים והמכשפים ומיני חכמות הוברי שמיים"}}, והוסיף שיש שם שבו משתמשין חסידי ישראל להמית ולהחיות לנתוש ולנתוץ להאביד ולהרוס לבנות ולנטוע ^[345]. ודבר נודע לרבים כי מפסוק 'ויסע' (שמות יד יט) יוצא שם של שבעים ושתיים אותיות שבו משתמשין חסידי ישראל להמית ולהחיות לנתוש ולנתוץ להאביד ולהרוס לבנות ולנטוע"}}. וכן כתב הריב"ש שהכשפים משנים את הטבע ^[346].
ר' חיים ויטאל, גדול תלמידי האר"י, כתב שאשתו נקשרה בכשפים ^[347]. החיד"א כתב שמגידי אמת העידו על מכשף שגרם לשור לדבר ^[348]. החתם סופר העיד שראה בעיניו ששמות הקודש הם פעולות אמיתיות ^[349]. ר' חיים מוולוז'ין כתב שהכישופים פועלים ע"י כוחות הטומאה ^[350].
וכן כתבו עוד כמה מהאחרונים שיש זמנים שבהם המכשפות מחליפות כמעט את כל הילדים ^[351]. האמונה בכך שמכשפות מחליפות את הילדים מובאת במקומות רבים בספרו (סימנים לט, פ, צט, קד)}}, שרגילים להשתמש בכישופים, ושהניסיון יורה את הצלחתם, ושהוא נודע לכל ^[352]. במאמר "יחס התורה לכישוף" (ר' אברהם קורמן, הודפס ב"ניב המדרשיה" טז־יז, תשמ"ג, עמוד 149 והלאה) הערה 28 הביא עדויות נוספות על הצלחתו של כישוף זה, גם אצל המוסלמים והנוצרים, וגם בדורות האחרונים}}, שהוא דבר מצוי שמכשפות ממיתות ילדים ^[353], ושאירע מקרה שמתו כמה ילדים והיה נראה בחוש שהיה זה ע"י מכשפות ^[354].
אחד הכשפים הנפוצים היה "קשירת ^[355] חתנים וכלות" כדי שהחתן לא יוכל לבעול או שלא יוכל להוליד. כישופים כאלה הוזכרו בירושלמי ^[356], בתרגום יונתן ^[357], בראשונים ^[358] באחרונים ^[359] ובמקובלים ^[360]. הנשמת חיים כתב שהעוון הזה רגיל בדורו ^[361], הוסיף שאומות העולם יודעים לעשות זאת בכל קצווי הארץ ^[362], ואף כתב שתופעה זו היא ראייה ניצחת לפעולת הכישוף ומציאות השדים ^[363]. קשירת חתנים מצויה גם בספרי קמעות ולחשים ^[364]. ספר מפעלות אלוקים (ליקוט סגולות מר' יואל בעל שם ועוד) סי' ריג: "להציל חתן מכשפים שלא יהיה נאסר". והובא גם בספר אמת ואמונה (לרב יוסף רציבי, רב ראשי ליהדות תימן תל אביב יפו והסביבה) סי' נז}}. ספר זכירה (ר' זכריה סימנר) (מהדורת ורשא תרל"ה עמ' 92): "ואם אדם מכושף ולא יכול לשמש המיטה..."}}. ספר הקמיעות (כתב יד) ד ע"ב: "לגבורת אנשים ונשים. ילך הוא ואשתו תחת הגשר... וישביע שבועה ג"פ בזה הלשון, בשם הגדול... אני משביע כל שדין בישין ורוחין ולילין בישין וכל החיצונים... וכל הכישוף וקיטור שיסתלקו מן פצפ"ת (פב"פ?) שלא יהיו נאסר מתשמיש המיטה עם אשתו פבפ"ת מעתה ועד עולם אמן" (וכן עוד כמה סגולות שם)}}. ספר הרפופות (מלשון רופף) שבספר לחש וקמע עמוד 109: "חתן שאינו יכול לשמש, בין מכשפים בין מחולשה, קח גופרית..."}}. ספר הסודות סגולות החכמה עמוד 47: "לכתוב אותו להתיר חתן. אבל לאחר המעשה צריך שתיקחנו מהחתן לפי שהוא מועיל להרבות זרע ואסור להרבות זרע ע"י שם. והוא בדוק"}}. קדושת יצחק (הרב כדורי) חלק א עמוד תקיד (בכתב היד עמוד קסא) מערכת ק: "קשור. להתיר האסור מכישוף שיעשו לחתנים"}}, ומוכח שהיתה שכיחה.
אף כמה פוסקים בתקופת האחרונים דנו בהלכותיהן של פעולות כאלה. מה דינו של ההורג על ידי שם או כישוף ^[365], האם אדם הנברא ע"י ספר יצירה מצטרף למניין ^[366], האם מותר לברוא אדם כזה בשבת ^[367], האם מותר לאכול עגל כזה בלא שחיטה ^[368]. פתחי תשובה יורה דעה סי' סב ס"ק ב: "בשל"ה... ונראה דמ"מ אסור לאכלו בלא שחיטה מדרבנן משום מראית עין כדלעיל סי' י"ג גבי בן פקועה בן ט' חי שהפריס ע"ג קרקע, ונוהג בזה כל הדינים הנאמרים שם"}}, האם מותר לכתוב בשבת ע"י השבעת קולמוס ^[369].
היו שתיקנו ברכה על כתיבת קמיע, אשר קידש שמו הגדול וכו' להראות כוחו וגבורתו בשמו וכו' ^[370]. שורשי השמות (לרבי ידידיה רפאל חי אבואלעפיה, ראש ישיבת המקובלים בית אל) כתב יד, דף כב ע"א: "ברכות הקמיע, קודם שיכתוב יאמר: בא"י אלוקינו מלך העולם אשר קידש שמו הגדול וגילה סודו לעבדיו ומסר אותו לחסידיו להראות כוחו וגבורתו. בא"י המלך הקדוש"}}. ויש מי שכתב שמי שיועד השמות על בוריין, מחוייב לעשות זאת, כדי לקדש את שמו יתברך ^[371].
בכתבי המקובלים נמצא שכתיבה ע"י השבעת קולמוס היא הוכחה שיש אלוקים בישראל, כי יד ה' עשתה זאת ^[372]. על דבר הלזה שמוע תשמע פלאי א־ל חי והוא בסוד הכתיבה העליונה בלי יד ובלי רגל ובלי דיו, ואז תדע בידיעתך זה הדבר כי רוח ה' נוססה בך..}}. הסופר העליון הוא גבריאל הכותב, והסופר הוא מיכאל המלאך. ואלו הב' מלאכים כוחם ממקומם לכתוב אם תשביעם..}}. קרא נא ויהי נועם חמישים פעמים... סוד היד הגדולה שהוא כוז"ו במוכס"ז כוז"ו שם וא"י... נשבעתי בחי ה' צ־באות שמייד ירד סוד מלאך מטה לכתוב בלי יד ובלי רגל ובלי קולמוס, וככה תאמר... משביע אני עליכם השמות המפורשים שזכרתי שמיד תראו כוחכם וכתיבתכם בעולם התחתון בנייר פלוני... ויתראה הכתיבה לעיני הכל גוים ויהודים וישמעאלים וידעו ויכירו בה כי הוא דבר אלוקי כשלא יראו דיו בה..}}. ואזי בראותך זאת הכתיבה העליונה, תדע כי יש אלוקים בישראל, אתה וכל הרואה אותה, ויאמינו כי יש אלוקים בישראל, ורוח ה' נוססה בך, והדבר יעיד בעצמו, הכתיבה יעיד מי כתבה, ואפילו שיהיה הנייר מחוק תמצא אותו כתוב, כדי שיאמינו יותר כי יד ה' עשתה זאת"}}.
גם בתקופת האחרונים היו שסיפרו על קפיצות הדרך ^[373].

מאידך, רב האי גאון כתב שהאמונה במעשים ע"י שמות קדושים היא דברי הבאי ודברים בטלים, והוסיף שכבר חקרו ובדקו את המעשים על קפיצת הדרך, ולא ראו אמיתת דבר זה, וכללו של דבר, פתי יאמין לכל דבר ^[374]. מה שכתבנו אליכם בעבור דברי הבאי שכתבתם אלינו כבר, 'כי יש כמה שמות שיעשה בהם מעשים גדולים שלא יתכן לאדם לעשותם אלא בדרך אות או מופת', והשבני כי אלו וכיוצא בהם דברים בטלים..}}. והמסורת שזכרתם כי ביד אנשי (צרפת) [אספמייא] בעבור מר רב נטרונאי ז"ל [שבא אליהם בקפיצת הדרך], שמא אדם רמאי נזדמן להם ואמר 'אני נטרונאי'..}}. וכבר שמענו על אנשים כאשר שמעתם, והרבה חקרנו ושמענו מאבותינו ואבות אבותינו שחקרו על זאת ושמו לב לחקור ולבדוק ולא ראו אמיתת דבר זה. ואשר הגידו לכם כי היום נח מזעפו [ע"י כתיבת שם], וכי ממיתין את האדם שמפילין עליו חרס חדש כאשר אמרתם, רחוק הוא מאוד. וכללו של דבר, פתי יאמין לכל דבר"}}.
יש להעיר שגם בספרי המקובלים יש ש"קפיצת הדרך" פירושה נסיעה בדרך ללא עיכובים והפרעות ^[375]. קדושת יצחק (הרב כדורי) חלק ד, עמוד קסג, בכתב היד עמוד לז, מערכת ד' סי' א: "דרך. סגולה שילך בדרך ולא ייעף, וזו נקראת קפיצת הדרך"}}.
האבן עזרא כתב שבעל אוב אינו מועיל כלל, והכתוב לא אסר את האמת אלא את השקר, כפי שאסר את האלילים והפסילים ^[376].
הרמב"ם כתב שהלחשים אינם מועילים כלום, אלא ליישב דעתו ולחזק ליבו של המאמין בהם ^[377]. והזהיר שאין להעלות במחשבה את הזיות כותבי הקמיעות, שכל הדברים הללו אין ראוי לאדם שלם לסבור אותם ^[378]. מורה נבוכים ח"א פרק סב: "וכאשר מצאו האנשים הרשעים הבערים את הלשונות הללו, מצאו מקום לשקר ולדבר, שמצרפים איזה אותות שרצו, ואומרים: זה שם פועל ועושה אם נכתב או נאמר באופן פלוני. ואחר כך נכתבו אותם הכזבים אשר בדה אותם הרשע הבער הראשון, והגיעו אותם הספרים לידי הכשרים החלשים הפתאים, אשר אין להם קנה מידה להבחין בין אמת ושקר, והצניעום, ונמצאו בעיזבונם, וחשבו בהם שהם אמת. כללו של דבר: פתי יאמין לכל דבר"}}. פירוש המשנה לרמב"ם עבודה זרה פ"ד מ"ז: "שהכזב הראשון הוא גזירת הכוכבים, אשר מוכח במופת בחכמה הטבעית ביטול הקדמותיה הראשונות... אחר כך הורכב כזב שני על זה הכזב הראשון, והן הטליסמאות [מיני קמיעות], ואמרו שאם יהיה כוכב פלוני שמזלו טוב במקום פלוני המתאים לו, תיעשה צורה בתואר כך והיא תביא תועלת כך..."}}. והסביר שהשכל לא יוכל להאמין שהכישוף מועיל ^[379].
עוד כתב, שמקור האמונות הללו בעמים הקדמונים, שייסדו את האמונה בכישוף וקסם וניחוש ^[380]. בדורנו נקט כך גם הרב משאש ^[381]. כמובן שהחולקים עליהם סברו שכיוון שלדבריהם אמונות אלו אמיתיות, אין פלא בכך שגם עמים אחרים הכירום. בין כך ובין כך, אין להכחיש את הדמיון באמונות אלו בין העמים, כמו הדמיון בין קפיצת הדרך ע"י רכיבה על קנה ^[382]. ספר ברית מנוחה בסוף הספר (דף לט ע"ב): "ולקפיצת הדרך נמצא בכח אמיתת ואני אומר קצותה ואחר כך אניח קצותה עד אשר אבוא בחכמה החיצונה. ואני הכותב ליקטתי בין העומרים ומצאתי כאשר תראה. קח קרן כבש בן שנה... ואח"כ תקברהו בארץ ותשקהו בכל יום... וכשיגדל עד שיהיה בן ז' קשרים אז תחתוך אותו... ויאמר שם בן מ"ב... ואח"כ תצא חוץ לעיר אל רחוב העיר בי"ג יום לחודש בכוונה שלימה ושים סודר אחד על פניך ותשביעה בהשבעה מעולה ותאריך בבקשתך ותכה בקנה למזרח ולמערב ולצפון ולדרום ותרכוב על הקנה ותשים ידך האחת לפניך והאחת לאחריך ותרוץ ותלך למקום המבוקש..."}}. על ספר זה כתב הרמ"ק (פרדס רימונים שער כ תחילת פרק א): "ובוודאי כל דברי הספר הנחמד ההוא דברי אלוקים חיים נאמרים ברוח הקודש או מקובלים מפי אנשים גדולים"}}. ומהרח"ו כתב בשם האר"י על ספר זה (הקדמת מהרח"ו לשער ההקדמות תחילת חלק ג): "ובעניין ספרי הקבלה האמיתיים הנמצאים אמר לנו מורי זלה"ה [האר"י]... וספר הנקרא ברית מנוחה הוא אמיתי וחיברו חכם גדול בתורה ובחכמה ונאמן רוח וכיסה את דבריו בעומק ונעשה עפ"י נשמת צדיק א' קדמון שנגלה אליו אליהו ז"ל ולמדו"}}. ספר "שער מאמרי רשב"י" (למהרח"ו) שער ג מאמרי רז"ל (מהדורת תשי"ט) דף י ע"א: "אמנם יש מין קפיצה ב'... כשרוצים לרכוב על הענן אז משביעים השבעות ויורד הענן ההוא ורוכב עליו, או יעשו קנה א' מז' קשרים וישביע השבעות וירכוב על הקנה"}}. ספר "קבלה מעשית" (למהרח"ו) מכתב יד חלק ה דף צ, הובא בספר שבחי האר"י מהדורת אהבת שלום: "לקפיצת הדרך מהלך שנה ביום אחד או מהלך חודש בשעה אחת, כתוב עשר שמות אלו בקלף צבי... וקח קנה אחד אורכו ארבע אמות בשיעור אדם, ונקוב הקנה, ותכניס הקמיע בתוכו. ובשעת הפעולה שים סודר על עיניך ורכוב על הקנה, ואמור: משביע אני פלוני בן פלוני בן פלונית עליכם עשרה שמות הכתובים בספר אשר בתוך הקנה הזה... שתוליכוני למקום פלוני"}}. מפתח שלמה, בכתב היד משנת 1729 (ספריית רוזנטליאנה אמשטרדם) עמוד 14: "קפיצת הדרך... קח לך קנה של שבעה קשרים ורכוב עליו וכרוך סודר עליך..."}}. מפתח שלמה, בכתב היד משנת 1729 (ספריית רוזנטליאנה אמשטרדם) עמוד 15: "קפיצת הדרך. כתוב אלו השמות... ותן אותם בתוך קנה בשבעה זרתים ורכוב בקנה לכל אתר דאת בעי, וקשור סודר על פניך ולא תרום יתיה כל זמן דאת..."}}. קדושת יצחק (הרב כדורי) חלק א עמוד רפה, בכתב היד עמוד נז, מערכת ק סי' י: "קפיצת הדרך... קח קנה של שבעה קשרים. אורכה ארבע אמות דווקא... וירכב על הקנה וילך"}}. קדושת יצחק שם עמוד קפח, בכתב היד עמוד נח, מערכת ק סי' יב: "ללכת מהלך שנה ביום א' או כפי מה שתרצה, קח קנה הנ"ל... ורכב עליו..."}}. בקדושת יצחק (ח"ג מערכת ק סי' תקלז, עמוד שמו, בכתב היד עמוד קנא): "קפיצת הדרך. קח קנה... וכיוון שאתה צריך לילך, תרכב על הקנה ותאמר..."}}. תולדות חכמי תונס, ערך "מהר"ר ברוך פיתוסי", עמוד קיד: "הרבנים הנז"ל השתמשו בקבלה מעשית בסגולת קפיצת הדרך לרכוב על קנה הנעוץ בו שם קדוש, וכהרף עין באים לעיה"ק ירושלים לפני רבם הרש"ש הנז', ולחזור לביתם תיכף קודם כניסת שבת קודש... וחכמי הזמן היו רואים אותם כשנוסעים ברקיע על קנה"}}, לבין אמונות שהיו רווחות בין העמים באותה תקופה ^[383]. העיסוק באירופה בענייני מכשפות נעשה רשמי בעיקר מהמאה ה־15, כאשר האפיפיור אינוקנטיוס השמיני הפיץ מכתב רשמי (בולה) נגד העוסקים בכישוף, ובאותה תקופה גם נכתב הספר "פטיש המכשפות", שנועד להוכיח את קיומן של מכשפות ולהקל על זיהוין והעמדתן לדין. מאותה תקופה ואילך הוצאו להורג עשרות אלפים בעוון עיסוק בכישוף}}.
גם לגבי אישה שהוחזקה קטלנית, דהיינו שמתו בעליה, שהיו בתלמוד שאמרו שהאיסור שלא תינשא עוד הוא משום שמזלה גורם ^[384], כתב הרמב"ם שאין איסור בזה כלל, אלא שמגונה שתינשא, שהוא חשש על דרך הניחוש והכישוף והדמיונות והדימויים, אשר במקצת הזמנים יקבלו פעולתם הגופות חלושי הבניין ^[385]. התשובה. תמה אני תמיהה גדולה על תלמידי חכמים יקרים עסוקים בתורה תמיד, שיסתפקו עליהם מדרגות האיסורים עד זאת המידה ולא יבדילו בין האסור מן התורה למה שהוא אסור מדבריהם ולמה שהוא מגונה בלבד ואין איסור בו. והיותר תימה בשאלה הוא השוואתכם ספק נפשות הבא בידיים, שדוחה מילה, לספק נפשות, שחוששים לו על דרך הניחוש והכישוף והדמיונות והדימויים, אשר במקצת הזמנים יקבלו פעולתם הגופות חלושי הבניין. אך לא ביאור אלו העניינים הוא כוונת התשובה, אלא דעתנו, שזאת המוחזקת מגונה שתינשא לשאר האנשים אבל אין איסור בזה כלל, ואין הבדל בין אדם, שיישא מוחזקת או יאכל מכישא דאסר גנאה וכיוצא בזה"}}. ויש מי שכתב ^[386] שזהו טעם חידושו של הרמב"ם שאם נישאת לא תצא ^[387].
גם את סימני ראש השנה, שהוזכרו בתלמוד ^[388], השמיט הרמב"ם. והשולחן ערוך הזכירם ^[389].
המאירי כתב שסימני ראש השנה אינם מדרך נחש חלילה, אלא מטרתם לעורר את ליבו לתשובה, והדבר תלוי רק בתשובה ומעשים טובים. ולכן פירש ש"יכרתו שונאינו" הם העוונות ^[390]. והוא שאמרו ליתן על שלחנו בליל ראש השנה קרכס"ת – קרא רוביא כרתי סלקא תמרי, שהם עניינם, מהם שגדלים מהר, ומהם שגדלתם עולה הרבה. וכדי שלא ליכשל בהם לעשות דרך נחש, תיקנו לומר עליהם דברים המעוררים לתשובה. והוא שאומרים בקרא יקראו זכיותינו, וברוביא ירבו צדקותינו, ובכרתי יכרתו שונאינו, ר"ל שונאי הנפש והם העוונות, ובסלקא יסתלקו עוונינו, ובתמרי יתמו חטאינו, וכיוצא באלו..}}. וידוע שכל זה אינו אלא הערה, שאין הדבר תלוי באמירה לבד, רק בתשובה ומעשים טובים. אבל הדברים שנעשים בדרך נחש חלילה אין פקפוק באיסורם... ואין ראוי לבטוח על אלו ההבלים, ועשייתם אסורה..."}}.
עוד כתב המאירי ששאר הלחשים ההשבעות והנחשים הם הבלים המוניים וכזבי הנשים, ומה שהוזכרו בתלמוד הוא רק משום שהעם שבאותם הזמנים היו נמשכים אחריהם ^[391], ולא חששו חכמים לעוקרם כשאין בהם איסור והטעייה, ועוד, שכיוון שההמון בטוח בהם, הרי שהם משפיעים על נפשו ^[392]. והשני, שמצד שהיו ההמון באותו זמן בטוח באותם העניינים היה טבעם מתחזק ונמצא מצד ההרגל עזר טבעי בהם"}} ודמיונו ^[393]. ומעין זה כתב גם לגבי קמיעות ^[394]. שם ס ע"א ד"ה ולא בתפילין: "ואסור לו [הקמיע] בזמן שאינו מן המומחה, כלומר שלא עשאו אדם המומחה ואינו סומך עליו ושמא ישלוף ויביא. אבל אם עשאו מומחה או שהקמיע מומחה מצד עצמו אף על פי שלא הומחה אותו שעשאה – הרי היא לו תכשיט וכאחד ממלבושיו מפני שליבו סמוך עליו"}}.
גם המהרש"ל כתב שהכשפים הם הבלים וכזבים ודברי תעתועים ואין בהן ממשות ^[395].
העץ החיים אמנם סבר שהיה כוח אמיתי בחיצונים לפעול בכוחות טומאה וכשפים, אך כתב שכוחות אלו בטלו בזמן הזה, ונשאר הדמיון בלבד שמרמה קצת לבני אדם הטיפשים או לנשים, וחקר ודרש לראות היש משכיל ואין גם אחד שיעשה זאת, ואף הביא שחכם אחד פשפש בכל העולם כולו ממקום למקום ומעיר לעיר אין לדבר סוף, ולא מצא שמץ דבר מאלו ^[396]. וחקרתי ודרשתי לראות היש משכיל והכל סר יחדיו נאלחו אין גם אחד שיעשה, וזיל הכא קא מדחי לה, וכבר כתב מזה גבר חכם בעוז בדורנו שפשפש בכל העולם כולו ממקום למקום ומעיר לעיר אין לדבר סוף, ולא מצא שמץ דבר מאלו, ואם ימצא איש אמונה בארץ – יאמר כך שמעתי אבל בעיני לא ראיתי}}. הוא הדבר אשר דיברתי, שהיתה נסיבה מאת ה' לבטל כוחות הטומאה והכשפים..."}}. כיוון שהיו שסברו כך גם בדורות הקדמונים, אפשר שאם אותו חכם היה מפשפש בכל העולם בדורותיהם – היה מסיק כדעתם גם בזמנם, שזהו הדמיון בלבד שמרמה קצת לבני אדם. ולא שבטלו מאוחר יותר}}.
כאן המקום להעיר שהגר"ח קנייבסקי דחה את הרעיון המפורסם המיוחס לאביו, שבת שלא עשו לה קידוש לאחר לידתה, תתקשה בשידוכים ^[397]. תשובה: מי המציא זאת? וכי לא הייתי שומע זה בבית? מעולם לא אמר לעשות קידוש במשפחה"}}.

מוסיף על הראשונים

מחלוקת זו נמשכה בחריפות גם אצל האחרונים, שדנו על דברי הראשונים הללו.
הגר"א כתב בחריפות רבה על דברי הרמב"ם, שהוא נמשך אחר הפילוסופיה הארורה, ובאמת כל הדברים הללו – כשפים שמות לחשים שדים ^[398] וקמיעות – הם כפשטן, אלא שיש בהם פנימיות של בעלי האמת ^[399]. אבל כבר היכו אותן על קודקודו, שהרי מצינו הרבה מעשיות בגמ' ע"פ שמות וכשפים אמרה איהי מילתא ואסרתה לארבא אמרו כו' (שבת פ"א ב' חולין ק"ה ב') ובספ"ד מיתות ובירושלמי שם עובדא דר"א ור"י ובן בתירה וכן ר"ח ור"א דאיברו עיגלא תילתא ור' יהושע דאמר שם ואוקמיה בין שמיא לארעא (בכורות ח' ב') וכן אבישי בן צרויה (סנהדרין צ"ה א') והרבה כיוצא ואמרו (בספ"ד מיתות חולין ז' ב') למה נקרא שמן כשפים כו' והתורה העידה ויהיו תנינים ועיין זוהר שם וכן קמיעין בהרבה מקומות ולחשים רבו מלספר}}. והפילוסופיא היטתו ברוב לקחה לפרש הגמרא הכל בדרך הלציי ולעקור אותם מפשטן, וח"ו איני מאמין בהם ולא מהם ולא מהמונם, אלא כל הדברים הם כפשטן, אלא שיש בהם פנימיות, לא פנימיות של בעלי הפילוסופיא שזורקין אותו לאשפה שהם חיצוניות, אלא של בעלי האמת"}}.
אכן הרמב"ם הביא במפורש בסוגיות אלו את דברי פילוסופיית יוון, אלא שכתב שאדרבה, אמונות אלו נוסדו ע"י העמים שקדמו לה ^[400]. יש להעיר שגם הרמב"ן, שחלק על הרמב"ם בעניינים אלו והאמין בכוחות אלו, הזכיר שבדורות שלפני משה כל העולם האמין בכוחות הללו – תורת ה' תמימה ד"ה ונתברר: "וכאן אכזריות לראש הפילוסופים [אריסטו] ימחה שמו, שהוא מכחיש כמה דברים שראו רבים וראינו אנחנו אמיתתם ונתפרסמו בעולם, ובאותם הזמנים קודם שבא משה רבינו ע"ה לעולם היו נודעים לכל, כי החכמות באותו הדור היו כולן רוחניות כגון ענייני השדים והמכשפים ומיני חכמות הוברי שמיים"}}.
ולגבי עצם דברי הגר"א נגד הרמב"ם ^[401], יש מי שהטילו ספק אם מפי הגר"א יצאו אלו הדברים ^[402]. שמעתי מסבי, אבי אימי, ר' אליעזר זאב רוסטובסקי זצ"ל, יליד ירושלים מצאצאי הגר"א, כי מסורת במשפחתו שיש ספק אמיתי באוטנטיות של ביאור זה, בעיקר בגלל העובדה שהביטויים כנגד הרמב"ם 'הפילוסופיה הארורה' ו'שזורקין אותן לאשפה' אינם מוכרים כלשונו הרגילה של הגר"א, ובוודאי לא כנגד הרמב"ם..}}. כמו"כ ראוי לשים לב, כי שלא כדרכו של הגר"א, לא מצויינים כאן מראי מקומות מדוייקים, אלא יש פה רק את הקביעה הכללית של 'כל הבאים אחריו', בלא שום ציון. יתר על כן, עצם הקביעה ש'כל הבאים אחריו חלקו עליו' אינה נכונה. ראה למשל במאירי שבת סז ע"א ד"ה כל מיני הלחשים, פחים קט ע"ב ד"ה בכמה מקומות ביארנו... גם המהרש"ל בן דור הרמ"א כתב בשו"ת מהרש"ל סי' ג על הכישוף כדעת הרמב"ם..}}. כאשר הועלתה לפני הגר"א הצעה לבטל שיעור במורה נבוכים בבית המדרש מחשש להתפשטות הפילוסופיה – הגיב בחורי אף 'ומי יעיז לדבר נגד כבוד הרמב"ם וספריו'..."}}. וכן הביא מקורות לכאן ולכאן מה היה לכאורה הנוסח בכתב היד המקורי}}.
גם הראי"ה קוק כתב כנגד דברי הרמב"ם, שלאחר שהופיע אור הקבלה, נודע ששגגה היא בידו, והשמות והקמיעות יש בהם דברים נשגבים ^[403], והחושב שיש מציאות למזיקים סגולות לחשים קמיעות גלגולים ורוחות, איננו בעל הזיה כלל, ואדרבה, מי שמתאמץ לכפור בכל מה שלא יקובל ע"י השכל, דווקא הוא הוזה גמור, והביא כראיה שהיו בעבר גדולים שהחזיקו מאמונות אלה ^[404]. ובדרכו לראות את שורש האמת שבשני צידי המחלוקת, הוסיף שיש תועלת בנטייה המציאותית שמבערת השקפות פסולות ומזיקות שחדרו לעולם הנסתר, ואעפ"כ יש אמת בעולם הנסתר, והתעלמות מכך תביא לעליבות העולם הרוחני ^[405]. אבל אם הדברים [מעולם הנסתר] באים לשדרה שפלה, שהגאווה הטפשנית מצויה בה, והרשעות והשפלות, שהבערות מחוללתן, לא יחסרו לה, אז עלולים אוצרות כאלה להתהפך לרועץ, לטוות קורים שחורים במעמקי הנשמה, אשר יוכלו להיות למקור משחת של השקפות־עולם הפוכות ומדולדלות, שבכוחן להרעיל נשמות רבות ולחלחל את ארסן גם בירושה של דורות, עד אשר תקום נטייה של חיים ריאליים, שאינה חפצה בשם נסתר, ובמטאטא השמד תטאטא את הקורים הללו. ובראותה שהגדילה את האורה, תדמה כי רמה ידה וכי אין חביון ואין סתר במלא ההויה. אבל מייד תרגיש את חולשתה. אחרי אשר תרגיש רק מעט, כי אותה המלאכה של פינוי הקורים כמעט צלחה בידה, תמצא את עצמה עלובה עם כל אוצרה הרוחני הגלוי. שלא יוכל למלא את נפשה, ואז תרגיש את הטוב הגנוז באוצר הסתר, כשהוא אך ינתן לה באופנים הגונים, בשיעורים מתאימים, באופי נערך ובתכסיס מלא של דעה שלמה ומוסר מעשי בריא וחוסן"}}.
והאדמו"ר ממונקאטש כתב על הרמב"ם, שבהכחשתו את מציאות הכישוף, הרי הוא מכחיש את המציאות ^[406].
ויש מי שכתבו שוודאי שהרמב"ם לא הכחיש את מציאות הכישוף ^[407]. אלא ודאי ידע הרמב״ם מכל זה, אך עשה כעין עבירה לשמה להציל את בני ישראל מעוונות החמורים של כישוף וידעוני וכיוצא מהם..}}. המציא הרמב"ם ז"ל עצה עמוקה ברוב חוכמתו וצדקתו אשר הכחיש אותם, ולימד דעת את העם להכניס בליבותם שלא להאמין בהם כלל ולהחזיקם להבל ורעות רוח ושיגעון"}}, ורק הסתייג מפרסומו בכל ישראל ^[408]. ורבינו הגר"א ז"ל יו"ד סי' קע"ט השיג עליו הרבה}}. ומורי ורבי אדמו"ר הגה"ק מקלויזנבורג שליט"א ראיתי שיצא להצדיק הצדיק מעיקרו הרמב"ם ז"ל, כיוון דבזמנו היו עמי הארצים גדולים והיה חושש דלא אייתי לאגרורי בתר הערבים ושאר אומות העולם שעושים מזה עיקר באמונתם הטפילה, כידוע מכזביהם ושקריהם להטות לע"ז שלהם, ומשום עת לה' הכחיש כל הדברים בספרו מורה נבוכים להציל המוני ישראל מרדת שחת ח"ו. ולכן השמיט כל העניינים המדברים ברוח רעה"}}, אלא שטענותיהם ומסקנותיהם – קשה להולמן ^[409].
מאידך, המי מנוחות העיר, שהרי כל ראייתו של הרמב"ן מבוססת על כך שלא נוכל להכחיש דברים שנתפרסמו לעיני רואים, והרי זה אינו ראיה, שהרי ידוע שהמנחשים והמכשפים אוחזים את עיני ההמון בפעולותיהם הנכזבות ^[410]. אותו אדם ביקש מרבינו לכתוב על פתק שלושה דברים מרן הרב צבי יהודה כתב [כפי שמוכח בהמשך – לבקשתו של אותו אדם] כמה כסף יש לו בכיס, שם של קרוב משפחה, ואת שם ה'מלמד' הראשון שלו. את הפתקים שמו בכובע, ומרן הרב צבי יהודה התבקש לחשוב על הדברים שכתב}}. את סכום הכסף הצליח האיש לגלות, גם את שם קרוב המשפחה הצליח לגלות, אך את שם המלמד הראשון לא הצליח לגלות. אז פתחו את הפתק וראו שכתוב את שם המלמד מהעיר בויסק, מרן הרב צבי יהודה כתב גם את שם העיר ולא רק את שם המלמד. כעס האיש על כך שרבינו לא עשה בדיוק כמו שאמר לו, וטען שבשל כך לא הצליח לגלות את תוכן הפתק השלישי}}. מרן הרב צבי יהודה סיפר את הסיפור כדי להראות שקיימים בעולם כוחות רוחניים"}}. יש להאיר ולהקשות למשל, אם בכוחו של אותו אדם לקרוא מחשבות, לשם מה יש צורך לכתוב קודם לכן את המחשבות על פתקים..}}. ובזמננו הוכח כשיטת הרמב"ם וסיעתו שפעולות הקסמים הבל המה ^[411]. ויעזוב את כיסא המלכוה וילך אל ארץ צייה ושממה וישב שם בדד עד יום מותו. ויקומו השרים ויבחרו במשנה ויקימוהו עליהם למלך. וזה המעשה אירע זה יותר מעט מארבע מאות שנה לפי מה שקראתי בדברי הימים של המלכים"}}.
והוסיף בחריפות, שאותם אשר יראתם כסלותם, ומפרשים את דברי חז"ל בעניינים אלו כפשוטם, הרי הם מאבדים הדרת התורה ומאפילים זוהרה ומשימים תורת ה' היפך המכוון בה ^[412]. ובייחוד בעניין הזה שאמיתתו נראה ונתפרסם כמ"ש הרמב"ם וסיעתיה... והראב"ד לא השיגו, וכן כתב גם הרא"ה בספרו..}}. ולדעתי אותם אשר יראתם כסלותם, הלוקחים מאמרי חז"ל המצודקים והמחוכמים על פשטיותם בעניינים כאלו, גם המה נכללים תוך אותה הכת שעליהם נשבע רבינו הרמב"ם ז"ל בקודשו (בפי' המשנה דכל ישראל יש להם חלק לעוה"ב כתב שם על האנשים הלוקחים כל אגדות חז"ל הנראים תמוהים על פשטיותם) שהם מאבדים הדרת התורה ומאפילים זוהרה ומשימים תורת ה' בהיפך המכוון בה..}}. ק"ו לזמננו שיש בהם מריבוי הידיעה והדרישה בטבעיות [חוכמות הטבע], ומפורסם בבירור השכל שפעולות הקסמים הבל המה..."}}.
הואיל וידוע לנו שאמונתו של האדם משפיעה על מצבו הבריאותי, הן לחיוב והן לשלילה ^[413]. תופעה מקבילה היא השפעתה המזיקה של ציפייה לתופעות שליליות, כמו תופעות לוואי שעלולות להיגרם מתרופות (תופעה זו מכונה "נוצבו")}}, ברור שיש הסבר טבעי לכך שהכישוף היה משפיע על קשירת חתנים וכלות.
סוף דבר , כל המעשים העל־טבעיים שסופרו, בין בישראל ובין בעמים , יכולים להיות מוסברים בימינו באופן טבעי ע"י אחיזת עיניים, חוסר דיוק בעובדות ^[414], חוויות נפשיות ^[415], נבואות המגשימות את עצמן, תופעות שבזמנם לא הבינו את הסבריהן הטבעיים.
ומי לנו גדול בתחומים אלו, מגדולי הדורשים אל המתים בדורות האחרונים ^[416], שכאשר הגיד את כל ליבו והודה הודאת בעל דין בדרכי רמאויותיו ^[417], בא והעמידן על אחת, שכאשר האדם רוצה בכל ליבו להאמין בדבר־מה, ישמיט מעליו את חוש הביקורת כמגן המשוח בשמן ^[418].
ויש להוסיף על כך בטענת "וליטעמיך". שהרי מצינו גם אצל גדולי החסידות והקבלה שהזהירו מבעלי־שם של שקר ^[419]. והכלל, שכל מי שרוצה וחפץ לכנוס בזה לעסוק באותו הדבר החשוב באותה המדינה, כגון 'בעל שם' במדינה זו, הוא מצליח באותו הדבר, אף שהוא שקר. כי באמת אינו יודע כלום, רק שהדבר התלוי בהתעוררות שלו איך שהוא מתעורר וחפץ באותו הדבר}}. וגם תלוי בהמקום שמתחיל שם להנהיג אותו הדבר, אם ההתחלה במקום שהם מאמינים בזה או שמתחיל עם נשים שהם דרכן להאמין בכל דבר, אזי מצליח. ואזי יכול להיות שאחר־כך יאמינו בו גם אותן שהם רחוקים מלהאמין בכזה"}} וכן מרמאים העוסקים בתחום זה, ויש קמיעין אינם אלא קשקושים ^[420], ויש ספקי קבלה מעשית שיש בהם קשקושים ובלבולים וטעויות ^[421]. ועל כרחך, מהצלחתם של אלו מוכח שאפשר שההמון ירדוף אחר כותבי קמיעות וכו' ויאמין בכוחם, אע"פ שאין בהם ולא כלום. כיוצא בדבר, הרי מצינו שהגויים בתקופת הראשונים האמינו שביום אידם, מי שלא נראה צל ראשו, סימן שלא יוציא את שנתו ^[422]. ועל כרחך מוכח שאפשר שההמון יאמין ברעיון כזה, אע"פ שבוודאי שאין בו ולא כלום. וכיצד נוכל להוכיח, מאמונה דומה שרווחה אצל יהודים ^[423]. מקורות נוספים בעניין זה פורטו לעיל ‎פרק צח בכותרת "מנהגים"}}, להבדיל, לכך שיש בה ממש.

ספרי קבלה מעשית

מתקופת הגאונים ^[424] ועד תקופת האחרונים, היו מקובלים שעסקו בקבלה מעשית ^[425] ואף כתבו ספרים בענייני שמות קדושים, השבעות מלאכים, השבעות שדים, קמעות, לחשים, קפיצת הדרך ^[426]. ספר ברית מנוחה (מיוחס לר' אברהם מרימון הספרדי, מתקופת הראשונים) הדרך השמינית: "לקפיצה. תכתוב ותשים הכתב בקשר האמצעי של הקנה בהשבעת אלו המלאכים הנזכר ותצא חוצה לרחוב העיר בג' בחודש בכוונה שלימה ותאריך בבקשתך ותכה כקנה למזרח ולמערב ולצפון ולדרום ותרכוב על הקנה ותלך וצריך טבילה חמישה ימים קודם ותענית בכל יום ומטתו מטה נקייה מקום פנוי ותצליח"}}. ספר ברית מנוחה בסוף הספר (דף לט ע"ב): "ולקפיצת הדרך נמצא בכח אמיתת ואני אומר קצותה ואחר כך אניח קצותה עד אשר אבוא בחכמה החיצונה. ואני הכותב ליקטתי בין העומרים ומצאתי כאשר תראה. קח קרן כבש בן שנה... ואח"כ תקברהו בארץ ותשקהו בכל יום... וכשיגדל עד שיהיה בן ז' קשרים אז תחתוך אותו... ויאמר שם בן מ"ב... ואח"כ תצא חוץ לעיר אל רחוב העיר בי"ג יום לחודש בכוונה שלימה ושים סודר אחד על פניך ותשביעה בהשבעה מעולה ותאריך בבקשתך ותכה בקנה למזרח ולמערב ולצפון ולדרום ותרכוב על הקנה ותשים ידך האחת לפניך והאחת לאחריך ותרוץ ותלך למקום המבוקש..."}}. על ספר זה כתב הרמ"ק (פרדס רימונים שער כ תחילת פרק א): "ובוודאי כל דברי הספר הנחמד ההוא דברי אלוקים חיים נאמרים ברוח הקודש או מקובלים מפי אנשים גדולים"}}. ומהרח"ו כתב בשם האר"י על ספר זה (הקדמת מהרח"ו לשער ההקדמות תחילת חלק ג): "ובעניין ספרי הקבלה האמיתיים הנמצאים אמר לנו מורי זלה"ה [האר"י]... וספר הנקרא ברית מנוחה הוא אמיתי וחיברו חכם גדול בתורה ובחכמה ונאמן רוח וכיסה את דבריו בעומק ונעשה עפ"י נשמת צדיק א' קדמון שנגלה אליו אליהו ז"ל ולמדו"}}. ספר הפעולות (למהרח"ו) חלק ד־ד אות קנא: "לקפיצת הדרך..."}}. מאמר האצילות (לר' יצחק ב"ר יעקב הכהן, מהמקובלים הראשונים, מספרד), הובא ב"ישורון" (מאסף תורני) חלק ז עמוד ר"ח ד"ה עוד קבלה: "והחכם הגדול המקובל שהיינו עימו בנברונה העיד על רבו החסיד ר' אלעזר מורמיש ז"ל, ורבים אחרים שבאו משם היו מעידים עליו, כי לעתות כשהיתה מצוות מקום רחוק מוטלת עליו, היה רוכב בדמות הענן המוזמן לכך והגיע אל המקום הרחוק ההוא ומקיים מצוותו וחוזר למקומו. וכמה ימים רכב על בהמה כשאר בני אדם. פעם אחת נזדמנה לו מצוות ברית מילה במקום רחוק, ורכב על פי השבועה כמשפטו המורגל אצלו, ושכח איזה דבר אחד מהשימוש הצריך לאנשי החכמה הזאת, (ונפל מן) [ופלטו] הענן קרוב אל הארץ, ונעשה פיסח (חולה) [צולע] על יריכו, ולא נתרפא מאותו חולי בשום תחבושת בעולם עד יום [מותו]"}}. ספר שושן יסוד העולם (ר' יוסף תירשום) סי' א'תשכ"ב (בכתב היד עמוד 495): "קפיצה. יהי רצון מלפניך אלוקי השמים... מפיל אני תחינתי לפניו לשלוח לי א' ממלאכיו הקדושים והטהורים והחסידים להוליכני באוויר למקום פלוני שאני רוצה ללכת בו ולהוליכני במהירות בנחת ובהשקט ובבטחה בשלום ובשלווה בלא טורח ובלא סבל בלא פחד ובלא צער..."}}. ספר "שער מאמרי רשב"י" (למהרח"ו) שער ג מאמרי רז"ל (מהדורת תשי"ט) דף י ע"א: "אמנם יש מין קפיצה ב'... כשרוצים לרכוב על הענן אז משביעים השבעות ויורד הענן ההוא ורוכב עליו, או יעשו קנה א' מז' קשרים וישביע השבעות וירכוב על הקנה"}}. ספר "קבלה מעשית" (למהרח"ו) מכתב יד חלק ה דף צ, הובא בספר שבחי האר"י מהדורת אהבת שלום: "לקפיצת הדרך מהלך שנה ביום אחד או מהלך חודש בשעה אחת, כתוב עשר שמות אלו בקלף צבי...וקח קנה אחד אורכו ארבע אמות בשיעור אדם, ונקוב הקנה, ותכניס הקמיע בתוכו. ובשעת הפעולה שים סודר על עיניך ורכוב על הקנה, ואמור: משביע אני פלוני בן פלוני בן פלונית עליכם עליכם עשרה שמות הכתובים בספר אשר בתוך הקנה הזה... שתוליכוני למקום פלוני"}}. ספר "שער הגלגולים" (למהרח"ו) הקדמה ל"ו (מהדורת ירושלים תרס"ג דף מה ע"א־ע"ב): "אפילו הרמב"ן ז"ל, שהיה מפאה הימנית, לא זכה אל חכמה זו [הקבלה] אלא בזקנותו, כנזכר בספרים, כי בבחרותו לא היה מאמין בה, עד אשר רבו ר' עזריאל גרם לו שילמדהו על ידי אותה הפעולה שעשה, שבא אצלו בקפיצת הדרך, כנודע"}}. ספר "שער הגלגולים" (למהרח"ו) חלק שני "הקדמה ושבחי הרב זלה"ה דף ד ע"א (תרל"ה): "והיה [האר"י] יודע קפיצת הדרך על כמה אופנים ודרכים"}}. ספר "שער הגלגולים" חלק שני תחילת "מעשים נוראים מגלגול" דף ח ע"א (תרל"ה. וכן הובא בשינויי לשון קלים בספר "שבחי האר"י" ירושלים תשט"ו עמודים 24–25): "וראה אותו מורי זלה"ה [האר"י] ואמר לאביו 'בנך יש בו רוח אחד'... וציווה הרב זלה"ה לעשות שמירה על הבחור ולא יניחו אותו לצאת מהבית המדרש ולא לבוא אצלו נשים... ובאו אימו ודודתו לראות את הבחור וראו פניו ונשקוהו, באותה שעה חזר הרוח ונכנס בו וחנקו, ומפני היראה של אומות העולם שיאמרו שהרגוהו, עשה הרב זלה"ה [האר"י] קפיצת הדרך על שני קנים והלכנו לטבריה ברגע אחד שזה היה בין השמשות, ובטבריה עשה הרב זלה"ה תפילה שלא יישמע בין האומות..."}}. מפתח שלמה, בכתב היד משנת 1729 (ספריית רוזנטליאנה אמשטרדם) עמוד 14: "קפיצת הדרך... קח לך קנה של שבעה קשרים ורכוב עליו וכרוך סודר עליך..."}}. מפתח שלמה, בכתב היד משנת 1729 (ספריית רוזנטליאנה אמשטרדם) עמוד 15: "קפיצת הדרך. כתוב אלו השמות... ותן אותם בתוך קנה בשבעה זרתים ורכוב בקנה לכל אתר דאת בעי, וקשור סודר על פניך ולא תרום יתיה כל זמן דאת..."}}. קדושת יצחק (הרב כדורי) חלק א עמוד רפה, בכתב היד עמוד נז, מערכת ק סי' י: "קפיצת הדרך... קח קנה של שבעה קשרים. אורכה ארבע אמות דווקא... וירכב על הקנה וילך"}}. קדושת יצחק שם עמוד קפח, בכתב היד עמוד נח, מערכת ק סי' יב: "ללכת מהלך שנה ביום א' או כפי מה שתרצה, קח קנה הנ"ל... ורכב עליו..."}}. שם הגדולים (לחיד"א) מערכת גדולים אות ח [כא] ד"ה מהר"ר חיים ויטאל: "ובזמן שהרב מהרח"ו היה בעה"ק ירושלים בא שר אחד תקיף הנקרא אבו סיפי"ן... ושלח אחריו יום השישי וא"ל 'גוזרני עליך שבעוד שהולך הוא לבית המקדש פתוח תפתח את הנהר הזה שסתם מלך שלכם והוא נצרך הרבה לעיר ועליך מוטל לפתחו ואם אין דמך בראשך'. ומהרח"ו עשה קפיצת הדרך והלך לדמשק ובא אליו רבינו האר"י זצ"ל ובחלום ידבר בו..."}}. כתר שם טוב (ליקוטים מהבעל שם טוב) אות לב־א: "מפסוק 'ואבוא היום אל העין' יצא שם של קפיצת הארץ"}}. ספר "שבחי הבעש"ט" (ברלין תרפ"ב) עמוד פח: "ואירע עוד דבר שאצל אחד מן הנגידים היה ילד חולה, ובא אל הבעש"ט ואמר שיחיה, ואח"כ ראה שימות. והבין שירצו לעשות לו בושה, ונסע משם בחצי הלילה בקפיצת הארץ לערך ט"ו פרסאות עד שיצא מגבולם אל ממלכה אחרת... שמעתי מאנשים אחרים שבאו לביתו בשלושה ימים בקפיצת הארץ, אע"פ שהיו גשמים מרובים"}}. שם עמוד קיב: "ויהי בנוסעם משער העיר ציווה לתלמידיו שיחזירו פניהם אלי, וגם הבעל עגלה ציווה שיחזיר פניהם אליו, ושיקשור המוסרות והסוסים ילכו מעצמם, וכן היה. וראו התלמידים והנה הם נוסעים מעיר לעיר בכל רבע שעה ממש נכנסים בעיר אחרת. ונסעו כך כל הלילה עד שהאיר היום. ונסעו מהלך רב מאוד באותו הלילה ע"י קפיצת הדרך"}}. מגילת אחימעץ (ספר מתקופת הגאונים המתאר מעשיות שאירעו בתקופה זו) עמוד כה: "ויום השבת קרוב להגיעה, אמר לו [רבי שפטיה], תן לי רשות אדוני [השר], ואל תהי מחשכה ממני, ונתן לו רשות והלך, ובהרחיקו ממנו, בעזרת שד־י נמלך, ובטח בשם יוצרו, ועשה כמו שהאלוקים עזרו, וכתב בטלפי הסוס אותיות, בעבור הליכתו בנחץ להיות, והזכיר השם בנחיצה, והארץ לפניו קפצה"}}. תולדות חכמי תונס, ערך "מהר"ר ברוך פיתוסי", עמוד קיד: "הרבנים הנז"ל השתמשו בקבלה מעשית בסגולת קפיצת הדרך לרכוב על קנה הנעוץ בו שם קדוש, וכהרף עין באים לעיה"ק ירושלים לפני רבם הרש"ש הנז', ולחזור לביתם תיכף קודם כניסת שבת קודש... וחכמי הזמן היו רואים אותם כשנוסעים ברקיע על קנה"}}, השבעת קולמוס ^[427]. על דבר הלזה שמוע תשמע פלאי א־ל חי והוא בסוד הכתיבה העליונה בלי יד ובלי רגל ובלי דיו, ואז תדע בידיעתך זה הדבר כי רוח ה' נוססה בך..}}. הסופר העליון הוא גבריאל הכותב, והסופר הוא מיכאל המלאך. ואלו הב' מלאכים כוחם ממקומם לכתוב אם תשביעם..}}. קרא נא ויהי נועם חמישים פעמים... סוד היד הגדולה שהוא כוז"ו במוכס"ז כוז"ו שם וא"י... נשבעתי בחי ה' צ־באות שמייד ירד סוד מלאך מטה לכתוב בלי יד ובלי רגל ובלי קולמוס, וככה תאמר... משביע אני עליכם השמות המפורשים שזכרתי שמיד תראו כוחכם וכתיבתכם בעולם התחתון בנייר פלוני..."}} ע"י שם הכותב ^[428]. קדושת יצחק (הרב כדורי) חלק א עמוד קצד (בכתב היד עמוד כח) מערכת כ אות א: "לכתוב ע"י שם הכותב..."}}. מושג זה הוזכר גם בתיקוני זוהר תיקון נה דף פט ע"א: "ונקודה דשם הכותב"}}, הפיכה לרואה ואינו נראה ^[429]. מפתח שלמה, בכתב היד משנת 1729 (ספריית רוזנטליאנה אמשטרדם) עמוד 16: "שמירת הדרך ששלח הרמב"ן ז"ל מעכו לברצלונה, והוציא אותו מספר יצירה, ואשר יקרה אותך על הדרך לא יראוהו לסטים כי דמות ענן יפסיק ביניהם. ואם יראוהו, יראו עמו חבורה טובה וגדולה"}}. מפתח שלמה, בכתב היד משנת 1729 (ספריית רוזנטליאנה אמשטרדם) עמוד 63: "שער להיות בלתי נראה..."}}. ספר שורשי השמות (כתב יד) סי' קנד: "לרואה ואינו נראה. תשביע לגבריאל... להכות כל בני אדם בסנוורים שלא תוכל שום ברייה לראותך... להעלים אותך כל זמן שתרצה"}}. אמת ואמונה (לרב יוסף צובירי), תשס"ב, סי' סח: "להולך דרכים שיהא רואה ואינו נראה"}}. ספר הסודות – סגולות החכמה (ר' ישראל מאיר אלמגור), תשע"ד, עמוד 127: "להיות רואה ואינו נראה". שם עמוד 333: "להתעלם"}}. קדושת יצחק (הרב כדורי) חלק א עמודים תקמג ותקמה, (בכתב היד עמודים קפא וקפב), מערכת ר: "להתעלם מן העיין מבני אדם... אם תרצה שלא יראך שום אדם... לעבוד לפני שומרי העיר ולא יראוך... אם באו אנשים לבקש את נפשך ולא יראוך... להיסתר מעיני כל חי"}}, להחיות מת ^[430]. מפתח שלמה, בכתב היד משנת 1729 (ספריית רוזנטליאנה אמשטרדם) עמוד 12: "יעשה שם... והמזכיר אותו על האבן פעם אחת והיא מתפוצצת, שניים על הנחש והוא משלים [עמך], שלושה על האש והוא כובה, ארבעה על החולה והוא מתרפא, חמישה על הנהר והוא מתייבש, שישה על המת והוא חי, ומכאן ואילך כל דבר שיעשה במהרה יצליח"}}. בספר מגילת אחימעץ (ספר מתקופת הגאונים המתאר מעשיות שאירעו בתקופה זו) עמודים טז־יז מתואר מעשה בהחייאת מת ע"י שם: "כתבו שם הנקדש, שהיה כתוב במקדש, ובבשר חתכוני [את המת], בזרוע ימיני, ובמקום שהבשר חתכו, שמה השם ערכו, ומשם בשלום באתי, ולביתי ולאימי שבתי..."}}. עוד שם בעמוד כז: "רבי חננאל [בן אמיתי] מחיה וממית... כתב בקלף שם אלוקיו וקונו, ושם הקלף תחת לשונו, והשם החיה אותו, והעמידו וישב על מיטתו, וספר שם לפניו, והיה צופה בו ומביט בעיניו"}}, לעשות כל מה שירצה האדם ^[431], להביא אליו מאכלים ^[432] ועוד.
מהקדומים שבספרים אלו הם ספר הרזים ^[433], חרבא דמשה ^[434]. בספר תורה שלמה (לרב כשר) חלק כב הוספות למילואים עמוד קצא כתב על כך: "ומבואר שהספר חרבא דמשה הוא ספר מסוג זה והיה ספר חשוב ומקובל אצלם כמ״ש 'כי יש בה גבוהות ונפלאות'"}}. אמנם מעיון בכל דברי רב האי גאון שם נראה כי דווקא אינו מחשיבו, ונעתיקם: "ואשר הגידו לכם כי (היום) [הים] נח מזעפו וכי ממיתין את האדם שמפילין עליו חרס חדש כאשר אמרתם, רחוק הוא מאוד. וכללו של דבר פתי יאמין לכל דבר. ואלו היה לדבר זה אמתה לא נכחד ולא נסתר, וחסים אנו עליכם מהאמין באלה. והנוסחים שראיתם הרוצה לעשות כך וכך יעשה כך וכך, הרבה מאוד יש אצלנו מזאת כאשר נקרא ספר הישר ואשר נקרא חרבא דמשה אשר תחילתה ארבעה מלאכים ממונים על החרב, כי יש בה גבהות ונפלאות ובספר הנקרא רזא רבה חוץ מן המחותכות והפרטים שאין להם קץ ולא מספר, והרבה יגעו והוציאו שנותיהן ולא מצאו אמתה לדבר"}}, שימוש תהילים ^[435]. מזמור קל: "אם שומרים סובבים בעיר ותרצה לעבור לפניהם ולא יראוך לחוש אותו בד׳ רוחות העולם ונופלת עליהם תנומה ולא ישמרו"}}. אחריהם גם רזיאל המלאך ^[436], שהוא קיבוץ של כמה ספרים ^[437]. כמו כן ספר רזיאל המלאך כולל בתוכו גם חלקים מספר הרזים, כפי שמפורש בו (מהדורת אמסטרדם תסא דף לד ע"א): "בשם ה' אלוקי ישראל אתחיל זה הספר מספרי הרזים שנתן לנח בן למך... [שהוא תחילת ספר הרזים]"}}. וכן הוא כולל את ספר שיעור קומה (מהדורת אמסטרדם תסא דף לז ע"ב): "אמר רבי ישמעאל אני ראיתי את מלך מלכי המלכים יושב על כסא רם ונשא וחיילותיו עומדים לפניו מימינו ומשמאלו", שהוא תחילת ספר שיעור קומה (שהובא באוצר המדרשים עמוד 561)}}. ובספר הרזים (מרדכי מרגליות), מבוא, פרק ד (עמוד 44) כתב: "כבר הכירו החוקרים שספר רזיאל... הוא קובץ של ספרים וקטע ספרים... ספר המלבוש, סודי רזיא, פירוש שם המפורש, ליקוט מספר הרזים, מעשה בראשית ושעור קומה, קמיעות והשבעות"}}. ובספר רפאל המלאך (לר' יהודה יודל רוזנברג) דף נח ע"ב כתב על כך: "וטינא גדולה יש בליבי על המוציא לאור לראשונה את הספר רזיאל, בתערובת כזה בלי שום סידור נכון..."}}, ספר ברית מנוחה ^[438], ספר מפתח שלמה ^[439]. בתקופת האחרונים חוברו ספרים רבים כאלה, חלקם ע"י רבנים שהתפרסמו גם בעולם ההלכה ^[440]. גם מהרח"ו, גדול תלמידיו של האר"י, כתב ספרים בעניינים אלו ^[441], ומדבריו מוכח שאף עסק בהם בפועל ^[442]. שם הגדולים (לחיד"א) מערכת גדולים אות ח [כא] ד"ה מהר"ר חיים ויטאל: "ובזמן שהרב מהרח"ו היה בעה"ק ירושלים בא שר אחד תקיף הנקרא אבו סיפי"ן... ושלח אחריו יום השישי וא"ל 'גוזרני עליך שבעוד שהולך הוא לבית המקדש פתוח תפתח את הנהר הזה שסתם מלך שלכם והוא נצרך הרבה לעיר ועליך מוטל לפתחו ואם אין דמך בראשך'. ומהרח"ו עשה קפיצת הדרך והלך לדמשק ובא אליו רבינו האר"י זצ"ל ובחלום ידבר בו..."}}.‬‬‬‬‬‬‬
מעלתה של הקבלה המעשית היא שניתן לדון בדבריה, הן ע"י מעשה והן ע"י סברה. בעוד שהקבלה העיונית עוסקת בעולמות רוחניים שאין לנו השגה בהם. ומשכך אין לנו אלא לסמוך על קבלתנו מאותם גדולים. אלא שלעיתים אותם מקובלים אחזו גם בזו, וגם מזו לא הניחו את ידם , ובראשם מהרח"ו ^[443] – גדול תלמידי האר"י.
בספרים רבים כאלה, ואף בקדומים והמפורסמים שבהם, מפורשות פעולות שיש עליהן תימה לא רק מן המציאות וההיגיון ^[444], אלא אף מן ההלכה והמוסר. כגון לחשים להריגת שונא ^[445]. שושן יסוד העולם סי' רמו (בכתב היד עמוד 119): "זה השם אשר נתן השם למשה להרוג ולאבד את כל אויביו. אם תרצה להרוג את אויביך כתוב על חרס חדש וההשבעה פנים ואחור וקבור אותו בקבר חדש... אתון מלאכין דכתיבין לעילא ממונין על חיי אנשא וימייתון לפב"פ ברזא דא דלא יתעכבון ליה שעה אחת. אמן אמן אמן סלה סלה סלה"}}. שם סי' רמט: "להמית שונא. כתוב על ביצה בת יומא וקבור בקבר חדש ותקרב לשחת נפשו וחיתו לממיתים..."}}. שם סי' תשיג: "להמית שונא. כתוב באתרוג, לפוני יאבד גדע יכרת יזניח יפול ישפיל ישבר ולא יקום ולא יתרפא וימות... כן ימות ויחרם ויקלל וישפל פב"פ..."}}. ספר הפעולות חלק ד־ב סימנים ריט רכ: "להמית שונא"}}. ספר הפעולות (למהרח"ו) חלק ד־ה אות פה: "להחליא שונא עד שימות"}}. קדושת יצחק (הרב כדורי) חלק א עמוד תקמט (עמוד קפה בכתב היד) מערכת ש: "זה השם הגדול והנורא, כוחו להחרים ולהמית, ולבל יוכל האריך ימים... יפול בערש דווי ולא יוכל קום עד כי יגווע בשרו ויכלה וילך לו"}}. כתב יד "כתבים בקבלה מעשית" שהועתק מכתב יד לונדון הספריה הבריטית מרגליות 845, עמוד 29: "להמית השונא. כתוב שמו..."}}, להחריב בית חבירו ^[446], להוריד אדם מנכסיו ולהבהיל דעתו ^[447], להשפילו ולבזותו בעיני הבריות ^[448], לגרשו מביתו או מעירו, להבריחו מהמדינה, לאוסרו שלא יצא ממקומו ^[449]. להבריח אדם שונא מן המדינה..}}. ולאסור אדם שלא יצא ממקומו..."}}, לקשור לשון האיש ^[450], לגרום לאדם להיות שנוא לכל ^[451]. וכן הועתק בספר הפעולות (למהרח"ו) חלק ד־א־א אות מו}}, להפיל אשה עוברה ^[452], לשלוח שד רע לשונאו ^[453]. שם עמוד 26: "לשנאה. אנא קרינא לך שידא ביש ושדא אכיראה ושדא דלא מרחמנותא לך אנא קרינא שידא ביש יתבא בית קברא ונקטא אכסתא דבני אינשא היא תיזיל תיני קמרה לפ׳ב׳פ ברישיה ובעיניה ובפומיה ובילשניה ובקרקבניה ובקניה ותשרי ליה מיא פיואי בכרסיה. ואם לא תזלון ותרמון ליה מיא בכרסיה, משדרנא עלי בישתא מלאכין פוזיאל ונוזאל פסדיאל פרזיאל אקריניניך וקבורי אנון שתא דתזלון בעגלא על פ׳ב׳פ ותשרון ליה מיא סיוא בכרסיה וקטילו יתיה לפ׳ב׳פ דאנא בעינא. א׳א׳ס"}}, למנוע ממנו שינה ^[454]. אם ביקשתה להתירו... ומייד הוא ישן"}}, לשלח מלאכי חימה לבעל חובו ^[455], להשכיח מהמלווה את ההלוואה ^[456], לבלבל דעת האדם ^[457] ולהחלישו ^[458], לעשות שנאה בין אשה לאשה ^[459], בין איש לאשתו ^[460], בין אדם לחבירו ^[461], לתת מריבה בין בני הבית ^[462]. וכן הועתק משם בספר הפעולות (למהרח"ו) חלק ד־א־א אות נה}}, להטיל שנאה ^[463] בין שני אוהבים ^[464], לגרום לאיש או אשה לבוא עכשיו ^[465] לעשות רצונך ^[466]. שושן יסוד העולם סי' תפה (בכתב היד עמוד 214): "בהשבעה לאלו המלאכים הוא להכריח אדם לעשות רצונך"}}. קדושת יצחק (הרב כדורי) ח"א מערכת הא' סי' יח: "כתוב אלו החותמות בקמיע... שתיתן בלב פב"ב לחן ולחסד ולאהבה בעיני פב"פ, ולא תאכל ולא תשתה שום דבר בעולם עד שתעשה רצונו וחפצו של פב"פ"}}. שם סי' כא: "שתאהב פב"פ לפב"פ ולא תאכל ולא תשתה ולא תישן ולא תצא ולא תבוא... עד שתראה לפב"פ ותעשה חפצו ורצונו וכל... שיצווה"}}. קדושת יצחק שם עמוד תכה (בכתב היד עמוד קיב) מערכת ש סי' קט: "להכריח אדם למלאות שאלתך"}}. קדושת יצחק שם עמוד תקמא (בכתב היד עמוד קפ), מערכת ש ערך רצון: "להכריח האדם למלאות שאלתך"}} או לתת לך את כל ממונו ^[467], להאכיל דם ^[468]. וכן הועתק משם בספר הפעולות (למהרח"ו) חלק ד־א־א אות מד}}, לשתות דם עורב ^[469], לאכול דוכיפת ^[470], לשאול באוב ^[471] ע"י הבאת מנחה לרוח ^[472], לדבר עם מת ^[473]. שושן יסוד העולם סי' א'תמ"ח (בכתב היד במפתח עמוד 51): "לדבר עם המת, הנעשה עם קן עורבים"}}. מפתח שלמה, בכתב היד משנת 1729 (ספריית רוזנטליאנה אמשטרדם) עמוד 12: "ואם תרצה לידע כוחו [של השם הנ"ל] כתבהו על חרס והשליכהו בנהר ויתייבש, ושים אותו על המת וחי ותוכל לדבר עמו את אשר תחפוץ, וכאשר תסירהו ימות שוב כאשר היה בתחילה"}}. ספר הפעולות (למהרח"ו) חלק א אות מז: "לדבר עם המת..."}}, להביא את המת לחלומו שישיב על שאלותיו ^[474]. שם סי' נו: "להביא רוח אחד בחלום אשר יגיד לך האמת מכל מה שתשאלהו... לך אל קבר אדם מת.."}}. ומעין זה שם בסימנים נז, נח, נט, סא}}. לקמן ‎פרק קכ נזכיר שמהרח"ו גם בירר על העתידות ע"י אנשים שונים שעסקו בתחום זה}}. קדושת יצחק (הרב כדורי) חלק א, עמוד שמח (בכתב היד עמוד פ), מערכת ש סי' ה: "להביא את המת בחלום בכל עת"}}, לדבר ולשאול צדיקים בקבריהם ^[475]. יש להעיר שבדומה לזה מסופר על האר"י עצמו ותלמידיו, בשבחי האר"י (ר' שאול דיין, ארם צובה תרל"ב) ח ע"ב: "שכך היה דרכו תמיד אימתי שהיה מצטרך לדבר עם נביא או תנא היה הולך על קברו ומשתטח עליו בפישוט ידים ורגלים, ושם פיו על פיו וכו' כעניין אלישע עם חבקוק, ומכווין בייחוד השם ומעלה נפש רוח ונשמה לנשמה של אותו צדיק בסוד מ"ן הנפש אל השכינה והרוח אל הז"א והנשמה אל הבינה, ונשמה לנשמה לאבא ומקשר נר"ו אלו עם נר"ו של הצדיק וגורם יחוד העליון וע"י היחוד גורם שנשמת אותו צדיק מתחדש עליה אור חדש נוסף הרבה ממה שהיה לו כבר, ובזה היה תחיית העצמות היבשות השוכנים בקבר ויורדים נר"ו של אותו הצדיק בתוך העצמות והוא חי ממש ומדבר עמו כאשר ידבר איש אל רעהו ומגלה לו כל רזי התורה שהוא שואל ממנו וכל אלו הייחודים הם אצלי כתובים תלי"ת כי הרב מסר אותם לתלמידיו וכל העשרה תלמידיו פעלו בהם ועלתה בידם שזכו שדיברו עמהם הצדיקים והשיבו על שאלתם"}}, להגיד עתידות ^[476]. רזיאל המלאך, מהדורת ירושלים תש"א, עמוד קיז: "משביע אני עליך השמש המאור לכל העולם בשם המלאכים המבינים המבוננים חכמת התורות וסתומות ועושי מדע שתעשו לי שאלתי ותודיעוני מה יהיה בשנה הזאת ואל תכחדו ממנו דבר"}}. שבילי אמונה (ר' מאיר אלדבי, מן הראשונים) מהדורת ורשא תרלד דף מב ע"ב: "לראות בדם הקזה עתידות [בדומה ל'קריאה בקפה']... ואם שפת הדם סביב גבוה...". וכן הועתק משם בספר הפעולות (למהרח"ו) חלק ד־א־א אות סג. וכן בספר האח נפשנו ערך דם אות א}}. אמת ואמונה סי' לב: "להגיד עתידות, מי שיכתוב אלו השמות... יגיד עתידות, וזה בדוק"}}. מתוך ספר הסודות – סגולות החכמה: לדעת זוגתך (עמוד 169), לראות זוגתו (עמוד 309), לדעת אם החולה יחיה או ימות (עמוד 328)}}, לאחוז עיניים ^[477]. ספר הפעולות חלק ג־ב אות מח: "להעלות הנר מאליו. קח חוט דק מאוד שלא יראה, וקשור בקצה האחד נר אחד ובקצה השני קשור אבן אחת שתהיה כמשקל הנר ממש עם השמן שבתוכו. ותכסה קצה החבל הקשור באבן עם מטלית אחת שלא יראה, ותעביר החוט ותתלהו תוך גלגל עץ עגול הנקרא בלעז קארושא [גלגלת] כדי שתהיה קלה במרוצתה. ותדליק הנר, וכל מה שיחסר מהשמן כשיודלק כך יהיה הנר דולק עולה והאבן יורדת"}}. ויש לשים לב להדגשותיו "שלא יורגש ולא יוכר", "שלא יראה"}}, לזייף חותמות ^[478], לחתוך ממטבע זהב בלי שיוכר ^[479], לעורר אהבה בלב אישה שתעשה רצונך ותרוץ אחריך ^[480]. שם סימן תסז: "לאהבה. כתוב יום ה' בשעה ראשונה בקלף שליל וגע בה ותבוא... ותראהו לאשה ותרוץ אחריך"}}, לגרום לאשה לחלום על מעשי פריצות ^[481], לגרום לאשה לתבוע אותך בפיה ^[482]. אמנם מפורש בעירובין ק ע"ב שהדבר אינו ראוי: "שהאשה תובעת בלב, והאיש תובע בפה, זו היא מדה טובה בנשים"}}, להרוויח ממון ע"י הימורים ^[483]. קדושת יצחק (הרב כדורי) חלק א עמוד תלד (בכתב היד עמוד קיד) מערכת ש סי' קכג: "להרוויח בשחוק. אמור זה השם... אני משביעך שארוויח בכל פעם שאשחק, ולא אפסיד בעז"ה ובדו"מ [בדוק ומנוסה]"}}. קדושת יצחק שם עמוד תקסה (בכתב היד עמוד קצו) מערכת ש: "להרוויח בשחוק... הנני משביעך שארוויח בכל פעם שאשחק, ולא אפסיד"}}. קדושת יציק חלק ג עמוד שע בכתב היד עמוד קסח מערכת ש' סי' תרכח: "אם תרצה לצחוק בקוביא"}}, להשביע סלמנדרה ^[484], להוציא זרע ^[485], לשחוט תורים לבנים ולהקטירם כדי שהמלאכים ישיבו לו על שאלותיו ^[486]. בספר שתי ידות (ר' מנחם די לונזאנו, מהמאה ה־16, מהדורת ונציה שע"ח דף קלא ע"א) כתב על כך: "ומעיד אני עלי בורא עולם, שראיתי בבית אדם אחד חשוב בעיר הזאת ספר שהיה אומר שהוא ספר רזיאל, ומצאתי כתוב בו 'ותשים קטורת ולבונה על הגחלים לשם המלאך'. אמרתי לו 'זה עבודת אלילים גמורה'. וייחר עלי אפו"}}, להקטיר כדי לדבר עם מלאך ^[487], לדבר עם כוכב להורידו בספל ^[488], לשחוט תרנגול לבן כדי לדבר אל הכוכבים ^[489] או המלאכים ^[490] או להועיל לאהבה ^[491] או להתרפא משדים ^[492] – דבר הדומה למנהג עובדי עבודה זרה ^[493], לפנות אל היליוס ^[494] – שהוא שמו של אליל השמש היווני, ועוד ^[495]. נוסח כזה – "משביע עליך שם הוי"ה" – לא נמצא בדפוסים שלפנינו. וכנראה שכוונתו למהדורת תש"ד דף מה ע"א: "ואם תשביע שום שם שידעת... יקוק שתודיעני יסוד הנבואה בכל זמן שאבקשנה בפי, ושתלמדני העולם הבא...". אמנם נראה שאין כוונתו להשביע חלילה את שם זה, אלא הוא השבעה בשם זה למלאכים}}. יש להעיר גם על האזהרה שלא תקרב אל אישה בטומאתה כשתבקש לשאול דבר מהמלאכים שברקיע השני ^[496].
אכן, היו קראים שהשתמשו בספר הרזים על מנת לנגח את רבותינו, על שכביכול ספר זה יצא מבית מדרשם ^[497]. שם עמוד 37: "כל תועבת רבותיך שבספר רזים"}}.
עוד יש להעיר שפעולות רבות שבספרים אלו מתאימות להגדרותיו של הרמב"ם לכישוף ^[498]. והשני, ממה שתלוי בהגבלת זמן שייעשו בו אותן המעשים}}. והשלישי, מעשה אנוש שעושים, כגון הריקוד, או הטיפוח בידיים, או לצעוק, או לצחוק, או לקפוץ על רגל אחת, או לשכב על הארץ, או לשרוף דבר, או לקטר בקטורת מסוימות או לומר דברים מובנים או בלתי מובנים, כל אלה מיני מעשי הכשפים}}. ויש שם מעשי כשפים שלא ישלמו כי אם בכל המעשים הללו כולן, כגון שאומרים, לוקחים כך וכך עלים מצמח פלוני, ותהיה לקיחתן כשהירח במזל פלוני, והוא ביתד מזרח או בזולתו מן היתדות, ולוקחים מקרני בעל חי פלוני או מצואתו או משערו או מדמו שיעור כך, כשהשמש באמצע השמים דרך משל, או במקום מוגדר, ולוקחים ממתכת פלונית או כמה מתכות ומתיכין אותן בצומח כך, והכוכבים במצב כך, ואחר כך תדבר ותאמר כך, כשאתה מקטר באותם העלים וכיוצא בהן לאותה הצורה המותכת, ויארע כך"}}, ובמקום אחד נראה שהרמב"ם ^[499] כיוון בייחוד למעשה שבדומה לו מוזכר בספרי קבלה מעשית ^[500]. והועתק (בשינויי לשון קלים) בספר הפעולות (למהרח"ו) חלק ד־א־ב אות יט}}. בשני ספרים אלו מפורש שמקורה של פעולה זו הוא אלטברי, דהיינו המוסלמי עלי אבן רבן אלטַבָּרי, שכתב ספר סגולות}}, אמנם ביאר שהיו מעשים כאלו שהתירו חז"ל משום שבאותם הזמנים חשבו שהוכיחם הניסיון ^[501]. [הרמב"ם נסמך על דברי הגמרא שבת סז ע"א: "יוצאין בביצת החרגול, ובשן שועל, ובמסמר מן הצלוב משום רפואה, דברי רבי מאיר, וחכמים אוסרין אף בחול משום דרכי האמורי. גמרא... משום רפואה דברי רבי מאיר. אביי ורבא דאמרי תרוייהו: כל דבר שיש בו משום רפואה – אין בו משום דרכי האמורי".]), ואולי אפשר ליישב בדרך זו גם את המעשים שבספרי קבלה מעשית.
אין להתעלם גם מן הדמיון הרב שיש בין לחשים וקמיעות שהובאו בספרים אלו, לבין אלו של אומות העולם ^[502]. ואף אירע שהשתרבב לספרים אלו שם מלועזית ^[503]. ב. שושן יסוד העולם סי' שפס (בכתב היד עמוד 164): "לשניים קמיע טוב. צריך לכותבו על קלף כשר בשורה אחת... ואלו הן השמות: אלפא טיטרא גרמתון פון פין און"}}. ג. ספר מפתח שלמה, בתחילת הספר ד"ה תפילה ג: "טטרגרמטון. השקיפה ה' אלוקי אב הרחמן". וכן בחותמות שבספר זה, כפי שהבאתי במאמרי "שאלות בעניין קבלה מעשית לחשים וקמיעות"}}. ואפשר שזהו גם מקור הכינוי "טטרוסיי" שבפרקי היכלות רבתי (פרק יד), רזיאל המלאך (מהדורת תשד דף נג ע"ב), בתי מדרשות (חלק א סדר רבה דבראשית מז), ושם מלאך כזה בתחילת חרבא דמשה ובספר שורשי השמות (לר' משה זכות) סי' י. ובדומה לזה השם "טטרניאל" בספר מפתח שלמה, בכתב היד משנת 1729 (ספריית רוזנטליאנה אמשטרדם) עמוד 11. כפי שהוזכר ב‎פרק צח בכותרת "קמיעות ולחשים"}} ואף כינוייו של אותו האיש ^[504].
למרות כל זאת , היו מהראשונים ^[505]. ספר הרזים (מרדכי מרגליות) עמוד 42: "יותר מכל מחבר אחר השתמש בספר הרזים ר' אלעזר רוקח מרמייזא. בספרו סודי רזיא הוא מעתיק מספר הרזים קטעים מרובים... הרוקח מעתיק את תיאורי שבעת הרקיעים מתוך ספר הרזים... את תיאורי הרקיעים והמחנות של המלאכים הוא מוסר ע"פ רוב בלשונו של ספר הרזים בסיכום בדרך קצרה... ואילו את החלק השימושי, את הפעולות וההשבעות, הוא משמיט לגמרי"}} ומגדולי הקבלה ^[506]. פרדס רימונים (לרמ"ק) שער כ תחילת פרק א: "ובוודאי כל דברי הספר הנחמד ההוא [ברית מנוחה] דברי אלוקים חיים נאמרים ברוח הקודש או מקובלים מפי אנשים גדולים"}}. הקדמת מהרח"ו לשער ההקדמות תחילת חלק ג: "ובעניין ספרי הקבלה האמיתיים הנמצאים אמר לנו מורי זלה"ה [האר"י]... וספר הנקרא ברית מנוחה הוא אמיתי וחיברו חכם גדול בתורה ובחכמה ונאמן רוח וכיסה את דבריו בעומק ונעשה עפ"י נשמת צדיק א' קדמון שנגלה אליו אליהו ז"ל ולמדו"}}. עץ חיים (למהרח"ו) חלק ב שער מג פרק ב אות ו סוף ד"ה ובזה: "ואלו הם הז' רקיעים, שנתבאר בספר הרזים, בסוד המלבוש"}}. מכתב מבעל הלשם (רבי שלמה אלישיב, מגדולי המקובלים בתחילת המאה ה־20): "הגיעני לנכון היום הספר חרבא דמשה אשר שלח לי רום כבודו שליט"א... ואם כי הספר הקדוש הזה אי אפשר להשתמש בו, כי לבד מה שאני נזהר מאוד להשתמש בקבלה מעשיות [מעשית], הנה מובן כי ספר כזה ודאי יש בו שיבושים רבים, אך עם כל זה הנה הוא ספר קדוש ונכבד מאוד והוא ספר נלמד לראותו ולהסתכל בו... "}}. אגרות הראי"ה קוק, חלק א, איגרת קעח: "ע"ד השמות שבפרגמנט, אין בהם כל חדש, ובאחדים נראה להגיה קצת... הדרניאל הוא ג"כ מצוי אפילו במדרשים, ונמצא בספר הקבלה השימושית רזיאל המלאך, בסופו. וכן נמצא שם ג"כ אנסיפיאל, ואולי צריך לנסח כן את אנסיסיאל שבפרגמנט, וההוספה 'אנס' היא הוראת הנצחיות בכפל אמן נצח סלה בר"ת, והיוד להוראת היחש והיחוד. פתחיאל ג"כ נמצא בספר הנ"ל, והכוונה היא ההוויה המתחלת ופותחת פתח לכל המציאות, הכללית והפרטית, המורגשת ומושגת מההברקה של האמונה והידיעה באור האלוקות ועזוזו"}} והחסידות ^[507] שהביאו מספרים אלה, למדו בהם ואף שיבחום. גם בדורנו הדפיסו ספרים עתיקים כאלה כ"ספרי קבלה קדומים" ^[508]. ב. שושן יסוד העולם – "למקובל האלוקי רבי יוסף תירשום זיע"א", "יצא לאור לראשונה לאחר חמש מאות שנה מכי"ק", בהוצאת מכון חכמי ירושלים}}, ליקטו מספרים אלה ^[509]. קדושת יצחק חלק ד עמוד רצד, בכתב היד עמוד קל, מערכת ר סי' ב: "לגברא דייתי בתרך ומשעשע לך... מספר חרבא דמשה"}}. וכן שם עמוד שג, בכתב היד עמוד קלז, מערכת ש סי' ב: "מספר חרבא דמשה"}}. אמת ואמונה (לרב יוסף צובירי, רב ראשי ליהדות תימן בתל אביב יפו והסביבה), תשס"ב}}. ספר הסודות – סגולות החכמה (ר' ישראל מאיר אלמגור), תשע"ד, ליקט לחשים שמות וקמיעות בעניינים רבים. ביניהם: שאישה תבוא אחריך בלי דעתה (עמוד 101), לכבות שריפה (עמודים 118–119), לראות חיצונים (עמוד 120), להיות רואה ואינו נראה (עמוד 127), שיראו בני ביתו גופם בלא ראשם (שם), לידע החולה אם יחיה אם לאו (עמוד 306), להבין אימרת עורב (עמוד 302), להבין דיבור העופות (עמוד 320), לשחק בקלפים ולהרוויח (עמוד 312), להרוויח מיעוט בשחוק (דהיינו בהימורים) (עמוד 355), להתעלם (עמוד 333), קפיצת הדרך (עמודים 374–378) ועוד ועוד}}. הספר זכה להסכמת הרב חיים כהן פרחיה (המכונה "החלבן", שאף כתב שם "מעומק ליבי אברכנו למי שיזכה להחזיק ספר זה אפילו בביתו כקמיע מומחה, בוודאי ה' יעזור להרחיב גבולו הקדושה והברכה בבית ולהגדיל תורה ולהאדירה"), ולהמלצת הרב גמליאל איתן (רב ק"ק תימן אלעד)}}, ומקובלי דורנו אף דנו בדבריהם ^[510]. דברי יעקב (הרב יעקב עדס) סנהדרין לח ע"א בענייני מטטרון סי' ב אות ו: "יש להעיר בזה מספר הפעולות מכת"י מהרח"ו בעמ' רפ"א סוף סעיף רסא שכתב, וז"ל: וקיבלתי כי זה סנדלפו"ן הוא עצמו מטטרו"ן... עכ"ל. וזה לכאורה דלא כהנ"ל..."}}. דברי יעקב (הרב יעקב עדס) סנהדרין סז ע"ב וכן חגיגה טז ע"א בענייני שדים סי' ב ס"ק א: "ומבואר בספר הפעולות למהרח"ו סימנים לידע אם הוא רוח רעה או שד"}}. שיח יצחק (הרב יעקב עדס) עמוד תתתצט ענף ז: "בעניין ניקודו של שם זה מדברי ספר הפעולות למהרח"ו בזה"}}. כך גם בכל הספר קדושת יצחק דן הרב יעקב עדס על קמיעות לחשים ופעולות שבכתבי הרב יצחק כדורי}}. ואי אפשר שכל התמיהות הללו לא נודעו לכל גדולי ישראל שעיניהם בראשיהם .
אכן נאמרו בעניינים אלו כמה תירוצים:
לגבי חששות עבודה זרה, יש שיישבו זאת בכך שספרים אלו הם מלפני מתן תורה, כשעדיין לא נאסרו עבודה זרה בשיתוף ^[511] ופולחן למלאכים ^[512].
לגבי פעולות מזיקות, יש שיישב שספרים אלו לא באו לייעץ לעשות כך, אלא להודיע שפעולות מזיקות אלו מועילות, ושיש אפשרות לעשות פעולות נגדיות על מנת להציל ולבטל את השפעותיהן ^[513]. אלא שיש להקשות מדוע את הפעולות המזיקות פירטו, ואת הפעולות להציל מידן – לא.
עוד יישבו לגבי כל הדברים המוזרים שבספרים אלו, שדברים אלו לא היו בכתב היד המקורי, אלא הם הוספות מהמעתיקים ^[514] או ממינים ועובדי גילולים ^[515]. וראיתי שם השבעה אחת, וזה נוסחה: 'אני פלוני משביע עליך שם הוי"ה בשמות פלוני ופלוני וכו – ואומר אני שזה מינות וכפירה גמורה, וחלילה לזרע ישורון להאמין שיש ח"ו שום כח בעולם שיוכל להכריח את הבורא יתברך, והוא למעלה מכל הכחות, כמו שיסד הפייטן בשיר היחוד, כל שם ולהט לא ינצחוך, ובוודאי הוסיפו זאת עובדי אלילים, וכן הרבה"}}. יש להעיר על דבריו, שמה שהביא מספר פנים מאירות אינו נוגע לענייננו, שהרי הפנים מאירות שם לא דן על ספר רזיאל המלאך שלפנינו, אלא על העתקה לועזית שלו. וכך כתב (חלק א סי' מה): "נשאל אמ"ו פה על ספר רזיאל מועתק בלשונם ככתבם ולשונם והשמות פועלים הפעולות כידוע ספר ההוא מקבלה מעשיות מועתקים אות באות בלשון גוים דרך משל אדני א ד ען יע ועוד לו כל השמות על הגיליון הספר בכתב עברי ואשורי למאות שמות הוי' עם כל השמות אחרים ע"ב ומ"ב וכ"ב וזולתן אין מספר ולפעמים שתי וערב למעלה מן השמות וגם בתוך הספר אין מספר"}}. ובכלל העירו על שיבושים בספרי קבלה מעשית ^[516]. שם סוף פרק ב: "ונאמנה תדע שכל ההשבעות ופעולות אשר תמצא כתוב בכתיבת יד או בדפוס, ומתייחסים בשם המקובלים הראשונים המפורסמים, רובם ככולם מזויפים ומשובשים, כמה מהם נשתבשו ע"י ההעתקות באורך הזמן, וכמה מהם הראשונים בעצמם שיבשו אותם בכוונה, כדי שלא ישתמשו בהם, כמו ספר ברית מנוחה וספר רזיאל וכדומה"}}, ועל טעויות בספרי קבלה מחמת מעתיקים ותלמידים שאינם הגונים, ועוד מעשים זרים שאירעו בהם ^[517]. ועוד כי מהרח"ו לא נתן רשות להעתיק מכתביו לשום אחד וחלה חולי גדול וכבד. וע"י ממון לקחו מבני ביתו ת"ר ניירים ונתנום למאה סופרים והעתיקום במהירות בעוד שלושת ימים וזו סיבה שנית לטעויות ושינויים. וזה שלושים שנה ויותר שיצאו לאור שמונה שערים מסודרים מבן מהרח"ו מ' שמואל ועליהם יש לסמוך אך אין בשערים הנז' מהדורא בתרא כי מהרח"ו ציווה לגונזה בקברו ורבנן קדישי אשר בדור ע"י ייחודים הוציאוה מקברו ברשותו ע"י שאילת חלום ובא ליד מה' יעקב צמח ומה' מאיר פאפירש כ"ץ"}}. מעניין שעל פי מעשה זה, חלק מספרי הקבלה היסודיים הגיעו לידינו ע"י שימוש בקבלה מעשית. הדבר מזכיר את הטענה שיש שטענו שהזוהר נכתב ע"י שם הכותב, דהיינו השבעת קולמוס. וכן כתב ספר יוחסין מאמר ראשון אלף בית סיום ד"ה בחודש: "וי"א שמעולם לא חיבר רשב"י ספר זה, אבל ר' משה [די ליאון] זה היה יודע שם הכותב ובכוחו יכתוב ר' משה זה דברים נפלאים אלה". אריכות בסוגיה זו לעיל ב‎פרק קד}}, שלא נשמעו כמותם בשאר חלקי התורה. ואמנם אי אפשר להכחיש טענות אלו, אלא שאם כן לא נוכל לדון על חשיבותו של ספר על סמך תוכנו, ואף לא נוכל לדעת אלו הם החלקים המקוריים שבו. ועוד, שיש מהמחברים שכתב ידם מוכר לנו ^[518].
לא נוכל להתעלם מכך שלפחות בחלק מהמקרים מוכח שהיו מהרבנים שסברו שאין לערער על כתבים עתיקים שמצאו, גם כשיש בהם דברים תמוהים ^[519]. ובביאור "מראש אמנה" שם כתב: "פעולה זו לא ראינו ולא שמענו מי השתמש בה. ואם היא מצויה באיזה קונטריס כתב יד מתימן, הרי אין בכך לא שטות ולא תפלות"}}. וכבר קדמם הרמב"ם וכתב שרוב העולם טועים בכך שמאמינים לכל דבר שנמצא כתוב בספרים, וכל שכן אם הוא בספרים קדמונים ^[520]. שהדבר שטועים בו רוב העולם, או הכל, מלבד אנשים יחידים, השרידים אשר ה' קורא, הוא דבר שאני מודיע לכם, והוא החולי הגדול והרעה החולה: שכל הדברים שימצאו כתובים בספרים, יעלה על ליבו בתחילה שהם אמת. וכל שכן אם יהיו הספרים קדמונים}}. ואם התעסקו אנשים רבים באותם ספרים, ונשאו ונתנו בהם, מייד יקפוץ דעתו של נמהר לומר שאלו דברי חכמה. ויאמר בליבו: וכי לשקר עשה עט סופרים, ובחינם נשאו ונתנו אלו באלה הדברים?"}}, ובאמת עצם היות הדבר כתוב אינו ראיה אמיתית ^[521].
וזקן המקובלים, הרב כדורי, נשאר על חלק משאלות אלו בצע"ג ^[522].
ובאמת , אפשר שבאזהרות החמורות שלא לעסוק בספרי קבלה מעשית מטעמים רבים , כפי שהביאו רבים ^[523]. ספרים רבים שהביאו טעמים כאלה הובאו בשו"ת וישב הים (ר' יעקב משה הלל, ראש ישיבת המקובלים "חברת אהבת שלום") חלק א סי' יג}} ובראשם מהרח"ו ^[524]. וגם כי המלאכים שבה מיעוטן טוב ורובן רע, ולא עוד אלא שהטוב והרע מתדבקין יחד מאוד לכן אין בו השגה כלל כי אי אפשר להשיג טוב לבדו ולכן מעורבת ההשגה בטוב ורע אמת ושקר, וזהו סוד עניין קבלה מעשית, ולכן אסור להשתמש בה, כי בהכרח יתדבק גם ברע המתדבק בטוב וחושב לטהר נפשו ומטנפה בסיבת הרע ההוא, וגם אפילו שישיג, הוא אמת בתערובת שקר. ובפרט כי אין אפר פרה מצויה וטומאת הקליפות מתדבקות באדם המתקרב להשיג על ידי קבלה מעשית. ולכן שומר נפשו ירחק מהם, כי מלבד שמטמא נפשו יענש בגיהנום, ואף גם בעולם הזה קבלה בידינו כי יעני הוא או זרעו או יחלה בחלאים הוא או זרעו או ישתמד הוא או זרעו. וקח ראיה מדבי יוסף דילארייני ורבי שלמה מולכו שנשתמשו בקבלה מעשית ונאבדו מן העולם, וכל זה לסיבה הנזכרה כי אין טוב בלתי רע. ולא עוד אלא שמכריחין אותן בעל כרחן על ידי השבעות ואז מפתים אותם ומטין אותן לדרכים לא טובים עד שמאבדין נפשם. וגדולה מזו, כי כל דרכי ההשבעות האלו העלימום הראשונים, ואין אנו בקיאים היטב בדרכיהן, וראוי להתרחק מהן בתכלית"}}. עץ חיים (למהרח"ו) שער שמות הקודש, תיקוני התשובה (וכן בשער רוח הקודש (למהרח"ו) דרוש ג תיקון ג): "תיקון המשתמש בשמות הקודש הנקרא 'קבלה מעשית'. יתגלגל תשע פעמים בשלג, ויתגלגל כל גופו ערום מצד פניו ומאחוריו בכל פעם, ויהיו תשעה גלגולים"}}, היה גם משום "כבוד אלוקים הסתר דבר".

שמות קדושים

במדרש תנחומא נאמר שמשה הרג את המצרי בשם המפורש ^[525]. במסע הצלב הראשון סיפרו על יהודי שמסר נפשו על קידוש השם ושחט את עצמו בשם קדוש ^[526]. יש מהמקובלים שכתבו שכל הניסים שנעשו לישראל נעשו ע"י שם מ"ב אותיות ^[527], ויש שכתבו שלולי שמות קדושים לא יצאנו ממצריים לעולם ^[528].
יש מהמקובלים שהביאו את השם שהשתמשו בו בני יעקב להתגבר על כל דבר ^[529], את השם שבו נכנס משה רבינו לפני פרעה ^[530], את השם שהיה חקוק על מטה האלוקים ובארון הברית ובאדרת אליהו ^[531], את השם שהיה חקוק על מצח אהרן הכהן ומטה משה ^[532], את השם שלימד הקב"ה למשה בסיני ^[533], את השמות שמסר משה רבינו ליהושע ^[534], את השם של האורים ותומים ^[535], את השם שבו עבר אליהו את הנהר ^[536], את השם שמסר אליהו לאלישע ^[537], את השם שהיה לירמיה כשהיה בבית הכלא ^[538], את השם שנמסר ליחזקאל ^[539].
באבות דרבי נתן ^[540] ובזוהר ^[541] כתוב שהמשתמש בשם המפורש אין לו חלק לעולם הבא.
בקמיעות ובספרי קבלה מעשית מפורטים שמות רבים מאוד ופעולותיהן השונות של שמות אלו. מיעוטן ככינויים לקב"ה, ורובן כשמות מלאכים. לגבי מקורותיהם של השמות הללו, לא נאמר שניתנו במסורת או ברוח הקודש דווקא, אלא רובם הם ראשי תיבות ונוטריקונים ^[542] של קטעי פסוקים או תפילות ^[543]. לקי – ראשי תיבות: לישועתך קיוויתי ה' (של"ה פרשת וישלח תורה אור אות יז)}}. אבג יתץ... (שם של מ"ב אותיות) – ראשי תיבות: אנא בכח גדולת ימינך תתיר צרורה... (זוהר חדש תיקונים כרך ב דף פה ע"ב)}}. כוזו במוכסז כוזו (זוהר כרך א דף יח ע"ב) – האותיות שאחר "יקוק אלקינו יקוק". בספר שושן יסוד העולם (לר' יוסף תירשום) סי' שמג (בכתב היד עמוד 144) שם זה מכונה "שם בן י"ד אותיות"}}. כוזו אמוכזו כוזו אטה – האותיות שאחרי "יקוק אלקינו יקוק אחד", כאשר האלף לא מתחלפת (קדושת יצחק (הרב כדורי) חלק ב עמוד ער"ה, עמוד צ בכתב היד, מערכת כ סי' כז)}}. טדהד – האותיות שלפני יקוק}}. אזבוגה – סכומו של כל זוג אותיות הוא שמונה}}. והו ילי סיט עלמ... (שם של ע"ב תיבות, מוזכר בזוהר סתרי תורה בראשית קח ע"ב, ברזיאל המלאך אמסטרדם תסא דף מ ע"א, רש"י סוכה מה ע"א ד"ה אני והו) – שילוב של שלושה פסוקים ביציאת מצרים (שמות יד יד־כא "ויסע ויבוא ויט"): האות הראשונה מהפסוק הראשון, האחרונה מהפסוק השני, הראשונה מהפסוק השלישי, וכן הלאה}}. צמרכד – סופי חמשת הפסוקים הראשונים בתורה}}. מצפץ (מוזכר בזוהר כרך א דף כ ע"א) – שם יקוק בא"ת ב"ש (ספר הרוקח הלכות ראש השנה סי' ר, שער רוח הקודש (למהרח"ו) יחוד ב (במהדורת תשמח עמ' עו))}}. כמיל לבד – ראשי תיבות "כי מלאכיו יצוה לך לשמרך בכל דרכך" (סודי רזיי חלק א אות ש)}}. יוהך כלך – סופי תיבות "כי מלאכיו יצווה לך לשמרך בכל דרכיך"}}. לתאר וליב – ראשי תיבות "לא תאונה אליך רעה ונגע לא יקרב באהלך"}}. איבקא יצאי במאי – ראשי תיבות "אל יבושו בי קוויך ה' ה' צ־באות אל ייכלמו בי מבקשיך אלוקי ישראל"}}. אנרנל – ראשי תיבות "א־ל נא רפא נא לה"}}. פאי חתך (שם הפרנסה) – ראשי וסופי תיבות "פותח את ידיך" (פתח עיניים (לחיד"א) ברכות ד ע"ב ד"ה ובאופן)}}. צום הכם – סופי הפסוקים שבמזמור "למנצח בנגינות" (תהילים סז), שנכתבים כקני המנורה בציור הידוע (דהיינו כל פסוקי המזמור חוץ מהפסוק הראשון והחמישי)}}. אנקתם פסתם פספסים דיונסים (שם של כ"ב אותיות) – ראשי תיבות "א־ל נא קרב תשועת מצפיך, פחדך סר תוציאם ממאסר, פדה סועים פתח סומים ישעך מצפים, דלה יוקשים וקבץ נפוצים סמוך ה' מפלתינו (צרור המור במדבר פרשת נשא, והובא במגן אברהם אורח חיים סי' קכז ס"ק ג). והוא יוצא מאותיות "יברכך ה' וישמרך יאר ה'" בחילופי אותיות שונים (חלקם באי"ק בכ"ר, חלקם באח"ס בט"ע, חלקם בא"ב ג"ד, חלקם בא"ל ב"מ, חלקם בא"ת ב"ש) (ספר ציוני פרשת נשא ד"ה עוד, של"ה פרשת נשא דרך חיים תוכחת מוסר אות לב, שורשי השמות סי' קע)}}. עשציי – ראשי התיבות של המילים שאחר שמות ה' ב"שיר למעלות אשא עיני" (תהילים קכא): עושה, שומרך, צילך, ישמורך, ישמור (רזיאל המלאך מהדורת אמסטרדם תסא דף מג ע"א, ספר הפעולות למהרח"ו חלק ג־ב אות קד)}}. בפי בפע עבץ עלש – ראשי תיבות "בן פורת יוסף בן פורת עלי עין בנות צעדה עלי שור"}}. אמד קאד שב עינה בי – ראשי תיבות "אנא מזרעא דיוסף קא אתינא דלא שלטא ביה עינא בישא"}}. כסה בפז (מסוגל לכווין למשא ומתן) – צירוף אותיות "כסף, זהב"}}. נעורירון – בגימטריה "שר פחד" (שושן יסוד העולם סי' א'תשכ"ח, בכתב היד עמוד 496)}}. טפטפיה ("שם המחשבה", "מלאך הממונה על השמירה") – תחילת הפסוקים "טפלו עלי שקר זדים... טפש כחלב ליבם... יהי נא חסדך לנחמני" (תהילים קיט), וכן הוא בגימטריה (193) סופי התיבות "הנה אנכי שולח מלאך לפניך לשמורך בדרך ולהביאך אל המקום" (שורשי השמות לר' משה זכות ערך טפטפיה), וכן הוא בגימטריה "כף ואו זין ואו" (בעל שם טוב פרשת נח אות עב בשם סידור ר' שבתי). בעניין הגימטריה יש להוסיף שכיוון ששמות מלאכים רבים בנויים בצורה זו של הכפלת שתי אותיות והוספת י־ה, כדלקמן, השם המתאים לערך 193 הוא טפטפיה}}. דיקרנוסא (הממונה על הפרנסה) – יש אומרים שהוא יוצא מהפסוקים "והריקותי לכם ברכה עד בלי די" (והריקותי־די) "נסה עלינו אור פניך", ויש אומרים שהוא מהגמרא (פסחים קיא ע"ב) "איסרא דמזוני נקיד שמיה", ופירש רש"י שם "מלאך הממונה לזמן מזונות" (ביאורי האדר"ת לסידור, תפילת ראש השנה, נדפס בישורון חלק יא עמוד תתמ), ויש מי שהעיר שבלטינית המילים דה־קרניס פירושן "של הבשר"}}. הסבריהם של שמות רבים מאוד – בספר שורשי השמות (לרבי משה זכות), ובספר קדושת יצחק (הרב כדורי) חלק א עמודים תרו – תרטז (בכתב היד עמודים ריז – רכח) בכותרת "פסוקים מלוקטים"}}, או שילובים של שמות קדושים מוכרים ^[544]. שהוא שילוב מסורג של השמות יקוק, יקוק בהיפוך אותיות, אד־ני}}.
רש"י הביא טעם לשמות מלאכים ע"פ הלשון ^[545]. וכן הראי"ה קוק ביאר כמה שמות ע"פ הבנת הלשון הרמוזה בהם, ואף הגיה בכמה מקומות מטעמים אלו ^[546]. אדירירון מצוי בתקוני־זוהר, ודרשו אותו ע"פ הוראות 'בי' אדיר בי' ירון', כלומר הרננה האדירה של ההויה, כמו שהפיתגוריים היו אומרים ע"ד ההרמוניאה של המוסיקה הכללית, שוודאי חזיון נצחי הוא בעמקי הרוחניות}}. הדרניאל הוא ג"כ מצוי אפילו במדרשים, ונמצא בספר הקבלה השימושית רזיאל המלאך, בסופו}}. וכן נמצא שם ג"כ אנסיפיאל, ואולי צריך לנסח כן את אנסיסיאל שבפרגמנט, וההוספה 'אנס' היא הוראת הנצחיות בכפל אמן נצח סלה בר"ת, והיוד להוראת היחש והיחוד}}. פתחיאל ג"כ נמצא בספר הנ"ל, והכוונה היא ההוויה המתחלת ופותחת פתח לכל המציאות, הכללית והפרטית, המורגשת ומושגת מההברקה של האמונה והידיעה באור האלוקות ועיזוזו}}. זגנזיאל נראה לנסח זגזגאל, שהוא מצוי הרבה, והכוונה היא ההלבשה החיצונה של כל המהויות הרוחניות והחומריות בכללות המצוי, כמו זג שהוא הפך החרצן הפנימי, ולפעמים מתאים הדבר ג"כ על ההצטיירות של התוכן הפגימי בנגוד להמתודיקה החיצונה, לאותו מ"ד שהפנימי קרוי זג, כמבואר נזיר ל"ד ב', והכל ע"פ העז האלוקי חיי החיים}}. במקום מכורתאל נראה להגיה אכתריאל, המצוי גם בגמרא}}. צב צביב נראה שצ"ל צבצביה, והכונה: צב' מצבאות, שהוא השורש של צבא, כלומר מקור החיל להכוחות וההוויות המרובים שבמציאות, וקשרות הרוחניות עם החומריות והפעול בפועל, והוכפל לכוונה של חיזוק הרושם, וכמו שמכפלת הפילוסופיא את המושגים האוביקטיביים והסוביקטיביים}}. הבהביב ג"כ יותר טוב צ"ל הבהביה, כלומר: כח התביעה למלא כל חסרון ולקבל תמיד שבמציאות..."}}.
רבים־רבים מן השמות הקדושים כוללים כפילות של שתי אותיות, ובסיומם "י־ה" ^[547] או "א־ל" ^[548]. וביאר הראי"ה קוק שההכפלה באה לחיזוק ^[549]. וכבר היה מי שהעיר ^[550] ששמות דומים מוזכרים גם בתלמוד ^[551]. רש"י שם: "בזבזיה מסמסייה כסכסייה – שמות המלאכים, על שם שקורעים וממסמסים ומכסכסים אותו. בז – לשון בזעא"}}.
ויש שמות שהתגלגלו ממקורות אחרים, ונמצאים גם אצל שאר האומות ^[552].
יש מי שסיפר על שמות שהועילו למקשות לילד, והדגיש שהועילו בכל פעם ^[553]. ויגעתי ומיהרתי וחיפשתי ומצאתי וכתבתי לה ועזר לה בע"ה ומייד הועיל ויצא הוולד בחיים ושלום בע"ה ובשה"ג. ומן היום ההוא והלאה כל הנשים הצריכין לכך באותה שעה שולחין אלי ואני נותן להם והועילו בכל פעם בע"ה"}}.
יש שניסו להביא את הגאולה בחוזקה ^[554] ע"י שמות קדושים, ולא עלה בידם. כך סיפרו מעשה ברבי יוסף דילה ריינה, שהיה אדם גדול ובקי בחכמת הקבלה המעשית, ורצה להביא את הגאולה ע"י השבעות מלאכים בשמות קדושים, ולאחר שראה שלא נעשתה עצתו יצא לתרבות רעה, ונתייאש מן העולם הבא, וכרת ברית עם לילית המרשעת ומסר עצמו בידה שתהיה לו לאישה, וסופו שהשליך עצמו לים ומת ^[555]. ועשו השבעה בשם מ"ב ובשם אשר אמר להם אליהו, היוצא מפסוק שרפים עומדים ממעל לו, והשביעו למלאך סנדלפון שיתגלה עתה אליהם הוא וכל סיעתו הקדושים בכח השמות הקדושים..}}. ואחר זאת הגיע רבי יוסף לעיר צידון ושמניחים [?] ויצא לתרבות רעה כיוון שראה שלא נעשתה עצתו, ובפרט ששמע הבת קול הנזכר נתייאש מ העולם הבא, וכרת ברית עם לילי"ת המרשעת, ומסר עצמו בידה ותהי לו לאשה, והיה מטמא עצמו בכל טומאות עד כי בשמות הקודש ושאר שמות והשבעות אשר היה יודע, היה משתמש בהם להרע, והיה משביע רוחין ושדין בכל לילה להביא לו את אשר יחפוץ..}}. והשליך עצמו לים ומת"}}.
וכן רבי שלום שרעבי ^[556], החיד"א ורבי חיים די לה רוזה ניסו לכבוש את המשיח ולהביאו בחוזקה ע"י שמות קדושים, ושמעו בת קול שעדיין לא באה עיתו ^[557]. ויזכירו שמות אלו־ה העצומים וחתומים באוצרות הסוד, אשר לא העזו עד הנה לנושאם על שמתותיהם, עד השתער ליבם בקרבם וקרסוליהם מעדו מחלחלה. פתאום נשמעה בת קול משמים הקוראת 'עת לא תחדלו מהגות רוחכם הלזו וממפעלכם המתפרץ, תמוש התבל ממוסדותיה, עדי תבלה ותאבד, כי חפצכם להחיש דבר אשר לא באה עוד עיתו כפי מועצת ש־די'..}}. כמעט באין נשמת רוח באפם נפלו כולמו על פניהם לשמוע את הקול..."}}.
כמו כן, בתקופת השואה, כמה מבעלי הקבלה המעשית שבירושלים ניסו לעקור את הצורר הרע מקרב הארץ ע"י קבלה מעשית. הם טסו במטוס מעל מערת המכפלה, שחטו שם תרנגולת, וכיוונו שמות וכוונות מיוחדות על מנת שהצר הצורר ינחול מפלה מוחצת ושייעקר מקרב הארץ. מעשה זה לא התקבל יפה אצל כמה מגדולי הרבנים ^[558]. ועכ"פ, גם במקרה זה לא ראינו שהועיל.
הקמיע הנפוץ ביותר בדורנו הוא קמיע ההגנה ליולדת ^[559], שמופיעים בו שמותיהם ואיוריהם של שלושה מלאכים – סנוי סנסנוי וסמנגלף – בדמויות עופות ^[560]. כשברא הקדוש ברוך הוא אדם הראשון יחיד, אמר לא טוב היות האדם לבדו, ברא לו אישה מן האדמה כמוהו וקראה לילית, מייד התחילו מתגרין זה בזה, אמרה היא איני שוכבת למטה, והוא אומר איני שוכב למטה אלא למעלה שאת ראויה למטה ואני למעלה, אמרה לו שנינו שווין לפי ששנינו מאדמה, ולא היו שומעין זה לזה, כיוון שראתה לילית אמרה שם המפורש ופרחה באוויר העולם}}. עמד אדם בתפילה לפני קונו ואמר, רבש"ע אישה שנתת לי ברחה ממני, מייד שיגר הקדוש ברוך הוא שלושה מלאכים הללו אחריה להחזירה, אמר לו הקדוש ברוך הוא אם תרצה לחזור מוטב, ואם לאו תקבל על עצמה שימותו מבניה בכל יום מאה בנים, עזבו אותה והלכו אחריה והשיגוה בתוך הים במים עזים שעתידין המצריים לטבוע בו וסיפרוה דבר ה' ולא רצתה לחזור, אמרו לה אנו נטביעך בים, אמרה להם הניחוני שלא נבראתי אלא להחליש התינוקות כשהן משמונה ימים מיום שיולד אשלוט בו אם הוא זכר, ואם נקבה מיום ילדותה עד עשרים יום}}. וכששמעו דבריה הפצירו לקחתה, נשבעת להם בשם א־ל חי וקיים שכל זמן שאני רואה אתכם או שמכם או תבניתכם בקמיע לא אשלוט באותו התינוק, וקיבלה על עצמה שימותו מבניה מאה בכל יום, לפיכך בכל יום מתים מאה מן השדים, ולכך אנו כותבים שמותם בקמיע של נערים קטנים ורואה אותם וזוכרת השבועה ומתרפא הילד"}}. זהו, ככל הנראה, הקמיע הקדום ביותר שנדפס ^[561]. מקורם כנראה מספר "אלפא ביתא דבן סירא", שאמנם יוחס לנכדו של בן סירא הזקן ^[562] שחיבר ^[563] את הספר בן סירא שהוזכר בתלמוד, אך רבים ערערו על ספר זה, שהוא ספר פסול שמכיל דברי עגבים ^[564], ואין קץ להבליו ^[565], וכל מטרתו להתל ולהלעיג על דברי החכמים ^[566]. ככל הנראה הספר חובר בתקופת הגאונים ^[567], ואינו נכדו של בן סירא הזקן ^[568]. עכ"פ, שמות מלאכים אלו התגלגלו מספר זה אל סידור רש"י ^[569], שימוש תהילים ^[570]. הרשב"א כתב על ספר זה (שו"ת הרשב"א סי' תיג): "ושמוש תלים, שמוסכם ביד גדולי ישראל"}}. יש להעיר שיתכן שספר שימוש תהילים קדם לספר אלפא ביתא דבן סירא}}, שושן יסוד העולם ^[571], מהרח"ו ^[572], ר' חיים פלאג'י ^[573], שם טוב קטן ^[574], שורשי השמות ^[575]. ובדף 73 ע"א בכתב היד ד"ה ולקטנים, הביא נוסח זה לאמירה: "ולקטנים יאמר: משבעית חווה ראשונה בשם שלושה מלאכים ששלח יוצרך להביאך אל אדם הראשון בעלך שברחת ממנו ומצאוך באיי הים במקום שעתידים מצריים לנסוע ורצו להביאך לבעלך או להטביעך ושאלת וביקשת מהם שיניחוך ונשבעת להם בכל מקום שתמצא שמותם וחותמם או צורתם שלא תזיק לא אתה ולא מחנותיך וחברותיך ולא חיילותיך לא לילד ולא ליולדת ותשמרו אותה ואת בנה בשם טפטפי"ה...ובשם סינו"י וסנסינו"י וסמנגלו"ף". וכן צירף שם איור (אחר) שלהם}}, ויש אומרים שגם לזוהר ^[576]. מקדש מלך על הזוהר שם: "ואזדמנן תמן תלת רוחין קדישים. נכתב בצידו: הם ס"נוי סנ"סנוי סמנ"גלף" (ובספר אמת ואמונה לרב יוסף צובירי הביאו בסי' יז)}}. מהרח"ו אף כתב שהשם "סנסנוי" יצא ממילת "אוחזה בסנסיניו" וכך יש לכוון בה ^[577] לקבל אור גדול ^[578], ר' משה זכות ^[579] הוסיף ששמות אלו יוצאים מהפסוק "סמים נטף ושחלת" ^[580]. בספר מפתח שלמה, שמות שלושת המלאכים הללו משמשים לצרכים נוספים – נגד שדים, גנבים, סערה בים ^[581], ובספר הסודות – למנוע פחד ^[582]. הרב יהודה פתיה כתב את שמות אלו בקמיע למטרות רבות ^[583], גם הרב כדורי כתבם בקמיע. הם הוזכרו גם בספרי מקובלי הדור האחרון – קדושת יצחק ודברי יעקב ^[584], שאף דן בכתיבתם המדויקת ^[585]. קדושת יצחק שם עמוד שסט: "בעניין מקומות שכתובים שמות אלו עם ו' בתחילת שם האחרון או האמצעי. אם הוא שינוי בשם או רק ו' החיבור"}}. איוריהם, באופנים שונים, מוכרים לנו רק ממאות השנים האחרונות ^[586]. שורשי השמות (מכתב יד, לרבי ידידיה רפאל חי אבואלעפיה, ראש ישיבת המקובלים בית אל, מהמאה ה־19) דף לו ע"ב, שלושת מלאכים אלה מתוארים באופן אחר}}. בשורשי השמות שם דף 73 ע"א הביא נוסח לאמירה (ולא לתלייה כקמיע), וצירף אליו את איוריהם (אולי: חותמיהם) באופן נוסף}}. ספר רזיאל המלאך, לקראת סוף הספר, בכל הדפוסים: אמסטרדם תסא (דפוס ראשון), וילנא תרלח, גראסוורדיין תשד. יש להעיר שבכל הדפוסים הנ"ל מובאות שתי נוסחאות של האיורים, זו לצד זו}}. הבאתי את איורים אלו במאמרי "שאלות בעניין קבלה מעשית לחשים וקמיעות"}}, ובספר רפאל המלאך יצא בחריפות נגד הדפסתם ^[587]. גלגול קודם של אגדה זו נפוץ ^[588] בקמיעות וקערות־השבעה ^[589] קדומים בהרבה, שבו מלאך בשם סדיריס ^[590] הרג את בניה של אישה בשם סממית, ובאו סוני וסוסוני וסניגלי ^[591], והוא נשבע באלוקים שבכל מקום שהם יוזכרו בו – הוא לא ייכנס ולא יפגע ביולדת ובבנה ^[592]. אריכות בנושא זה במאמר "חמישה קמעות להגנה על קירה מריי ועל העובר שברחמה" (הודפס ב"ארץ ישראל: מחקרים בידיעת הארץ ועתיקותיה", כרך לד, תשפ"א, עמודים 96–99). המאמר עוסק בקמיעות יהודיים שבין המאה החמישית לשביעית, לערך}}.
בדורותינו כמעט ולא שמענו שמשתמשים בשמות, מכמה וכמה סיבות. לכן קשה לבחון במציאות את תוצאות שימושם. אמנם יש מקהילות ישראל שנהגו להזכיר בתפילה לפרנסה ^[593] את השם דיקרנוסא הממונה על כך, ואפשר ללמוד מהצלחתו בבניין אב לשאר שימוש בשמות.
רבים הזהירו מעיסוק בשמות קדושים, ויש מי שהוסיף שאפילו הסתכלות בהם עלולה להזיק ^[594]. אותו הנער המשרת דבק בו דיבוק שהיה לא טוב היה לפניו ר"ל".}}.

במקרא ובתלמוד

מפשוטן של המקראות נראה שמעשה האוב יש בו ממש, שהרי בעלת האוב העלתה את שמואל ^[595], וכן משמע מדברי חז"ל שבתלמוד ^[596]. חגיגה ד ע"ב: "רבי אלעזר כי מטי להאי קרא בכי: ויאמר שמואל אל שאול למה הרגזתני להעלות אתי. ומה שמואל הצדיק היה מתיירא מן הדין, אנו – על אחת כמה וכמה"}}. ואף על פי כן יש שכתבו שאינו אלא הבל ותוהו ודברי כזב והיתול, ולא יקובלו הדברים במקום שהשכל מכחישם ^[597]. ודרך בעלת אוב להביא בן אדם שמדבר מתוך מחבואו בלשון נמוך וכאשר בא שאול לדרוש מאיתה וראתה אותו נבהל וידעה כי למחר יהיה יוצא למלחמה וכל ישראל היו בפחד גדול וידעה מה שעשה שאול שהרג כהני ה' שמה בפי המגיד הדברים הנאמרים בפרשה ומה שאמר 'ויאמר שמואל אל שאול' על מחשבת שאול כי היה חושב כי שמואל היה המדבר אליו... זהו פירוש רב שמואל בן חפני הגאון ז"ל}}. ואמר: אף על פי שמשמעות דברי החכמים ז"ל בגמרא כי אמת היה שהחיתה האישה את שמואל, לא יקובלו הדברים במקום שיש מכחישים להם מן השכל"}}. וכן באוצר הגאונים חגיגה חלק התשובות עמוד 2 מתוך מאמר רבנו סעדיה גאון ז"ל בעניין אשת בעלת אוב בסוף פרשת קדושים ומאמר רבנו האיי גאון ז"ל בעניין אשת בעלת אוב: "נשאל רבינו שמואל בן חפני על הסיפור מן בעלת אוב ואם החייה השם את שמואל באותו מעמד. והשיב על זה בתשובה ארוכה ואמר כי באמת לא החייה אותו, אבל בעלת האוב רימתה את שאול"}}. וכמותו סבר באגרת ההשתקה (לר' יוסף ב"ר יהודה אבן שמעון, תלמיד הרמב"ם) השגה ה (הובאה בספר תורת התחייה עמוד שעה): "אני לא אצא מאשר זכר אותו ר' שמואל בן חפני בזה העניין, והוא שאשת בעלת אוב לא החייתה את שמואל, כי אין לה יכולת על זה... ואמרתי, זאת היא אמונתי בו"}}, ואין ראוי לישראל להימשך בהבלים אלו ולא להעלות על לב שיש תועלת בהן ^[598]. ודברים האלו כולן דברי שקר וכזב הן, והם שהטעו בהן עובדי כוכבים הקדמונים לגויי הארצות כדי שינהגו אחריהן, ואין ראוי לישראל שהם חכמים מחוכמים להימשך בהבלים אלו ולא להעלות על לב שיש תועלת בהן"}}.
כך גם לגבי חרטומי מצרים, שמפשוטן של המקראות נראה שהפכו את מטותיהם לתנינים. ואף על פי כן יש שכתבו שהדבר נעשה באחיזת עיניים ^[599]. רש"ר הירש שמות ז יא: "כל זה אינו אלא 'כזב': אחיזת עיניים, אינו אלא אינוס בינתי של הזולת"}}.
מן המקראות מוכח שאפילו הנביאים לא היו משתמשים בשם ללכת בקפיצה, וכמה נביאים הומתו בלי שביקשו למלט נפשם ממוות ע"י שימוש בשם. וכך הוכיח היעב"ץ שאסור להשתמש בשמות אפילו בשביל להציל עצמו ממיתה ^[600]. וכן יש להוכיח עוד מירמיהו, כי הלוא לא ייבצר ממנו עשוהו כשהוליכוהו אל הבור, וכמה נביאים הומתו בלי שביקשו למלט נפשם ממוות ע"י שימוש בשם. וישעיהו שעשה כן (יבמות מט ע"ב) לא הועיל לו, ונמסר ביד מבקשי נפשו, שכן אמרו חכמים כל המשתמש בתגא חלף. מ"מ הבעיא היא בדיעבד"}}. בעניין זה כתבו בשם האר"י (ילקוט ראובני פרשת חוקת ד"ה בזימנא): "ושאלתי למור"י אם מותר להשתמש בשמות קודש או בהשבעות כמו הקדמונין שהשתמשו להבין ולהשכיל. והשיב מור"י ז"ל כי אותן החכמים הקדמונים היה להם אפר פרה, כמו ר' טרפון, אבל אנו טמאי מתים ואסור (מקובלים בשם האר"י)"}}, גם לדעות שיש אפשרות למעשים כאלה. וכן יש להוכיח מזמני רעב מצור ^[601], שלא בראו בריות לאכילה, ולא השביעו שדים שיביאו מאכלים, ומעיתות מלחמה ורדיפות ^[602] שלא השתמשו בקפיצת הדרך על מנת לברוח, ולא אמרו לחש ליהפך לרואה ואינו נראה, ולא בראו כדמויות גולם להילחם בבבלים וברומאים או לשאר צרכים ^[603]. ברכי יוסף (לחיד"א) אורח חיים סימן נה ס"ק ד: "אדם הנוצר ע"י ספר יצירה העלה מהר"ר צבי אשכנזי בתשובה סי' צ"ג דאינו מצטרף לעשרה... וראיתי במכתב להרב מהר"י ליב כ"ץ בן הרב שער אפרים שהביא ראיה מההיא (גיטין לח ב) דרבי אליעזר דשחרר עבדו ועבר אעשה דלעולם בהם תעבודו. ואם איתא דמצטרף יברא אדם ע"י ספר יצירה, דרבי אליעזר גדול כחו כמ"ש במדרש הנעלם (בזוהר ח"א דף צח ע"א והנמשך)"}}, ולא הרגו את שונאיהם בלחשים. וכן התנאים והאמוראים השתמשו ברופאים וברפואות, ולא בשמות וכו' ^[604]. אם כן אפוא קשה על המעשים שסופרו על אלו שכן נשתמשו בפעולות אלו, וכי אכשור דרי , ושלא להוציא לעז על צדיקים הראשונים .
אף קשה מאותם כותבי ספרי קבלה מעשית עצמם, שגם בזמנם היו צרות שונות ומשונות, ומדוע לא הצליחו למונען.
מפשטן של דברי התלמוד נראה שהיו חכמים שבראו בריות שונות ע"י ספר יצירה ^[605]. אמנם מהמאירי משמע שהיתה זו פעולה טבעית של יצירת בריה שלא מזיווג המין, כמו שנודע בספרי הטבע ^[606]. ויש מי שפירשו שלא בראו בריות ממש, ולא היה מעשה ממש, אלא נראה היה לעיניים, וקרוב היה הדבר מחכמות החיצונות כמו חכמת המכשפות ואחיזת העיניים ^[607]. יד רמ"ה סנהדרין סה ע"ב ד"ה אמר רבא: "מעשה דרבה בר נחמני דברא גברא, יש אומרים על ידי ספר יצירה שמלמדו צירוף אותיות של שם, ואנן מסיימין בה דלא סלקא הא מילתא אלא לצדיקי כדאמרינן לעיל, וי"א באחוזת עיניים, ואינו נראה..."}}.

גולם

בתלמוד לא מפורשת הדרך כיצד לברוא אדם ^[608]. רש"י פירש שהוא ע"י ספר יצירה ^[609]. אמנם לגבי בריאת עגל מפורש גם בגמרא שם: "רב חנינא ורב אושעיא הוו יתבי כל מעלי שבתא ועסקי בספר יצירה, ומיברו להו עיגלא תילתא, ואכלי ליה"}}. אכן יש ממפרשי ספר יצירה שפירטו אופנים שונים כיצד לברוא גולם ^[610]. פירוש מהרח"ו לספר יצירה פרק ב משנה ה ד"ה המובן (במהדורת אהבת שלום תשנ"ח עמוד כז): "המובן מן הנזכר כאן, הרוצה לברוא גולם צריך לצרף כל הכ"ב צירופים כנזכר לפי סדר המבואר בפ"ג ובפ"ד ובפ"ה וכו', האותיות כולם עם שם המפורש בחמישה תנועות שסימנם פיתוחי חותם ועם השבא, כנזכר הטעמים ברזיאל (בספר רזיאל) על סוד השבא... ויגלגל תחילה פרצוף אחד עם כל האותיות המחוברים אליו עם הי' כזה: ‏אֻיֻ ואח"כ אֵיֵ ואח"כ אָיָ ואח"כ אִיִ ואח"כ אֹיֹ ואח"כ עם השבא עד תשלום פרצוף א' עם הי' (ואח"כ עם הה' ראשונה), ואח"כ עם הו' ואח"כ עם ה', וכסדר הזה לכל האותיות של שאר כ"א פרצופים..."}}. פירוש המאור הקטן על ספר יצירה פרק ב משנה ב (במהדורת באר אליהו תשע"ה עמודים צז־צח): "וכדי לשמח ליבך הטוב הנני מעתיק לפניך מש"כ אצלי מספר כתב יד ממו"ר הגה"ק רבי נפתלי כץ זלה"ה וז"ל: לעשות אדם גולם, קח חומר בחצות ליל ד' של שבוע, ד' שעות בלילה בחודש ניסן, וייטול את החומר שלא יראה שום אדם. וילך יחידי בלילה ולא יראה בפני מזיקין. ואחר כך יבוא אל ביתו ויניחו בזווית הבית לערך ב' שעות. ואחר ב' שעות יקח החומר ויעשה חתיכות קטנות, דהיינו על הראש חתיכה אחת גדולה ועל הידיים ב' חתיכות גם כן, ועל הגוף יניח גם כן חתיכה גדולה, וזה לא יעשה גם כן כי אם בלילה יחידי ושני עומד עליו לשרתו. וייקח ב' חתיכות קטנות על העיניים וב' על האוזניים וחתיכה אחת על החוטם ויכתוב אב גד הוז וכו' עד ת בכתב אשורי גדולים ושרטוט ולקדש הקולמוס. וילך למקווה ויצום באותו היום ולא ידבר שום דבר כלל באותו היום. וידליק נר בבית אפילו כל היום. וילמוד קודם הכתיבה בספר יחזקאל במרכבה. ואחר כך יכתוב הא"ב וכו' ויכתוב בלא מנעלים, ובאימה וביראה. ואחר כך יחתוך כל אות עם הקלף שיהיה כל אות מופרד מחבירו. וייתן א"ב בחתיכה של ראש, ג"ד יתן בב' חתיכות ידיים, ה"ו יתן ברגליים, ז"ח בעיניים, ט"י באוזניים, כלמ"ם בחתיכת החוטם, והנשארים מהאותיות יתן בחתיכה של הגוף. ואחר כך ידביק חתיכת החומר ויאמר מזמור צ"ח ומזמור ק"ט. ואחר כך יאמר משביע א"ע [אני עליכם] שמות הקדושים היוצאים מהפסוקים אלו, שיעמוד אותו האיש מהחומר, והשמות הם ידועים לבעלי הקבלה, ויאמר ג' פעמים כך. ואחר כך שיעמוד האיש הנ"ל ורוצה שישמש לו, יאמר דווקא בטעם גדול, דהיינו לך אל פלוני למקום פלוני וקח דבר פלוני ותבוא אלי בלי איחור. וזה יעשה בלילה ששייך ליום שישי ולמוצאי שבת. ואם יאמר עליו זה השם הַוָדֹ חֹטֹת וימות. ולא יעשה כי אם לצורך. עכ"ל"}}, ויש מהם שאף סיפר על ניסיון כזה ^[611]. יש להעיר שלא מסופר שם שלאחר מכן עשו את הפעולות הללו כסדר הנכון והצליחו לברוא ברייה}}. ר' חיים מוולוז'ין אף כתב שאינו דבר גדול ופלא כל כך לברוא גולם ^[612]. עכ"פ, במשך הדורות היו גדולי ישראל שהיו במצבים קשים ולא בראו גולם, אע"פ שהיה יכול להועיל להם.
לגבי המעשה שיוחס למהר"ל מפראג על יצירת גולם, והמעשים הרבים שיוחסו לגולם זה ^[613] בספר "נפלאות מהר"ל" ^[614], כבר כתבו רבים שלא היה ולא נברא ^[615]. נר באישון לילה (הרב שלמה אבינר), ערך גולם מפראג (עמודים 80–81): "זמן קצר לאחר לאחר פרסום הספר [נפלאות מהר"ל] הוכח שאינו אלא המצאה ספרותית של ר' יודל עצמו"}}, ומדובר בבדיה שנדפסה שלוש מאות שנה לאחר מותו של המהר"ל ^[616]. הספר "נפלאות המהר"ל" נדפס בשנת ה'תרס"ט. ספר זה יצא לאור ע"י הרב יודל רוזנברג (מחבר ספר "אומר ודעת" ובו שו"ת יביע אומר), ויוחס – ע"פ המפורש בשערו – לגאון הגדול מוהר"י כ"ץ, חתנו של המהר"ל. רבים הוכיחו שייחוס זה בדוי, כדלעיל}}. גם הסטייפלר פקפק באמינות מעשה זה ^[617]. ויש מי שהוכיח שהיו מקורות קדומים יותר למעשים אלה, אלא שפירש שהגולם לא היה אלא אוטיסט, ועל פי זה ביאר פרטים רבים במעשיות אודותיו ^[618]. אמנם הרבי מלובביץ' האמין במעשה זה כפשוטו ^[619]. הקושיות שבהמצו"ב על הס' הנ"ל [נפלאות המהר"ל] – אין נוגעות כלל בהעיקר, כי מכו"ו עשיריות שנים לפני ההו"ל של הס' הנ"ל, הי' מפורסם בתוך בנ"י שהמהר"ל עשה גולם, ואפילו – אצל האינם יהודים. ויעיין בהספרים בהספריות"}}.
ישנו מעשה נוסף, ברבי אליהו בעל שם מחלם, אב בית דין ^[620] מתחילת תקופת האחרונים ^[621], שדבריו הובאו בשו"תים ^[622]. ע"פ מעשה זה, רבי אליהו בעל שם יצר אדם ע"י ספר יצירה, כמסופר בשו"ת חכם צבי ^[623], בשו"ת שאילת יעב"ץ ^[624]. אגב אזכיר כאן מה ששמעתי מפה קדוש אמ"ה ז"ל מה שקרה באותו שנוצר ע"י זקנו הגראב"ש [הגאון רבי אליהו בעל שם] ז"ל כי אחר שראהו הולך וגדל מאוד נתיירא שלא יחריב העולם על כן לקח ונתק ממנו השם שהיה דבוק עדיין במצחו וע"י זה נתבטל ושב לעפרו. אבל הזיקו ועשה בו שריטה בפניו בעוד שנתעסק בנתיקת השם ממנו בחוזקה"}} ובשם הגדולים ^[625]. גולם זה סייע לרבי אליהו להציל יהודים רבים מעלילות דם וגזירות רעות ^[626]. אכן רבי אליהו בעל שם התפרסם כבעל קבלה ובעל מופת ^[627], וספרו "תולדות אדם" מלא בקמיעות ולחשים, ביניהם להציל מפני מכשפות שמחליפות את הילדים ^[628]. שם סי' פ: "קמיע ליולדת שהיא עלולה [דהיינו, שמצוי שהדבר קורה לה] שמחליפין בנים בלידתה שקורין בנעמין, הן מחמת לילית ומחלת, או מחמת נשים מכשפות שיש להם שליטה להחליף הבנים"}}. שם סי' צט: "וגם טוב לאשה שמחליפין את ילדיה בלידתה שקורין בנעמין. אמנם לבנעמנש וכו'"}}. שם סי' קד: "שמירה ליולדת שהיא עלולה שמחליפין את בניה שקורין בנעמנש"}}. שם סי' קלט: "ליולדת שלא יזיקו שום כשפים, אפילו בזמן שליטות המכשפות, כידוע שלפעמים יש להם שליטה שמחליפין את הילדים, כמעט אין אחד ניצול או מיעוטים ניצולים"}}. אגדות כאלה, על מכשפות או פיות שמחליפות ילדים אמיתיים בילדיהן שלהן, היו מצויות אצל אומות העולם באירופה. ע"פ אמונותיהם, בנה של הפיה מכונה "משתנה", "מחליף", או "גולם". היו דרכים לזהות ילד כזה, וכן דרכים שונות לגרום לפיה להשיב את הבן המקורי. מאגדה זו אף התגלגל הכינוי "ילדי הפיות" לילדים אוטיסטים, שכביכול הם בניהן של פיות שהוחלפו}}, קמיע "שאטור ^[629]" ועוד. כמו כן, בספרו מסופר עליו שראה מאה אלף מכשפים והרגם בעזרת שם קדוש ^[630]. ע"כ אם אירע ח"ו מקרה להילד אזי יש לזכור את השם הנורא הנ"ל שני פעמים על הילד ואזי ישוב לאיתנו הראשון. אמנם אם כבר עברו שנים עשר שעות שנחלף שוב אין תקנה, ודבר זה מסורת בידינו מרבותינו"}}.
ברור שבתקופות של עלילות דם וגזירות רעות, היתה תועלת ביצירת גולם בדרכים נסתרות , או עכ"פ בכך שהגויים יאמינו בכך ויחששו מפניו.
יש לציין שכשם שמעשי שדים כישופים וקמיעות נפוצו גם אצל אומות העולם, כידוע, כך גם מעשים אודות יצירת גולם נפוצו גם אצלם ^[631].

חלומות

בתלמוד האריכו בכללי החלומות ובהטבתם, בתיאורי חלומות שונים ובפתרונותיהם ^[632]. ואמרו שהחלום אחד משישים לנבואה ^[633]. תוספות נדרים ח ע"א ד"ה צריך: "שחלום הוי כעין נבואה"}}. ויש שנקטו לגבי חלום את הלשון "נבואה קטנה" ^[634]. וכן סופר על גדולי האמוראים שביקשו פתרונות לחלומותיהם ^[644].
בתקופת האחרונים היו שתיארו ופירטו בספריהם חלומות שחלמו: ר' חיים ויטאל ^[645], האדמו"ר השני מקומרנה ^[646], רבי צדוק הכהן מלובלין ^[647].
יש מי שכתב שבשעת השינה הנשמה משגת השגות נפלאות ונוראות ע"י עליית נשמה בישיבה של מעלה ^[648]. ועוד כתב, שחלומותיו של בעל מרה שחורה צודקים יותר ^[649].
בשם האר"י כתבו שכאשר ילד שׂוחק בשנתו, הרי זה סימן שלילית שׂוחקת עמו, ויש לגרשה, לפי שבידה להרוג הילדים בכל זמן שתרצה ^[650]. כמו כן האר"י פתר חלומות ^[651].
יש להעיר שגם גדולים שבגדולים לא תמיד ידעו להבין נכון את כוונת כל פרטי החלומות ^[652]. רש"י שם: "הבוא נבוא – והלא אימך כבר מתה. והוא לא היה יודע שהדברים מגיעין לבלהה, שגידלתו כאימו"}}.
מאידך, אמרו בתלמוד ^[653] שאין מראין לו לאדם בחלומו אלא מהרהורי ליבו ^[654] שהרהר ביום ^[655], וכן אמרו שכל החלומות הולכין אחר הפה ^[656]. וכן בירושלמי (מעשר שני פ"ד ה"ו): "כל החלומות הולכין אחר פתרוניהון"}}, ויש שמראים לאדם חלום שאינו אמיתי כדי ליישב את דעתו ^[657], ולעניין הלכה אמרו, דברי חלומות לא מעלין ולא מורידין ^[658]. ובעניין הטבת חלום דקדקו לומר שיעשה זאת מי שנפשו עגומה דווקא ^[660]. בספר שער השמיים ^[661] ביאר שעניין החלומות הוא פעולת הכח המדמה ^[662], והביא שסיבת החלומות טבעית ולא אלוקית ^[663]. בדורות האחרונים יש מי שכתב שיש מטרה לחלום, אלא שהיא טבעית, והיא לגלות לאדם את הרהורי ליבו הצפונים בתת־הכרתו על מנת לעוררו לתשובה ^[664], שיראה שגם בעוסקו בתורה רוב היום ככולו, לא נמלט ממחשבות זרות ^[665].
ספיקות בענייני היחס לחלומות מוזכרים גם בדברי אחד הראשונים, שסיפר על אדם אחד שחלם שהציבור חייבים להתענות, ולבסוף התברר שאותו אדם לא היה פרקו נאה. ומאידך, אדם אחר בא ואמר לגזור תענית בגלל חלום שחלם, ולא חששו לדבריו, ואכן באה גזירה ונתחרטו על שלא חששו לדבריו ^[666]. ומה שהזקיק הרב ז"ל לזה הוא מה שאמר לנו כי בכלינסיה עיר מולדתו בא לו קודם הגזירה שלמה מטיש ואמר לו לגזור תענית לפי שהיה רואה [בחלומו] שריפה גדולה בבית הרב ז"ל. ולא חשש לדבריו כלל. ונתחרט על זה, בראותו כי בא החלום ברוב עניין"}}.
גם בדורות האחרונים היתה מחלוקת ביחס לחלומות, כאשר אחד מגדולי המקובלים הביא חידוש והדגיש שכל זה נאמר אליו בחלום ^[667]. כל זה נאמר אלי בחלום בקיצור נמרץ, כי המדבר אלי היה בוש ונכלם להרחיב הדברים. גם אמר אלי כי מיום שאירע ביטול זה עד היום הזה לא נתגלה עוד ענין זה לשום אדם מעולם, לא בהקיץ ולא בחלום כי היה בוש להגיד עניין זה הביטול. ובפירוש הדבר הזה יותרו כל השאלות מעל עבד ה' ועל משיחו נעים זמירות ישראל"}}, וכנגדו כתב אחד הפוסקים שדבריו הם הבל ורעות רוח שקר וכזב, וחלומות שווא ידברו, וחלום ע"י שד הוא ^[668].
אין עוד סוגיה כמו סוגיית החלומות, שיש בה מימרות כה סותרות בדברי התלמוד עצמם. בעניין זה, יש שחילקו בין מיני חלומות שונים שחלקם אמיתיים וחלקם לא ^[669], יש שחילק שאם הרהר בדבר ביום אין משגיחין בחלום ^[670]. אמנם ע"פ הבנת המכתב מאליהו דלעיל, שההרהורים המשפיעים על החלום אינם דווקא אלו שהאדם מודע להם, אלא גם אלו הצפונים בתת־הכרתו, נשמט חילוק זה}}, ויש מי שכתב שחז"ל עצמם הסתפקו בעניין זה ^[671].

הפולמוס אצל רבני גרמניה

מחלוקת ביחס לחלומות נתעוררה בדורות האחרונים בין רבני גרמניה. הרב משה פינחס אלחנן ^[672] וכסלר פרסם את קונטרס "דבר אזהרה לישראל ^[673]. בשנת תשנ"א יצא בתרגום לעברית (וממנו הובאו הציטוטים דלקמן)}}", בו הקדים שמטבעו אין הוא סומך על חלומות, אך מחמת שכבר אירע לו שחלומותיו נתבררו כאמיתיים ^[674]. אע"פ שהנני בעל חשיבה קרה ואיני מאמין בחלומות, תופעות אלה ורבות אחרות מסוג זה גרמו לכך שהפסקתי להיאבק בשכלי הקר והפילוסופי במראות אחדים שנשאו עליהם את החותם של הבלתי־רגיל, אלא לקחתי אותם לליבי... אין לי מנוס מן המחשבה כי תופעות אלה, שאין להכחיש שהן יוצאות דופן, באו לבשר לי כי חובתי היא לפרסם את המראות הבאים, כדי שאיש זה או אחר יחזור בתשובה לפני שיהיה מאוחר מידי... מה עוד שחלק מן החלומות כבר התגשם"}}. דבר אזהרה לישראל עמוד 35: "לצערי כבר התגשם לעיני חלק מחלומות אלה"}}, שינה את טעמו והחל להאמין בהם. הוא גם ביאר את החילוק בין חלום טבעי לבין חלום שיש לגביו הוכחה ברורה שמעורב בו כח עליון ^[675]. אם כאן יופיע בחלום מרכיב שכזה, יהיה הדבר הוכחה ברורה שמעורב כאן כח עליון, המשתמש בתופעות הטבעיות כבכלי, ושהגורמים הנתונים הם עושי רצונו"}}, והסתמך אף על הסימנים שנתנו חז"ל לחלומות העומדים להתגשם ^[676]. בהמשך דבריו פירט, בין השאר, על חלומות שאותם פירש ששנאת ישראל תתפשט כסערה נוראה על רוב ארצות אירופה, בהן רומניה הונגריה ואוסטריה, כאשר היא תדבק קודם כל בגרמניה. והוסיף שֶאל ליהודים להשלות עצמם בתקוות שווא שיוכלו להגיע לשוויון זכויות, ומוטב שיעלו לארץ ישראל ^[677]. פעם אחרת ראיתי בחלום במזרח, בקרבת רומניה, סערה נוראה, ומשם התפשטו העננים השחורים והמאיימים מסביב, לעבר רוב ארצות אירופה. ואולם הם הקדימו לבוא לגרמניה עוד לפני שפגעו בהונגריה־אוסטריה. דבר זה היה מוזר בעיני וחשבתי, תוך כדי חלומי, כי פשר הדבר הוא, שרוח זו של שנאת ישראל, שמקורה ברומניה, עומדת להתפשט גם למדינות אחרות ותדבק קודם כל בגרמניה, לפני שתחדור למקומות אחרים"}}. יש לציין שהקונטרס נדפס ^[678] עשרות שנים לפני עלייתו של הצורר מגרמניה ^[679].
על כל פנים, כנגד קונטרס זה יצאו רבנים רבים, ובראשם הרש"ר הירש שכתב ^[680] בחריפות שאין להסתמך על חלומות לצורך החזרה בתשובה, ושאדם המנסה לשכנע את הציבור בדרך זו, הינו באופן כמעט ודאי, או חולה נפש או רמאי פשוט ^[681]. מי שמתהלל אפוא בימינו בגילויים נבואיים, יכול וצריך להחשב, באופן כמעט ודאי, או לחולה־נפש או לרמאי פשוט הרוצה לעשות הון מאמונותיהם התפלות של אנשים אחרים, תוך חישובים אנוכיים"}}. עוד הוסיף, שהסתמכות על חלומות עלולה להיות לרועץ ליהדות ולשכל הבריא ^[682].
כמו במעשים נוספים בתחומים על־טבעיים, מה שנראה בתחילה כראייה ניצחת לכוחות נסתרים, מקבל לאחר העיון הסבר טבעי יותר.
הקונטרס אמנם נדפס עשרות שנים לפני שעלתה ההשמדה בדעתו של הצורר, אך באותה תקופה נתפרסמו כתבי שטנה נגד היהודים, באופן שלא היה מוכר קודם לכן ^[683]. מרבית היהודים סברו כי מדובר בתופעה חולפת..."}}. שמו המלא של הקונטרס אף מתייחס לרדיפות היהודים באותה תקופה ^[684]. מחבר הקונטרס עצמו מיצר על החלשות הגעגועים למקדש, והדגיש שתמיד פגעו בנו אסונות כאשר נעלמה מטרה זו מעינינו. הוא אף מיצר על החלשות שמירת הדת ועל ויתורים לרוח הזמן ^[685]. כל אחד חטא. גם חסידי הרפורמה וגם חסידי האורתודוכסיה ביהדות לא נמנעו די הצורך מן המגע עם עגל הזהב של תקופתנו. גם פה ושם נעשו ויתורים גדולים לרוח־הזמן..."}}. הוא כותב בפירוש על הסערה האנטישמית בגרמניה וברומניה ^[686], על עלילות כנגד היהודים ^[687], על לחץ כלפי היהודים להגר מגרמניה ^[688], ועל השינוי שהוא רואה בסגנונה של שנאת היהודים, שהמירה עצמה משנאת היהדות אל שנאת הגזע היהודי, שהיא לדעתו נוראה ומאיימת עוד יותר ^[689], ושהיא עולה על כל גילויי הרשעות שבעבר ^[690]. רוצים לעקור את 'האלמנט השמי'..."}}. בנוסף לכל אלה, להבדיל בין הטמא ובין הטהור, גם היסטוריון שאינו יהודי ^[691], חזה באותן שנים ואף מעט קודם לכן ^[692], את התגברות השנאה באירופה כלפי יהודים, את ביטול החוקים שהגנו עליהם, ואף הוסיף שגרמנים יעדיפו לגרש את היהודים מארצם, וששנאת יהודים יכולה להתפרץ בפתאומיות ^[693]. אם כן אפוא אין ראיה מוחלטת שיש בדבר חלומותיו של הרב וכסלר יותר ממה שאמרו, שאין מראין לו לאדם בחלומותיו אלא מהרהורי ליבו ^[694], כטבעו של עולם.
ומאידך, היה גם מחלומותיו שלא נתקיים ^[695].
מעלתו של מחבר "דבר אזהרה לישראל" אפוא לא היתה בדרגת נביא, אלא בדרגה העדיפה ממנה, היא דרגת החכם שניתנה לו הנבואה ע"י חכמתו ^[696]. אמר אמימר: וחכם עדיף מנביא, שנאמר: ונביא לבב חכמה, מי נתלה במי? הוי אומר: קטן נתלה בגדול"}}. שבעיני חכמתו ובמבטו החודר על עומק המציאות, הצליח לזהות את סימני שורשי הסכנה, והרהר בהם בתוככי ליבו עד שזכה שהראו לו את הרהורים אלה בחלומו.

שאילת חלום

בתנ"ך מוזכרת שאילת חלום במקום אחד, ששאול שאל בה' גם בחלומות, ולא ענהו ^[697].
רב האי גאון נשאל על כך שהעידו על כמה זקנים וחסידים שעוסקים בשאילת חלום ורואים חלומות מופלאות כמו נבואה ^[698], והשיב שדבר זה רחוק, והוסיף שיש אנשים שניסום פעם ושתיים ולא עלה בידם ^[699]. ויש אנשים שחלומותיהם חדין וברורין כששואלים שאילת חלום מחלומות אחרים, ויש עתים שהתשובה ברורה ופעמים שהיא מסותמת ופעמים שאין תשובה אלא יהי פחד על השואל. צא וראה מה כת' בשאול (שמואל א כח, ו) ולא ענהו ה' גם בחלומות גם באורים גם בנביאים, כי דברים יש בחכמת הקדוש ברוך הוא שאין מגלין לבשר ודם, וכבר כתבנו שלושה ארבעה פנים ממה שידענו בשאילת חלום}}. אבל זה שאמרתם לכל אחד צורה ידועה בעל חלום שיבוא אליו לזה זקן ולזה בחור, שמענו כי היה כן אבל אנו לא ראינו זאת ולא אמר לנו מי שראה כן, וראינו נוסחים שיש בהם כן ואמרו לפנינו אנשים כי ניסום פעם ושתים ולא עלו בידם"}}.
המאירי כתב ששאילת חלום יכולה להועיל בעזרת כח הדמיון, שיזדמן לדמיונו פתח למבוקשו, אלא שלא סומכים עליו, שדברי חלומות לא מעלין ולא מורידין ^[700]. ומ"מ כל שמוצא כח דמיונו חזק ופועל צדק ומרבה במחשבתו סמוך לשינה ומתקן כל מחשבותיו לעניין אחד, כדי שיישן מתוך אותן הדברים עד שיזדמן לדמיונו פתח במבוקשו – לא ראינו מי שפקפק בה, וזהו הנקרא שאילת חלום, וכמה חסידים נשתמשו בה אלא שלא היו סומכים עליו, שדברי חלומות לא מעלין ולא מורידין כמו שהתבאר"}}.
בספר רזיאל המלאך הוזכרו דרכים שונות לשאילת חלום ^[701]. שם דף נד ע"א: "שאילת חלום בדוק ומנוסה. רחוץ ידיך טהור ומשח ידך השמאלית במי חבצלת וכתוב עליה כך: 'אתון מלאכיא קדישא... בואו והגידו לי כל שאלתי בפירוש, כמו שהגדתם ליוסף פתרון החלום....'"}}. שם: "שאילת חלום בדוק ומנוסה. צום ג' ימים בטהרה ובענווה ויראה ותלבש בגדים נקיים לבנים ותתנקה מכל טומאה וטהר עצמך ג' ימים יום שני יום שלישי ויום רביעי, ואל תאכל עד יום חמישי, וליל חמישי הדלק נר בביתך ותשכב על עפר בחצי ביתך ופניך יהיו לאור הנר ותדבר שאלתך ובקשתך, והשביע אותו 'אשביעך בשם המפורש היושב בעובי שמיים העליונים שתבוא אתה בזה הלילה...'"}}, וגם האבן עזרא הביא זאת בשמו ^[702]. גם רבינו בחיי הזכיר שם מומחה לשאילת חלום ^[703].
אחד מבעלי התוספות ^[704] חיבר את הספר שו"ת מן השמיים, ובו שאלות רבות ותשובותיהן כפי שנגלו לו בחלומותיו. גדולי הפוסקים הביאו מדבריו, אך מאידך חלקו עליו בכמה מקומות. יש מי שהקשה מדרכו של בעל שו"ת מן השמיים, על השיטה שאין להתחשב בחלומות שהרהר בעניינם ביום, שהרי לדבריהם, כיוון שהיה שואל לכתחילה, אין לך מהרהר בדבר גדול מזה ^[705]. ויש מי שכתב עליו "כבוד אלוקים הסתר דבר " ^[706].
המגיד של רבי יוסף טאיטאצאק ^[707] פירט לו אופן לשאילת חלום ^[708]. מייד יבוא אליך לדבר תשובת שאלתך תשובה אמיתית כמלאך ממש בדיבור שהוא בכוחו להשיג"}}.
מהרח"ו, גדול תלמידי האר"י, פירט אופנים שונים לשאילת חלום ^[709]. שם עמוד רעו סי' קנב: "שאילת חלום בדוק ומנוסה"}}. ואף המהדורא בתרא לספריו הוצאה לאחר מותו מקברו ע"י ייחודים ברשותו ע"י שאילת חלום, אע"פ שבחייו ציווה לגונזה בקברו ^[710]. ועוד כי מהרח"ו לא נתן רשות להעתיק מכתביו לשום אחד וחלה חולי גדול וכבד. וע"י ממון לקחו מבני ביתו ת"ר ניירים ונתנום למאה סופרים והעתיקום במהירות בעוד שלושת ימים וזו סיבה שנית לטעויות ושינויים. וזה שלושים שנה ויותר שיצאו לאור שמונה שערים מסודרים מבן מהרח"ו מ' שמואל ועליהם יש לסמוך אך אין בשערים הנז' מהדורא בתרא כי מהרח"ו ציווה לגונזה בקברו ורבנן קדישי אשר בדור ע"י ייחודים הוציאוה מקברו ברשותו ע"י שאילת חלום ובא ליד מה' יעקב צמח ומה' מאיר פאפירש כ"ץ"}}.
בספר לדרוש אלוקים, מן האחרונים ^[711], האריך בענייני שאילת חלום ^[712], התנאים הנצרכים לה ^[713], וליקט דרכים רבות לעשות זאת, עם שמות קדושים שונים ואופנים שונים ^[714]. והזהיר שאם עשה שאילת חלום וח"ו לא עלתה בידו, אל ייתן מום בקדושים ח"ו, ואם ריק הוא – מכם ^[715]. ומעשה בתלמיד אחד ירא שמיים הרבה, ועשה שאילת חלום כדבעי וכדחזי ולא נענה, ושאל לרבו על מה הסיבה שלא נענה, אמר לו: ואם ריק הוא – מכם. כדרשת רז"ל, דוק ותשכח. פשפש ומצא עביט של מי רגליים מלא תחת מיטתו והוא לא ידע בו"}}.
גם הקדושת יצחק הביא דרך לשאילת חלום ^[716].
ספר חסידים הזהיר שלא לעסוק בשאילת שלום, כיוון שיגרום בכך למזיקין להתגרות בו ^[717].
ויש מי שפירט השבעה לראות בחלומו את מקומו בגן עדן ולדבר שם עם הצדיקים ^[718].
יש מי שכתב שעניין שאילת חלום הוא ראיה ניצחת להישארות הנפש, שהרי חלום כזה פועל משום שהנשמה נצחית ואלוקית, שאם לא כן, מי נתן הכח הזה לגוף ^[719].

בזמננו מהות החלום מוסברת באופן טבעי, שכן ידוע לנו שבזמן החלום ישנה פעילות באזורים מסוימים במוח. אלא שאין הוכחה מכך שאין סיבות רוחניות לפעילות טבעית זו.

קדושה

במקומות רבים המקרא וחז"ל משתמשים במושג "קדושה". הן לגבי הקב"ה ^[720], הן לגבי עם ישראל ^[721], הן לגבי מקומות ^[722], הן לגבי בני אדם ^[723]. הן כמציאות ^[724] והן כציווי ^[725]. דברים כג טו: "והיה מחניך קדוש"}}.
מכל המקומות עולה שמשמעותו של הדבר הקדוש היא שהוא נעלה. אלא שלגבי פירושה המילולי של הקדושה, ישנן דעות רבות: דבר המובדל ומופרש ^[726]. רש"י דברים כב ט: "כל דבר הנתעב על האדם, בין לשבח כגון הקדש, בין לגנאי כגון איסור, נופל בו לשון קדש, כמו (ישעיה סה, ה) אל תיגש בי כי קְדשתיך"}}, התמסרות מוחלטת ^[727], קירבה לקב"ה ^[728], המתגלה מתוך התורה ^[729]. ויש מי שכתב שאין אפשרות להגדירו כי הוא עומק העומקים ^[730].

טומאה

מהכוזרי מהחינוך ומרבינו בחיי משמע שהטומאה היא מציאות שמשפיעה אף על עניינים גשמיים, וכתבו שהיא גורמת להרגשת כובד, להפסדת פנינים ויינות, לבלבול הנפש ^[731], לחולי הנפש, לקלקל קצת את מעיינות השכל ^[732]. ואל תתמה בהתקלקל השכל בעניינים הגשמיים אף על פי שאינו מינו, כי מפני שיתופה של נפש עם הגוף יארע לה כן על כל פנים. ואם כן אנחנו בני איש, בעניות דעתנו, לא נדע הנפש ומהותה, ואיך נלאה לדעת רפואתה או מחלתה מדרך החקירה, הלא לרופאים אין תחבולה ברפואה עד הכירם עיקר המחלה, ועל כן בכל הרחקות הטומאה שיבואו בתורה אין לנו לחטט אחר שורשיהן, עד בואנו אל תכלית הידיעה בענייני הנפש, לדעת מהותה ומוצאה ומובאה}}. והבן זה ודעהו, כי בו נמצא קצת תשובה על כל שרשי מצוות הטומאה והטהרה"}}, לפגוע בכוחן של אבנים יקרות ^[733].
אמנם הרמב"ם כתב שהטומאה היא מכלל החוקים, וכן הטבילה מן הטומאה, שאין הטומאה טיט או צואה שתעבור במים, אלא גזירת הכתוב היא והדבר תלוי בכוונת הלב ^[734]. ואעפ"כ רמז יש בדבר כשם שהמכווין ליבו לטהר כיוון שטבל טהור ואף על פי שלא נתחדש בגופו דבר כך המכווין ליבו לטהר נפשו מטומאות הנפשות שהן מחשבות האוון ודעות הרעות, כיוון שהסכים בליבו לפרוש מאותן העצות והביא נפשו במי הדעת טהור"}}. וכן כתב שהרחקת הטמאים מן המקדש, מטרתה העיקרית ^[735] שיהיו רק מעטים שיוכלו להיכנס למקדש, וממילא הכניסה למקדש תביא את האדם להתפעלות ^[736]. וכיון שזו הייתה המטרה, הזהיר יתעלה את הטמאים מלהיכנס למקדש, עם ריבוי מיני הטומאות, עד שכמעט לא תמצא אדם טהור כי אם מעטים"}}. ועוד כתב שההתרחקות מנידה מחמת טומאה – פרט לאיסור תשמיש וההרחקות מטעמו – היא דרכם של עובדי האלילים העתיקים. והוסיף שגם שההתייחסות לשער ציפורניים ודם שפרשו מן הגוף כטמאים, היא דרכם של אותם עובדי אלילים ^[737]. ראה נא מה בין אלה לבין אמרינו כל מלאכות שהאשה עושה לבעלה נידה עושה לבעלה, חוץ מרחיצת פניו וגו', ואין איסור ממנה אלא תשמיש המיטה כל ימי טינופה ולכלוכה. ומשיטותיהם המפורסמות עד זמננו זה, שכל הפורש מן הגוף, שער או צפרנים או דם, הרי הוא טמא, ולפיכך כל ספר אצלם טמא מפני שהוא נוגע בדם ובשער, וכל המסתפר טובל במים חיים, וכיוצא בטרחות הללו אצלם הרבה מאוד"}}.
לשיטה זו, כמובן שאת בלבול וחולי הנפש הנגרמים מקרבה אל המת, נוכל לתלות בהסברים נפשיים, ולא כתולדה ממהות הטומאה. ונפקא־מינה לשאלה האם האדם מתבלבל בזמן שלא נודע לו שנטמא. ועל שיטה זו אף אין קושיה מהפסדת הפנינים והיינות, כיוון שכפי הנראה לעינינו הדבר לא נבחן היטב.
גם בדברי האחרונים מצאנו מחלוקת בעניין זה, שהשערי יושר והקובץ שיעורים כתבו שטומאה היא מציאות בפני עצמה ^[738]. קובץ שיעורים ח"ב קובץ ביאורים על השב שמעתתא סימן ו: "שעל ידי קדושה או טומאה משתנית עצמיותו (הרוחנית) של הדבר"}}, והצפנת פענח כתב שאין בה מציאות אלא רק דינים ^[739]. ויש שכתב שאף יש מכך נפקא־מינה לסוגיית ספק טומאה, האם חזקת טומאה היא חזקת הגוף או חזקת הדין ^[740]. ובאב ישראל בכל הסימן שם האריך בשאלה הנ"ל על מהות הטומאה, והביא שיש סתירות גם בדבריו הקובץ שיעורים וגם בדברי הצפנת פענח בעניין זה}}.

נפש

האדם עצמו אינו הגוף, אלא הרוחניות שבתוך הגוף ^[741]. נשמה שנתת בי טהורה היא. ואתה עתיד ליטלה ממני ולהחזירה בי לעתיד לבוא.
המחקר בידיעת הנפש הוא מחקר בדבר עמוק ודק שיהיו בו נבוכים הרבה מבני אדם ^[742], שאין האדם יודע מה היא ^[743], ואינו עומד על אמיתתה ^[744], ואינו מכירה, אלא יודע ששפעו הוא מהנשמה ^[745]. אכן יש במהותה דעות ^[746] ושאלות ^[747] רבות, וחכמי המחקר נחלקו בעניינה וכתבו בעניין זה ספרים אין קץ ^[748], ולא יצאנו מידי מבוכה, ונשאר מהות הנפש פורח באוויר, ונשאר האיש הנלבב משתומם על מציאותו ^[749].
עם זאת, תשוקתו של כל בעל שכל להתאמץ בכל כוחו בהכרתה ^[750]. והוסיף המאירי שידיעת הנפש תועיל למה שאפשר מידיעת הבורא ^[751]. וכבר כתב ראש הפילוסופים בבואו לחקור ענין הנפש ומהותה ועניני ישותה, שעם היות כל בני אדם שווים בנפש ובגוף לא ייוודע לכולם אמיתת הנפש כהיוודע להם אמיתת הגוף, וזה מצד שהגוף יושב בחוש והנפש אמנם לא ישיגנה רק השכל, ואמנם אין ראוי למשכיל שלא לדעת חלקו אשר בו ישכיל לאלוקיו, ואם לא ידע זה לא ידע בוראו בשום פנים"}}.
הרס"ג כתב שהנפש היא עצם שכלי דק זך נקי ופשוט ^[752]. ספר האמונות והדעות מאמר ו: "ויתחייב שתהיה עצם דק יותר זך ונקי ופשוט מעצם הגלגלים"}}.
האבן עזרא כתב שכאשר האדם חי, הנשמה מחוברת בגוף והיא נפרדת מנשמת הכל, אך במיתתו היא נאספת אל נשמת הכל ^[753] בעולמה העליון ^[754].
הרמב"ם כתב שהנפש היא הדעה שהשיגה מהבורא כפי כוחה והשיגה הדעות הנפרדות ושאר המעשים, והיא הנשארת לעולם הבא ^[755]. רמב"ם הל' יסודי התורה פ"ד ה"ח: "נפש כל בשר היא צורתו שנתן לו הא־ל והדעת היתרה המצויה בנפשו של אדם היא צורת האדם השלם בדעתו... ואינו אומר על צורה זו הניכרת לעיניים שהיא הפה והחוטם והלסתות ושאר רושם הגוף שזו תואר שמה, ואינה הנפש המצויה לכל נפש חיה שבה אוכל ושותה ומוליד ומרגיש ומהרהר, אלא הדעה שהיא צורת הנפש... ופעמים רבות תקרא זאת הצורה נפש ורוח"}}. ויש מי שהוסיף שגם כוח המדמה נשאר עמה לעולם הבא ^[756].
האברבנאל כתב שמקובל באומה שהנפש השכלית היא עצם רוחני שנברא בבריאת העולם, ועומדת לעצמה עוד קודם שיהיה הגוף, ונשארת גם לאחר הפסדו ^[757].
בספר רזיאל המלאך כתוב שכאשר האדם נרדם, נפשו יוצאת מן הגרון ^[758].
הרמ"ק כתב שהנפש דקה מן השכל ^[759], וכן שהנשמה עוסקת בתורה ומכרת את בוראה עוד קודם בואה לעולם ^[760], ואחר הפטירה היא הוויה דקה רוחנית ^[761].
האר"י ראה נשמות לאלפים ולרבבות ^[762]. וכן פעם אחד הלך האר"י ז"ל ללמוד תורה עם תלמידיו בשדה, וראה שעל האילנות היו יושבים עליהם נשמות לאלפים ולרבבות, וכן סמוך לשם היה נהר וראה על כל פני המים היו שטים וניגרים נשמות לאלפים ולרבבות... ושהם הנשמות שנדחו מחוץ לפרגוד שלא עשו תשובה בימי חייהם בעולם הזה"}}. בעניין נפש אדם רשע שנכנסה בגוף איזה אדם או אישה וכופה אותו ונקרא חולי הנופל ^[763], אמר האר"י שיש לגזור עליו שלא יצא משום מקום אלא מבין הציפורן של גודל רגלו לבין הבשר, באופן שלא יזיק ^[764] לגוף אשר עומד בו ^[765]. גם צריך שתגזור עליו שלא יצא משום מקום אלא מבין הציפורן של גודל רגלו לבין הבשר באופן שלא יזיק לגוף אשר עומד בו"}}.
ר' חיים ויטאל למד על מהותה של הנפש מדבריו של דיבוק, שסיפר שגודלו ^[766] כביצת תרנגולת ^[767]. התחלתי לשאול ממנו שאלות על עניין הנשמה כדי לדעת מהותה ואופן יציאתה מהגוף בעת המיתה ודרכיה אח"כ ומהו הגיהנם (ולא שאלתי מהגן עדן כי ידעתי היותו נעדר ממנו). ושאלות אחרות כאלה, ולכולם השיב דברים המוניים וחותם דבריו היו 'איני יודע'... שאלתי מהות גופו, והשיב 'איני יודע', שאלתי כמוּתוֹ אם כביצת אווז או תרנגול או יונה. והשיב 'של תרנגולת'"}}. גם רבי יהודה פתייה עשה כן, והדיבוק סיפר לו רוחות ששיעורם כגודל כף איש, ויש קטני קטנים עד שיעור פול הלבן ^[768]. דיבוק אחר סיפר לו שכל גופו מלא שערות ארוכות כדמיון עז ^[769]. ומכאן שלא היו להם מקורות אחרים לעניינים אלה.
רש"י כתב שהנשמה עשויה בדמות הגוף ^[770]. ובשו"ת עשה לך רב ביאר יותר, שלנשמה יש דמות וצורה, והיא אותה צורה שעתיד הגוף לקבל מכוחה ^[771]. הרי שחכמי האמת ביארו את עניין הציור לגבי הנשמה, שצורתה לפני בואה לעולם – הזה, היא אותה דמות שעתיד הגוף לקבל מכוחה..}}. הדברים באו בציוריות רבה במקום אחר בזוהר (תרומה דף קנ ע"א) וזו לשונם בתרגום חופשי: מקום זה (הכוונה לגן עדן התחתון) הוא מדור לרוחות קדושים... ואותן העתידות לבוא לעולם הזה מלובשים הן בלבושים וגופות ופרצופים כדוגמת אלה של העולם הזה"}}. שם תחילת סי' ה: "שאותה צורה שהגוף מקבל, מצורת ודמות הנשמה באה לו"}}, ובאותה צורה עתיד להיווצר הגוף שיקום בתחיית המתים ^[772]. משל למה הדבר דומה, לאדם העושה פסילים ודיוקנאות באמצעות אימומים הנמצאים ברשותו. אם יקרה ואחד הפסילים ישבר ויאבד, הלא אפשר בקלות לעשות פסל נוסף בדמותו ובצלמו ממש של הפסל האבוד, ע"י אותו אימום עצמו, ממנו נעשה גם הראשון. כך הוא הדבר כפשוטו לגבי הגוף שמת"}}.
כמה וכמה מפרשים נקטו את הלשונות "נפש העולם", "נשמת העולם", "נפש האומה", "נשמת האומה". ואפשר ^[773] שיש להסיק מכך גם על מהותה של נפש האדם ^[774].
סוף דבר, כבר כתבו כמה מהראשונים, שלא נדע הנפש ומהותה ^[775]. ספר החינוך מצווה קנט ד"ה ואל תתמה: "אנחנו בני איש, בעניות דעתנו, לא נדע הנפש ומהותה"}}. רבי דוד אבן ביליה (מן הראשונים), הובא במקור חיים לרבי שמואל אבן צרצה פרשת כי תצא ד"ה ונגשה יבימתו: "וה"ר דוד ן' בילא כתב... מי הוא אשר מלאו ליבו לדבר גדולות ולגזור גזרות במה שהוא נמנע בחוקו להשיג, ואיך יודיענו אמיתת גמול הנפש, והוא אינו יודע אמיתת הנפש, ומה לנו לרדוף אחרי עניינים מדומים"}}, והרי כך הוא הטבע האנושי, שאין אנו יכולים להכיר יותר ממה שיש לנו בו ניסיון, אלא שאין אנו בני חורין מלדרוש אחריו, ומי לא ישאל מה היא הנפש בעצם ^[776]. אי אפשר שתהיה לנו הכרה של דבר כל שהוא, כשל דבר כשהוא לעצמו, אלא במידה שהוא דבר של הסתכלות חושנית, היינו תופעה..}}. תהיה אי־התאמה, מוזר, לקוות להכיר באיזה דבר יותר ממה שייך לניסיון האפשרי. אולם מאידך גיסא, אי־התאמה גדולה מזו תהא, שלא להודות כלל בדברים כשהם לעצמן. אמנם אין אנו יכולים ליתן מושג מסוים, מה הם דברים כשהם לעצמם. אולם אין אנו בני חורין מלדרוש אחריהם. מי יוכל נשוא, ולא ישאל, מה היא הנפש בעצם"}}. משכך, ישנו גם קושי בדיונים פרטיים יותר, כגון השפעת הנישואין על הנפשות בעולם הבא.
להבדיל בין הקודש ובין החול ובין ישראל לעמים, גם חכמי הפילוסופיה והמדע בכל הדורות, עד ימינו, עסקו בבעיית היחס בין הגוף לנפש ^[777], ולא העלו פתרון מוכרע לדבר.

חלקיה

בלשון חז"ל נפש ונשמה הן זהות, אלא ש"נפש" היא בלשון התורה ו"נשמה" היא בלשון חז"ל ^[778]. שבת קנב ע"ב: "אף הקדוש ברוך הוא, על גופן של צדיקים אומר יבוא שלום ינוחו על משכבותם, ועל נשמתן הוא אומר והיתה נפש אדני צרורה בצרור החיים. על גופן של רשעים הוא אומר אין שלום אמר ה' לרשעים, ועל נשמתן הוא אומר ואת נפש אויביך יקלענה בתוך כף הקלע. תניא, רבי אליעזר אומר: נשמתן של צדיקים גנוזות תחת כיסא הכבוד, שנאמר והיתה נפש אדני צרורה בצרור החיים, ושל רשעים זוממות והולכות [ומלאך אחד עומד בסוף העולם ומלאך אחר עומד בסוף העולם, ומקלעין נשמתן זה לזה], שנאמר ואת נפש אויביך יקלענה בתוך כף הקלע"}}. יש להעיר שהביטוי "נטילת נשמה" בלשון חז"ל (כמו איסור זה בשבת) מתייחס גם לבעלי חיים}}. גם מהמדרש משמע שהם שמות שונים בלבד ^[779]. גם "רוח" היא תרגומה של "נפש" ^[780]. אונקלוס שם: "והוות באדם לרוח ממללא"}}. גם מרש"י מוכח ש"רוח" ו"נשמה" אינן שני חלקים שונים ^[781].
יש שחילקו בין הנפש האלוקית או השכלית ^[782], לבין הנפש הבהמית שהיא המתאווה תאוות. יש להדגיש שחילוק זה ^[783] הוא מוכרח ומוסכם ^[784]. ויש שכתב שהנפש השכלית האלוקית היא יצר הטוב והנפש הבהמית היא יצר הרע ^[785]. ויש שכתב שהנפש האלוקית היא השכל, והיא אצולה מרוח הקודש ^[786]. ובזוהר יש נפש שלישית, והיא הנפש המדברת ^[787].
בגאונים ובראשונים ובזוהר ישנה חלוקה אחרת של כוחות הנפש לשלושה ^[788], וכך חילקו בין המושגים "נפש", נשמה" ו"רוח". אלא שיש חילוק בשמות המושגים, שהמקובלים הגדירו ש"נפש" היא לקיום הגוף, ו"נשמה" שורה ממקום עליון ^[789]. מהרש"א חידושי אגדות מסכת ברכות יח ע"ב ד"ה מעשה: "לפי שידוע שהאדם יש לו נפש רוח ונשמה. הנפש הוא החומר והנשמה היא הצורה והרוח הוא באמצע המדבקן כל ימי חיי אדם. וע"כ גם במותו של אדם שהגוף מתפרד מן הנשמה שהגוף הולך אל העפר והנשמה הולכת למעלה הרוח שהיה מדבקן בחיים אינו מתפרד מהם לגמרי אלא לפעמים הוא שורה במקום הגוף ולפעמים שט בעולם למקום שהנשמה שם דהיינו מאחורי הפרגוד"}}. והרמב"ם הגדיר להיפך, ש"נפש" היא העומדת לעולם ועולמי עולמים, ו"נשמה" היא הצריכה לגוף ^[790]. רמב"ם הל' תשובה פ"ח ה"ג: "כל נפש האמורה בעניין זה [העולם הבא] אינה הנשמה הצריכה לגוף, אלא צורת הנפש שהיא הדעה שהשיגה מהבורא כפי כוחה והשיגה הדעות הנפרדות ושאר המעשים והיא הצורה שביארנו ענינה בפרק רביעי מהלכות יסודי התורה היא הנקראת נפש בעניין זה"}}.
לגבי חלוקת הנפש לשלושה, נחלקו האם היא נפש אחת שמחולקת לשלושה כוחות, או שהן שלוש נפשות נפרדות ^[791]. ויש מהם אומרים כי הם באדם שלוש נפשות שונות חלוקות זו מזו: הנפש החכמה לעצמה, והצומחת לעצמה, והבהמית לעצמה. הנפש הבהמית היא הנפש המתאווה המאכל והמשתה והמשגל והשינה והכעס, בה ישתתף האדם עם הבהמות והחיות וכל בעלי נפש התנועה ומשכנה בכבד, והיא הנקראת נפש ורוח... הנפש הצומחת הוא הכח המגדל באדם, בה ישתתף עם האילנות והצמחים, ועניין הנפש הזאת שיגדל גוף הצמח והאילן ויגביהנו וירחיבנו, וכן באדם, ואין משכנה במקום מיוחד בגוף רק בכולו והיא מתגברת עד זמן קצוב. הנפש החכמה נמצאת באדם לבדו, בה משתתף עם העליונים הקדושים העומדים לעד לעולם בחכמה ושכל, ומשכנה במוח, והיא הנקראת נשמה"}}.
הזוהר וכן חלק מהמפרשים קבעו אף את מקומותיהן של הנפש הרוח והנשמה, שכל אחת מהן שורה באבר אחר ^[792]. אבן עזרא שמות כג כה: "כי הנשמה היא החכמה, ומושבה במוח הראש, וממנה יצא כח כל ההרגשות ותנועת החפץ. והרוח בלב, ובו חיי האדם, והיא המבקשת שררה להתגבר על כל העומד כנגדה, והיא בעלת הכעס, וכן אמר שלמה אל תבהל ברוחך לכעוס (קהלת ז, ט), כל רוחו יוציא כסיל (משלי כט, יא). והנפש בכבד, והיא המתאווה לאכול"}}, ושיש מהן שקשורה לגוף גם לאחר מיתה ^[793]. וע"כ גם במותו של אדם, שהגוף מתפרד מן הנשמה, שהגוף הולך אל העפר והנשמה הולכת למעלה – הרוח שהיה מדבקן בחיים אינו מתפרד מהם לגמרי, אלא לפעמים הוא שורה במקום הגוף ולפעמים שט בעולם למקום שהנשמה שם, דהיינו מאחורי הפרגוד"}}.
את חלוקת כוחות הנפש לשלושה חלקים ייחס הרמב"ם שם ל"ראש הרופאים" ^[794], הלוא הוא הרופא היווני גלינוס, שאת דעתו החשיב הרמב"ם מאוד ^[795]. כמו כן הרמב"ם חיבר על כתביו את הספר קיצורי גלינוס}}. גלינוס עצמו המשיך בעניין זה את דעתם של הרופא היווני היפוקרטס והפילוסוף היווני אפלטון ^[796], שאף הם קבעו את מקומותיהם של שלושת החלקים הללו באברים השונים, כדלעיל ^[797].
עוד יש בזוהר, שנפש ורוח יש לכל אדם, אך נשמה תלויה במעשיו של האדם ^[798]. אמנם בזוהר כרך ג פרשת ויקרא דף כה ע"ב: "דכל מאן דלא זכי באורייתא לא זכי לא ברוח ולא בנשמה"}}.
הרמ"ק הוסיף שמלבד נפש רוח ונשמה, יש עניין רביעי והוא הצלם, והוא גלוי יותר מהם, עד שיש מן החסידים שמשיגים דמותו בעולם הזה ^[799]. וביאר שהצלם הוא הראשון ביצירה, והוא כתבנית שהנפש מצטיירת באמצעותו, והרוח מצטיירת באמצעות הנפש, והנשמה באמצעות הרוח ^[800]. הנפש מצטיירת בגולם הצלם, והרוח מצטיירת באמצעות הנפש, והנשמה באמצעות הרוח"}}. וכמו שהצלם הוא הראשון ביצירה, כך הוא מסתלק שלושים יום קודם המיתה ^[801].
במדרש רבה ובזוהר כתוב שלנשמה יש חמישה שמות: נפש, רוח, נשמה, יחידה, חיה ^[802]. זוהר, רעיא מהימנא, כרך ב (שמות) פרשת תרומה דף קנח ע"ב: "ובכל נפשך, דהיינו נשמתא. דחמש שמהן אית לה, נשמה, רוח, נפש, חיה יחידה"}}. ויש שפירשו שהן חמש מדרגות בנפש ^[803]. תפארת ישראל (על המשנה), יכין, מסכת אבות פ"ג מ"ו: "יש בנשמת אדם חמש מדריגות, נפש, רוח, נשמה, חיה, יחידה"}}. יש מהמקובלים שכתב שהנפש מתגלה בזמן שהתינוק נולד, והרוח והנשמה מתגלות בפועל רק מזמן שעוסק בתורה ובמצוות ^[804]. ויש מהם שכתבו שנפש רוח ונשמה יש בכל אדם, נפש מזמן העיבור, רוח מזמן הלידה ונשמה מזמן היניקה. חיה יש רק לצדיקים והיא מזמן הגדלות, ויחידה יש רק לצדיקים גמורים, ורק משעת מיתתם ^[805]. ויש מהם שכתבו שבחולו של מועד ובמוסף של ראש חודש באה לאדם הנפש, ביום טוב באה הרוח, ביום כיפור באה הנשמה, בשבת באה החיה, בעולם הבא זוכה ליחידה ^[806].
אמנם מהרח"ו כתב, שלרוב בני האדם אין רוח ונשמה וכו', אלא רק את הנפש בלבד ^[807].
דנו על חלקי הנפש גם לגבי גלגול ^[808]. הרמ"ק כתב שלפעמים יתגלגלו הנפש הרוח והנשמה ^[809], ולפעמים רק שניים או אחד מהם ^[810]. ומהרח"ו כתב שכשחוזר בגלגול, חוזרות הנפש הרוח והנשמה, כל אחת מהן בגלגול בפני עצמו ^[811].
מכל המחלוקות הרבות והמהותיות שבתחום זה, עולה שאין מקורותיו כהלכה למשה מסיני שלא תיתכן בה מחלוקת.

זמן יצירתה

באגדה שבתלמוד מפורש שנשמותיהם של כל בני האדם נוצרו עוד לפני שהם נבראו ^[812], והן נתונות במקום מסוים ^[813]. רש"י שם ד"ה עד: "אוצר יש ושמו גוף ומבראשית נוצרו כל הנשמות העתידות להיוולד ונתנם לשם"}}. וכן אמרו המדרש ^[814] והראשונים ^[815]. רבינו בחיי בראשית ב ז ד"ה ויהי: "וכבר ידעת מאמר רבותינו ז"ל כי הנשמות נבראו ביום ראשון, ומזה אמר הפייט: תיקן נשמות עם האור הראשון תחילת דבר ה'"}}. ויש מהאחרונים שאף הדגיש שעוד טרם יצירת הגוף, הנפש היא עצם רוחני שעומד בפני עצמו ^[816]. הנך רואה איך דברי רז"ל מסכימים אל האמת שכתבנו שהנפש היא רוחנית מתחילת בריאתה ועצם רוחני עומד בעצמו... על כן אמרתי ראוי לדחות בשתי ידיים הדעה המגונה הזה, ולחבק בשתי זרועות עת רבותינו ז"ל"}}.
אמנם הרס"ג כתב שהבורא בורא אותה ^[817] בזמן שנשלמת צורת האדם ^[818].
ובעל העקידה הכריע שעד יצירת הגוף, הנפש אינה מציאות בפועל, אלא רק כח והכנה. עם יצירת הגוף ובחירת האדם בטוב, הנפש נעשית עצם רוחני בפני עצמו, שנשאר קיים גם לאחר מיתת הגוף ^[819]. וזה כי כאשר יורגל זה הכח באותו השלמות הראשון שהוא טבעי אליו. עם החריצות והזריזות בכל דבר שיצטרך אליו. וביושר המעשים והפעולות בכל עסקיו. וטוב התכונה בכל ענייניו. וישתמש בכח הבחיריי ההוא המוטבע לבלתי נטות אל המידות הרעות והפחיתיות אשר הוא אפשר עליהם כמו כן. ולא יתעצל לטמון יד מהשיג מה שהוא בחוקו להשיגו במושכלות הראשונות והשניות. ובכל מה שנמסר לו מהתבונן בעצמו על מעלתו משאר הנמצאות השפלות. אבל יתן אל ליבו לדרוש ולתור בענייני המציאות כאשר תמצא ידו לפי הקיצור אשר תמצא אז ידו. ויתרבה לו הכוסף והתשוקה לצאת מהמחיצה ההיא לעלות במעלות החכמה והמדע}}. אז יבקע כשחר אורו, לחדש עליו כדמות הווייה שנית רוחנית. ויושפע על הכח ההוא אשר אמרנו רוח ממרום. ואתה קרא המשפיע ההוא כבוד נברא או שכל הפועל או כמו שתרצה. ואנחנו בשם ה' אלוקינו נזכיר ואליו יתברך מייחסים הכל כמ"ש נותן נשמה לעם עליה וכו' (ישעיה מ"ב) ונאמר כי רוח מלפני יעטוף ונשמות וכו' (שם נ"ז). ירצה כי הוא הנותן על ידי ההרגל הנאמר בשלמות הראשון ליעף הזה כח יתר ולאין אונים ירבה עצמה. לחדש בו רוח נכון להתחזק בתיקון המעשים הנכבדים בשיעור יותר גדול. ולקנות תכונות מעולות בנפש ולהתאמץ בעיוניות הנכספות אליו. עד אשר יתעצם הכח ההוא הראשון עם זה השפע האלוקי המחודש אליו התעצמות רב. והוא הולך ומתחזק עד היותו עצם רוחני נבדל בלתי נפסד בהפסד הגוף כלל. מה שלא היה זה אפשרי בכח ההוא כמו שהיה ראשונה אצל החומר ההוא כלל..}}. כי על זה האופן אינו נמנע בנבדל שיהא הווה. ואתה קרא ההתעצמות הזה בשם שכל נקנה אם תרצה. כי העניין הוא שכבר נתחדש בכאן מציאות עצם נבדל שלא היה כן מתחילה כאשר הנחנו}}. ובהגיע הנפש ממדרגה אל מדרגה אל זה השיעור מהמעלה, כבר תתואר באותו תואר שתיארוה חז"ל כשהורגלו לומר עליה שהיא אלוקית ושהיא חצובה מכיסא הכבוד. ושמה תשוב בסוף"}}. חשוב לציין שהוא מתבסס על כך שאילו הנפש היתה עצם רוחני טרם יצירת הגוף, היא לא היתה יכולה לנוע ולהיכנס אל הגוף, שכן עצמים רוחניים אינם מתנועעים ^[820]. ואם היתה על העניין הראשון [שהנפש היא רק כוח והכנה] – הנה למראית העין הוחלט עליה האבדון וההפסד במות הגוף כי עימו הווָה וכאשר ימות תמות ועמו תקבר. כמו שיחוייב מההקדמה האומרת שכל הווה נפסד. והנה לפי זה אין הפרש ממנה לנפש א' הבעלי חיים וכמו שנראה מאמר החכם ומי יודע רוח בני האדם העולה היא למעלה ורוח הבהמה היורדת היא למטה לארץ. ואמר ומותר האדם מן הבהמה אין כי הכל הבל (קהלת ג')}}. ואם נניחה על העניין השני [שהנפש היא עצם בפני עצמו עוד לפני יצירת הגוף] – הנה ישיגונו בה ספקות עצומות ממה שזכרום. שיאמרו שאי אפשר לעצם נבדל אשר כזה שיעתק [שינוע ממקומו] אל זה החומר מחוץ. שכבר התבאר שכל מתנועע הוא גשם [ולא תיתכן תנועה למהות רוחנית]"}}. וכבר קדמו בטענה זו הרלב"ג ^[821].

ירידת הנשמה לאחר המיתה

מפורש בתלמוד שכל שנים עשר חודש שלאחר המיתה, נשמתו עולה ויורדת. לאחר שנים עשר חודש הגוף בטל ונשמתו עולה ושוב אינה יורדת ^[822]. והוסיפו התוס' שאעפ"כ, כשהיא רוצה היא יורדת ^[823].
בזוהר כתוב שלאחר מותו של האדם, הנפש נמצאת בקבר עד שהגוף נקבר בעפר, הרוח נכנסת לגן עדן התחתון שבארץ ^[824] ומצטיירת שם בצורת הגוף, והנשמה עולה מייד למקומה שממנו יצאה ^[825]. נפש דא, אשתכחת גו קברא עד דגופא אתבלי בעפרא ובדא מתגלגלת בהאי עלמא לאשתכחא גו חייא ולמנדע בצערא דלהון, ובשעתא די אצטריכו בעאת רחמי עלייהו}}. רוחא דא, איהו דעאל בגנתא די בארעא [פירוש הסולם: בגן עדן הארץ] ואצטייר תמן בדיוקנא דגופא דהאי עלמא בחד מלבושא דמתלבשא תמן, ודא אתהני תמן בהנאין וכסופין בזיוא דבגנתא, ובשבתי וירחי וזמני סלקא לעילא (קלו א צט ב) ואתהני תמן ותב לאתריה, ועל דא כתיב (קהלת יב) והרוח תשוב אל אלהים אשר נתנה תשוב ודאי בהני זמנין דקאמרן}}. נשמה, איהי סלקא מיד לאתרהא לההוא אתר דנפקת מתמן"}}. וכשמתפללים על הקבר, הנפש המת מתעוררת, והיא מעוררת את הרוח, והרוח מעוררת את האבות, ועולה ומעוררת את הנשמה, ואז הקב"ה מרחם על העולם ^[826].
המהרש"א כתב שלאחר מותו של האדם, הנפש שהיא החומר שורה בגוף, הנשמה הולכת למעלה, והרוח שהיא באמצע והיתה מדביקן בחיים, לפעמים שורה במקום הגוף ולפעמים במקום הנשמה, דהיינו מאחורי הפרגוד ^[827]. וע"כ גם במותו של אדם שהגוף מתפרד מן הנשמה, שהגוף הולך אל העפר, והנשמה הולכת למעלה, הרוח שהיה מדבקן בחיים אינו מתפרד מהם לגמרי, אלא לפעמים הוא שורה במקום הגוף ולפעמים שט בעולם למקום שהנשמה שם, דהיינו מאחורי הפרגוד"}}.

נשמות המתים בבית הכנסת

רבים כתבו שנשמות המתים באות לבתי הכנסת בלילות, על מנת להתפלל או לקרוא בתורה ^[828].
אמונה זו נזכרה לראשונה בספר חסידים, ונזכרה במקורות רבים עד הדורות האחרונים. מתוך עיון במקורות הרבים שבעניין זה, מעטי מעט סיפרו על מי שראה ^[829] כ זאת בעיניו ^[830]. ספר אור זרוע חלק ב סימן מב: "ואני שמעתי מפי ר"י החסיד זצ"ל שהי' רב גדול ומובהק לרבים אחד והיה גוער בביהכ"נ שהיו מאריכים בברכות שהי' בדעתו למהר ללימוד ונענש על ככה באותו עולם וגם שמעתי בשם ר' יהודה חסיד זצ"ל שאמר כגון בימות החורף שהיה קור גדול מוטב שילכו לבית אותם שאינם מלובשים היטב ואל יקצרו בשבחו של הקדוש ברוך הוא בעבורם. ואני [ר' יהודה החסיד] הכרתי יהודי אחד מוורמ"ש והיו קורין אותו ר' בונים והי' זקן וקובר מתים ושמעתי אל נכון ואל האמת שפ"א השכים לבית הכנסת וראה אדם אחד יושב לפני בית הכנסת ובראשו כתר של עשבים שקורין צפל ובלשון כנען קויטנ"י ויצ"ץ ונתפחד כסבור שהוא שד וקראו ואמר לו וכי אינך פלוני שמת עתה וקברתיך ואמר לו הין וא"ל היאך אתה באותו עולם ואמר לו היטב עד מאוד וא"ל מה זכיות יש לך והלא אתה היית אדם כל דהו וא"ל רק באותו זכות שהייתי אומר ברכו' בקול נעים בביהכ"נ בזכות זה הביאוני בג"ע ומכבדין אותי וזה לך הסימן שאני הוא המדבר אליך כי תראה בית יד חילוקי שקרוע שקרעת לי כשהלבשתני התכריכין ושאל לו מה זה שבראשך וענהו הם עשבים שבג"ע ששמתי בראשי כדי לבטל ריח רע מעלי של זה העולם"}}, מתוכם ילד בן שש שנשכח ישן לבד בבית הכנסת ^[831]. כמו כן היו מעשים שבסופם נתגלה הסבר טבעי – אישה המוכרת כמשוגעת שלבשה תכריכים ^[832], וכן שמש בית הכנסת ששינן את שמות המתפללים וסברו שהוא מת שקורא בשמותיהם על מנת להעלותם לתורה ^[833].
עם זאת, עד הדורות האחרונים, רבים חששו להיכנס לבית הכנסת בלילות ^[834], ואף יש ששמש בית הכנסת היה דופק בבוקר על דלת בית הכנסת כדי שהמתים ישובו למקום מנוחתם ^[835]. ומעניינים דבריו של אחד האדמו"רים, שסיפרו לו בשם אחד מגדולי החסידות, שהגם שאמונה זו לא נזכרת בשום מקום, כיוון שכך אומרים העולם והדבר מקובל בין המון ישראל, מי שאינו מאמין בזה נקרא אפיקורוס ^[836]. ודבריו, קשה להולמן ^[837].
יש לעורר על כך שלאמונה זו אין רמז לא בפסוקים ולא בדברי חז"ל, ובפרט שמדובר על מאות שנים שהאמינו בכך, וע"פ חלק מהמקורות המתים עושים זאת כל לילה, ועם כל זה, כה מועטות העדויות לגביהם. ועוד לא דנו מצד הסברה, מדוע המתים צריכים לבוא לבית הכנסת על מנת להתפלל ^[838]. ואכן יש לדון מדוע לא שאלו על כך "מנא הני מילי", ו"אם לדין יש תשובה".

מלאכים

כתב הרמב"ם, שהאמונה במציאות המלאכים נמשכת אחר האמונה במציאות השם, שהנבואה תבוא רק באמצעות מלאך ^[839]. הנה התבאר במה שהקדמנוהו שאמונת מציאות המלאכים נמשך אחר אמונת מציאות השם, ובהן תתכן הנבואה והתורה, ולחיזוק אמונת זאת הפינה ציווה הש"י לעשות על הארון צורת שני מלאכים, לקיים מציאות המלאכים באמונת ההמון, אשר הוא דעת אמתי שני לאמונת מציאות השם, והוא התחלה לנבואה ולתורה ומבטל עבודה זרה כמו שבארנו"}}. ואף דנו האם המלאך גדול מהאדם או להיפך ^[840]. אלא שיש לברר מה פירוש "מלאך".
בוודאי שישנם מקורות במקראות ואף בחז"ל שמשמע מפשוטן שהמלאכים קיימים במציאות ^[841]. ובספר דרכי התלמודים (ר' אחיקם קשת) תחילת פרק נו העיר שגם הירושלמי, שממעט להזכיר שדים, מזכיר במקומות רבים את המלאכים. אכן גם בתנ"ך מוזכרים מלאכים הרבה יותר ממה שמוזכרים שדים}}.
ואכן רבים כתבו בסגנון דומה, שהמלאכים הם עצם שאינו גשמי ^[842], גופים דקיקים וקלים כרוח, שאין במאור עיני האדם כח לראותם, אלא מי שמשנה יוצרו את מאור עיניו ^[843]. כי המלאכים כרוח הם שאין מאור עיני האדם שולט בהם, אלא מי שמשנה יוצרו את מאור עיניו ממאור עיני אדם. וגם על פי כן כת' (דניאל י ז) וראיתי אני דניאל לבדי את המראה והאנשים אשר היו עמי לא ראו את המראה, כי אם לא במחזה ראה שינה הקדוש ברוך הוא את מאור עיניו, ואם במחזה נבואה הרי הוא כחלום ותמהנו כי חרדה גדולה נפלה עליהם. וכן לעניין פקח נא את עיני הנער וירא[ה] שאמ' אלישע (מלכים־ב ו יז)}}, שהם כוחות רוחניים שיתהוו בגשם דק רוחני, ובעולם הגשמי הם מורכבים מארבעת היסודות הטבעיים ^[844], או שהם אמנם עשויים מחומר, אלא שהוא זך מאוד ^[845], ושאף היה רב שהוריד מלאכים והם נראו במראה של זכוכית ^[846].
לעומתם, הרמב"ם כתב שהמלאכים הם אמצעיים בין הבורא יתברך ובין הנמצאות, וכל מקרי העולם וחוקי הטבע הם מלאכים, דהיינו שליחי השם יתברך שבאמצעותם הוא מנהיג את העולם ^[847]. וכבר ידעת שעניין מלאך – שליח, וכל עושה מעשה מצווה הוא מלאך, עד שתנועות בעלי חיים ואפילו שאינם מדברים סיפר הכתוב עליהם שהם על ידי מלאך, כשתאות התנועה ההיא לכוונת הבורא אשר שם בו כח יניעהו התנועה ההיא, אמר אלָקי שלח מלאכיה וסגר פום אריוותא ולא חבלוני, ותנועת אתון בלעם כולם על ידי מלאך, עד שהיסודות יקראו ג"כ מלאכים, עושה מלאכיו רוחות משרתיו אש לוהט, והנה יתבאר לך שהמלאך יאמר על השליח מן האנשים, וישלח יעקב מלאכים, ויאמר על הנביא ויעל מלאך ה' מן הגלגל אל הבוכים, וישלח מלאך ויוציאנו ממצרים, ויאמר על השכלים הנפרדים שיראו לנביאים במראה הנבואה, ויאמר על הכוחות החיוניות כמו שנבאר, ודיברנו הנה אמנם הוא במלאכים אשר הם שכלים נפרדים, שתורתנו לא תכחיש היותו יתעלה מנהיג זה המציאות באמצעות המלאכים..}}. שהשי"ת שם בזרע כח מצייר יעשה תכונת אלו האברים ויתארם והוא המלאך, או שהצורות כולם מפעולות השכל הפועל והוא המלאך, והוא שרו של עולם אשר זכרוהו החכמים תמיד..."}}. לשיטה זו, יש מיליוני מלאכים: כוחות ארציים, שמימיים, טבעיים, נפשיים וכהנה וכהנה ^[848].
עוד כתב הרמב"ם שהמלאכים אינם גוף וגווייה, אלא הם ברואים בעלי צורה בלא גולם כלל, והם צורות נפרדות זו מזו ^[849], והתיאורים שתיארו הנביאים הם מה שראו במראה הנבואה ובדרך חידה ^[850]. מורה נבוכים חלק א פרק מט: "גם המלאכים אינם בעלי גוף... הנה בארו בלשון זה שאינם בעלי חומר, ואין להם תואר גשמי קבוע מחוץ למחשבה, אלא כל זה במראה הנבואה וכפי פעולת הכוח המדמה, כפי שנזכיר בעניין אמיתת הנבואה".
).
ועוד כתב הרמב"ם, שכל מקום שהוזכר מלאך בתורה, כמו המלאכים שנתגלו לאברהם, והמלאך שנאבק ביעקב, ומעשה האתון ובלעם, לא אירע הדבר במציאות אלא במראה הנבואה או בחלום ^[851]. והרמב"ן בראשית יח א חילק בין מקום שנקראו "מלאכים" לבין מקום שנקרא "אנשים": "ובאמת, כי כל מקום שהוזכר בכתוב ראיית מלאך או דיבור מלאך הוא במראה או בחלום, כי ההרגשים לא ישיגו המלאכים... אבל במקום אשר יזכיר המלאכים בשם 'אנשים' כעניין הפרשה הזאת [המלאכים שנגלו לאברהם] ופרשת לוט, וכן ויאבק איש עמו, וכן וימצאהו איש, על דעת רבותינו הוא כבוד נברא במלאכים, יקרא אצל היודעים 'מלבוש', יושג לעיני בשר בזכי הנפשות כחסידים ובני הנביאים. ולא אוכל לפרש"}}. אמנם הרמב"ן חלק עליו בחריפות בעניין זה ^[852]. וכן אמר (שם) בעניין "ויאבק איש עמו" (להלן לב כה) שהכל מראה הנבואה, ולא ידעתי למה היה צולע על ירכו בהקיץ..}}. והנה לפי דעתו זאת יצטרך לומר כן בעניין לוט, כי לא באו המלאכים אל ביתו, ולא אפה להם מצות ויאכלו, אבל הכל היה מראה... ואלה דברים סותרים הכתוב, אסור לשומעם אף כי להאמין בהם"}}.
מפשטן של לשונות הפסוקים משמע שהמלאכים נעים ממקום למקום ^[853]. ישעיהו ו ב: "שרפים עומדים ממעל לו... ובשתיים יעופף"}}. תהילים לה ו: "ומלאך ה' רודפם"}}, וכן משמע מפשטן של דברי חז"ל ^[854]. אמנם כתבו הראשונים שתנועה לא שייכת בדברים רוחניים ^[855]. מלחמות השם (לרלב"ג) מאמר א פרק ב ד"ה ונאמר: "כבר התבאר בטבעיות בספר השמע ['ספר השמע הטבעי' של אריסטו] חיוב היות כל מתנועע גשם"}}. אור השם (רבי חסדאי קְרֶשְׂקַשׂ) מאמר א כלל א פרק ז: "שכל מתנועע הוא גשם בהכרח"}}. עקידת יצחק בראשית שער ו ד"ה והנה להיות: "שכבר התבאר שכל מתנועע הוא גשם"}}, ולכן לשיטת הרמב"ם ^[856] שלמלאכים אין גוף וגווייה כלל, צריך לומר שדברי הנביאים בעניין תנועות המלאכים, אינם אלא כמשל, כמו תיאוריהם הגשמיים ^[857]. אבולוציה ויהדות (ר' אברהם קורמן) עמוד 370 הערה 65: "הם [הרלב"ג ור' יצחק עראמה] עומדים בעיקר על המושג 'קדמות הנפש', אם נאמר שהנפש קיימת מחוץ לגוף האדם בטרם נוצר, כיצד היא עוברת לגוף, הלא אין תנועה אלא לבעלי הגשם בלבד (דעה זו היתה מקובלת בפילוסופיה של ימי הביניים, אולם בתלמוד מוצאים אנו שמייחסים תנועה גם מלאכים אע"פ שהם מהות נפרדת ואינם בעלי גשם... גם מפסוקי המקרא משתמע כך... אם כי אפשר גם להבין את הדברים כמושגים בלבד"}}.
הרלב"ג פירש שבספר דניאל "גבריאל" הוא השכל הפועל, שבאמצעותו יגיעו הנבואות לנביאים, ו"מיכאל" הוא השכל הנקנה, שמקבל שפע מהשכל הפועל ^[858].
הפרדס רימונים פירש את כל מעשי המלאכים שבתלמוד באופנים טבעיים. כך, למשל, כתב שיש ש"מלאכים" הוא כינוי לכוחות השכל, שהם מלאכי השם באמת, משרתיו ועושי רצונו ^[859]. שם חגיגה יד ע"ב (לז ע"א): "ענה מלאך אחד מן האש – רמז לכח השכלי אשר היה בתוך הדבקות"}}. וכן כתב בספר עקידת יצחק (רבי יצחק עראמה) שמות שער נו ד"ה האחד: "בר קפרא אמר מלאך ירד מן השמים כדמות משה וחלקו... ייחסו אל חוכמתו, שכבר ימצא כח באדם בשורשי החכמה לעמוד על הנשחט ולשער את דמו עד שיכיר כשיגיע אל חציו, והוא אומרו מלאך בדמות משה, כי מי שהוא שלם־השכל הוא באמת מלאך בדמות אדם, כמו שנאמר (בראשית א') נעשה אדם בצלמנו"}}, ויש שהוא כינוי לתלמידי חכמים ^[860], כפי שמפורש גם בתלמוד עצמו ^[861].
ולגבי השטן שבספר איוב פירש הרס"ג שאינו ממיני המלאכים כלל, אלא הוא אדם שקינא באיוב ^[862]. וכן הביאו אבן עזרא איוב א ו: "הגאון רב סעדיה אמר כי השטן בן אדם היה מקנא באיוב ופי' בארץ – בארצו לבדו, ופירש כל אשר לו בידך – בחפצך, וכמוהו היד יואב איתך, ופירש אך את נפשו שמור – שמור נפשך שלא תבקש נפשו. ואמר כי המלאכים אין להם קנאה"}}, וכן כתב רבינו חננאל ^[863].

מלאך לכל עשב

כאן המקום להעיר, שהאגדה שמובאת בכמה וכמה ספרים בדורות האחרונים, שלכל עשב ועשב יש מלאך בשמיים שאומר לו גדל, אינה הגירסה המקורית. בבראשית רבה ^[864], וכפי שהובא בכמה וכמה ראשונים, הגירסה היא: "א"ר סימון: אין לך כל עשב ועשב, שאין לו מזל ברקיע שמכה אותו, ואומר לו גדל". המזל שברקיע הוא ממזלות הכוכבים ^[865]. ובזוהר הלשון היא "ממונה" ^[866].

יצר הטוב ויצר הרע

יש שביארו שהיצרים, ובפרט היצר הרע, הם כוחות חיצוניים מהאדם, כמלאכים ממש ^[867]. כך כתב גם הזוהר ^[868]. זוהר כרך א, פרשת תולדות, דף קמד ע"ב: "תרי מלאכין שליחן אית לבר נש מלעילא לאזדווגא בהדיה, חד לימינא וחד לשמאלא, ואינון סהדין ביה בבר נש בכל מה דאיהו עביד אינון משתכחי תמן, וקרינן לון יצר טוב ויצר רע"}}, וכן משמע מפשט דברי התלמוד ^[869]. רש"י שם: "יורד למטה ומתעה את הבריות לחטוא ועולה למעלה ומרגיז את חמת המלך בהשטנותו, נוטל ממנו רשות להרוג את החוטא, מכיוון שנתנו רשות דכתיב ותסיתני בו"}}.
יש שביארו שהיצרים הם חלקים בנפשו של האדם – היצר הטוב הוא השכל הרואה את הנולד, והיצר הרע הוא התאווה להנות מהנאות השעה החומריות ^[870]. או שהיצר הטוב הוא השכל, והיצר הרע הוא הדמיון ^[871]. או שהיצר הטוב הוא הנשמה שהיא חלק א־לוה ממעל ^[872], והיצר הרע הוא הנפש הבהמית ^[873].
ויש ששילבו בין שני הצדדים הללו, באופנים שונים ^[874]. נזר הקודש (ר' אברהם יחיאל מיכל ב"ר עוזיאל מגלוגא) בראשית פרשה נד סי' א: "שיש ב' מיני יצר הרע, הא' כח המתאווה הפנימי שבעצמות גופו, והב' המלאך רע הוא יצר הרע החופף עליו מבחוץ"}}. עמודי אש (רבי ישראל אייזינשטיין, רב באהופליא ובניקולייב) בהקדמה: "דיש יצר הרע שהוא מלאך ויש יצר הרע שהוא טבעיי"}}. איגרת המוסר (לרבי ישראל סלנטר) אמצע האיגרת ד"ה בזאת: "בזאת מצאנו פשר דבר בין שתי השיטות בעניין יצר הרע ויצר טוב מה המה, שיטה האחת היא שיטה הנודעת כי יצר הרע היא כח הטומאה באדם המלפפו לפשעין, ויצר טוב הוא כח הקדושה באדם המובילו לכל טוב, היא שיטת רוב המחברים הגדולים. והשיטה השנייה כי יצר הרע כח תאוות האדם המשקפת לכל ערב בשעתה אותה תאספהו אל ביתה ובה תדבק לאהבה, ויצר טוב הוא השכל הישר הצופה ומביט להנולד היא פחד יראת ה' יתברך שמו משפטיו הרעים, והרעים למרבה, ובוחר במועיל לכבוש התאווה למען באחרונה יתעדן בעונג נפלא... בזאת נראה בעליל כי שתי השיטות נכונים. היצר הרע היא התאווה, וגם יש רוח הטומאה. וכן היצר טוב הוא השכל הנכון (אשר לא נתקלקל ע"י העבירות והתאוות) הרואה את הנולד, וגם יש רוח קדושה בהאדם"}}.

שדים

בתלמוד נזכרו מעשים רבים בענייני שדים ומזיקין, כידוע. אמנם התלמוד הירושלמי מיעט בכך מאוד ^[875].

אמונה בשדים כפשוטם

במשך דורות רבים היו מגדולי ישראל שסברו שהשדים קיימים ואף מופיעים במציאות באופן ממשי כבני אדם.
הדבר מוכח מכך שהזכירו מעשים של ביאה ע"י שד או שידה. כך הזכירו הרשב"ם ^[876], האור זרוע ^[877], אגדה שבמדרש ^[878]. פעם אחת יצא מבית הכנסת ויוה"כ היה ונכנס לגינתו להסך את רגליו ושלח הקב"ה רוח אחת ודמתה לנערה מקושטת שאין בכל העולם כמותה, באת ועמדה לפניו. א"ל השמעי לי, אמרה לו ר' יום הכפורים הוא, אמר לה אני מקבל עלי כל העוון, אמרה לו ר' איני פנויה, אשת איש אני, אמר לה אני מקבל עלי לא זז משם עד שנזקק לה..}}. הלכה ועמדה לפניו, אמרה לו 'רבי, אני האישה שנזקקת לה ורוח אני ולא אישה, ולא ניסה הב"ה אותך אלא על שהיית מצדיק עצמך ועובר על דברי חבריך, לכן באתי להודיע שלא תשנה עוד כן, אלא הוי שונה כדבריהם אל תאמין וכו"}}, הנשמת חיים ^[879], הבית שמואל ^[880], היעב"ץ ^[881]. ובשבחי האר"י הוזכרו נישואין לשידה ^[882]. ואחר ימים שידך הבחור בתולה אחת ובהגיע זמן הנישואין נתקבצו הקהל ליתן לו שבע ברכות, והנה אישה צועקת לאמור 'מה מום מצא בי החתן שרוצה לישא אחרת אחר שקידשני, לכן אם תעשו לי דין תורה מוטב, ואם לאו אהרוג החתן והכלה, הרי הטבעת בידי', והראתה אותו לכל והכירוהו שהיה שם החתן חקוק בו..}}. ושלח הרב אחרי החתן ודיבר עימו בייחוד 'רצונך לינשא עם השידה או לאו, ולא תירא, שאני אצילך ממנה', אז השיב הבחור 'מי הוא השוטה אשר חפץ לינשא לשידה'..., והאישה ירדה ותלך אחרי האיש ותבוא לפני הרב ויאמר לה 'מה לך עם בחור זה, לכי והינשאי לשד כמותך', וענתה האישה 'כך הוא הדין? אחר שקידשני יכולה אני לינשא לאחר?', אמר לה 'אלו קידושי טעות הם שלא ראה פניך ולא ידע שאת שידה, ובדרך שחוק נתן טבעתו בידך'..."}}.
היו שאף דנו להלכה לגבי מעשים כאלה שנשאלו בפניהם. כך דנו שו"ת מהר"ם מלובלין ^[883]. תשובה הנה אהו' לפי המושכל נראה בעיניי לדמותו לנרבעת לבהמה דאין העניין תלוי בפרין ורבין אלא באישות תלה רחמנא דכתיב ושכב איש אותה. ובהמה ורוח לא מקרי איש"}}, שו"ת חיים שאל ^[884]. בעיר אחת יש הרבה נשים אשר כפעם בפעם יוצאות וחולות כמו חלאים ותרופתן להביא אצלן נשים בתופים ומחולות מינא דזמר נינהו וביני ביני בעלת הבית מתעלפת ביניהן או נכנסת לחדר וככה יעשו הרבה מהן ופשתה המספחת בעניין זה ואומרות שנגלה אליהן דמות אחד ושואל מהן לעשות כך ושואל להן שאלות כגון ללבוש מלבוש מגוון פ' וכיוצא ואם אינן מקיימות מסתכנות. ואמר רב אחד מקובל בקבלה מעשית שידע שהחיצונים מתעוללים בהן. ונסתפקת אם הרוח הזה בא אליהן מה משפטן אם אסורות לבעליהן או אין קפידא בזה יורנו המורה ושכמ"ה}}. תשובה זו אינה צריכה לפנים וכבר נשאל על זה הרב מהר"ם מלובלין בתשובותיו סי' קט"ז על אישה הנבעלת לרוח באונס או ברצון..."}}, שו"ת מחנה חיים ^[885]. והאישה קראה אחריהם לזרוק לה בגד עליון כי היא עירומה... וסיפרה להם... ויהי כבחצי הלילה ואני הייתי נעורה במיטה ואיש עמד לפני ופחד נפל עלי והוא עלה על המיטה ובעל אותי ולא יכולתי לצעוק וכאשר הבוקר אור ראיתי שהדלת סגורה... ומאז ועד עתה הרגשתי שהוא מזיק שד וכמה פעמים בלילה נושאים אותי ממיטתי הגם שבעלי עימי במיטתי הוא נרדם ואותי נשאו ושד זה בועל אותי ולא היתה לי רשות לגלות ועכשיו שדקרתם הצלתם אותי שלא יהיה לו עוד כח לשלוט עלי. והתחילה לבכות (ואנא) [ואנה] אני בא[ה] אם אתם תספרו את הדבר הזה יימאס בעלי בי וגם בני ובנותי יהיו לחרפת עולם. על כן עשו עמדי חסד ותישבעו שלא לגלות שמי לעולם. והמה כולם נשאו את ידם נגד השמיים ו[נ]שבעו לה בחי העולמים שלא לגלות שמה אפילו לנשותיהם"}}, שו"ת שאלת שלמה ^[886]. ובסוף התשובה הוסיף: "ובנידון שלפנינו נראה דקיל טפי מפני שאין הדבר ברור כלל שבאמת בא עליה שד, ודלמא רק דמיונה הוליכה שולל ומרוב חלומות והבלים הרבה מזמן רב נשתרשה בליבה דמיון חזק, שכן הוא כדרך נשים שדעתן קלות להתפתות מפני הדמיון עד שנחשב לה כן לדבר ברור"}}. מתיאוריהן של חלק מהשאלות אף ניכר עד כמה היתה אמונת השדים נפוצה אצל ההמון ^[887].
רבי יהודה החסיד הזהיר שלא לסתום חלון או פתח לגמרי, שמא יפריע לשדים לעבור בו ^[888]. ספר חסידים, צוואת ר' יהודה החסיד, אות כ: "לא יסתום אדם חלון או פתח לגמרי שלא יזיקו השדים, כי דרכן לצאת בו, אלא ינקוב בו נקב"}}, ורבים מהפוסקים האחרונים הביאו את דבריו ^[889]. שו"ת יוסף אומץ (החיד"א) סימן לז: "שאלה. יודיעני אם יש לחוש לצוואת ר"י החסיד בעניין סתימת פתח או חלון להניח חור כל שהוא אף בכותל המפסיק בין בית לבית הכנסת... תשובה... ובנ"ד א"צ לכל האמור, דבכותל האמצעי מבחוץ מצד הבית שם יבואו לשאוב מיניה קדושה דרך הפתח והחלון שבינתיים, וצוואת רבינו יהודה חסיד במקומה"}}. זבחי צדק (רבי עבדאללה סומך) ח"ב סי' קטז אות עח: "לא יסתום אדם חלון או פתח לגמרי שלא יזיקוהו השדים... צוואת רבי יהודה החסיד... ובמדינתנו כשסותמין פתח מניחין שם קנה חלול מעבר לעבר"}}. בן איש חי שנה שנייה פרשת פינחס אות יז: "וכתוב בצוואות ר"י חסיד ז"ל... ולא יסתום חלון או פתח לגמרי אלא יניח חור כל שהוא"}}. שו"ת תורת שלום (האדמו"ר הרש"ב מליובביץ') סוף סי' לו ד"ה ולעניין: "ולעניין סתימת חלון ודלת ציווה כ"ק אאזמו"ר זצוקללה"ה לעשות חור בהסתימא ויכולים לסותמה בקנה (טרייביל) של מתכות אפילו סתומה מב' הצדדים וגם יכולים אחר כך לטוח בטיט"}}. כף החיים (רבי יעקב חיים סופר) יורה דעה חלק ב סי' קטז ס"ק קכב: "לא יסתום אדם חלון או פתח לגמרי שלא יזיקוהו השדים... צוואת רבי יהודה חסיד... "}}. שו"ת שבט הלוי (הרב ווזנר) חלק ו סימן קיא ס"ק יב: "בעניין צוואת הרי"ח סי' כ' שלא יסתום חלון או פתח, ידוע מה דאיתא בספה"ק דאפשר לעשות קנה חלול (ואולי אפשר גם לסייד עליו בחוץ)... ועיין בספר חסידים סי' תתשמ"ו דהטעם דשמא נגזר על השדים שאין להם לעבור אלא באותו דרך, ומטריח אותם למקום אחר"}}. ילקוט יוסף שובע שמחות חלק א הלכות הקשורות לחנוכת הבית סעיף מד: "יש שמקפידים שלא לסתום חלון או פתח לגמרי, אלא משאירים חור קטן כל שהוא. ויש שמניחים שם קנה חלול מעבר לעבר"}}.
יש מהאחרונים שכתב שכל המחלות הבאות לאדם בפתאומיות, מקורן בשדים וברוחות רעות ^[890].
רבי נחמן מברסלב הדגיש שבכל דברי רבותינו זכרונם לברכה מבואר שהאמינו במציאות השדים, וציין זאת כאחד הטעמים להתרחק מספרי חקירה, כיוון שאינם מאמינים בהם ^[891]. וכבר קדמוהו מן הראשונים ^[892]. ספר צפוני ציוני (רבי מנחם ציוני, מקובל מתקופת הראשונים), הקדמה, אות ז: "והנה כבר נתבאר לעיל שרבינו חיבר ספרו זה, צפוני ציוני, כנגד אותם המכחישים מציאות השדים וחכמת כישוף, כנזכר בהקדמתו"}} ומן האחרונים ^[893]. שם ד"ה ואומר: "ואומר, שכאשר נעיין בתורה האלוקית הנה היא מאמתת מציאות הרוחות האלו"}}. שם בחתימת הפרק: "וזאת תורת העולה מהפרק הזה, שמציאות השדים אמת"}}.
ויש שחידשו וכתבו שהאמונה במציאות השדים היא מעיקרי התורה ^[894], וכפירה במציאותם היא מינות ^[895].
בעבר היו אף מחכמי האומות שהעידו על מציאות השדים, ויש מי שהסתמך על דבריהם ופירש כך את דברי התורה ^[896]. ובאמת כמעט הפסוקים רומזים עליהם באומרם 'לשעירים אשר הם זונים אחריהם' וכפי מפרשי התורה הם השדים הנקראים כן הנראים כדמות השעירים למאמינים בהם... ואני אומר אחרי שהטבעיים [חכמי הטבע] יאמתו מציאותן, אולי יהיו השתנות הטבע בבעלי חיים או באמת מעשה שדים המטעים בני אדם לדרך רע מדרך הטוב"}}. והרי ידוע לנו שהיו מחכמי האומות שהאמינו במציאותם של כל מיני יצורים שונים ומשונים ^[897]. גם ספר מעשה טוביה שם פרקים שביעי ותשיעי הביא עדויות על קנטאור (חציו אדם וחציו סוס) ובן ים (חציו אדם וחציו דג)}}.
כמו כן, אצל האומות וחכמיהם נפוצו מעשיות על שידה המפתה גברים ^[898]. כן נפוצו אצלם מעשיות על שד המפתה נשים או אונסן בשנתן ^[899], והן אף מתעברות ממנו ^[900]. האפיפיור אינקונטיוס השמיני כתב (בשנת 1484): "גונב לאוזנינו אשר בני שני המינים אינם נמנעים מלבוא במגע עם מלאכי זדון, אינקובים וסוקובים, וכי בכשפיהם בהשבעותיהם בלחשיהם ובנחשיהם, הם מחניקים מכבים ומכלים לידות נשים וכן מעוללים אסונות רבים אחרים. הבּוּלָה [מכתב מאת האפיפיור] הזאת של אינוקנטיוס פתחה מסע שיטתי של האשמות עינויים והוצאות להורג של 'מכשפות' רבות מספור ברחבי אירופה" (ספר "עולם רדוף שדים: המדע כנר בעלטה" עמוד 120)}}. וכולן מזנות ותולות במעשי שדים , ונתלות בפתאים המאמינים לכל דבר, שהיו נפוצים באותם הדורות ^[901].
והיה מי שהסיק שרחובותיה של עיר מסוימת מלאים בשדים, כיוון שהיה תמוה בעיניו כיצד גם רחובותיה וגם בתיה מלאים תמיד בבני אדם ^[902].
אף בדורות האחרונים היה מי שכתב שהשיטה שמכחישה את מציאות השדים, הרי היא מכחישה את המציאות ^[903].
חשוב להדגיש שהואיל ובעולם העתיק לא היו ידועים תפקידי המוח ובעיותיו, והואיל וטבעו הבריא של האדם לחפש סיבות לאירועים ולתופעות שהוא רואה, הרי שטבעי ואף הגיוני שבזמנם הבינו שמחלות נפש ^[904] נגרמות מכוחות שליליים שאינם נראים המשתלטים על האדם שלא ברצונו. ומכאן קצרה הדרך לאמונה במציאות השדים בכללותה ^[905].

אי אמונה בשדים כפשוטם

מאידך, היו ראשונים ואחרונים שלא האמינו במציאות השדים. שהרי כבר חיפשו חכמים בכל העולם ולא מצאו שום שד ^[906]. וכבר קרה לי עם אלו הכשפנים... והייתי אומר להם אנא קראו לי שד אחד והרבו עלי מוהר ומתן ואתנה, או עשו בפני פעולה בלתי טבעית, והם ניסו בנכליהם ולא יכולו"}}, גם על ידי אלפי תרים וחכמים שנשלחים לכל הארצות הנושבות והבלתי נושבות ^[907], במצריים אומרים שנמצאים בקצה צפון, ובצפון אומרים שנמצאים במצריים ובבל ^[908]. ועוד, שמציאותם נמנעת אצל בעל שכל ובינה ^[909]. פרדס רימונים סנהדרין סז ע"ב (סוף טו ע"ב): "מלבד שהשכל יכחיש זה"}}, ומי שרואה אותם הם המשוגעים ^[910]. ובפירושו לדברים לב יז כתב: "ונקראו שדים על טעם אימים משוד הדעת" [ובאחד מכתבי היד נוסף: "והטעם: שודדי דעת"]}}, ופתי יאמין לכל דבר ^[911]. ובחכמות – במה שאין צד אמונה תלוי בו להתחייב האמנתו מצד העיון, כמציאות השד והעברתו וכביטול החלק והימצאותו, ובביטול מציאות הריקות וקיומו, ואמונת ההעתק [גלגול נשמות] וקיומה, וייחס החיות בצמח וכיוצא בהם כעניין חלקי הנפש ובכלל מציאותה, ושאר דברים נסכלים חשבום קצת הקדומים דברים אמיתיים. ומי יתן החרש יחרישון ותהי להם לחכמה"}}. ואמונה זו אינה אלא הזיה שהאמינו בה האומות הקדומות הסכלות, עד שרבים מבני עמנו מאמינים בהם, בין השאר מתוך פחיתות הבנתם בדברי החכמים ^[912].
לכן פירשו את דברי חז"ל בעניינים אלו באופנים אחרים.
רבי אברהם בן הרמב"ם ביאר שסיפורי חז"ל אודותם הם מה שנראו ואירעו בהם בחלום, כדרך הנביאים שסיפרו בלשון פשוט מה שראו במראות הנבואה ^[913].
יש שכתבו שהיזקי השדים קיימים רק בדמיונו של מי שחושש מהם, וכיוון שבזמנם התפרסמו אלו הדמיונות, הזהירו על כך חז"ל, אך בזמננו אין צורך באזהרות אלו ^[914]. גם באחד מספרי ההלכה האחרונים שהובאה לפניו שאלה על אישה שנבעלה לשד ^[915], חתם את דבריו בכך ששמא לא היו דברים מעולם, אלא שדמיונה של האישה הוליכה שולל עד שנחשב לה כן לדבר ברור ^[916]. ובסוף התשובה הוסיף: "ובנידון שלפנינו נראה דקיל טפי מפני שאין הדבר ברור כלל שבאמת בא עליה שד, ודלמא רק דמיונה הוליכה שולל ומרוב חלומות והבלים הרבה מזמן רב נשתרשה בליבה דמיון חזק, שכן הוא כדרך נשים שדעתן קלות להתפתות מפני הדמיון עד שנחשב לה כן לדבר ברור"}}.
גם לגבי הלכות הנוגעות לשדים, יש מי שכתב שהם נאמרו רק לאלו שמאמינים במציאות זו ^[917]. אכן הרמב"ם השמיט הלכות אלו ^[918]. הרמב"ם פסק את דין זה בלא הזכרת החילוק בענייני בבואה (רמב"ם הל' גירושין פ"ב הי"ג: "מי שהיה מושלך בבור ואמר כל השומע קולי יכתוב גט לאשתי – הרי אלו יכתבו ויתנו לה"), ומשמע שלא חשש שמא שד הוא, הגם שהדבר מפורש בתלמוד (וכן העיר המגיד משנה הל' גירושין פי"ג הכ"ג: "ובגמ' תנא... ודילמא שד הוה... בבואה אית להו... ורבינו לא הזכיר מדין זה כלום ולא נתבאר לי למה")}}. אמנם בשולחן ערוך כן הזכיר את חילוק זה (אבן העזר סי' קמא סעיף יט): "וי"א דהני מילי שראו לו דמות אדם וחזו ליה נמי בבואה דבבואה, הא לאו הכי חיישינן שמא שד הוא, שדרך השדים לימצא בבורות וכן בשדות"}}. אמנם יש מי שכתבו שוודאי שהרמב"ם לא הכחיש את מציאות השדים ^[919]. אלא ודאי ידע הרמב״ם מכל זה, אך עשה כעין עבירה לשמה להציל את בני ישראל מעוונות החמורים של כישוף וידעוני וכיוצא מהם..}}. המציא הרמב"ם ז"ל עצה עמוקה ברוב חוכמתו וצדקתו אשר הכחיש אותם, ולימד דעת את העם להכניס בליבותם שלא להאמין בהם כלל ולהחזיקם להבל ורעות רוח ושיגעון"}}, ורק הסתייג מפרסומם בכל ישראל ^[920]. אי־אפשר להתעלם מזה. אין ברירה. חייבים להתגבר על התפיסה הילדותית הרגילה. גם מלאכים וגם שדים תופסים מקום בגמרא. בין שהדבר מובן, בין שאינו מובן. כך היא העובדה..}}. אמנם הרמב"ם השמיט את ההלכות הקשורות לשדים, אבל הוא לא כתב בפירוש בשום מקום נגד מציאות של שדים, חס ושלום. יש כמה הלכות בגמרא שנוגעות לדברים מסתוריים, כגון ענין עין הרע שמזיקה, וכדומה. גם אותם לא הזכיר הרמב"ם. הוא השמיט את כל ההלכות הנוגעות למיסטיקה. אבל לומר שהרמב"ם סבר שאין שדים – אין זה נכון..}}. כך, השמיט הרמב"ם כל מה שנוגע לרוחניות מעורפלת, כהדרכת חז"ל 'אין לך עסק בנסתרות'. בוודאי יכולים להיות אנשים הראויים למדרגות מיוחדות של נגלה ונסתר, אבל אסור שזה יהיה פופולרי, מפוזר ומופץ. מבחינה חינוכית יש להיזהר שדברים אלו לא יימסרו לרשות הרבים. לכן הרמב"ם, בתור מחנך של כלל־ישראל, השמיט עניינים רוחניים עמוקים מעורפלים. הוא לא הזכיר שדים ועין־הרע, לא מפני שהוא הכחיש את קיומם אלא מפני שנזהר והסתייג מפרסומם בכל ישראל"}}, אלא שטענותיהם ומסקנותיהם – קשה להולמן ^[921].
דברי התלמוד על כך שהמזיקים מצויים יותר בחורבות ^[922], בבורות, בשדות ^[923], במקומות חשוכים, כאשר אין אנשים רבים ^[924]. שבת קנא ע"ב: "אמר רבי חנינא: אסור לישן בבית יחידי, וכל הישן בבית יחידי אוחזתו לילית"}} – אף הם יכולים להיות מוסברים על פי הצד שמקורם בכוחות דמיון, שהדמיונות והפחדים מתגברים בתנאים אלו.
הפרדס רימונים פירש את כל מעשי השדים שבתלמוד באופנים טבעיים ^[925]. כך, למשל, במעשה בשלמה ואשמדאי פירש ששמות השדים וכו' הם כינויים לאנשים שונים ^[926]. וכן כתב שיש ש"שדים" הוא כינוי לכוחות הדמיון, שלרוב משדדים את הדעת והתבונה ^[927]. דרך אמונה (רבי אברהם ביבאגו, בדור שלפני גירוש ספרד) מאמר ב שער ב (מהדורת קושטא רפ"ב דף לט ע"א טור שמאלי): "אלו השדים כוחות דמיוניות המשודדים המהות האנושי ומזיקים אליו"}}.
ואף יש מראשוני המקובלים שכתב לגבי מעשה ברב גדול שהשביע שד, שהוא דמיון שקרי, ואין זו חכמה לטעון טענות נבוכות, אלא שהוא טוב לאומרו לפני עמי הארץ והנשים הזקנות והנערים בעלי הדמיון החזק כדי להפחידם מחמת חכמת הרבנים ^[928].
המכתב מאליהו כתב שכל דברי חז"ל בעניין שדים הם עניינים שמתרחשים בפנימיות האדם, כגון חולי הנפש ^[929]. אמנם יש להעיר שמלשון חז"ל משמע שהשד אינו מחלת הנפש עצמה, אלא שהוא הסיבה הגורמת לה. וכפי שהיה מקובל בעולם העתיק (למעט שיטתו של היפוקרטס, שהבין שמחלות הנפש נובעות מבעיות מוחיות) ובימי הביניים}}.
למשל, ספר חסידים כתב שאדם המתנבא על משיח, הרי זה משום שעסק בכשפים שדים או שם המפורש, וכיוון שהטריח את המלאכים או השדים – הטעוהו בעניין המשיח, כדי שיהיה לבושת ולחרפה לכל העולם, לו ולמאמינים בדבריו ^[930]. נוכל לפרש ולהתאים את דבריו באופן זה, שאדם זה עסק בתחומים שפגעו בבריאותו הנפשית, או על כל פנים בשיקול דעתו, ומשנפגעה יכולת הביקורת שלו, רצונות שהיו חבויים בפנימיות נפשו השפיעו על כח דמיונו וגרמו לו להתנבא בעניינים אלו. כפי שאכן מוכר וידוע.
בעניין זה חשוב להדגיש שגם אנשים הבריאים בנפשם יכולים לחוות הזיות מסיבות שונות, כגון חוסר אוורור ועוד, והזיות כאלו יכולות להיות מקור לאמונה בשדים ^[931]. יש להוסיף שבעבר הרחוק יותר הבתים כמובן הוארו וחוממו ע"י אש, ובמקומות רבים הם היו פחות מאווררים מהמקובל בתקופתנו, מה שמגדיל את הסיכויים להרעלה כזו}}. כך שתופעה כזו יכולה להיות מקור גם לאמונה בשדים, וגם לאמונה בבית שמצויים בו שדים}}.
יתכן כי גם תופעת שיתוק־שינה חיזקה את האמונה בדבר שדים. שיתוק־שינה היא תופעה ^[932] בה המוח מתעורר, אך הגוף עדיין ישן, דהיינו משותק. לעיתים רבות אדם החווה שיתוק־שינה חש לחץ על החזה. לשיתוק כזה עשויות להתלוות הזיות שתלויות בתרבותו של האדם, כגון שד רוח או מכשפה שיושבים על חזהו של המשותק, או אף חוטפים אותו. בתרבויות מודרניות ההזיות יכולות לכלול חטיפה על ידי חייזרים. נראה כי לתופעה זו ישנו תיעוד בציורים עתיקים.
מחלוקת זו אודות קיומם של השדים, מורכבת יותר, כיוון שהסבורים שהשדים קיימים מסתמכים על הבנתם בפסוקים ועל דברי התלמוד, ולהבדיל, גם אומות העולם האמינו בהם ואף חכמיהם העידו על מציאותם, כך שהדבר התקבל כמציאות ברורה. כדלעיל. אך מעניין לעניין בעניין אחר, מצינו אמונה אחרת, והיא אודות המתים הבאים לבתי הכנסת בלילות, על מנת להתפלל או לקרוא בתורה ^[933]. רבים האמינו בכך, וזאת למרות שאין לכך שום מקור לא בפסוקים ולא בחז"ל. היא נזכרה לראשונה בספר חסידים, ונזכרה במקורות רבים עד הדורות האחרונים. מתוך עיון במקורות הרבים שבעניין זה, מעטי מעט סיפרו על מי שראה ^[934] כ זאת בעיניו ^[935]. ספר אור זרוע חלק ב סימן מב: "ואני שמעתי מפי ר"י החסיד זצ"ל שהי' רב גדול ומובהק לרבים אחד והיה גוער בביהכ"נ שהיו מאריכים בברכות שהי' בדעתו למהר ללימוד ונענש על ככה באותו עולם וגם שמעתי בשם ר' יהודה חסיד זצ"ל שאמר כגון בימות החורף שהיה קור גדול מוטב שילכו לבית אותם שאינם מלובשים היטב ואל יקצרו בשבחו של הקדוש ברוך הוא בעבורם. ואני [ר' יהודה החסיד] הכרתי יהודי אחד מוורמ"ש והיו קורין אותו ר' בונים והי' זקן וקובר מתים ושמעתי אל נכון ואל האמת שפ"א השכים לבית הכנסת וראה אדם אחד יושב לפני בית הכנסת ובראשו כתר של עשבים שקורין צפל ובלשון כנען קויטנ"י ויצ"ץ ונתפחד כסבור שהוא שד וקראו ואמר לו וכי אינך פלוני שמת עתה וקברתיך ואמר לו הין וא"ל היאך אתה באותו עולם ואמר לו היטב עד מאוד וא"ל מה זכיות יש לך והלא אתה היית אדם כל דהו וא"ל רק באותו זכות שהייתי אומר ברכו' בקול נעים בביהכ"נ בזכות זה הביאוני בג"ע ומכבדין אותי וזה לך הסימן שאני הוא המדבר אליך כי תראה בית יד חילוקי שקרוע שקרעת לי כשהלבשתני התכריכין ושאל לו מה זה שבראשך וענהו הם עשבים שבג"ע ששמתי בראשי כדי לבטל ריח רע מעלי של זה העולם"}}, מתוכם ילד בן שש שנשכח ישן לבד בבית הכנסת ^[936]. כמו כן היו מעשים שבסופם נתגלה הסבר טבעי – אישה המוכרת כמשוגעת שלבשה תכריכים ^[937], וכן שמש בית הכנסת ששינן את שמות המתפללים וסברו שהוא מת שקורא בשמותיהם על מנת להעלותם לתורה ^[938]. עם זאת, עד הדורות האחרונים, רבים חששו להיכנס לבית הכנסת בלילות ^[939], ואף יש ששמש בית הכנסת היה דופק בבוקר על דלת בית הכנסת כדי שהמתים ישובו למקום מנוחתם ^[940]. ובא זה ולימד על זה, שאמונות ממין זה אינן מבוססות דווקא לא על פסוקים, ולא על דברי חז"ל, ולא על אמונות שמקובלות אצל האומות וחכמיהן, ולא על עדויות מהימנות, ובפרט שמדובר על מאות שנים שהאמינו בכך, וע"פ חלק מהמקורות המתים עושים זאת כל לילה, ועם כל זה, כה מועטות העדויות לגביהם. ועוד לא דנו מצד הסברה, מדוע המתים צריכים לבוא לבית הכנסת על מנת להתפלל ^[941]. ואכן יש לדון מדוע לא שאלו על כך "מנא הני מילי", ו"אם לדין יש תשובה". ומעניינים דבריו של אחד האדמו"רים, שסיפרו לו בשם אחד מגדולי החסידות, שהגם שאמונה זו לא נזכרת בשום מקום, כיוון שכך אומרים העולם והדבר מקובל בין המון ישראל, מי שאינו מאמין בזה נקרא אפיקורוס ^[942]. ודבריו, קשה להולמן ^[943].

רוחות ושדים

יש מי שדן האם יש לחלק בין שדים לרוחות רעות, או שהכל חד ^[944]. והאי דאיתא שם דשדי מיא מפומא דחצדא משום מים הרעים, ופירש רבינו גרשון ושרה עליהן רוח רעה, וברש"י שם פירש ששתו המזיקין מהן, ובתוס' שם דף ק ע"א בד"ה חזינא דכתבו וכו' לפי שהיה ירא שמא יקפידו שאר השדים אם היה מודיע, משמע שהכל חד"}}.
עכ"פ, בעניין רוחות, יש שכתב להיזהר מלהסתכל במראה שלא לצורך, כי בכל דיוקן שורה רוח, ומזיק לו במותו ^[945]. ויש מי שהוסיף על דבריו, שנראה שמאותו הטעם אין לצלם צורת אדם במצלמה, כי רוח מזיק שורה עליו ומזיק לו במותו ^[946].

רוח רעה ונטילת ידיים

מההלכות המצויות ביותר ששורשן בעולם הנסתר הן הלכות נטילת ידיים שחרית ועוד ^[947], מפני רוח רעה השורה על הידיים.
אך אין זה מוחלט שטעמה אכן משום רוח רעה.
אמנם הזכירו בתלמוד בעניין זה שהאוכל בלא נטילה עלול להינזק על ידי שיבתא ^[948], שהיא היזק שגורמים שדים ^[949], או רוח רעה שחונקת תינוקות ^[950], או שגורמת להם להתנוון עד שימותו ^[951], ואף הזהירו בתלמוד שנוח לו שתיקצץ ידו ולא תיגע בעינו ובעוד אברים קודם הנטילה ^[952], מפני הרוח הרעה השורה עליה ^[953]. הבית יוסף אף הביא מהזוהר שהיא רוח טומאה השורה על הגוף משום שבלילה נשמתו הקדושה מסתלקת ממנו ^[960] . התלמוד הבבלי מכנה אותם גם "כלדאי", הוא שמו הארמי של הכשדים, אומה מאזור בבל שאנשיה הרבו לעסוק בחכמה זו .
רבים מהראשונים כתבו שחכמה זו היא דבר מנוסה ^[961], שהשם הנכבד שברא הכל שם כוח התחתונים בעליונים ^[962], וחכמת זו חכמה גדולה ומפוארה היא, ואין חכמינו ז"ל מכחישין אותה כלל ^[963], ואנו רואים שהחוזה בכוכבים יגיד לאדם מה שיקרה לו בפרטי עניינו וכשרונותיו על פי מצב הכוכבים בזמן מולדתו ^[964]. שידוע הוא שהגרמים השמימיים פועלים בעולם השפל בתנועותיהם המתחלפות בהנעתם את היסודות והרכבתם והתמזגותם. ויכינו אותם בהכנות מתחלפות לקבל הצורות הטבעיות עד שישיבו קצת בני אדם מוכנים לקבל החכמה וקצתם לא. וישימו מהם מוכנים לנבואה מזולת קצתם. וישימו קצתם משתדלים וזריזים והם המוכנים לקניין הממונות וזריזות המידות והתכונות..}}. וכן בכל הכוחות בידוע באצטגנינות והאורה והממשלה כפי טבעם..."), ואין בכך ספק ^[965], ואסור לבוא כנגד המזלות ולסמוך על הנס ^[966]. רמ"א יורה דעה סימן קעט סעיף ב: "במה שאדם יודע שהוא כנגד המזל, לא יעשה ולא יסמוך על הנס"}}, וכל הדברים מושפעים מתנועת הגלגלים, אלא שהקב"ה מנהיג הגלגל ^[967].
עם זאת, הסכימו רוב החכמים שבתלמוד שאין מזל לישראל ^[968], דהיינו, שאמנם הכוכבים משפיעים על מזלו של האדם, אלא שעל ידי תפילה וזכות משתנה מזלו לטובה ^[969]. וכן מוכח מהמשך הגמרא שם}}. אף על פי כן, פעמים שאין המזל משתנה ^[970].
ואף הירושלמי, שמיעט בהזכרת עניינים אלו ^[971], אמרו בו, לא במהרה אדם נופל ביום גינוסיא שלו ^[972], דהיינו יום שנולד בו.
כאן המקום להעיר, שהאגדה שמובאת בכמה וכמה ספרים בדורות האחרונים, שלכל עשב ועשב יש מלאך בשמיים שאומר לו גדל, אינה הגירסה המקורית. בבראשית רבה ^[973], וכפי שהובא בכמה וכמה ראשונים, הגירסה היא: "א"ר סימון: אין לך כל עשב ועשב, שאין לו מזל ברקיע שמכה אותו, ואומר לו גדל". המזל שברקיע הוא ממזלות הכוכבים ^[974]. ובזוהר הלשון היא "ממונה" ^[975].

אמנם יש שחלקו על כך מכל וכל.
הרמב"ם האריך ^[976] בכך שהדברים האלו כולן דברי שקר וכזב הן, וכל המאמין בהן ובכיוצא בהן, אינו אלא מן הסכלים ומחסרי הדעת ובכלל הנשים והקטנים שאין דעתן שלימה ^[977]. אסור לעונן, אף על פי שלא עשה מעשה אלא הודיע אותן הכזבים שהכסילים מדמין שהן דברי אמת ודברי חכמים. וכל העושה מפני האצטגנינות וכיוון מלאכתו או הליכתו באותו העת שקבעו הוברי שמים, הרי זה לוקה שנאמר לא תעוננו..}}. ודברים האלו כולן דברי שקר וכזב הן, והם שהטעו בהן עובדי כוכבים הקדמונים לגויי הארצות כדי שינהגו אחריהן, ואין ראוי לישראל שהם חכמים מחוכמים להימשך בהבלים אלו ולא להעלות על לב שיש תועלת בהן, שנאמר כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל, ונאמר כי הגויים האלה אשר אתה יורש אותם אל מעוננים ואל קוסמים ישמעו ואתה לא כן וגו', כל המאמין בדברים האלו וכיוצא בהן ומחשב בליבו שהן אמת ודבר חכמה אבל התורה אסרתן – אינן אלא מן הסכלים ומחסרי הדעת ובכלל הנשים והקטנים שאין דעתן שלימה, אבל בעלי החכמה ותמימי הדעת ידעו בראיות ברורות שכל אלו הדברים שאסרה תורה אינם דברי חכמה אלא תוהו והבל שנמשכו בהן חסרי הדעת ונטשו כל דרכי האמת בגללן, ומפני זה אמרה תורה כשהזהירה על כל אלו ההבלים תמים תהיה עם ה' אלוקיך"}}. ספר המצוות לרמב"ם לא תעשה לב: "שהזהירנו מעשות המעשים בבחירה ממשפטי הכוכבים... אבל השאלה על זה גם כן אסורה, מחוברת אל היותה דבר אין אמיתות לו"}}, וזוהי הדעה המוסכמת בתורתינו ^[978]. אמנם אני יודע שהדבר המוסכם עליו מתורתינו ומפילוסופי יוון כמו שאימתוהו טענות האמת שפעולות האדם כולם מסורות לו, אין מכריח עליו בהם ולא מביא אותו זולת עצמו כלל יטהו לצד מעלה או לצד חסרון, אלא אם יהיה הכנה מזגית לבד כמו שביארנו שיקל לו בה עניין או יכבד, אבל שיתחייב או יהיה נמנע – אין זה כלל"}}, שכבר ישנן ראיות ברורות ונכוחות שאין בהן דופי לבטל כל עיקרי אותם הדברים ^[979]. וראיות ברורות יש לי שאין בהן דופי לבטל כל עיקרי אותם הדברים..}}. ואל תדמו בנפשכם שאותם הדברים [השפעת הכוכבים] אין שום ראיה להם, ולפיכך לא נאמין בהם. אלא ראיות ברורות ונכוחות שאין בהם דופי יש לי לבטל כל אותם דברים. ולא ידבק בהם כי אם פתי שיאמין לכל דבר, או מי שירצה לרמות אחרים..}}. ודעתנו עלה מעיקרא היא, שכל דברי החוזים בכוכבים שקר הם אצל כל בעלי מדע..}}. ולעולם אל ישליך אדם דעתו אחריו, כי העיניים הם לפנים לא לאחור. וכבר הגדתי לכם את לבי בדברי"}}, והביא לכך אף ראיות מן המציאות, שתחזיות האצטגנינים הופרכו ^[980]. וכבר עמד אחד מן המחודדים בספרד וחיבר ספר בעניין הקץ על דרך הכוכבים, ואמר שהמשיח יגלה בשנת פלונית. ואין אחד מחכמינו חסידינו שלא זלזל שם דבריו וזלזל עצתו, ושמוהו במעלת החסרים בשביל מה שעשה והעיר תכלית. והמציאות עשתה בו יותר רע, כלומר שחוק והיתול ממה שעשינו בו אנחנו. לפי שבזמן שאמר שיגלה המשיח, עמד הסרבן והממרה בארצות המערב [כוונתו לעליית האלמווחדים שניסו להשליט את האסלאם אף על היהודים]}}. וזהו תכלית הכיעור לבעלי החכמה הזאת"}}. כמו כן כתב שהאמונה בגזירת הכוכבים היא שהובילה לאמונה בעבודה זרה ולנטישת התורה לגמרי ^[981]. אחר כך הורכב כזב שני על זה הכזב הראשון, והן הטליסמאות, ואמרו שאם יהיה כוכב פלוני שמזלו טוב במקום פלוני המתאים לו, תיעשה צורה בתואר כך והיא תביא תועלת כך..}}. אחר כך הורכב כזב שלישי על זה השני, והיא עבודה זרה, ונאמר שזאת הצורה אשר תיעשה במזל כך ועל מצבה פלונית, אם יוקטר לה באופן פלוני ויתפללו אליה במילים כך וישתחוו לה, וכך וכך, הרי היא תפסיק נזק כוכב פלוני ותביא תועלת פלוני..}}. שהאמונות התפלות של בני אדם בכוכבים ובטליסמאות אינן מעטות, וכבר נטשו בהן את התורה לגמרי בהאמינם באמיתותן"}}, ואף לחורבן בית מקדשנו ולגלותנו, כיוון שסמכו על דברי החוזים בכוכבים ^[982], ולכן נמנעו מלעסוק בלמידת מלחמה ובכיבוש ארצות ^[983]. ולפיכך קראו אותם הנביאים סכלים ואווילים}}. ודאי סכלים ואווילים היו, ואחרי התוהו אשר לא יועילו הלכו"}}. [נראה שכך הרמב"ם ביאר את דברי הגמרא יומא ט ע"ב: "מקדש ראשון מפני מה חרב? מפני שלושה דברים שהיו בו: עבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים"]}}. הרמב"ם אף הוסיף שחכמי יוון, בניגוד לכשדים, לא האמינו בגזירת הכוכבים ^[984]. ולא חיברו אותם החיבורים כולם, ולא עשו אותו הטעות, שקראו אותה 'חכמה', כי אם חכמי הכשדים והכלדיים והמצרים והכנענים, וזו הייתה אמונתם ודתם באותן הימים..}}. אבל חכמי יוון, והם הפילוסופים שחיברו בחכמות ונתעסקו בכל מיני מדע, מהתלים ושוחקים ומעליבים את אלו הארבע אומות שאמרתי לכם, ועורכים ראיות לבטל כל דבריהם, שורש וענף}}. וגם חכמי פרס הכירו והבינו שכל אותן החכמות שעשו הכשדים והכלדיים והמצרים והכנענים הם שקר וכזב"}}. אכן הגמרא מייחסת את חוכמת האצטגנינות ל"כלדאי"}}, כפי שלא האמינו בשאר עניינים סגוליים ^[985]. ואפשר שע"פ דברי הרמב"ם הללו יבואר החילוק בעניינים אלה בין הבבלי לירושלמי}}.
גם המאירי הזהיר שלא לחוש לתליית ההצלחה במזל ^[986].
לדבריהם, מה שהוזכרה אמונה זו בתלמוד, היא דעת יחיד מן החכמים שאפשר שנתעלם ממנו דבר באותה שעה, או שיש באותם הדברים רמז, או שאמרם לפי שעה ומעשה שהיה ^[987], או שאמר כן מחמת שהיה נבוך בראותו למי שהיה צדיק, שהוא קשה יום, ולכן תלה הדבר במזלו ^[988].
וכן הירושלמי הביא מעשה בגר שאמר על חכמת האצטגנינות "כלום נדבקתי באומה קדושה זו, אלא בשביל לפרוש מאלו הדברים" ^[989].
מחלוקת הראשונים בעניין זה נוגעת גם לפירוש דברי התלמוד שמצווה לחשב תקופות ומזלות, שהיא חכמתנו ובינתנו לעיני העמים ^[990]. רש"י, לשיטתו, פירש שהיא חכמת השפעת הילוך החמה ע"פ כניסתה למזל, שמשפיעה האם השנה תהיה גשומה או שחונה, וכל העיתים תלויים בכך ^[991]. והרמב"ם, לשיטתו, כתב על כך, שאלה הדברים של הוברי השמים הטיפשים אינם כלום, ודברי התלמוד כוונתם לחכמת ידיעת צורת הגלגלים, מניינם, מידתם, סדר הילוכם, וכפי שחיברו בעניינים אלה חכמי יוון ופרס והודו חיבורים גדולים, והיא חכמה מפוארת הרבה ^[992]. בכל זה וכיוצא בו חברו חכמי יוון ופרס והודו חיבורים גדולים, והיא חכמה מפוארת הרבה. וממנה ייוודע ליקוי המאורות, ומתי ילקו בכל מקום. וממנה ייוודע מאי זו סיבה ייראה הירח כקשת, והולך וגדל עד שישלים ויחזור ויחסר מעט. וממנה ייוודע מתי תיראה הלבנה או לא תיראה, ומאי זה טעם יהיה יום זה ארוך או קצר. ומאי זה טעם יעלו שני כוכבים כאחד ולא ישקעו כאחד, ומאי זה טעם יהיה יום זה במקום זה שלוש עשרה שעות, ובמקום אחר חמש עשרה שעות או שש עשרה או עשרים – והוא יום אחד, ובמקום אחר יהיו היום והלילה שווים לעולם, ובמקום אחד יהיה היום כמו חודש או שני חודשים או שלושה חודשים, עד שתמצא שתהיה כל השנה כולה יום אחד: שישה חדשים יום ושישה חדשים לילה. וכמה עניינים המתמיהים ייוודעו מאותה חכמה, והכל אמת בלי ספק}}. וזה הוא חשבון תקופות שאמרו חכמי האמת רבותינו ע"ה, שהיא חכמה ובינה לעיני העמים. אבל אלה הדברים של הוברי השמים הטיפשים אינם כלום"}}.

חשוב לשים לב שהשאלה בדבר האצטגנינות אינה רק על הבנת הלכות מסוימות, או שאלה לגבי פרט מחשבתי מסוים, ובוודאי שהיא אינה רק שאלה מדעית. אלא היא מחלוקת על האופן בו הקב"ה מנהיג את עולמו ^[993].

אפשר שהיה ביסוס לאמונה בגזירת הכוכבים, בכך שאכן השמש משפיעה על מצבם של הצמחים, והירח משפיע על הגאות והשפל ^[994].

ידיעת עתידות

הרמב"ן כתב שחכמת הכף והשרטוטין הן חכמות אמיתיות ומקובלות ביד מקבלי התורה, אלא שנשתכחו מעמנו ^[995]. ומה שכתב הגאון ז"ל שאמר בפסוק זכר ונקבה בראם הוא חכמת הכף ושרטוטין, עכשיו משתמשין בה ומעסקים בה בני אדם, וכל אלו הדברים וכיוצא בהם חכמות ישנות אמיתיות הן ומקובלות ביד מקבלי התורה, וכשאבדנו אבדו החכמות עימם, ונשאר זכרם בשיבוש ביד מועטים, ובאו הפילוסופים והכחישום. וכבר היה בכאן יש יווני קיבל מחסידי אלמאני חכמה זו, והיה אומר בצורת הפנים נפלאים לעיני העמים, ושמו רבי שבתי היווני. וסוף כי בתורה נרמז לחכמים כל קבלת עניין הטבע"}}. גם בזוהר הוזכרו שרטוטי הידיים ופתרונותיהם לגבי אופיו והצלחתו של האדם ^[996]. זה ספר תולדות אדם לשרטוטין... בידא אית שרטוטין דקיקין ושרטוטין רברבין וכלהו מתערבי דא עם דא, שרטוטין רברבין דאית בידא, כד אינון תרין בארכא תרין בפותיא ואחידו דא בדא דא איהו ברזא דאת ה' וברזא דאת ר' ודחי לאת ז' ונטיל אלין תרין אתוון, בפותיא נטיל ה' בארכא נטיל ר' וסימן דיליה ה"ר, דא אית ליה בידא שמאלא כהאי גוונא באלין שרטוטין רברבין, אבל אינון שרטוטין זעירין דנטלא ימינא לא נטלא שמאלא, דימינא נטלא חד שרטוטא דקיק לעילא בארכא וחד שרטוטא דקיק לתתא דאחיד בין אינון תרין שרטוטין רברבן, בפותיא אית חד שרטוטא דקיק דאחיד לתתא דאחיד באינון תרין דשריא עליה, ובשמאלא לאו הכי ורזא דיליה איהו בימינא ולאו בשמאלא, האי איהו בר נש דלזמנין תאיב בביתא ולזמנין בארחא דא לא שכיך לביה בהאי ובהאי, כד איהו בביתא תאיב בארחא וכד איהו בארחא תאיב בביתא, אצלח תדיר בארחא ולזמנין בביתא, דא אצלח באורייתא וברזי דאורייתא אי אשתדל בהו, האי חמי בשנאוי תועלתא לסגיאין ביה, עצלא איהו במלי דעלמא, אי אתער אתערון לאוטבא ליה מלעילא, זכי במלוי, דא איהו חמידא ומפזר ממונא, טב עינא איהו, צלותיה אשתמע, נחית וסליק בממונא, דא איהו דלזמנין מתבר לביה לגביה מאריה, וכדין אשתכחו תלת שרטוטין זעירין דמעברן בההוא שרטוטא דקיק דאתוסף על אינון תרין דפותיא ורזא דא ה' דמתחברא עם ר', דא ארחא דא ביתא, דא חדוה דא עציבו דא תועלתא דא עצלא דא טב עינא דא חמידא ומפזר ממונא, דא מתבר לביה ותב למאריה..."), וכן הזכירו האורחות צדיקים ^[997] והחיד"א ^[998].
היה מי שחיבר ספר שלם ^[999] על צורת כפות הידיים ושרטוטיהם ^[1000], וכן על אברים נוספים ^[1001]. שם בעמוד השלישי: "בהיות בבות [כנראה צ"ל: גבות] העיניים שחורות ובה ירוקות המראה כאילו היא מוזהבת, יורה כי הוא ממית שופך דמים"}}. שם בעמוד הרביעי ד"ה אותות האף: "אותות האף. מי שהיה קצה חוטמו דקיק, הוא אוהב מסה ומריבה. ואם יהיה אף מלא ועבה, הוא מעט ההבנה"}}. שם ד"ה אותו האוזניים: "אותות האוזניים. אמר אריסטו: האוזניים הממוצעות בקטנותם וגודלם מורה על טוב השכל. והגדולות מורות שהוא כסיל אלא שהוא מבין ואמר במקום אחר שמורות שהוא פתי סכל וחיים ארוכים. ומי שאוזניו קטנות הוא שוטה גנב"}}. שם העמוד החמישי ד"ה אותות הצוואר: "אותו הצוואר. מי שהיה צווארו קצר מאוד, הוא רמאי ושקרן רע בליעל"}} וסגולות רבות ^[1002]. אמנם גם הוא הודה במקצת שאין לקבוע בכך מסמרות ואין למדין בעניינים אלה מן הכללות ^[1003]. כי אנו, וגם חכמי המשפט, גם חכמי הכרת הפרצוף, לא נאמר שהעניינים מוכרחים חלילה, אך מוכרעים. ולכן היה השגת האמת בם קשה..."}}.
בספר שבחי מהרח"ו ^[1004] מעיד על עצמו ^[1005] שהאמין בכוחן של נשים הבקיאות בחכמת הלחש של טיפות השמן על המים, ואף התייעץ עימן על עתידו ועל השגותיו בחכמת הקבלה ^[1006]. שנת ש"ל. היתה אישה חכמה מדברת עתידות, וגם היתה בקיאה בחכמת טיפות השמן. והיו מאומתים כל דבריה. ואשאל ממנה על השמן בלחש כמנהג, על השגת [כנראה: השגתי] בחכמת הקבלה}}. ולא ידעה להשיבני, עד אשר לבשה רוח קנאה ותתחזק בלחשים ותקום על רגלה ותישק רגלי ותאמר 'תמחול לי כי לא הייתי מכרת גדולת נשמתך, והנה אינך מערך נשמות חכמי זה הדור כי אם מדורות הראשונים התנאים כפי מה שראיתי בשמן הזה. והנה תשובת שאלתך, הראו לי בשמן הזה כתובה באותיות בזה הלשון: הנה על האיש זה השואל המשילו רז"ל במדרש שיר השירים על שלמה המלך ע"ה לבאר מים חיים נובעין ומתוקין מאוד עמוק עמוק מי ימצאנו. ואין אדם יודע לשאוב ממנו עד שבא פיקח אחד וקשר חבל בחבל וירד ושתה. כן אתה חושק וצמא לידע חכמה אחת הנקראת קבלה. ועליה אתה שואל. ודע כי תשיג אותה בעניין המשל הנז"ל מה שלא השיג שום חכם מהקודמים אליך מכמה דורות. וזה יהיה על ידי חכם אחד גדול שיבוא בסוף זה השנה לצפת מצד דרום כמו ממצרים, והוא ילמדך זאת החכמה'. עכת"ד}}. וכן היה שבשנה ההיא בא מורי ז"ל [האר"י] מן מצרים ולמדתי ממנו חכמה זו"}}. כן הלך לחכם שיודע עתידות אמיתיות ע"י שהיה מביא לפניו נפש חי או נפטר והיה מגיד לו כל חפצו ^[1007], ואף שאל מכשף ערבי ^[1008]. כמו כן האמין בגורל החול, בשאלת שׂרי מראה ^[1009]. אח"כ שאל בשרי המראה של זכוכית ובאו שם שבעה מלכי שדים... ושאל אחד מהם על מה זה נולד בעולם וגם אם תבוא גאולה בימיו..."}}, ובחיזוי עתידות ע"י חכמות שרטוטי היד ^[1010] וע"י ראייה בדם הקזה ^[1011]. וציין שם שמקור דבריו אלו בספר שבילי אמונה (ר' מאיר אלדבי, מן הראשונים) מהדורת ורשא תרלד דף מב ע"ב}}. ונראה כי במקומו ובתקופתו היו נפוצות תופעות כאלה ^[1012].
מהרח"ו אף העיד על רבו האר"י, שיודע העתידות ומה שנגזר בשמיים, ויודע מעשי בני אדם שעתידים לעשות ומחשבותיהם בטרם יוציאון אל הפועל ^[1013]. שער רוח הקודש (למהרח"ו) מהדורת תשמ"ח עמודים יז־כג: "ופעם אחת ראה [האר"י] במצחי... גם אם האדם היה שואל למורי ז"ל על עניינים אחרים, היה מגידם לו ע"פ הסתכלותו במצח האיש ההוא..}}. גם בציפורני ידיו של האדם אמר לי מורי ז"ל כי יש בהם הוראות וידיעות גדולות..}}. בחכמת ידיעת צפצופי עופות, עוד ידיעה אחרת היתה להרב ז"ל, שהיה מכיר בצפצופי עופות..}}. והנה לפעמים עניין צפצוף העופות הוא באופן אחר, כי יש נשמות בני אדם מגולגלים בהם באותם העופות... וגם יודעים הרבה עתידות ממה ששומעים מן קול הכרוז מאחורי הפרגוד"}}. אמנם ר' יעקב אבולעפיה ^[1014]. ר' יעקב חלק על האר"י ועל מהרח"ו, ובספר שבחי מהרח"ו מספר עליו ר' חיים ויטאל (שנת ה'שס"ח, עמודים סד־סה): "חלם הר"ר אליה עמיאל... ושלהביות ואבוקות וניירות לאין קץ... וישאלני ר' אליה הנ"ל מה המה אלו השלהביות, ואמרתי לו הן כל נשמות הצדיקים... ועמו היה יושב מורי ז"ל האשכנזי [האר"י], ואמר מורי ז"ל: 'הביאו לפנינו את יעקב אבואעלפייא', וילכו הר"ר אליעזר אזכרי והר"ר ר"מ גלאנטי, ויביאוהו שם, וכל הצדיקים הנ"ל כולם לבושים לבנים, ואני גם כן הייתי לבוש ציץ אחד ולבן. ויעקב הנ"ל לבוש שחורים ומעוטף שחורים במסווה על פניו וראשו וזקנו..."}} ועוד, ערערו על כך ^[1015].
במשך הדורות חוברו ספרי גורלות רבים ^[1016], הוזכרו בתוך ספרי קבלה ^[1017], ואף יוחסו לקדמונים שונים ^[1018].
מבין כל הגורלות , הגורל שנתפרסם ביותר בדורות האחרונים הוא הגורל המיוחס לגר"א, אמנם אין הוא מוזכר בכתבי הגר"א, והוא נדפס לראשונה מאוחר יותר בספר לדרוש אלוקים ^[1019]. אלא שהוא הביא שם כמה דעות לגבי אופן עריכת גורל זה ^[1020], וכן ליקט אופנים נוספים לגורלות ולשאלות חלום.
בספרי הקבלה המעשית מצויים אופנים שונים לברר עתידות ^[1021]. רזיאל המלאך, מהדורת ירושלים תש"א, עמוד קיז: "משביע אני עליך השמש המאור לכל העולם בשם המלאכים המבינים המבוננים חכמת התורות וסתומות ועושי מדע שתעשו לי שאלתי ותודיעוני מה יהיה בשנה הזאת ואל תכחדו ממנו דבר"}}. אמת ואמונה סי' לב: "להגיד עתידות, מי שיכתוב אלו השמות... יגיד עתידות, וזה בדוק"}}. מתוך ספר הסודות – סגולות החכמה (ר' ישראל מאיר אלמגור, תשע"ד), שליקט מספרים רבים כאלה: לדעת זוגתך (עמוד 169), לראות זוגתו (עמוד 309), לדעת אם החולה יחיה או ימות (עמוד 328)}}.
אמנם הרמב"ם כתב שדברים האלו דברי שקר וכזב הן, ואין ראוי לישראל שהם חכמים מחוכמים להימשך בהבלים אלו ולא להעלות על לב שיש תועלת בהן. ובעלי החכמה ותמימי הדעת ידעו בראיות ברורות שאינם דברי חכמה אלא תוהו והבל שנמשכו בהן חסרי הדעת ^[1022]. ודברים האלו כולן דברי שקר וכזב הן והם שהטעו בהן עובדי כוכבים הקדמונים לגויי הארצות כדי שינהגו אחריהן, ואין ראוי לישראל שהם חכמים מחוכמים להימשך בהבלים אלו ולא להעלות על לב שיש תועלת בהן, שנאמר כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל, ונאמר כי הגויים האלה אשר אתה יורש אותם אל מעוננים ואל קוסמים ישמעו ואתה לא כן וגו', כל המאמין בדברים האלו וכיוצא בהן ומחשב בליבו שהן אמת ודבר חכמה אבל התורה אסרתן אינן אלא מן הסכלים ומחסרי הדעת ובכלל הנשים והקטנים שאין דעתן שלימה, אבל בעלי החכמה ותמימי הדעת ידעו בראיות ברורות שכל אלו הדברים שאסרה תורה אינם דברי חכמה אלא תוהו והבל שנמשכו בהן חסרי הדעת ונטשו כל דרכי האמת בגללן, ומפני זה אמרה תורה כשהזהירה על כל אלו ההבלים תמים תהיה עם ה' אלוקיך"}}.
אכן טבעו של האדם לחשוק לדעת מאשר יעבור עליו תחת השמש, סייע להתפשטות עניינים אלה בציבור ^[1023].
יש מרבני הדורות האחרונים שכתב שעל ידי מעשה שבא לידו, נכרתה מלבבו לגמרי האמונה באמונות תפלות, כבדיקת תינוק בספר, שדים, לחשים ועוד. וכתב על כך שהאמונה בהם היא מחלת נפש עזה וקשה, שדבקה גם בהרבה מגדולי המדע אשר הורעלו בה בימי ילדותם, ולעת זקנותם הודו ולא בושו בווידוייהם האחרונים כי לא היה בכוחם להירפא ממנה ^[1024]. הרב לקח ספר גמרא בידו ופנה אלי [בימי ילדותו]: 'בני, עצום עיניך ופתח את הגמרא'. בידיים רועדות מאימת הציבור וסתימות העניין מיהרתי לעשות כאשר נצטוויתי, והרב קרא במתיקות: 'רבותי, הנה העמוד מתחיל במילות 'האי קרוב לשכר ורחוק מהפסד הוא (בבא מציעא סד ע"ב)! הרב סיים את דבריו בברכת מזל טוב ובעצה טובה לחתום את כתב ההתקשרות. המתקשרים חתמו בלב שמח..}}. עברו כשמונה חודשים, ושני השותפים נתדלדלו עד זיבולא בתרייתא על ידי עסקם החדש, אשר בדקו אותו מראש על פי החלטת הרב בספרא וינוקא הבאים כאחד. בתיהם, אשר ניתנו בעירבון בעסקי הקבלנות, נמכרו מכירה פומבית, רכושם בא אל בית הנושים, והאחד מהם הגיע לידי כך שהיה זקוק לתמיכה מקופת הקהל וקמחא דפסחא}}. המקרה עשה עלי רושם עז והביאני לידי כפירה באמונות תפלות... כי מעכשיו אינני מאמין עוד לא בשדים ולא בלחשים ואפילו לא בה'בעל דבר' בעצמו, אשר כפי אגדת בעלי ההזייה הוא מתגלה לכל אדם מבעד לחלון שלושה ימים קודם הפטירה..}}. בין כך ובין כך, ליבי ירחש תודה לרבי, אשר בחר בי אותה שעה בתור ינוקא הבא לבדוק בספרא... כי על ידו נרפאתי ממחלת נפש עזה וקשה, שדבקה, כידוע, גם בהרבה מגדולי המדע, אשר הורעלו בה בימי ילדותם, ולעת זקנתם הודו ולא בושו בווידוייהם האחרונים כי לא היה בכוחם להירפא ממנה"}}.

עין הרע

עין רעה, או עין הרע, הוזכרה במקומות רבים: במשנה בתלמוד ועוד.
החיד"א אף הוסיף לחש נגד עין הרע, שמפרט את כל מיני העיניים השונות ומשביע אותן, ואף כתב על כך שהוא בדוק ומנוסה ^[1025].
יתכן שפירושה אינו זהה בכל המקרים. על כל פנים, נחלקו הראשונים והאחרונים בביאורה.
יש שכתבו שהוא היזק ממשי־טבעי ^[1026], שממחשבת הקנאה עולה אוויר ושורף את הדברים שמתקנא בהם ^[1027]. רבינו יונה שם: "פירוש, מי שאינו שמח בחלקו ועויין את חבירו העשיר ממנו מתי יעשר עושר גדול כמוהו והוא גורם רע לעצמו ולחבירו, כאשר אמרו חכמי הטבע. מכל אשר לרעהו אוויר עולה מן המחשבה ההוא ושורף את הדברים שעויין בהם בעיניו הרע. גם בקרבו ישרף אחר שמתאווה לדברים שאין יכולת מצוי בידו לעשות המחשבה ההיא מקלקלת גופו כי יתקצר רוחו ומוציאתו מן העולם וזהו עין הרע שאמר ר' יהושע וראיה לזה הפירוש על שאמר בכאן עין הרע בלשון זכר שזהו העויין ברע"}}, או שאדים יוצאים מעינו של המקנא. ואף דימו זאת להבטת אישה בזמן ווסתה במראה חדשה, שלדעת אריסטו ^[1028] יתראה בה מייד כתם דם, להבטתו של האפעה, שלדבריהם ימית כל אדם בראותו פניו ^[1029]. אברבנאל שמואל־ב פרק כד: "שעניין היזק עין הרע כמו שכתב הפילוסוף הוא, שיצאו מן העין קצת אידים מהמותרים אשר ידחם הטבע, וזה מהאיש בעל הנפש הרעה הקנאית, ולארסיות אותם האידים יפעלו בדברים המוכנים לקבול אותו הפעל עד שיתכן שימיתו אנשים בהבטתם... והוא מבואר שהעין הוא האבר היותר מזיק בזה להבטתו הארסיית, וכמו שזכרו מהאפעה שימית כל אדם בראותו פניו. וכתב החכם שהמראה החדשה אם תסתכל בה האישה בווסתה יתראה בה מייד כתם דם יישאר רישומו זמן מוחש, וכן יזיק העין הרע בכל שאר הדברים הנראים"}}, להבטתם של מיני עופות שממיתים אף הם בהבטה ^[1030], ולהבטתה של בת היענה ^[1031], שלדבריהם גורמת לחימום ביצתה ולהוצאת האפרוח ^[1032]. והגאון רבי יעקב עמדין בסדר התפילה בפירושו למעמדות מיום ראשון כותב ממקור טבעי בעלי חיים, כי העוף 'בת היענה' מחממת הביצה בכח מבטה, ובדרך זו מוציאה אפרוח, ומכאן נראה עד כמה חוש הראיה פועל עם עוצם ההבטה וההסתכלות, עכ"ל..}}. ואך בראיית העין יוולד רע לנפש ותשתבש כוונת הלב"}}. ויש מי שהוסיף שעין הרע הניתנת דרך זכוכית מסוכנת יותר, כעניין השמש העוברת דרך זכוכית מגדלת שבכוחה לשרוף יותר מאשר בלא זכוכית ^[1033]. ויש מי שסתם שמסודות הבריאה שהאדם במחשבתו מניע גורמים נסתרים שיכולים להביא להרס ולחורבן ^[1034]. ויש מי שכתב שהוא איזו סגולה רוחנית הפועלת על הנפש, ועניין זה מבורר מן החוש הרבה פעמים בלי שיעור, ונודע ומפורסם בכל העולם אמיתתו ע"פ החוש ^[1035].
הדוגמאות שהביאו כראיות לכוחה של ההבטה אינן מתאימות לידוע לנו, ולא שמיעא להו . ואפשר לתלות את שורש אמונה זו בתופעה של הצטלבות מבטים ^[1036], שנראית לכאורה כהשפעה על־טבעית של ההבטה, ובימינו יש לה הסבר טבעי ^[1037]. כיוון שבדרך כלל איננו מודעים לטווח שדה הראייה הרחב הנ"ל, ואיננו מבחינים בו בפרטים אחרים (למעט תנועה, למשל), ישנה נטייה לפרש את תופעה זו כעל־טבעית}}.
יש מהאחרונים שאף הביאו הוכחה לפעולתה של עין רעה, מניסוי שנעשה לכאורה על ידי האקדמיה למדעים ברוסיה. בניסוי הרעיבו אדם במשך שלושה ימים רצופים, ולאחריהם הניחו כנגדו כיכר לחם באופן שלא יוכל לאוכלו. אדם זה, מרוב צערו מרעבונו, שלח בכיכר את חיצי עיניו בהבטה עמוקה. לאחר שחתכו את הכיכר מצאו כי הוא מלא רעלים וארסים חזקים. לכן באו לידי החלטה כי אין ספק שיש כח ארסי בעין ^[1038]. תוספת ברכה (לרב ברוך אפשטיין, בעל התורה תמימה) פרשת בלק על הפסוק "מה טובו" (עמודים 181–182): "ויען כי יש אנשים אשר לא ליבם הולך להאמין בכח שליטת עין מאדם רע ובפעולתה להרע, לא אמנע מלהעתיק כאן סיפור נאמן מעניין זה, מעלילה ממשית שנראית ונתאמתה כמו ממש לעינינו}}. ואספר את הדברים כמו שהם נכתבו במקורם הראשון: בעיתון רוסי איליוסטרירווני מיר לשנת המדינה 1881, גיליונות 2–3 יסופר, כי בעת ההיא חקרו בעולם המדעים דבר אפשרות פעולה ממשית מהבטה עמוקה מן עין רעה, ועשו בחינה בזה בבית תחכמוני בפ"ב: כי בעת ההיא נידון שם אדם למיתה, ותבקש האקדמיא למדעים שם מהממשלה למסור לרשותה את האיש הזה לעשות עימו בחינה מדעית בעניין זה על פי אופנים שתמצא לתכלית זו}}. ויקחו את האיש הזה וירעיבו אותו במשך שלושה ימים רצופים, ואחר כך הניחו לנגד עיניו כיכר לחם, באופן שיוכל רק לראותו ולא להשיגו. ובראות האיש את הכיכר, שלח בו חיצי עיניו בהבטה עמוקה מרוב צערו מרעבונו עד כי נלאה נשוא צערו ותאחזנו בולמוס}}. ואחר כן חתכו את הכיכר ומצאו כי מלא רעלים וארסים חזקים. ויחליטו החכמים כי זה פרי ההבטה העמוקה של האיש, אשר מרוב צערו וכעסו על אזר לא יכל לקחת את הכיכר הגיח לתוכו חיצי ארסו. ומזה באו החכמים לידי החלטה, כי אמנם יש בכח ארסי בעין כמו שיש בכח עלעקטרי והמגנטי וההיפנוטיזי, אע"פ שלא נראה אותם בחוש, אבל בכח פעולתם אין ספק. ע"כ דברי העיתון הנ"ל"}}. לאחר מכן הועתקו דבריו של ה"תוספת ברכה" במשנת משה (לרב משה בלוי, תשנ"ד) קידושין כט ע"א ד"ה בעיתון רוסי (עמודים קו־קז)}}. כמו כן סופר על ניסוי דומה מאוד ^[1039] שנעשה לכאורה ע"י גרמנים בתקופת השואה ^[1040]. כשלמול עיניהם הונחה משאלת ליבם – אוכל. אך לא אוכל סתם היה זה, היתה זו אומצת בשר טרייה ומבושלת כל צורכה, נוטפת רוטב שריחו עלה והגיע אל נחיריהם של המורעבים, מאיים עליהם בהטרפת דעתם..}}. כלב גדל מידות ורחב מימדים הוכנס אל המקום. וחיש בין רגע אומצת הבשר מלאת העיניים גלשה במורד גרונו, ממלאת את ביטנו במשאלת ליבם של היהודים המורעבים. גרגור קל של הנאה עלה מהכלב, אך בן רגע השתנה לחרחורו האחרון – הכלב צנח ומת... אין זה, מסכם היה רבינו מעשה זה, כי אם כוחה של עין הרע"}}. יש להעיר שחוקרי "יד ושם" לא מכירים את מעשה זה (אמנם פשוט שאין זו ראיה שהמעשה לא אירע)}}. אלא שיותר ממה שניסויים אלו לימדו על המציאות, לימדה המציאות על אמינותם של ניסויים אלה ^[1041].
לעומתם יש סוברים שאין בעין הרע היזק ממשי־טבעי.
ר' גדליה נדל ביאר שטעמו משום מסירת דין לשמיים ^[1042].
הרמב"ם השמיט את ענייני עיין הרע, גם כשנזכרו בתלמוד בסוגיות בהלכה ^[1043]. רמב"ם הל' גזילה ואבידה פי"ג הי"א: "נזדמנו לו אורחים, לא ישטחנה בפניהם ואפילו לצורכה, שמא תיגנב". וכן בשו"ע חושן משפט רסז יח}}. בבא מציעא קז ע"א – ע"ב: "אמר ליה רב יהודה לרבין בר רב נחמן: רבין אחי, לא תזבין ארעא דסמיכא למתא, דאמר רבי אבהו אמר רב הונא אמר רב: אסור לו לאדם שיעמוד על שדה חבירו בשעה שעומדת בקמותיה... לא קשיא, הא דמהדר ליה שורא ורתקא, הא דלא מהדר ליה שורא ורתקא"}}. בבא בתרא ב ע"ב: "והיזק ראיה לאו שמיה היזק? ת"ש: וכן בגינה! גינה שאני, כדר' אבא, דאמר ר' אבא אמר רב הונא אמר רב: אסור לאדם לעמוד בשדה חבירו בשעה שהיא עומדת בקמותיה"}}. ולא הוזכרה ברמב"ם ובשולחן ערוך. אמנם להלכה אין נפקא־מינה כיוון שנפסק שהיזק ראיה שמיה היזק}}. ובמקום אחר פירש שהיא חמדת הממון, שבאופן טבעי מזיקה לנפשו של האדם החומד, ולא שמזיקה לאחרים ^[1044]. רמב"ם על המשנה אבות פ"ב מי"א: "יאמר: חמדת הממון, ורוב התאווה, ורוע הנפש – והוא חולי מרה שחורה המביא את האדם למאוס ראיית בני מינו ולשונאם, ותערב לו הבדידות, וההימצאות במדבריות ובבתות ובדרכים השוממות – הרי אלו יאבדו את האדם בלא ספק"}}, וכן כתב המאירי ^[1045].
ולגבי סגולות נגד עיין הרע שבתלמוד, כתב המאירי שהם דברים המוניים שהיו רגילים בהם ^[1046].
אכן האמונה בעין הרע נפוצה ברחבי העולם כולו, וכן גם קמיעות וסגולות כנגדה. אמונות אלו נפוצות בפרט בארצות האסלאם, שכן מייסד האסלאם קבע את האמונה בעין הרע לעובדה גמורה ^[1047]. גם לגבי המנהג לתלות עץ מצויר ובו צורת כף בעלת חמש אצבעות ^[1048] – טענו שמקורו במנהג המוסלמים ^[1049].

כוחות על־טבעיים בימינו

בכל דור ודור ישנם עושי מופתים שמקצתם מתקיימין ומקצתן אין מתקיימין, אלא שאלו אינם יתירים על דברי המעוננים והקוסמים ^[1050]. כמובן שגם דורנו לא גרע בעניין זה.
על כל פנים, לגבי עשיית מופתים גמורים ונאמנים , נוכל לומר בבירור שאין בדורותינו מי שיודע להוכיח את עשייתם באופן מוחלט, לא מצד הקדושה ולא מהצד האחר .
ומניין אתה יודע?
לפי שבדורות האחרונים נתרבו כלים לתקשורת ופרסום בכל העולם. ואילו היה בעולם מי שיודע להוכיח בוודאות עשיית מופתים כאלו לעיני כל, הרי שהיה זוכה בקידוש השם שלא היה כמותו בכל הדורות, בחידוש מדעי שלא היה כמותו אלפי שנים, בכבוד עצום, ואף בממון רב ^[1051]. והואיל ואנן סהדי שאין לך אדם שאינו חושק לפחות באחת מהזכויות הללו, על כורחך שאינו קיים. ואנן סהדי – כוודאי גמור.
בדרך דומה הסביר השמש ומגן מדוע אינו מאמין במעשייה בילד שידע את כל התורה כולה ^[1052]. ואני תמה... שהקב"ה ית"ש כל יכול ליותר מזה, ושינה הטבע בקריעת ים סוף ובעשר המכות וירידת המן וכו'... ומאז נעשה קמצן בניסים. ולא יעשה נס להפוך הטבע כי אם לצורך גדול, ולא לעשותם על מגן... וגם ניסי מגילת אסתר כולם מולבשים בטבע..}}. ומה שהביא מסיפורים בעלמא, שהוא שמע מרב, ששמע גם הוא מרב, מה שהביאו התינוק לפני הרב בישיבה כמש"ל. יאמר לי ידידי, אם זה אמת, מדוע הרב צדקה ז"ל לא העלה המעשה הזה באחד מספריו, דזהו דבר גדול שלא היה כמותו בעולם, והיה צריך לפרסמו ויכתוב שראה בעצמו דבר זה. גם עניין כזה היה מתפרסם בכל העיתונים שבעולם, דלא דבר ריק הוא, והיו מרעישים העולם על זה... אלא ודאי דלא היו דברים מעולם, ורק שמועות שונות שהולכות מפה אל פה אל פה, מזה נולדים דברים חדשים שלא היו ולא יהיו בעולם... ואפילו אילו נכתבו, לא חייבים להאמין בכל מה שהוא נגד השכל, שיהיו ניסים גדולים על חינם"}}.
זאת ועוד אחרת , בדורות האחרונים נתרבו מומחים למעשי קסמים מופלאים, שמודים בפה מלא שכל מעשיהם, בהם גילויי נסתרות וחיזוי עתידות, הינם בגדר תחבולות ותו לא ^[1053]. ואף יש מהם שנתפרסמו כחושפי תרמיותיהם של הטוענים לכוחות אל־טבעיים ^[1054]. ג'יימס רנדי, שאף ייסד קרן המתחייבת לשלם מיליון דולר לאדם שיוכיח את קיומה של תופעה על־טבעית}}. כריס אנג'ל (כפי שהובא בספר "נר באישון לילה" (הרב שלמה אבינר) עמוד 44)}}. ההודי סָנָאל אדאמארוקו, שערך את "אתגר הטַנטרָה הגדול" בשנת 2008. ומעשה שהיה כך היה. סורינדר שארמה, אחד מגדולי המכשפים בהודו, הכריז שכישופיו יכולים להרוג כל אדם תוך שלוש דקות. בתגובה להצהרה זו, הזמינו סנאל לניסוי ששודר בטלוויזיה ההודית בשידור חי. המכשף לא הצליח להרוג את סנאל, גם לאחר תוספת זמן (כשעתיים), טענות כי ישנו אל רב עוצמה שמגן עליו (הוא הכריז שאינו מאמין בכזה), המשך "טקס הרס סופי" בשעות הלילה על מזבח תחת שמיים פתוחים. ועם זאת, סנאל שרד את הטקסים הללו בחיים}}, ואיש לא עמד בפניהם . וכבר קדמם הפרדס רימונים ^[1055]. וחי נפשי אני ניסיתי יותר מאלף פעולות עם האומנים שהיו נחשבים לאומנים גדולים, והיו הולכים אליהם לשאול שאלות אנשים רבים, ומצאתי כל דבריהם הבל ושיא תוהו ובוהו שאין בו ממש"}}. ואף אירע שהיו מאחזי עיניים שבזמנם לא היה הסבר כיצד עשו זאת, ורק לאחר זמן נתגלה אופן התרמית.
על כל פנים, השיטות השונות לגילויי נסתרות וחיזוי עתידות פורטו לא מכבר על ידי מומחים שונים לתחומים אלו ^[1056].
ואף רבי נחמן מברסלב העיד שנתרבו בזמנו הרבה בעלי מופתים של שקר, ואף ביאר את דרכיהם, שתחילת פרסומם במקום שמאמינים בזה, או עם נשים שדרכן להאמין בכל דבר, ונמשכים אחריהם ומאמינים בהם גם אותם שהיו רחוקים מדרך זו ^[1057]. והכלל, שכל מי שרוצה וחפץ לכנוס בזה לעסוק באותו הדבר החשוב באותה המדינה, כגון 'בעל שם' במדינה זו, הוא מצליח באותו הדבר, אף שהוא שקר. כי באמת אינו יודע כלום, רק שהדבר התלוי בהתעוררות שלו איך שהוא מתעורר וחפץ באותו הדבר. וגם תלוי בהמקום שמתחיל שם להנהיג אותו הדבר, אם ההתחלה במקום שהם מאמינים בזה או שמתחיל עם נשים שהם דרכן להאמין בכל דבר, אזי מצליח. ואזי יכול להיות שאחר־כך יאמינו בו גם אותן שהם רחוקים מלהאמין בכזה}}. ואם היה מתחיל במקומם היו מתלוצצים ממנו ולא היה מצליח כלל, אך מאחר שכבר התחיל במקום שחשוב שם ויש להם אמונה, על־ידי־זה יכול להיות שגם הם יהיו מוכרחין להאמין בו מאשר שהוא מצליח. אבל יש מדינה אחרת שאין חשוב שם כלל אותו הדבר, כגון מדינת אשכנז, שאין להם שום אמונה בבעלי שמות, ושם אין שום הצלחה והתחלה למי שרוצה לעסוק בזה". ).
בין השאר, יש לשים לב שגם מעשים שנראים כמופתים גמורים, יכולים להתפרש באופן טבעי אם מקבלים את ההנחה שהיה אדם ששיתף פעולה בהסתר ^[1058] עם מחולל המופת ^[1059]. אכן ידועים מקרים כאלו גם בין אלו הפועלים לקרב אחרים לתורה.
וכבר הוכח שגם אנשים חכמים ונבונים יכולים לטעות אחר תרמיות שכאלה, ובוודאי שאין להביא ראיה מעדויותיהם ^[1060].
וכבר היה רב בדורות האחרונים שפרסם קונטרס ^[1061] בעניין שנראה כחורג מדרך הטבע, וכתב שהוא פועל ע"פ השתלשלות כוח רוחני שיושפע אליו בכוח מלאך מזלו ע"י כוח נסתר ^[1062]. וכבר הוברר לכל בר דעת שהמחבר עצמו ידע ^[1063] שאין בזה יותר מתחבולה וחשבונות המוצפנים ומוסתרים בעורמה ^[1064].
ובר־הדעת הרואה מופת שכזה, יש לו לשאול: האם יש אפשרות לעשות מופת זה ע"י אחיזת עיניים ^[1065]? האם מישהו מרוויח ממופת זה ^[1066]? אם התשובות לשתי השאלות הללו חיוביות, כי אז אין ראיה לאמיתותו של המופת.
בוודאי שמופתים רבים בעניינים רפואיים בדורנו, על ריפוי או לידה תקינה וכד' כנגד אזהרות הרופאים, יכולים להתפרש באופן טבעי כאשר מודעים לנטייתם של רופאי זמננו לנקוט זהירות יתר באבחנותיהם ובאזהרותיהם ^[1067], מתוך חששותיהם מתביעות משפטיות ^[1068]. בנוסף, יש כמובן אבחנות שלאחר זמן מתגלות כשגויות.
כמו כן, המעמיק בשיטותיהם של מאחזי העיניים בעניינים אלו, ייווכח שחלק משיטות אלו יכולות להתקיים גם מבלי שעושה המופת עצמו מודע להן. העולה מכך, שאפשר ואפשר שמחולל המופת יאמין בכל ליבו בכוחותיו הרוחניים, ולא ידע כלל שאין במעשיו אלא אחיזת עיניים.
כך אירע לגבי תומכים תמימים של אוטיסטים, שסברו שהם רק מסייעים לאוטיסטים להשיב לשאלות ולפרסם מסרים רוחניים. רק לאחר זמן הוברר להם שהאוטיסט לא יצליח להשיב אם אותו תומך עצמו לא ישמע את השאלה ^[1069]. לעומת זאת, במחקרים רבים שפורסמו בשנות ה־90 התברר כי אין השיטה מגלה כישורים קוגניטיביים חריגים לטובה של אנשים מפגרים. במחקרים אלו כיסו את עיניהם או אטמו את אוזניהם של המתקשרים, ובתנאים אלו לא ניתנו תשובות משמעותיות לשאלות בעלות משמעות קוגניטיבית. יחד עם זאת, יש תיאורים אנקדוטליים על תשובות מפתיעות לטובה של ילדים מפגרים ברמת תפקוד יום־יומי. אכן בשום מקרה לא הוכחו ידיעות חורגות לטובה מבחינה קוגניטיבית"}}.
לגבי הסבריהן של תופעות דומות היו עדויות נוספות ^[1070]. מתוך ראיון איתו (המראיין – מייקל שרמר), שכותרתו "האמת היא שם בחוץ וריי היימן רוצה למצוא אותה", הובא בתרגום לעברית בספר "חשיבה חדה" עמודים 146–147: "משך שנים עסקתי בקריאה בכף יד... התחלתי כספקן, אך ככל שצברתי ניסיון וקיבלתי פידבקים [משובים] טובים מהלקוחות – הפכתי למאמין בדבר..}}. בתקרית בלתי נשכחת אחרת, שכנע אותי חבר לבצע למישהי קריאה בכף יד, אך לומר את ההיפך הגמור ממה שהייתי אומר באופן רגיל... היא אמרה לי שזאת היתה הקריאה המרשימה ביותר שאי פעם עשו לה..}}. חזרתי על התרגיל הזה עם עוד כמה לקוחות. זאת היתה אחת הסיבות לכך שפניתי ללימודי פסיכולוגיה. רציתי לגלות איך אנשים, כולל אני עצמי, יכולים להיות מרומים כל כך בקלות"}}. ישנן דוגמאות דומות מג'פרי דין ורודולף סמיט – שניהם היו מומחים לאסטרולוגיה בעלי שם עולמי, ועסקו בכך במשרה מלאה במשך למעלה מעשרים שנה, ולבסוף הבינו שבראש ובראשונה הם רימו את עצמם, והפסיקו – עם עוד כמה מחבריהם – לעסוק בתחום. סמיט אף שקע בדיכאון שנמשך כמה שנים (הספר "חשיבה חדה" עמודים 179–180)}}.
באופן דומה מוסברת תופעת "חיזוי בעזרת מטוטלת ^[1071]", שהוזכרה באחד מספרי הקבלה ^[1072], שאם יש בה משהו ^[1073], הרי שהיא מושפעת מתנועות קלות של האדם האוחז בה, אע"פ שאינו מודע להן ^[1074].
וכן מצינו אף לגבי אנשים פשוטים שהאמינו בעצמם שמשום שאמרו כך אירע כך, ומשום שעשו כך אירע כך, ונעשו לבעלי מופתים בעיני עצמם.
וגדולה מזו אמרו, שאפילו לגבי נבואה אפשר שנביא שקר יטעה ולא יבחין בין השקר והאמת, וידמה לו שהיא נבואה אמיתית ^[1075]. של"ה פרשת קרח תורה אור בהגהה: "כי יש סוד בנביאי שקר שהתנבאו והם היו סוברים שאומרים אמת. והעניין היה כי מצד חטאם שירדו לעומק הקליפה, ודיבר עמהם רוח הטומאה, וטעו וסברו שהוא רוח הקודש, כי עוונותם גרמו לזה"}}. דרך ה' (לרמח"ל) ח"ג פ"ד אות יא: "ואמנם צדקיה בן כנענה הוסיף על שאר נביאים ההם, כי הם לא אמרו אלא כפי שנמשך להם מאותו הרוח, אך צדקיה הוסיף לעשות כעין מה שהיו עושים נביאי האמת, וזה כי כבר האמין בגילוי ההוא וחשב היותו אמיתי ונמשך מלפניו, יתברך, עד שהזיד לומר 'כה אמר ה' באלה תנגח את ארם'. והנה הוא לא למד בדרכי הנבואה האמיתית כראוי ולא הבחין בין השקר והאמת, ועל כן אמרו חכמינו זכרונם לברכה, עליו, שאמר מה שלא שמע, וכן אמרו (סנהדרין פט א): "רוח נבות אטעיתיה", ואמרו עוד: 'הוה ליה למידק', כפי מה שהזהירו יהושפט, ש'אין שני נביאים מתנבאים בסגנון אחד'. והנה באמת קרה לנביאים ההם באותו הזמן גילוי יותר ממה שהיו רגילים להשיג, ובדרך שונה ממה שהיו רגילים, עד שטעה צדקיה ונדמה לו, שאותה הפעם היתה נבואתו אמיתית"}}. דברי יואל (האדמו"ר מסאטמר), שמות, עמוד מט: "מבואר עכ"פ דיש מציאות כזה אפילו לצדיק אמת, שיטעה בנבואתו ויסבור שהוא אמת ומפי ד', והשטן מטעה אותו והוא מטעה אחרים בנבואתו"}}. ואף מצינו שאפשר שהאדם יכיר שזו נבואת שקר, אלא שלא רצה בכך, כפי שכתב הראי"ה קוק (שמונה קבצים קובץ ד אות יז): "ואקשיב ואשמע מתוך מעמקי נשמתי, מתוך רגשי לבבי, קול ד' קורא. ואחרד חרדה גדולה, הככה ירדתי כי לנביא השקר אהיה, לאמר ד' שלחני ולא נגלה אלי דבר ד'"}}.
בידיעה זו יש כדי לדון לכף זכות רבים וטובים.

שינוי הדורות

לגבי סוגיות אלו, כגון אסטרולוגיה וכדומה, יש מי שיטען שלמרות שבימינו הוכח שאין בהן ממש, יתכן שבדורות הקודמים שהיו רוחניים יותר היתה להן השפעה ^[1076].
טענה ממין זה אי אפשר להכחיש, אלא שאין סיבה לקבלה. אילו ההתנגדות לאמונות אלה היתה מתחדשת רק בדורנו, היה טעם בחילוק זה. אך כיוון שאותן התנגדויות נאמרו ע"י חלק מגדולי ישראל הקדמונים, ומאידך, נטיות הנפש המביאות לאמונות אלו מוכרות לנו גם בימינו – הרי רגליים לדבר שאין סיבה לחלק בין הדורות ^[1077].

1. ברכות יח ע"ב: "בני רבי חייא נפוק לקרייתא אייקר להו תלמודייהו, הוו קא מצערי לאדכוריה. אמר לו חד לחבריה: ידע אבון בהאי צערא? אמר לו אידך: מנא ידע? והא כתיב: יכבדו בניו ולא ידע! אמר ליה אידך: ולא ידע? והא כתיב: אך בשרו עליו יכאב ונפשו עליו תאבל, ואמר רבי יצחק: קשה רמה למת כמחט בבשר החי. אמרי: בצערא דידהו – ידעי, בצערא דאחרינא – לא ידעי. ולא? וכו'"
2. שבת קנב ע"ב: "אמר רבי אבהו: כל שאומרים בפני המת יודע, עד שייסתם הגולל. פליגי בה רבי חייא ורבי שמעון ברבי, חד אמר: עד שיסתם הגולל, וחד אמר: עד שיתעכל הבשר"
3. חגיגה יב ע"א: "בית שמאי אומרים: שמים נבראו תחילה ואחר כך נבראת הארץ... ובית הלל אומרים: ארץ נבראת תחלה ואחר כך שמים... וחכמים אומרים: זה וזה כאחת נבראו"
4. יומא נד ע"ב: "רבי אליעזר אומר: עולם מאמצעיתו נברא... רבי יהושע אומר: עולם מן הצדדין נברא... רבי יצחק (נפחא) אמר: אבן ירה הקדוש ברוך הוא בים, ממנו נשתת העולם... וחכמים אומרים: מציון נברא"
5. חגיגה יב ע"ב: "אמר רבי יהודה: שני רקיעים הן... ריש לקיש אמר: שבעה"
6. בבא בתרא כה ע"א – ע"ב: "ר"א אומר: עולם לאכסדרה הוא דומה, ורוח צפונית אינה מסובבת, וכיוון שהגיעה חמה אצל קרן מערבית צפונית – נכפפת ועולה למעלה מן הרקיע. ורבי יהושע אומר: עולם לקובה הוא דומה, ורוח צפונית מסובבת, וכיוון שחמה מגעת לקרן מערבית צפונית – מקפת וחוזרת אחורי כיפה"
7. מכות כג ע"ב: "אמר רב אדא בר אהבה אמר רב: הלכה כר' חנניה בן גמליאל [שחייבי כריתות שלקו – נפטרו ידי כריתתם]. אמר רב יוסף: מאן סליק לעילא ואתא ואמר? אמר ליה אביי, אלא הא דאמר רבי יהושע בן לוי: שלושה דברים עשו ב"ד של מטה והסכימו ב"ד של מעלה על ידם, מאן סליק לעילא ואתא ואמר? אלא קראי קא דרשינן, ה"נ קראי קא דרשינן"
8. בספר מפתח שלמה, בכתב היד משנת 1729 (ספריית רוזנטליאנה אמשטרדם) עמוד 10 הביא שם שיועיל להבאת מגיד: "רגואל. טוב להביא המגיד עם שאר שמות השייכים לזה"
9. מגילת סתרים (לרבי יצחק אייזיק יהודה יחיאל ספרין, האדמו"ר השני מקומרנה), בתחילתו ("אספרה"), ד"ה מיום: "מיום שהייתי בן שתי שנים עד בן חמש שנים, השגתי מראות נפלאות, והשגתי רוח הקודש, ודיברתי דברי נביאות כשישאל איש בדבר אלוקים, וצפיתי מסוף העולם ועד סופו ממש. ומורי דודי איש האלוקים נורא מוהר"ר ר' צבי מזידיטשוב נתן לי שני ראניש בכל שבוע שאספר לו ואשיב לו כל אשר ישאל ממני. ודיברתי ואמרתי ברור ונקי על כל השאלות אשר ישאל ממני, והמעות חילקתי לצדקה"
10. בהקדמתו לפירוש המשנה של פרק חלק: "הנבואה. והוא שידע אדם, שזה מין האדם ימצא בהם בעלי טבעים ממידות מעולות מאוד ושלמות גדולה, ונפשותיהם נכונות עד שהן מקבלות צורת השכל אחד. כן ידבק אותו השכל האנושי בשכל הפועל, ונאצל ממנו עליו אצילות נכבד. ואלה הם הנביאים. וזו היא הנבואה וזו עניינה"
11. ספר העיקרים מאמר ג פרק יב ד"ה עיקר וד"ה אלא: "עיקר מציאות הנבואה במין האדם אינה כדי להגיד העתידות ולסדר עניינים פרטיים אישיים כמו שיודע זה על ידי הקוסמים והחוזים בכוכבים, אבל כדי להגיע האומה בכללה או המין אל השלמות האנושי..
12. מורה נבוכים חלק ג פרק מה: "וכבר נודע שפינת אמונת הנבואה קודמת לאמונת התורה, שאם אין נביא אין תורה"
13. אמונה וביטחון (החזון איש) פרק ו אות ב: "קשר נבואי בין היוצר ליצוריו הוא אחד היסודות של בריאת העולם, ומחשבה זו עלתה לפניו ית׳ לברוא את האדם, ולתת לו חכמה דעת ותבונה, ולהיותו מוכשר לשמוע אמרי היוצר ב״ה, שמיעת נבוא', כי תכלית האדם שנברא בשני יצרים יצר טוב ויצר רע, ר״ל נטייה טבעית להערב לשעתו, והערה מכח השכל, לחכמה, לחסר, ולשאר מעשים טובים, והרצון לפניו ית׳ היות האדם ממאס ברע ובחר כטוב, ולא ניתן כל הטוב לדעת בשורש השכל לבד, רק בשורשו לבחור בטוב עד שיהיה מסוגל לכח הנבואי, ואז יצוונו ד׳ את האסור לפרוש הימנו, ואת המעשה הטוב אשר יתחייב לעשותו"
14. ביסוד של הטוב שמסתתר בתוך הרע הארכנו ב‎פרק נג
15. אורות, זרעונים, אות ב "חכם עדיף מנביא": לחדור לתוך־תוכם של כל הגורמים הפרטיים, איך מכשירים את החיים ומעמידים אותם על הבסיס הטוב ואיך משמרים אותם מכל קלקלה גם קטנה שבקטנות, שסופה להעלות שרטון גדול ולהרס הרבה מאוד – דבר זה אין לו עסק עם כח המדמה החם והעז, כי אם עם החכמה המדיקת..
16. סנהדרין פט ע"ב: "המוותר על דברי נביא, מנא ידע דאיענש [רש"י: האי גברא, שזה נביא אמת שהקדוש ברוך הוא עונשו? והלא שמא סבור שזהו נביא שקר לפיכך מוותר על דבריו]? דיהב ליה אות. והא מיכה, דלא יהיב ליה אות ואיענש! היכא דמוחזק שאני. דאי לא תימא הכי, אברהם בהר המוריה היכי שמע ליה יצחק, אליהו בהר הכרמל היכי סמכי עליה ועבדי שחוטי חוץ? אלא: היכא דמוחזק [רש": שהוא צדיק ונביא אמת] שאני [רש"י: ולא בעי אות]"
17. מלבי"ם, הקדמה לספר ירמיהו, ד"ה ולא: "גם הלשון שבו דיבר מלאכת הנבואה אל העם, ויופי השיר והמליצה, וגם פרטי המילות שבם כתב את הדברים על ספר, לא המציא משכלו וחכמתו, רק הושמו בפיו ובעטו ברוח ה' עליו, הוא שם דבריו על לשונו ויאמר כה תדבר וכה תכתוב בעט קודש לא תגרע ולא תוסיף"
18. דור רביעי (רבי עקיבא גלזנר), הקדמת המחבר, ד"ה אבל דע, עמוד 58: "ובזה והדבר רצה לומר הנביאים לא קיבלו המילות למוסרן לישראל, אלא העניין, והם מסרו את העניין בפי הבטתם בלשון עצמם. וזה 'כה אמר ה"
19. כפי שניסים נעשים כמובן בהשגחתו של הקב"ה, גם אם יש להם הסברים טבעיים מסוימים
20. מורה נבוכים ח"ב פרק לב: "שהנבואה שלמות מסוימת בטבע האדם... האדם החסיד השלם בהגיונו ובמידותיו, אם היה כוחו המדמה בתכלית השלמות האפשרית, והתכונן ההתכוננות אשר אשמיעך – הרי זה מתנבא... לפי שזה שלמות הוא לנו באופן טבעי... [אמנם אין זה בהכרח שיתנבא, שכן] הראוי לנבואה המתכונן לה אפשר שלא יתנבא, וזה ברצון אלוקי, וזה לדעתי כעין כל הניסים ונוהג כמנהגם"
21. מורה נבוכים ח"ב תחילת פרק לו: "דע, כי אמיתת הנבואה ומהותה הוא שפע השופע מאת ה' יתהדר ויתרומם באמצעות השכל הפועל על הכוח ההגיוני תחילה, ואחר כך על הכוח המדמה, וזוהי רום מעלות האדם ותכלית השלמות שאפשר שתמצא למינו, ומצב זה הוא תכלית שלמות הכוח המדמה"
22. כפי שכתבו רבים
23. פירוש המשנה לרמב"ם סנהדרין פרק ז משנה ז: "שלוקחין גולגולת ראש אדם שכבר נתאכל מעליה הבשר ומצניעים אותה ומקטרים לה והוזים בה ושומעין ממנה דברים כדרך ששומעין מן המת במעשה בעל אוב. וכל מה שתראה באמרם מדבר ושומע בעניין זה אינה אלא שמיעת שווא מחמת הפעלת הדמיון בכך, כמו שקורה לבני אדם תמיד במקומות השוממין ובזמן הבדידות"
24. דרשות ר"י אבן שועיב תזריע ומצורע ד"ה וכבר: "השכל יש לו גבול, ואינו יכול להשיג הדברים שהם חוץ מגבולו, והוא דברי הנבואה והדברים הבאים בנס, כי כמו שיש גבול לחוש ולהרגש, כן יש גבול לשכל"
25. שיעור קומה (לרמ"ק), אמירה דיבור פרק לב (דף מה ע"א): "ובהגיע אל שכל הנביא מקום השגתו במדרגות הסולם, יקחהו שכלו ויתדמה לו מנשמה אל רוח ונפש ושכל, ויפקיד אל החושים עד שיתדמה החוש ויאמר 'שמעתי כך', וימשיל השגתו ונבואתו באותו העניין ממש, ויאמר 'ואשמע את קול ה' אומר'"
26. שמונה שערים (לר' חיים ויטאל) שער ז ("שער רוח הקודש") דרוש א ד"ה והנה (ובנוסח דומה מאוד בספר הגלגולים למהרח"ו, לאחר פרק לה, ליקוטים, ד"ה הנה סוד הנבואה): "והנה סוד הנבואה ורוח הקודש, ודאי שהוא קול שלוח מלמעלה לדבר עם הנביא ההוא או עם בעל רוח הקודש ההוא, אבל אותו הקול העליון הרוחני אי איפשר הקול ההוא לבדו להתגשם וליכנס באוזני הנביא ההוא, אם לא על ידי שיתלבש תחילה באותו הקול הגשמי, שיוצא מפי האדם ההוא בהיותו עתה עוסק בתורה או בתפילה וכיוצא. ואז מתלבש בו ומתחבר עימו ובא עד אוזן הנביא ההוא ושומעו. ובלתי קול האדם עצמו הגשמיי עתה, אי איפשר להיות
27. שמונה קבצים (הראי"ה קוק) קובץ ה אות קכז: "נבואה ורוח הקודש באים מפנימיותו של אדם, ומתוכו הוא נשפע לכל מה שנוגע לעולם כולו" [זהו הנוסח המקורי. בחלק מההוצאות הנוסח שונה]
28. כך משמע מדברי הראי"ה קוק בשמונה קבצים קובץ ד אות יז: "ואקשיב ואשמע מתוך מעמקי נשמתי, מתוך רגשי לבבי, קול ד' קורא. ואחרד חרדה גדולה, הככה ירדתי כי לנביא השקר אהיה, לאמר ד' שלחני ולא נגלה אלי דבר ד'. ואשמע קול נשמתי הומה, ספיחי נבואות הנה צומחות, ובני נביאים מתעוררים, רוח הנבואה הולך ושט בארץ, מבקש לו מפלט, דורש לו גיבורים, מלאי עזוז וקודש, הם ידעו לכלכל דבר, האמת לאמתה יגידו, יספרו איך נגלה להם דבר ד'"
29. מי מרום (לרב חרל"פ) ח"א פתיחה ג עמוד סא: "והנה שמיעת קול הוא ע"י דחיקת האוויר, אולם יסוד הנבואה הוא שהקול שהנביא שומע אינו מדחיקת האוויר... ואז הנביא שומע קול אלוקים מדבר אליו לא בסיוע האוויר, כי אם כולו קול אלוקים"
30. לנבוכי הדור (הראי"ה קוק) פרק ח ד"ה יסוד: "יסוד הנבואה הוא המדע היותר שלם בבירורו ואמיתתו שאפשר בחוק האנושי, בין יילווה גם כן אליו קול מוחש, או יהיה רק הידיעה השלמה המיוחדת באיכותה מצד בירורה האלוקי, עד שיהיה רישומה על נפש הנביא השלם רושם הקול הנשמע מפי אדם מדבר בשפה ברורה, רק שיתברר לו שהוא דיבור אלוקי באין כל ספק כרושם החזק שבקולות והאדיר שבציורים המוחשים"
31. בתורתו של רבי גדליה נדל עמוד קלח ד"ה מה פירוש ויאמר ה' אל אברהם: "הקב"ה אינו מדבר בפה, ואינו משדר גלי קול. אף אחד אינו יכול לשמוע את דבר ה' אל הנביא, מלבד הנביא עצמו. ישנן שתי אפשרויות: או שהנביא משיג את רצון ה' בהשגה שכלית טהורה, וזה נקרא שה' אמר לו
32. דרך אמונה (רבי אברהם ביבאגו, בדור שלפני גירוש ספרד) מאמר ב שער ב (מהדורת קושטא רפ"ב דף לט ע"א טור שמאלי): "ויראה כי למה בבשורת השונמית אשר בישר אותה אלישע לתת לה בן למועד האמור, נתערב הדמיון, אחרי אשר ניתנה הבשורה לאישה ולא לבעלה, אשר זה מורה היות אותה הנבואה מצד הדמיון, אשר היא נקבה בערך לשכל כמו שאבאר, לזה בא חיסרון ומיתה, ומת הנער היולד
33. לנבוכי הדור (הראי"ה קוק) תחילת פרק לב: "כשיובן כראוי עניין הנבואה לעומקה, נבין גם כן ייחושה [ייחוסה] אל השכל האנושי ואל כל הידיעות המעשיות, ואיך באמת כל פרטי הידיעות בין השכליות, בין המעשיות, בין הנבואיות, הנה כולן כאחת התגלות אור אלוקי בגוונים נראים כמתחלפים, שאינם באמת כי אם כח אחדות אחד, שעל כן הם פועלים זה על זה ונפעלים זה מזה"
34. לנבוכי הדור (הראי"ה קוק) פרק נב ד"ה ובתורה: "לא בא לנו בקבלה דבר ברור על דבר ציור הנבואה וערכה"
35. מורה נבוכים חלק ב פרק מה: "ואחר מה שקדם מביאור אמיתת הנבואה כפי שמחייב העיון, עם מה שנתבאר בתורתנו, ראוי שאזכיר לך מעלות הנבואה כפי שני היסודות הללו
36. מורה נבוכים חלק ב פרק מה: "ראוי שאזכיר לך מעלות הנבואה... ואלה אשר אקראם מעלות הנבואה, לא כל מי שהוא במעלה מהן הוא נביא. אלא המעלה הראשונה והשנייה הם דרגות לנבואה, ואינו נמנה מי שהגיע לדרגה מהן נביא מכלל הנביאים אשר קדם הדיבור בהם. ואף על פי שנקרא אי פעם נביא, הרי זה על דרך ההכללה, מפני שהוא קרוב מאוד לנביאים..
37. כך מוכח מלשון הרמב"ן בבא בתרא יב ע"א: "אף על פי שניטלה נבואת הנביאים שהוא המראה והחזון, נבואת החכמים שהיא בדרך החכמה לא נטלה, אלא יודעים האמת ברוח הקודש שבקרבם"
38. ספר הגלגולים (למהרח"ו) לאחר פרק לה, ליקוטים, ד"ה הנה סוד הנבואה: "ואמנם ההפרש שבין הנבואה לרוח הקודש הוא, כי הנבואה הוא מן הקול או מן הדיבור שעבר, שהוא מתלבש בקול או בדיבור או בהבל של עתה. אך רוח הקודש הוא או מן הבל שעבר שהוא מתלבש עתה בהבל שלו, ואינו זוכר אם הוא הבל הראשון בהבל של עתה דווקא, או אם גם יהיה בקול או בדיבור של עתה. אך המוסכם הוא שאינו אלא מן הבל שעבר ולא מן הקול או דיבור שעבר, אך בבחינת התלבשות של עכשיו זה ספק אצלי אם הוא גם כן דווקא בהבל של עתה או אם יהיה גם כן בקול או בדיבור של עתה"
39. אוצר המכתבים (הרב יוסף משאש, הרב הראשי לחיפה) מכתב נ ד"ה אחרי: "ואף שאמרו 'משמתו נביאים האחרונים חגי זכריה ומלאכי נסתלקה רוח הקודש מישראל' (סנהדרין יא ע"א)... ופירוש נסתלקה היינו בתדירות, אבל לפעמים היתה שורה על יחידי סגולה"
40. השגות הראב"ד על הרמב"ם הל' שופר וסוכה ולולב פ"ח ה"ה: "הדס שנקטם ראשו כשר. א"א כבר הופיע רוח הקודש בבית מדרשנו מכמה שנים והעלינו שהוא פסול כסתם משנתינו"
41. מעשה איש (ר' צבי יברוב) ח"ג תחילת פרק יא עמוד רטז: "נשאל [החזון איש] אם בזמננו יש רוח הקודש (השואל שאל על רבינו), והשיב: 'לפעמים משיב אני לאנשים תשובות שאיני יודע מדוע עניתי כך!'"
42. לשם שבו ואחלמה (רבי שלמה אלישיב, מגדולי המקובלים), ספר הדע"ה, חלק שני, דרוש ד, ענף יט, סימן ו ד"ה וכן (דף פא ע"א): "וכן כל דבריהם ז"ל אשר בגזירות ותקנות, אינם ע"פ שכל אנושי כלל, אלא כולם הם ברוח ה' אשר דיבר בם, מקול ה' בכח גדול ולא יסף דמתן תורה, והקול הזה היה ממשמש והולך בכך מייסדי התורה שבע"פ"
43. שו"ת משנה הלכות (לרב מנשה קליין, "האדמו"ר מאונגוואר") חלק ה תחילת סימן קסח: "ומהאמור דעת לנבון פשוט, דגם פירושי רבותינו הראשונים כמלאכים ז"ל כרש"י ורמב"ן ודעימיה והקודמים לפניהם והבאים אחריהם (ולא ניחא לי מה שכתב על ראשון אחד אשר גובה ארזים גבהו שלא נאמרו דבריו ברוח הקודש) ברוה"ק נאמרו
44. שו"ת דברי חיים (ר' חיים הלברשטאם מצאנז, האדמו"ר מצאנז) יורה דעה חלק ב סימן קה ד"ה תשובה וד"ה ולכן: "והנה לא ידעתי מה ספק לכם שרוח הקודש שורה גם עתה על הראוי לו... ולכן בעל אור החיים נשבג"מ בוודאי חיבר ספרו ברוח הקודש אך לא הוא לבדו רק כל מחבר אפילו בדורינו אם הוא ראוי לכך חיבר ספרו ברוח הקודש היינו שהסכים בחכמתו לאמיתו של תורה... ולכן המלמד המכחיש רוח קדשו של אור החיים הוא אפיקורס שאינו מאמין בגדולי הדור שהעידו עליו שהי' ראוי לרוח הקודש והמלמד הזה כפר בעיקר רוח הקודש וליעג על דברי הש"ס בבא בתרא הנ"ל"
45. משנה הלכות שם
46. שיר השירים רבה (וילנא) פרשה א סוף אות ח: "א"ר יודן: ללמדך שכל מי שהוא אומר דברי תורה ברבים, זוכה שתשרה רוח הקדש עליו וממי אתה למד משלמה שע"י שאמר דברי תורה ברבים זכה ששרתה עליו רוח הקודש ואמר שלושה ספרים, משלי, קוהלת ושיר השירים"
47. שער המצוות (מתוך שמונה שערים למהרח"ו, כפי מה שקיבל מהאר"י), הקדמה, סוך ד"ה ונחזור: "ודע כי בהיותו מחפש ומקיים המצוות שאינן נוהגות תדיר, כמו מצוות זרוע ולחיים כו', גורם אל השראת רוח הקודש אל האדם להשיג ידיעה וחכמה, ובפרט ביום ההוא עצמו שקיים איזו מצווה מהם"
48. שו"ת וישב הים (הרב יעקב משה הלל, ראש ישיבת המקובלים "חברת אהבת שלום") חלק ב סימן יג ד"ה ונראה ברור: "א"כ אפשר דהוא הדין בזה, שגם אדם פשוט, כיון שעשה מעשה טוב, זוכה מיד שתשרה עליו רוח הקודש, והכוונה שזוכה להתעוררות רוחנית, וקרבה מיוחדת, שאם ינצל אותה, להתחזק ולהתקרב עוד על ידה, יוכל להגיע ממדרגה פחותה למדרגה נעלית"
49. מורה נבוכים ח"ב פרק מה: "המעלה השנייה היא שירגיש האדם כאלו דבר מה חל בו, וכוח אחר עבר עליו שמדובבו, ואז ידבר בדברי חכמה, או תהילה, או בדברי תוכחת מועילים, או בדברים מדיניים או אלוקיים, וכל זה בהקיץ ובמצב של שימוש החושים כרגיל, וזהו שאומרים עליו שהוא מדבר ברוח הקדש
50. בדברי השמונה שערים שם כלל גם את רוח הקודש יחד עם נבואה בעניין זה
51. שו"ת חתם סופר ח"א (אורח חיים) סימן רח ד"ה מ"ש: "מ"ש הראב"ד בהלכות לולב (פ"ח ה"ה) 'כבר הופיע רוה"ק בבית מדרשינו', וכיוצא בזה כמה פעמים, אין רוצה לומר רוה"ק כמו שהיה לדוד ע"ה וחביריו, אבל היינו רוח ה' על עוסקי תורה לשמה אשר זוכים לכוון האמת אפילו אם לפי טבע חכמתם ושכלם לא ישיגו ידיהם תושיה כזו מ"מ הקדוש ברוך הוא בחסדו יהיב חכמתא לחכימא לפי שעה"
52. שמונה קבצים (הראי"ה קוק) קובץ ה אות קכז: "נבואה ורוח הקודש באים מפנימיותו של אדם, ומתוכו הוא נשפע לכל מה שנוגע לעולם כולו" [זהו הנוסח המקורי. בחלק מההוצאות הנוסח שונה]
53. מי מרום (לרב חרל"פ) ח"א פתיחה ג עמוד סא: "ובזה שונה נבואה מרוח הקודש, כי הקול הנשמע מרוח הקודש הוא ע"י דחיקת האוויר [קול טבעי]. ויש עוד בחינת רוח הקודש שבא דרך העברה במוח כעין הברקה"
54. מעשה איש (ר' צבי יברוב) ח"ג תחילת פרק יא עמוד רטז: "נשאל [החזון איש] אם בזמננו יש רוח הקודש (השואל שאל על רבינו), והשיב: 'לפעמים משיב אני לאנשים תשובות שאיני יודע מדוע עניתי כך!'"
55. ספר הברית (רבי פנחס אליהו הורביץ) מאמר יז סוף פרק יא ותחילת פרק יב: "ובכך נתווסף במדמה שבמדבר עוד כח אחד, מה שאינו בבעלי חיים כלל, וזה נקרא כח המשער [אינטואיציה], שהוא שלמות כח המדמה שבאדם, ועניינו הוא כאשר אומר בפרק הבא בעזר האלוקים, והוא
56. שו"ת וישב הים (הרב יעקב משה הלל, ראש ישיבת המקובלים "חברת אהבת שלום") חלק ב סימן יג ד"ה ונראה ברור: "א"כ אפשר דהוא הדין בזה, שגם אדם פשוט, כיון שעשה מעשה טוב, זוכה מיד שתשרה עליו רוח הקודש, והכוונה שזוכה להתעוררות רוחנית, וקרבה מיוחדת, שאם ינצל אותה, להתחזק ולהתקרב עוד על ידה, יוכל להגיע ממדרגה פחותה למדרגה נעלית"
57. רש"י סוטה לג ע"א ד"ה שאני: "שאני בת קול – אותה מידה הממונה על כך יודעת בשבעים לשונות מפני שעשויה להשמיע והיא משתלחת לכל הלשונות פעמים לזה ופעמים לזה"
58. תוספות סנהדרין יא ע"א: "בת קול – יש אומרים שלא היו שומעין קול היוצא מן השמים, אלא מתוך אותו קול יוצא קול אחר. כמו פעמים שאדם מכה בכח ושומע קול אחר היוצא ממנו למרחוק. ואותו קול היו שומעין לכך קורין אותו בת קול"
59. שיעור קומה (לרמ"ק), אמירה דיבור פרק לב (דף מה ע"א): "ופעמים יתהווה הקול ויעבור כל המדרגות עד ממש יגלם באוויר וירד עוד מדרגות הסולם עד שיבוא אל אוזני השומע בלתי היותו מוכן לנבואה... וזו אינה מדרגת נבואה אלא למטה ממנה, עד שחז"ל קראוה בת קול, והטעם שאינה קול נבואיי, אמנם היא בת קול גרוע ממנו ודאי... שהוצרך הקול להיגלם ולרדת עד מקום השפל מן הסולם, כדי להישמע אל הבלתי מוכנים לנבואה"
60. מי מרום (לרב חרל"פ) חי"ג עמוד כב: "כל הרגשה שמרגישים אנו בתפילה ובהכנותינו לקראתה, הרי זו בת־קול של נבואה, ובכל יום ויום מופיעות נבואות חדשות"
61. מכתב מאליהו (לרב אליהו דסלר) ח"ה (עמוד קכ בהוצאה הישנה, עמודים 220–221 בהוצאה החדשה): "והנה שמיעת בת קול היא השגת האמת שמושגת לאדם לא רק בשכלו ובחיצוניות ליבו, אלא ממקור פנימי ועמוק שאינה מורגשת כלל כבאה מן ה'אני'. ומה ששומע אדם באופן זה היא השגה עמוקה וברורה כל כך שאין שייך שיהרהר אחריה בשכלו כי היא המסקנה הסופית של פנימיותו, ולכן בת קול קרובה לרוח הקודש"
62. עלי שור (לרב שלמה וולבה) ח"א שער רביעי אות כב (עמוד שיג): "אמר לו ריש לקיש... שהקב"ה מתרה בו באדם... כיצד אדם שומע התראה זו? הוא הנקרא בפי הבריות 'מצפון' – קולה של ההשגחה..
63. אמנם גם בתלמוד הירושלמי ישנה גם המשמעות המוכרת מהבבלי, למשל לעניין בת קול שאמרה "הלכה כבית הלל"
64. ירושלמי שבת פ"ו ה"ט: "רבי יונה ורבי יוסה סלקין מבקרה לרבי אחא דהוה תשיש [שהיה חולה]. אמרין: נלך בתר שמיעת בת קול. שמעין קליה דאיתתא אמרה לחבירתה: 'איטפי בוצינה?' [האם כבר כבה הנר שלך?] אמרה לה: 'לא יתטפי, ולא מיטפי בוציניהון דישראל' [לא כבה, ולא יכבה נרם של ישראל. וראו בכך סימן שרבי אחא חי]"
65. קדושת יצחק (הרב כדורי) ח"א, עמוד שעד, בכתב היד עמוד פט, מערכת ש סי' מג: "שאלה יפה ובחונה ומנוסה, ויבוא ויגיד לך מגיד שר של מעלה ותשאל מאיתו קול נמוך והוא יגיד לך פה אל פה... וזה הנקרא פעולת הבת קול, כי תשמע כאילו אדם מדבר עמך וכל אשר תשאל הוא יגיד לך"
66. אורות הקודש (הראי"ה קוק), חלק א, מידת גלוי אליהו, אות קיט (עמוד קלו): "ראוי לכל מי שיש שייכות של תשוקה לרזי תורה, שהיא מידת גילוי אליהו, באיזה דרגא, אפילו אם היא רק בדרך דמיון, או הרגשה, או השגת השכל האנושי, וקל וחומר אם עלה בחסד עליון למדרגות יותר גבוהות..."
67. זוהר חדש, תיקונים, כרך ב, דף עא ע"ב: "קום אליהו לשבחא לעילת כל עילאין, דאת תהא אקדים לכל נביאיא בדרא דמשיחא, דאית למאן דאת עתיד לאתגליא ליה מסטרא דנשמתיה בשכל דיליה, ואית למאן דאת עתיד לאתגליא ליה בחכמתיה, ואית למאן דאת עתיד לאתגליא ליה פנים בפנים מסטרא דגופיה"
68. ספר נצח ישראל (המהר"ל מפראג) פרק כח ד"ה דברים, וכן בחידושי אגדות למהר"ל סנהדרין צח ע"א ד"ה זיל: "פעמים הרבה היה אליהו מגיד דברים לאחד, ולא ידע האדם מאין באו לו הדברים, והיה נדמה לו כאילו הדברים היה לו מעצמו, ואינם אלא דברי אליהו שהגיד לו הדברים
69. מעשה ניסים (לרבי ניסים ב"ר משה ממרסיי) פרק יד ד"ה הסוג הראשון וד"ה ומזה: "הסוג הראשון מהחלק הראשון, שהם הניסים והנפלאות שבין השם ית' ובין הנביא בלבד... שאלה הם בנבואה. לא חוצה לה, ר"ל חוץ לנפש ויוצאים אל המציאות, עד שיורגשו בהרגש החיצוני הרגש אמיתי, אמנם הם בהרגש הפנימי לבד. ואם יקרה [ש]יצאו בהרגש החיצוני – הוא הרגש דמיוני, לא הרגש אמיתי..
70. יד מלאכי כללי התלמוד כלל תרמז: "תנא דבי אליהו. אל תטעה לחשוב שזה אליהו הוא אליהו התשבי שהיה נגלה אל חכמי התלמוד, אלא הוא שם תנא הוזכר ורשום בהקדמת זרעים להרמב"ם סוף פרק ז, ספר באר שבע דף ס"ט ד'. אך הר"ב שער יוסף על הוריות בהשמטות דף ק"ך ב' צידד לומר שהוא אליהו הנביא, ע"ש"
71. של"ה מסכת שבועות פרק נר מצווה אותיות ו, ח: "אכתוב לכם מעשה שאירע קרוב לזמנינו, והועתק מכתב המקובל הר"ר שלמה הלוי אלקביץ, שהיה מתחבר בבית של רבינו בית יוסף, והופיע עליו רוח הקודש. וזה נוסח הכתב... ובעת שהתחלנו ללמוד המשנה, ולמדנו שתי מסכתות, זיכנו בוראנו ונשמע את קול המדבר בפי החסיד נר"ו, קול גדול בחיתוך אותיות, וכל השכנים היו שומעים ולא מבינים. והיה הנעימות רב והקול הולך וחזק, ונפלנו על פנינו, ולא היה רוח באיש לישא עיניו ופניו לראות מרוב המורא. והדיבור ההוא מדבר עמנו, והתחיל ואמר, שמעו ידידי המהדרים מן המהדרים, ידידי אהובי..."
72. ספר מלאך המשיב, "הקדמה לספר מלאך המשיב ולספרות המגידים" (מהרב אוהד תורג'מן): "ספרות המגידים ותופעת המגידים שכיחה היא בין חכמי ישראל לדורותיהם... ראשון בקודש הוא מרן רבי יוסף קארו זיע"א... ואחריו בקודש הרמח"ל... רבנו יוסף טיטאצק, רבי חיים ויטאל והאר"י, הרב יצחק דמן עכו, רבי יעקב משגיבא הכהן, הרמ"ק מציין בכמה מקומות מספר שלמחברו היה מגיד, רבי שמשון מאסטרופולי, רבי חיים דילרוזה בעל ספר תורת חכם, רבי עובדיה המון, רבי אברהם הלוי, ועד לדורנו אנו – הרב יצחק ברענפלד בעל מישרים מגיד, ועוד כמה חכמים זיע"א"
73. במנחת אליהו דלקמן מפורש שיש אופנים שונים של מגידים. אמנם בשערי קדושה וב"דרישות בענייני מלאכים" דלקמן לא כתבו שיש אופנים נוספים על זה שהביאו
74. אגרות רמח"ל איגרת יז ד"ה ועל: "ובאמת לא כל המגידים שווים"
75. "דרישות בענייני המלאכים" לרמ"ק, הודפס בסוף ספר מלאכי עליון (הרב ראובן מרגליות, שנת תש"ה) עמוד סד: "וכן ראינו התלבש בו [באדם] מלאך וידבר בו דברי חכמות, וזה שיקראוהו בני אדם 'מגיד'... ויתקשר כמו ברוח ובנפש ובגוף, ויפעל בו ויכריחוהו לדבר, ויהיו דבריו דברי חכמה, וכשיסתלק ממנו המלאך ההוא ידע אותם הדברים כמי שהוגד לו על ידי זולתו, מפני שאינם מעצמו אלא מדברי זולת נר"ן שבו... ודרך הודעת המלאך הדברים ההם הוא על ידי שיכריח הגוף לדבר אותם הדברים וישכילם אחר סילוקו ממנו"
76. שערי קדושה (לר' חיים ויטאל) חלק ג שער ז: "השני הוא שעל ידי עסקו בתורה, או קיומו איזה מצווה, אשר נתבאר בדברי רז"ל: כל העושה מצווה אחת קונה לו פרקליט אחד, ונוצר ממנה מלאך ממש. אך בתנאי שיקיימנה תמיד, וברוב כוונה, כהלכתה, ואז יתגלה אליו המלאך ההוא. וזהו עניין מה שנמצא כתוב בספרים ענין המלאכים הנקראים 'מגידים'"
77. מנחת אליהו (לר' אליהו בן אברהם שלמה הכהן האתמרי, בעל ה"שבט מוסר") פרק ד ד"ה גם דע סימן (ה ע"א): "ואדם שזכה למגיד ע"י איזה נשמה של צדיק שמתלבשת בו, ומכח הארה שנותנת בו מדבר האיש הזה בפיו 'כך וכך יהיה' או שנדמה לו בצורה ומגיד לו עתידות להיות ששמע למעלה..
78. אור המאיר (רבי זאב וולף הלוי מז'יטומיר, מתלמידי המגיד ממזריטש) ויקרא פרשת צו ד"ה והכתוב: "ופעם אחד שמעתי שאמר לנו המגיד [ממזריטש] זללה"ה בפירוש: 'אני אלמוד אתכם אופן היותר טוב איך לומר תורה, בהיות שאינו מרגיש את עצמו כלום, כי אם אוזן שומעת איך שעולם הדיבור מדבר בו, ולא הוא המדבר בעצמו, ותיכף שמתחיל לשמוע דברי עצמו יפסיק'
79. מנחת אליהו שם ד"ה גם יש מגיד: "גם יש מגיד באופן אחר, שהוא מלאך שבורא האדם מחמת לימודו, ומלאך זה מכח נשמתו המתלבש בו ומגיד לו דברים"
80. צוואת הריב"ש (הבעל שם טוב), וכן הובא בספר כתר שם טוב (ליקוטים מהבעל שם טוב) אות קצז: "הנשמה אמרה להרב [הבעל שם טוב]..."
81. מנחת אליהו שם ד"ה שמעתי: "ושמעתי מפה קדוש מדבר רבי ומורי כי יש מגיד מכח גודל נשמתו שבאדם, ומגיד לו דברים, ואופן ההגדה שיוצא קול גדול מליבו ונכנס באוזנו, והוא שומע והעומדים לפניו אינם שומעים כלום. וכשבאים אצלו לדרוש ממנו איזה דבר, מייד שומע תשובת הדבר באוזנו מהקול היוצא מקרבו ונכנסת באוזנו. וכל ההגדות הם אמיתיות משום שקרוב אדם אצל עצמו ומרחיק הנזק ומקריב התועלת"
82. אגרות רמח"ל איגרת כו (מר"י באסן) ד"ה וכען: "ואין זה עניין לנבואה העולה היא למעלה גבוהה גבוהה"
83. מגיד מישרים פרשת ניצבים: "הלא לפי מאי דאיהו ברעותך [שהוא ברצונך] אני אומר... והיינו דכתיב 'אכן רוח היא באנוש', כלומר, לפום מאי דאית ברעותא דבר נש, הכי מחזיין ליה [לפי מה שברצונו של האדם, כך מראים לו]"
84. מעשה איש ח"א עמוד קיט (וכן שם ח"ז עמוד קפז): "'איך ניתן לפסוק שלא כדברי הבית יוסף, והלא המלאך המגיד אמר לו שהלכה כמותו?' שאל השואל. והשיב רבינו לאלתר: 'המגיד של הבית יוסף הוא גם כן בית יוסף'"
85. שבחי מהרח"ו עמוד כ: "ביום שישי לאב הנ"ל [שנת ה'שס"ט] הוריד ר' יהושע אלבוב מלאך אחד ממשרתי צדקיאל שר היום ההוא, ונראה במראה של זכוכית כמנהג... אמרתי, אם כל מה שמדבר נפש הצדיק עימי ע"י הייחודים אמת או דמיון. ואמר כי הוא דיבור אמת..."
86. קול הנבואה (הרב דוד כהן, "הרב הנזיר"), החכמה הפנימית, אות קכא: "המגיד וההיגיון השמעי. רמח"ל, בהיותו בן כ' משנת תפ"ז, חננו אלוקים לשלוח לו אחד קדוש מדבר... הוא המגיד איהו שמועיאל... כבר היו מגידים... מדובר על עניין המגידים בשער רוח הקודש... גם לאבי הפילוסופיא העתיקה, שאמרו עליו שקיבל מחכמת ישראל, היה בנפשו פנימה נשמע קול אלוקי, מלאכי, דימוניון, המזהירו לא לפעול מה"
87. ז'אן ד'ארק (מצביאה צרפתייה מהמאה ה־15 שסייעה לשחרור צרפת מהכיבוש האנגלי) טענה ששמעה קולות שונים. נראה שהיא אכן שמעה קולות כאלה, כיוון שהיא הואשמה בכישוף, ואף הוצאה להורג, בין השאר על סמך טענתה זו
88. לנבוכי הדור (פרק נב) ד"ה ובתורה: "אין בעיקר האמונה שום ניגוד לדתות אחרות כאשר אמרנו כבר, שאפשר שיהיו נשפעות גם כן שפע מדע ונבואה או רוח הקודש או שאר עזר אלוקי על כמה אומות לפי מצבן וערכן על ידי טוביהן וחסידיהן"
89. ספר חסידים סי' רו: "אם תראה שמתנבא אדם על משיח, דע כי היו עסקיו במעשה כשפים או במעשה שדים או במעשה שם המפורש, ובשביל שהם מטריחים את המלאכים אומרים לו על משיח כדי שיתגלה לעולם (על שהטריחו את המלאכים), ולבסוף יהיה לבושת ולחרפה לכל העולם על שהטריחו המלאכים, או השדים באים ולומדים לו חשבונות וסודות לבושתו ולבושת המאמינים בדבריו"
90. רלב"ג בראשית טו ה: "והוציא אותו החוצה במראה הנבואה להביט בשמיים, ואמר אליו שכמו שלא יוכל לספור הכוכבים לריבוים, כן זרעו יהיה באופן מהריבוי, שלא ייספרו מרוב. והנה מספר הכוכבים לא היה נודע בימי אברהם, ולזה הראהו המדמה בעת הנבואה עניין ריבוי הכוכבים למשל ריבוי המופלג אשר ייעד אותו השם יתברך שיהיה בזרעו. וכזה תמצא שראה יחזקאל בעת הנבואה שיהיה לגלגלים קולות, מצד שהיה מאמין מזה העניין, כמו שזכר הרב המורה, כי לא יחויב שיהיו אצל הנביא כל הדעות האמיתיות בעניין סודות המציאות"
91. באר מים חיים (רבי חיים מצ'רנוביץ) במדבר כב ח: "ויבואר על דרך מאמר חז"ל (מגילה י"ד ב) 'ויאשיה גופיה היכי שביק ירמיה ומשדר לגבה [אל חולדה]? אמרי דבי ר' שילא מפני שהנשים רחמניות הן'
92. שו"ת מהרי"ל דיסקין, דברי אגדה (נדפס לאחר השו"ת, לפני "קונטרס אחרון") אותיות ו־ט: "אף שמחזות הנבואה בעולמות עליונין, אעפ"כ המחזה שוב יורדת לאט לאט ומתגשמת, עד שהפתרון נמצא בהשגת הנביא על מה ירמזון בעולם השפל, וכמעט אז רוחו חוזרת אליו כמעט
93. מעשה ניסים (לרבי ניסים ב"ר משה ממרסיי) פרק יב ד"ה ואין המצווה: "ואין המצווה לפי דעתי לשמוע אליו [אל הנביא] בדבר מן הדברים העיוניים אם השכל לא יחייבם ולא יהיה מקובל מן הדברים התוריים. ולזה אמרו ז"ל (בבא בתרא יב ע"א) 'חכם עדיף מנביא'"
94. מקובל מתקופת הראשונים שעסק בקבלה נבואית
95. אוצר הגדולים ח"ב אות קח (עמוד לג): "וזה לשון הרב [אברהם אבולעפיה]... העירני ד' ואלמוד ספר יצירה עם פירושיו, ותהי עלי רוח ד', ואכתוב ספר[י] חוכמות ומהן ספרי נבואות מופלאים, ותהי רוחי בקרבי ורוח קדושה נוססה בקרבי, ואראה מראות נוראות רבות ע"י מופת ואור, ובכללם נתקבצו סביבי רוחות קנאות וראיתי דמיונות ושגיאות ונבהלו רעיוני עד כי לא מצאתי שיורני דרך אלך בה, והייתי כעיוור ימשש בצהריים ט"ו שנה, והשטן עומד על ימיני לשטני, והייתי משוגע ממראה עיני אשר ראיתי"
96. מגיד משנה הל' שופר וסוכה ולולב פ"ח ה"ה: "ובהשגות 'א"א כבר הופיע רוח הקדש בבית מדרשנו וכו. ועם כל השבח הזה שהוא משבח סברתו, כבר ראה הרמב"ן ז"ל דבריו והשיב עליהן ודחה קושיותיו שהקשה על הגאונים ז"ל והעמיד דבריהם"
97. שו"ת מהר"י בן לב ח"ג סימן קטז ד"ה ואיברא: "ואין ספק שהרמב"ן האמין לדבריו שהופיע רוח הקודש בבית מדרשו ומקום הניחו לו מן השמים. ונראה לכאורה שהם דברים כפשוטן שהופיע רוח הקדש בבי מדרשו והורה כדבריו. ועם כל זה חלק על דבריו"
98. מכתב מאליהו (לרב אליהו דסלר) ח"ה עמוד קכ: "והנה שמיעת בת קול היא השגת האמת שמושגת לאדם לא רק בשכלו ובחיצוניות ליבו, אלא ממקור פנימי ועמוק שאינה מורגשת כלל כבאה מן ה'אני'. ומה ששומע אדם באופן זה היא השגה עמוקה וברורה כל כך שאין שייך שיהרהר אחריה בשכלו כי היא המסקנה הסופית של פנימיותו, ולכן בת קול קרוב לרוח הקודש
99. שערי קדושה (לר' חיים ויטאל) חלק ג שער ז: "השני הוא שעל ידי עסקו בתורה, או קיומו איזה מצווה, אשר נתבאר בדברי רז"ל: כל העושה מצווה אחת קונה לו פרקליט אחד, ונוצר ממנה מלאך ממש. אך בתנאי שיקיימנה תמיד, וברוב כוונה, כהלכתה, ואז יתגלה אליו המלאך ההוא. וזהו עניין מה שנמצא כתוב בספרים ענין המלאכים הנקראים 'מגידים'. אלא שאם לא תהיה המצווה כהלכתה – יהיה המגיד ההוא מעורב טוב ברע, אמת ושקר"
100. מגיד מישרים פרשת ניצבים: "ואומר, הלא אעפ"י שלפעמים אני מפרש שום פירוש על פסוק שאינו כן, הלא לפי מאי דאיהו ברעותך [שהוא ברצונך] אני אומר. ומ"מ פירושא דאמינא – קושטא איהו, ועלך רמי ליתובי ליעל פסוקא כדכתיב. והיינו דכתיב 'אכן רוח היא באנוש', כלומר, לפום מאי דאית ברעותא דבר נש הכי מחזיין ליה [לפי מה שברצונו של האדם כך מראים לו]. 'ונשמת שדי תבינם', כלומר, אעפ"י כן, האי דמפרשי קושטא איהו, ואיבעי דיבינון יתיה על קרא כדכתיב"
101. ספר הגלגולים (למהרח"ו), ליקוטים, בסופו, לפני "סוד חיבוט הקבר", ד"ה הרב: "מה שאמר המגיד למהר"ר יוסף קארו זצלה"ה על בנו שיש לו נשמת בצלאל – שקר ענה לו"
102. ספר מגיד מישרים שבח הרב: "ובתר כל דין אזכך לאיתוקד על קדושת שמי"
103. שם הגדולים (לחיד"א) מערכת גדולים אות י סעיף קסה ("מרן מהר"ר יוסף קארו"): "ומרן האריך ימים פ"ז שנים ועלה לשמים [בשיבה טובה] בעיה"ק צפת יום ה' י"ג ניסן של"ה כמ"ש בסוף הרמב"ם ח"ד דפוס וינציא"
104. מטפחת ספרים (ליעב"ץ) סוף סימן צב (הדפסת תר"ל עמוד 94): "אינן דברים בדויים חלילה [גם בשאר חלקי הזוהר שאינם מרשב"י עצמו]... זולתי איזה פרטים מעטים שרשמנו במקום אחר מזה החיבור שנראים מתמיהים וזרים, לא נודע מבטן מי יצאו אותן דברים. שמא נוספו אח"כ ע"י מעתיקים וסופרים, או גם המגידים הרוחניים אינם נקיים מתערובת איזה טעות ושיבוש במאמריהם (כאשר העיד האר"י ז"ל על מגיד של הרב בית יוסף), וככתוב 'ובמלאכיו ישים תהלה'"
105. מנחת אליהו (לר' אליהו בן אברהם שלמה הכהן האתמרי, בעל ה"שבט מוסר") פרק ד ד"ה גם דע סימן וד"ה גם יש מגיד (ה ע"א): "ואדם שזכה למגיד ע"י איזה נשמה של צדיק שמתלבשת בו, ומכח הארה שנותנת בו מדבר האיש הזה בפיו 'כך וכך יהיה' או שנדמה לו בצורה ומגיד לו עתידות להיות ששמע למעלה – דע שאע"פ שלא יתקיימו אותם הדברים אין לחוש עליהם אולי שד הוא, משום שהנשמה המתלבשת לבוא אצלו לדבר מגדת לו מה ששמע למעלה מהכרוז העתיד להיות, ובעוד שיורד לספר הדברים, חוזרים למעלה ממה שהכריזו מסיבת איזה דבר של קטרוג שנתחדש ומוציאים כרוז להיפך ממה שהכריז הראשון, וכשחוזר הנשמה למעלה וראה שחזרו ממה שהגיד למטה חוזרת למטה להגיד הדבר, ופעמים שאינו מוצא לאדם בהכנה לדבר עימו וחוזרת למעלה, ונשאר זה עם ההגדה הראשונה, ונמצא דבריו שהגיד בטלים
106. אריכות בנושא זה ב‎פרק קלו
107. שפע חיים (הרב יקותיאל יהודה הלברשטאם, האדמו"ר מצאנז) שיעור חומש ורש"י פרשת צו תשל"ה ד"ה כבר אמרתי: "כן היו צדיקים שהיו סבורים שמשיח יבוא בשנת כת"ר, ואחרים אמרו שיבוא בשנת תרל"ו וכדומה, ומן השמיים הטעו את חשבונם בכמאה שנים... ויש מהם שידעו שהקץ יהיה בעוד כמאה שנה, אלא שהם באו בכח הזרוע להקדים את הקץ בכמאה שנה (ודברים אלו אני אומרים מתוך ידיעה, ואלמלא ידעתים לא הייתי אומרם). ועל כל פנים הדבר ברור שעתה כבר הגיע הסוף והקץ, ואי אפשר שיימשך עוד. ועל כן כל אדם מישראל צריך להכין את עצמו בהכנה יתירה לקראת חג הפסח הבעל"ט"
108. אורים ותומים (רבי יהונתן אייבשיץ) קיצור תקפו כהן סימן קכג קכד ד"ה ועכ"פ וד"ה ולדעתי: ובפרט דין שנזכר בשו"ע, והמחבר והרמ"א השמיטו דעת החולק, קבלה בידי וכן ראיתי מדיינים מומחים וכן דן אני ובא מבלי לטעון קים ליה כדעת החולק, כיוון שהרב ב"י ורמ"א שמו זכרונו אחרי הדלת אין לחוש לו, וקיימו וקבלו חכמי הדור לשמור ולעשות ככל האומר במטבע הקצר שו"ע והגהת רמ"א
109. משנת הנזיר (עיקרי משנתו ותולדות חייו של הרב דוד כהן, "הרב הנזיר") עמודים מז־מח: "הרב מרן שליט"א [הראי"ה קוק] מדבר כמה פעמים על האומץ, שכל מי שמציב לו מטרה לרצונו, ישיגה בע"ה. כמוהו שירושלים היה משושו מילדותו. גם בן יהודה שהדיבור העברי בארץ ישראל היה רצונו והשיגו. והנה אני הדל, משוש נפשי הוא גילוי ה נבואה"
110. מתוך "מגילת סתרים" – יומנו האישי של הרב דוד כהן ("הרב הנזיר"), מקטעים שנדפסו בתוך המאמר "הדרך למעיין הנבואה – ההכנה לנבואה בעולמו של הרב דוד כהן (הנזיר)" (דב שוורץ), בתוך הספר "הינבא בן אדם") עמודים 53-78: "הדיבור אצל הכותל דביר קודשנו, בשביעי של פסח, אחרי תפילת המנחה, היה אלי: 'לך נחה את העם הזה'" (הובא גם בספר משנת הנזיר עמוד נד)
111. משנת הנזיר (עיקרי משנתו ותולדות חייו של הרב דוד כהן, "הרב הנזיר") טו באייר ה'תרפ"ז, עמודים פו־פז: "הנבואה לא תתגלה בדרך הקשה של חיפושים ומאמצים, של בכיות ושפיכות נפש ורוח בתפילות ותהילות במשמרות בלילה, ובהתבודדות יומם במערות ובהרי השדה
112. מתוך "מגילת סתרים" – יומנו האישי של הרב דוד כהן ("הרב הנזיר"), קטע שנדפס בתוך המאמר "הדרך למעיין הנבואה – ההכנה לנבואה בעולמו של הרב דוד כהן (הנזיר)" (דב שוורץ), בתוך הספר "הינבא בן אדם" עמוד 60: "גילוי הנבואה, גילוי רוח הקודש הוא סוד... אבל עיקר גילוי הסוד – סוד הוא, ברוח הקודש, בייחודים ובצירופי שמות באופן שמעי־שמי, מילולי, שמהם נשמע קול הדיבור"
113. אוצר המכתבים (הרב יוסף משאש, רב באלג'יר, דיין במרוקו, רבה של חיפה) חלק א הקדמת המחבר ד"ה ואמנם: "ואמנם בליבי היה הדבר יוקד כאש ותמיד הייתי חושב, מה זה עשה אלוקים לנו? במקום לחסל את הגלות, אנחנו עושים לה כוונים להמשיכה ולקיימה? עד אשר לפעמים היה דמיוני מטעני לראות מי שהוא מדבר אלי עם מראות וחזיונות, ואז הייתי נסוג אחור, ומתגבר על רגשותי הדמיוניות למחותם מזכרוני, כי יראתי פן אכנס חס וחלילה לשער השיגעון ויוציאו עלי שם רע שאני הוזה. ונשאר הדבר כך, עד שנת התרפ"ד באדר, שנקראתי לשרת בקדש רב יחידי בעיר תלמסאן ואגפיה, עשרות כפרים באלג'יריין, שאז עול הצבור והיחיד ימים ולילות עקר ממני הדבר הטוב הזה"
114. משנה חגיגה פ"ב מ"א: "אין דורשין בעריות בשלושה, ולא במעשה בראשית בשנים ולא במרכבה ביחיד"
115. חגיגה יא ע"ב – טו ע"ב
116. חגיגה יג ע"א
117. חגיגה יד ע"ב
118. חגיגה יד ע"ב: "מעשה ברבן יוחנן בן זכאי שהיה רוכב על החמור, והיה מהלך בדרך, ורבי אלעזר בן ערך מחמר אחריו. אמר לו: רבי, שנה לי פרק אחד במעשה מרכבה... אפשר אתה דורש במעשה מרכבה, ושכינה עמנו, ומלאכי השרת מלוין אותנו, ואני ארכב על החמור?... וירדה אש מן השמים וסיבבה כל האילנות שבשדה, פתחו כולן ואמרו שירה... נענה מלאך מן האש ואמר: הן הן מעשה המרכבה..
119. סוכה כח ע"א, בבא בתרא קלד ע"א: "דבר גדול – מעשה מרכבה, ודבר קטן – הוויות דאביי ורבא"
120. חגיגה יג ע"א: "אמר רבי אמי: אין מוסרין סתרי תורה אלא למי שיש בו חמישה דברים: שר חמישים ונשוא פנים ויועץ וחכם חרשים ונבון לחש"
121. מורה נבוכים ח"א פתיחה: "וכבר ביארנו בחיבורינו בהלכה כללים מסוג זה והעירונו על עניינים רבים. והזכרנו בהם כי מעשה בראשית הם מדעי הטבע, ומעשה מרכבה הם מדעי האלוקות"
122. רמב"ם הל' יסודי התורה פ"א ופ"ב
123. מורה נבוכים ח"א פתיחה: "וכבר ביארנו בחיבורינו בהלכה כללים מסוג זה והעירונו על עניינים רבים. והזכרנו בהם כי מעשה בראשית הם מדעי הטבע, ומעשה מרכבה הם מדעי האלוקות"
124. מה שמכונה בזמננו: אסטרונומיה וכימיה
125. רמב"ם הל' יסודי התורה פ"ג ופ"ד
126. רמב"ם הל' יסודי התורה פ"ד הי"ג: "וענייני ארבעה פרקים אלו שבחמש מצוות האלו הם שחכמים הראשונים קוראין אותו פרדס, כמו שאמרו ארבעה נכנסו לפרדס"
127. יורה דעה סי' רמ"ו סעיף ד: "ומ"מ מותר ללמוד באקראי בשאר חכמות, ובלבד שלא יהיו ספרי מינים, וזהו נקרא בין החכמים טיול בפרדס"
128. דרשות הר"ן דרוש א ד"ה והתשובה בזה (השני): "אין ספק כי מעשה בראשית היא חכמת הטבע, אבל לא מאותו צד שהתחכמו בו האנשים מצד מחקרם, אבל מצד מה שהידיעה נעלמת בו מצד המחקר, ולא תיוודע אלא בשפע אלוקי"
129. שיעור קומה (לרמ"ק), מרכבה, פרק כב (דף לט ע"א): "שלא תטעה כדברי מי שפירש שמעשה בראשית הם עניין הטבע, ומעשה מרכבה הוא עניין התיכונה שהם מעשה התכונה, כי הבל הוא"
130. עבודת הקודש (ר' מאיר אבן גבאי, מחשובי המקובלים מתקופת גירוש ספרד) חלק ד (הנקרא סתרי תורה) פרק א: "ואמנם הוצרכתי להשיבו פה לסתום פה דוברי עתק... אמרו כי מעשה בראשית היא חכמת הטבע ליווני ומעשה מרכבה מה שאחר הטבע..
131. אמונת חכמים (רבי אביעד שר שלום באזילה) פרק יג: "ומה שמתמיה הוא מה שכתב הרמב"ם בפתיחתו למורה, וזכרנו בהם שמעשה בראשית הוא חכמת הטבע ומעשה בראשית הוא חכמות האלוקות... ואם כן חכמת הטבע לאריסטו היא מעשה בראשית"
132. ביאור הגר"א על השולחן ערוך יורה דעה סי' רמ"ו ס"ק י"ח: "אבל לא ראו את הפרדס לא הוא [הרמ"א] ולא הרמב"ם"
133. קנאת ה' צ־באות (ר' נתן מברסלב, תלמידו המובהק של ר' נחמן מברסלב), מהדורת תשכ"ה, אות לח עמ' נ־נא: "ואשר הביא אל הרמב"ם ז"ל לחשוב מחשבות רק רע כל היום, הוא חשבו כי אין שם חכמה אחרת זולת חכמת אלה האנשים, זה הביאו אל מה שאמר כי מרכבת יחזקאל וישעיהו אשר חייבנו עליה ההסתר איננה דבר זולת חלק קטן מחכמת אריסטו"
134. קונטרס ספר הזכרונות (ר' צדוק הכהן מלובלין), מצווה שלישית: "והרמב"ם (פרק ג' וד' מהלכות יסודי התורה) שפירש עניין מעשה בראשית הוא חכמת טבעי הנבראים, מצא בו מבוא תועלת לעבודת השם יתברך לאהבתו ויראתו. ואמנם אם היה זה אמת אצלו אינו אמת לרוב המתעסקים בחכמות אלו, ולא היה ראוי לו לקבוע ידיעת ענינים כאלה בהלכות יסודי התורה שלו כלל, (שהם) דברים שאינם צריכים למאמיני התורה לידיעתם, וכל שכן שהרבה מדבריו אינם אמת כפי דעת חכמיהם היום
135. לנבוכי הדור (הראי"ה קוק) תחילת פרק יח: "עלינו להראות גלוי, שגם על פי התורה אנו חייבים לחשוב שעניינים הגדולים בעיון השכליות כדברים הרמים שבמעשה בראשית ומעשה מרכבה, שלדעת הרמב״ם המה חכמת הטבע והאלוהות, ולפי ביאור היותר אמיתי לדעת המקובלים הם כוללים את החכמות הרוחניות והגשמיות כולן, עד שכוללים גם כן חכמת הנפש וחכמת המידות, המה באמת מכוונים בתור תכלית עיונית ועסק נכבד לבני אדם"
136. ברייתא דמעשה בראשית (המכונה גם: מדרש כונן), ספר הרזים, חרבא דמשה, הבדלה דרבי עקיבא, ספר יצירה, היכלות, מעשה מרכבה, שיעור קומה, ספר הבהיר
137. רבי עזריאל מגירונה, רבו של הרמב"ן ומקדמוני המקובלים, כתב את הספר "ביאור עשר ספירות". ספר זה נכתב עוד לפני פרסום הזוהר, ונראה שמחברו אף נפטר עוד לפני לידתו של רבי משה די ליאון
138. ברכות נה ע"א: "אמר רב יהודה אמר רב: יודע היה בצלאל לצרף אותיות שנבראו בהן שמים וארץ"
139. במאה ה־13
140. זמרת יצחק (ר' יצחק שטרן) תשע"ח עמוד של: "בדיוק איך נתגלה מחדש הזוהר – לא נודע לנו"
141. לאלו שהכחישו את ייחוס הזוהר לרשב"י, מדובר אפוא בהטעיה המפורסמת ביותר שחדרה למסורת עם ישראל
142. ספר יוחסין מאמר ראשון אלף בית סיום ד"ה בחודש: "ומצאתי בספר דברי הימים שלו, ר"ל מר' יצחק דמן עכו [שהיה בעצמו מקובל]... והוא הלך לספרד לחקור כיצד נמצא בזמנו ספר הזוהר אשר עשה ר' שמעון ור' אלעזר בנו במערה..
143. ספר אור החמה (למקובל רבי אברהם אזולאי מחברון, סב סבו של החיד"א), הקדמה, ד"ה וכתב: "ואמרו שספר הזוהר היה גנוז במירון במערה אחת, ומצאו ישמעאלי אחד ומכרו לרוכלים בגליל העליון ונפלו קצת ניירים ממנו ביד חכם אחד שבא מן המערב והלך וחיפש וקיבץ כל הניירים מכל הרוכלים גם חיפש באשפות ומצא כי היו הרוכלים מוכרים בהם תבלין. אמנם עיקר מוצאו הים מעיר מערי המערב הנקראת תודג"א. ואפשר שאותו חכם המערבי הנזכר הוא שהוליכו לעירו"
144. שם הגדולים (לחיד"א) מערכת ספרים אות ז [ח]: "זוהר. ראיתי כתוב מהרב מהר"א רוויגו וז"ל: מצאתי בזוהר כ"י ישן נושן אצל מורי מהר"ם זכות נר"ו. מצאתי כתוב באמת כי ראש המקובלים ר' נחוניא ן' הקנה והוא חיבר ס' הבהיר ואחריו רשב"י עשה ספר הזוהר וחיבר בו כמה חיבורים כמו התיקונים. וכשמת רשב"י ורבי אלעזר וכל הדור ההוא אבדה חכמת הקבלה
145. בחינת הדת (ר' אליהו דילמדיגו), וינה תקצ"ג עמודים 38-43: "הנה כת אשר יחשבו אנשיה שכל דברי התורה בכללם ואותיותיהם להם רמזים ועניינים נעלמים זולתי לאנשי הכת ההיא, ואנשי הכת הזאת ייחסו אלה הדברים לקבלה, ויפליגו לדבר על מי שיחשוב לחלוק איתם בביאורם ובדעותם, וכת רוב מהנמשכים אחרי דברי התלמוד וכן גם כן בעלי הפשט וכת המתפלספים מאנשי אומתנו יתאמצו נגד אלה... אשר יאמרו אלה המתייחסים בקבלה שהמה דברי ר"ש בן יאחי [יוחאי] בספר הנקרא הזוהר – אינו אמת, וזה יראה מפנים רבים..."
146. כפי שנביא לקמן מבעל הסולם
147. למשל, הרי פשוט שגם בהו"א שבגמרא יש קדושה, וכן גם בדעות שנדחו
148. ספר יוחסין השלם (לרבי אברהם זכות, מסוף תקופת הראשונים) מאמר ראשון ד"ה רבי שמעון (עמוד 45): "ספר הזוהר, המאיר לכל העולם, הנקרא מדרש יהי אור שהוא מסודות התורה והקבלה, כינוהו על שמו אע"פ שהוא לא עשאו, כיוון שתלמידיו ובנו ותלמידי תלמידיו עשוהו על מה שקיבלו ממנו, כמו שאמרנו שהמשנה וספרא וספרי ותוספתא כולהו אליבא דרבי עקיבא, אע"פ שאלו הספרים נעשו על פיו יותר משישים שנה אחר מותו"
149. אגרות הראיה, כרך ד, נוספות, "כתיבת־יד הנזיר בשם הראי"ה בעניין הזוה"ק": "התיקונים וכן רעיא מהימנא הם גילויים עליונים בלשונם ממש, מרוחו ונשמתו של רשב"י ומשה, הרי הם כאלו דבריהם ממש, ובעולם האצילות נחשב זה ממש דבריהם
150. אורחות רבינו הקהילות יעקב ח"א עמוד רט"ו אות י: "אמר לי מו"ר (שליט"א) זצוק"ל, שהזוהר הקדוש סודר ע"י הגאונים ז"ל, שהיה להם לכל אחד מגילות סתרים ממאמרים אלה של רשב"י ותנאים אחרים המובאים בזוהר הקדוש וברעיא מהימנא ובזוהר חדש ובתיקונים. לכל אחד מהגאונים היו מספר מאמרים ומימרות במגילות סתרים משום שכולם הם נסתר וקבלה, ולכן היו בנסתר. וכל אחד סידר מה שהיה בידו ואח"כ רוכזו כולם יחד וגילה אותם ר' יצחק דיליאון"
151. משנת חכמים (לרבי משה חאגיז) דף מו אותיות שלב, שלד: "נקבל האמת ממי שאמרו, האמת יורה דרכו, דמסדר ומחבר ספר הזוהר הקדוש, דוודאי אדם גדול היה דבאו לידו הקונטריסים, ומן השמיים זיכו אותו להוציא לאור תעלומות חכמה רמה ונעלמה והוא סידר הקונטריסים על סדר הפרשיות, אך לא חלילה רשב"י או רבי אבא עשו סדר זה הנמצא בידינו. כי זה טעות ושטות מפורסם, כעין אותם הסוברים שאנו מאמינים דבר שאינו, שהתלמוד כמו שהוא מסודר אצלינו, היה אצל אברהם אבינו, דבר שלא עלה במחשבה אצל עם ה' נושא משך הזרע..
152. אמונת חכמים (רבי אביעד שר שלום באזילה) פרק כה: "ומה בכך, הלוא כל הדברים בעל פה היו בין החכמים... אם רשב"י בעצמו לא כתב הזהור, אלא נכתב מבנו ותלמידו אפילו מאה שנה אחר מותו, מה בכך..
153. אמונת חכמים (רבי אביעד שר שלום באזילה) פרק כו: "שמאסף מדרשי הזוהר לא היה רשב"י, הגם שסתם הזוהר הוא רשב"י. והכלל, שמה שאמרו חכמים לעניין הדין – שמו אותו בתלמוד, ומה שאמרו בדברי הגדה – שמוהו במדרש רבה, ומה שאמרו בסתרי התורה – שמוהו בזוהר"
154. אמונת חכמים (רבי אביעד שר שלום באזילה) פרק כו: "וכן העתיקו בפנים קצת לשונות שברור הוא שאינם מן הזוהר"
155. מפענח נעלמים (לרבי חנוך הניך מסאסוב, בתוך ספר שו"ת יד חנוך) סי' ה אות יג: "ודע תלמידי קושט דבר אמת, שבכל דף ודף מספר הזוהר ותיקונים ישנן הוספות רבות ונכבדות שהוסיפו בימי הגאונים ז"ל על הגיליונות, ואחרי כן הכניסו הסופרים הדברים האלה בפנים הספר, עד שקשה מאוד עכשיו לברר איזה עיקר ואיזה נוסף. וכן עשו הסופרים גם בשאר הספרים כמו שתמצא בש"ס סדר קודשים בהרבה מקומות שהכניסו הגיליונות לתוך פנימיית הספר..."
156. מטפחת ספרים (ליעב"ץ) ח"א תחילת פרק ד: "בקצת דברים קשים מרים מובלעים בתוך מים מתוקים וצלולים של גוף הספר הקדוש"
157. מטפחת ספרים (ליעב"ץ) ח"ב פרק ט: "אמנם מה שקרו שיבושים גם בספר הזוהר גם בר"מ ותיקונין אינו מהפלא, כי מלבד ששלטו בהם ידי סופרים... שהוסיפו בו מדעתם דברים נולדו במומם... סיגים כזב (ופסולת) על חרס מצופות... ואפילו נאמרו ע"י מגיד ורוח – שומע אין להם. כמ"ש האר"י באיזה דברים שכיחש המגיד להרב בית יוסף עם שהיה מלאך קדוש... עתה ידע האיש הישראלי הנאמן לאלוקיו כי אין חיוב אמונה בכל מה שנמצא בספר הזוהר שבדפוס, גם לא בכל מה שבא בכתבים והעתקות משם האר"י, אף הוא ז"ל העיד בשעת פטירתו שאפילו תלמידו המובהק רח"ו ז"ל לא הבין ולא ידע באמת אפילו הקדמה אחת בסתרי תורה על בורייה, רק מעט מזעיר... ואל תעשה בנפשך שקר לומר אני ארבה לחקור..." שו"ת תשובה מאהבה ח"א סי' כו (לרבי אלעזר פלקלס, תלמידו המובהק של הנודע ביהודה, דיין בבית דינו, ממלא מקומו לאחר פטירתו וראש ישיבה): "אני אומר, הריני נשבע בתורת ה' שבספר הזוהר נמצאו כמה זיופים וקלקולים אשר הוסיפו"
158. דרושי הצל"ח, דרשה כ"ה, שלא נמצאת בדפוס אלא בכתב יד (שהובא, עם צילומו, במאמר "דרשה מצונזרת של הרב יחזקאל לנדא תק"ל"): "ואוי לי אם אומר ואוי לי אם לא אומר... ואיך אשתוק ומוטב אהיה נחשב שוטה בעיני כל שומע, ולא אהיה רשע בפני המקום... והנה זה לא יכחישו כל בעלי הזוהר ובעלי כתבי האר"י, שאין הזוהר מקובל ביד האומה הישראלית דור אחר דור איש מפי איש, כמו שמקובל בידינו המשנה והתלמוד..
159. דברי החתם סופר שהובאו בספר מי מנוחות (לרבי אליעזר ליפמן נויזץ) מאמר "חונה מלאך ה' סביב ליריאיו ויחלצם" ד"ה ומהגדות (דף מג ע"ב למטה): "ומדרשי רשב"י הנעלמים... וכאשר בפירוש שמעתי כן מפה קדוש אדומ"ו גאון ישראל קדוש ד' מכובד מוהר"ר משה סופר זצוק"ל אב"ד ור"מ דק"ק פרעשבורג [החתם סופר] שאמר בפני רבים מתלמידיו, אילו היה יכולת ביד אדם להעמיד מדרשי רשב"י על טהרתן לבררם מתוך מה שנתחבר אליהם מחכמי הדורות שאחריו, לא יהיה כולו רק ספר קטן הכמות מאוד מחזיק דפים מעוטים"
160. תשובה מאהבה שם: "ועלה אחת מתלמוד בבלי הוויות דאביי ורבא קדוש יותר מכל ספר הזוהר... ואין אני חלילה מטיל דופי ופגם בכבוד התנא אלדי [אלוקי] ר' שמעון בר יוחאי כי הוא היה מחסידי עליון, אלא אני אומר לאו גושפנקא דרשב"י ועזקתיה חתום עליה, ומי שיש לו חצי דעת יגיד כן שהרי נזכרו בספר הזוהר כמה תנאים ואמוראים שהיו אחר רשב"י שנים רבות במספר, והארכתי בזה במקום אחר מפי סופרים ומפי ספרים כמבואר בספר מטפחת להגאון מו"ה יעב"ץ זצלל"ה שגזר אומר שחלו בו ידים מזייפים וחשד את החכם רבי משה [די לאון] דיליון יעיי"ש"
161. כדוריות הארץ, הגלגלים, חלוקתם כגלדי בצלים, כוכבי השבת ברקיע השמיני, ארבעת היסודות, ארבע המרות (ליחות), השפעת כוכבי הלכת על המתכות, עופות הגדלים על האילן (לחלק מהגרסאות בזוהר)
162. שמקורן בחכמים היוונים והמוסלמים
163. כפי שפירטנו במאמרנו "באהלי שם" פרק ט אות ג
164. זוהר, רעיא מהימנא כרך ג, פרשת פינחס, רנו ע"ב: "וביום השמיני עצרת... ומאי עצרת... ונוהגין למעבד ישראל עמה חדווה ואתקריאת שמחת תורה"
165. מגילה כט ע"ב: "לבני מערבא דמסקי לדאורייתא בתלת שנין"
166. ספר "החילוקים שבין אנשי מזרח ובני ארץ ישראל" אות מח (עמוד 88), וכן בספר "אוצר חילוף מנהגים" (עמוד 98): "אנשי מזרח [בני בבל] עושין שמחת תורה בכל שנה, ובני ארץ ישראל לשלוש שנים ומחצה"
167. תיקוני זוהר תיקון שבעים, דף קלב ע"ב: "דיקנא. בספר בן סירא: קליל דקן – קורטמן"
168. סנהדרין ק ע"ב: "רב יוסף אמר: בספר בן סירא נמי אסור למיקרי. אמר ליה אביי: מאי טעמא?... אלא משום דכתיב זלדקן – קורטמן"
169. פתח עיניים (לחיד"א) סנהדרין ק ע"ב: "אלא משום דכתיב זלדקן קורטמן וכו'. הקשה החכם השלם כמה"ר נסים הכהן זלה"ה, דבתיקוני זוהר הקדוש רומז סודות עליונים בזה, וכן במ"ש מאן דאית מעברתא וכו' ואיך רב יוסף והש"ס קאמר דמשום הני מילי אין קורין בס' ן' סירא
170. דרושי הצל"ח שהובאו לעיל
171. פסחים קיב ע"א: "חמישה דברים ציווה רבי עקיבא את רבי שמעון בן יוחי כשהיה חבוש בבית האסורין... אם ביקשת ליחנק – היתלה באילן גדול"
172. מטפחת ספרים (היעב"ץ) עמוד 3: "או הוא על דרך שאמר ר"ע לרשב"י, ביקשת להחנק – היתלה באילן גדול. כך אולי ראה מחברו זכות לעצמו שרשאי לתלותם ברשב"י כי היכי דליקבלוהו מיניה"
173. כגון ספר רזיאל המלאך, ספר הרזים, ספר הקנה וספר הפליאה. כדלעיל ‎פרק פ
174. ריטב"א סוכה ח ע"ב ד"ה ותמיהא: "ולא גרסינן ולאו מילתא היא, דלאו לישנא דתלמודא הוא, אלא רבנן סבוראי דהוו בתר הוראה כדאשכחן טובא בתלמודא"
175. מהר"ם מלובלין שבת נה ע"ב על רש"י ד"ה והא: "קשה בעיני שם החכם הנזכר כאן וכו' נראה לי דר"ל כי בשלמא אי לא היה נזכר שום שם חכם בתירוץ זה אלא סתמא מעבירם כתיב, הוה אמינא בפשיטות דטעות הוא, דהוה אמינא דאיזה תלמיד טועה ראה דפריך גמ' מישכבון ומבניי, ותירץ ישכבן כתיב, בני כתיב, הוסיף גם הוא מעבירם כתיב
176. שיעור קומה (לרמ"ק) פרק פג (מהדורת ורשא תרמג דף פ ע"א): "ומספר הקנה שרצו להקדימו, דע לך כי הוא אחרון מאוד מאוד, ואל תתפתה אחר המתפתים שאומרים שהיה בזמן רבי נחוניה בן הקנה, שהוא עצמו לא אמר אלא שהיה אחר הגאונים... ואם תבדוק לשונו תמצא שמעתיק דברי הרמב"ם ממש... ותמצא שהוא מחמיר בעניינים דלאו סמכא כלל... שתדע שאינו בקי בכינויים... אפילו בלשון הקודש אינו בקי... תמצא שמקלל עמי הארץ ומתפלל עליהם לרעה וכבר ידעת כי אין ללמד קטגוריא על ישראל..
177. ואף לא דחה שאפשר שקטעים מסוימים הוכנסו לספר מאוחר יותר
178. מגן וצינה (לרבי יצחק אייזיק חבר), פרק יז: "וכ"ש אם באמת ייוודע לנו שמחברו היה רשב"י וחבריו וכפי שנברר בעזה"ש בפרקים הבאים"
179. בינה לעיתים (ר' זאב סולטנוביץ') חלק ב עמוד 90: "והנה נמצאו [במגילות קומראן] גם מעט ציטוטים המופיעים גם בספר הזוהר. מקצת הדברים מועתקים בדיוק, ומקצתם קרובים בלשונם. אלו נקראו בלשון הראשונים מדרש הנעלם..
180. אוצר הגדולים אלופי יעקב (הרב נפתלי יעקב הכהן) חלק ז סוף אות תרנח (עמודים ל־לא): "ועיקרי הדברים נראה שהנה ספר הזוהר שהותחל להתפשט בימיו וממנו היו העתקות בספרי חכמים בדורו כמו ספר לבנת הספיר וספר מראות הצובאות וספרי רבי דוד הנגיד ממצרים, אבל כולם לא מביאים ממנו לשונות מצויינים לפרשיות התורה, כי היה ספר הזה ספר ברייתות בלי שום סדר, ספר גדול מלא וגדוש, ובא רבינו משה זה וסדרו על פרשיות התורה כמו שהוא לפנינו... כי קדמות הספר ממקור קדוש רשב"י ילך, ועיקר פעולתו של רבי משה בסדרי הדברים, כי הסדר בכל דבר הוא ג"כ דבר גדול. ובזה אתי שפיר הכל"
181. פתחי שערים (רבי יצחק אייזיק חבר) נתיב הצמצום, תחילת פתח א: "חכמת האמת בכלל שדיברו בה המקובלים אשר דבר ה' בפיהם אמת, ומסורה היא בידם בקבלה עד משה רבינו עליו השלום ומפי נביאי האמת, כמו שהאריכו בזה הרבה מן הראשונים והאחרונים, הוא להבין עניין השגחתו יתברך, והיאך הוא מנהיג נבראיו בהשגחה פרטיית... והתכלית אשר בעבורו נברא העולם... ועניין שכר ועונש, וכל שורשי התורה והעבודה תלוי בזה"
182. פירוש הסולם לזוהר, הקדמה, אות ס: "מיום שזכיתי באור השי"ת להתבונן מעט בספר הקדוש הזה, לא עלה על ליבי לחקור בייחוסו, והוא מטעם פשוט, כי לפי תוכנו של הספר, עלה בליבי מעלת יקר התנא רשב"י, לאין ערך יותר על כל התנאים הקדושים, ואם היה מתברר לי בבירור גמור שמחברו הוא שם אחר, כגון ר"מ די ליאון ז"ל, וכדומה, הרי אז, היה גדל אצלי מעלת האיש ר"מ די ליאון ז"ל יותר מכל התנאים הקדושים, וגם רשב"י בכללם
183. קונטרס י"ח שעות (לחזון איש), בסופו, בתחילת המכתב השני: "השקפה מעמיקה מבהרת שאין שיטת הראשונים [הכוזרי מאמר ב אות כ ובעל המאור ראש השנה כ ע"ב] – בעניין י"ח שעות למערב ושש שעות למזרח מירושלים הנחשב למרכז, – מבוססת על אי־ידיעה של ישוב בשטח הכדור התחתון [אמריקה], ואין לישוב התחתון שום יחס לההלכה הפסוקה שלהם, לא יחוס חיובי ולא יחוס שלילי, וידיעת ישוב התחתון היא אמנם מוקדמת כי כבר היא נזכרת בזוהר כידוע"
184. שפע חיים (הרב יקותיאל יהודה הלברשטאם, האדמו"ר מצאנז) שיעור חומש ורש"י יתרו תשל"ו ד"ה ויש לדעת: "ובוודאי ספר הזוהר, כל אות שבו זיקוקין דנורא ובעורא דאשתא, אבל אם יאמר אדם שהוא יותר קדוש מהגמרא – הרי זה שוטה ופתי, אפשר רק לומר שהגמרא יותר באיתכסיא"
185. שפע חיים (הרב יקותיאל יהודה הלברשטאם, האדמו"ר מצאנז) שיעור חומש ורש"י פרשת משפטים תשל"ה ד"ה ובדבר הזה: "דאותה סגולה שיש באמירת לשון הזוהר יש גם באמירת לשון הגמרא, דשניהם מבטן אחד יצאו וממקור קדוש יהלכון, ובעלי הזוהר רשב"י ור"א בנו ורבי פנחס בן יאיר, הם גם מארי דתלמודא דידן, ולשונם מקדש ומטהר, וכן לשונם של שאר ספרים הקדושים שהעידו עליהם צדיקים שנתחברו ברוח הקודש"
186. שבחי האר"י (מהדורת תשט"ו) עמוד 3 סוף ד"ה איש: "א״ל האר"י ז״ל: תמיד כשאני ישן נשמתי עולה למעלה דרך שבילין ונתיבות הידועין לי, ומלאכי השרת באין כנגדי ומקבלין נשמתי ומביאין אותי לפני מטטרון שר הפנים והוא שואל אותי לאיזה ישיבה אני רוצה לילך כנזכר, ובאותן הישיבות מוסרין לי רזי וגנזי התורה אשר מעולם לא נשמעו ולא נודעו אף בזמן התנאים ע״ה
187. הקדמת מהרח"ו לשער ההקדמות, לקראת סוף ההקדמה, ד"ה והנה היום: "וישלח לנו [האלוקים]... הרב הגדול האלוקי החסיד מורי ורבי כמהר"ר יצחק לוריא אשכנזי זלה"ה מלא תורה כרימון... בקי בשיחת אילנות בשיחת עופות בשיחת מלאכים... יודע בכל מעשי בני אדם שעשו ושעתידים לעשות, יודע במחשבות בני אדם טרם יוציאון מן הכח אל הפועל, יודע עתידות וכל הדברים ההווים בכל הארץ ולמה שנגזר תמיד בשמיים, יודע בשלהבת הנר ולהבת אש דברים נפלאים... מכיר בריח האדם כל מעשיו... ועיני ראו ולא זר דברים מבהילים לא נראו ולא נשמעו בכל הארץ מימי רשב"י ע"ה ועד הנה..."
188. ספר הגלגולים (למהרח"ו), פתיחה: "השגות מורי זלה"ה [האר"י] בחכמה זו. כי בתחילה היה טורח בזוהר הרבה מאוד... ואח"כ נגלה עליו אליהו ז"ל והיה מבין ומשיג כל הדברים... עד הרב [האר"י] ז"ל לא היה מי שהשיג בחכמה זו על אמיתתו כמוהו בכל הספרים שמקודם. כי אינם מכוונים על אמיתת הקבלה וזולתה שנגלה עליו אליהו ז"ל"
189. שולחן הטהור (לרבי יצחק אייזיק יהודה יחיאל ספרין, האדמו"ר השני מקומרנה) ח"א סי' סו זר זהב אות ב: "שעמד אור המאיר לארץ ולדרים, אלוקי קודש קודשים רבינו יצחק לוריא זצ"ל... והיה מדרגתו גדול מן הנביאים, לא נראה ולא נשמע מדרגות גבוהות כאלו אף בימות התנאים, ולא נתגלה מדרגתו חלק מאלף אלפי אלפים ממש בלי גוזמא"
190. שו"ת וישב הים חלק א סימן ח סוף ד"ה הרי: "וכמ"ש האי תנא ירושלמאה מהר"מ סוזין בתשובתו שבספר הון יוסף להר"י זאמירו ז"ל (סימן י') וז"ל: דהלא רבינו האר"י זיע"א כמה דברים רבו מספר שרטט וכתב היפך הש"ס וגדולי הגאונים, ואפילו בדבר דאיכא חשש ברכה לבטלה ח"ו, כאשר אסף איש טהור הרב שלמי ציבור בחלבי השלמים וכו'
191. אגרות קודש מאת כ"ק אדמו"ר הזקן, אגרת נב: "וידוע לנו בבירור גמור שהגאון החסיד [הגר"א] נ"י אינו מאמין בקבלת האר"י ז"ל בכללה שהיא כולה מפי אליהו ז"ל, רק מעט מזעיר מפי אליהו ז"ל והשאר מחכמתו הגדולה, ואין חיוב להאמין בה כו', וגם הכתבים נשתבשו מאוד וכו'... גדולי ישראל המפורסמים באמונת קבלת האר"י ז"ל בכללה שהיא כולה מפי אליהו ז"ל כחכמי הספרדים ודומיהם וכו'"
192. הקדמת ר' חיים מוולוז'ין לספרא דצניעותא, ד"ה ומדי: "ומדי דברי בגדולות ונפלאות קדושת תורתו של רבינו הגדול נ"ע זכור אזכרנו אשר תשוח עלי נפשי ויקד יקוד בליבי כאש בוערת אשר לקחה אזני דיבת רבים בורים ריקים בפלכים הרחוקים, אשר לא ראו אור תורתו וקדושתו מימיהם, אנשי בלי עול בפה ולשון מדברת גדולות להטיל מום בקדשי שמים, זבובי מות להבאיש ולהביע שמן רקח משחת קדש רבינו הגדיל נ"ע, באמרם שהרב הקדיש די רוח אלהין קדישין ביה האריז"ל לא היה נחשב בעיניו ח"ו"
193. שו"ת אגרות משה אורח חיים חלק ד סימן ג ד"ה הנה: "הנה פשוט שהקבלה תכריע, הוא ספר הזוהר והתקונים שהם דברי תנאים אבל כתבי האר"י ופע"ח אף שגדול מאד, הוא כאחד מכל הפוסקים שרשאין לחלוק עליו אף בדברי הקבלה ולא לנו יתמי דיתמי לומר מי גדול ממי לכן אין דבריו מכריעין יותר מכל רבותינו"
194. נולד בצפת, נסמך ע"י מהר"י בירב (הראשון), שימש ברבנות בגאליפולי (בתורכיה) ובדמשק, ניהל בדמשק ישיבה שיצאו ממנה תלמידי חכמים. בסוף ימיו חזר לצפת. כתב פסקים וחיבר ספר שו"ת (שלא הגיע לידינו). כמה מתשובותיו נדפסו בספריהם של גדולי דורו (שו"ת מהרח"ש, שו"ת מהריט"ץ, שו"ת מהרי"ט) (כל הנ"ל באנציקלופדיה לתולדות גדולי ישראל (מרדכי מרגליות), ערך ר' יעקב אבואלעפיה)
195. ארי נוהם (לר' יהודה אריה די מודינא) פרק כ"ה (עמודים פ־פא): "התחיל הגאלאנטי לספר ממעשה ניסים ונפלאות האר"י ז"ל מהכתובים לעיל... ואחרי רוב דבריו נתחזק הרופא ז"ל [ר' אליהו מונטאלטו]... והתחיל לזעוק... איני יכול עוד להחריש ולסבול, חי האמת! הכל שקר וכזב, אותותינו לא ראינו, אין עוד נביא ואין איתנו יודע עד מה, או היה מכשף או שקר הם כל אלה, ואל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה. ועוד זאת לא אעלים ממך, שחכם אחד גדול וחסיד מבני ישיבותינו (את שמו לא כתוב אלא אגידנו לך פה אל פה)... אמר שכמה פעמים הר"ר יעקב אבולעפיה ז"ל שהיה כרע כאח להר"י ז"ל, אמר לו, לא היו דברים מעולם מהסיפור מפעולותיו אלו, ושאף גם הוא היה אומר לו שלא כנים הדברים שאומרים עליו... ומכל מקום לא יהיו דברי אלה ח"ו לגנות החכם האר"י ז"ל, כי חכם וחסיד היה. אבל האותות והמופתים והנבואה והחיות מתים וכיוצא – במחילה מעצמותיו הטהורות איני מאמין, כי לא יכנס בדעתי שבקבלה הזאת יוכלו לעשות זאת, וכן אומר מתלמידו המובא ר"ח קאלאבריסי נ"ע, כבודו במקומו יונח. אחשוב שהיה חכם וחסיד, אבל לא הנאמר עליו ממעשה ניסים ורוח הקודש... והחכם הר"ר ר' ישראל סרוק ז"ל שהיה מגדולי תלמידיו... מה אומר לך את אשר תהיתי אקנקניה בזה, ועל ידי שלשים ורבעים ואנשים שהיה חייב להם מהטובות שעשו לו, ולא נמצאו בו אפילו פעולה קלה, מאשר היו מדברים ממנו"
196. ספר מגן דוד (לרדב"ז), בהקדמה מאת ר' משה חגיז (ובמקומות אחרים הובא בשינויי לשונות קלים): "וכן העיד הרב האלוקי מהמד"ל ז"ל בפי' הא"ז כי הגיד לו מוהר"א מונסון ז"ל שהעיד לו הרב החכם יונה ז"ל, כי בשעת פטירת האריא"ל [האר"י] ז"ל ציווה לתלמידיו בלשון הזה: הישמרו לכם כי דעו נאמנה שאין בידכם שום הקדמה בשלימות. אמרו לו: אדונינו, ואפילו החכם רבי חיים [מהרח"ו]? וענה ואמר להם בלשון לעז [לאדינו]: אלגי קוואנטו [במקורות אחרים: אלגו קואנטו], שרצה לומר: איזה קצת הוא יודע יותר מכם, ולא כביר"
197. שבחי האר"י (מהדורת ארם צובה תרל"ב) דף ז ע"א: "אמנם לא ניתן רשות לשום חכם מכל חכמי א"י לכתוב דבריו בספר, זולת לר' חיים ויטאל נר"ו, באומרו שאין אחד מהם יכול לירד לסוף דעתו ולכתוב הדברים מאמיתתם זולת כמו' חיים"
198. שם הגדולים (החיד"א) מערכת גדולים אות ח [כא] מהר"ר חיים ויטאל: "הנה רבינו האר"י ציווה ששום אחד מתלמידיו לא יכתוב זולת מהרח"ו. אך הם לחשקם בתעלומות חכמה היו כותבים. ומאלו הקונטרסים משאר תלמידים נתהוו טעויות ונוסחאות"
199. שבחי האר"י (מהדורת ארם צובה תרל"ב) דף לג ע"ב – לד ע"א: "בפרט מהרח"ו נר"ו... אבל הכל הוא גנוז וטמון ומכוסה אצלו, ואין כח ביד שום חכם מארץ הצבי שיכול עימו שיגלה לו סתרי תורה, והוא אומר שאינו רשאי לגלות אלא למי שיתנו לו רשות מן השמיים עליו..
200. שבחי האר"י (מהדורת ארם צובה תרל"ב) דף לה ע"א: "עד שאח"כ נפל כמהר"ח [מהרח"ו] למשכב והיה מוטל על ערש דווי שנה תמימה שלא היה יודע בין החיים למוות, אז ריב"ן נתן ג' זהובים לאחיו של כמהר"ח ושמו כהר"ר משה נר"ו, על מנת שיביא לו הספרים ולהחזירן אחר ג' ימים מייד. הלך כמהר"מ נר"ו והשתדל ופתח בהחבא והביא לו הספרים אבל לא כולן, ואפשר שכך היה גזירה למעלה שלא יתגלה כולו כ"א אותו החלק לבד, ותכף שכר ריב"ן מאה סופרים ונתן לכל אהד שישה ניירות ותכף העתיקו אותו בג' ימים, ותיכף באותה שעה חזר כמהרר"ח לבריאותו ולא היה ריב"ן יכול להשיג יותר מן אותם הספרים שלא העתיק, ומאותו יום והלאה נתפשטו הספרים בין יחידי סגולה בארץ ישראל..."
201. שם הגדולים (החיד"א) מערכת גדולים אות ח [כא] מהר"ר חיים ויטאל (המשך דבריו שם): "ועוד כי מהרח"ו לא נתן רשות להעתיק מכתביו לשום אחד וחלה חולי גדול וכבד. וע"י ממון לקחו מבני ביתו ת"ר ניירים ונתנום למאה סופרים והעתיקום במהירות בעוד שלושת ימים וזו סיבה שנית לטעויות ושינויים"
202. שם הגדולים (החיד"א) מערכת גדולים אות ח [כא] מהר"ר חיים ויטאל (המשך דבריו שם): "וזה שלושים שנה ויותר שיצאו לאור שמונה שערים מסודרים מבן מהרח"ו מ' שמואל, ועליהם יש לסמוך. אך אין בשערים הנזכרים מהדורא בתרא, כי מהרח"ו ציווה לגונזה בקברו ורבנן קדישי אשר בדור ע"י ייחודים הוציאוה מקברו ברשותו ע"י שאילת חלום ובא ליד מה' יעקב צמח ומה' מאיר פאפירש כ"ץ"
203. שמונה שערים. עליהם כתב החיד"א (בהערה לעיל בסמוך) שעליהם יש לסמוך
204. בניין אריאל (הרב יוסף אביב"י) עמודים 72-73: "נסכם את תיאור כתיבות האר"י וכתיבות הרח"ו..
205. שנפטר בשנת ה'ש"פ
206. הקדמת מהר"ר שמואל ויטאל ז"ל בנו של מהרח"ו ז"ל (נדפסה בתחילת כל אחד משמונת השערים): "אמר הצעיר שמואל, בן הרב הגדול המחכר כמהר"ר חיים ויטאל ז"ל... אמרתי אני אל ליבי, עד מתי יהיו ספרי אבא מארי ורבי גנוזים תחת ידי ואני וביתי נעבוד את ה' ואין לזולתי חלק בהם, להיות כי כל הקורא בהם ילאה להיותם רובם ככולם מפוזרים ומפורדים כנתינתם מסיני, ואין מוקדם ומאוחר בתורה, אחת למעלה ושבע למטה, אחת הנה ואחת הנה, פתח בכ"ד וסיי"ם בחבי"ת... האמנם שניתי דרכו בכמה מקומות לצורך שעה ותיקנתי וסדרתי השמונה שערים בדרכים אחרים כדי להיות נקל מאוד בפי הקורא בהם"
207. ומכאן יוכל כל אדם ללמוד לעצמו בק"ו, מגורי האר"י שלמדו את תורתו מפיו, ואך לגביהם העיד שאינם ראויים ללומדה. ומי יאמר על עצמו שדרגתו כדרגת מהרח"ו שהבין את דבריו
208. שבחי מהרח"ו עמוד נב ד"ה מה: "מה שאירע בעת פטירת מורי [האר"י] זללה"ה... ויאמר לו [האר"י]: תאמר לחבירים משמי שמהיום והלאה לא יתעסקו בחכמה זו כלל, כי לא הבינו אותה כראוי, ויבואו ח"ו לידי כפירה ואיבוד נפש. ואמנם הר"ר חיים [מהרח"ו] לבדו יכול לעסוק בה בלחישה בסתר בינו לבין עצמו"
209. שבחי מהרח"ו עמוד נב ד"ה מה (בהמשך דבריו שם): "ויאמר לו [הר"ר יצחק הכהן לאר"י]: וכי ח"ו אין עוד תקווה לנו? ואמר לו [האר"י]: אם תזכו אני אבוא ואלמדכם. ויאמר לו: איך יבוא רבינו וילמדני אחר שהולך עתה ליפטר מן העולם? ויאמר לו: אין לך עסק בנסתרות איך תהיה ביאתי, אם בחלום אם בהקיץ אם במראה"
210. שבחי האר"י (מהדורת ארם צובה תרל"ב) דף לז ע"ב – לח ע"א: "סיפר לי כמהר"ר גדליא נר"ו שקודם פטירתו [של האר"י] אמר לתלמידיו שבזמן מועט יחזור לזה העולם, והיום הזה כבר הם ל"ה שנים שנפטר לבית עולמו, ועד היום הזה ממתין ר"ח [מהרח"ו] נר"ו שיבוא אליו חכם אחד שהוא גלגול נשמתו של האר"י ז"ל, שימסור לו מה"ר ר"ח כל סודותיו והוא יחזיר אח"כ העטרה ליושנה בעז"ה"
211. שבחי מהרח"ו עמוד לט ד"ה אחר: "אחר ג' ימים שנפטר מורי [האר"י] ז"ל ראיתיו בחלום... אמר לי אל תתייאש, כי בהגיע זמן אני אבוא ואגלה לך את אשר תעשה. ואיקץ. ומאז ואילך רוב הלילות היה נגלה לי בחלום וינחמני שלא אתייאש... ובכל החלומות שאני חולם עימו תמיד הוא באופן אחד, כי מלמדני תורה ומנחמני שלא אתייאש כי עוד חזון למועד וכו' ובעזרת השם הכל יתקיים"
212. ההערה שבתחתית העמוד בשבחי האר"י (מהדורת ארם צובה תרל"ב) דף לח ע"א (שם): "וליבי [אומר לי], שמהרח"ו היה נאמן רוח, לא גילה זה לשום אדם, ולכן חשבו שעדיין הוא מצפה לבוא בגלגול איזה חכם וימסור למהרח"ו הסודות כמו שהבטיחו, והם לא ידעו כי בחלום ידבר בו"
213. שערי תשובה (לרבי דוב בער, "האדמו"ר האמצעי" מחב"ד), שער התשובה, דף ה ע"א: "עד שבא זמנו של האר"י ז"ל בשל"ג שנפטר, אמר בפי' שבזמנו דווקא בטלו השמדות שהיה בכל משך הזמן הזה ערך ת"ק שנה..
214. ספר "סור מרע ועשה טוב" (רבי צבי הירש מזידוטשוב), מהדורת תרע"ב דף ח ע"א ד"ה שלישית: "והנה בלא ידיעת החכמה הזאת האדם הוא כבהמה... אחר שעושה המצוות בלא טעם רק מצוות אנשים מלומדה, ודמיין לבעירין [בהמות] דאכלי' חציר, שאין בו טעם אכילת אדם"
215. היכל הברכה (לרבי יצחק אייזיק יהודה יחיאל ספרין, האדמו"ר השני מקומרנה) דברים ז יט ד"ה הוציאך: "ובדור הזה האחרון, מי שאינו עוסק בספר הזוהר ותיקונים וכתבי מרן האר"י שהם חיים ממש לנפש בלולה במקרא ובמנשה ובתלמוד ופוסקים, ידע נאמנה שכל תורתו שעוסק הוא משפה ולחוץ כדואג, ואין לו עסק בחיים והארה לנפש, והוא כולו טעות ורמאות ואינו עוסק בתורה אלא להיות מאנשי שם להיות רב וראש וגדול הדור ולהשתרר על הבריות, ואין לו חיים ולא חלק בחיים"
216. הקדמת מוהרח"ו לעץ חיים: "הכל תלוי בעסק החכמה הזאת, ומניעתנו מלהתעסק בה, היא גורמת איחור ועיכוב בניין בית מקדשנו ותפארתנו"
217. הקדמת מוהרח"ו לעץ חיים: "וכנגד כת חכמי הפשט, אותם אשר הם מואסים לעסוק בחכמת האמת... ואומרים שאין תורה אלא הפשט בלבד ח"ו, עליהם אמרו 'חכמים המה להרע ולהיטיב לא ידעו'... ומטמאים את הטהור, ואוסרים את המותר, ופוסלים את הכשר, ותקלות רבות יוצאות מתחת ידיהם בעוה"ר"
218. וזאת ליהודה (רבי אברהם אבולעפיה): "שבעלי קבלת הספירות חשבו לייחד השם ולברוח מאמונת השילוש, ועישרוהו, וכמו שהגויים אומרים הוא שלושה והשלושה אחד, כן מקצת בעלי הקבלה מאמינים ואומרים כי האלוקות עשר ספירות והעשרה הם אחד"
219. שו"ת הריב"ש סי' קנז: "וכבר שמעתי אחד מן המתפלספים מספר בגנות המקובלים, והיה אומר: 'העובדי גילולים [הנוצרים] מאמיני השילוש, והמקובלים מאמיני העשיריות' [עשר הספירות]"
220. ר' מאיר בן שמעון מנרבונה, מתקופת ראשוני המקובלים
221. איגרת ר' מאיר בן שמעון מנרבונה (המעילי), מתוך ספר מלחמת מצווה, הובא בנספח למאמר "סר ליבם מן העליונה", שהודפס ב"דעת – כתב עת לפילוסופיה יהודית וקבלה" מספר 85 (עמוד 333 והלאה): "[229 ע"א:] והמה חכמים בעיניהם ובודים מליבם ונוטים לצד מינות ומדמים להביא ראיה לדבריהם מדברי ההגדות אשר מפרשים הם לפי טעותם..
222. או חלק מהמאמינים בקבלה, או חלק ממתנגדיהם שלא הבינו את דבריהם
223. צל"ח ברכות כח ע"ב ד"ה ולדעתי וד"ה ואמר: "והנה המקובלים המה מסתכלים מה למעלה מה למטה, כי הם מתפארים בעצמם שע"י מעשיהם למטה המה יודעים מה נעשה בשמים ממעל. ועוד משתגעים יותר מזה שהמה מסתכלים ממש בתפלתם מה למעלה, ואף כי הם מסתכלים למטה וכיוצא בזה, דוברים עתק בגאותם מרבים דברי גוזמא והבאי להגדיל עצמם בעיני ההמון..
224. בחינת הדת (ר' אליהו דילמדיגו), וינה תקצ"ג עמודים 68-69: "והנה אנחנו בני האדם לא נוכל לתקן עצמנו, ואיך נוכל לתקן העליונים. ומה התיקון ההוא אשר נפעל בם. ואשר יאמרו קצת בני אדם בזה – הוא דמיון נפסד בלתי עניין הוא לנפש. ומי יתן ואדע אם יתכן שיגיע בם שום עניין או תכונה או איכות מאיתנו בחושבנו אנחנו בם, או בשנפעל פעולותינו, ומה יגיעם מאיתנו שבו נהיה אנו מנהיגיהם..
225. אגרות צפון, איגרת יז, עמודים סד־סה (הוצאת מוסדר הרב קוק ירושלים תש"ט): "הביטה וראה את קלקול הזמן, אין מכירים את מהות היהדות, או שמכירים אותה הכרה מוטעית בלבד... ועל הכל – הכרה מוטעית... ולפעמים קרובות ישיגו אותן כמצוות אנשים מלומדה, או כמעט כקמיעות ולחשים, להרחיק בהם פגמים גופניים או לבנות עולמות מסתוריים"
226. אגרות צפון, איגרת י עמוד לח ד"ה בקווים (הוצאת מוסד הרב קוק ירושלים תש"ט): "ומה, יקירי? שמא הדיכוי המופלג והסבל הגדוש במשך מאות בשנים לא הניחו אפוא באחרונה להציל אלא את חיצוניות התורה, ואילו הרוח שוב לא מצא כאן מקום?..
227. אגרות צפון איגרת ב עמוד ז (הוצאת מוסד הרב קוק ירושלים תש"ט): "קודם שנפתח את ספר תורתנו, נשקול נא בדעתנו כיצד נקרא בו... לא מתוך ציפייה לגילוי סודות שלמעלה מן הטבע..."
228. שו"ת מים חיים (הרב יוסף משאש, רב באלג'יר, דיין במרוקו, רבה של חיפה) אורח חיים א סימן סז ד"ה תשובה: "ובזמן הזה תמה ונשלמה חכמת הקבלה מערי המערב, ותחתיה עמדה קבלה חדשה אצל בעלי הדמיון, מלאה על כל גדותיה, רק חילופי אותיות וגימטריאות, וסודות מעולפים בדברי הבאי אשר בדו מליבם ריקי המוח, ולמען התהלל במתת שקר, למדו לשונם איזה קטעים מדברי בעלי הסודות הראשונים הנכונים, והפכו אותם למרורת פתנים. ויחזו בקרב ההמון משאות שווא ומדוחים, וחלומות והבלים
229. ברכות ז ע"א
230. שו"ת מהרלב"ח סי' ח: "ובעניין השאלה הג' ששאלת אם אמונת הגלגול הוא דבר הכרחי... האמנם בדבר הזה הפרטי כבר ראיתי ובינותי בספרים ומצאתי כי חכמינו ז"ל אותם שהיו אחרי חתימת התלמוד ימים רבים נחלקו לשני כתות. הכת האחת כת החוקרים בעיקרי האמונות כפי שכלם לבד ומתעסקים בחכמות החיצונות, ובליבם של אלה קשה להאמין האמונה הזאת, יען כי כפי השכל יש עליה קושיות שלא השיג שכלם ליישבם. אמנם יש כת אחרת גדולה מאוד מחכמי ישראל המאמינים וכולם כתבו עליה כי היא אמונה אמיתית ועיקר מעיקרי התורה..."
231. מגילת המגַלֶה שער שלישי: "ואיני צריך לזכור דברי המעתיקים אשר אמרו שהנפשות הן נעתקות מן גוף אל גוף בכל מיני החיים עד שהן חוזרות באחרונה אל הגוף הראשון, כי דברי אלו הם הבאי והבל גדול"
232. האמונה הרמה מאמר א פרק ז: "אמנם [ב]ביטול הגלגול אומר וכו'"
233. הובאו דבריו בשו"ת הרשב"א ח"א סי' תיח באיגרתו לרשב"א: "ומכלל זה התועלת גם כן ביטול מה שהאמינוהו קצת הקדמונים כפי מה שנזכר בספרי הנפש בגלגול הנפשות... והנה התחזקו המופתים האמיתיים על אלו הדעות למחותם, שתועלת ביטולם מבואר מאוד באמונה לפני רבים"
234. הובאו דבריו במקור חיים לר' שמואל צרצה פרשת כי תצא ד"ה ונגשה יבימתו: "והרב אברהם בן מורה צדק כתב על עניין הגלגול וזהו לשונו... עד שקצת מן החסידים מן האומות הקדמונים... הוצרכו מפני זה להאמין בהוללות הגלגול... וזה הדעת לא סבר אותו חכם אמיתי ולא האמין בו בעל תורה"
235. מאירי משלי יד טו: "פתי יאמין לכל דבר וערום יבין לאשורו. אמר שהפתי יאמין לכל דבר שישמע, אם אפשר אם נמנע אם קרוב אם רחוק. וערום המתחכם בדעתו יבין לאשורו, כלומר למצעדו, משל שיתחכם בעצמו על הדבר הנשמע אם אפשר אם נמנע אם קרוב אם רחוק. וחכמי המוסר אמרו אם המספר פתי יהיה השומע פיקח. ועם היות זה הערה המונית, ראוי לכל משכיל לבחון בדעתו מה שראוי להאמין עיקר העניין. ובעניין הנסתר אם באמונות אם בחכמות..
236. אמונות ודעות מאמר ו פ"ח: "אבל אומר שאנשים ממי שנקראים יהודים, מצאתים אומרים בהישנות, וקוראים אותו ההעתקה, ועניינו אצלם שרוח ראובן תשוב אל שמעון, ואחר כן בלוי, ואחד כן ביהודה, ויש מהם רבים שאומרים, יש פעמים שתהיה רוח האדם בבהמה, ורוח הבהמה באדם, ודברים רבים מזה השיגעון והערבוב, והסתכלתי במה שחושבים שהביאם אל המאמר הזה, ומצאתים ארבעה שיבושים, ואני רואה לזכרם, ולהשיב עליהם..."), רבי אברהם ב"ר חייא הנשיא ^[231], הראב"ד הראשון ^[232], רבי ידעיה הבדרשי ^[233], רבי אברהם בן הרמב"ם ^[234], המאירי ^[235]. ובחכמות – במה שאין צד אמונה תלוי בו להתחייב האמנתו מצד העיון, כמציאות השד והעברתו וכביטול החלק והימצאותו, ובביטול מציאות הריקות וקיומו, ואמונת ההעתק וקיומה, וייחס החיות בצמח וכיוצא בהם כעניין חלקי הנפש ובכלל מציאותה, ושאר דברים נסכלים חשבום קצת הקדומים דברים אמיתיים. ומי יתן החרש יחרישון ותהי להם לחכמה"
237. ספר העיקרים מאמר ד פכ"ט: "ומכאן יצא לחכמי הקבלה דעת הגלגול... אבל אין זה נכון"
238. רש"ש בבא מציעא קז ע"א: "מה ביאתך לעולם בלא חטא. מכאן סתירה קצת לבעלי דעת הגלגול"
239. הובאו דבריו במקור חיים לר' שמואל צרצה פרשת כי תצא ד"ה ונגשה יבימתו: "וזהו לשון ה"ר דוד ן' בליא [ר' דוד אבן ביליה]... אם כן הגלגול שקר..
240. בספרו מקור חיים פרשת כי תצא ד"ה ונגשה יבימתו: "ויש מי שחושב שעניין הייבום הוא ראיה לגלגול הנפשות... וכן מביאים ראיות אחרות שאין להם רגליים להישען עליהם..
241. רש"ר הירש בראשית נ ב ד"ה הרי: "המצרי חנט את הגוף, למען יעמוד בייחודו הפרטי. ואילו הנשמה לא עמדה באישיותה המיוחדת. היא נדדה מגוף לגוף – ועברה גם בגופי בהמות – פשטה צורה ולבשה צורה בגלגולים רבים. אך לדידן עומדת הנשמה לעד, ואילו הגוף נודד, משעה שהנשמה נאספה אל עמיה, דבר אין לגוף עם האישיות, אלא מצווה היא להביא את הגוף מייד במגע קרוב עם האדמה המפוררת (עי' סנהדרין מו ע"ב). הרי הוא שב אל העפר, ועובר בכל גלגולי הגופים החומריים. המצרי מאמין בגלגולי נשמות, והוא מבקש להגן על הגוף מפני כל אפשרות של שינוי. אך היהודי מאמין במציאות אישית ונצחית של הנשמה, והוא מוסר את הגוף לשינויים חומריים"
242. מקור חיים לרבי שמואל אבן צרצה פרשת כי תצא ד"ה ונגשה יבימתו: "וזהו לשון ה"ר דוד ן' בליא [אבן ביליה]: ויש לשאול לפי דעת מאמיני הגלגול, בשעת תחיית המתים, באיזה גוף תיכנס הנשמה – בראשון או בשני או בשלישי או בכולם? וכמה ראיות יש בביטולו"
243. מנחת יהודה (לר' יהודה סטריזאווער, ירושלים תרפ"ז), "הזיכרון", אות ו: "שמעתי מעשה שהיה אצל הרמב"ם ז"ל במצרים אצל אישה אחת נוצרית שהיתה חולה במחלת דלקת ישנה אשר מימיה לא היתה יכולה לא לכתוב ולא לקרות שום כתב, ובשעת המחלה התחילה לדבר בלשון לטיין [לטינית] ויוונית וגם בלשון הקודש, ובני ביתה חשדה שנתדבק בה דיבוק, ובכל העיר נעשה רעש גדול
244. אכן, יש חוקרים שטוענים כי אנשים המספרים על זיכרונות מגלגוליהם הקודמים, הם אלו שנמצאה בהם נטייה לזיכרונות שווא (המאמר "נטייה לזיכרון כוזב אצל אנשים המדווחים על זיכרונות מחיים קודמים", ספר "חשיבה חדה" עמוד 56)
245. זוהר חדש, כרך א, פרשת כי תצא, דף צו ע"ב (תחילת מדרש הנעלם לפרשת כי תצא): "ומאן דאמר דמאן דאזיל מהאי עלמא בלא בנין דאתי זימנא אחריתי לעלמא הדין – אמר קשוט. ועוד אינון חייביא דשאטין באוירא עד דמרצו חובייהו, ובתר נכנסין פעם שנייה בגוף כדי לצרף אותו, ואם יצדק שוב אינו נכנס פעם אחרת, ואם לאו פעם שלישית, שנאמר (איוב לג כט) הן כל אלה יפעל אל פעמיים שלוש עם גבר, ואם ח"ו לא יצדק באלו השלושה פעמים שוב אין לו תקנה וזהו הכרת תכרת. וע"ד בעי ב"נ לאזדהרא בנפשיה דילמא אתא זימנא אחרא"
246. למשל: זוהר ח"ב, פרשת משפטים, דף צט ע"ב: "כל נשמתין עאלין בגלגולא, ולא ידעין בני נשא ארחוי דקודשא בריך הוא... כמה גלגולין וכמה עובדין סתימין עביד קודשא בריך הוא בהדי כמה נשמתין ערטילאין וכמה רוחין ערטילאין אזלין בההוא עלמא דלא עאלין לפרגודא דמלכא, וכמה עלמין אתהפך בהו ועלמא דאתהפך בכמה פליאן סתימין ובני נשא לא ידעין ולא משגיחין והיך מתגלגלין נשמתין כאבנא בקוספיתא כמה דאת אמר ואת נפש אויביך יקלענה בתוך כף הקלע". ובעוד מקומות רבים
247. מגן וצינה (לרבי יצחק אייזיק חבר) פרק יג
248. קובץ עץ חיים (באבוב) גיליון טו, אב תשע"א, עמוד שלב והלאה: "זכרונותיהם של צדיקי הדורות מגלגולים קודמים" (הרב ישראל דנדרוביץ)
249. שנת ה'רכ"ו (1466)
250. המאמר "ויכוח הגילגול בקנדיאה" (אפרים גוטליב), נדפס בספונות חלק יא עמודים מג־סו
251. דודו של ר' יוסף קארו
252. שו"ת בית יוסף תשובות רבי יצחק קארו סימן א סוף ד"ה תשובה: "הרי מבואר מכל זה שמצוות יבום קודם למצוות חליצה לחכמי הקבלה, ושהלכה כרבנן שאמרו יבמה יבוא עליה מ"מ, ולא כאבא שאול שאמר הכונס את יבמתו לשם נוי לשם אישות לשום דבר אחר כאילו פגע בערווה וקרוב אני בעיני להיות הולד ממזר. שחכמים ידעו סוד היבום שתכליתו להועל נפש המת, ומה איכפת ליה שיהיה כונס ליבמתו לשם נוי או לשם אישות או לדבר אחר, שאין התכלית אלא שאל ידח ממנו נדח... ואבא שאול לא ידע סוד הגלגול, שאילו ידעו לא היה אומר כן"
253. בתחילת דבריו שם: "כי תגדל הנאת הנפש כשהיא מתגלגלת במי שהוא קרובה למשפחה יותר לפי שיש לו שייכות גדול עמו... כי העניין הזה חסד הקדוש ברוך הוא על ישראל כדי שיזכו כל הנפשות לאור באור העליון... וזה העניין מפורש בדברי אליהו שאמר הן כל אלה יפעל אל פעמים שלש עם גבר להשיב נפשו מני שחת לאור באור החיים... ויתייצבו כל אחד ואחד מהרשעים כאדם שהוא לבוש בגדים חדשים. וזה העניין קבלה מפי החכמים והחכמים מפי הנביאים עד משה מסיני"
254. ליקוטי הלכות, יורה דעה, הלכות שילוח הקן, ד יח: "שמשה זכה להמתיק כל תוקף הדינים יותר מכולם ומסר נפשו והציל את ישראל. ועיקר שלמות בחינה זאת יהיה נגמר על־ידי משיח שהוא משה בעצמו שהוא מוסר נפשו עדיין בשביל ישראל וסביל מרעין בעדם כל ימי הגלות עד שיגמור את שלו שימתיק כל הדינים מישראל ויבטל כוח היצר הרע ויביא את הגאולה במהירה בימינו וישיב כל ישראל לה' יתברך באמת, כי זה עיקר עבודת משה משיח להמתיק שורש הדין העליון למעלה למעלה עד שיתבטלו ממילא כל הדינין שלמטה וכל היצרין רעים שיונקים מהם, ועל־ידי־זה ישובו ישראל לה' יתברך ותבוא הגאולה במהרה בימינו"
255. ספר האמונות (לרבי שם טוב אבן שם טוב הראשון) שער ז תחילת פרק ח: "דע כי מה שסברו מקצת הקדמונים שיש העתק מאדם לבהמה, גם כן מצאתיו למקצת בני אדם דורכין בדרכי הקבלה – אין ראוי לשום בעל שכל להעלותו על לב. יימשך ממנו סתירת סדר הנמצאים והמרכבות, ולא מצאנו שום רמז בתורה ולא בשום מדרש חז"ל"
256. שיעור קומה (לרמ"ק) תחילת פרק פד: "גלגול... ויימצא לרעים ולטובים, ןיימצא מאיש אל העכו"ם ואל הבהמה והחיה והעוף"
257. אור החיים בראשית א כו: "והקדים לומר ירידת נפש אדם למדריגת הדגים, כי ירידה המיועדת לנפשות הרמות כי יחטאו היא שתרד נפשם להתגלגל בדגים, ולזה יחס הכתוב להם במקומם אסיפה כי אין להם להצטער בצער שחיטת חרב אלא אסיפתם מתרת אותם (חולין כז ב)
258. פלא יועץ (רבי אליעזר פאפו) ערך גלגול: "מר לה לנפש היותה בגלגול בדומם צומח ובבהמה וחיות ועופות ודגים טהורים וגם לא טהורים וכל רמש האדמה. ואעפ"י שכשהוא בגלגול בן אדם אינו זוכר מהגלגול הקודם, כשהוא בדומם צומח חי – זוכר ראשיתו שהיה שר וגדול ואחריתו היה נבל ונפשו עליו תאבל..."
259. דנו במהותם ב‎פרק קיד בכותרת "חלקיה"
260. שיעור קומה (לרמ"ק) פרק פד: "והנה לפעמים יעתקו הנפש והרוח והנשמה, ולפעמים שניהם, ולפעמים אחד מהם, הכל הוא כפי המצטרך"
261. שער הגלגולים (מהרח"ו) הקדמה ד ד"ה והנה (מהדורת תשמ"ח עמוד כ): "והנה צריכים אנו לידע, כאשר האדם זכה לנפש ורוח ונשמה, ואח"כ פגם אותם, והנה נתבאר שכשחוזר בגלגול, אין שלושתם באים יחד, רק כל אחד מהם בגלגול בפני עצמו... שהרוח ההוא יבור בגלגול אחר לבדו... וכן על דרך זה באה הנשמה בגוף אחר לבדה"
262. שיחות הר"ן שיחה נד: "השם יתברך אינו עושה שתי פעמים דבר אחד, כי אפילו גלגולים אין זאת הנשמה מתגלגלת פעם שניה כמות שהיא רק זאת הנפש עם זה הרוח וכיוצא בזה כידוע, נמצא שעכשיו כשזה הנפש מתקבץ עם רוח אחר וכיוצא בזה שוב אין זה מה שהיה קודם, כי אין השם יתברך עושה שתי פעמים דבר אחד"
263. דהיינו שקורה במהלך החיים ולא מתחילתם
264. שער הגלגולים (מהרח"ו) הקדמה ב, מהדורת תשמח עמוד יד: "ועניין זה שהוא גלגול בחיים, נקרא אצל חכמים סוד העיבור, וזהו ההפרש שיש בין גלגול לעיבור..
265. שער הגלגולים תחילת הקדמה כב: "כמעט אין אדם בארץ אשר יימלט מגלגולים אלו"
266. שער הגלגולים (מהרח"ו) הקדמה ח: דע, כי הנשמות יתגלגלו לכמה סיבות: הראשונה הוא לפי שעבר על איזו עבירה מעבירות שבתורה ובא לתקן. השנייה הוא לתקן איזו מצווה שחסר ממנו. השלישית היא שבא לצורך אחרים להדריכם ולתקנם...עוד יש סיבות אחרות, ואלו הם: כי לפעמים יתגלגל ליקח את בת זוגו, כי לא זכה בראשונה לקחתה
267. שער הגלגולים (מהרח"ו) הקדמה כ ד"ה והנה (מהדורת תשמח עמוד נג): "והנה האחת הוא כי הגלגול באנשים ולא בנשים. כי הנשים מקבלות עונשן בגיהנם בעוה"ב, משא"כ באנשים הלומדים תורה... ואמנם לפעמים גם האישה מתגלגלת כאשר היא בסיבת בעלה שהוצרך להתגלגל, ומביאים אשתו עימו"
268. שער הגלגולים (לר' חיים ויטאל. מתוך שער הספר: "כפי מה שקיבל מפי רבו המקובל האלוקי הרב הקדוש רבינו יצחק לוריא אשכנזי [האר"י] זיע"א אשר דיבר בקודשו כפי הקבלה האמיתית שקיבל מפי אליהו ז"ל") תחילת הקדמה יד: "דע, כי אע"פ שתמצא כתוב אצלינו במקומות רבים, כי פלוני נתגלגל בפלוני, ואחר כך בפלוני וכו', אל תטעה לומר כי הנשמה הראשונה עצמה היא המתגלגלת תמיד. אבל העניין הוא, כי הנה כמה שורשים לאין קץ נתחלקו נשמות בני אדם, ובשורש אחד מהם יש כמה ניצוצות נשמות לאין קץ, ובכל גלגול וגלגול נתקנים קצת ניצוצות מהם, ואותם ניצוצות שלא נתקנו חוזרים להתגלגל להיתקן. ואותם שכבר נתקנו, אינם מתגלגלים, אמנם עולים ועומדים במדרגה הראויה להם"
269. לעניין סתירה האם אסתר היתה גלגול חוה או גלגול יעל
270. בני יששכר מאמרי חודש אדר מאמר ז אותיות ז, ט: "בספר דבש לפי [לחיד"א, מערכת א' אות ג'] הביא בשם הרב ר' הרח"ו זלה"ה, אסתר היתה גלגול יעל... עוד שם [בספר דבש לפי] בשם מדרש אליהו בשם מהרח"ו, אסתר היתה גלגול חוה עיין שם, (ואל תתמה על החפץ כי אין בעניינים כאלה סתירה, כי בענייני גלגולים יש בחינות שונות לאין מספר)"
271. שם הגדולים (לחיד"א) מערכת ספרים אות א [קז]: "'אמונת חכמים'. חיבר הרב הפילוסוף המקובל ותוכ"ן רב ותשבורת ושאר חכמות, בקי ומופלג בהן מהר"ר אבי עד שר שלום באזילה אב"ד ור"מ בקק"י מנטובה"
272. ספר אמונת חכמים (רבי אביעד שר שלום באזילה) בפתיחת הספר: "אמר המחבר. מחלוקת היא בין הפילוסופים אם הנשמה הולכך מגוף לגוף. ולפי שאפשר שלא באה דעתי בחיבור הזה מבוארת ככל הצורך, אומר אני באמת וישר שלא מצאתי בפילוסופיאה שום מופת חותך וראיה מכרחת לשום אחת מן הסברות, ולכן כל אחד יבחר בפילוסופיאה הסברא אשר תישר בעיניו"
273. מספד למשיח, שיעורים מאת הרב יהודא ליאון אשכנזי (מניטו) זצ"ל, עמודים 96–97: "סוד הגלגולים שייך לתורת הנסתר... אך התורה אינה מצווה על דבר שבאמונה למי שאינו מסוגל להבין במה מדובר, ולכן אין חובה להאמין באותו סוד. אדם שלא מתגלה לו כי הוא גלגול, אינו מבין מה הוא גלגול ולכן אין לו חובה להאמין בכך"
274. פלא יועץ (רבי אליעזר פאפו) תחילת ערך גלגול: "אמונת הגלגול היא תעורר את האדם הרוצה ליתן לב ליראה את ה' יראת העונש, כי ייתן אל ליבו כי רבים מכאובים לרשע, ומר מאוד ממוות ומכל חבלי גיהינם הוא רעת הגלגול שתתגלגל נפשו בדומם צומח חי מדבר, ומרעה אל רעה יוצא בגלגולים מינים ממינים שונים כמבואר בספרי המקובלים, ואפילו על עבירות שנראין קלות ודשו בהן רבים כגון המדבר לה"ר שמתגלגל בכלב נובח..
275. שו"ת מהרלב"ח סי' ח: "אמנם יש כת אחרת גדולה מאוד מחכמי ישראל המאמינים, וכולם כתבו עליה [על אמונת הגלגול] כי היא אמונה אמיתית ועיקר מעיקרי התורה לתרץ קושיית צדיק ורע לו..."
276. בשאלת צדיק ורע רשע וטוב לו דנו ב‎פרק מד בכותרת "צדיק ורע לו רשע וטוב לו"
277. ברכות ז ע"א: "ואמר רבי יוחנן משום רבי יוסי: שלושה דברים ביקש משה מלפני הקדוש ברוך הוא ונתן לו... ביקש להודיעו דרכיו של הקדוש ברוך הוא ונתן לו, שנאמר: הודיעני נא את דרכיך, אמר לפניו: ריבונו של עולם! מפני מה יש צדיק וטוב לו ויש צדיק ורע לו, יש רשע וטוב לו ויש רשע ורע לו?"
278. ירמיהו יב א: "צדיק אתה ה' כי אריב אליך, אך משפטים אדבר אותך, מדוע דרך רשעים צלחה, שלו כל בגדי בגד"
279. משנה אבות פ"ד מט"ו: "רבי ינאי אומר: אין בידינו לא משלוות הרשעים ואף לא מייסורי הצדיקים"
280. מקור חיים לרבי שמואל אבן צרצה פרשת כי תצא ד"ה ונגשה יבימתו: "וזהו לשון ה"ר דוד ן' בליא [אבן ביליה]: ... כי אלה האנשים שהוצרכו להאמין אמונת הגלגול, לפי שבה יתירו הספק של צדיק ורע לו"
281. שער הגמול לרמב"ן: "אף על פי כן, עם העלמה הזאת, יש בטענה זו סוד נמסר לאנשי התורה והקבלה, והוא נרמז ברמז חכמינו זיכרונם לברכה ונכלל בעניין סוד העיבור [ככל הנראה, רמז לגלגול נשמות], שחכמים מוסרין אותו לתלמידיהם הראויים, והוא תשובתו שלאליהוא על תוכחותיו שלאיוב..
282. שבחי האר"י (ירושלים תשט"ו) עמוד 20 ד"ה מעשה: "מעשה רב שאירע במגולגל אחד בזמן מורנו ורבינו הרב הקדוש המקובל האלוקי כמהר"ר יצחק לוריא אשכנזי זלה"ה. לידע ולהודיע כי אית דין ואית דיין, ואין שכחה לפני כיסא כבודו יתברך, והכל ביושר ובמשפט, מאריך אפו לרשעים וגובה דיליה"
283. שערי תשובה (לרבי דוב בער, "האדמו"ר האמצעי" מחב"ד), שער התשובה, דף ה ע"א: "עד שבא זמנו של האר"י ז"ל בשל"ג שנפטר, אמר בפי' שבזמנו דווקא בטלו השמדות שהיה בכל משך הזמן הזה ערך ת"ק שנה, וכל אותן שקידשו השם אלפים ורבבות בכל דור כמבואר בס' שבט יהודה מכל פרטי השמדות שהיה בכל שנה בזמן ת"ק שנה הנ"ל בצרפת דווקא, הכל היה מנשמות שהיו בזמן בהמ"ק ראשון, ועיקר התיקון היה לפי שהיו מוסיפים יניקה לע"ז כתרין דקליפה, ע"כ התיקון היה במס"נ על קה"ש באמונה פשוטה שהיא נגד סברת שכל האנושי דפילסופים אחר כל החקירה, והיו כולם פילוסופים גדולים לחקור באלוקות שזהו נגד הע"ז, שלא יאמין רק בחקירת שכלו ויתלוצץ מכל ע"ז וימאסו בה, ואמנם בה' אחד גם אחר החקירה בקדמות וכיוצא מסרו נפשם על קה"ש, נמצא שהיה התיקון במקום הצריך, שאין לך תיקון מעובד ע"ז שנעשה פילוסוף ומוסר נפשו על קה"ש, וד"ל"
284. המשך הסוגיה ברכות ז ע"א שם: "אמר לו: משה, צדיק וטוב לו – צדיק בן צדיק, צדיק ורע לו – צדיק בן רשע, רשע וטוב לו – רשע בן צדיק, רשע ורע לו – רשע בן רשע. אמר מר: צדיק וטוב לו – צדיק בן צדיק, צדיק ורע לו – צדיק בן רשע. איני? והא כתיב: פוקד עוון אבות על בנים, וכתיב: ובנים לא יומתו על אבות, ורמינן קראי אהדדי ומשנינן: לא קשיא, הא – כשאוחזין מעשה אבותיהם בידיהם, הא – כשאין אוחזין מעשה אבותיהם בידיהם! אלא, הכי קאמר ליה: צדיק וטוב לו – צדיק גמור, צדיק ורע לו – צדיק שאינו גמור, רשע וטוב לו – רשע שאינו גמור, רשע ורע לו – רשע גמור"
285. שבת צו ע"ב – צז ע"א: "תנו רבנן: מקושש זה צלופחד... דברי רבי עקיבא. אמר לו רבי יהודה בן בתירא: עקיבא, בין כך ובין כך אתה עתיד ליתן את הדין. אם כדבריך, התורה כיסתו ואתה מגלה אותו, ואם לאו – אתה מוציא לעז על אותו צדיק..
286. ברכות ה ע"ב: "רב הונא תקיפו ליה ארבע מאה דני דחמרא, על לגביה רב יהודה אחוה דרב סלא חסידא ורבנן, ואמרי לה, רב אדא בר אהבה ורבנן, ואמרו ליה: לעיין מר במיליה. אמר להו: ומי חשידנא בעינייכו? אמרו ליה: מי חשיד קודשא בריך הוא דעביד דינא בלא דינא? אמר להו: אי איכא מאן דשמיע עלי מילתא – לימא. אמרו ליה: הכי שמיע לן דלא יהיב מר שבישא לאריסיה..."
287. למשל, בספר הנשמות מספרות (הנקרא גם הרוחות מספרות) מרבי יהודה פתייה (מהדורת תשיד ותשכח) עמוד ח: "ואחר כמה ייחודים אמר שהוא אפריים בן עאבד נצר אללה ואימו אסתר אשר הם היו דרים בשכנותינו (והוא בבית שאני דר בו עכשיו)... וסיבת הגלגול היתה... הוליך אישה אחת... ואנס אותה... רבע את הפרידה שלו..."
288. ירושלמי שקלים פ"א ה"א: "א"ר אבא בר אחא: אין את יכול לעמוד על אופיא של אומה זו, נתבעין לעגל ונותנין נתבעין למשכן ונותנין"
289. יבמות עט ע"א: "שלושה סימנים יש באומה זו: הרחמנים והביישנין וגומלי חסדים"
290. מגילה טז ע"א: "אומה זו משולה לעפר ומשולה לכוכבים. כשהן יורדין – יורדין עד עפר, וכשהן עולין – עולין עד לכוכבים"
291. כוזרי מאמר א אות צה: "אמר החבר: הרפה לי מעט, עד שאבאר אצלך גדולת העם, ודי לי לעד, שהשם בחרם לעם ולאומה מבין אומות העולם, וחול העניין האלוקי על המונם עד שהגיעו כולם אל מעלת הדיבור, ועבר העניין אל נשיהם והיו מהן נביאות, אחר שלא היה חל העניין האלוקי כי אם ביחידים מבני אדם אחר אדם הראשון, כי אדם היה שלם מבלתי תנאי..
292. כוזרי מאמר א אותיות לא – מב: "אמר החבר: בדין העניין הטבעי נתחייב לקיחת המזון, והגידול, וההולדה, וכחותם וכל תנאיהם. והתייחד בזה הצמח ובעלי חיים מבלעדי האדמה והאבנים והמוצאים והיסודות..
293. כוזרי מאמר א אות כז: "וכל הנלווה אלינו מן האומות בפרט [גר שנתגייר] – יגיעהו מן הטובה אשר ייטיב הבורא אלינו, אך לא יהיה שווה עמנו. ואילו היה חיוב התורה מפני שבראנו, היה שווה בה הלבן והשחור, כי הכל בריאותיו [בריותיו]. אך התורה מפני שהוציאנו ממצרים, והתחברות כבודו אלינו, מפני שאנחנו נקראים הסגולה מבני אדם"
294. כוזרי מאמר א אות קטו: "ומי שדבק בדרך הזה [גר שנתגייר], יהיה לו ולזרעו חלק גדול מן הקורבה אל הא־ל יתברך. ועם כל זה לא ישתווה הגר הנכנס בתורתנו עם האזרח, כי האזרחים לבדם הם ראויים לנבואה, וזולתם, תכלית עניינם שיקבלו מהם ושיהיו חכמים וחסידים, אך לא נביאים"
295. קול יהודה על הכוזרי מאמר א אות קטו ד"ה כי: "אפס כי חזקו עלי מאוד דבריו של חבר באומרו מאמר החלטי שהאזרחים הם לבדם ראויים לנבואה, וזולתם [הגרים] תכלית עניינם שיקבלו מהם ושיהיו חכמים וחסידים אך לא נביאים. ראה כמה דיו שפך לחרוץ משפטו בגזירה מוחלטת עד בלתי השאיר לו שריד כמעט להימצא שם אפילו גר אחד עולה אל מדרגת נבואה לאיזו סיבה שתהיה ואם רבה. על כן חוששני לו מחטאת הנטייה מדעת חז"ל"
296. תחילת איגרת תימן (הרמב"ם): "דעו, שזאת היא תורת ה' האמיתית, שניתנה לנו ע"י אדון כל הנביאים הראשונים והאחרונים. שבתורה הזאת הבדילנו הבורא משאר בני העולם שנאמר (דברים י טו) 'רק באבותיך חשק ה' לאהבה אותם ויבחר בזרעם אחריהם בכם מכל העמים כיום הזה'
297. איגרת תימן: "לפיכך אם יעמוד נביא מישראל או משאר האומות, ויקרא בני אדם לדתו של משה רבינו, ולא יוסיף ולא יגרע, כמו ישעיהו וירמיהו וזולתם – נשאל ממנו מופת. אם ייתן מופת, נאמין בו, ויהיה אצלנו במעלות הנביאים"
298. רש"ר הירש שמות ד כב־כג: "לפיכך, באמור ה' בני בכורי ישראל, הרי זה פירושו: בישראל ייפתח רחם האנושות, בישראל ייפתח המצעד, אליו חייבים להצטרף כל העמים כבניי. ואני בא אליך – בשמך אתה, ובשם כל האנושות. ישראל אמנם ראשון הוא לי, אבל לא יחידי, רק העם הראשון, שקירבתי לי (וכן אמרו חז"ל על הפסוק "ואבדיל אתכם מן – העמים" – ויקרא כ, כו – "כאדם שבורר וחוזר ובורר" – ילקוט, סוף פרשת קדושים, ועי' פי' שם). לא דרשתי חירות לישראל בתור "בני בכורי", כי אם בתור "בני", כפי שאתבע עבור כל עם, שיהיה לי לבן מסור. אין ישראל ראשון במעלה, אלא קדמון בזמן"
299. רש"ר הירש בראשית לד כה־לא: "אם בסופו של דבר סולדת נפש עמנו משפיכות דמים, עד שהיינו אנחנו הרך והרחמן שבאומות, הרי לא חולשתנו או מורך לבנו הביאונו לידי כך, – הימים האחרונים של המדינה היהודית גילו לכל את אומץ לבנו ואת רוחנו המלחמתית, עד שהחזקים שבלגיונות עשו נקראו להיחלץ כנגדנו. יכולים גם אנחנו להניף את החרב, יכולים גם אנחנו להיות צמאי־דם. רוחנו האנושית והרכה הנה פרי לחינוך, שהקב"ה העניק לנו בגורלנו ובתורתו"
300. חתם סופר בבא בתרא טו ע"ב ד"ה בקש (מכתב יד, קטע זה לא נמצא בכל המהדורות, אך הוא נדפס במהדורת ירושלים תשל"ז): "ביקש משה שלא תשרה שכינה על עכו"ם וניתן לו..
301. משנה סוטה פ"ז מ"ב: "ואלו נאמרין בלשון הקודש: מקרא בכורים וחליצה ברכות וקללות ברכת כהנים וברכת כהן גדול ופרשת המלך ופרשת עגלה ערופה ומשוח מלחמה בשעה שמדבר אל העם"
302. מורה נבוכים ח"ב פרק ל: "וממה שצריך שתדעהו ותתעורר עליו, אמרו 'ויקרא האדם שמות וגו, למדנו שהלשונות הסכמיות, לא טבעיות כמו שכבר חשבו זה"
303. מורה נבוכים ח"ג פרק ח: "ולי גם כן טענה וסיבה בקריאת לשוננו זה לשון הקודש, ולא תחשוב שהוא הפלגה ממנו או טעות, אבל הוא אמת, מפני שזה הלשון הקודש לא הונח בו שם כלל לכלי המשגל לא מן האנשים ולא מן הנשים ולא לגוף המעשה המביא להולדה ולא לזרע ולא ליציאה
304. מן הראשונים
305. איגרת תשובתו של רבי זרחיה בן שאלתיאל לרבי הלל מפיררא (נדפסה באוצר נחמד חלק ב, וויען תרי"ז) עמוד 135: "מה שאמרת שלשון הקודש ניתן לאדם הראשון בטבע – הוא שקר בדוי"
306. ירושלמי מגילה פ"א תחילת ה"ט: "כתיב ויהי כל הארץ שפה אחת ודברים אחדים. ר' לעזר ור' יוחנן, חד אמר שהיו מדברים בשבעים לשון [קרבן העדה: "וה"ק שפה אחת, שהיה כ"א מבין שפת חבירו, אף על גב שדבריהם היו מיוחדים שלכל אחד היה לשון לעצמו"], וחורנה [והאחר] אמר שהיו מדברין בלשון יחידו של עולם, בלשון הקודש"
307. כוזרי מאמר ד אות כה: "והלשון האלוקית הברואה אשר למדה האלוקים לאדם ושמה על לשונו ובלבבו, היא מבלי ספק השלימה מכל הלשונות והנאותה לקרואיה יותר מכולם, כמו שאמר 'וכל אשר יקרא לו האדם נפש חיה הוא שמו', רצה לומר שהוא ראוי לשם ההוא ונאות לו ומלמד על טבעו. והתחייב מזה לשום מעלה ויתרון ללשון הקודש, ושהמלאכים יותר חוששים לה ומרגישים, מזולתה מהלשונות, ועל זה נאמר במכתב כי צורות אותיותיו אינם בלא כוונה ובמקרה, אבל לעניין נאות עם המכוון מכל אות ואות"
308. רמב"ן שמות ל יג: "וכן הטעם אצלי במה שרבותינו קוראין לשון התורה 'לשון הקודש', שהוא מפני שדברי התורה והנבואות וכל דברי קדושה כולם בלשון ההוא נאמרו. והנה הוא הלשון שהקב"ה יתעלה שמו מדבר בו עם נביאיו ועם עדתו, אנכי ולא יהיה לך ושאר דברות התורה והנבואה, ובו נקרא בשמותיו הקדושים א־ל, אלוקים, צבא־ות, וש־די, ויו"ד ה"א, והשם הגדול המיוחד, ובו ברא עולמו, וקרא שמות שמים וארץ וכל אשר בם, ומלאכיו וכל צבאיו לכולם בשם יקרא מיכאל וגבריאל בלשון ההוא, ובו קרא שמות לקדושים אשר בארץ אברהם יצחק ויעקב ושלמה וזולתם
309. ספר כוח ה' (ר' יש"ר מקנדיאה): "דע לך בני שלשוננו העברי הוא מהמצאות האלוקיות שהמציא הקב"ה בבריאות העולמות או קודם להם, וכל המילות שמות ופעלים שבו, לא היו על דרך מקרה והזדמן כהסכמת שאר ממציאי הלשונות שאין טעם להם
310. של"ה, תולדות אדם, בית אחרון, אות קנב: "וזו הי[ת]ה חכמת אדם הראשון אשר קרא שמות לכל דבר (בראשית רבה פי"ז ס"ד), כדי שיוכר על ידי השם ההוא, עד שנאמר שהיתה מעלתו בזה גדולה ממלאכי השרת, כי ברוח הקודש שעליו, בנה אותיות ומלות מיוחסות עם הדבור הפנימי, בשביל שהשמות ההם יורו על שורש הדבר ההוא, וכאילו נאמר שבידיעת התחתונים ידע סוד המרכבות העליונות, כי כל נברא מטה יש לו שורש למעלה, שאם לא כן איך מתקשרים חלקי העולם הזה, אם אין ליסודות שורש למעלה, ואם אין לנבראים שורש למעלה, איך מתפשט[ת] ההשפעה וההשגחה מאדון הכל בהם. וזאת היתה חכמה נפלאה, כי השיג מקור ושורש כל דבר, וכנהו בשם ההוא, והוא שמו ודאי"
311. כוזרי מאמר שני אותיות עו־עח: "אמר החבר: הלא ראית מאה אנשים קוראים במקרא כאילו הם איש אחד, פוסקים בעת אחת ומחברים קריאתם כאחד
312. בירת מגדל עוז (ליעב"ץ), בית מידות, עליית הדקדוק (דף פד ע"א): "הלוא תיקח מוסר כי הודה ולא בוש, שלא בטח שהשיג מעלה האמיתית בהשתנות הניקוד והתנועה. והוא באמת דבר למעלה מגבול שכל האנושי, כי אין יסודות לשון הקודש בנויים על סברות והתחכמויות אנושיות צנומות שדופות קדים, ולא כלשונות ההסכמיות הלשון האלוקית, כי חיה היא ממקום קדוש תתהלך ולה טעמים ועילות אלוקיות גבוהות מאוד נעלות
313. של"ה פסחים מצה עשירה – דרוש שלישי (א) אותיות שמג – שדמ: "אמנם, להבין ולהשכיל היטב צריך להקדים שתי הקדמות, ומהם יתבאר העניין. הקדמה א'. מבואר בפרדס בשער האותיות (פ"א וב'), כי האותיות הקדושות שלנו, אינם הסכמיות כאותיות האומות שהם סימנים בעלמא, רק הם עצמיות קדושות נחצבות מלמעלה... הקדמה ב'. מבואר גם כן בפרדס פרק א' משער (ערכי) הכינויים, כי העין לא תקרא עין מפני העין ממש, אלא מפני הראות הנקרא עין באמת. וכן היד לא נקראת יד בעצם, אלא מפני פעולות הנמשכות..
314. הון עשיר (למקובל רבי רפאל עמנואל חי ריקי) על המשנה אבות פ"ג מי"ח: "וגמטריאות. כתב התי"ט שנראה שהוא שם מושאל ולקוח מלשון יוון, ע"כ... דא"א לומר דא"א לפרש אותו העניין בלשון הקודש שאין לו שם בלשון הקודש אלא בשאר הלשונות, דזה א"א ודאי, שהרי העולם ומלואו נברא בלשון הקדש, וא"כ א"א לשום דבר קטון או גדול שלא יהיה לו שם בלשון הקדש, כפי טבעו הנחצב מצירופי אותיות..
315. ניקוד ומשמעותו במקרא (ר' משה לויאן), פתח דבר, עמוד 11: "הבעיות הדקדוקיות של המקרא, שאינן עולות בקנה אחד עם כללי הדקדוק של ימינו, מוסברות היום כחריג או כיוצא מן הכלל. בו בזמן שתקן לשון המקרא שונה מתקן לשון העברית של ימינו ואין יוצא מן הכלל במקרא"
316. כללי טעמי המקרא (ר' יודא אריה גוטמאן) חלק א עמוד עג: "ואין להקשות... אין זה קושיא, שכל דגש שבא בתיבה, בין בשם ובין בפועל – יש טעם לדבר שהוא מורה על חוזק העניין וכו', ואין מי שיודע הסודות שבכל תיבה ותיבה להבין טעם לכל דגש"
317. ועל כך שאינה רק לשון הסכמית
318. שהמילה "אש" נראית כשלהבות והמילה "עץ" נראית כגזעים עם ענפים
319. דהיינו שלאות מסוימת יש רעיון שקיים במילים שבהן היא מופיעה
320. ואף יותר
321. כתב החרטומים המצרי מבוסס על כך שהסמל מציין עיצור שקיים במילה המצוירת בו
322. ואם נדון בקשר בין שמותיהן של האותיות בלשון הקודש לבין צורותיהן, הרי שהקשר הוא דווקא לכתב העברי העתיק (המכונה "כתב דעץ" או "כתב רעץ"), שהתפתח מהכתב הפרוטו־כנעני, שמבוסס על איורים, וכל אות בו מסמלת את העיצור שבראש שמו של האיור
323. בניין יהושע על אבות דרבי נתן פרק לז ד"ה ומספרין בלשון הקודש: "נאמר בשם הרמב"ם [כבר העירו שלא ידוע מקור לכך ברמב"ם] אם לא נדבר בתינוק הנולד שבעה שנים שום דיבור, כאשר יגדיל ידבר מאליו לשון הקודש, שהתולדה הוא מבטן"
324. מעבר יבוק (רבי אהרן ברכיה ממודינה), שפתי רננות, מאמר ג, פרק מג, ד"ה ונחזור (מהדורת אמסטרדם תצב קמד ע"א): "וכבר נודע ממעשה אשר אירע כי ילד אשר לא ישמע לדבר בשום לשון, תחילת דיבורו יהיה בלשון הקודש, כי בעל הטבע שהוא אלוקים בגימטריא טב"ע, הטביע כן בעולמו בסוד אותיות תורתו שבה נסתכל וברא העולם"
325. איגרת תשובתו של רבי זרחיה בן שאלתיאל לרבי הלל מפיררא (נדפסה באוצר נחמד חלק ב, וויען תרי"ז) עמודים 135־136: "ועוד אמרת... כי אם היה הילד זמן גדול עומד בין אילמים או בין אנשים ואומנות דוממות... הלשון שיתחיל בו יהיה לשון הקודש בלא ספק, בעבור שהוא היה הראשון וניתן לאדם הראשון בטבע... מה שאמרת שלשון הקודש ניתן לאדם הראשון בטבע הוא שקר בדוי... שידבר האדם (זולתו) [זולת] אלו הכלים [שמיעה ולימוד] זה מבואר מאוד שהוא דבר נמנע, וזה לפי הניסיון ולפי ההיקש, אשר שניהם יבטלו זה המציאות שמצאת אתה וכל חלושי הדעת... מי שגדל בין אומנות דוממות... יהיו נובחין ככלבים"
326. מפתח רעיון (רבי אברהם אבולעפיה, מראשוני המקובלים), מהדורת תשס"ב, עמודים כג־כד: "שידמה מדמה שאם יונח הנער באי נגזר בין אלמים שיגדלוהו שידבר מעצמו לשון הקודש – כי זה הדבר אין בו לא טעם ולא ריח. ואפילו אם תשמע שמלך אחד בחן זה ומצאו כן... כי כל אלה הדברים והדומים להם הם טובים מאוד לאומרם לפני עמי הארץ ולפני הנשים הזקנות ולפני הנערים בעלי הדמיון החזק אשר לא ידעו ולא יבינו בחשכה יתהלכו... ואין זה אצלי חכמה לטעון טענות נבוכות כדי להעלות דבר מהדברים, כי בהימצא שקרות בטענות ההן יפחת הדבר מאוד מהלבבות תחת היותו מתעלה, ותתהפך הכוונה בו"
327. שו"ת מים חיים (הרב יוסף משאש, רב באלג'יר, דיין במרוקו, רבה של חיפה) אורח חיים חלק א סימן נד: "מקור לשון עברי. לחכם הנ"ל. עוד כתבת, כי דרש חד גלילאה במחנכם קדוש, כי לשון עברי, הוא מוטבע בטבע האדם, שאם לא נשמיע לילד שום דיבור, מיום צאתו מרחם, עד שיתחזק בו כח הדבור, אזי ידבר מאיליו בשפה עברית צחה, ושאלת להודיעך דעתי בזה, אם אמת הדבר. תשובה. דע ידידי, כי דבר זה נמצא כתוב על ספר שהולידו איזה תמימים, אוהבי הבלים... וגם הרמב"ם ז"ל בס' המורה ח"ב פרק ל' כתב, שהלשונות אינם טבעיות, ע"ש. וגם בספר המבאר להרופא והחוקר הנשגב כמוהרי"ם פייבוש ז"ל, סוף דף 2, הביא הדעת הנ"ל, והרבה עליה שחוק... וא"כ שרי ליה מריה לההוא גלילאה שדרש ברבים דברים תמוהים כאלה, אשר ההמון יכזבו בזה אף מימיו הנאמנים, דכך עונשו של בדאי וכו'"
328. איילת השחר (הרב שטיינמן) בראשית ב כג: "והבניין יהושע באבות דר"נ פל"ז מביא בשם הרמב"ם שאם לא נדבר בתינוק הנולד ז' שנים שום דיבור, כאשר יגדל ידבר מאליו לה"ק וכו' (וזה גם בתינוק נוכרי). וקשה, שהרי מי שאינו שומע דיבורים לא יכול לדבר כלל (ובמציאות קשה לבדוק דבר כזה, דצריכים למצוא ילד שלא ישמע שום דיבור עד שיהא בן ז' שנים)"
329. איגרת תשובתו של רבי זרחיה בן שאלתיאל לרבי הלל מפיררא דלעיל
330. הכתב הפרוטו־כנעני
331. התפתחויות של כתב, בשלבים שונים, קיימות במערכות כתב קדומות נוספות. כגון כתב היתדות והכתב הסיני
332. המכונה כתב דעץ, או כתב רעץ
333. וכן התפתחו ממנו (או מהכתב הפיניקי, הדומה לו מאוד) הכתב היווני והלטיני
334. כפי שהארכנו לעיל ‎פרק פט
335. ישנם שינויים עקרוניים בין לשון התורה והנביאים שעד ישעיהו, לבין לשונם של ירמיהו ויחזקאל, ובינן לבין לשונם של עזרא נחמיה אסתר דניאל ודברי הימים
336. המכונה: לשון ימי הביניים
337. עבודה זרה נח ע"ב: "בעא מיניה ר' אסי מר' יוחנן: יין שמסכו עובד כוכבים, מהו? א"ל, ואימא: מזגו! א"ל, אנא כדכתיב קאמינא: טבחה טבחה מסכה יינה, א"ל: לשון תורה לעצמה, לשון חכמים לעצמו"
338. בלשון המקרא: לאמר, לשבת, לתת, לקרוא, ויאמר, קח, מאורשה, איך, מתי, הלך. בלשון חז"ל: לומר, לישב, ליתן, לקרות, אמר, מאורסה, הילך, היאך (וכן: כיצד, ובמקורות מסוימים: כאיזצד), אימתי, היה מהלך
339. ספר דיקא נמי (הרב יצחק פרנק) עמוד 26: "אוצר המילים של לשון חז"ל נבדל בצורה ניכרת מזה של לשון המקרא. לפי הערכה, כמחצית מאוצר המילים שונה"
340. ספר דיקא נמי (הרב יצחק פרנק) עמוד 26: "נוסף על מילים מן העברית המקראית, שָאלה לשון חז"ל מילים גם מהארמית, מהאכדית, מהפרסית, מהיוונית ומהלטינית"
341. רש"י בראשית מט כב: "בן פרת – בן חן, והוא לשון ארמי אפריון נמטייה לרבי שמעון בסוף בבא מציעא (קיט א)"
342. כוזרי מאמר ב אות סח: "והיא בעצמה [לשון הקודש] החשובה שבלשונות מקבלה וסברא
343. פירוש הרב שלמה אבינר על הכוזרי שם (אות רעג): "הכיצד יעלה על הדעת שלשלמה המלך, החכם מכל אדם, היו חסרים ניבים ושימושי לשון עד שהיה נאלץ לשאול מושגים משפת יוון? אלא ברור לגמרי שכל מה שנצרך לשפה העברית ייצרה היא מתוכה במהלך השנים"
344. רמב"ן דברים יח ט: "ועתה דע והבן בענייני הכשפים, כי הבורא יתברך כאשר ברא הכל מאין עשה העליונים מנהיגי התחתונים אשר למטה מהן, ונתן כח הארץ וכל אשר עליה בכוכבים ובמזלות לפי הנהגתם ומבטם בהם כאשר הוא מנוסה בחכמת האצטגנינות..
345. תורת ה' תמימה (לרמב"ן) ד"ה עוד התורה מאירת עיניים בדברים גדולים: "שכל התורה כולה שמותיו של הקב"ה, שבכל פרשה ופרשה שבה השם שבו נוצר הדבר או שנעשה בו או שנתקיים אותו עניין בו..
346. שו"ת הריב"ש סי' צב: "שמשנין על ידי כשפים טבע הדבר המסודר מן השמים ולעשות מן המטה נחש כמו שעשו חרטומי מצרים בלהטיהם שהם מעשה כשפים, ואמרו רז"ל במדרש שהם נעשים ע"י מלאכי חבלה"
347. שבחי מהרח"ו עמוד ל: "שנת ה'שכ"ו ליל שבת ה' לחנוכה. אמרתי קידוש ואשב על השולחן לאכול, והיו עיני זולגות דמעות נאנח ונעצב, על כי בעשרה בחשוון שעבר נשאתי אשתי חנה וקשרו אותה בכשפים..."
348. פתח עיניים (לחיד"א) מגילה ג ע"א: "בזמנינו העידו מגידי אמת שרשע מכשף עשה ששור אחד ידבר חצי שעה בשם ה' שישמעו לרשע. ומוכרח שהכריח לשד אחד שיכנס שם וידבר"
349. שו"ת חתם סופר ח"א אורח חיים סי' קצז ד"ה ועוד: "שמות הקודש הם פעולות אמיתיות ממה שראיתי בעיני מאיש מופת מורי כהן צדק זצ"ל, ומה שחז"ל עסקו בס' יצירה וברא גברא (סנהדרין ס"ה ע"ב), ואמרו ישעיה אמר שם ובלע בארזא (יבמות מ"ט ע"ב), ואחיתופל כתב שם וקפה תהומא (סוכה נ"ג ע"ב ע"ש) הוא שם מילואו של שם א־ל, משה רבינו ע"ה הרג למצרי בשם המפורש..."
350. נפש החיים שער ג תחילת פרק יב: "כל ענייני פעולות הכשפים נמשך מהכוחות הטומאה של המרכבה טמאה. והוא עניין חכמת הכישוף שהיו הסנהדרין צריכין לידע. היינו חכמת שמות הטומאה וידיעת ענייני כוחות המרכבה טמאה בשמותיהם. שע"י יפעלו בעלי הכישופים פעולות ועניינים משונים כשמשביעין כחות הטומאה בבחינת הטוב שבו שישפיע בתוכו חיות לעשות נפלאות היפך סדר כוחות הטבעי' והמזלות"
351. תולדות אדם (רבי אליהו בעל שם, אב בית דין בחעלם, שהוסמך ע"י המהרש"ל) סי' קלט: "ליולדת שלא יזיקו שום כשפים, אפילו בזמן שליטות המכשפות, כידוע שלפעמים יש להם שליטה שמחליפין את הילדים [בילדי המכשפות או בגולם בצורת ילד], כמעט אין אחד ניצול או מיעוטים ניצולים"
352. נשמת חיים (לרבי מנשה בן ישראל) מאמר שלישי פרק יח: "שקול כנגד כולם הוא אסרת חתנין בכישוף... שלא יהא קושר חתנים וכלות בכישוף שימנעהו מלבוא עליה... ויען כי העוון הפלילי רגיל בדור הזה... ועתה אם הניסיון יורה שבאיזה מעשה ומילין מועטים בקלות יוכלו הרשעים לאסור חתנין בלי פגיעת גשם בגשם, למה נרחיק ממנו כל מה שלא יגזרהו העיון השכלי?... וממה שצריך עוד שתדע הוא כי בכל קצווי הארץ יודעים המכשפים לעשות כדבר הרע הזה, כאשר מעיד מארטין דיל ריאו ונודע לכל"
353. יש מנחילין (רבי פנחס קאטצען־אלין־בויגען) סימן כג: "ובתוך הדברים אמר לי שכאשר יזדמן לפעמים שהנשים כשפניות ממיתות הילדים, והוא דבר המצוי בעו"ה..."
354. שם: "ואח"כ בהיותי בקהילת לייפניק בשנת תפ"א, ועדיין אותו המקרה רעה בעו"ה שמתו כמה ילדים, ונראה היתה בחוש שהיה ע"י נשים המכשפניות, כי פעם אחת ביום השמיני ללידה שהיו באים לביה"כ הבעל ברית גם המוהלים... ואח"כ כשבאו הנשים לישא את הילד למולו ומצאו שניזוק הילד ע"י מעשה כישוף ולא נימול ומת אותו הילד. וכך קרה מקרה רעה כזאת בכמה ילדים"
355. או: "אסרת"
356. סנהדרין פ"ז הי"ג: "אמר לון: צלון [התפללו] על ברי דלא מוליד... אמר לה שרוי מה דעבדתין [התירי את הכשפים שעשית]. אמרה ליה: לי נא שרייה [איני מתירתם]. אמר לה: דלא כן אנא מפרסם ליך. אמרה ליה לי נא יכלה דאינון מסלקין בימא..."
357. תרגום יונתן דברים כד ו "ולא יחבול רחיים ורכב כי נפש הוא חובל" – "ולא יהוי גבר אסר חתנין וכלים בחרשין (בכישוף) ארום נפשא דעתיד למיפק מנהון הוא מחבל"
358. ספר חסידים (מרגליות) סימן שצא: "איש שלקח אשה וכשפו אותן שאין יכולין ליזקק יחדיו..."
359. ים של שלמה יבמות פרק ו סימן לח: "ודווקא שאינו יכול לבעול מחמת תשות כח, כגון שאינו בר קישוי. אבל אם בא לו במקרה, ע"י כישוף, כמו שמצוי בחתנים, לא אמרינן דדמיא לנדה"
360. ספר הפעולות (למהרח"ו) חלק ד־ד אות רלא: "להתיר קשור מתשמיש המיטה... יקבל האיש המכושף את ההבל העולה מן המים ההם..."
361. נשמת חיים (לרבי מנשה בן ישראל) חלק שלישי מאמר יח ד"ה עתה: "ידבר מעניין אסרת חתנין ושהוא עוון פלילי... ויען כי העוון הפלילי רגיל בדור הזה, אעורר להעתיק הירושלמי בזה..."
362. שם ד"ה וממה: "בכח קצווי הארץ יודעים המכשפים לעשות כדבר הרע הזה, כאשר מעיד מארטין דיל ריאו [מרטין אמטון דלריו, חוקר דת נוצרי מהמאה ה־16]"
363. נשמת חיים (לרבי מנשה בן ישראל) מאמר שלישי פרק יח: "שקול כנגד כולם הוא אסרת חתנין בכישוף... שלא יהא קושר חתנים וכלות בכישוף שימנעהו מלבוא עליה... ועתה אם הניסיון יורה שבאיזה מעשה ומילין מועטים בקלות יוכלו הרשעים לאסור חתנין בלי פגיעת גשם בגשם, למה נרחיק ממנו כל מה שלא יגזרהו העיון השכלי? יבואו נא אלינו המהבילים הכישופים והמכחישים השדים מחבלים ייגשו אז ידברו יחדיו למשפט נקרבה. מי העיר את רוח האדם והחליש אותו? מי החליש אבר ההולדה וכוחו סר מעליו אשר באיתן קשתו? אם כן מוכרח הוא שיודה שבכח השד פועלים המכשפים את המעשה הרע הזה"
364. ספר תולדות אדם (לרבי אליהו בעל שם מחעלם, שהוסמך ע"י המהרש"ל, והחכם צבי (סי' צג) כתב שהעידו עליו שברא אדם (גולם) מספר יצירה) מהדורת תפ עמודים 39-40: "אדם מכושף ולא יכול לשמש המיטה וכו'" (נמצא שם פעמיים)
365. שו"ת הלכות קטנות (לר' יעקב חגיז) ח"ב סי' צח: "שאלה: ההורג נפש ע"י שם או כישוף מהו. תשובה: אפשר דכיוון דבדבורו עביד מעשה, הו"ל דומיא דמימר וכזורק חץ להורגו, ועליהם נאמר חץ שחוט לשונם"
366. שו"ת חכם צבי תחילת סי' צג: "נסתפקתי אדם הנוצר ע"י ספר יצירה, כאותה שאמרו בסנהדרין רבא ברא גברא, וכן העידו על זקני הגאון מוהר"ר אליהו אבדק"ק חעלם, מי מצטרף לעשרה לדברים הצריכין עשרה כגון קדיש וקדושה"
367. גזע ישי (לר' יהודה שמואל אשכנזי) מערכת א אות א ד"ה ונסתפקתי: "ונסתפקתי אי שרי להו לרבנן דרב חילייהו ועסקי בספר יצירה וברו גברא, למעבד להאי עבידתא ביומא דשבתא"
368. של"ה פרשת וישב מקץ ויגש דרך חיים תוכחת מוסר אות נז: "והנה מצינו בגמרא (סנהדרין סה ע"ב) דברא עגלא תילתא בכל ערב שבת על ידי עסק ספר יצירה בצירוף השמות, ובוודאי זה הנברא על פי השמות ולא מצד התולדה אין צריך שחיטה, וניתר לאוכלו בעודו חי"
369. שו"ת חתם סופר ח"ו ליקוטים סי' כט ד"ה מ"ש: "מ"ש מעלתו ביישוב קושיית הרא"ש איך כתב משה רבינו ע"ה ס"ת בשבת קודש, דע"י שם והשבעת קולמוס, כבר קדמוהו בשל"ה [לא נמצא בדברי השל"ה שלפנינו]. ומה שהקשה מעלתו למ"ד שביתת כלים דאורייתא איך כתב קולמוס בשבת, לאו קושיא היא, דלא גרע מכותב בשמאלו דאין דרך כתיבה בכך"
370. תמים תהיה (ר' יעקב משה הלל), מתוך הסכמתו של הרב יצחק כדורי (עמודים יט־כ): "ויש מן הגאונים תיקנו ברכה לכתוב הקמיע, ברוך אתה ה' וכו' אשר קידש שמו הגדול והמבורך וגילה אותו לחסידיו להראות כוחו וגבורתו בשמו ובמאמר פיו בלשון ובכתב וכו'. ועתה לא נהגו לברך זה"
371. קדושת יצחק (הרב כדורי) חלק ב עמוד תקכד (בכתב היד עמוד קיט), והועתק בעמוד תקכו): "כי זה בכלל ונקדשתי בתוך בני ישראל, כי מי שיודע השמות על בוריין ולקשר העולמות כפי תנאי החכמה הזאת – חייב לעשות ולקדש שמו יתברך. שהרי על משה רבינו ע"ה הקפיד השם ואמר יען מאנתם בי להקדישני לעיני בני ישראל וכו' ואין כאן מקום להאריך"
372. ספונות חלק יא עמודים צ־צב, וכן בספר מלאך המשיב ליקוט א: "בס"ד. מה שגילה המגיד למוהר"י טיטאצק ז"ל [פוסק ראש ישיבה ומקובל שהוזכר גם בבית יוסף], העתקתי [ר' אברהם ברוך מני מחברון] מסוף ספר חסד לאברהם ומוהר"א אזולאי ז"ל, כתב יד הנכתב במצרים בשנת תכ"ד לפ"ק..
373. יש מנחילין (רבי פנחס קאטצען־אלין־בויגען, נולד בשנת ה'תנ"א (מבוא שם, תולדות המחבר)) תחילת סימן כג: "שמעתי מפי בעל שם אחד הר"ר יוסף איש ירושלים, שהיה בקי בשמות הקדושים והיה יודע לעשות קפיצות הדרך, והיה בקי בחכמת היד והפרצוף"
374. תשובות רב האי גאון שנדפסו בספר טעם זקנים (לר' אליעזר אשכנזי), תשובה א (עמודים נה ע"ב – נו ע"ב) וכן בתשובות הגאונים החדשות סי' קטו: "ויש דברים שאי אפשר היותם כל עיקר כאשר אמרתם, כי יש שאומרים שם ומחביאין עצמם מן הליסטים... דבר זה אי אפשר להיות כל עיקר..
375. שושן יסוד העולם (לר' יוסף תירשום, מקובל מתורכיה מהמאה ה־16) סי' שעב (בכתב היד עמוד 152): "קפיצת ים ונהר. כתוב אלו החותמות בקלף צבי ושימם בספינה. ואלו הן השמות... שתוליכוני בזה הים במהרה ולא נלך לא בזעם ולא בסערה"
376. אבן עזרא ויקרא יט לא: "וריקי מוח אמרו: לולי שהאובות אמת גם כן דרך הכישוף לא אסרם הכתוב. ואני אומר היפך דבריהם, כי הכתוב לא אסר האמת רק השקר, והעד – האלילים והפסילים"
377. רמב"ם הל' עבודה זרה פי"א הי"א: "מי שנשכו עקרב או נחש מותר ללחוש על מקום הנשיכה ואפילו בשבת כדי ליישב דעתו ולחזק ליבו, אף על פי שאין הדבר מועיל כלום הואיל ומסוכן הוא התירו לו כדי שלא תיטרף דעתו עליו"
378. מורה נבוכים ח"א פרק סא: "אל יעלו על ליבך הזיות כותבי הקמיעות, ומה שתשמע מהם או תמצא בספריהם הטיפשיים, שמות שהם מצרפים אותם שאינם מורים על שום עניין כלל, וקוראים אותם שמות, ומדמים שהם צריכים קדושה וטהרה, ושהם עושים נפלאות. כל הדברים הללו סיפורים שאין ראוי לאדם שלם לשומעם, כל שכן לסבור אותם"
379. מורה נסוכים חלק ג פרק לז: "ואותם הפעולות שעושים המכשפים, אין ההיגיון מחייבם, ולא יאמין השכל שהם גורמים מאומה כלל"
380. פירוש המשנה לרמב"ם עבודה זרה פ"ד מ"ז: "הצאבה, והם העמים אשר יצא אברהם אבינו מכללם וחלק על דעותיהם הנפסדות במה שאצר ה' בליבו מן החכמה, והיו מגדלים את הכוכבים ומייחסים להם פעולות שאינן להם, והם אשר יסדו את גזירת הכוכבים והכישוף והלחשים והורדת הרוחניות ושיחות הכוכבים והשדים והקסם והניחוש לכל ריבוי מיניהם, ודרישת המתים, והרבה מאלה העניינים אשר שלפה התורה האמיתית חרבה עליהם וכרתה אותם, והם שורש עבודה זרה וענפה"
381. שו"ת מים חיים (הרב יוסף משאש, רב באלג'יר, דיין במרוקו, רבה של חיפה) אורח חיים א סימן סא ד"ה ומה: "דאותם לחשים בעצמם, כבר נשאלתי עליהם זה ימים, והשבתי דמפני שהיהודים בארץ שנער ובבל, למדו כן משכניהם הערביים והפרסיים, לכן כדי להשקיט לב החולה שלא תיטרף דעתו עליו, התירו לו לומר אותם לחשים, משום פיקוח נפש. גם הודיעו הנוסחאות בדקדוק, כדי שלא ישאר לבעלי הדמיון במה לתלות, כי דמיון הריקים הוא חזק, ואז אחר שילחשו כל הלחש בדקדוקו ולא יועיל להם כלום, ידעו שהכל הבל ורעות רוח, וישובו אל ה' וישלח דברו וירפאם, בנס או בטבע ע"י רופא מומחה בסמי עשבים שהטביע בהם הבורא רפואה ומזור. זוהי דעת רבותינו מעתיקי הלחשים, ולא שהאמינו בהם חלילה, הפך התורה, ויש לי ראיות רבות על זה, ואין כאן מקומם"
382. ספר ברית מנוחה (מיוחס לר' אברהם מרימון הספרדי, מתקופת הראשונים (המאה ה־15)) הדרך השמינית: "לקפיצה. תכתוב ותשים הכתב בקשר האמצעי של הקנה בהשבעת אלו המלאכים הנזכר ותצא חוצה לרחוב העיר בג' בחודש בכוונה שלימה ותאריך בבקשתך ותכה כקנה למזרח ולמערב ולצפון ולדרום ותרכוב על הקנה ותלך וצריך טבילה חמישה ימים קודם ותענית בכל יום ומטתו מטה נקייה מקום פנוי ותצליח"
383. האמונה שנשים העוסקות בכישוף רוכבות על קני־סוף, מקלות, מטאטאים, מזלגי־תנור ובעלי חיים שונים, על מנת להגיע לפגישותיהן עם השטן (אגב, ע"פ אמונות אלו, בפגישות אלו של המכשפה עם השטן, היא מנשקת את פי הטבעת שלו בתור "טקס ברכה" שכונה "נשיקת הבושה"). הדבר אף מתועד בספרים מאותה תקופה (התיעוד המוכר הקדום ביותר של מכשפה הרוכבת על מקל או מטאטא נמצא באיור לשיר "אלוף הנשים" (צרפתית), מרטין לה פרנק, משנת 1440. לאחר מכן, בשנת 1489, פורסם הספר "על מכשפות ופיתוניות" (לטינית), מאת אולריך מוליטור, זהו הספר הראשון בענייני כישוף שכלל איורים, ובו, בין השאר, איור של השטן רוכב על ענף)
384. יבמות סד ע"ב: "ניסת לראשון ומת, לשני ומת – לשלישי לא תינשא, דברי רבי. רבן שמעון בן גמליאל אומר: לשלישי תינשא, לרביעי לא תינשא. בשלמא גבי מילה, איכא משפחה דרפי דמא, ואיכא משפחה דקמיט דמא, אלא נישואין מ"ט? א"ל רב מרדכי לרב אשי, הכי אמר אבימי מהגרוניא משמיה דרב הונא: מעין גורם, ורב אשי אמר: מזל גורם"
385. שו"ת הרמב"ם סימן ריח: "שאלה... להיותה מוחזקת [שבעליה מתים, "קטלנית"] והדין מנעה ממנו, כמו שאמרו ז"ל 'לשלישי לא תינשא', ואין משגיחין (בעניין) זה במרדותה, משום שלו רצתה להינשא, היינו מונעים אותה..
386. מי מנוחות (לרבי אליעזר ליפמן נויזץ) מאמר "לא נחש ביעקב" ד"ה וע"פ: "וע"פ המבואר מיושב לי פסק הרמב"ם בפרק כ"א מהל' איסורי ביאה הל"א שפסק אם (נשאית) [נישאת] הקטלנית בדיעבד לא תצא, וביאר בתשובה הטעם משום שהיזק הקטלנית הוא רק מכח הדמיון החושש לזה, וקשה כי בגמרא לא פורש היתר הדיעבד, ולמבואר אתי שפיר..."
387. רמב"ם הל' איסורי ביאה פכ"א הל"א: "אישה שנשאת לשני אנשים ומתו, לשלישי לא תינשא, ואם נישאת לא תצא"
388. כריתות ו ע"א (ובדומה לזה בהוריות יב ע"א): "אמר אביי: השתא דאמרת סימנא מילתא היא, יהא רגיל איניש למיכל [בהוריות הגרסה: "למיחזי"] ריש שתא קרא ורוביא, כרתי, סילקא ותמרי"
389. שולחן ערוך אורח חיים סי' תקפג סעיף א: "יהא אדם רגיל לאכול בר"ה רוביא דהיינו תלתן, כרתי, סילקא, תמרי, קרא. וכשיאכל רוביא יאמר: יה"ר שירבו זכויותינו, כרתי – יכרתו שונאינו, סילקא – יסתלקו אויבינו, תמרי – יתמו שונאינו, קרא – יקרע גזר דיננו ויקראו לפניך זכיותינו"
390. מאירי הוריות יב ע"א ד"ה הרבה: "הרבה דברים הותרו לפעמים שהם דומים לנחש, ולא מדרך נחש חלילה, אלא דרך סימן לעורר בו לבבו להנהגה טובה
391. מאירי פסחים קט ע"ב ד"ה בכמה: "שבאותם הזמנים היו העם נמשכים אחר דברים המוניים כלחשים ונחשים ופעולות המוניות, וכל שלא היה בהם סרך עבודה זרה ודרכי האמורי לא חששו בהם חכמים לעוקרם"
392. מאירי שבת סז ע"א ד"ה כל: "כל מיני הלחשים וההשבעות אחר שאינם בשם ע"ז או כוכב אינן מיני ע"ז, ומ"מ יש בהם משום דרכי האמורי אחר שאין בהם צד רפואה מדרך טבע או סגולה. וזה שכתבו רבותינו ע"ה הרבה מהם בסוגיא זו ובמקומות אחרים, הם נעזרו בדבר זה בצירוף בשני דברים: האחד, שלא היה שם דבר כדאי להטעות אלא הבלים המוניים וכזבי הנשים כמו שתראה ברובם שהיו מיחסים אותם על שם הנשים המיניקות והמגדלות את הילדים ומגדלות אותם בלימוד הבליהם והוא אמרם אמרה לי אם וכו'
393. קובץ שיטות קמאי פסחים קיב ע"א: "שברירי ברירי. ומתמעט פחד דמיונו במיעוט המלה... (חידושי המאירי)"
394. מאירי שבת סא ע"ב ד"ה יש שואלים: "שרפואת הקמיעין כולם היו אצלם רפואות המוניות"
395. שו"ת מהרש"ל סי' ג: "שאלה. אם חולה מותר לשאול במכשפים על ידי גויים... אבל מ"מ אומר אני מאחר דעיקר איסורו לפי שהם הבלים וכזבים ודברי תעתועים ואין בהן ממשות, א"כ מהאי טעמא אין להתיר כלל לשאול במכשפים משום תמים תהיה, מאחר שאין בהן ממש ורובו הבל, אם לא חולה שיש בו סכנה דשרי אפילו לפי דעת הרמב"ם, דפעמים הם מכוונים ומוצאים דברים כנים ונכוחים, ואפילו ספק נפשות דוחה את השבת שהוא בסקילה, ק"ו בכה"ג"
396. עץ החיים (לרבי יעקב חאגיז, בעל שו"ת הלכות קטנות) על המשנה סנהדרין פ"ז מ"ז ד"ה המדבר משחיו (והובאו דבריו בשינוי לשון בתפארת ישראל על המשנה סנהדרין פ"ז מ"ז בועז אות ג): "וכבר כתבתי בספר צרור החיים שלי שנתן הקב"ה כח בחיצונים לפעול בעולם... אבל בטלו כוחות אלו בזמן הזה, ואין שם מי שיעשה מעשה מאלו כי הכל הבל, ונשאר הדמיון בלבד שמרמה קצת לבני אדם הטיפשים או לנשים
397. דרך שיחה (תשובות הגר"ח קנייבסקי בעריכת ר' צבי יברוב) עמוד לג: "אמר הרב: אצלינו עשו קידוש רק בבת הראשונה, ולא יותר, וגם זה לא כולם... ובכלל, מי הוא האומר שצריך לעשות קידוש? שאלה: הייתי בלאס אנג'לס, והיה שם בביהכנ"ס קידוש בשבת על בת שהיא כבר בגיל כ"ה שנים, כי לא עשו קידוש בזמן לידתה, ובשם אביו מרן ה'קהילות יעקב' זצ"ל אמרו שלכן לא הולך לה בשידוכים..
398. לגבי מציאות השדים כבר קדמו הנשמת חיים (לרבי מנשה בן ישראל) מאמר שלישי פרק יב ד"ה אכן: "אם כן יצא לנו מזה שהרמב"ם בהרבה מקומות נשא פנים לפילוסופיאה... ולכן אינו מן התימה אם הוא כאריסטו מכחיש השדים, כי הוא נתפתה לדרך הפילוסופים אינם מאמינים אלא מה שהעין רואה וגוזר העיון הטבעי... וזאת תורת העולה מהפרק הזה, שמציאות השדים אמת..."
399. ביאור הגר"א יורה דעה סימן קעט ס"ק יג: "הרמב"ם. וכ"כ בפי' המשנה לפרק ד דעבודת כוכבים. אבל כל הבאים אחריו חלקו עליו שהרי הרבה לחשים נאמרו בגמרא. והוא נמשך אחר הפילוסופיא הארורה, ולכן כתב שכשפים ושמות ולחשים ושדים וקמיעות הכל הוא שקר
400. פירוש המשנה לרמב"ם עבודה זרה פ"ד מ"ז: "הצאבה, והם העמים אשר יצא אברהם אבינו מכללם וחלק על דעותיהם הנפסדות במה שאצר ה' בליבו מן החכמה, והיו מגדלים את הכוכבים ומייחסים להם פעולות שאינן להם, והם אשר יסדו את גזירת הכוכבים והכישוף והלחשים והורדת הרוחניות ושיחות הכוכבים והשדים והקסם והניחוש לכל ריבוי מיניהם, ודרישת המתים, והרבה מאלה העניינים אשר שלפה התורה האמיתית חרבה עליהם וכרתה אותם, והם שורש עבודה זרה וענפה... ואלה הדברים כולם אשר בדו הצאבה, אין מהם בפילוסופית יוון לא מעט ולא הרבה"
401. בין כך ובין כך, ברור שהיו שהתנגדו לשיטתו של הרמב"ם, הן בתקופת הראשונים והן בתקופת האחרונים
402. אסיא עה־עו (כרך יט ג־ד) שבט תשס"ה עמוד 20, במאמרם של הרב מנחם מנדל גלוכובסקי והרב מרדכי הלפרין "פניית חולה מסוכן לרופא אליל – חשש כישוף או ועבודה זרה (שו"ת)" עמודים 20–21, הערות 27–29: "גם החכם ר' צבי הירש קאצינעלבויגין בעל הנתיבות עולם רצה לשדות בה נרגא ולהטיל ספק בדבריו אלה, לומר כי לא מפי הגר"א יצאו הדברים האלה, רק הוא הוספה ממסדרי כתבי הגר"א..
403. אוצרות הראי"ה חלק ב פרק מד "הערות הראי"ה למורה נבוכים" אות א: "בדורותינו שהופיע אור הקבלה בע"ה נודע ששגגה היא ביד רבינו ז"ל, והשמות והקמעות יש בהם דברים נשגבים ומועילים, ולא כל מה שאינו מובן לשכל האדם הוא בטל"
404. פנקסי הראי"ה, חלק ראשון, פנקס ב, אות ה: "מה היא הזיה ומה היא אמונה ראויה – אין למהר לקבע מסמרות. אמנם היסוד הכללי הוא רק שמי שמטביע בעצמו לתרץ את פליאותיו הפנימיות בהשקפתו על המציאות הכל ע"פ סיבות שאינן מבוררות לו, הוא קרוב להזיה, אבל מי שמחפש סיבות נכונות, אם יאמין ג"כ שישנם דברים רבים שהם למעלה משער פליאותיו – איננו בעל הזיה. ולהיפך, מי שמתאמץ לגזור על ביטול כל מה שלא תשקיפהו השערתו, הוא הוזה גמור. ע"כ החושב שיש מציאות למזיקים, לסגולות, לחשים, קמיעות, גלגולים, רוחות וכיו"ב איננו בעל הזיה כלל. למופת הם אנשי השם שהחזיקו באלה האמונות, והיו אנשים שלמים בדעת ובכישרון ישובו של עולם, כהיש"ר מקאנדיאה והר"מ בן ישראל ז"ל. אבל מי שמתרץ לעצמו כל חזיונותיו הטבעיים ע"פ דרכים שאינו תופסם ואינו יודע להם הדרגה, זהו בעל הזיה גמור"
405. אגרות הראי"ה חלק א' אגרת קעח ד"ה בספירה: "המיסטיקה בכללה, ולכל הערך הכללי של החכמות הנסתרות, באדם בכלל ובישראל בפרט, שרק נשמות קטנות יכולות לזקוף חזיונות־עולם הללו, שספחו אבירי דעה וגבורה רוחנית בכוחם, על החשבון של הדמיון הכזבני, שההשכלה המודרנית היא פודה ממנו את מחזיקיה. אבל האמת היא, שהעולם הנסתר, בחומר וברוח, עשיר הוא באין ערוך יותר ויותר מהעולם הגלוי עם כל הופעותיו..
406. ספר "דברי תורה" (בעל המנחת אלעזר, האדמו"ר ממונקאטש) מהדורא שתיתאה סי' נד: "ואשר רבינו הרמב״ם הכחיש מציאות השדים והכישוף, והוא מכחיש המציאות"
407. ספר "דברי תורה" (בעל המנחת אלעזר, האדמו"ר ממונקאטש) מהדורא שתיתאה סי' נד: "ואשר רבינו הרמב״ם הכחיש מציאות השדים והכישוף, והוא מכחיש המציאות. וגם דברי רז״ל לאמיתן כפשוטן מלאים בכל הש"ס ומדרשים במציאותן, וכאשר שפיר הרעיש עליו הגר״א..
408. שו"ת משנה הלכות (לרב מנשה קליין, "האדמו"ר מאונגוואר") חלק י סימן קא ד"ה ומה: "והרמב"ם ז"ל השמיט הני דברים כידוע דרכו בקודש בענייני הכשפים והרוחות רעות
409. בדומה לזה כתבו גם על שיטת הרמב"ם לגבי שדים, כדלקמן ‎פרק קיז
410. גם בדורנו יש שביססו את האמונה בכוחות רוחניים, במעשים שידוע שיכולים להיעשות ע"י אחיזת עיניים. ספר "בשיפולי הגלימה – הרב צבי יהודה הכהן קוק" (הרב יאיר אוריאל) עמוד 96: "רבינו [הרצי"ה קוק] סיפר על אדם שהיה ביכולתו לקרוא מחשבות. מרן הרב צבי יהודה נפגש איתו..
411. אכן בדורות הקדמונים נטו יותר להאמין בתופעות כאלה ומיעטו לחשוד באמינות מבצעיהן. וזכר לדבר מצינו במעשה שהובא בכוזרי שני (הנקרא גם: מטה דן) ויכוח רביעי אות רצ"ח: "מעשה במלך גדול שהיה משועמם ובער ולא היו לו בנים. וירא משנהו שהיה [המלך] פתי מאמין לכל דבר, וייקח קנה של נחושת חלול וילך על הגג במקום אשר עשן הכבשן של הבית עולה, ויקרא אל המלך בשמו בקול גדול מבהיל ומפחיד, ויאמר לו 'פלוני פלוני, ה' אלוקים שלחני להודיעך שאי אתה ראוי למלכות לפי שאינך יודע לרעות את צאנו, ואם לא תוריד הנזר מעל ראשך, דע כי כלתה עליך הרעה וסופך יורש גיהנום'. ויהיה כשמוע המלך, ותיפעם רוחו ורעדה אחזתו פלצות ביעתתו..
412. מי מנוחות (לרבי אליעזר ליפמן נויזץ) מאמר "לא נחש ביעקב" (דף מ ע"א – ע"ב): "ואנוכי עפר ואפר אומר, שאם אין ראיה רק ממה שהתפרסם לעיני הרואים, הנה גם זה אינו ראיה, אחר שכבר הודענו הרמב"ם במורה, ונתפרסם עוד מפי סופרים וספרים רבים שאלו המנחשים והמכשפים עיני רואים תשעינה באחיזת עיניים וכדומה מהפעולות הנכזבות והמטעות אשר במחשך מעשיהם יטיחו עיני הרואים מראות ומהשכיל ליבותם..
413. הדבר בולט בהשפעתן המועילה של תרופות דמה (המכונות "פלצבו"), וכבר העיר על רעיון זה המאירי שבת סז ע"א ד"ה כל וד"ה והשני: "כל מיני הלחשים וההשבעות, אחר שאינם בשם ע"ז או כוכב אינן מיני ע"ז, ומ"מ יש בהם משום דרכי האמורי אחר שאין בהם צד רפואה מדרך טבע או סגולה, וזה שכתבו רבותינו ע"ה הרבה מהם בסוגיא זו ובמקומות אחרים... שמצד שהיו ההמון באותו זמן בטוח באותם העניינים היה טבעם מתחזק ונמצא מצד ההרגל עזר טבעי בהם"
414. כולל גוזמאות, דמיונות, שקרים
415. כולל השפעת האמונה על הנפש, מחלות נפשיות, מצבים נפשיים מסוימים, חומרים משני תודעה. כדלעיל באריכות ב‎פרק לה סעיף ז "נפש האדם"
416. ה"מדיום" וויליאם רוי (נפטר בשנת 1977), שאף התעשר מכך מאוד
417. בשנת 1958, לאחר שנתפס (בשנת 1955)
418. וכך אמר לאחר הודאתו: "גם לאחר הודאתי זו, אני יודע שאוכל למלא חדרי־סיאנסים שוב באנשים שימצאו נחמה באמונה שמעשיי אמיתיים"
419. שיחות הר"ן (ר' נחמן מברסלב) אות סג: "במדינה זו חשוב 'בעל שם' (בעל מופת). ובאמת היו כמה בעלי שמות אמיתיים וצדיקים. ועתה נתרבו הרבה בעלי שמות של שקר
420. תמים תהיה (ר' יעקב משה הלל, ראש ישיבת המקובלים "חברת אהבת שלום"), מתוך הסכמת זקן המקובלים הגאון הצדיק רבי יצחק כדורי זצ"ל, בסופה: "חזרנו לדברי הרב ידידנו הנכבד הרב הגדול המקובל רבי יעקב הלל שליט"א, אשר כל רז לא אניס ליה, כל כוונתו לטובה להציל את עמו ישראל מאותם האנשים המשתמשים בכשפים ושדים להראות כוחם, ומרמים הבאים אליהם, ודורשים הרבה כסף מהם, ועושים השבעות, ולפעמים מערבים קודש בחול שדים עם שמות מלאכים, ולפעמים גורמים נזקים גם לשואליהם ולא מרגישים, ויש קמיעין אינם אלא קשקושים"
421. קדושת יצחק (הרב כדורי) ח"ג עמוד רט, בכתב היד עמוד סה: "דע כי בא לידי כתב יד והיה כתוב בו... ועוד ליקט כמה עניינים מספר רזיאל וברית מנוחה וכו' וכמה קשקושים ובלבולים וטעויות... ולא בר סמכה"
422. מנהגי ישראל (דניאל שפרבר) חלק ו עמודים קעז־קעח: "גם הנוצרים בימי הביניים האמינו באמונה זו. ראה למשל בספרו הגדול של... [לין תורנדייק, תולדות הקסם ומדע ניסיוני], ניו יורק 1934, חלק ד (מאות יד־טו) עמוד 275:... [אם ראשו של אדם לא יטיל צל על הקיר בחג ההתגלות, לא יוציא את שנתו]"
423. רמ"א אורח חיים תרסד א: "כתבו הראשונים ז"ל שיש סימן בצל הלבנה בליל הושענא רבה מה שיקרה לו או לקרוביו באותה השנה, ויש מי שכתב שאין לדקדק בזה כדי שלא ליתרע מזליה, גם כי רבים אינם מבינים העניין על בוריו, ויותר טוב להיות תמים ולא לחקור עתידות כנ"ל"
424. ואפשר שעוד לפני כן
425. דהיינו דרכים קבליות לגרום לפעולות שונות בעולם הזה. בניגוד לקבלה עיונית שעוסקת רק בלימוד
426. חרבא דמשה (אחד מספרי הקבלה הקדומים) עמוד 17: "אם בעית דתקפוץ ארעא קדמך, אמור על קניא דזרדתא יחידאה מן אפטיגו נניא ועד יולויהו"
427. ספונות חלק יא עמודים צ־צב, וכן בספר מלאך המשיב ליקוט א: "בס"ד. מה שגילה המגיד למוהר"י טיטאצק ז"ל [פוסק ראש ישיבה ומקובל שהוזכר גם בבית יוסף], העתקתי [ר' אברהם ברוך מני מחברון] מסוף ספר חסד לאברהם ומוהר"א אזולאי ז"ל, כתב יד הנכתב במצרים בשנת תכ"ד לפ"ק..
428. ספר הפעולות (למהרח"ו) חלק ד ב אות מח: "שם הכותב, מנוסה. יטהוזקיה. והקלף מעובד ע"י יהודי ביום א' של השבוע. והקולמוס נעשה ביום ה' בשבוע"
429. אמתחת בנימין (לרבי בנימין בינש), שערי הצלה והצלחה, דף ז ע"א (מהדורת ווילהרמרש דארף, תע"ו): "מהרמב"ן זלה"ה לרואה ואינו נראה. הא לך סוד גדול לדרך לרואה ויאנו נראה משום אויה ושונא ואורב וגזלן וחמסן. ובחון ובדוק הוא. וניסיתי בעז"ה במקום סכנת נפשות כמה פעמים והועיל, ודבר גדול הוא. ודע שתועלת התפילה הזו תועיל מבוקר עד אחר תפילות מנחה ולא יותר... ותשים שלושה אצבעותיך של יד ימין... והקמיצה תחת עין שמאל... ויאמר ג' פעמים... ואח"כ יאמר פעם אחת... בחון ובדוק ומנוסה"
430. שושן יסוד העולם סי' תתכ"ו (בכתב היד עמוד 305): "להחיות מת. קח מגילת צבי וכתוב את שמות השרים... ותלי לו בצווארו"
431. ברית מנוחה (מיוחס לר' אברהם מרימון הספרדי, מתקופת הראשונים), בסוף הספר: "והנה לך חוחם של בילי"ד עשוי כמשפט וכהלכה לא פחות ולא יותר וגם הוא חותם של המרכבה לעשות כל מה שירצה האדם כל חפצו כל רצונו אבל צריך בעשייתו עיון גדול שלא יהיה סכנה"
432. ספר שורשי השמות (לרבי ידידיה רפאל חי אבואלעפיה, ראש ישיבת המקובלים בית אל) דף כא ע"ב: "אם תרצה להביא כל המאכלים שעושים על הסעודה או חתונה או בד"מ אוכל מה שרצונך חפץ, תלך לחדש מיוחד יחידי ותשכב על הארץ ופניך למטה ותכסה עצמך בכתונת אשה ותאמר ג"פ סורו סורו מני טמא, ואח"כ תשביע אלו השדים... שאתם ממונים על כל מאכלים טובים ורעים, מא"ע בשמות הטומאה האלו... שתלכו אל מקום ותקחו כל המאכלים מהם מאיזה מקום שמונחים ולא תזיקו ולא תבהילו ולא תפחידו אותם רק בקל ובנחת בלי ראות שום אדם בעולם, ואל תזיקו אותי ולא את בני ביתי... ותשמע תיכף אחר ההשבעה שחוק גדול. ולא תעמוד מן הארץ עד שישתקו ואח"כ תעמוד ותראה כל המאכלים עומדים לפניך, ותאמר אז תשואות חן חן לכם"
433. מתקופת התלמוד
434. ספר זה הוזכר כבר ע"י רב האי גאון בתשובות הגאונים החדשות – עמנואל (אופק) סימן קטו
435. רובו של ספר זה עוסק בקריאת מזמורים שונים לתועלות מסוימות. אך יש בו גם קטעים המוסיפים מעשים מסוימים והשפעות על אנשים אחרים: מזמור טז: "זה המזמור טוב לפרסם הגנב. קח‬ ‫טיט מן שפת הנהר וחול מן הים וערב אותם וגבל וכתב‬ ‫כל הנחשדים וקח ספל חרס ומלא אותו מים שאובים ושים כל השמות‬ ‫הנחשדים בספל כל אחד ואחד לעצמו ואמור עליו זה המזמור י׳ פעמים‬ ‫‫ושם של‫ו‬ הוא חי, ח מן חבלים, י מן נחלת שפרה עלי, ובכל פעם יאמר‬ מזמור קכה: "בעת שתלך בדרך ויעמדו עליך אויבים קח מלח בידך ואמור את השירה הזאת שבע פעמים"
436. ספר זה זכה להתפרסם יותר משאר ספרי הקבלה המעשית. ככל הנראה סיבת הדבר היא שבשערו נכתב שהחזקתו היא סגולה לעניינים שונים
437. שו"ת וישב הים חלק א סימן יג: "עיקרו [של ספר רזיאל המלאך] הוא חלק מספר סודי רזיא להר"א מגרמיזא בעל הרוקח, וכמ"ש בספר הזכרונות להגרצ"ה מלובלין דף ל"ד ע"ג"
438. מיוחס לר' אברהם מרימון הספרדי, מתקופת הראשונים
439. חשוב לציין שישנם הבדלים מהותיים בין המהדורות השונות של ספר זה, בין השפות השונות ובין כתבי היד השונים
440. כתב היד "מה שגילה המגיד למוהר"י טיטאצק ז"ל" (הודפס בספונות חלק יא עמודים צ־קיב ובספר מלאך המשיב ליקוט א, רבי יוסף טאיטאצאק הוזכר בפוסקים במקומות רבים), תולדות אדם (לרבי אליהו בעל שם, אב בית דין של חעלם), מפעלות אלוקים (ר' יואל בעל שם, ועוד מחברים), שושן יסוד העולם (ר' יוסף תירשום, מקובל מתורכיה מהמאה ה־16, כתב היד עצמו כולל חיבורים וליקוטים רבים, ישנם סימנים שמופיעים במפתח אך חסרים בתוך כתב היד, לגבי כל ספר זה ישנה אריכות בטמירין חלק א עמודים קפז־רסט), שורשי השמות (לר' משה זכות, מגדולי המקובלים באיטליה, רב וראש ישיבה במנטובה, הפיץ את כתביו של מהרח"ו), אמתחת בנימין (ר' בנימין בינש), שורשי השמות (לרבי ידידיה רפאל חי אבואלעפיה, ראש ישיבת המקובלים בית אל), ספר "לחש וקמיע", מראה הילדים (ר' רפאל אוחנה), רפאל המלאך (ר' יהדה יודל רוזנברג, רב ודיין, מחבר שו"ת יחווה דעת)
441. ספר הפעולות (למהרח"ו) כל חלק א (כותרתו: "פעולות הנעשות ע"י שמות הקודש, שמות החיצונים, חותמות, לחשים"), ככל הנראה הוא־הוא ספר "קבלה מעשית" (למהרח"ו) בכתב יד (שהובא בספר שבחי האר"י מהדורת אהבת שלום)
442. ספר הפעולות חלק ד פרק ה סעיף ד: "קבלות מעשיות שניסה ולא עלו בידו"
443. שספרו "ספר הפעולות" עוסק רבות בקבלה מעשית
444. יש מי שהעיר על הדמיון בין הניסים המיוחסים בספרי הנוצרים לישו, לבין אלו שמתוארים בספר חרבא דמשה – דעת מג (תשנ"ט), המאמר על חרבא דמשה (מאיר בר אילן), סעיף ה
445. חרבא דמשה עמוד 16: "אם בעית למקטל אינש, סב טינא... ואמור...יתחבל פ'ב'פ"
446. חרבא דמשה עמוד 17: "אי בעית לאחרובי ביתא דחברך..."
447. שושן יסוד העולם סי' תעט (בכתב היד עמוד 213): "זה השם... ופעולותיו – להעניש שונא, ולהוריד אדם מנכסיו, ולהבהיל דעתו של אדם"
448. מפתח שלמה, בכתב היד משנת 1729 (ספריית רוזנטליאנה אמשטרדם) עמוד 10: "רזיאל... טוב להביא המגיד עם שאר שמות השייכים לזה. ואם תכתבם על קלף צבי עם השם... ותקברם בבית שונאך, יהיה שפל (בעיני הבריות) ונבזה"
449. קדושת יצחק (הרב כדורי) חלק א עמוד תקעב, בכתב היד עמוד קצט, מערכת ש: "לגרש השונא מביתו או מעירו..
450. קדושת יצחק (הרב כדורי) חלק א עמוד רה, בכתב היד עמוד לא, מערכת ל סי' ז: "לקשור לשון האיש. כתוב אלו החותמות ותלה על האשה בראשה או בצווארה. ולא יוכל לדבר אישה [בעלה] לפניה אפילו דבר"
451. שבילי אמונה (רבי מאיר אלדבי, מן הראשונים) הנתיב הרביעי, מהדורת שיט דף סט ע"ב: "אם תיקח משערות האדם ותשליך בצואת האדם, יהיה שנוא לכל"
452. חרבא דמשה עמוד 17: "אם בעית תפיל אישה..."
453. חרבא דמשה עמוד 19: "אם בעית לשדורי שידא בישא על סנאך..."
454. ספר הרזים עמודים 84-85: "אם ביקשת לשום אויבך מטורף בשינה, קח ראש כלב שחור שלא ראה אור מימיו... שתאסרוהו בכבלי ברזל ותקשרוהו במוטות נחושת ואל תתנו לעפעפיו שינה ולא תנומה ולא תרדמה, ויהיה בוכה וצועק כיולדה..
455. ספר הרזים, רקיע א, מחנה ב: "אלה המלאכים המלאים אף וחימה וממונים על כל דבר קרב ומלחמת ונכונים להצר ולענות עד מוות לאיש ואין בם רחמים כי אם ליקום ולהפרע ממי שנמסר בידם. ואם ביקשתה לשלחם על שונאך או על בעל חובך או להפוך אנייה או להפיל חומה בצורה... קבלו נא מידי בעת הזאת שאני משליך לכם לשם פלוני ב' פל' לשבור עצמותיו ולכתת כל איבריו... שתשנקו אתו ותשחיתו אתו ואת מראיהו ותפילוהו במיטה ותחסרו הונו ותפירו מחשבות לבבו ותפיחו רעיונו ודעתו ויהיה נחסר והולך עד שיגיע למוות..."
456. ספר שורשי השמות (לרבי ידידיה רפאל חי אבואלעפיה, ראש ישיבת המקובלים בית אל) בכתב היד דף לא ע"ב למטה: "אם הלווה לך אדם מעות, ואתה רוצה שישכחנה, אמור בכל ערב כשאתה הולך לישן אלו השמות..."
457. שושן יסוד העולם סי' תפב (בכתב היד עמוד 214): "זה השם... כלול עם מקורו כגון זה... ועם מלאכיו לבלבל (לבלבל) דעת האדם"
458. קדושת יצחק (הרב כדורי) חלק א עמוד תלט (בכתב היד עמוד קיז) מערכת ש סי' קמה: "לבלבל דעת השונא ולהחלישו"
459. שושן יסוד העולם סי' תקס"ט (בכתב היד עמודים 255–256): "אלו הן שמות השעות בכל יום שיצליחו במעשה מיוחד... שעה ח', שמה תפריקי, בה עושין שנאה בין אשה לאשה"
460. ספר הפעולות (למהרח"ו) חלק ד־ב אות תכ: "לשנוא האיש את אשתו"
461. ספר הפעולות (למהרח"ו) חלק ד־ב אות תכא: "לשנוא האיש את חבירו"
462. שבילי אמונה (ר' מאיר אלדבי, מן הראשונים) הנתיב הרביעי (מהדורת ורשא תר"פ) דף נג ע"א: "לתת מריבה בין בני הבית"
463. קדושת יצחק (הרב כדורי) חלק א עמוד תלח (בכתב היד עמוד קטז) מערכת ש סי' קלד: "להטיל שנאה... השבעתי עליכם סטרא אחרא שרי השנאה שתתנו שנאה כאש דולקת... בלב פב"פ על פב"פ"
464. ספר הפעולות (למהרח"ו) חלק ד־ד אות רל: "להטיל שנאה בין שני אוהבים"
465. קדושת יצחק (הרב כדורי) ח"א מערכת הא' סי' מא: "ובסגולה להביא האשה בעל כורחה... ושים הכל בבגד ושים אותו באש וכשישרף זכור שם... ותבוא בעל כורחה"
466. ברית מנוחה, סוף הדרך השמינית: "ובחכמת השדים נמצא פעולה אחרת, לכתוב אדם על ביצה אלו ארבע שמות השידי"ן מימו"ן נייפ"ש (נ"א מיימו"ן עיפ"ש) עשתרו"ת חצרמו"ת. ויקבור את הביצה באשפה ז' ימים ואח"כ יוציאנה וימצאנה מלאה דם באותו הדם יכתוב בקלף חמור אלו שמות הטומאה לדית"ן (נ"א לדימו"ן) שנזוד (נ"א שטו"ר) שקרימ"י שקיטורט"י (נ"א שקוטורט"יי) מיימו"ן עינ"ן, הריני משביעכם בז' כוכבי לכת ובשם אדון כל העולם ובשם חפניא"ל רבכם שתבערו לב פלוני בן פלונית או בת פלונית שתבוא עכשיו לעשות רצוני. תאמר זה ג' פעמים ואח"כ תשרוף הקמיע באש ותאמר כך כשם שזאת נשרפת כן ישרוף לב פלוני או לב פלונית לעשות רצוני ויהיה כלהבה בעצמותיו כאש סגור בכליותיו אל תתנו דמי לו ואל תתנו לו שעת מנוחה והנחה, ויאריך בעניין זה כל מה שיוכל"
467. קדושת יצחק מערכת הח' סי' כ: "חן. למצוא חן בעיני כל אדם, איש ואשה ושר, ואפילו אם תאמר לו שייתן לך כל ממונו – יתן, תאמר אלו השמות... והוא סוד גדול... עוד יש בו נפלאות הרבה למים ולאש ולכל דבר שבעולם... ועוד לא יוכל הדיין לתת פסק דין נגדך. וזה אמיתי ומנוסה"
468. שבילי אמונה (ר' מאיר אלדבי, מן הראשונים) הנתיב הרביעי, מהדורת ורש"י תרלד דף מה ע"א, מהדורת ורשא תרפ דף נג ע"א: "אם תיתן מדם של אצבע קמיצה שלך של ימין למי שתרצה באכילה שהוא אוכל... יאהב אותך אהבה רבה"
469. מפתח שלמה בכתב היד משנת 1729 (ספריית רוזנטליאנה אמשטרדם) עמוד 28: "למי ששותה יין הרבה. תן לו לשתות מדם העורב וישנא את היין כל ימיו"
470. אמת ואמונה (סי' צד): "ליבו של דוכיפת מבושל ביין, ירבה הזרע. רגליו מבושלות ביין, תשתה האשה ותתעבר"
471. מפתח שלמה, בכתב היד משנת 1729 (ספריית רוזנטליאנה אמשטרדם) עמוד 13: "להביא המת ויגיד לך כל מה שתרצה..."
472. ספר הרזים, רקיע א, מחנה חמישית: "ואם תרצה לשאול באוב, עמוד כנגד קבר וזכור שמות מלאכי מחנה החמישית... ואמור כן: משביע אני עליך רוח קריפורייא החונה בין הקברות על עצמות המתים שתקבל מידי מנחה זאת ותעשה רצוני ותביא לי לפלוני בן פלו' שהוא מת ותעמיד אותו וידבר עמי..."
473. חרבא דמשה עמוד 16: "ואם בעית למללא עם מיתא, אמר על אזנו דשמאל מן קהוהיהוט עד אהישוני ועד נגזריקי ורמי בחורתיהון"
474. ספר הפעולות (למהרח"ו) חלק א סי' מה: "להביא המת בחלום. לך אל קברו... שתבוא בלילה הזה בחלום ותגיד לי מענה שאלתי"
475. שער הייחודים (למהרח"ו) תשע"ה עמודים טז־יז: "וכאשר תשתטח על קברו של הצדיק, כי ע"י השתטחותו עליו בפישוט ידים ורגלים הוא גורם כי גם נפש דעשיה של הצדיק ההוא שמשתטח בגופו ומתפשט רוחניותו תוך הגוף והעצמות ממש של הצדיק ההוא לפי שעה דוגמת אלישע הנביא שנשתטח על הילד ושם פיו על פיו, וכאשר תעשה כן תכווין למשוך איברי נפשו שיתפשט תוך אבריו גופו וז"ס ועצמותיך יחליץ בפ' תרומה שע"י ממש באים נפשות הצדיקים בקבריהם ומלובשים ממש בתוכם כאלו הם בחייהם לפי שעה לייחד את בוראן בסוד כל עצמותי וכו' ואז ע"י התפשטות בעצמות יהיו כאלו הם בחיים ואז יוכל לדבר עמך כל אשר תשאל ותחפוץ. ובפרט אם יקדמו לך קדושת עצמך ענוה ושפלות ויראת חטא כי אלו הם עיקר כל המידות. ובהיותך משתטח עליו בכוונ' הנ"ל ותייחד יחוד שתרצה ואז מתפשט נפשו בעצמותיו לפי שעה הנז' ויגיד לך תעלומת חכמה וגם אפשר שידבק בך ותתעבר בך תמיד להועילך ולסייעך בתורה ובמצוות אם הצדיק ההוא משורש נשמתך כי אז יתקרב ויתדבק עמך במאוד מאוד"
476. ספר הרזים, הרקיע החמישי: "אלה שמות שנים עשר נשיאי הכבוד שלרקיע החמישי... אם ביקשת לדעת באי זה חדש תאסף מן העולם או מה יהיה בכל חדש ובאי זה חדש יהיה הגשם ואם תרבה התבואה ואם ישל הזית פריו ובאי זה חדש יערכו מלכים מלחמה ובאי זה חדש ירבה מות בבני אדם ובבהמה ובאי זה חדש יפול חלי באדם ובכל אשר תחפוץ – תשאלם ותדע. אם תרצה לדעת באי זה חדש תאסף מן העולם – קח טסי זהב מזוקק..."
477. ספר הפעולות (למהרח"ו) חלק ב אות יא: "אם תשים מעט עופרת בקצה נר של שעווה ותחפנו ותכסהו בשעווה שלא יורגש ולא יוכר. ואח"כ תשים על השולחן או תוך כלי אחד של מים, הנר הזה ישאר זקוף מעומד ולא יפול ולא יטבע"
478. ספר הפעולות (למהרח"ו) חלק ג־א אות עו: "לזייף כל חותם שתרצה, אפילו שיהיה על השעווה, ובכל אופן שיהיה... ובו תחתום כל מה שתרצה. ע"ד כא"ן ניסית"י"
479. ספר הפעולות (למהרח"ו) חלק ג־א אות עג: "לחתוך סביבות מטבע הזהב ולא יורגש בראות. אחרי שחתכת אותו תשפשף מקום החתך בחתיכת כלי חרס חדש במקום חיתוך החרס, ולא יוכר. ואם תשים טיפת רוק או מים על החרס החדש ותשפשף בו מקום החתך הוא יותר טוב ונראה כמו שנחתך זה ימים רבים ואינו מחדש. ולחתוך מטבעות כסף צריך עניין אחר..."
480. שושן יסוד העולם, סימן קט: "לאהבה. תצייר צורת האשה שתרצה בכותל... ותאמר... השר הגדול הגיבור והנורא הנקרא אבגיתץ המושל על שער אהבה... ותבעיר אש במעיה שלא תוכל לאכול ולשתות עד שיעשה חפצי ורצוני ותביא אותה אצלי בכח שלך שחותמו של שלמה המלך"
481. שושן יסוד העולם, סימן א'תק"מ (בכתב היד, במפתח, עמוד 52): "להחלים אשה שאתה שוכב עימה"
482. קדושת יצחק (הרב כדורי) חלק א עמוד תקפא (בכתב היד עמוד רה) מערכת ש: "אם תרצה שהאשה תובעת אותך בפיה, כתוב אלו החותמות בכף ידך ותן אותו על ראשה והיא תובעת אותך. ולא תעשה כי אם לשם שמיים"
483. ספר "שושן יסוד העולם" סימן שפא: "להרוויח בשחוק [דהיינו בהימורים. שתי מילים אלו מחוקות בכתב היד, אך מופיעות במפתח שבתחילת הספר]"
484. ספר הרזים, הרקיע השלישי: "אם ביקשת לכבות מרחץ שלא תעלה ותלהט, הבא סלאמנדרא ותן אותה בשמן ישן בן ג' שנים בכלי זכוכית ואל תתנהו על הארץ, והזכיר עליו את שם השוטר ואת שמות המלאכים המשרתים לפניו ז' פעמים למפריע בג' שעות בלילה ואמור: משביע אני עליך סלאמנדרא בשם יבניאל ובשם מלאכי האש המשרתים אותו, כמה שהברחת מן האש כן תבריחי ותכבי האש מן המרחץ המלהט של פ'ב'פ'..."
485. ספר הפעולות (למהרח"ו) חלק ד־ה־א אות פא: "לנכפה. יקחו נער אחד שמימיו לא ראה קרי. ויוציאו ממנו שכבת זרע. ואותו הקרי והשכבת זרע, ימשחו בו שפתותיו של החולה"
486. רזיאל המלאך מהדורת אמסטרדם תס"א דף ג ע"א־ע"ב: "ואלה הם דברי הספר. אם ביקש אדם להצליח ולעשות דבר ממנו... ויביא שתי תורים לבנים וישחטם במאכלת של נחושת שיש לו שתי פיות, וישחט הא' בפי המאכלת הא' והב' בעבר הב', ויוציא את מעיהן וירחץ במים ויביא ג' שקלים מיין ישן ולבונה זכה ומעט דבש נקי וברור ויבלבלם כאחד עם בני מעי התורים וימלאם וינתח אותם נתחים נתחים ויתן על הגחלים לפני עלות השחר, ויהיה עטוף בבגד לבן, ויעמוד וילך יחף ויזכיר את שמות המלאכים המשרתים בחודש ההוא שהוא שואל בו, וישרוף כל דבר מהנתחים כל יום ויום ג"פ ביום כל נתח, וביום השלישי יביא כל הדשן ויפזר אותו על הקרקע בתוך הבית וישן עליו ויזכיר עליו השמות של המלאכים האדירים החזקים הגיבורים הקדושים המושלים. ויישן ולא ידבר עם שום אדם. ויבואו אליו המלאכים בלילה בחזיון במראה ולא בחידות ויודיעוהו ויגלו לו כל דבר אשר ישאל בלא פחד"
487. קדושת יצחק (הרב כדורי, ח"ג, עמוד שצ, עמוד קפד בכתב היד, מערכת ש סי' תשי"ד): "אם אתה רוצה לדבר עם משרת... ותקטיר בלבונה זכה... ויאמר... בשם... שתמהרו את אשקורי שיבוא לדבר עמי"
488. שושן יסוד העולם סי' א'רמ"ח (בכתב היד עמוד 467): "השבעה לראות כוכב ולדבר עמו... כתוב אלו החותמות ואלו האותיות בספל... אתם שמות הקדושים המבורכים אני משביע אתכם בשם מטטרון השר הגדול המושל עליכם, שתקריבו אותו כוכב מרקורי או לאותו שתרצו מכוכבי לכת... וירד הכוכב לספל כדרך עששית וכאורה גדולה דומה לאש, ומייד שתראה הכוכב בספל או קרוב לספל אמור לה: 'אהובה וחביבה שלום בואך' והיא תשיב 'אהוב אהוב וחביב שלום עליך, מה תרצה ממני?' ואתה תשיב לה ותשאל לה כל מה שתרצה ותשיב לך תשובה נכונה..."
489. ספר הרזים, רקיע א: "אם תבקש לדבר עם הירח ועם הכוכבים על עסק כל דבר קח שכווי לבן וקמח סולת ושחוט את הסכווי לתוך מים חיים"
490. רזיאל המלאך מהדורת וילנא תרלח דף ה ע"א: "אלה הם המלאכים המושלים על המטר. אם יהיה בצורת וביקשת להתפלל על מטר, עשה זאת והתפלל ואמור... אמור אל המלאכים האלה ז' פעמים וקח שכווי לבן בטוהר ובניקיון ושחטהו וכסה את דמו"
491. שושן יסוד העולם (לר' יוסף תירשום), בכתב היד עמוד 515 למטה: "לאהבה. קח תרנגול לבן ושחוט אותו בצאת הכוכבים ומדמו כתוב זה בכפך וגע למי שתרצה ואל תדבר עמה דבר והיא תבוא אחריך"
492. קדושת יצחק (הרב כדורי) חלק א עמוד רלז, בכתב היד עמוד לח, מערכת נ סי' יח: "ויש כת אחרת [של שדים] שהם נראים בנשים ונקראים מוליץ. לאלו קח תרנגול לבן ושחטהו ותקבל דמו ותעשן בו... ויתרפא"
493. משנה עבודה זרה פ"א מ"ה: "אלו דברים אסורים למכור לעובד כוכבים: אצטרובלין, ובנות שוח, ופטוטרות, ולבונה, ותרנגול הלבן"
494. ספר הרזים, רקיע ד': "ואם בקשת לראות את השמש בלילה... ואחר שתראהו כן תשתחווה ותיפול על פניך ארצה והתפלל את התפלה הזאת: אבצבי אנתוליפון היליוס נאטוס אגדור אפיסטוס אקט קוריפוס איופיסטוס הזפלה טרוכוס אובינוס קאטאסיטס קזמונטס סגימוס פילי פאנטור קירי פומאוס איופוטוס תיריונוס אסטראטיוטוס. מפיל אני פלו' בן פלו' תחנתי לפניך שתראה לי בלא פחד ותגלה לי בלי אימה ולא תכחד ממני כל דבר ותגיד לי באמת כל שאני מבקש"
495. בשו"ת מפענח נעלמים (ר' חנוך הניך ב"ר יוסף דוד) סימן ג סעיף ג העיר על להשביע את שם הוויה: "וראיתי שם [בספר רזיאל המלאך] השבעה אחת, וזה נוסחה: 'אני פלוני משביע עליך שם הוי"ה בשמות פלוני ופלוני וכו. ואומר אני שזה מינות וכפירה גמורה, וחלילה לזרע ישורון להאמין שיש ח"ו שום כח בעולם שיוכל להכריח את הבורא יתברך, והוא למעלה מכל הכוחות, כמו שיסד הפייטן בשיר הייחוד, כל שם ולהט לא ינצחוך"
496. ספר הרזים, תחילת רקיע ב: "ואם ביקשת לשאול דבר מכל העומדים במעלות הרקיע השני... ואל תקרב אל אשה בטומאתה"
497. ספר הרזים (מרדכי מרגליות) עמוד 36: "ומי היום מכשף בישראל, הלא הם רבאנים האומרים שם טהור ושם טמא, כותבי קמיעות עושי תחבולות וקוראים שם כתביהם [ספר] הישר ספר הרזים וספר אדם ורזה רבה וכמה ספרי מכשפים"
498. מורה נבוכים חלק ג תחילת פרק לז: "ואותם הפעולות שעושים המכשפים אין ההיגיון מחייבם, ולא יאמין השכל שהם גורמים מאומה כלל, כגון שמתכוונים ללקוט צמח בזמן מסוים, או לקחת מדבר פלוני מספר כך ומן השני מספר כך, וזה עניין רחב מאוד, הנני סוקרו לך בשלושה מינים: האחד, ממה שתלוי באחד הנמצאים בין שזה צמה או חי או מתכת
499. מורה נבוכים חלק ג פרק לז: "ורוב מעשי הכשפים הללו מתנים בהן שתהיינה העושות נשים דווקא... וכמו שהזכירו כי ארבע נשים מתפרקדות על גביהן ומגביהות רגליהן כשהן מפושקות ואומרות כך ועושות כך כשהן בתנוחה מכוערת זו, ובכך יסתלק הברד היורד על אותו המקום"
500. ספר תולדות אדם (ר' משה גאלינה) מהדורת קרימונה שטז (בדפוסים אחרים לא הובא קטע זה, המתחיל בדף טז ע"א "ליקוטין מספר ההסתפקות בסגולות מגדולי החכמים") אות עד (דף יז ע"א): "כשתפשוט בגדיה אישה נידה ותעמוד פרקדנית ופניה אל הענן אשר בו יבוא הברד – לא יפול הברד בשדה שבו האישה. וזה עניין אמיתי"
501. מורה נבוכים חלק ג פרק לז ד"ה ואל: "ואל יקשה עליך אותן [המעשים] שהתירום [חז"ל] כגון מסמר הצלוב ושן השועל [שבת סז ע"א], כי אלה באותן הזמנים חשבו בהן שהוכיחם הניסיון, ולכן נעשו משום רפואה, והרי הן כמו תליית ה'פאוניא' על הנכפה, ונתינת צואת כלב לנפיחות הגרון, והעישון בחומץ וב'מרקשיתא' לנפיחויות המיתרים הקשים. שכל דבר שנתאמת ניסיונו כגון אלו, ואף על פי שאין ההיגיון מחייבו, מותר לעשותו, והרי הוא משום רפואה, והרי הוא ככל המרפים את המעיים"
502. כפי שהבאתי לעיל ‎פרק צח בכותרת "קמיעות ולחשים", וביתר פירוט במאמרי "שאלות בעניין קבלה מעשית לחשים וקמיעות"
503. השם "טֶטרָגרָמָטוֹן" הוא כינוי לועזי לשם יקוק, ופירושו ביוונית עתיקה: "בן ארבע אותיות". והוא מוזכר בכמה ספרי קבלה מעשית: א. "קונטרס השמות" "ציץ של אהרון": "טיטרא גירמטון... שם המפורש שפועלין ממנו חוצה לארץ" (סיני נד ד־ה תשע"ד עמוד 18)
504. כדלעיל ‎פרק צח בכותרת "קמיעות ולחשים", על ספר של בעל שמות, שנמצאה בו השבעה בשם ישוע בן מרים
505. שו"ת הרשב"א חלק א סימן תיג: "ובעלי הקמיעין שאמרו דאיתמחי גברא. היינו שהוא בן מזל שקמיעיו מצליחין. וכולן משגיחין לכווין מלאכתן במזל ידוע בחודש וביום. וכן כותבין בקלף ידוע בעור שליל ובעור צבי. ושימוש תלים שמוסכם ביד גדולי ישראל כולן מסכימין שצריכין עונה ידועה"
506. זוהר חדש, תיקונים, חלק ב דף סב ע"א: "ועשר ספירן איתכלילן ביה מסטרא דחסד ומניה שם בן ע"ב כתיב בדרועא דקב"ה כמה דאוקמוה בספר רזיאל בשיעור קימה דאיהו הוה ספרא דאדם קדמאה"
507. מגיד דבריו ליעקב (המגיד ממזריטש), הקדמה: "וגם הראה לי [הבעש"ט] בספר רזיאל אותיות וכתב מלאכים, ואמר שלמד אותו כל זה, כי כל מלאך יש לו תמונת אותיות א"ב משונה מחבירו... וגם הראה לי בספר הנ"ל כמה שמות מלאכים ואמר לי ממש שע"י שמות אלו ידע הבעש"ט בכל חודש ניסן בכל שנה איזה ממונה ממנים על העולם בכדי לידע איך להתנהג עמו ועל ידו"
508. א. מפתח שלמה – "ספר הקבלה לשלמה המלך לתקופת בית ראשון"
509. קדושת יצחק (הרב כדורי). ושם חלק א עמוד ד אות ג: "שספרים אלו ברובם לא נתחברו ע"י מרן [הרב יצחק כדורי], אלא מרן העתיקם מכתבי יד, כמפורש בדבריו במקומות רבים מאוד בספרים אלו... הרוב מועתק מספרים אחרים"
510. דברי יעקב (הרב יעקב עדס) סימן ז ענף א (נדפס גם בחלק "אגדות הש"ס א", גם בחלק "סנהדרין שבועות" וגם בחלק "דברים"): "בספר קדושת יצחק מהגר"י כדורי הנדמ"ח בסוף כרך רביעי העתיק ספר בשם חרבא דמשה ושם בספר חרבא דמשה יש דבר מחודש מאוד והוא שכתוב בשמות 'פלוני בר פלוני'... והנה בכרך רביעי עצמו (דהיינו לפני תחילת ספר חרבא דמשה) במערכות שעל סדר הא"ב הרב [יצחק כדורי] הביא בכמה מקומות עניינים מספר חרבא דמשה... וגם שם כתוב שמות כנ"ל של פלוני בר פולני. והר [יצחק כדורי] בהגהתו בעמ' ס' מערכת ח' סי' טז כתב על זה וז"ל: ודבריו [של ספר חרבא דמשה] אינם מובנים, ואם אלו מלאכים, מהו 'בר' שכתב, וצ"ע. עכ"ל. וכוונת הדברים... מלאכי השרת אינם פרין ורבין"
511. רפאל המלאך (ר' יהודה יודל רוזנברג) דף נח ע"א: "כי הספר רזיאל הוא ספר המורכב מן תערובות חלקי ספרים ישנים גם חדשים בלי שום סדר הגון. והישנים הן נתגלו בעולם עוד קודם מתן תורה, קודם שנאסר לישראל כל ענייני עבודה זרה, אפילו עבודה זרה שע"י השתתפות... והא ראיה שהרי מביא שם להקריב תרנגול לבן אל החמה, האם יעלה על הדעת שזאת מותר לישראל?"
512. ספר הרזים (מרדכי מרגליות) עמוד 43: "כמדומני שזה היה מהלך מחשבתו של בעל הרוקח [שהביא רבות מספר הרזים]: ספר זה הוא מלפני מתן תורה, בשעה שעדיין לא נאסר פולחן למלאכים, והוא גילוי מפי מלאך ומלא חכמה אמיתית, אלא שבמתן תורה נאסרו כמה דברים לישראל"
513. תורה שלמה (הרב כשר) חלק כב השלמות למילואים עמוד קצב ד"ה וצריך (לגבי ספר הרזים וספר חרבא דמשה): "וצריך לומר שלא עלה על דעתם לפרש שבא לתת עצה לבן אדם איך לעשות זה וזה, ולעבור על כמה איסורי דאורייתא. אלא ספר זה הוא כמו ספר רפואות שקובע עובדות לפני אלה שמאמינים בהם, שאם רואים מצב כזה יש לדעת שאפשר זה ע״י פעולה כזאת, ויש אפשרות לעשות פעולה נגדית להציל ולבטל ההשפעה, וכמו שנתבאר לעיל שהסנהדרין צריכים היו לדעת כל אלה הדברים"
514. תורה שלמה (הרב כשר) חלק כב השלמות למילואים עמוד קצב ד"ה וממילא: "יש עוד אפשרות לפרש שאותם הדפים בספר חרבא דמשה שיש בהם הרבה דברים מוזרים מאוד, המה הוספות מהמעתיקים ואינם בכת״י המקורי, ואותו הדבר יש לומר על ספר הרזים שאלה הלשונות שיש בהן דרכי עכו״ם כגון הקטרה וניסוך המה הוספות מאחד המעתיקים"
515. שו"ת מפענח נעלמים (ר' חנוך הניך ב"ר יוסף דוד) סימן ג ס"ק ג: "והנה ידוע תדע תלמידי חביבי, כי הן אמת שהספר רזיאל הוא ספר עתיק יומין, אכן עם כל זה למודעה אנחנו צריכין כי שלטו בספר הזה ידי מינים ועובדי גלולים והוסיפו וגרעו ממנו כרצונם, כמו שכתב בשו"ת פנים מאירות (ח"א סימן מ"ה), וכן העיד הרב חיד"א ז"ל בקונטרס מעגל טוב
516. ספר הברית (רבי פנחס אליהו הורביץ) ח"ב ("דברי אמת") מאמר יא סוף פרק א וסוף פרק ב: "וכל מה שנמצא כתוב בספרים מן הקבלה מעשיות וההשבעות ופעולות, יהיה בכתב או בדפוס, רובם ככולם משובשים, הכל הבל אין בם מועיל"
517. שם הגדולים (החיד"א) מערכת גדולים אות ח [כא] מהר"ר חיים ויטאל: "הנה רבינו האר"י ציווה ששום אחד מתלמידיו לא יכתוב זולת מהרח"ו. אך הם לחשקם בתעלומות חכמה היו כותבים. ומאלו הקונטרסים משאר תלמידים נתהוו טעויות ונוסחאות
518. כגון מחברותיו של הרב יצחק כדורי בכתב ידו, שנדפסו בספר קדושת יצחק. וכן ספר הפעולות שנדפס מתוך כתב ידו של מהרח"ו המוכר מספריו האחרים
519. אמת ואמונה (לרב יוסף צובירי, רב ראשי ליהדות תימן בתל אביב יפו והסביבה), תשס"ב, סי' לב: "להגיד עתידות, מי שיכתוב אלו השמות... יגיד עתידות, וזה בדוק"
520. איגרת הרמב"ם אל חכמי מוֹנטפֶשלֵיר על גזירת הכוכבים ד"ה וכן: "וכן צריכים אתם לידע, שכבר חיברו הטיפשים אלפי ספרים, וכמה אנשים גדולים בשנים – לא בחכמה – איבדו כל ימיהם בלמידת אותם ספרים, ודימו שאותם ההבלים הם חכמות גדולות, ועלה על ליבם שהם חכמים גדולים, מפני שידעו החכמות ההן
521. איגרת תימן פרק ג: "ומה שראוי לך לדעת, שהדברים האלה [אסטרולוגיה] וכיוצא בהם – שווא וכזב. ולא יהיו לך לראיה לפי שתמצאם כתובים בספרים, שהמכזב, כמו שהוא מכזב בלשונו מכזב בקולמוסו, ואין זה נמנע עליו. והכסילים הבוערים הם שיעשו אצלם לראיה אמיתית הדבר בהיותו כתוב"
522. קדושת יצחק חלק ד עמוד ערב, בכתב היד עמוד קיז, מערכת ק סי' ט: "ולא ידעתי מי התיר לשחק בקוביא עד שיעשה שמות והשבעות. וככה נמצא הרבה דברים בספרים כאלו, ולא חלי ולא מרגיש. ולפעמים אני כותב שום היתר בדבר, ויש כמה דברים שהם צע"ג"
523. אין לנו אפר פרה, הדבר אסור למי שיש בידו עבירה ואפילו בשוגג, הדבר מזיק לגשמיות או לרוחניות של העוסקים בו או זרעם, אין אנו בקיאים היטב בדרכי ההשבעות, חשש שנטעה בהשבעות אפילו כלשהו, אין בידינו את הגרסאות המקוריות של השמות
524. שערי קדושה (למהרח"ו) חלק ג שער ו ד"ה ואחר וד"ה ומאז: "ואחר כך [אחרי תקופת התנאים] נשתכחו גם דרכי השימושים ההם. ועוד אחרת, כי נאבד טהרת אפר פרה בזמן האמוראים עד זמן אביי ורבא, כנזכר בתלמוד. ולכן לא נשתמשו מאז ואילך בעליית הפרדס..
525. מדרש תנחומא (ורשא) פרשת שמות סימן י: "הלהרגני אתה אומר. אתה מבקש אין אומר כאן, אלא אתה אומר, מכאן את למד שהרגו בשם המפורש"
526. גזירות אשכנז וצרפת, "מעשה הגזירות הישנות" עמוד קג ד"ה ויהי: "ויהי איש אחד ושמו מר יעקב ב"ר סולם, והוא לא היה ממשפחת יקרים ואימו לא היתה מישראל, ויקרא בקול לכל הנצבים עליו: 'כל ימי חיי, עד עכשיו, הייתם מבזים אותי, עתה אשחוט את עצמי. וישחוט את עצמו בשם אשר נקרא אדיר אדירירון, הוא שמו ה' צ־באות"
527. בני יששכר, מאמרי חודש כסליו־טבת מאמר ד אות י: "כתבו המקובלים כל הנסים והנפלאות שנעשו לישראל הכל נעשה על ידי שם מ"ב, וזהו לעושה נפלאות גדולות לבד"ו [תהלים קלו ד] בגימטריא מ"ב, עכ"ד, ונ"ל דהנה מ'עשה ב'ראשית על ידי שם מ"ב כידוע מן ב' בראשית עד ה' של ובה"ו נרמז שם מ"ב, על כן כל התהוות הויה חדשה מן שם מ"ב, ונ"ל דלבעבור זה תקנו בהודאת חנוכה ופורים ב'ימי מ'תתיהו, ב'ימי מ'רדכי, נרמז בהתחלה ראשי תיבות שם מ"ב"
528. דבש לפי (החיד"א) מערכת ק אות מא (וכן בבני יששכר מאמרי חודש ניסן מאמר ח אות ו): "במצרים היו מקטרגים, ולולא חסדי ה' שהעיר שני שמות קדשים כסה בפז לא יצאנו משם לעולם. כ"כ בלימודי האר"י ז"ל"
529. שושן יסוד העולם סי' שמב (בכתב היד עמוד 143): "וזהו שם בן כ"ב אותיות שנשתמשו בו בני יעקב והיו מתגברים על כל דבר בכח ובגבורה"
530. קדושת יצחק (הרב כדורי) חלק א עמוד קעא, עמוד כד בכתב היד, מערכת ח סי' יב: "לחן וחסד. כתוב צק"ז. זה השם שבו נכנס משה רבינו ע"ה לפני פרעה, והיה לחן וחסד לפניו. וזה מה שכתוב ותלה עליו אחשהה חשהה שהה"
531. קדושת יצחק (הרב כדורי) חלק א עמוד תמג (בכתב היד עמוד קכ) מערכת ש סי' קסד (ובדומה לזה בחלק ב עמוד רסג, בכתב היד עמוד פג, מערכת י סי' נו): "השם הנכבד והנורא היה חקוק על מטה האלוקים ובארון הברית... וגם באדרת אליהו ז"ל, והנחילו לאלישע תלמידו ובא לידי רבי פנחס בן יאיר – יהאהודוהנהיי"
532. קדושת יצחק (הרב כדורי) חלק א עמוד שט, בכתב היד עמוד סו, מערכת ק: "ולמען שם המפורש החקוק על מצח אהרן הכהן והוויותיו הקדושים החקוקים על מטה משה רבינו ע"ה אשר עשה בו את האותות והמופתים במצרים, ואלו הם..."
533. שושן יסוד העולם סי' א'ר"ד (בכתב היד עמוד 462): "זה השם הנכבד והנורא לימד הב"ה למשה בהר סיני, והוא מעביר כל קצף וחרון ומרבה אהבה"
534. קדושת יצחק (הרב כדורי) חלק א עמוד תעז, בכתב היד עמוד קלט, מערכת ה: "דע כי השמות הללו הם פלאי פלאות, ומסרם משה מרע"ה [ההכפלה במקור] ליהושע..."
535. קדושת יצחק (הרב כדורי) ח"ג, עמוד קלב, בכתב היד עמוד ח: "זה השם המפורש של אורים ותומים שהיה על לב אהרן..."
536. קדושת יצחק (הרב כדורי) חלק א עמוד קפט, בכתב היד עמוד כז, מערכת י סי' ד: "זה השם הנכבד היקר הנשגב הקדוש שהזכיר אליהו ז"ל ויעבור הנהר בחרבה הוא ואלישע"
537. שושן יסוד העולם סי' א'נ (בכתב היד עמוד 400): "זה השם שנשתמש בו אלישע הנביא ומסרו לו רבו אליהו"
538. קדושת יצחק (הרב כדורי) חלק א עמוד תעג, בכתב היד עמוד קלד, מערכת ד: "קבלה אם יהיה אדם תפוס במאסר, ותרצה שלא ידינוהו ולא ימיתוהו, ולא ישהה שם חודש מלא. מקבלת ר' אהרן הלוי שקיבלה מרבו ורבו מרבו עד ירמיה הנביא ע"ה שהיה בבית הכלא..."
539. קדושת יצחק (הרב כדורי) ח"ג עמוד קלא, בכתב היד עמוד ז, ד"ה חולה: "זה השם המפורש שנגלה ליחזקאל הנביא ע"ה"
540. אבות דרבי נתן נוסחא א פרק יב: "ודאשתמש בתגא אבד ואזיל ליה. כיצד? שכל המשתמש בשם המפורש אין לו חלק לעולם הבא"
541. זוהר חדש, תיקונים כרך ב דף עז ע"א: "א"ל סבא סבא אימא אנת דאנת מסטרא דאילנא דאיקרי אילנא דחיי דנטיע בשבת מלכתא, דלא צריך שום בר נש לאשתמשא בה, כמה דאוקמוה כל המשתמש בתגא חלף, ודא שמא מפרש דסליק לחושבן אדם, ואוקמוה רבנן כל המשתמש בשם המפורש נעקר מן העולם"
542. לעיתים בדוחק מסוים, כדלקמן בדוגמאות
543. אגלא – ראשי תיבות: אתה גיבור לעולם א־דני (זוהר תוספת כרך ג דף שז ע"א)
544. כדוגמה בעלמא, בספר קדושת יצחק (הרב כדורי) חלק א עמוד תמג (בכתב היד עמוד קכ) מערכת ש סי' קסד: "השם הנכבד והנורא היה חקוק על מטה האלוקים ובארון הברית... וגם באדרת אליהו ז"ל, והנחילו לאלישע תלמידו ובא לידי רבי פנחס בן יאיר – יהאהודוהנהיי"
545. רש"י שבת סז ע"א: "בזבזיה מסמסייה כסכסייה – שמות המלאכים, על שם שקורעים וממסמסים ומכסכסים אותו, בז – לשון בזעא"
546. אגרות הראי"ה חלק א איגרת קעח ד"ה ע"ד: "ע"ד השמות שבפרגמנט, אין בהם כל חדש, ובאחדים נראה להגיה קצת
547. כגון טפטפיה
548. כגון זגזגאל
549. אגרות הראי"ה חלק א איגרת קעח ד"ה ע"ד: "צב צביב נראה שצ"ל צבצביה, והכונה: צב' מצבאות, שהוא השורש של צבא, כלומר מקור החיל להכוחות וההוויות המרובים שבמציאות, וקשרות הרוחניות עם החומריות והפעול בפועל, והוכפל לכוונה של חיזוק הרושם, וכמו שמכפלת הפילוסופיא את המושגים האוביקטיביים והסוביקטיביים"
550. בספר "ואלה שמות – מחקרים באוצר השמות היהודיים" במאמר "שמות של מלאכים" (מאיר בר אילן) פרק ג
551. שבת סז ע"א: "לסימטא לימא הכי: בז בזייה מס מסייא כס כסייה, שרלאי ואמרלאי, אלין מלאכי דאישתלחו מארעא דסדום ולאסאה שחינא כאיבין"
552. כמו המילים "שאטור", "טֶטרָגרָמָטוֹן", "אֵט אוֹ", "בטד זהג ואח". כפי שהובא לעיל ‎פרק צח בכותרת "קמיעות ולחשים", ובמאמרי "שאלות בעניין קבלה מעשית לחשים וקמיעות"
553. יש מנחילין (רבי פנחס קאטצען־אלין־בויגען) סימן לא: "פעם אחת באתה זוגתי הרבנית תחי', ואמרה אלי: הלא ידעתי שיש איתך שמות שהיו מועילין להמקשה לילד, וכאן נמצא אישה אחת שהיא מקשה היום או יומיים והיא בסכנה, מהר וחיש קח ותן לי אותן השמות ושלח לה, אולי תועיל בע"ה
554. לגבי איסור דחיקת הקץ עיין לקמן ‎פרק קלז
555. ספר "מעשה נורא מר' יוסף דילה ריינה": "מעשה גדול ונורא מן יוסף דילה ריינה שהיה אדם גדול וחכם ובקי בחכמת הקבלה מעשיות והיה יושב בארץ הגליל היא צפת תוב"ב, ויהי היום ויתן אל ליבו לפצור ולהביא הגאולה ולהעביר ממשלת זדון מן הארץ, והנה היו לו חמישה תלמידים אשר היו עימו יומם ולילה לכל בקשתו וגם היו בקיאים בחכמה ההיא כמו שלמדו ממנו..
556. המכונה: הרש"ש
557. מיסטיקה ומשיחיות (אריה מורגנשטרן) עמודי 104-106: "נסיונם הנואש של הרש"ש, החיד"א ור' חיים די לה רוזה לקרב את הגאולה בראשית שנת תקי"ג ('השחר')... בליל שבת קודש נועצו יחד וגזרו אומר לכבוש בעוצמת רוחם ובחפץ ליבם האמיץ את המשיח ולהביאו בחוזקה..
558. ספר גדולי הדורות (הרב יחיאל מיכל שטרן, רב ומו"צ בשכונת עזרת תורה בירושלים) חלק ג עמוד 1167: "בעת המלחמה האיומה של השואה הנוראה, גמרו אומר כמה מבעלי 'קבלה מעשית' אשר בירושלים לעשות מעשה למען ינחול הצר הצורר מפלה מוחצת. הם חקרו ודרשו אחר שמו ושם אימו של הצורר: היטלר [יש להעיר ש'היטלר' הוא שם משפחתו, שמו הפרטי הוא 'אדולף'] ימ"ש בן קלרה. החליטו לעלות באווירון מעל מערת המכפלה ולשחוט שם תרנגולת, ויכוונו בשעת מעשה שמות וכוונות מיוחדות, שע"י זה ייעקר הצורר הרע מקרב הארץ. דבר זה לא התקבל יפה אצל כמה מגדולי הרבנים"
559. מכונה בדורנו, בין השאר, "שמירה לילד וליולדת מהבעל שם טוב", או "קמיע ליולדת ולתינוק המופץ ע"י חסידי חב"ד"
560. אלפא ביתא דבן סירא ד"ה בתחילה אמר לו: "המלאכים הממונים לרפואה סנוי סנסנוי סמנגלוף
561. אמסטרדם, 1700 בערך. אמנם שם לא מופיעים איורי המלאכים אלא רק שמותיהם
562. סדר הדורות חלק ג "שמות הספרים" אות ב (ורשא תרמ"ב דף כ ע"א): "בן סירא, נכד בן סירא הזקן, מוסר ומליצה ע"פ א"ב"
563. בתקופת הזוגות, במאה השנייה לפני הספירה
564. הרב ישעיה שטיינברגר, שנה בשנה תשנ"ו עמוד 437: "ספר זה אכן הוא פסול, שכן הוא מכיל לא רק דברי הבל אלא גם דברי עגבים"
565. מקדמוניות היהודים (ר' אברהם אפשטיין) עמוד 120: "אלפא ביתא דבן סירא, אשר נעשו בו הוספות רבות למען להתעולל בחכמי ישראל... והספר בן סירא עבר חוק ואין קץ להבליו"
566. מחקרים בדרכי התלמוד וחידותם (הרב ראובן מרגליות), עוללות, סי' יב: "אלפא ביתא דבן סירא, חוברת שכל תעודתה להתל ולהלעיג על דברי חכמים"
567. במאה העשירית לספירה
568. הערות על ברכי יוסף (לחיד"א) אבן העזר סימן א הערה יג: "גם ברור שמאוחר הוא לבן סירא שעליו דברו חז"ל, שהרי מזכיר את רב פפא ורבי זירא ביחד עם בן סירא שלפי דבריו חי בזמן ירמיהו, וגם אותם כולל במקרה הזה"
569. סימן תכט: "וכשייכנס אדם על מיטתו לישן צריך לקרות קריאת שמע... מימיני מיכאל, משמאלי גבריאל, מאחורי אוריאל, מלפני רפאל, ושכינת אל על ראשי, וסנוי וסנסוני וסמנגלף".
570. שימוש תהילים על מזמור קכו: "טוב לאשה שמתים ילדיה, כתוב בקמיע זאת השירה וכתוב גם כן סנוי סנסנוי סמנגלף בשיטה אחרונה ותשים אותה בארבע רוחות הבית"
571. שושן יסוד העולם סי' א'מ"ו (בכתב היד עמוד 399): "שאלה לעשותה ביום... השואל צריך שיכתוב שאלתו... שיבין ממנה פב"פ תשובת שאלתו מן הכתיבה אשר כתבתי שהיא בידו הימנית בשם אלוקים חיים... סנוי סנסנוי סמנגלף"
572. ספר הפעולות (למהרח"ו) חלק ד־ב אותיות רלז, שפב, חלק ד־ה־א אות קסא, שער רוח הקודש למהרח"ו ייחוד קפט
573. רפואה וחיים (ר' חיים פלאג'י) פרק י
574. לרבי בנימין בינש בן רבי יהודה לייב הכהן, מהדורת צ'רנוביץ תרנ"א דף ו ע"ב
575. לרבי ידידיה רפאל חי אבואלעפיה (ראש ישיבת המקובלים בית אל), כתב יד, דף לט ע"א, עם איור שלהם
576. זוהר כרך ג (ויקרא) פרשת אחרי מות דף עז ע"א: "דאי ב"נ לא אשתכח קדישא ואשליף רוחא מסטרא דמסאבא כדין היא אתייא וחייכת ביה בההוא רבייא ואי קטילת ליה אשתאבת בההוא רוחא ולא תעדי מניה לעלמין, ואי תימא אינון אחרנין דקטילת לון ואזדמנו קמה אינון תלתא קדישין ונטלין מנה ההוא רוחא הא לא בסטרא דמסאבו אשתכחו אמאי שלטא לקטלא להו"
577. פרי עץ חיים למהרח"ו שער הזמירות עולם היצירה פרק ה: "ואח"כ תכוון במילת סנסיניו שיצא מכאן שם סנסנוי"
578. שער רוח הקודש (למהרח"ו) יחוד יא (עמוד קיח): "אחר כך תכוון בתיבת 'בסנסיניו' שהם אותיות שם אחד היוצא מתיבה זו, שהיא סנסנוי. ותכוון כי שם זה הוא סוד השדיים העליונים הנקראים סנסניו, ותכוון לאחוז בהם וליינק ולקבל מהם אור גדול. וזהו 'אוחזה בסנסניו'"
579. מגדולי המקובלים באיטליה, רב וראש ישיבה במנטובה, הפיץ את כתביו של מהרח"ו
580. ספר שורשי השמות (לרבי משה זכות) ערך "סנוי סנסנוי סמנגלף": "פ"א יוצא מן... סמים נטף ושחלת, ופ"ב תמ' בסנסיניו, ופ"ג... שיוצא מסתיים ולבונה זכה. ואיני יודע לכוונו... ששלושת מלאכים אלו שלח... אחר חווה ראשונה היא לילית להשיבה אל אדם הראשון..."
581. ספר מפתח שלמה, בכתב היד משנת 1729 (ספריית רוזנטליאנה אמשטרדם) עמוד 17: "להבריח שדים ולהינצל ממזיקים. כתוב בשלושה ניירות. בראשונה כתוב סנוי, ובאמצעי סנסנוי, ובשלישית סמנגלף... תזכיר אלו השמות ולא יוכלו לך גנבים ואויבים. אם יכתבם בקלף צבי ויתלם בזרוע שמאל, לא יירא משום דבר בע"ה. ואם יוליכם אמו ינצל מכל רע. ואם הוא הולך בים והים מרעיש, יכתבם בחרס קדירה חדשה וישליך בים, אז יעמוד מזעפו וילך למקום חפצו לשלום"
582. ספר הסודות – סגולות החכמה (ר' ישראל מאיר אלמגור, תשע"ד) עמוד 82: "ותאמר 'סנוי וסנסנוי וסמנגלף' למען לא תפחד מן המראה [של חמור שמגיד עתידות בחלום]"
583. מתוך קמיע בכתב ידו: "ותציל את עבדך... הנושא קמיע זה... ומן המזיקין... ולילין... ומחולי העילוף... והנפילה, ומכל חולי ומחלה... ועיין הרע... ולא יבהילוהו חלומות רעים וחזיונות רעות מעתה ועד עולם. למען שמותיך הקדושים אלו הנכתבים פה בתוך קמיע זה. אמן כן יהיה רצון. אבג יתץ קרע שטן... סַנַוּי סְנַסְנוֹי סְמַנְגֹלַף. בשכמלו"
584. דברי יעקב (הרב יעקב עדס) סידור הרש"ש כרך ב עמוד תשמו: "שבספרים של קבלה מעשית מצוי קבוצת שמות באופן זה: סנו"י סנסנו"י סמנגל"ף. עיין כן בספר הפעולות מכת"י מהרח"ו בעמ' רי"א סי' רלז, ובעמ' רלח סי' שפב, ובספר שורשי השמות מערכת סמ"ך עמד תלו ובספר קדושת יצחק (הרב כדורי) כרך א עמ' פז מעמודי הכתב יד, ובעוד הרבה מקומות בחמשת כרכי קדושת יצחק... ובספרי האר"י בכתבי המהרח"ו בספר שער רוח הקודש..."
585. דברי יעקב (הרב יעקב עדס) סידור הרש"ש כרך ב עמ' תשמז: "שם סמנגלף הנזכר בספרי הקבלה המעשית אחרי שמות סנוי סנסנוי, כתוב בשער רוח הקודש שם בתוספת וי"ו אחרי הלמ"ד, כזה: סמנגלוף [ויש להעיר שכך כתוב גם במעשה המקורי שבספר בן סירא, כדלעיל]... בפשוטו יש לומר דהם השמות הנמצאים בספר הפעולות מכת"י מהרח"ו ובשורשי השמות, ורק שמפני השורוק נוסף בהם וי"ו". [אמנם בקמיע של הרב יהודה פתיה, הלמ"ד מנוקדת בפתח, כפי שהובא לעיל.] קדושת יצחק חלק א (דבריו של הרב יעקב עדס) עמוד שסג: "ופלא שהביא שם שיטה לעשות שם סנסנו בלא יו"ד, ובספר שער רוח הקודש הנזכר לקמן הוא כתוב עם יו"ד, וכן הוא מקובל בשם זה"
586. בספר שורשי השמות (לר' משה זכות, מהמאה ה־17), בכתב יד
587. רפאל המלאך (ר' יהודה יודל רוזנברג, רב ודיין, מחבר שו"ת יחווה דעת) דף נח ע"ב: "וטינא גדולה יש בליבי על המוציא לאור לראשונה את הספר רזיאל בתערובות בלי שום סידור נכון, ועירב חושך עם אור, מר עם מתוק, והדפיס קמיע עם ציורים של שישה מלאכים שראשיהם כראשי התרנגולים, ואך חוכא ואיטלולא עשה בזה, ולא נאה להימצא כזאת בין ספרות ישראל. וד"ל"
588. זהו הסיפור (לאחר התנ"ך) הנפוץ ביותר בקמיעות יהודיים ובקערות־השבעה יהודיות בעת העתיקה
589. קערת חרס שמשמשת כקמיע. קערות אלו נפוצו בין המאה הרביעית לשמינית
590. או: סידרוס (שפירושו ביוונית "ברזל"), או: סרטית
591. ובגרסה היוונית: סיסיניוס סינס וסינדורוס. ובגירסה עברית אחרת הם רק שניים: סנסנו וסנגלו. בגירסה הארמית דלקמן בהערה הבאה – סאוני וססאוני וסניגלי
592. במאמרי "שאלות בעניין קבלה מעשית לחשים וקמיעות" הובאה תמונה של קערת השבעה כזו (בארמית, באותיות עבריות), ובה המעשה: "סממית ילידת תרי עשר בנין וכולהון קטל יתהון סדרוס רשיעה... ואתא סאוני וססאוני וסניגלי... ואנא מישתבענא לכון... דכל אתר דדכרין שמיה דסאוני וססאוני וסניגלי אנא לא איקטול ולא איחנוק ולא איחבול בביתיה..."
593. בסידורי נוסח עדות המזרח בברכת שומע תפילה, ובלילי יום הכיפורים
594. יש מנחילין (רבי פנחס קאטצען־אלין־בויגען) סימן טו: "פעם אחד בלילה אמר להנער משרתו לך בחדרי שלי והביא לי את הספר המונח על השולחן, והיזהר והישמר באזהרה גדולה שלא תפתח אותו ספר כלל, ומכ"ש שלא תראה בתוכו לעיין בו כלל. והלך המשרת לפי תומו והיה הדבר כמצחק בעיניו של הנער אותו המשרת, ואמר בליבו 'מה זה אזהרה גדולה שהזהיר אותי רבינו הקדוש, ומה יהיה המקרה חסר אם אפתח את הספר, וכי מה יקרני?'. והלך בתומו ופתח אותו הספר, והיה רואה כתוב בתוכו כמה שמות, ובעודו שראה בו מייד נשתטה ונכנס בו רוח שטות ולא ידעתי אם היה מעיין בו או קרא בו איזו שמות, ומייד וימלא אותו החדר מלא מזיקין ר"ל..
595. שמואל־א כח יא־יט
596. ברכות יב ע"ב: "ואמר רבה בר חיננא סבא משמיה דרב: כל העושה דבר עבירה ומתבייש בו – מוחלין לו על כל עונותיו... אלא מהכא: ויאמר שמואל אל שאול למה הרגזתני להעלות אותי, ויאמר שאול צר לי מאוד ופלשתים נלחמים בי וה' סר מעלי ולא ענני עוד גם ביד הנביאים גם בחלומות ואקראה לך להודיעני מה אעשה. ואילו אורים ותומים לא קאמר – משום דקטליה לנוב עיר הכוהנים. ומנין דאחילו ליה מן שמיא? שנאמר (ויאמר שמואל אל שאול מחר) [ומחר] אתה ובניך עמי, ואמר רבי יוחנן: עמי – במחיצתי"
597. רד"ק שמואל־א כח כד: "וראינו מחלוקת בין הגאונים בדבר הזה, וכולם נשתוו כי מעשה האוב הבל ותוהו ודברי כזב והיתול. אבל יש מהם אומרים כי לא דיבר שמואל עם שאול, וחס ושלום לא עלה שמואל מקברו ולא דיבר, אבל [אלא] האישה עשתה הכל ברמאות כי מייד הכירה כי שאול הוא, אך להראות לו כי מצד החכמה הכירה ומצאה דבר זה אמרה למה רימיתני ואתה שאול
598. רמב"ם הל' עבודה זרה פי"א הלכות יד, טז: "אסור לשאול בעל אוב..
599. מלבי"ם שמות ז יב: "ויהיו לתנינים – מוסב על חרטומי מצרים, שהם נהיו תנינים, ברגע שהשליכו המטות נתהפכו החרטומים לתנינים, שנתעטפו בעור תנין ונדמה שמן המטות נהיו תנינים"
600. יעב"ץ עירובין מג ע"א ד"ה דקאזיל בקפיצה: "מן המקרא נראה דאפילו הנביאים לא היו משתמשים בשם ללכת בקפיצה, שהרי אליהו הנביא הגדול שבנביאים אחרי מרע"ה הלך נבוך במדבר ארבעים יום, ואע"פ שהיה לו כח גדול ביתר שאת להציל עצמו בהמתת רשעים רבים ברוח פיו כאשר עשה לשני שרי חמישים וחמישיהם, אעפ"כ מפני איזבל ירא לנפשו וברח, מזה נראה בבירור שאפילו להציל עצמו ממיתה לא עשה ע"פ שם, כי אם ע"פ הדיבור דווקא
601. וכן רשב"י במערה
602. וכן עשרת הרוגי מלכות
603. יש אחרונים שהקשו כך: גיליון הברוך טעם על החכם צבי, הובא בספר יכבד אב (לר' משה מנחם ולדן) אות ה סי' ע ד"ה וכתב (עמ' 12): "ועוד יש להביא ראיה מאחי יוסף שהוצרכו לצרף השכינה להשלים עשרה. וידוע שהיו בקיאים בספר יצירה כמ"ש השלה וישב"
604. קובץ אגרות (חזון איש) חלק ג איגרות קנח: "אבל אנחנו אין איתנו כלום מזה [שימוש בשמות קדושים], וחלילה לנו להשתמש בזה, והרי התנאים והאמוראים השתמשו ברופאים וברפואות, ולא השתמשו בזה"
605. סנהדרין סה ע"ב: "רבא ברא גברא [רש"י: "על ידי ספר יצירה שלמדו צירוף אותיות של שם"], שדריה לקמיה דרבי זירא. הוה קא משתעי בהדיה, ולא הוה קא מהדר ליה. אמר ליה: מן חבריא את [רש"י: "הנבראים ע"י החברים אתה"], הדר לעפריך. רב חנינא ורב אושעיא הוו יתבי כל מעלי שבתא ועסקי בספר יצירה, ומיברו להו עיגלא תילתא, ואכלי ליה"
606. מאירי סנהדרין סז ע"ב: "כל שהוא נעשה בפעולה טבעית אינו בכלל כשפים, אפילו ידעו לברוא בריות יפות שלא מזיווג המין, כמו שנודע בספרי הטבע שאין הדבר נמנע, רשאים לעשות. שכל שהוא טבעי אינו בכלל הכישוף, ודומה לזה שיש בו משום רפואה אין בו משום דרכי האמורי כמו שיתבאר במקומו"
607. פירוש ספר יצירה לרבי יהודה הברצלוני (ברלין תרמ"ה עמוד 103, תשס"ז עמוד 135): "ויש נמי מי שפירש כי זה שהיו עושים באותן הימים החכמים, לא היה בריאת בן אדם ממש ולא בהמות ממש, אלא קרוב היה הדבר מחכמות החיצונות, כמו חכמת המכשפות ואחוזת העיניים, והיה הדבר בהיתר ובמצווה ולא בעבירה, (נהיתה) [והיתה] חכמה גדולה מאותן החכמות של כישוף ואחוזת עיניים, וחכמתה עודפת על שאר כל החכמות שבעולם מזולתן ודומה להן. אבל לא היה מעשה ממש אלא היה נראה לעיניים והיה לו מישמוש ונראה כמו שאדם יכול לאוכלו, והיה בו כוח שהאוכל ממנו היה שבע ממנו כמו משאר הנאכלים ממש"
608. סנהדרין סה ע"ב: "רבא ברא גברא"
609. רש"י שם: "ברא גברא – על ידי ספר יצירה, שלמדו צירוף אותיות של שם"
610. הפירוש המיוחס לרס"ג לספר יצירה פרק ב משנה ד (והובא בשינוי קל בפירוש קול יהודה על הכוזרי מאמר רביעי אות כה): "שנתן הבורא כח לאותיות שאדם בורא ברייתו מקרקע בתולה, מגבלו וקוברו בקרקע ועושה עיגול וגלגל סביב הבריאה ואומר בכל היקף והקיף אלפ"א בית"א אחת וכן ג' ד' תס"ב פעמים, ואם הולך לפנים הבריאה עולה בחיים על ידי כח אמירת האותיות שנתן בהם הקב"ה כח, ואם ירצה לסתור מה שברא חוזר לאחוריו סביב באמירת האותיות ותשקע מאליה הברייה ותמות"
611. הפירוש המיוחס לרס"ג לספר יצירה בהמשך דבריו שם (פרק ב משנה ד): "וכן אירע מעשה לפני ריב"א ותלמידיו שעסקו בספר יצירה ורצו לבראות ברייה, וטעו בהליכתן והלכו לאחוריהן עד שנשתקעו בארץ עד טבורן בכח האותיות, ולא היו יכולין לצאת וצעקו, והקול נשמע לפני ריב"א ואמר להם 'אמרו האותיות מאלפ"א בית"א ותלכו לפנים כמו שהלכתם לאחור, וכן עשו ויצאו"
612. הקדמת ר' חיים מוולוזי'ן לספרא דצניעותא (שחיבר הגר"א) ד"ה ובייחוד: "ובספר יצירה היתה משנתו [של הגר"א] סדורה לו מימי ילדותו... אמרתי לו: 'מעתה הלוא אינו דבר גדול ופלא כל כך לברוא גולם'. השיב כי 'באמת פעם אחת התחלתי לברוא גולם. ובעודי באמצע עשייתו חלף ועבר תמונה אחת על ראשי והפסקתי מלעשותו עוד. כי אמרתי מסתמא מן השמיים מנעוני לפי רכות שני אז'. ושאלתיו בן כמה היה אז, והשיב שהיה קודם י"ג שנה"
613. ללא ספק זהו הגולם המפורסם ביותר
614. בשער הספר נכתב: "זה ספר נפלאות מהר"ל בו יסופר האותות והמופתים והנפלאות מאת מרן ורבן של כל בני הגולה הצדיק והקדוש גאון הגאונים נזר ישראל ועטרת ישועתו ומלאה הארץ צדקתו וגדולתו הנקרא מהר"ל מפראג זצוקלה"ה אשר הפליא לעשות גדולות ונוראות על ידי הגולם אשר ברא בכח חכמת הקבלה להילחם נגד עלילת דם אשר נפרצה בימיו ולברר האמת לעין כל כי נקיים ישראל מקלון זה"
615. מוריה קנט־קס עמודים קג־קה, ובעמוד קה חתם את דבריו: "המסקנה היא חד משמעית, כתב יד זה של מוהר"י כ"ץ לא היה ולא נברא..."
616. המהר"ל נפטר בשנת ה'שס"ט
617. דרך שיחה (תשובות הגר"ח קנייבסקי בעריכת ר' צבי יברוב) עמודים י־יא: "בספר חיי עולם [מאת הסטייפלר] תוצאה ראשונה, הובא המעשה עם הגולם מפראג, ובתוצאה שניה תיקן ש'אומרים' שהיה גולם, כי יש שעוררו על כל העניין, ואין לזה מקור מוסמך"
618. הרב יהושע ענבל, "מבט חדש על הגולם מפראג", נדפס ב"המעיין" נז־ב (טבת תשע"ז), עמודים 94–104, ובעמוד 101 כתב: "מתוך היכרות עם התחום נראה לי שהתיאור של הגולם מפראג, מראשיתו ועד סופו, מתאר צורת חיים אפשרית של אוטיסט בוגר"
619. מאוצר המלך (ברוקלין ניו יורק תשס"ו) ח"ב עמוד 207: "בנוגע לעיקר העניין (שהמהר"ל עשה את הגולם) – בעצמי שמעתי מכ"ק מו"ח אדמו"ר שראה הנשאר ממנו – בעליית ביהכנ"ס דמהר"ל בפראג. ודיבר עד"ז עם אביו כ"ק אדנ"ע וכו'
620. בקהילת חלם
621. תלמיד המהרש"ל
622. שאלה שלו הובאה בשו"ת המהרש"ל סי' מב. תשובה שלו הובאה בשו"ת הב"ח החדשות סי' עז
623. שו"ת חכם צבי סימן צג: "נסתפקתי אדם הנוצר ע"י ספר יצירה כאותה שאמרו בסנהדרין רבא ברא גברא, וכן העידו על זקני הגאון מוהר"ר אליהו אבדק"ק חעלם, מי מצטרף לעשרה לדברים הצריכין עשרה כגון קדיש וקדושה"
624. שו"ת שאילת יעבץ חלק ב סימן פב: "בהא דמספקא ליה למר אבא בספרו ([שו"ת חכם צבי] סימן צ"ג) בנוצר ע"י ספר יצירה אם מצטרף לעשרה..
625. שם הגדולים (לחיד"א) מערכת גדולים אות א סי' קסג: "הג"מ אליהו אבד"ק חעלם זקנו של הג"מ צבי כמ"ש בתשובותיו סי' צ"ג. והיה בקי בספר יצירה וברא גברא כמ"ש נכדו הנזכר שם ושמעתי מעט"ר אמ"ן ששמע מפי בנו של הגאון שער אפרים ז"ל נפלאות שעשה הגאון מהר"ר אליהו הנזכר בכח קבלה מעשית אמיתית לעת הצורך וסכנה. וראיתי בס' שאילת יעב"ץ ח"ב סי' פ"ב ששמע מהרב אביו ז"ל כי אותו הנוצר ע"י ס' יצירה ע"י הגאון מו"ה אליהו הנזכר ראה שהיה הולך וגדל מאוד ונתירא שלא יחריב העולם על כן נתק השם ממצחו ונתבטל ותב לעפריה"
626. ישורון חלק יז ניסן תשסו עמוד תרס"ז ד"ה במשפחות: "במשפחות רבות מקהילת חעלם היתה נפוצה חוברת בכתב־יד, ובה רשומות מפעולותיו של ר' אליהו להצלת יהודים מעלילות דם וגזירות רעות ע"י שילוח הגולם שיצר"
627. ישורון חלק יז ניסן תשסו עמוד תרסה ד"ה אגב: "פירסומו של ר' אליהו לא באה לו רק מחמת גדלותו העצומה בתורה, אלא בגלל התעסקותו בחכמת הנסתר, באמצעותה נתפרסם לאיש קדוש, בעל קבלה ובעל מופת"
628. תולדות אדם סי' לט: "לילד שנחלף שקורין בנעמין כתוב על קלף צבי... והקמיע הנ"ל צריך לצלות על הילד. וכתבו המקובלים הגדולים ראב"ש [כנראה: ר' אליהו בעל שם] וריב"ש [כנראה: ר' יואל בעל שם] ז"ל, לאחר י"ב שעות של זה הנ"ל שוב אין תקנה, על כן זריזין מקדימין שלא יעבור זמן י"ב שעות"
629. תולדות אדם סי' קע. מקורו הקדום של קמיע זה היה "ריבוע קסם" בלטינית במאה הראשונה לספירה, כמו שהבאתי לעיל ‎פרק צח בכותרת "קמיעות ולחשים", וכפי שהארכתי במאמרי "שאלות בעניין קבלה מעשית לחשים וקמיעות"
630. תולדות אדם סי' פו: "לתינוק שנחלף שקורין בנעמין. מעשה היה בימי הרב המקובל מהור"ר אליהו זצ"ל אב"ד דק"ק חעלים... וראה אנשים ונשים מכשפים ומכשפות יותר ממאה אלפים ומפי כולם יוצא אש ושלהבת... והיו משחקים עם הילד הנולד... ובזה השם המית מוהר"ר ראב"ש את כל המכשפים ובא ונטל את הילד והביאו לפני אביו ואימו, וכאשר בא לפניהם הזכיר את השם הקדוש שמשיהו ומייד ראו כל הניצבים שמה שמונח אצל אימו הוא קש ותבן ורק למראית עין היה בורא אדם, ונתן את הילד שהציל מהקליפות לאימו
631. אוצר ישראל חלק ג ערך גולם: "כעין הבריות שנודעו כבר אל אצפלטון, ובריות דוראלוס שמזכירים הקדמונים ומדבר עליהם גם אריסטו, וגולמי זהב של הגימנוזופיסט היארבאס, וגולמי מערקור ודומיהם..."
632. ברכות נה ע"א – נז ע"ב
633. ברכות נז ע"ב: "חלום – אחד משישים לנבואה"
634. ברכות נה ע"ב, נז ע"ב: "אמר רבי יוחנן: השכים ונפל לו פסוק לתוך פיו, הרי זו נבואה קטנה"
635. נדרים ח ע"א: "אמר רב יוסף: נידוהו בחלום – צריך י' בני אדם להתיר לו, והוא דתנו הלכתא... א"ל רבינא לרב אשי: ידע מאן שמתיה, מהו דלישרי ליה? אמר ליה: לשמותיה שויוה שליח, למישרי ליה לא שויוה שליח"
636. ר"ן שם ד"ה נידוהו
637. רמב"ם הל' תלמוד תורה פ"ז הי"ב: "מי שנידוהו בחלום, אפילו ידע מי נידהו, צריך עשרה בני אדם ששונין הלכות להתירו מנידויו..."
638. מעשר שני פ"ד ה"ו
639. כגון עין רעה, מזל, רפואות סגוליות, שדים (דרכי התלמודים (ר' אחיקם קשת) שער י)
640. פירוש ר"י ברצלוני לספר יצירה, ברלין תרמ"ה עמוד 42: "חלומות הצדיקים שקרובים לחלומות הנביאים, ואין שם מדברי הבאי, אלא דברים של עיקר להראות צדיקים מה שהן צריכין"
641. אורחות צדיקים שער האמת, סוף ד"ה סמך: "ומי שירגיל עצמו שיהיו כל מחשבותיו אמת, גם בלילה יראה מראות אמת, וידע העתידות כמו המלאכים"
642. לוקטו בהקדמתו של הרב ראובן מרגליות לספר שו"ת מן השמיים (לבוב תרפ"ט)
643. שולחן ערוך אורח חיים סי' רפח סעיף ה: "י"א שאין להתענות תענית חלום בשבת אלא על חלום שראהו תלת זימני. וי"א שבזמן הזה אין להתענות תענית חלום בשבת, שאין אנו בקיאים בפתרון חלומות לידע איזה טוב ואיזה רע
644. ברכות נו ע"א: "בר הדיא מפשר חלמי הוה, מאן דיהיב ליה אגרא – מפשר ליה למעליותא, ומאן דלא יהיב ליה אגרא – מפשר ליה לגריעותא. אביי ורבא חזו חלמא, אביי יהיב ליה זוזא ורבא לא יהיב ליה. אמרי ליה: אקרינן בחלמין שורך טבוח לעיניך..."). ולעניין הלכה אמרו, מי שנידוהו בחלום צריך שיתירוהו לו ^[635], לפי שאפשר שבשליחות המקום נתנדה ^[636]. ואף הרמב"ם פסק כן ^[637]. יש להדגיש שאף התלמוד הירושלמי האריך בפתרון חלומות ^[638], אף על פי שדרכו של הירושלמי למעט בעניינים שבנסתר ^[639].
     ר"י ברצלוני כתב שחלומות הצדיקים קרובים לחלומות הנביאים, ואין שם מדברי הבאי ^[640]. האורחות צדיקים כתב שהדבר תלוי באדם עצמו, ואם ירגיל עצמו שיהיו כל מחשבותיו אמת, גם חלומותיו יהיו אמיתיים וידע העתידות כמו המלאכים ^[641]. יש מהראשונים שפסקו ע"פ מה שנראה להם בחלומותיהם ^[642]. גם בשולחן ערוך נזכרו חלומות מסוימים שעליהם מתענים בשבת ^[643]. והעולם אומרים שנמצא בספרים קדמונים שעל שלושה חלומות מתענים בשבת, ואלו הן: הרואה ספר תורה שנשרף, או יום הכיפורים בשעת נעילה, או קורות ביתו או שיניו שנפלו, וי"א הרואה יוה"כ אפילו שלא בשעת נעילה, וי"א הרואה שקורא בתורה, וי"א הרואה שנושא אשה. והא דרואה שיניו שנפלו דווקא שיניו, אבל הרואה לחייו שנשרו, חלום טוב הוא, דמתו היועצים עליו רעה. ונ"ל שהחלומות שאמרו בפרק הרואה שהם רעים, גם עליהם מתענין בשבת"
645. שבחי מהרח"ו עמוד כט ד"ה ועתה: "ועתה אתחיל לכתוב החלומות שחלמתי אני, ואע"פ שנשכחו ממני הרבה. ואין לתמוה האיך אני כותב דברי חלומות, כי כן מצינו לרז"ל שהיו חוששין לחלומות, כמו שכתב בפרק הראוה 'האלוקים עשה שייראו מלפניו – זה החלום רע', אלמא דלפעמים דברי החלום הם מאיתו יתברך..."
646. (רבי יצחק אייזיק יהודה יחיאל ספרין) בספרו מגילת סתרים
647. בקונטרס "דברי חלומות", שבסוף ספרו רסיסי לילה. יש להעיר שחלומותיו אלו עוסקים אך ורק בחידושי תורה, שלא כחלומותיהם של אלו שקדמו לו
648. הקדמת ר' חיים מוולוזי'ן לספרא דצניעותא (שחיבר הגר"א) ד"ה וגדולה: "וגדולה מזו היה אומר [הגר"א], כי אף מה שהנשמה משגת השגות נפלאות ונוראות בשינה ע"י עליית נשמה בשעשוע העליון במתיבתין עילאי, אינו נחשב אצלו כ"כ לעיקר גדול... ומשמעות דבריו הקדושים שהיה לו עליית נשמה מידי לילה בלילה מיום עומדו על דעתו הקדושה"
649. הקדמת ר' חיים מוולוזי'ן לספרא דצניעותא (שחיבר הגר"א) ד"ה אמנם: "נאמן עלי אבא שבשמיים ששמעתי מפיו הקדוש [של הגר"א] כי היה בווילנא איש חולם חלום, חלומות נוראים מבהילים כל שומעיו, כי היה מגיד לאדם מה שיחו ומעשיו בחדרי משכבו... אח"כ הציץ [הגר"א] בפני החולם הנ"ל, הבין והכיר שהוא בעל מרה שחורה [דיכאון], ובעל מרה שחורה לפרקים חלומותיו צודקות ואמיתיים. ועכ"ז ציווה להגבאי לדוחפו ולגרשו"
650. ספר הליקוטים לאר"י (והוא חלק שני משער הפסוקים), מלכים ב סי' ב ד"ה ושמעתי: "ושמעתי כי כששוחק הילד כשהוא ישן או בליל ראש חודש, כי אז לילי"ת שוחקת עמו, וטוב להכות בחוטמו באצבע ויאמר לה 'לכי מכאן ארורה, אין לך כאן חנייה', וכן יעשה ג' פעמים. וזה הלחש טוב מאוד לפי שביד לילי"ת להורגם כל זמן שתרצה"
651. שער רוח הקודש (למהרח"ו) מהדורת תשמ"ח עמוד טו: "עוד שמעתי בעניין מורי ז"ל מן החכם ה"ר שלמה סאגיס נר"ו כי פעם אחת חלם... ופתר לו מורי ז"ל... וכאשר פתר לו כן היה"
652. בראשית לז י: "ויספר אל אביו ואל אחיו ויגער בו אביו ויאמר לו מה החלום הזה אשר חלמת, הבוא נבוא אני ואימך ואחיך להשתחוות לך ארצה"
653. רש"ר הירש בראשית לז ה: "גם חז"ל מסתפקים אם יש משמעות לחלומות (עי' ברכות נה ע"א). אולם ההשגחה משתמשת במצב זה של נים ולא נים, כדי לנטוע מחשבות בלב האדם, ולפתח בהן שורה שלמה של מאורעות. הקדוש ברוך הוא מנצל גם את אמונת האדם בחלום – כל זה נלמד לא פעם מתולדות יעקב ויוסף"
654. ברכות נה ע"ב – נו ע"א: "אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: אין מראין לו לאדם אלא מהרהורי ליבו... הרהר כוליה יומא, ולאורתא חזא"
655. רש"י ברכות נה ע"ב ד"ה הרהורי ליבו: "מה שהוא מהרהר ביום"
656. ברכות נה ע"ב, נו ע"א
657. ברכות כח ע"א: "הוה קא חלשא דעתיה דרבן גמליאל, אמר: דלמא חס ושלום מנעתי תורה מישראל. אחזו ליה בחלמיה חצבי חיורי דמליין קטמא. ולא היא, ההיא ליתובי דעתיה הוא דאחזו ליה"
658. סנהדרין ל ע"א: "הרי שהיה מצטער על מעות שהניח לו אביו, ובא בעל החלום ואמר לו: 'כך וכך הן, במקום פלוני הן, של מעשר שני הן'. זה היה מעשה, ואמרו: דברי חלומות לא מעלין ולא מורידין"
659. שנזכרו בגמרא בברכות נה ע"ב. וכן בשולחן ערוך: אורח חיים סי' רכ סעיף א: "הרואה חלום ונפשו עגומה עליו יטיבנו באפי תלתא..."
660. ברכות נה ע"ב: "אמר רב הונא בר אמי אמר רבי פדת אמר רבי יוחנן: הרואה חלום ונפשו עגומה ילך ויפתרנו בפני שלושה. יפתרנו? והאמר רב חסדא: חלמא דלא מפשר כאגרתא דלא מקריא! אלא אימא: יטיבנו בפני שלושה..."), ומשמע שאין חשש מעצם החלום. והרמב"ם בהלכותיו לא הזכיר כלל את הטבת חלום ^[659]. אורח חיים סי' קל סעיף א: "מאן דחזא חלמא ולא ידע מאי חזא ניקום קמי כהני בשעה שעולים לדוכן..."
661. חשוב לציין שגדולי הפוסקים הביאו את דבריו של שער השמיים בענייני טריפות ועוד. וכך כתב בשו"ת הרמ"א (סי' ז תחילת ד"ה ולכן): "אף שהבאתי מקצת דברי אריסטו, מעידני עלי שמים וארץ שכל ימי לא עסקתי בשום ספר מספריו, רק מה שעסקתי בספר המורה שיגעתי בו ומצאתי ת"ל, ושאר ספרי הטבע כשער השמיים וכדומיהן, שחיברו חז"ל ומהם כתבתי מה שכתבתי מדברי אריסטו"
662. שער השמיים (לאביו של הרלב"ג) חלק ראשון מאמר עשירי תחילת פרק ב: "יבאר בו עניין החלומות. גדר החלום הוא מה שיצייר הכח המדמה בעת השינה מה שתפש ועצר אצלו מתכונת המוחשים שהרגישם בהקיץ. והגדר הזה איננו כללי לכל החלומות, כי פעמים רבות יחלום האדם מה שלא הרגיש בהקיץ, כמו שאנו עתידים לזכור, אבל הוא גדר לחלומות שיחלום ממה שכבר השיג בהקיץ. והגדר הכללי לכל הוא פעולת הכוח המדמה בעת השינה שהיא ביטול הרגשות..." [והאריך בכך מאוד]
663. שער השמיים (לאביו של הרלב"ג) חלק ראשון מאמר עשירי פרק ב ד"ה וכתב: "וכתב אבן צינ"י [אבן סינא, רופא ופילוסוף מוסלמי], כי זה דמיונות החלומות אינה סיבה אלוקית רק טבעית. וראייתו הגדולה שאנו רואים קצת מבעלי חיים שאינם מדברים שהם חולמים, כמו הכלבים שנראה אותם נובחים בעת השינה, והנביחה ההיא ראייה על החלום. וזה המופת שאין החלומות סיבה אלוקית, שאם היו סיבת אלוקית היה מן הנמנע שייראו לבעלי חיים שאינם מדברים"
664. מכתב מאליהו ח"ד עמוד קסד: "מטרת החלום לגלות את הרהורי ליבו הצפונים של האדם, היינו את הצפון בתת־הכרה שלו, כדי לעוררו לתשובה... וכן לפעמים מגלים לאדם רמז למה שנגזר עליו בעתיד, וזה גם כן כדי לעוררו לתשובה"
665. צדקת הצדיק (ר' צדוק הכהן מלובלין) תחילת אות רמג: "החלומות של האדם הם המגידים לו על הרהורי לבבו לדעת במה הם שקועים ביום, שמהם הם באים, כמו שאמרו ז"ל (ברכות נ"ה ב). ועל זה יסתער לב האדם כאשר יראה כי גם בעסקו בתורה רוב היום ככולו, כל זמן שלא נמלט ממחשבות זרות הנולדת מצד היצר שבלב הכוסף לאיזה דבר ונקשר בו, לא נמלט מחלומות ודמיונות כאלו"
666. שו"ת תשב"ץ חלק ב סוף סי' קכח: "ודע כי זה קרוב לעשרים שנה חלם חלום חקון בן עבו, אשר היום יצא לתרבות רעה, שהציבור חייבים להתענות ג' תעניות שני וחמישי שני. והרב ר' יצחק בר ששת זלה"ה חשש לו וגזר ג' תעניות. ואתה רואה שאותה איש אשר סופו הוכיח על תחילתו כי גם באותו פרק לא היה פרקו נאה, ומפני חלומו לא הי' לו לרב ז"ל לגזור תעניות. והציבור היו מלעיבים ומלעיגים עליהם וקורין אותן תעניות חלום, ובתפילת מנחה לא היינו מוצאים מניין כי אם בקושי. ונתחרט הרב ז"ל על זה. ואני הייתי מתענה והייתי אומר יודע אני בעצמי שאיני כהן, ואם יאמרו לי חבירי עלה לדוכן הייתי עולה (שבת קי"ח ע"ב)
667. מתוק לנפש (הרב יהודה פתייה) על הזוהר סבא דמשפטים, מהדורת תרצ"ט דף נו ע"ב: "אלא העיקר הוא כדאמרן, שביטל דוד את קידושי אוריה והועיל אותו הביטול ומ"ש הכתוב וירע הדבר אשר עשה דוד בעיני ה' וכן מ"ש הכתוב אפס כי ניאץ ניאצת את אויבי ה' וכו', כ"ז היה מסיבת שביטל הקידושין בצנעא שלא היו עמו הסנהדרין דלהווי לה קלא..
668. יביע אומר (הרב עובדיה יוסף) חלק יא אה"ע סי' פב בהערה שבסוף הסימן: "וכל דבריו בזה הבל ורעות רוח... שקר וכזב... ולכן מה שכתב בסוף דבריו שם שכל זה נאמר אליו בחלום ובקיצור נמרץ וכו' – חלומות שווא ידברו, וחלום ע"י שד הוא, ונפתה זה המחבר לדברי שווא ושקר"
669. מהרש"א חידושי אגדות ברכות נה ע"ב: "ולפי שהחלומות יש מהן מלמעלה ע"י מלאך, והוא חלום אמיתי חלום של שחרית במשמר האחרון, ויש מהן ע"י מערכת השמים, ובכללו ע"י שד כדלקמן והוא במשמר שנייה, ויש מהן מלמטה כדלקמן שאדם רואה מהרהורי ליבו שביום, כהנהו חלומות דקיסר ודשבור מלכא, והן החלומות שבמשמר ראשון"
670. שדי חמד חלק ב כללים מערכת ד אות מה ד"ה דברי חלומות (הוצאת תשכ"ב עמוד 67): "ודווקא בכי האי גוונא שהיה מהרהר בזה הוא דאמרינן דאין משגיחין על דברי החלום, דרעיונוהי על משכביה סליקו וכו'"
671. רש"ר הירש בראשית לז ה: "גם חז"ל מסתפקים אם יש משמעות לחלומות (עי' ברכות נה ע"א). אולם ההשגחה משתמשת במצב זה של נים ולא נים, כדי לנטוע מחשבות בלב האדם, ולפתח בהן שורה שלמה של מאורעות. הקדוש ברוך הוא מנצל גם את אמונת האדם בחלום – כל זה נלמד לא פעם מתולדות יעקב ויוסף"
672. הנקרא גם: הרב הִילֶה וכסלר
673. הקונטרס, בן שישים עמודים, הודפס בגרמנית. שמו המלא הוא: "דבר אזהרה לישראל, שייקחו לליבם את רדיפות היהודים, וחלומות מופלאים הקשורים לכך" (המילים "דבר אזהרה לישראל" מודגשות יותר, בתור שמו העיקרי של הקונטרס)
674. דבר אזהרה לישראל עמוד 14 (במקור בגרמנית – עמוד 20): "לעיתים קרובות עלה בידי להישמר, באורח יוצא דופן לגמרי, מעבירה על אחת ממצוות ה', וזאת ע"י מראות־לילה אשר לא ניתן היה לפרשם בדרך אחרת. פעם חלמתי שנהניתי מבשר בחלב, ובבוקר השכם משביקשתי מאשתי לערוך בדיקה, היא מצאה שבלילה בקודם לקחה עוזרת הבית שומן בקר לטגן בו ביצים במחבת חלבית. פעם אחרת חלמתי כי עברתי על האיסור של בישול נכרי. חקרתי ונודע לי שהעוזרת הנוצרית שכחה לבקש מאחד מבני הבית להעמיד את תפוחי האדמה על האש, והיא עשתה זאת בעצמה. פעם אחרת ראיתי בחלום כי באחד הפתחים בבית חסרה המזוזה, וכשבדקתי למחרת בבוקר, ראיתי לתדהמתי שהמזוזה נגנבה מדלת המטבח
675. דבר אזהרה לישראל עמוד 15: "החלום הרגיל שאין לו משמעות, החלום הטבעי, הוא רק המשך פעילותו של המוח, הממשיך לחוש בצורה חלשה את הרשמים שקיבל במשך היום, ללא הכוונה מצד השכל המודע. זו פעולת חשיבה אובייקטיבית. אבל פעולת חשיבה חלשה זו, אין בכוחה לעורר אסוציאציות מחשבתיות חדשות שיהיה בהן סדר סובייקטיבי, הגדרה נכונה, קו מחשבה ברור
676. דבר אזהרה לישראל עמוד 35: "רשאי וחייב אני לפרסם את חלומותי, מאחר שכלולים בהם כל הסימנים הנזכרים בתלמוד, אשר לפיהם אפשר להכיר חלום העומד להתגשם. אלה הם חלומות שחזרו על עצמם, שנתפרו בחלום עצמו, שחלמו אותם לפנות בוקר ושנסבו על אנשים אחרים, ואחרון אחרון – גם התעוררתי כשפסוק בפי, פסוק שהתאים בדיוק לתוכן החלום"
677. דבר אזהרה לישראל עמוד 15 (במקור בגרמנית – עמוד 22): "לפני חמש שנים בערך ראיתי בחלום, והנה אני עומד על הר גבוה ברומניה ומדבר אל היהודים ומשפיע עליהן שלא ישלו את עצמם בתקוות שווא, כי יוכלו להגיע לשוויון זכויות בעזרתה של חברת 'כל ישראל חברים' או בתיווכן של המעצמות האירופאיות. מוטב שיעלו לארץ ישראל ויעסקו שם בחקלאות – דבר שחלק גדול מהם אכן רצה לעשות
678. הקונטרס נדפס בוִירצבורג, גרמניה, בשנת 1881
679. ואף קודם ללידתו של הצורר, ושנים רבות לפני מלחמת העולם הראשונה ששינתה את פני העולם ותוצאותיה עוררו בעקיפין את שנאת ישראל בגרמניה
680. במכתבו אל המחבר משנת 1880. אמנם את מכתבו חתם בכינוי "נ.נ." (דבר אזהרה לישראל עמוד 40, ובמקור בגרמנית – עמוד 59), שמשמעותו בגרמנית "פלוני אלמוני", אך חוקרים רבים משוכנעים שזהו הרש"ר הירש
681. דבר אזהרה לישראל עמודים 36–37 (מתוך מכתב הרש"ר הירש הנ"ל) (במקור בגרמנית – עמוד 53): "יהיה זה ללא הועיל ואף מזיק, לשדל את בני דורנו לחזור בתשובה בהסתמך על חלומות וחזיונות. האישים הגדולים שנמצאו זכאים לגילוי השכינה באמצעות חלומות היו בדורות הקודמים בלבד..
682. דבר אזהרה לישראל עמוד 40 (בסוף מכתבו של הרש"ר הירש הנ"ל) (במקור בגרמנית – עמוד 58): "ההסתמכות על חלומות היא נשק מסוכן, העלול להיות לרועץ ליהדות ולשכל הבריא"
683. דבר אזהרה לישראל, מבוא (מאת רבקה הורביץ) תחילת אות ב, עמוד כה: "בשנות השבעים של המאה התשע־עשרה אנו עדים לשינוי מהותי במעמד היהודים בגרמניה... עולה התנגדות עזה לעצם נוכחותם, המתבטאת גם בספרות אנטישמית נרחבת. התעמולה האנטי־יהודית תולה ביהודים אץ האשם בכל הקשיים שפקדו את גרמניה בעקבות תהליך המודרניזציה והתיעוש. לדעת יעקב כ"ץ שנת 1879 היתה שנת מפנה בתולדות ישראל. ההיסטוריון היינריך פון טרייטשקה קבע בבטאונו... כי היהודים זרים לגרמניה בעצם מהותם וכי עליהם לעזוב מדינה זו ולחזור לארץ־ישראל. השלטונות, שבתחילה תמכו ביהודים, נאלמו דון ובחוגים המקורבים אליהם הדהדו צלילים אנטישמיים. כך, למשל, טען מטיף החצר אדולף שטקר כי יש לצמצם את האמנציפציה של היהודים ולתת להם מעמד של זרים נסבלים בלבד. אכן מטרת התנועה האנטישמית היתה 'חיסולה של האמנציפציה היהודית או לפחות ביטול תוצאותיה החברתיות'. הדגשת זרותם האתנית של היהודים מגיעה לשיאה באנטישמיות הגזענית מבית מדרשם של אויגן דיהרינד ווילהלם מאר (שטבע את המונח 'אנטישמיות' במטרה להדגיש פער זה לא ניתן לגשר עליו)... חתימתם של כרבע מיליון גרמנים על פטיציה הקוראת לסילוק היהודים ממשרות ממשלתיות ולאיסור הגירת יהודים ממזרח אירופה לגרמניה..
684. שמו המלא הוא: "דבר אזהרה לישראל, שייקחו לליבם את רדיפות היהודים, וחלומות מופלאים הקשורים לכך"
685. דבר אזהרה לישראל עמוד 18: "וחורבות המקדש הבלתי־נשכח הן עד היום הזה מוקד־חייו של כל בית ישראל, שבו מתרכזים געגועינו ותקוותנו... האם נוכל להכחיש שאסונות פגעו בנו תמיד כאשר נעלמה מטרה זו מעינינו? האם זה הועיל כאשר רבים מקרבנו רצו לשרש לנצח את שנאת ישראל בנסותם להסיר יותר ויותר את מחיצות־הדת המבדילות לדעתם בינינו ובין שאר העמים?..
686. דבר אזהרה לישראל עמוד 35: "לצערי כבר התגשם לעיני חלק מחלומות אלה, והיה זה אף החלק הפחות מתקבל על הדעת: כבר התחילה להתחולל הסערה האנטישמית בגרמניה וברומניה"
687. דבר אזהרה לישראל עמוד 4: "ברבע האחרון של המאה [דהיינו שנים בודדות לפני הדפסת הקונטרס], הנחשבת לעידן ההשכלה, מנצלים את המצוקה הקיימת כעילה לטפול על היהודים פשעים שונים ומשונים"
688. דבר אזהרה לישראל עמוד 6: "אין ספק כי קיימת בזמננו מגמה ללחוץ על היהודים שיהגרו וישובו אל ארצות מוצאם"
689. דבר אזהרה לישראל עמוד 18: "ראינו, כי במקום השנאה הדתית קמה עליהם מפלצת אחרת – שנאת הגזע, תופעה עוד יותר נוראה ומאיימת"
690. דבר אזהרה לישראל עמוד 4: "בתקופתנו נתגלתה תופעה חדשה בתחום זה, אשר ביסודיותה [אולי: ביסודה] היא עולה על כל גילויי הרשעות שבעבר. אין עוד דבר המגן בפני שנאת ישראל, אף לא מי־הטבילה ואף לא קשרי חיתון ע"י נישואי־תערובת
691. יעקב (כריסטוף) בּוּרְקְהַרְדט, היסטוריון שוויצרי, שהיה אף שונא ישראל
692. בשנים 1872, 1880, 1882
693. הובא למשל בספר "עלייתן ושקיעתן של ציביליזציות, לקחים לעם היהודי" עמוד 86
694. ברכות נה ע"ב: "אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: אין מראין לו לאדם אלא מהרהורי ליבו"
695. דבר אזהרה לישראל עמוד 15: "גם לא אוכל להתכחש לחלום נוסף, שמקורו בכאב עמוק שהרגשתי בגלל שאר־בשר קרוב, שבחר בדרך דתית שונה משלי. ואז, בעקבות זאת, ראיתי בלילה מראות שונים, ביניהם את אליהו הנביא, והדבר נתפרש לי בחלום כך, שקרוב זה יחזור בתשובה שלימה זמן קצר לפני בואו של אליהו הנביא, ובעקבותיו ילכו רבים, ואני אהיה המבשר את בואו של אליהו, ועל ידי הגילויים [בחלומות] שלי הם יעזבו את דרכיהם התועות, בראותם שהדברים אכן יתרחשו"
696. בבא בתרא יב ע"א: "אמר רבי אבדימי דמן חיפה: מיום שחרב בית המקדש, ניטלה נבואה מן הנביאים וניתנה לחכמים. אטו חכם לאו נביא הוא? הכי קאמר: אף על פי שניטלה מן הנביאים, מן החכמים לא ניטלה
697. שמואל־א כח ו: "וישאל שאול בה' ולא ענהו ה', גם בחלומות גם באורים גם בנביאים"
698. תשובות הגאונים החדשות – עמנואל (אופק) סימן קטו אות כ: "וכן בשאילת חלום יש כמה (היו) זקנים וחסידים אצלינו יודעים אותם ומתענים כמה ימים לא אוכלים בשר ולא שותים יין ולנין במקום טהרה ומתפללין וקוראים פסוקים ידועים ואותיות במספר ולנים ורואים חלומות מופלאות כמות נבואה, ויש מהן מי שהיו בימינו ונדעה אותם, היה לכל אחד צורה ידועה, לזה זקן ולזה בחור יתראה בו ויגיד לו ויקרא לו פסוקים שיש בהם אותו ענין ששאל עליו, יודיענו אדונינו ויבאר לנו כל זה בחכמתו"
699. תשובות הגאונים החדשות – עמנואל (אופק) סימן קטו אות כד: "והזכרתם בשאלתכם שאילת חלום, וכי יש אצלכם מי ששואל ורואה כמו נבואה. גם זה רחוק, ושמענו כי היה גם הנה מי שרואה תשובות מוכיחות למה ששואל, אבל עכשיו לא ראינו אלא למי שתובעין סימנין כגון תלמידי חכמים אם יהיה כך וגוים גמורים אם יהיה כך ופסוקין מן העניין הנתבע
700. מאירי סנהדרין סח ע"א ד"ה הקסם: "הקסם והדרישה אל המתים, והוא כל ענייני הערת דמיון בהגדת העתידות, הוא איסור תורה
701. רזיאל המלאך דפוס תשד דף מה ע"ב: "שאילת חלום. יכתוב זה השם בקלף משורטט וישים אותו תחת ראשו ויאמר: 'אתה שר החלום, משביע אני אותך בשם הגדול הגיבור והנורא שתבוא אלי בזה הלילה ותגיד לי את שאלתי ובקשתי, בין בחלום בין במראה בין בפסוק בין בדיבור בין בדבר הלכה בין בכתיבה...'"
702. אבן עזרא שמות יד יט: "ובספר רזיאל, הרוצה לעשות שאילת חלום, יקרא בתחילת הלילה פסוק 'ויהי בשלושים שנה' (יחזקאל א, א), כי הוא ע"ב אותיות"
703. רבינו בחיי דברים כט כח: "ויש לך להשכיל עוד כי מהפסוק הזה יוצא שם מומחה לשאילת חלום בצרוף אותיות והם שלושה שמות, כל שם ושם של שלוש אותיות וכולן הן תשעה"
704. רבי יעקב הלוי ממארוויש ומקורביל
705. שדי חמד חלק ב כללים מערכת ד אות מה ד"ה דברי חלומות (הוצאת תשכ"ב עמוד 67): "וקצת יש לפקפק בדברי מרן מוהרד"ף מההיא דרבינו יעקב סג"ל הנ"ל, דכיוון דהיה שואל לכתחילה, אין לך מהרהר בדבר גדול מזה, ולא היה לו לעשות כדברי החלום, דבכהאי גוונא אמרינן לא מעלין ולא מורידין"
706. מאמר תהלוכות האגדות (לרבי יוסף זכריה שטרן, בעל הזכר יהוסף על הש"ס) פרק ו: "אם שאולי הוא עצמו [בעל שו"ת מן השמיים] לעוצם חסידותו היה חושש להחמיר, מכל מקום למעיין בפוסקים על מקומם יראה שכמעט כולם דעות דחויות לדינא, ועל כיוצא בהם נאמר 'כבוד ה' הסתר דבר'"
707. דבריו הובאו בפוסקים במקומות רבים
708. כתב היד "מה שגילה המגיד למוהר"י טיטאצק ז"ל" (הודפס בספונות חלק יא עמודים צ־קיב ובספר מלאך המשיב ליקוט א), סוף נספח ד (שם עמודים קט־קי): "משביע אני עליך פלוני אמון מנוא שר הטומאה יושב בצד שמאל סמאל בקשת דרוכה ביד ימינך ובתועבה משתי וערב ביד שמאלך שתבא לי בזאת הלילה בחלום או בזה היום בחלום... ויתגלה לך רכוב בצורת אדם על אתון שחור או על אתון צחור... אשביעכם שמייד בלי שום איחור ועיכוב תבואו אלי בחלום הלילה או בחלום היום בעודי יושב ישן... ותדבר אלי כדיבור ממש כאשר ידבר איש אל רעהו... ותשיב לי מייד תשובת שאלתי זאת שאני שואל כאן..
709. ספר הפעולות (למהרח"ו) חלק א סי' עב: "שם... יגיד בשאילת חלום כל אשר ישאל השואל"
710. שם הגדולים (החיד"א) מערכת גדולים אות ח [כא] מהר"ר חיים ויטאל: "הנה רבינו האר"י ציווה ששום אחד מתלמידיו לא יכתוב זולת מהרח"ו. אך הם לחשקם בתעלומות חכמה היו כותבים. ומאלו הקונטרסים משאר תלמידים נתהוו טעויות ונוסחאות
711. לרבי אברהם חמוי (נולד בשנת ה'תקצ"ט)
712. עוד הביא שם אופנים לשאלות בהקיץ, למשל, מה שמכונה "גורל הגר"א" (למרות שלא מוזכר בכתבי הגר"א) – לדרוש אלוקים דף כט ע"א: "ויש אומרים שיפתח [בחומש] ז' פתיחות דהיינו שיהפוך ז' חלוקות מדפים כאשר יבואו לידו, אח"כ ימנה משם ז' דפים, אח"כ ז' עמודים שהוא דף מצד אחד, ואח"כ ז' פסוקים ואח"כ ז' שורות ואח"כ ז' תיבות ואח"כ ז' אותיות. ויאמר ע"כ חלוקה תיבה א' מפסוק ה' מנת חלקי וכוסי אתה תומיך גורלי. וכן בז' דפין וכן בז' עמודים וכו' וכן בז' אותיות. והאות הז' שיבוא לידו, יבקש אחריה פסו' שיתחיל באותו האות, ובו ימצא תשובת שאלתו"
713. לדרוש אלוקים דף טז ע"א־יז ע"א: "והנה חל עלי חובר ביאור התנאים הנצרכים לשאילת חלום למען תצליח את דרכיך ואז תשכיל. תנאי א', צריך שיהיה בסוד נכמס שלא תאמר ותגיד לשום אדם שאתה רוצה לעשות בזה הלילה שאילת חלום. ב', בקבלת התענית בעבור שאילת חלום תאמר זה הנוסח... וביום התענית יתבודד ויהרהר כל היום בתשובה... תנאי ג', לא יאכל הרבה... ד', יעסוק בתורה כפי ידיעתו בזוהר ותיקונים או הלכה ואח"כ יקרא קריאת שמע על המיטה בכוונה כמו שכתבתי לעיל ויעשה השאילת חלום וישיבו לו תשובה שלימה. ותנאי ה' ייחדתי לו פרק לבדו מורה ימים"
714. למשל, לדרוש אלוקים דף כג ע"א אות יט: "שאילת חלום מנוסה מהרב רבי אליהו שפירא ז"ל. קח ביצה בת יומא מתרנגולת לבנה הנולדת ביום ד', וינקב אותה בראשה נקב קטן ויוציא כל מה שבתוכה, ואח"כ יכתוב עליה אלו השמות... ויתחיל לכתוב מצד הנקב... וישביע למת בשמות הנזכרים, ולא יעשה זה כי אם ח"ו בסכנה גדולה או צורך רבים"
715. לדרוש אלוקים דף טו ע"א־ע"ב: "גם מן המודיעות. אם עשה שאילת חלום וח"ו לא עלתה בידו, אל ייתן מום בקדושים ח"ו, כי אם בלי ספק (וחיסרון) [החיסרון] מצידו, או שהוא אינו ראוי, או המקום אינו טהור, או המיטה אינה נקייה
716. קדושת יצחק (הרב כדורי) חלק א עמוד קעח, בכתב היד עמוד כג, מערכת ח סי' ד
717. ספר חסידים סי' תסט: "סוף דבר, אין מזיקים מתגרים אלא במי שמתגרה בהם, כגון שכתב הוא או אבותיו קמיעות או עסק בהשבעות או בכשפים או בשאילת חלום. לכך לא יעסוק אדם בהם"
718. ספר קבלה מעשית (שנת תקס"ה) דף כה ע"ב: "לראות גן עדן בחלום. יקח עלה של אילן ויכתוב עליו: משביע אני עליכם מלאכים קדושים וטהורים... שתוליכוני אל הגן עדן ותראוני נא את מקומי ואדבר שם עם הצדיקים ותחזירוני לביתי בשלום"
719. נשמת חיים (לרבי מנשה בן ישראל) מאמר שלישי סוף פרק שישי: "ואם כן זו ראיה ניצחת להישארות הנפש. כי בהיות הנשמה ממדרגת המלאכים נצחית ואלוקית היא ע"י שמות הקודש מכריח אותם להשיב שואלם דבר בעניינים העתידים לבוא. דאם לא כן, מי נתן הכח הזה לגוף אשר בעפר יסודו ורימה ותולעה סופו"
720. ישעיהו ו ג: "קדוש קדוש קדוש יקוק צ־באות"
721. דברים ז ו: "כי עם קדוש אתה ליקוק אלוקיך"
722. שמות כט לא: "ובישלת את בשרו במקום קדוש"
723. מלכים־ב ד ט: "הנה נא ידעתי כי איש אלוקים קדוש הוא"
724. כדוגמאות דלעיל
725. ויקרא יט ב: "ואמרת אליהם קדושים תהיו"
726. ספרא תחילת פרשת קדושים: "קדושים תהיו – פרושים היו". והביאה הרמב"ן שם
727. רש"ר הירש בראשית ב ג: "שורש 'קדש' מציין את ההחלטיות הגמורה, שהיא למעלה מכל ניגודים; התמסרות מוחלטת, שלא תועם על ידי כל מאבק. ומכאן 'קדוש' – מי שהתמסר בשלמות לכל טוב ונעלה, עד שפסק בקרבו כל מאבק עם החושניות. והיפוכו 'קדש' – מי שהתמסר בשלמות לחושניות, עד שכבה בקרבו כל זיק של כוחות הטוב"
728. ספר המאמרים (לרמח"ל), מאמר העיקרים, פרק "בתורה ובמצוות": "פירוש קדושה היא מציאות קורבה אליו יתברך, וטומאה היא מציאות ריחוק ממנו יתברך הקדושה היא השפעה שהאדון ברוך הוא משפיע במי שראוי לזה והשראה ששורה עליו, הטומאה היא ריחוק שהקדוש ברוך הוא מתרחק והעלם שמתעלם"
729. אורות הקודש, מבוא א (מאת הרב דוד כהן, "הרב הנזיר") אות ד: "כשנשאל הרב בראשית עריכת מאמר הקודש, מה גדר הקודש, והתשובה היתה, המתגלה מתוך התורה, שהוא הרצון העליון. והרגשתי, שרבינו לא נתן כל גדר לקודש, לעומק מהותו, קודש הקדשים, כי אם הקודש המתגלה בקדושה" [ועיין לקמן בהערה הבאה]
730. אורות הקודש, מבוא א (מאת הרב דוד כהן, "הרב הנזיר") אות ד: "מהות הקודש העצמי בלתי נגדרת, כי הוא עומק העמקים, ראשית כל, ולא ניתן להתפרש מגדר"
731. כוזרי מאמר ב אות ס: "ועוד יש עם שימצאו כובד בעצמם בעוד שלא רחצו מקריים, וכבר נוסה, שמפסידים במגעם הדברים הדקים, כפנינים והיינות, ורובנו משתנה מקרבת המתים והקברות, ומתבלבלת נפשנו זמן מה בבית אשר היה בו מת, ומי שהוא עב הטבע אינו משתנה לזה"
732. ספר החינוך פרשת שמיני מצווה קנט ד"ה ועתה: "ואל תתמה בני על ענייני הטומאה אם הוא נעלם הרבה על כל ברייה, כי אפשר שהטומאה תזיק אל הנפש ותחליאה קצת, וכן שמעתי הדבר מפי חכמים, וכעין מה שאמרו זכרונם לברכה [יומא ל"ט ע"א] ונטמתם בם, ונטמתם כתיב [ויקרא י"א, מ"ג], כלומר שמעיינות השכל שהוא הנפש הקיימת מתקלקלים קצת בעניין הטומאה
733. רבינו בחיי שמות כח טו ד"ה וראיתי: "וראיתי בספר האבנים שחברו הפילוסוף, שהאבנים צריכות טהרה, וידוע מסגולתם שהנושא אותם בטומאה יתבטל כחם אליו או יחלש, ואם ישוב ויטהר תחזור האבן לכוחה הראשון כבתחילה, והסיבה והטעם בזה לפי מעלות רוחניות הכח העליון שהאבן מושכת ממנו שהוא מדבק בטהרה ומתרחק מן הטומאה, וכן כתב החבר בחיבורו, וראוי להאמין כך, שהרי אין לך כל אבן ואבן מן האבנים היקרות שלא תמשך כח עליונים, כעניין שאמר בעשבים 'אין לך כל עשב ועשב מלמטה שאין לו מזל למעלה'"
734. רמב"ם הל' מקוואות פי"א הי"ב: "דבר ברור וגלוי שהטומאות והטהרות גזירות הכתוב הן, ואינן מדברים שדעתו של אדם מכרעתו, והרי הן מכלל החוקים, וכן הטבילה מן הטומאות מכלל החוקים הוא שאין הטומאה טיט או צואה שתעבור במים אלא גזירת הכתוב היא והדבר תלוי בכוונת הלב..
735. והביא שם מטרות נוספות
736. מורה נבוכים ח"ג פרק מז: "כבר ביארנו כי כל המטרה הייתה במקדש להביא את הפונה אליו להתפעלות, ושייראוהו וירהוהו, כמו שאמר ומקדשי תיראו. וכל דבר מרומם, כשיתמיד האדם להימצא בו, ימעט מה שיש בנפש ממנו, ותמעט ההתפעלות שהייתה באה על ידו. וכבר העירו חכמים ז"ל על עניין זה ואמרו, שאין רצוי להיכנס למקדש בכל עת, והסמיכו את זה לאמרו 'הוקר רגלך מבית רעך פן ישבעך ושנאך'
737. מורה נבוכים ח"ג פרק מז: "והמפורסם משיטות הצאבה [עובדי אלילים קדמונים שהרמב"ם מזכירם בכמה מקומות] עד זמננו זה בארצות המזרח, כלומר: שרידי ה'מג'וס', שהנידה תהיה בבית לבדה, ונשרפין המקומות שמהלכת עליהם, ומי שדיבר עמה נטמא, ואפילו נשבה הרוח ועברה על הנידה ועל הטהור נטמא
738. שערי יושר שער א פ"ז ד"ה ונתבאר: "די״ל דמציאות הטומאה לא נתבטלה, וכשיתברר אח״כ דהוא טמא ודאי חייב. אבל האיסור היה מקום לומר דנתבטל ונהפך להיתר, דמציאות הטומאה ודיני האיסורין הבאים ע״י הטומאה כאוכל הקדש ונכנס למקדש הם דברים נפרדים"
739. צפנת פענח (לרבי יוסף רוזין מרוגאצ'וב) ח"ה דף כג ע"ב בדפיו: "הטומאה היא תואר ולא עצם"
740. אב ישראל ח"ג סי' נד סק"ו (וכן הובא בספר קובץ יסודות וחקירות (ר' אחיקם קשת) ערך טומאה עמוד 455 ד"ה ונפק"מ לחזקת טומאה)
741. שער הגלגולים (מהרח"ו) בתחילתו: "דע כי האדם עצמו הוא הרוחניות אשר בתוך גוף, והגוף הוא לבוש האדם, ואיננו האדם עצמו"
742. אמונות ודעות (לרס"ג) מאמר ו: "כי המחקר בידיעת הנפש, הוא מחקר בדבר עמוק ודק, כמו שסיפרתי על מחקר אמת דבר לא מדבר, ובעניין בורא הנמצאות, כן היא זאת גם כן בעניינה מן הדקות, מה שיהיו בו נבוכים הרבה מבני אדם. ואומר, ובעבור זה תמצא החכם מוקיר, מי שיעמוד על אמיתת עניין הנפש הדברית אשר באדם, באמרו (קהלת ג' כ"א) מי יודע רוח בני האדם העולה היא למעלה וגו', וראוי שאבאר, כי אמרו מי יודע. אינו ספק כי קצת הנפשות עליונות נכבדות, וקצתם שפלות נמבזות, אך הוא קיים לנפשות שהן כך, אבל אמרו מי יודע, הוא להוקיר מי שידענה כן"
743. אבן עזרא הפירוש הקצר שמות כג כ: "וכללו של דבר, הנה האדם לא ידע מה היא נפשו אם עצם אם מקרה. ואם תמות בהפרדה מעל הגוף ולמה נדבקה בו"
744. גבורות ה' (המהר"ל מפראג) הקדמות, הקדמה ב: "וכי הנשמה שבגוף האדם יוכל לעמוד על אמיתתה?"
745. אילימה רבתי (לרמ"ק) מעיין א תמר א תחילת פרק ג: "שאין האדם מכיר הנשמה שבו, אלא הנשמה שופע בו, והוא יודע ששפעו הוא מהנשמה..."
746. ספר האמונות והדעות תחילת מאמר ו: "ותחילת מה שראוי לחקור עליו עצם הנפש מה הוא? והוא שמצאתי בני אדם חולקים בעצמה, מחלוקות נפלאות מטרידות הלבבות, אני רואה לעזוב זיכרון רובם, ואביא מהם שבעה דעות, זולת הארבעה הראשונים אשר קדם זכרם, ויהיו אחד עשר"
747. שבילי אמונה (לר' מאיר אבן אלדבי) תחילת הנתיב השישי ד"ה כאשר: "כאשר נחפוץ להשיג ולידע הנפש אשר בנו וכל ענייניה על תכונתה כפי שיש לשכל שהוא בחומר, אזי ראוי לחקור עליה על דרך אלה עשר שאלות..."
748. רבינו בחיי בראשית ב ז: "וצריך אתה לדעת כי חכמי המחקר נחלקו בעניין הנפש וייסדו בזה ספרים אין קץ והאריכו והרחיבו לשון בהם, יש מהם אומרים שהנפש אחת ויש בה שלוש כחות: הכוח המתאווה אשר לבעלי הנפש הבהמית, והכוח הצומח אשר לבעלי הנפש הצומחת, והכוח המשכיל היא נפש החכמה, ושלוש כחות אלו הם נפש אחת. ויש מהם אומרים כי הם באדם שלוש נפשות שונות חלוקות זו מזו: הנפש החכמה לעצמה, והצומחת לעצמה, והבהמית לעצמה"
749. עקידת יצחק בראשית שער ו (בראשית ב ז): "והנפש המשכלת... מי יתן איפוא ונדע מה היא לו... באו בעיון זה כמה ספיקות ובלבולים כפי מה שהעמיקו אצלו החוקרים. ובכל מה שנזכר מדעותיהם לא יצאנו מידי מבוכה... ונשאר מהות הנפש פורח באוויר... ונשאר האיש הנלבב משתומם על מציאותו"
750. עקידת יצחק בראשית שער ו (בראשית ב ז): "שהתשוקה היא נמרצת מאוד לכל בעל שכל אם מעט ואם הרבה, לעמוד על נפשו להתבונן במהותו ולהתאמץ בכל כוחו בהכרתה. עד יגזור במציאותה ענין עצמי וממשיי מספיק לשיסכים הדעת על קיומו כשיעור שיהיה לו תכלית ידוע והצלחה נכרת. ישקוד בכל עוז על השגתה. מה שלא יעשה זה בדבר שאין לו שום השערה"
751. חיבור התשובה למאירי, משיב נפש, מאמר ב תחילת פרק יג: "העיר על צורך ידיעת נפשו עד שיגיע למה שאפשר מידיעת בוראו..
752. ספר האמונות והדעות מאמר ה: "שהנפש – עצם שכלי זך, יותר זך מעצם הכוכבים והגלגלים"
753. אבן עזרא תהילים כב כב: "וטעם 'יחידתי', בעבור היות כל נשמת אדם יחידה מתבודדת עם גופה מנשמת הכל, ובהיפרדה מגווייתה אז תאסף אל הכל"
754. אבן עזרא תהילים א ג: "הנשמה החכמה שתהיה מלאה תורת אלוקים להכיר בוראה ומעשיו העומדים לנצח, ותדבק בעולמה העליון בהיפרדה מעל גווייתה כמו הפרי המבושל באילן וייפרד ממנו, ואין צורך לו, כי בעבור הפרי היה העץ"
755. רמב"ם הל' תשובה פ"ח ה"ב־ה"ג: "העולם הבא אין בו גוף וגויה אלא נפשות הצדיקים בלבד בלא גוף כמלאכי השרת... כל נפש האמורה בעניין זה אינה הנשמה הצריכה לגוף אלא צורת הנפש שהיא הדעה שהשיגה מהבורא כפי כוחה, והשיגה הדעות הנפרדות ושאר המעשים, והיא הצורה שביארנו עניינה בפרק רביעי מהלכות יסודי התורה, היא הנקראת נפש בעניין זה"
756. שבילי אמונה (לר' מאיר אבן אלדבי) סוף הנתיב השישי ד"ה נאום המחבר: "ואמנם הנפש השכלית לא תכלה בכלות הגוף, לפי שאינה צריכה לגוף. ויש אשר הוסיף ואמר כי הכח המדמה יישאר אחר המוות כמו החלק השכלי ברצון הבורא יתברך באמצעות שכל הפועל ויתאחדו עם הכח השכלי והיו לאחד לקבלת התגמולים בשכר ובעונש.... ואני אומר כי גם הכח המדמה אין לו זיכרון בהישארות כי הוא הווה ונפסד"
757. נחלת אבות (האברבנאל) על אבות ג טו: "ואני מוסיף על ההקדמה האמיתית הזאת, ומצרף אליה הקדמה אחרת אמיתית מקובלת באומה, והיא שהנפש השכלית שהיא צורת האדם, היא עצם רוחני נברא בבריאת העולם בפרטיותו, נמצא ועומד בעצמו קודם שיחול בגוף ונשאר אחרי הפסדו"
758. רזיאל המלאך דפוס תש"ד דף יב ע"א: "וכשאדם יגע ועייף, מייד תרדמה נופלת עליו, ובחלום מתרבה ואינו יודע אם הוא ער או ישן, והתיכוני הוא הלשון והחיצוני היד, והקול והדיבור ישנו וייעפו, אך הפנימי אינה ישנה, רק תצא הנפש מן הגרון. ואולם האדם שישן ומקיצין אותו בבהלה ויתבהל הגוף, ועל ליבו נודדת כציפור קטנה – היא הנפש ששבה, ואם היא תשיב מרצונה מעיר בלי בהלה כמו קרוב לשחרית אז הנפש במלונה לפי שכל השכלת חכמה ובינה במוחי הלב נקראת פנימית"
759. אילימה רבתי (לרמ"ק) מעיין א תמר א פרק ה: "הנפש אשר בנו דקה מן השכל, והרוח דק מן הנפש, והנשמה דקה מן הרוח"
760. שיעור קומה (לרמ"ק), גלגול, פרק ד (דף פג ע"ב): "הנשמה היא שלימה רוחנית, היא עוסקת בתורה ומכרת את בוראה קודם בואה לעולם"
761. שיעור קומה (לרמ"ק), תורה, פרק לה (דף כא ע"ב): "ואחר פטירת הנשמה הזאת מן הגוף היא הוויה דקה רוחנית. אמנם מפני חבירתה עם החומר היא כבידה ולא תוכל לעלות אלא תסתלק בהדרגה..."
762. אור צדיקים (לר' מאיר פופרש) פרק י (עב ע"א – ע"ב): "שסיפר תלמיד של האר"י ז"ל ה"ה החכם ר' גדליה הלוי ז"ל, שבימי האר"י ז"ל בכל ערב שבת היו הולכים חוץ לעיר לקבל את השבת, וראה פעם אחד על בית החיים של צפת חיילות נשמות שעלו מן הקברות לעלות למעלה לגן עדן העליון, וכן להיפך, ראה ריבי רבבות נשמות שירדו כנגדם ואלו הן נשמות יתירות הנתוספות לישראל בשבת, ומתוך רוב בלבול וערבוב הנשמות הוכרח לעצום עיניו, ואעפ"כ ראה כל הדברים בעיניים סגורות
763. דהיינו מחלת הנפילה. בשמה הרשמי כִּפְיוֹן, ובלועזית אפילפסיה
764. יש לדון האם לדעתו עצם יציאת הנפש מן הגוף גורמת לנזק, ואם כן יש לעיין מה קורה ברגע המוות, או שכוונתו שרוח הרשע מחמת רשעותו יכולה להזיק ביציאתה
765. ספר "שער רוח הקודש" (לר' חיים ויטאל כפי שקיבל מהאר"י), ייחוד ט"ו, עמודים פח־צ (ירושלים תשמ"ח): "יחוד אחד שלימדני מורי ז"ל כדי להוציא רוח רעה ר"ל, שיש לפעמים נפש איזה אדם רשע שנפשו אינה יכולה להיכנס בגיהנם עדיין מרוב עוונותיו, והולך נע ונד ונכנס לפעמים בגוף איזה אדם או אישה, וכופה אותו ונקרא חולי הנופל, וע"י הייחוד הזה נתקן נפשו מעט..
766. ויש לעיין אם שייך שלנפש יש גודל מסוים
767. שער הגלגולים (ר' חיים ויטאל), "מעשים נוראיים מגלגול", דפוס פרמישלה תרל"ה דף י ע"א ד"ה וברור וד"ה התחלתי (ומדבריו הביאו ב"קונטרס הדיבוק" שיצא לאור ע"י ישיבת המקובלים שער השמיים ירושלים תשנ"ט עמוד 6): "ומצאתי היותה מוטלת על מיטתה פרקדנית והיתה כגוף בלי נשמה ועיניה סגורות ופיה פתוחה ולשונה עבה מאוד מן השפה ולפנים. ויאמרו האנשים ונשים המכלכלים אותה כי אז היה נמצא הרוח בלשונה. אז אמרתי בליבי זה היום קיוויתי לדעת חידושים על פטירת הנפש מגוף..
768. הנשמות מספרות (הנקרא גם: הרוחות מספרות) לרבי יהודה פתייה (מהדורת תשיד ותשכח) עמוד כ: "דע כי אין כמות הרוחות שווים בגודלם. כי יש רוחות ששיעורם גדול כשיעור כף איש, ויש קטנים מזה, ויש קטני קטנים עד שיעור פול הלבן"
769. שם עמוד כט: "שאלתי לרוח אם הוא עירום. אמר לי שהוא עירום כיום היוולדו. ולא עוד אלא שכל גופו מלא שערות ארוכים כדמיון העז"
770. רש"י חגיגה יב ע"ב: "ורוחות ונשמות – חדא היא. ויש מפרשין: רוח – היא הנשמה העשויה בדמות הגוף, נשמה – נשימה, אליינ"א בלע"ז [נשימה]"
771. שו"ת עשה לך רב (לרבי חיים דוד הלוי) ח"ב סי' ד: "א"כ ייחסו את אמנות הציור להקב"ה לגבי צורת הגוף. אך רבותינו חכמי האמת הרחיבו הרעיון גם לגבי הנשמה וצורתה..
772. שו"ת עשה לך רב (לרבי חיים דוד הלוי) ח"ב סי' ו: "אחרי כל מה שנתבאר, שהגוף מקבל את צורתו ודמותו מצורתה ודמותה של הנפש כפי שהיתה באותו עולם טרם רדתה לעולם הזה, הרי שעניין תחיית המתים נעשה קרוב מאוד להבנת השכל האנושי
773. אמנם אפשר שזהו ביטוי מושאל בעלמא
774. למשל, שאינה שוכנת דווקא במקום מיוחד
775. חובות הלבבות שער ד (שער הביטחון) פרק ד ד"ה אבל: "צורת הנפש בלעדי הגוף אינה ידועה אצלנו, כ"ש מה שתתענג בו או תצטער בעניין ההוא מגמול ועונש"
776. קול הנבואה (הרב דוד כהן, "הרב הנזיר"), מאמר רביעי אות ל: "את הדבר עצמו אין אנו יודעים, אלא את תופעותיו..
777. "בעיית הגוף־נפש", העוסקת בענייני הרצון, הרגשות, התחושות, התודעה. פעילותו של המוח ע"י תהליכים כימיים וחשמליים מובנת לנו בתפקידיו בקליטת האירועים, בניתוחם, בשליטה על הגוף. אך לא מובן כיצד תהליכים כימיים וחשמליים כאלה גורמים למצבים נפשיים ואף נגרמים מהם
778. ביצה טז ע"א: "דאמר רבי שמעון בן לקיש: נשמה יתירה נותן הקדוש ברוך הוא באדם ערב שבת, ולמוצאי שבת נוטלין אותה הימנו, שנאמר שבת וינפש, כיון ששבת ווי אבדה נפש"
779. בראשית רבה (וילנא) פרשת בראשית פרשה יד סימן ט: "חמישה שמות נקראו לה, נפש, רוח, נשמה, יחידה, חיה. נפש, זה הדם שנאמר (דברים יב) כי הדם הוא הנפש, רוח, שהיא עולה ויורדת שנאמר (קהלת ג) מי יודע רוח בני האדם העולה היא למעלה, נשמה, זו האופיה, דברייתא אמרין האופיתא טבא, חיה, שכל האברים מתים והיא חיה בגוף, יחידה, שכל האברים משנים שנים, והיא יחידה בגוף, הה"ד (איוב לד) אם ישים אליו ליבו רוחו ונשמתו אליו יאסוף"
780. בראשית ב ז: "ויהיה האדם לנפש חיה"
781. רש"י חגיגה יב ע"ב: "ורוחות ונשמות – חדא היא. ויש מפרשין: רוח – היא הנשמה העשויה בדמות הגוף, נשמה – נשימה, אליינ"א בלע"ז [נשימה]"
782. שילוב של שני השמות הללו מוזכר בשם משמואל, שמות, פרשת משפטים שנה תרע"ח, ד"ה ולפי האמור יתבארו: "כשהנפש הבהמית מבטלת דעתה ורצונה ובטילה לנפש האלוקית והשכלית, זהו נקרא שעושין רצון אביהם שבשמיים"
783. בין מושג המתייחס לרוחניות ולבחירה בין מצוות לעבירות, לבין מושג המתייחס לכוחות החיים, התנועה של הגוף והתאוות (כפי שמצוי בכלל בעלי חיים)
784. וזאת בניגוד לחלוקות נוספות ופרטים רבים דלקמן: המושג רוח שהוא בין הנשמה לגוף, מקומותיהם של הנשמה והנפש, ובכלל השאלה אם שייך לגביהם מקום, והאם יש איזה חלק שנשאר קשור לגוף לאחר המיתה
785. קדושת לוי, דברים לראש השנה, ד"ה והנה בהשתלשלות: "בחינת נפש הבהמית – יצר הרע, שהוא התנגדות לנפש אלוקית – יצר הטוב"
786. תורת המנחה (ר' יעקב סקילי, מתלמידי הרשב"א) פרשת ואתחנן, דרשה סז, עמוד 594: "וחכמי הטבע הביאו על זה מופת נחתך ואמרו כי הדבר שנבדל בו האדם משאר בעלי חיים הוא השכל והיא הנפש האלוקית, ונקראת כן מצד שהיא אצולה מרוח הקודש"
787. זוהר חדש כרך א דף טז ע"א: "יש באדם שלש צורות נפשיות: צורה הראשונה היא הנפש השכלית. השנייה היא הנפש המדברת. השלישית היא הנפש הבהמית המתאוות תאוות"
788. אמונות ודעות לרס"ג מאמר ו פרק ג, היגיון הנפש (רבי אברהם ברבי חייא הנשיא, לייפציג תרכ"ה) דף יא ע"א, כוזרי מאמר ה אות יב, אבן עזרא שמות כג כה, פירוש הרוקח על הסידור פרק כ ד"ה יושב בסתר עליון, כד הקמח (לרבינו בחיי) תחילת ערך תענית, דרשות ר"י אבן שועיב פרשת ויחי ד"ה ואלו, ספר העיקרים מאמר ב פרק לא ד"ה וכמו, אורחות צדיקים שער יראת שמיים ד"ה ועתה
789. זוהר חדש כרך ב (מגילות) מגילת רות דף לח ע"ב: "תרין קטרין (נ"א כתרין) טבין יהיב הקדוש ברוך הוא בבר נש לשמשא בהאי עלמא ואינון נפשא ורוחא. נפש לקיומא דגופא במצוות דיתער מניה. רוח לאיתערא ליה באורייתא ולאנהגא ליה בהאי עלמא. ואי זכו נפש במצוות ורוח לאתעסקא באורייתא. כדין נחתו עליה רבו יתיר מלעילא כפום אורחוי ובתרין (כתרין) [נ"א קטרין] אלין אזיל בר נש בהאי עלמא לשמשא בהו. דההוא נפש לא אתקיים בגופא אלא באתערו דרוח דשריא עליה. כד עייל בר נש לשמשא ולמפלח למאריה באלין תרין. איתער עליה מלעילא אתערו קדישא ושריא עליה דבר נש וסתרא ליה (מסטרא דכל סטרין) [מכל סטרין] ואיתער ביה בחכמתא עילאה למזכי ולמהוי בהיכלא דמלכא. וההוא אתערו דשרייא עליה מאתר עילאה הוא ומאי שמיה נשמה [גי' ר"מ ב"ג בס' עה"ק ומאי שמיה נשמה. נשמה חילא עלאה יתיר מההוא דאקרי רוח. דהא רוח יהיב לי' קב"ה לשמשא בהאי עלמא. ונשמה לאתערא תדיר לשמושא דלעילא] ומיניה יתער לבר נש תשובה ועובדין טבין ואיהו חילא עילאה חילא דתשובה אימא לרוח ורוח בן לה"
790. רמב"ם הל' יסודי התורה פ"ד ה"ט: "אין צורת הנפש הזאת מחוברת מן היסודות כדי שתיפרד להם, ואינה מכח הנשמה עד שתהא צריכה לנשמה כמו שהנשמה צריכה לגוף, אלא מאת ה' מן השמים היא, לפיכך כשייפרד הגולם שהוא מחובר מן היסודות ותאבד הנשמה מפני שאינה מצויה אלא עם הגוף וצריכה לגוף בכל מעשיה לא תיכרת הצורה הזאת, לפי שאינה צריכה לנשמה במעשיה, אלא יודעת ומשגת הדעות הפרודות מן הגולמים ויודעת בורא הכל ועומדת לעולם ולעולמי עולמים, הוא שאמר שלמה בחוכמתו וישוב העפר על הארץ כשהיה והרוח תשוב אל האלוקים אשר נתנה"
791. רבינו בחיי בראשית ב ז ד"ה וייפח: "וצריך אתה לדעת כי חכמי המחקר נחלקו בעניין הנפש וייסדו בזה ספרים אין קץ והאריכו והרחיבו לשון בהם, יש מהם אומרים שהנפש אחת ויש בה שלוש כחות: הכח המתאווה אשר לבעלי הנפש הבהמית, והכח הצומח אשר לבעלי הנפש הצומחת, והכח המשכיל היא נפש החכמה, ושלוש כוחות אלו הם נפש אחת
792. תיקוני זוהר תיקונא עשרין וחד ועשרין דף נג ע"א: "נשמתא – במוחא, רוח – בכנפי ריאה, נפש – בליבא"
793. מהרש"א חידושי אגדות ברכות יח ע"ב ד"ה מעשה: "שהאדם יש לו נפש רוח ונשמה. הנפש הוא החומר, והנשמה היא הצורה, והרוח הוא באמצע המדבקן כל ימי חיי אדם
794. הקדמת הרמב"ם למסכת אבות (שמונה פרקים) תחילת פרק א: "דע, כי נפש האדם נפש אחת, ולה פעולות רבות חלוקות, ייקראו קצת הפעולות ההן 'נפשות'. וייחשב בעבור זה, שיש לאדם נפשות רבות, כמו שחושבים הרופאים, עד שפתח ראש הרופאים ואמר, שהנפשות שלוש: טבעית, וחיונית, ונפשית"
795. הרמב"ם כתב עליו שהוא "הראשון (והטוב) באנשים בעיון בהיקשים האפשריים [בהיגיון]" (פרקי משה ברפואה מאמר כ"ה ד"ה ושמע, נדפס בספר כתבים רפואיים ח"ב)
796. שניהם מהמאה ה־4 לפנה"ס
797. אנציקלופדיה הלכתית רפואית (לרב (ופרופסור) אברהם שטיינברג) ערך מערכת העצבים פרק "רקע היסטורי" (וכן במאמרו בספר אסיא חלק ו עמוד 273): "אפלטון וגלינוס עשו מעין שילוב של ההשקפות העתיקות בתורת 'שלוש הנפשות': הנפש הרוחנית־שכלית – במוח, הנפש החיונית – בלב, הנפש התזונתית – בכבד"
798. זוהר כרך א (בראשית) פרשת נח דף סב ע"א: "א"ר יהודה: נפש ורוח כלילן דא עם דא, נשמתא שריא בארחי דבר נש... אתא בר נש לאתדכאה מסייעין ליה בנשמתא קדישא ודכאן ליה ומקדשין ליה ואקרי קדוש, לא זכה ולא אתי לאתדכאה תרין דרגין פתחין דאינון נפ"ש ורו"ח ביה, נשמתא קדישא לית ביה"
799. פרדס רימונים (לרמ"ק) שער הנשמה, תחילת פרק רביעי: "בבירור עניין הצלם הנדרש בזוהר במקומות רבים, ומהמפורסם היות הצלם הזה עניין רביעי, שאינו לא נפש ולא רוח ולא נשמה, אמנם הוא מתגלה יותר מהם, עד שיש מן החסידים משיגים דמותו בעולם הזה"
800. המשך דבריו שם: "כי מציאות הנשמה הוא כמו האומן הצורף הכסף, וברצונו לצייר צורה ומתיך את הכסף הנה לצייר צורת עניין הנרצה אליו, צריך לצייר קודם מקום שבו יצטייר הצורה ההיא, ויגלום בתוך אוויר הצורה ההיא המציירת הכסף המתוכן אל הצורה..
801. המשך דבריו שם: "ואולם כמו שהוא [הצלם] הקודם אל היצירה, כן הוא מסתלק קודם המיתה ל' יום, וכן נתבאר בזוהר..."
802. בראשית רבה (וילנא) פרשה יד סימן ט (פרשת בראשית): "חמישה שמות נקראו לה: נפש, רוח, נשמה, יחידה, חיה"
803. פירוש הסולם לזוהר, פתיחות הקדמה לספר הזהר אות כז: "ואחר שזכינו לכל המדרגות הנפלאות שבנפש, המכונות נפש רוח נשמה חיה יחידה"
804. עץ חיים (למהרח"ו) היכל ו שער לט דרוש ה: "שכאשר התינוק נולד ויצא לאוויר העולם, אינו מתגלה בו רק בחינת נפש בלבד בפועל, והשאר שהם רוח [ו]נשמה הם הו בכוח ולא בפועל... אך ע"י עסקו בתורה ובמצוות אז יעשה לבוש אליהם, ואז גם הם יתלבשו ויתגלו בפועל"
805. פני יהושע ברכות י ע"א ד"ה והנראה: "שמצאנו בספר הזוהר ובספרי המקובלים שחמישה מיני נשמות מצינו באדם, והן נפש רוח נשמה חיה יחידה, וכמו שייסד הקליר במוסף דר"ה. והעניין מבואר יותר במקובלים. ששלושה מהם, שהם נפש רוח נשמה, ישנן בכל מיני בני אדם. דהיינו: נפש – הוא נפש התנועה הנתונה בו משעת העיבור שבאותו זמן מתחיל הוולד להתנועע... וחלק נשמת הרוח באה לכל אדם משעת הלידה... וחלק נשמת הנשמה ממש באה לו משעת היניקה... סוף דבר ששלושה חלקי נשמות שהם נפש רוח נשמה הם בהכרח בכל אדם בזמן עיבור ולידה ויניקה. אלא שאם זכה הצדיק זוכה לנשמה יתירה העליונה הנקראת חיה... ודבר זה אי אפשר להימצא כי אם כשמגיע האדם לכלל גדלות היינו שהוא בן י"ג שנים ויום אחד שאז נתחייב במצוות ונכנס בו היצר טוב ומאז ע"י מעשיו זוכה מעט מעט ע"י התגדלות לנשמת חיה הנזכרת. אמנם כן החלק הה' שהיא נשמת יחידה אין שום אדם זוכה בו בחייו אפילו צדיקים גמורים זולת משה רבינו בלבד ולא זולתו, אבל הצדיקים גמורים ודאי זוכין לנשמת יחידה לאחר מיתתן ונמצא כל זה העניין בספרי הקבלה ובספר הזוהר"
806. מגלה עמוקות (ר' נתן נטע שפירא, מגדולי המקובלים שבתחילת תקופת האחרונים), תחילת אופן קעה: "הקדמה אחת מבוארת בספר זבחי שלמים של הרב ר' פנחס עזריא... באים אל האדם באלו הזמנים: בחולו של מועד ובמוסף של ראש חודש בא לו הנפש, ביום טוב בא לו הרוח, ביום כיפור בא לו הנשמה, בשבת בא לו הנשמה יתירה שהיא סוד חיה, ובעולם הבא זוכה ליחידה"
807. שער הגלגולים (מהרח"ו) בתחילתו, ד"ה דע: "דע כי כל הנפשות הם מעולם העשיה בלבד, וכל הרוחות הם מעולם היצירה, וכל הנשמות הם מעולם הבריאה. אמנם רוב בני אדם, אין להם כל החמישה חלקים הנקרים נר"ן [נפש רוח נשמה] וכו', רק חלק הנפש בלבד, אשר היא מן העשיה"
808. על המחלוקת בעניין גלגולים דנו לעיל ‎פרק קז
809. דנו במהותם ב‎פרק קיד בכותרת "חלקיה"
810. שיעור קומה (לרמ"ק) פרק פד: "והנה לפעמים יעתקו הנפש והרוח והנשמה, ולפעמים שניהם, ולפעמים אחד מהם, הכל הוא כפי המצטרך"
811. שער הגלגולים (מהרח"ו) הקדמה ד ד"ה והנה (מהדורת תשמ"ח עמוד כ): "והנה צריכים אנו לידע, כאשר האדם זכה לנפש ורוח ונשמה, ואח"כ פגם אותם, והנה נתבאר שכשחוזר בגלגול, אין שלושתם באים יחד, רק כל אחד מהם בגלגול בפני עצמו... שהרוח ההוא יבור בגלגול אחר לבדו... וכן על דרך זה באה הנשמה בגוף אחר לבדה"
812. חגיגה יב ע"ב: "ערבות [הרקיע השביעי], שבו צדק, משפט וצדקה, גנזי חיים וגנזי שלום וגנזי ברכה, ונשמתן של צדיקים, ורוחות ונשמות שעתיד להיבראות"
813. עבודה זרה ה ע"א (וכן ביבמות סב ע"א): "וא"ר יוסי: אין בן דוד בא עד שיכלו נשמות שבגוף"
814. בראשית רבה (וילנא) פרשה ח סימן ז: "[ויאמר אלוקים נעשה אדם] \רבי יהושע דסכנין בשם רבי שמואל אמר: בנפשותן של צדיקים נמלך"
815. רמב"ן איוב לח כא: "ידעת כי אז תיוולד – ביוסדי הארץ ובבוראי הים... כי הנשמות מאז נבראו כולם, כמו שאמרו בבראשית רבה 'בנפשותיהם של צדיקים נמלך', ובתלמוד 'ערבות שבו... ורוחות ונשמות שעתידין להיבראות'"
816. נשמת חיים (לרבי מנשה בן ישראל) מאמר ב פרק ב ד"ה גם וד"ה הנך: "הרב הכולל יצחק ערמה [עראמה] בספרו המתואר עקידת יצחק בשער השישי שלו, דיבר על עניין הנפש ומהותה [נביא את דבריו בהמשך בסמוך]. וכאשר חקרתי לדרוש ולתור לי מנוחה אמרתי בליבי מי יתן שהשער הזה יהיה סגור לא ייפתח ואיש לא יבוא בו. ויפה אמרו רז"ל לפום גברא שבושתא וכל אדם כוזב..
817. אמנם לשונו שם "נפש", אך אינו מחלק בין "נפש" ל"נשמה", כמפורש בהמשך דבריו שם: "ועל כן קראה אותה לשוננו בשלושה שמות, נפש, ורוח, ונשמה... אך השלושה – לנפש אחת"
818. אמונות ודעות מאמר ו ד"ה וכיוון: "הנפש ברואה... ומאמר הבורא (זכריה י"ב א') יוצר רוח אדם בקרבו, אבל הבורא בורא אותה עם שלמות צורת האדם כאומרו בקרבו"
819. עקידת יצחק (ר' יצחק עראמה, מסוף תקופת הראשונים) בראשית שער ו ד"ה ואומר: "שנקבל בדעתנו שהנפש הזאת האנושית המיניית היא הצורה הראשונה המתחדשת ונמשכת אל הרכבת החומר ההוא האנושי ושווי מזגו. והוא דבר נלך ממנה מדרגת ההיולי... ואתה קרא אותה שכל היולאני או כח או הכנה או באיזה שם שתרצה, ואני הנני קורא אותה בשם כח מקבל התעצמות נבדל במעשה ועיון. וזה כי בתחילת עניינה והוא בהיותה על התואר שאמרנו כבר יצדק עליה שם הכח. והוא התואר שתיארוה קצת הפילוסופים כאלכסנדר וסיעתו שאמר שאיננה דבר בפועל זולתי הכנה. והוא האמת הגמור כי זאת היא התחלה והכנה ושלמות ראשון לקבל שלמיות אחרות בזה אחר זה עד שתושלם לגמרי
820. עקידת יצחק (ר' יצחק עראמה, מסוף תקופת הראשונים) בראשית שער ו ד"ה והנה להיות: "וזה שלא תימלט משתהיה זאת הנפש כח והכנה בלבד הווה בהוויית הגוף ומתחדשת בחידושו כמו שחשבוה רוב המעיינים. או שתהיה עצם נבדל עומד בעצמו בלתי הווה עימו אלא שמתחבר אליו הקשר מציאות בהווייתו כמו שחשב זה טמסט"יוס וסיעתו
821. מלחמות השם (לרלב"ג) מאמר ראשון פרק ב ד"ה ונאמר: "שכאשר הונחה זאת הצורה בזה האופן, הנה לא ימנע העניין בה מאחד משני פנים. [האפשרות הראשונה:] אם שנניח שצורת ראובן, דרך משל, היתה נחבאת בחומר אשר נתהווה ממנו ראובן טרם התהוותו , וכשיוכן החומר ויקבל כח ההזנה וההרגש תראה פעולתה, [האפשרות השנייה:] או שנניח שתעתק [תיכנס] אליו בהתהוותו. ואולם אמרנו בצורה שתהיה נעתקת בעצמותה – הוא שקר, כי כבר התבאר בטבעיות בספר השמע חיוב היות כל מתנועע גשם [וצורה, שהיא רוחנית, לא יכולה לנוע ולהיכנס אל הגוף]"
822. תלמוד בבלי מסכת שבת דף קנב ע"ב – קנג ע"א: "אמר ליה ההוא מינא לרבי אבהו: אמריתו נשמתן של צדיקים גנוזות תחת כיסא הכבוד. אובא טמיא היכא אסקיה לשמואל בנגידא? – אמר ליה: התם בתוך שנים עשר חדש הוה. דתניא: כל שנים עשר חדש גופו קיים, ונשמתו עולה ויורדת. לאחר שנים עשר חדש הגוף בטל, ונשמתו עולה, ושוב אינה יורדת"
823. תוספות שבת קנג ע"א ד"ה ונשמתו: "אף על פי כן, כשהיא רוצה היא יורדת"
824. לגבי מהותו של גן עדן התחתון נדון לקמן ‎פרק קכה
825. זוהר חלק ב פרשת תרומה דף קמא ע"ב: "תלת שמהן אקרי נשמתא דבר נש: נפש רוחא ונשמתא, וכלהו כלילן דא בדא ובתלת דוכתי אשתכח חילייהו
826. המשך דברי הזוהר שם (חלק ב פרשת תרומה דף קמא ע"ב): "וכד אצטריך לבני עלמא כד אינון בצערא ואזלי לבי קברי, האי נפש אתערת, ואיהי אזלא ומשטטא ואתערת לרוח, וההוא רוח אתער לגבי אבהן וסליק ואתער לגבי נשמה, וכדין קודשא בריך הוא חייס על עלמא"
827. מהרש"א, חידושי אגדות, ברכות יח ע"ב ד"ה מעשה: "שהאדם יש לו נפש רוח ונשמה, הנפש הוא החומר והנשמה היא הצורה והרוח הוא באמצע המדבקן כל ימי חיי אדם
828. ירושתנו התשס"ט (חלק שלישי) עמודים קעז־רלו האריך בכך מאוד והביא מקורות רבים. כל המקורות דלקמן – מתוך המאמר הנ"ל
829. היו עוד מעטים שסיפרו על שמיעה. וידוע שכוחו של הדמיון בשמיעה גדול מאשר בראייה
830. ספר חסידים (מרגליות) סימן תשיא: "אחד נרדם בלילה בבית הכנסת וסגרו השמש, בחצי הלילה נעור וראה הנשמות מעוטפים בטליתות ושני בני אדם שעדיין עומדים בחיים בתוכם אותן לא היו ימים מועטים ומתו"
831. המאמר בירושתנו שם עמודים רג־רד
832. המאמר בירושתנו שם הערה 128
833. המאמר בירושתנו שם עמוד רט
834. המאמר בירושתנו שם עמוד רט, מהרב גדליה סילברסטון (נפטר בשנת תש"ד): "זכרתי כד הוינא טליא, אמרו לי חברי בני הישיבה, שהם מפחדים לילך בלילה אצל בית הכנסת, שמא המתים יקראום לתורה, ואז מוכרח לילך דרך אחוריו ולברך ברכת התורה, ולילך אחר כך גם כן מאחוריו, שהמתים בכל לילה הם בבית הכנסת"
835. המאמר בירושתנו שם עמוד רטז
836. שומר אמונים (לאדמו"ר רבי אהרן ראטה), מבוא השער, פרק ט, ד"ה וסיפרו: "וסיפרו לי שאמר [הבני יששכר] פעם אחד [אחת] על עניין שהיה המדובר בין אנשי שלומו, כי כל מי שמסתפק על קבלת ישראל, ולמשל שאומרים העולם שמתים שכיחים בבתי כנסיות, ואמר הגם שלא נכתב זאת בשום מקום, אבל כיוון שמקובל זאת בין המון ישראל, מי שאינו מאמין בזה נקרא אפיקורוס, וככה ביתר העניינים כעין זה, והביא ראיות רבות מדברי רז"ל"
837. שאם יהיה עלינו להאמין בכל אמונה שנתפשטה בתקופות מסוימות במקומות מסוימים, אין לדבר סוף. ובוודאי שמדעותיהם של רבים מהראשונים מוכח שלא סברו שיש חובה כזו
838. ועוד יש להעיר, שהתלמוד סיפר מעשה מיוחד על רבי שלאחר מותו בא לביתו כל ערב שבת (כתובות קג ע"א). ולפי אמונה זו, תופעה דומה מצויה לרבים שבאים ומתפללים בעולם הזה לאחר מותם
839. מורה נבוכים חלק ג פרק מה: "וכבר נודע שפינת אמונת הנבואה קודמת לאמונת התורה, שאם אין נביא אין תורה, והנביא לא תבואהו הנבואה רק באמצעות מלאך, ויקרא מלאך ה', ויאמר לה מלאך ה', וזה הרבה מלספור, עד שמשה רבינו תחילת נבואתו היה במלאך, וירא אליו מלאך ה' בלבת אש, הנה התבאר שאמונת מציאות המלאכים קודמת לאמונת הנבואה, ואמונת הנבואה קודמת לאמונת התורה..
840. אבן עזרא בראשית א א: "ואל תשים ליבך לדברי הגאון שאמר שהאדם נכבד מהמלאכים"
841. ירושלמי ראש השנה פ"ב ה"ד: "אמר רבי יוחנן: כתיב המשל ופחד עמו עושה שלום במרומיו, מימיה של חמה לא ראתה פגימתה של לבנה. תני רבי שמעון ב"י: לפי שהרקיע של מים והכוכבים של אש והן דרים זה עם זה ואינן מזיקין זה את זה לפיכך עושה שלום במרומיו. אמר רבי אבון: המלאך עצמו חציו מים וחציו אש ואית ביה חמש גפין וגוויתו כתרשיש ופניו כמראה ברק ועיניו כלפידי אש וגו'"
842. כוזרי מאמר ג אות מג: "וכמי שנתברר אצלו במופת עמידת הנפש אחר כלות הגוף, ושאינה גשמית, אבל עצם נפרד מהגוף כמלאכים"
843. רב האי גאון, בתשובות הגאונים החדשות – עמנואל (אופק) סימן קטו סוף ד"ה ויש דברים: "וודאי כי יש דברים שהן גופן דקיקין וקלין כמו הרוח שאין במאור עיני אדם כח לראותם, וכשחפץ הקדוש ברוך הוא להוסיף במאור עיני אחד לראותם מוסיף ורואה אותם אותו (אתם) [אדם] שנפקחו עיניו יותר מחבירו, ולפיכך כת' (במדבר כב לא) ויגל ה' את עיני בלעם וירא את מלאך ה' ניצב בדרך
844. שיעור קומה (לרמ"ק), תורה, פרק כ (דף טז ע"א): "המלאכים הם כוחות רוחניים, הוויות דקות, יתהוו בגשם דק רוחני... הם יסודות גשמיות למטה בעולם הגשמי והם רוחניים בעולם הרוחני. ולמטה הם אש ומים ורוח ועפר"
845. עץ חיים (למהרח"ו) חלק ב היכל ז שער נ פרק ח: "ונחזור לעניין המלאכים, כי גם הם חומר וצורה, אלא שחומרם זך מאוד"
846. שבחי מהרח"ו עמוד כ: "ביום שישי לאב הנ"ל [שנת ה'שס"ט] הוריד ר' יהושע אלבוב מלאך אחד ממשרתי צדקיאל שר היום ההוא, ונראה במראה של זכוכית כמנהג"
847. מורה נבוכים ח"ב פרק ו: "וכבר קדם לנו בזה המאמר (פרק נ"ט ח"א) בביאור שהמלאכים אינם גופות, זה ג"כ הוא מ"ש אריסט"ו, אלא שהנה התחלפות שם, הוא יאמר שכלים נפרדים, ואינו (ג"ח ואנו) נאמר מלאכים, ואמנם אמרו הוא שאלו השכלים הנפרדים הם ג"כ אמצעיים בין הבורא יתברך ובין הנמצאות, ושבאמצעותם יתנועעו הגלגלים, אשר תנועתם היא סיבת היות (ג"ח הוית) ההויות, זה ג"כ כתוב בכל הספרים, שאתה לא תמצא כלל פועל שיעשהו הש"י אלא על ידי מלאך
848. שיחות הרצי"ה קוק, פרשת וישלח סעיף 5, מהדורת תשנ"ג עמודים 289-290: "מלאך הוא מושג גדול ורחב מאוד... כל כוחות הטבע הם מלאכים... יש מיליוני מלאכים: כוחות ארציים וכוחות שמימיים, כוחות פיסיקליים וכוחות פסיכולוגיים של האדם, וכהנה וכהנה"
849. רמב"ם הל' יסודי התורה פ"ב ה"ג: "כל מה שברא הקדוש ברוך הוא בעולמו נחלק לשלושה חלקים... מהן ברואים שהן מחוברים מגולם וצורה והם הווים ונפסדים תמיד כמו גופות האדם והבהמה והצמחים והמתכות, ומהן ברואים שהן מחוברים מגולם וצורה אבל אינן משתנין מגוף לגוף ומצורה לצורה כמו הראשונים אלא צורתן קבועה לעולם בגולמם ואינן משתנין כמו אלו, והם הגלגלים והכוכבים שבהן, ואין גולמם כשאר גולמים ולא צורתם כשאר צורות, ומהן ברואים צורה בלא גולם כלל והם המלאכים, שהמלאכים אינם גוף וגוויה אלא צורות נפרדות זו מזו"
850. רמב"ם הל' יסודי התורה פ"ב ה"ד: "ומהו זה שהנביאים אומרים שראו המלאך אש ובעל כנפיים? הכל במראה הנבואה ודרך חידה, לומר שאינו גוף ואינו כבד כגופות הכבדים, כמו שנאמר כי ה' אלוקיך אש אוכלה הוא ואינו אש אלא משל, וכמו שנאמר עושה מלאכיו רוחות"
851. מורה נבוכים ח"ב פרק מב: "כבר ביארנו שכל מקום שנזכר ראיית מלאך או דיבורו, שאין זה אלא במראה הנבואה או בחלום. בין שפורש הדבר, ובין שלא פורש, כמו שקדם. דע זה והבינהו מאוד מאוד... וירא אליו ה' באלוני ממרא וגו', שכיון שהקדים כלל, והוא שה' נגלה לו, בא לבאר היאך הייתה צורת אותה ההתגלות, ואמר שהוא תחילה ראה שלושה אנשים, ואירע (מה שאירע), ואמרו, ונאמר להם (מה שנאמר). ואמר זה אשר ביאר את הביאור הזה כי דבר אברהם ויאמר אדני אם נא מצאתי חן בעיניך אל נא תעבר מעל עבדך, שגם זה תיאור מה שאמר במראה הנבואה לאחד מהם, ואמר לגדול שבהם אמרו, והבן גם פרשה זו כי היא סוד מן הסודות. וכך אני אומר גם בפרשת יעקב באומרו ויאבק איש עמו, שזה בצורת החזון כיון שנתבאר בסוף שהוא מלאך... וכך פרשת בלעם כולה בדרך ודברי האתון כל זה במראה הנבואה, כיון שנתבאר בסוף דיבר מלאך ה' אליו"
852. רמב"ן בראשית יח א: "ובספר מורה הנבוכים (ח"ב מב) נאמר כי הפרשה כלל ופרט. אמר הכתוב תחילה כי נראה אליו השם במראות הנבואה... ואם כן בא החלום הזה ברוב עניין כחלומות השקר, כי מה תועלת להראות לו כל זה..
853. שופטים יג כ: "ויעל מלאך ה' בלהב המזבח"
854. חגיגה טז ע"א: "תנו רבנן: שישה דברים נאמרו בשדים... וטסין מסוף העולם ועד סופו כמלאכי השרת"
855. מורה נבוכים חלק ב הקדמות, ההקדמה השביעית: "ההקדמה השביעית היא שכל משתנה מתחלק ולפיכך כל נע מתחלק והוא גוף בהחלט" [ובתרגום אבן תיבון: "שכל משתנה מתחלק, ולזה כל מתנועע מתחלק, והוא גשם בהכרח"]
856. שהובאה לעיל בסמוך
857. מורה נבוכים חלק א פרק מט: "גם המלאכים אינם בעלי גוף, אלא הם שכלים נבדלים מחומר... וכבר ידעת כי השגת המנוקה מן החומר, המעורטל מן הגשמיות לגמרי – קשה מאוד על האדם, זולתי לאחר הכשרה ממושכת... גם מחמת קושי זה דיברו ספרי הנביאים בלשונות שאפשר להבין מפשוטם גשמות המלאכים ותנועותיהם, ושהם צורת אדם, ושהם מצווים מאת ה' מפעילים פקודותיו ועושים את רצונו במצוותו, כל זה כדי להדריך את המחשבה על מציאותם"
858. רלב"ג דניאל ט כא: "הנה מצאנו בזה הספר הנבואי שני שמות למלאכים, והם גבריאל ומיכאל, והנראה בעיני לפי מה שיתנהו העניין והעיון והתורה, כי גבריאל הוא המלאך אשר יגיעו הנבואות לנביאים באמצעותו, ונקרא גבריאל להיות מדרגתו התייחסות אל מדרגת השכל האנושי כמו צורה ושלמות לו באופן מה, והוא אשר יקראוהו האחרונים השכל הפועל... והנה השכל המקבל שפע זה השכל הנקרא מיכאל כי הוא בעצמותו מך וערום מהשגות המושכלות, והשכל הזה כשיקבל שפע מהשכל הפועל שכלו כמו צורה וייקרא שכל נקנה"
859. פרדס רימונים (לרבי שם טוב אבן שפרוט, מאחרוני הראשונים) חגיגה טז ע"א (לט ע"א): "דע שמלאכי השרת באו כולם לכוחות השכליות והם הנאצל והנקנה, כי הם מלאכי השם באמת משרתיו עושי רצונו. ולכוחות הדמיון בשדים, כי הם משדדי הדעת והתבונה ברוב"
860. פרדס רימונים תחילת בבא בתרא: "כבר ידעת שהתלמידי חכמים נקראים לחז"ל מלאכי השרת, ואמר 'מאן נינהו מלאכי השרת? רבנן'. וכן מצינו ויעל מלאך ה' מן הגלגל אל הבוכים, וזה היה פנחס. וכן וישלח מלאך ויוציאנו ממצרים, זה היה משה"
861. נדרים כ ע"א־ע"ב: "אמר רבי יוחנן בן דהבאי, ארבעה דברים סחו לי מלאכי השרת... אמר אמימר: מאן מלאכי השרת? רבנן. דאי תימא מלאכי השרת ממש, אמאי אמר רבי יוחנן אין הלכה כיוחנן בן דהבאי? הא אינהו בקיאי בצורת הולד טפי! ואמאי קרו להו מלאכי השרת? דמצייני כמלאכי השרת"
862. תרגום איוב לרס"ג א ב: "והשטן הוא על דרך האמת בן אדם, כמו ויקם ה' שטן לשלמה"
863. רבינו חננאל חגיגה ה ע"א: "ותסיתני בו. אתה מעלה בדעתך כיוון שאתה בא בדבריך הללו בעקיפין אתה מדמה להסית ואינך יכול להסית אלא (ברבוי מור) מיכן שהשטן של איוב אדם היה"
864. בראשית רבה פרשה י סימן ו (מתקופת האמוראים)
865. מאירי סנהדרין סח ע"א ד"ה והעיקר: "והעיקר באלו העניינים, שהגלגלים והמזלות פועלים בנבראות התחתונות וכמאמר אין לך כל עשב ועשב מלמטה שאין לו כוכב מלמעלה מכה אותו ואומר לו גדל"
866. זוהר, השמטות כרך א (בראשית) דף רנא ע"א: "והוא מה שאמרו, אין לך כל עשב ועשב מלמטה שאין ממונה עליו מלמעלה ושומר אותו שמכה אותו ואומר לו גדל"
867. כתבי קבלה לבעל התוספות יום טוב, מאמר ל"ב, ד"ה עוד נתבאר, עמוד קנב: "שהיצר הרע ויצר הטוב הם ממש שני מלאכים, ונאצלו בעת אצילת הנשמה... ויצר הרע נאצל מצד הגבורה והוא מלאך קדוש, אמנם מרכבתו תהיה טמאה, ותהיה מתלבש בכח הטומאה"
868. זוהר כרך א, פרשת וישלח, דף קסה ע"ב: "כדין אזדווג בר נש בתרווייהו, חד מימינא וחד משמאלא, יצר טוב לימינא ויצר רע לשמאלא. ואלין אינון תרין מלאכין ממש ממנן, ואינון משתכחין תדיר בהדיה דבר נש"
869. בבא בתרא טז ע"א: "במתניתא תנא: יורד ומתעה ועולה ומרגיז, נוטל רשות ונוטל נשמה"
870. תולדות יצחק בראשית בראשית א כו: "ולפי שאין יש בעל בחירה אלא הקדוש ברוך הוא, ורצה לעשות כבוד למין האנושי, עשהו בעל בחירה כמוהו. ולכן יש לו יצר טוב ויצר רע. שמי שאין לו בחירה אין לו יצר טוב ויצר רע, שהמלאך כולו יצר טוב, והבעל חי כולו יצר רע, פירוש שהמלאך כולו שכלי, והבעל חי כולו חומרי"
871. דרך אמונה (רבי אברהם ביבאגו, בדור שלפני גירוש ספרד) מאמר ב שער ב (מהדורת קושטא רפ"ב דף לח ע"ב טור שמאלי): "והדמיון, אשר רובו כוזב – יצר הרע. ולזה אמר שיצר הטוב מתחיל באדם מבן שלוש עשרה שנה, כי אז יתחיל להימשך אל זה השכל... שטן – הדמיון, אשר הוא שוטנו מדרך האמת"
872. יעב"ץ סנהדרין צא ע"ב ד"ה נשמה: "והנשמה היא בלי ספק יצר טוב שבאדם, כנודע שהיא חלק א־לוה ממעל שניתנה בו להדריכו באורח חיים... הנפש הבהמית בידוע שהיא יצר הרע"
873. בית אלוקים (למבי"ט) שער התשובה פרק ו ד"ה עוד: "העוון, שהוא במזיד ובידיעה, הוא מיוחס אל הנפש המשכלת, שיודע ומכיר בשכלו שהוא חוטא ואינו נמנע מלחטוא. מה שאינו כן בחטא, שהוא בשוגג, שהוא חוטא מצד נפש הבהמית והוא יצר הרע, והוא חוטא בלי ידיעה, כבהמה"
874. יפה תואר על בראשית רבה פרשה לד סימן י ד"ה עלוב: "ודע שההמוניים יחשבו שהם ב' נבראים מחודשים חוץ מעצמות האדם, והם ב' מלאכים עומדים על האדם, זה מייעצו לטובה ונקרא יצר טוב, וזה מייעצו לרעה ונקרא יצר הרע. ויש סמך לדמיון זה מפשטי הכתובים, כמו והשטן עומד על ימינו, ומדברי חז"ל... אמנם הבוחרים בדרכי החכמה אמרו שיצר הרע אינו אלא הכח התאווני המתעורר לדמיונות העולם הנמשך מטבע החומר ונפש המרגשת, ויצר הטוב הוא התעוררות האדם לדרך הטובה במעשיו שנמשך מהחלק השכלי... וקרוב לומר שהדבר מחלוקת בין חז"ל, יש סוברים כך ויש סוברים כך... אומר אני לפשר ביניהם. כי אמת הוא שיצר הטוב ויצר הרע הם נמשכים משני חלקי האדם אשר מהם הורכב, כי החלק השכלי נוטה הוא לטובה תמיד, והחומרי הולך בדרך לא טוב מטבעם. האמנה כי להיות לכל הדברים מלאך ממונה עליו להשפיע מכוחו, כמ"ש לעיל בפירוש 'אין לך עשב מלמטה שאין לו מזל מלמעלה', כמו כן יש מלאך ממונה על עזרת השכל וקיומו, והוא נקרא יצר הטוב, כי השפעת כוחו על מי שממנו לא ימשך רק טוב. ויש מלאך ארור ממונה על כח הגופני והוא המעורר עניין החומר, ונקרא יצר הרע שהוא ראשית סיבתו, והוא המלאך הממונה על התאווה"
875. דרכי התלמודים (ר' אחיקם קשת) פרק נט
876. רשב"ם בבא בתרא עג ע"ב: "שהיה אותו שד מאדם הבא על השידה והיה דר בין האנשים"
877. אור זרוע ח"א סי' קכד: "אבל עם הרוחות אין בהם משום לא תנאף"
878. בראשית רבתי (מתקופת הראשונים) עמוד 146: "ומעשה בחסיד א' חכם שהיה משיב על דברי חכמים, אמר מה ראו לומר אל תאמין וכו' [בעצמך], מי שהוא צדיק חסיד ועניו וירא אלוקים, ישוב ויחטא וירשע? התחיל לשנות לתלמידיו האמן בעצמך..
879. נשמת חיים (לרבי מנשה בן ישראל) מאמר שלישי פרק טז: "עניין הנפלא מהרוחות בועלים הנשים ואפשרות הפעולה הזאת... מה שנתפרסם בפי הכל מעניין הרוחות הבועלים הנשים ונבעלות מהאנשים"
880. בית שמואל על השולחן ערוך אבן העזר סי' ו ס"ק יז: "הנבעלת לרוח או לשד אף על גב שפרים ורבים אינה אסורה לבעלה"
881. יעב"ץ יבמות נט ע"ב: "נבעלה למי שאינו איש – כייל נמי שד"
882. שבחי האר"י (ירושלים תשט"ו) עמודים 10–11: "מעשה שהיה בצפת תוב״ב שיצאו קצת בחודים לטייל בשדה ובעוד שהם יושבים ראו אצבע יוצא ונכנס בקרקע, אמר אחד מהם בדרך שחוק 'מי יתן טבעתו באצבע לשם קידושין', קם אחד מהם ונתן טבעתו באצבע ונתכסת האצבע עם הטבעת ויחרדו כולם וישובו העירה וברוב זמן נשכח הדבר
883. שו"ת מהר"ם מלובלין סימן קטז: "ע"ד אשר נדרשתי ממעלת כ"ת על המעשה זר ותמוה אשר בא לידך באשה שנבעלה לרוח או לשד שקורין טרכ"ט ובא אליה בתחילה כדמות בעלה ובשנייה כדמות פריץ (והוא) [והיא] אישה בעולת בעל אם היא נאסרת לבעלה אפילו ישראל דשמא סופה היתה ברצון כאשר קצת יש דברים ניכרים. או לכל הפחות לבעלה כהן אפילו יהא באונס. או אם יש לדמות זה לנרבעת לבהמה שמותרת אף לבעלה כהן. או לא דכיוון שבא אליה כדמות איש ופרים ורבים כבני אדם
884. שו"ת חיים שאל (החיד"א) ח"א סי' נג: "נשים שנחה הרוח עליהן. אי אסורות לבעליהן..
885. שו"ת מחנה חיים (לרב חיים סופר) ח"ג אבן העזר סי' נה: "המעשה שהיה כך היה... אחורי בתים ראו כר עליון שנקרא דאכענט [שמיכה] מונח עלי ארץ ורצו להגביה, אמר אחד מחביריו: 'כעת הוא חצי לילה, אולי יש איזה כישוף בדבר, מראשית קחו איש מאכולת ונדקור בתוך הכר כי שמעתי באופן זה לא יזיק הכישוף'. ועשו כן ודקרו בתוך הכר בכמה מקומות, וכהרף עין נשמע קול אישה אשר קראה..
886. שו"ת שאלת שלמה (לרב שלמה אהרן ורטהיימר, דיין ומו"צ בירושלים) ח"א סי' פב: "אישה אחת באה בקובלנא ובבכייה כי רוח או שד התעלל בה בלילה בעת אשר דלת ביתה סגורה אין יוצא ואין בא, ובעלה כהן, ושאלה אי מותרת לבעלה"
887. שו"ת חיים שאל שם (מנהגן של נשים רבות), שו"ת מחנה חיים שם (חששם של האנשים שמא יש כישוף בכר ולכן יש לדוקרו)
888. ספר חסידים סימן אלף קמו: "מכאן שסכנה לסתום חלונות ופתחים לפי שמא נגזר לשדים שאין להם לעבור אלא באותו הדרך ומטריח השדים במקום אחר"
889. מעבר יבוק (רבי אהרן ברכיה ממודינה), שפתי צדק, פרק כו ד"ה ובספר (והועתק בשינוי קל בטעמי המנהגים עמוד תקכג): "סכנה לסתום חלונות ופתחים, שמא נכנס בפתח או בחלון אחד ואולי עתיד לצאת דרך שם, ואם יסתמנו מטריח המזיק לילך בדרך אחר, ואין להתגרות בשטן"
890. נשמת חיים (לרבי מנשה בן ישראל) מאמר שלישי פרק כז ד"ה ותדע שכך: "שכל החולאים הבאים לאדם פתאום, מינייהו הוו... שהרוח הרע והשד הוא גרמא בנזקין... וכן הוא בכל החולאים הנעלמים ופתאיים [פתאומיים], שכולם באים מהרוחות הללו"
891. חיי מוהר"ן אות תז: "מספרי החקירות וכו' סיפר הרבה מאוד כמה פעמים, ואסר עלינו מאוד מאוד לבלי לעיין בהם ולהביט בהם כלל חס ושלום. והפליג מאוד בגדל האיסור, כי הם מבלבלים דעת האדם מאוד בדעות זרות שאינם מסכימים כלל לדעת תורתנו הקדושה. גם אינם מאמינים בשדים אשר בכל דברי רבותינו זכרונם לברכה מבואר ההיפך"
892. שו"ת רדב"ז חלק ג סוף סימן תה (תתמח): "ולא תחשדני מפני שכתבתי לשון המאירי שאני מכחיש מציאות השדים, כי אני מאמין בכל דברי חז"ל אפילו שיחה קלה שלהם, כ"ש שהכתובים פשטיהם מורים על מציאתם, ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים וגו', יזבחו לשדים וגו'"
893. נשמת חיים (לרבי מנשה בן ישראל) מאמר שלישי פרק יב בכותרתו: "מאמת מציאות הרוחות והשדים אי בעית קרא ואי בעית קבלה"
894. מנחת בלולה (רבי אברהם מנחם הכהן רפ"א מפורט (רפאפורט)) בראשית ו יט: "ומכל החי. פרש"י אפילו שדים... ובפרשת וארא (ז' י"א) תמצא דעת הרמב"ן במציאות השדים. ואמונת היות להם מציאות על דעתי הוא מעיקרי התורה. וכבר חיברתי קונטרס על מציאות השדים כפי דעת תורני"
895. רשב"ץ ברכות סוף ג ע"א: "יש מפרשין 'מזיקין' – גנבים ולסטים וחיה רעה. וזה הפירוש מדרך מינות הוא, כדי שלא להאמין בשדים"
896. מעשה טוביה, עולם הקטן, פרק שמיני: "יש מין אדם שחציו שעיר ויש לו קרניים ואוזניו דומים לשעיר, פעם הולך על ארבע ופעם על שתי רגליו, ופרסותיו שסועות והוא אוהב הריקוד והשחוק, שטוף בזימה... וגדולי האומות פארישט"ו וחבריו יתנו עידיהם, וכדעת בטלמיאוס נמצאים מעבר לנהר גיחון הנקרא גנגי"ש בארץ הודו, ויש אומרים בקצה ארץ כוש ובגבול ליציא"ה, דיודורוש כותב שאנשי מצרים לאלתר היו עובדים ומשתחווים לו
897. הללו מתוארים למשל בספר "תולדות המפלצות", מהמאה ה־16
898. המכונה אצלם: סוּקוּבּוּס
899. המכונה אצלם: אִינקוּבּוּס
900. נשמת חיים (לרבי מנשה בן ישראל) מאמר שלישי פרק טז: "ונקראים בלשון לעז אינקובוס ושוקובוס. ומאמיתת העניין הזה כתבו חכמי האומות בספריהם ובפרט אגוסטינוס... וטוסטאדו... ועל זה היסוד מספרים כמה וכמה מאורעות שאירעו לבתולות שנבעלו לשדים"
901. כפי שהערנו ב‎פרק לה סוף אות ו
902. שפע חיים (הרב יקותיאל יהודה הלברשטאם, האדמו"ר מצאנז) שיעור חומש ורש"י ויגש תשל"ג ד"ה כששב: "כששב פעם זקה"ק מגארליץ [רבי ברוך האלברשטאם, האדמו"ר הראשון מגורליץ] זי"ע מהעיר וויען [וינה], הגיד לאביו מצאנז [רבי חיים מצאנז, ה"דברי חיים"] זי"ע: אבי, איני יודע, הייתי בעיר וויען וראיתי דבר פלא, בכל פעם שהולכים ברחוב רואים שהוא מלא תמיד בבני אדם, ואילו כשנכנסים לתוך הבתים רואים שגם הבתים מלאי אדם. והדבר תמוה, אם כל בני האדם יושבים בבתיהם, איך הרחוב מלא באנשים. לכן הנני סבור שהרחוב מלא בשדים. הסכים עימו זקה"ק מצאנז באומרו כי אכן בוודאי כך הוא כפי שהוא אומר. וזהו חידוש נפלא"
903. ספר "דברי תורה" (בעל המנחת אלעזר, האדמו"ר ממונקאטש) מהדורא שתיתאה סי' נד: "ואשר רבינו הרמב״ם הכחיש מציאות השדים והכישוף, והוא מכחיש המציאות"
904. וכן מחלת הנפילה, שכונתה בחז"ל "נכפה"
905. באופן דומה, כשנעמיק בטעויות רבות של בני העולם העתיק, נמצא שהיו להן סיבות והסברים, ע"פ הבנתם וידיעתם באותה תקופה
906. פרדס רימונים (לרבי שם טוב אבן שפרוט, מאחרוני הראשונים) סנהדרין סז ע"ב (סוף טו ע"ב – טז ע"א): "וכבר חיפשו חכמים בכל העולם ולא מצאו ששד ידבר לאדם או יפעל פעולה קטנה. מלבד שהשכל יכחיש זה..
907. מי מנוחות (לרבי אליעזר ליפמן נויזץ) מאמר "חונה מלאך ד' סביב ליראיו" ד"ה והמפרשים (דף מד ע"א): "והמפרשים כתבו הטעם לפי שהשדים מצויים רק במדבריות ולא בארצות מיושבות כמו ארצות מגורינו... ועוד קשה, אם עניינים אלו נמצאים בטבע במדבריות, למה לא סיפרום לנו אלפים תרים וחכמים נשלחים ממלכי ארץ התרים בזמננו תולדות כל הארצות הנושבות והבלתי נושבות ומקריהם וכל הנמצא בהם, תרו וחקרו ודרשו לכל חלקי יצורים וטבעיים הנמצאים שם. ואם יהיה מקום טבעיי למציאותם, הייתכן שאלפים תרים וחוקרים לא ימצאום?"
908. סוף ספר אילים (ר' יש"ר מקנדיאה): "מה שלא בחנתי או לא קרה לי לראותו, לא אאמת ולא אכחיש בו, ולא אעלה על שפתי שמו, כעניין הכישוף והלחש והשדים ודומיהם, שאני לא ראיתים ממצרים ועד הנה, ושם נאמר שנמצאים בקצה צפון, וכאן אומרים שהם במצרים ובבל, ולכן אין לי עסק בם"
909. רבי אברהם בן הרמב"ם, אודות דרשות חז"ל, חלק המעשיות, החלק השני: "אי אפשר שיטעה בהם בעל שכל ובינה"
910. אבן עזרא ויקרא יז ז: "לשעירים – הם השדים, ונקראו כן בעבור שישתער הגוף הרואה אותם, והקרוב בעבור שיראו אותם המשוגעים כדמות שעירים"
911. מאירי משלי יד טו: "פתי יאמין לכל דבר וערום יבין לאשורו. אמר שהפתי יאמין לכל דבר שישמע, אם אפשר אם נמנע אם קרוב אם רחוק. וערום המתחכם בדעתו יבין לאשורו, כלומר למצעדו, משל שיתחכם בעצמו על הדבר הנשמע אם אפשר אם נמנע אם קרוב אם רחוק. וחכמי המוסר אמרו אם המספר פתי יהיה השומע פיקח. ועם היות זה הערה המונית, ראוי לכל משכיל לבחון בדעתו מה שראוי להאמין עיקר העניין. ובעניין הנסתר אם באמונות אם בחכמות..
912. מַלְמַד התלמידים (ר' יעקב בן אבא מארי אנטוּלי, מן הראשונים), לשבת שובה, ד"ה ואל זה: "רוב בני האדם הופכים הכוונה לפי פחיתות ההבנה, שמים חושך לאור ואור לחושך. ועל הדרך הזה יצאו מדברי החכמים אמונות רעות, ובדרך זה פשטה האמונה במציאות השדים, הם סמאל וכת שלו... ולולי שפשטה ההזיה הזאת בכל האומות, עד שרבים מבני עמינו מאמינים במציאות השדים בדרך שהם נמצאים בעצמם. והם מושלים בעולם עד שיבהילו השומעים בסיפור הבלי ההשבעות ומיני הכשפים והקסמים הקדומים, וזה העניין היה קדום ומפורסם באומות הסכלות"
913. רבי אברהם בן הרמב"ם, אודות דרשות חז"ל, חלק המעשיות, החלק השני: "המעשיות שנראו ואירעו בהם בחלום, וזכרו אותם בלשון צח ופשוט לדעתם, כי אי אפשר שיטעה בהם בעל שכל ובינה... וכזה בדבריהם בהרבה מקומות, וכמו כן במעשיות שזכרו בהם מראות הנביאים ושדבר עמהם, ושהועילו עמהם. וכמו מעשיות שזכרו בהם שדים, והרואה שאין ליבו עימו יחשוב כי הם דברים היו בעולם כמו שנכתבו, ויבוא לחשוב ולהאמין דבר הנמנע שאי אפשרי אבל חייב, וכל זה יקרה לו לרוב פתיותו ומיעוט ידיעתו בטבע העולם, ובמעשה הנסים ובדרך החכמים ז"ל שהוא דרך הנביאים, שסיפרו בלשון הפשוט מה שראו במראות הנבואה"
914. מי מנוחות (לרבי אליעזר ליפמן נויזץ) מאמר "חונה מלאך ה' סביב ליריאיו ויחלצם" דף מד ע"א: "שחוק זה הוא רק לפי דמיון החושש בזה ע"ש, ומזה נוכל להקיש על כל הדומה לזה, נראה מבואר שמה שהזהירו חז"ל מהם הוא רק לפי מה שהתפרסמו אלו הדמיונות בימיהם יבוא על ידם להיזק מכח הדמיון... פרסומי הדמיונות האלו נשתנו [בזמנינו] ומאן דלא קפיד לא קפדינן בהדיה, וכאשר פירשנו דבר זה, ולכן אין צורך בהם עתה, ולא הוצרכו הפוסקים להביאם"
915. כפי שהזכרנו לעיל
916. שו"ת שאלת שלמה (לרב שלמה אהרן ורטהיימר, דיין ומו"צ בירושלים) ח"א סי' פב: "אישה אחת באה בקובלנא ובבכייה כי רוח או שד התעלל בה בלילה בעת אשר דלת ביתה סגורה אין יוצא ואין בא, ובעלה כהן, ושאלה אי מותרת לבעלה"
917. מאירי סנהדרין קא ע"א: "ואלו שמאמינים במציאות השדים ובפעולותיהם, אסור להם לשאול בהם אף בחול"
918. לגבי מי ששמעו את קולו אומר שיתנו גט לאשתו, מפורש בתלמוד (גיטין סו ע"א, וסוגיה דומה ביבמות קכב ע"א) שכיוון שיש לחשוש שמא שד הוא, יש לבדוק שיש לו בבואה דבבואה (רש"י יבמות שם: "צל צילו"), שקיבלנו שלשדים אין בבואה דבבואה ("בבואה אית להו, בבואה דבבואה לית להו")
919. ספר "דברי תורה" (בעל המנחת אלעזר, האדמו"ר ממונקאטש) מהדורא שתיתאה סי' נד: "ואשר רבינו הרמב״ם הכחיש מציאות השדים והכישוף, והוא מכחיש המציאות. וגם דברי רז״ל לאמיתן כפשוטן מלאים בכל הש"ס ומדרשים במציאותן, וכאשר שפיר הרעיש עליו הגר״א..
920. שיחות הרצי"ה על התורה, וישלח, סדרה ב – תשל"ד, "שדים וזהירות ממסתורין": "בגמרא מוזכרים מעשים רבים עם שדים. האם אפשר להכחיש זאת? אנחנו לא מכחישים דברי הגמרא! יש אנשים שמגדירים את הרמב"ם כפילוסוף המדגיש את צד השכל, ומוסיפים שבגלל זה כתב הרמב"ם שאין שדים. אמנם לפי האמת, לא כתב הרמב"ם בשום מקום שאין שדים. הרמב"ם היה צדיק, גאון וקדוש ולא יכול להיות שכפר בדברים שמוזכרים בגמרא..
921. בדומה לזה כתבו גם על שיטת הרמב"ם לגבי כישוף, כדלעיל ‎פרק קי בכותרת "מוסיף על הראשונים"
922. ברכות ג ע"א: "מפני שלושה דברים אין נכנסין לחורבה: מפני חשד, מפני המפולת ומפני המזיקין"
923. ירושלמי יבמות פט"ז ה"ו: "אמר רבי אבון: המזיקין מצויין בבורות כדרך שהן מצויין בשדות"
924. ברכות מג ע"ב: "ואמר רב זוטרא בר טוביה אמר רב: אבוקה כשנים, וירח כשלושה... לאחד – נראה ומזיק, לשנים – נראה ואינו מזיק, לשלושה – אינו נראה כל עיקר"
925. בכל ספרו
926. פרדס רימונים (לרבי שם טוב אבן שפרוט, מאחרוני הראשונים) גיטין סח ע"ב (מה ע"ב): "יש עליהם חכם אחד גדול, כינו אותו בשם אשמדאי לחוזק פעולותיו בעניינים אלו. ולכן קראם שדים, כי להפלגת פעולתם משדדים שכל כל רואיהם... שרו של ים – רצה לומר מלך גדול שהיה בכרכי הים... לתרנגולה הברה – היא אישה חכמה בעניינים ההם, משכנה במערה במדברות ומתאכסנת אצל המלך ההוא ומאמין בה"
927. פרדס רימונים חגיגה טז ע"א (לט ע"א): "דע שמלאכי השרת באו כולם לכוחות השכליות והם הנאצל והנקנה, כי הם מלאכי השם באמת משרתיו עושי רצונו. ולכוחות הדמיון בשדים, כי הם משדדי הדעת והתבונה ברוב"
928. מפתח רעיון (רבי אברהם אבולעפיה, מראשוני המקובלים), מהדורת תשס"ב, עמודים כג־כד: "כשמועת היות רב אחד גדול בעל שמות משביע את השד בשם ולוקחו בתוך הבירה הריקה ומשביעו לעשות רצונו ואחר כך שולחו לדרכו, כי כל אלה הדברים והדומים להם הם טובים מאוד לאמרם לפני עמי הארץ ולפני הנשים הזקנות ולפני הנערים בעלי הדמיון החזק אשר לא ידעו ולא יבינו בחשכה יתהלכו, כדי להפחידם מחמת חכמת הרבנים, ולדמות שאחר שהרב הגדול פלוני אלמוני יכול לשלוט על השד שהוא פורח באוויר ויודע העתידות, כל שכן שישלוט בבני אדם כולם. וזה טוב מאוד מצד אחד ואע"פ שהוא דמיון שקרי... ואין זה אצלי חכמה לטעון טענות נבוכות כדי להעלות דבר מהדברים, כי בהימצא שקרות בטענות ההן יפחת הדבר מאוד מהלבבות תחת היותו מתעלה, ותתהפך הכוונה בו"
929. מכתב מאליהו חלק ה עמ' 346 ד"ה באמת: "באמת יש ראיות שכל מה שדיברו חז"ל בעניין שדים וכו' הם עניינים שמתרחשים בעיקר בפנימיות האדם... בשעה שכפאו שד הריהו שוטה ופטור מן המצוות, ומשמע שכפיית שד היא עניין פנימי כנ"ל"
930. ספר חסידים סי' רו: "אם תראה שמתנבא אדם על משיח, דע כי היו עסקיו במעשה כשפים או במעשה שדים או במעשה שם המפורש, ובשביל שהם מטריחים את המלאכים אומרים לו על משיח כדי שיתגלה לעולם (על שהטריחו את המלאכים), ולבסוף יהיה לבושת ולחרפה לכל העולם על שהטריחו המלאכים, או השדים באים ולומדים לו חשבונות וסודות לבושתו ולבושת המאמינים בדבריו"
931. ב"כתב העת האמריקאי לרפואת עיניים" משנת 1921, מופיע מעשה במשפחה שעברה לגור בבית ישן ב־15 בנובמבר 1921. בבית לא היה חשמל, והוא היה מואר באמצעות גז. תוך יומיים בני המשפחה הרגישו מאוד מדוכאים, בהמשך הם שמעו קולות של צעדים, גרירת רהיטים, אנחות, יללות, תחושה שמישהו עוקב אחריהם, קולות שקוראים בשמם, חולשה, כאבי ראש, צמחים מתו, ואף ראו דמויות. התברר שהמקור של כל התופעות הללו היה בתקלה בארובה, שגרמה לכך שהתנור הפיץ פחמן חד חמצני בבית, ושאיפה שלו גורמת להרעלה שמעוררת הזיות
932. יש טוענים שכמעט כל אדם חווה את תופעה זו לפחות פעם אחת בחייו
933. ירושתנו התשס"ט (חלק שלישי) עמודים קעז־רלו האריך בכך מאוד והביא מקורות רבים. כל המקורות דלקמן – מתוך המאמר הנ"ל
934. היו עוד מעטים שסיפרו על שמיעה. וידוע שכוחו של הדמיון בשמיעה גדול מאשר בראייה
935. ספר חסידים (מרגליות) סימן תשיא: "אחד נרדם בלילה בבית הכנסת וסגרו השמש, בחצי הלילה נעור וראה הנשמות מעוטפים בטליתות ושני בני אדם שעדיין עומדים בחיים בתוכם אותן לא היו ימים מועטים ומתו"
936. המאמר בירושתנו שם עמודים רג־רד
937. המאמר בירושתנו שם הערה 128
938. המאמר בירושתנו שם עמוד רט
939. המאמר בירושתנו שם עמוד רט, מהרב גדליה סילברסטון (נפטר בשנת תש"ד): "זכרתי כד הוינא טליא, אמרו לי חברי בני הישיבה, שהם מפחדים לילך בלילה אצל בית הכנסת, שמא המתים יקראום לתורה, ואז מוכרח לילך דרך אחוריו ולברך ברכת התורה, ולילך אחר כך גם כן מאחוריו, שהמתים בכל לילה הם בבית הכנסת"
940. המאמר בירושתנו שם עמוד רטז
941. ועוד, כיצד זה שהתלמוד סיפר מעשה מיוחד על רבי שלאחר מותו בא לביתו כל ערב שבת (כתובות קג ע"א), כאשר זו תופעה דומה מצויה לרבים שבאים ומתפללים בעולם הזה לאחר מותם
942. שומר אמונים (לאדמו"ר רבי אהרן ראטה), מבוא השער, פרק ט, ד"ה וסיפרו: "וסיפרו לי שאמר [הבני יששכר] פעם אחד [אחת] על עניין שהיה המדובר בין אנשי שלומו, כי כל מי שמסתפק על קבלת ישראל, ולמשל שאומרים העולם שמתים שכיחים בבתי כנסיות, ואמר הגם שלא נכתב זאת בשום מקום, אבל כיוון שמקובל זאת בין המון ישראל, מי שאינו מאמין בזה נקרא אפיקורוס, וככה ביתר העניינים כעין זה, והביא ראיות רבות מדברי רז"ל"
943. שאם יהיה עלינו להאמין בכל אמונה שנתפשטה בתקופות מסוימות במקומות מסוימים, אין לדבר סוף. ובוודאי שמדעותיהם של רבים מהראשונים מוכח שלא סברו שיש חובה כזו
944. שו"ת התעוררות תשובה (ר' שמעון סופר, בנו של הכתב סופר) סי' ר"כ אות א: "אולי יש לחלק בין שדים לרוח רעה
945. יערות דבש (רבי יהונתן אייבשיץ) ח"א דרוש ב ד"ה ואחשה: "ובייחוד צריך שימור על הסתכלות במראות, כי כבר נודע מ"ש הזוהר (עיין פ' פקודי רס"ז ב) ומקובלים, כי בכל דיוקן ודיוקן אית רוח השורה, ולכן המסתכל במראה ללא צורך כנ"ל, הרוח מתלבש בדיוקנא, ומזיק לו במותו וגורם רעה לעצמו, כי ידוע תדע, כי אין לך פרצוף וצלם תבנית עץ ואבן, שאין עליו שורה רוח ומזיק"
946. טעמי המנהגים (ר' אברהם יצחק שפרלינג) עמוד תלו: "ונראה דמהאי טעמא אין לצייר צורתו בפאטיגראפי [צילום], כי רוח מזיק שורה עליו ומזיק לו במותו"
947. אין אנו עוסקים כאן בנטילת ידיים לסעודה שבפשטות טעמיה הם משום נקיות (רש"י שבת יד ע"ב ד"ה עסקניות) או משום טומאה (רמב"ם הל' שאר אבות הטומאה פ"ח ה"ח). אמנם תוספות שיובא לקמן ייחס את שיבתא לנטילה לסעודה
948. יומא עז ע"ב: "תנא דבי מנשה, רבן שמעון בן גמליאל אומר: מדיחה אשה ידה אחת במים ונותנת פת לתינוק, ואינה חוששת. אמרו עליו על שמאי הזקן שלא רצה להאכיל בידו אחת, וגזרו עליו להאכיל בשתי ידים. מאי טעמא? אמר אביי: משום שיבתא"
949. רש"י תענית כ ע"ב: "מילתא דשיבתא – מנהג שדים, שמזיקין למי שיאכל ואינו נוטל ידיו"
950. תוספות יומא עז ע"ב ד"ה משום: "ושיבתא דהכא ענין אחר הואי, ששורה על האוכל כשבא ליתן פת לתינוק בן ד' וה' שנים וחונקתו אם לא נטל ידיו באותה שעה, אף על פי שכבר נטלן שחרית. ומה שהעולם אין נזהרין עכשיו בזה לפי שאין אותה רוח רעה שורה באלו המלכויות כמו שאין נזהרין על הגילוי ועל הזוגות"
951. הערוך ערך שיבתא: פירוש בתשובות, רוח רעה האוחזת התינוקות בצוואר במפרקת בגידים שאחורי הצוואר ומייבשת אותם מתנוונה והולך עד שימות ושמה בלשון ארמית שיבתא וזמנה מבן ב' חודשים ומתיירא ממנה עד ז' שנה, וממה היה בשעה שאימו באה מבית הכיסא או מנהר ומניקה בנה לאלתר. פירוש אחר בהלכות גדולות שיבתא רוחא היא דשריא על ידא דאינשי בליליא ומאן דנגע במיכלא לא מימשא ידוהי שריא ההיא רוחא על מיכלא ומסכנא"
952. שבת קח ע"ב־קט ע"א: "יד לעין – תיקצץ, יד לחוטם – תיקצץ, יד לפה – תיקצץ, יד לאוזן – תיקצץ, יד לחסודה – תיקצץ, יד לאמה – תיקצץ, יד לפי טבעת – תיקצץ, יד לגיגית – תיקצץ. יד מסמא, יד מחרשת, יד מעלה פוליפוס. תניא, רבי נתן אומר: בת חורין היא זו, ומקפדת עד שירחוץ ידיו שלוש פעמים"
953. רש"י שבת קח ע"ב ש"ה תיקצץ: "נוח לו שתקצץ, שרוח רעה שורה על היד ומסמתו, וכן כולן"
954. שו"ת הרשב"א ח"א סי' קצא: "לפי שבשחר אנו נעשים כבריה חדשה דכתיב (איכה ג) חדשים לבקרים רבה אמונתך וכמו שבא להם ז"ל במדרש. וצריכין אנו להודות לו יתברך על שבראנו לכבודו לשרתו ולברך בשמו. ועל דבר זה תיקנו בשחר כל אותן ברכות שאנו מברכין בכל בוקר ובוקר. ולפיכך אנו צריכין להתקדש בקדושתו וליטול ידינו מן הכלי ככהן שמקדש ידיו מן הכיור קודם עבודתו"
955. רא"ש ברכות פרק ט סימן כג (על דף ס ע"ב): "כי משי ידיה אומר ברוך אקב"ו על נטילת ידים לפי שידיו של אדם עסקניות הם ואי אפשר שלא ליגע בבשר המטונף בלילה, תיקנו ברכה קודם שיקרא ק"ש ויתפלל. וראוי היה לברך על נקיות ידים, אלא על שם שתיקנו בנטילת ידים לאכילה לברך ענט"י לפי שצריך ליטול מן הכלי, והכלי שמו נטלא בלשון הגמרא, לכך תיקנו נמי לברך על נטילת ידים"
956. מרדכי ברכות פרק שישי רמז קצד: "ואלו שבעה צריכין נטילה אחריהם. ההולך בין המתים. ההולך מבית המרחץ. הנוטל ציפורניו. החולץ מנעלים. הנוגע ברגליו. והחופף את ראשו. ההולך מבה"כ. מהרי"ף"
957. עולת תמיד על שולחן ערוך אורח חיים סי' ד ס"ק יא: "מדקאמר במים משמע שהוא מפני רוח רעה, וכן כתב בלבוש. אמנם בספר כנסת הגדולה (הגהות ב"י) בשם סדר היום (שם) כתב דבכולם זולת הקם מהמטה אין צריך לערות ג' פעמים, ואינו מוכרח"
958. ביוונית אסטרו־לוגוס פירושו תורת הכוכבים
959. חומות ירושלים (שפ"ן הסופר) תחילת שער ו: "הנה בדרכי הלשון שימשו הבבליים בלשון ארמית בלולה בלשון פרסי החדשה וע"פ רוב מעורבת בעברית. ואנשי ארץ ישראל ע"י שהיו קרובים לארץ סוריא החזיקו בדרכי לשון סורסית וגם כן מעורבת בעברית. אף שגם לשון ארמית לא רחקה ממנו... גם נמצא בו הרבה שמות ופעלים שיסודם בלשון יוונית נשחתה. יען שארץ ישראל היתה אז תחת ממשלת רומי"
960. בית יוסף אורח חיים סי' ד על סעיפים ח־יא: "וכן כתוב בספר הזוהר פרשת וישב (קפד:) על פסוק (בראשית לז יז) ויאמר האיש נסעו מזה. ועוד כתובים שם בנטילת ידים שחרית חידושין שאינם נמצאים בפוסקים וזה לשונו רבי שמעון פתח ארחץ בנקיון כפי וכו' תא חזי רזא דמלתא הכא דלית בר נש בעלמא דלא טעים טעמא דמותא בליליא ורוחא מסאבא שריא על ההוא גופא מאי טעמא בגין דנשמתא קדישא איסתלקת מיניה דבר נש ונפקת מיניה ועל דנשמתא קדישא נפקת ואסתלקת מיניה שריא רוחא מסאבא על ההוא גופא וכד אהדרת נשמתא לגופא אתעברת ההוא זוהמא...").
     אך יש שהביאו טעמים אחרים לנטילה זו. הרשב"א כתב שהיא משום שבשחר אנו נעשים כברייה חדשה ולפיכך אנו צריכין להתקדש בקדושתו וליטול ידינו מן הכלי ככהן שמקדש ידיו מן הכיור קודם עבודתו ^[954]. והרא"ש כתב שלפי שידיו של אדם עסקניות הם ואי אפשר שלא ליגע בבשר המטונף בלילה, תיקנו ברכה קודם שיקרא ק"ש ויתפלל ^[955].
     שאר דברים שצריכים נטילה – ההולך בין המתים, היוצא מבית המרחץ, הנוטל ציפורניו, החולץ מנעלים, הנוגע ברגליו, החופף ראשו, היוצא מבית הכיסא – לא מפורשים בתלמוד אלא בראשונים ^[956]. וגם לגביהם, יש מי שכתב שאינם משום רוח רעה ^[957].
     

     אצטגנינות

     האצטגנינות היא ידיעת העתידות על פי מיקום הכוכבים.
     האצטגנין בלשון התלמוד הבבלי, הוא־הוא האיסטרולוגוס ^[958] בלשון התלמוד הירושלמי, אלא שהארמית שבתלמוד הירושלמי הושפעה יותר מלשונם של בני יוון ^[959]. ובספר דרכי התלמודים (ר' אחיקם קשת) עמוד 43 הביא דוגמאות נוספות מהמילים פילוסופוס בירושלמי – פילוסופא בבבלי, וכן קלנדס – קלנדא, זיתוס – זיתום, ארדבליס – הרדולים, אוותיאוס – אותיום

961. אבן עזרא דברים ד יט: "דבר מנוסה הוא, כי יש לכל עם ועם כוכב ידוע ומזל, וכן יש מזל לכל עיר ועיר"
962. רמב"ן ויקרא פרשת אחרי מות פרק יח פסוק כה: "והעניין כי השם הנכבד ברא הכל, ושם כח התחתונים בעליונים, ונתן על כל עם ועם בארצותם לגוייהם כוכב ומזל ידוע כאשר נודע באצטגנינות. וזהו שנאמר (דברים ד יט) אשר חלק ה' אלוקיך אותם לכל העמים, כי חלק לכולם מזלות בשמים, וגבוהים עליהם מלאכי עליון נתנם להיותם שרים עליהם"
963. רבינו בחיי בראשית טו ה: "ואמרו אין מזל לישראל, באור הדבר בכלל ישראל, אבל בפרטם יש מזל לכל אחד ואחד, שהרי חכמת המזלות חכמה גדולה ומפוארה היא, אין רז"ל מכחישין אותה כלל"
964. אברבנאל דברים ד כא: "ולפי שאנחנו נראה החוזה בכוכבים יגיד לאדם מה שיקרה לו בפרטי עניינו כפי מצב המזלות והכוכבים במולדתו. ויודיעהו אם שנים רבות יחיה וכמה נשים ישא. ואם יוליד. ואם יהיה עני או עשיר. ובמה יצלח יותר..
965. ספורנו ויקרא יג מז: "כל בני הנכר ורוב האומה הישראלית זולתי יחידי סגולה הם בלי ספק תחת הנהגת הטבע והגרמים השמימיים הנכבדים מאותם בני אדם כשאר מיני בעלי חיים אשר לא תיפול השגחה אלוקית באישיהם אבל במיניהם בלבד כי בהם תשלם כוונת הממציא יתברך"
966. שו"ת הרשב"א המיוחסות לרמב"ן סימן רפג (הובא בכתבי הרמב"ן ח"א עמוד שעט סוף ד"ה ומה שאמרו): "אם ראה באצטגנינות יום שאין טוב למלאכתו – נשמר ממנו, ואינו סומך על הנס. וכסבור אני שאסור לבוא כנגד המזלות על הנס"
967. שו"ת הרדב"ז (ללשונות הרמב"ם) הלכות יסודי התורה פ"א סוף ה"ה: "וכל הדברים ההווים למטה הוא ע"י תנועת הגלגלים, כי דבר זה התעה אותם לומר שעזב ה' את הארץ, וזה שקר גמור, שכיוון שהוא מנהיג הגלגל – הכל מאיתו יתברך, והם כחומר ביד היוצר אל כל אשר יחפוץ יטנו"
968. שבת קנו ע"א – ע"ב: "איתמר, רבי חנינא אומר: מזל מחכים, מזל מעשיר, ויש מזל לישראל [רש"י: "שאין תפילה וצדקה משנה את המזל]. רבי יוחנן אמר: אין מזל לישראל... ואף רב סבר אין מזל לישראל... ומדשמואל נמי אין מזל לישראל... ומדרבי עקיבא נמי אין מזל לישראל... ומדרב נחמן בר יצחק נמי, אין מזל לישראל..."
969. רש"י שבת קנו ע"א: "אין מזל לישראל – דעל ידי תפלה וזכות משתנה מזלו לטובה"
970. תוספות שבת קנו ע"א: "מכל מקום על ידי זכות גדול משתנה, אבל פעמים שאין המזל משתנה"
971. דרכי התלמודים (ר' אחיקם קשת) פרק סג
972. ירושלמי ראש השנה פ"ג ה"ח: "ריב"ל אמר: עמלק כושפן [מכשף] היה, מה היה עושה? היה מעמיד בני אדם ביום גינוסיא שלו, לומר: לא במהרה אדם נופל ביום גינוסיא שלו. מה עשה משה? ערבב את המזלות"
973. בראשית רבה פרשה י סימן ו (מתקופת האמוראים)
974. מאירי סנהדרין סח ע"א ד"ה והעיקר: "והעיקר באלו העניינים, שהגלגלים והמזלות פועלים בנבראות התחתונות וכמאמר אין לך כל עשב ועשב מלמטה שאין לו כוכב מלמעלה מכה אותו ואומר לו גדל"
975. זוהר, השמטות כרך א (בראשית) דף רנא ע"א: "והוא מה שאמרו, אין לך כל עשב ועשב מלמטה שאין ממונה עליו מלמעלה ושומר אותו שמכה אותו ואומר לו גדל"
976. בכמה וכמה מקומות, כדלקמן
977. רמב"ם הל' עבודה זרה פי"א הלכות ח, ט, טז: "איזהו מעונן? אלו נותני עיתים שאומרים באצטגנינות 'יום פלוני טוב, יום פלוני רע, יום פלוני ראוי לעשות בו מלאכה פלונית, שנה פלונית או חודש פלוני רע לדבר פלוני'..
978. הקדמת הרמב"ם למסכת אבות (שמונה פרקים) פרק ח: "ואמנם ביארתי לך זה, שלא תחשוב השיגעונות אשר ישקרו חכמי הכוכבים אמיתיות, כשיחשבו שמולד אדם ישימהו בעל מעלה או בעל חסרון, ושהאיש מוכרח על המעשים ההם בהכרח
979. איגרת הרמב"ם לחכמי מוֹנטפֶשלֵיר על גזירת הכוכבים: "דעו רבותיי שכל אותם דברים של גזירת הכוכבים, שהם אומרים יארע כך ולא יארע כך, ומולדו של אדם ימשוך אותו שיהיה כך ויארע לו כך ולא יארע לו כך – כל אותם הדברים אינם דברי חכמה כלל וטיפשות הם
980. איגרת תימן פרק ג: "דע, שמשה רבנו ע"ה, בשעה שעמד, היו כל האצטגנינים פה אחד אומרים שאומה זו לא תהיה לה תקומה, ולא יקל מעליה השעבוד שהיא בו לעולם. ובשעה שחשבו שהיו בתכלית השפלות אז הופיע עליהם הרוממות, ונולד אז מבחר מין האנשים שבהם. וכשהיו כולם על מחשבה אחת שארץ מצרים ישלם אווירה וישמן, והיו יושביה בתכלית השלווה, אז באו עליהם המכות. כמו שאמר ישעיהו כשהיה מספר זה העניין ישעיה י"ט י"ב 'איה אפוא חכמיך ויגידו נא לך' וגו'. וכן אירע לממלכת נבוכדנצר, כשהיו כל אצטגניניה וחכמיה וכל הנקרא בשם חכם על עצה אחת, שאז הייתה התחלת רוממותה וממשלתה מתאמצת והולכת – אז נשמדה ממשלתם ואבדה..
981. פירוש המשנה לרמב"ם עבודה זרה פ"ד מ"ז: "שהכזב הראשון הוא גזירת הכוכבים, אשר מוכח במופת בחכמה הטבעית ביטול הקדמותיה הראשונות..
982. ומכאן בניין אב לנזק שבאמונה בעניינים שאינם מועילים, כיוון שהדבר גורם להתרשלות בעיסוק המעשי בדרכים שכן מועילות
983. איגרת הרמב"ם לחכמי מוֹנטפֶשלֵיר על גזירת הכוכבים: "וזו היא שאבדה מלכותנו והחריבה בית מקדשנו והאריכה גלותינו והגיעתנו עד הלום. שאבותינו חטאו ואינם, לפי שמצאו ספרים רבים באלה הדברים של דברי החוזים בכוכבים, שדברים אלו הם עיקר עבודה זרה, כמו שביארנו בהלכות עבודה זרה, טעו ונהו אחריהן, ודימו שהם חכמות מפוארות ויש בהן תועלת גדולה, ולא נתעסקו בלמידת מלחמה ולא בכיבוש ארצות, אלא דימו שאותן הדברים יועילו להם
984. איגרת הרמב"ם אל חכמי מוֹנטפֶשלֵיר על גזירת הכוכבים: "ומעולם לא נתעסק בעניין זה [של גזירת הכוכבים], ולא חיבר בו ספר אחד מחכמי יוון, שהם חכמים ודאי
985. פירוש המשנה לרמב"ם עבודה זרה פ"ד מ"ז: "הצאבה, והם העמים אשר יצא אברהם אבינו מכללם וחלק על דעותיהם הנפסדות במה שאצר ה' בליבו מן החכמה, והיו מגדלים את הכוכבים ומייחסים להם פעולות שאינן להם, והם אשר יסדו את גזירת הכוכבים והכישוף והלחשים והורדת הרוחניות ושיחות הכוכבים והשדים והקסם והניחוש לכל ריבוי מיניהם, ודרישת המתים, והרבה מאלה העניינים אשר שלפה התורה האמיתית חרבה עליהם וכרתה אותם, והם שורש עבודה זרה וענפה... ואלה הדברים כולם אשר בדו הצאבה, אין מהם בפילוסופית יוון לא מעט ולא הרבה"
986. מאירי מו"ק כח ע"א: "ואל יחוש למה שאמרו כאן 'חיי בני ומזוני לאו בזכותא תליא מילתא אלא במזלא', כי הוא מאמר יחיד, לא יסבלוהו דרכי הדת בשום פנים"
987. איגרת הרמב"ם לחכמי מוֹנטפֶשלֵיר על גזירת הכוכבים: "ואני יודע שאפשר שתחפשו ותמצאו דברי יחידים מחכמי האמת רבותינו ע"ה בתלמוד ובמשנה ובמדרשות, שדבריהם מראים שבעת תולדות של אדם גרמו הכוכבים כך וכך. אל יקשה זה בעיניכם, שאין דרך שנניח הלכה למעשה ונהדר אפירכי ואשינויי. וכן אין ראוי לאדם להניח דברים של דעת שכבר נתאמתו הראיות בהן, וינער כפיו מהן ויתלה בדברי יחיד מן החכמים ע"ה, שאפשר שנתעלם ממנו דבר באותה שעה, או שיש באותם הדברים רמז, או אמרם לפי שעה ומעשה שהיה"
988. מאירי שבת קנו ע"א: "ואל תביט למאמר האומר יש מזל לישראל, שפעמים היו קצת חכמים נבוכים בראותם העדר הסידור באופני עונש וגמול בני אדם כמאמר האומר חיי בני ומזוני לאו בזכותא תליא מילתא אלא במזלא תליא מילתא וסופר במקומו שלא הביאו לומר כן אלא מה שראה למי שהיה צדיק וחכם וחסיד וראהו קשה יום ובלתי מצליח באלו העניינים"
989. ירושלמי שבת פ"ו ה"ט: "ר' חונה משתעי הדין עובדא: חד גיור [גר] הוה איסטרולוגוס. חד זמן אתא בעי מיפיק, אמר: כדון נפקין? [וכי בזמן זה ראוי לצאת? שראה ע"פ חכמת הכוכבים שאין זה זמן הראוי לצאת]. חזר ומר [ואמר]: כלום אידבקת בהדא אומתא קדישתא, לא למיפרש מן אילין מילייא?"
990. שבת עה ע"א: "אמר רבי שמעון בן פזי אמר רבי יהושע בן לוי משום בר קפרא: כל היודע לחשב בתקופות ומזלות ואינו חושב, עליו הכתוב אומר ואת פעל ה' לא יביטו ומעשה ידיו לא ראו. אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יוחנן: מנין שמצווה על האדם לחשב תקופות ומזלות? שנאמר ושמרתם ועשיתם כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים. איזו חכמה ובינה שהיא לעיני העמים? הוי אומר זה חישוב תקופות ומזלות"
991. שם ד"ה לעיני העמים: "שחכמה הניכרת היא, שמראה להם סימן לדבריו בהילוך החמה והמזלות שמעידין כדבריו, שאומר שנה זו גשומה והיא כן, שנה זו שחונה והיא כן, שכל העיתים לפי מהלך החמה במזלותיה ומולדותיה, במזל תלוי הכל לפי השעה המתחלת לשמש בכניסת החמה למזל"
992. איגרת הרמב"ם אל חכמי מוֹנטפֶשלֵיר על גזירת הכוכבים ד"ה ודעו רבותיי: "ודעו רבותיי, שהחכמה שהיא חכמה ודאית, היא ידיעת צורת הגלגלים, ומניינם, ומידתם, וסדר הילוכם, וזמן סביבת כל אחד מהם, ונטייתם לצד צפון או לדרום, וסביבתם למזרח או למערב, ומסלול כל כוכב וכוכב ודרכו היאך הוא
993. בדומה, מבחינה זו, להסברים רוחניים־קבליים על האופן בו מנהיג ה' את העולם
994. ובפרט שלא עלתה על דעתם ההבנה שכח המשיכה של הירח משפיע על מי האוקיינוסים, והרי אף לא עלה על דעתם שלירח ולשאר הכוכבים יש כח משיכה
995. תורת ה' תמימה (לרמב"ן) עמודים 27 – 28: "ולמה מסרו חכמים אחד לחבירו הכרת פנים וסדרי שרטוטין שמקצתן אמורין בסדר זה ספר תולדות אדם ומקצתן בסדר פסוק שלאחריו זכר ונקבה בראם, אלא על זאת שאין מוסרין סתרין ורזין הללו אלא למי שרואי בו סימנים ראויין לכך..
996. זוהר כרך ב (שמות), פרשת יתרו, דף עז ע"א: "מכאן ולהלאה שרטוטין אחרנין דאקרון כולהו תולדות ואינון תולדות אדם כמה דכתיב (בראשית ב) תולדות השמים והא אתמר דכלא רזא דא כגוונא דא תולדות אדם בכל אינון דיוקנין דאנפין ובכל אינון דקאמרן, ובאלין תולדות דשרטוטי ידין דאתחזיין ברזין פנימאין כמה דאתחזי
997. אורחות צדיקים שער יראת שמים ד"ה וכמו שעשה: "כשיש חיכוך לאדם בלא שחין ובלא כינה ובלא פרעוש, בזה יודעים הבקיאים בחכמה הזאת עתידות, וכן בשרטוטי יד האדם ובתואר פניו יודעים עתידות. והחכמה הזאת היתה ביד החכמים הקדמונים, אבל מן האחרונים נשתכחה"
998. חומת אנך תהלים קיט קט: "נפשי בכפי תמיד. פירש בספר ארץ החיים כי בשרטוטי היד יכולים לראות המאורעות. אך תורתך לא שכחתי, ובזכות התורה יכול להשתנות השרטוטים"
999. הספר נקרא "תולדות אדם" לרבי משה גאלינה, מסוף תקופת הראשונים
1000. תולדות אדם, מהדורת תע"ה דף ז ע"ב ד"ה פרק: "פרק בדיני קו החיים. והוא קו ח' י' ביד הא' זכר אריסטו בספרו... ואשר יארכו ימיהם להם הבדלים א' או ב' ביד כולה על השלימות, ואשר ימיהם קצרים להם הבדלים ביד בכללה בלתי שלימות"
1001. מהדורת רע"ה (דפוס ראשון, במהדורת תע"ה נשמט כל העניין הזה), העמוד השני (במהדורה זו אין מספור לעמודים), ד"ה אותו העיניים: "דע כי הלובן הבהיר עם העין אשר כעין התכלת והצהיבות המרובה יורה על העוות [כנראה צ"ל: העזות] ועל הרמאות וקלות הדעת, והבט לאנשי אשכנז שיש בהם אלה המידות, ומה שיש בהם מן השטות והבגידה והעזות, ולכן השמר מכל מי שעיניו כעין התכלת והוא צהוב... ומי שעיניו גדולות ובולטות הוא קנאי ועז פנים ונבל ואינו נאמן בדבר. ואם עיניו כעין התכלת יהיה יותר בזה, ואי אפשר שלא תהיה עינו רעה..."
1002. את חלק הסגולות העתיק מהרח"ו לספרו, ספר הפעולות, חלק ד־א־ב: "ואלו ממה שהעתקתי מספר משה גאלינו שחיבר ספר 'צורת כפות הידיים ושרטוטיהם'"
1003. תולדות אדם, מהדורת תע"ה דף ג ע"א ד"ה הא': "דע כי כל מה שיאמר 'אם היה דך יהיה כך' או 'יורה כך', הוא על שלות [?] אם לא יקרה מעיק מונע הגעת הנמשך, רק כשהונחו העניינים לפי טבעם. אבל כבר יקרם שיועקו, אן מסיבות חיצוניות כוללת, או גם פרטיים שהם גרמא לשינויים, ואם מסיבות פנימיות כמנהגים והדתות וההנהגות השכליות
1004. הנקרא גם: ספר החזיונות. יש להעיר שיש שטענו שספר זה מזויף. אמנם הרב יוסף אביב"י כתב על כך (קבלת האר"י, חלק א, עמוד 136): "סיכום. הספר הידוע בשם ספר החזיונות, שנמצא כולו בעצם כתיבת ידו של ר' חיים ויטל בכת"י 93..."
1005. ר' חיים ויטאל, גדול תלמידי האר"י
1006. שבחי מהרח"ו בתחילת הספר שנת ה'שכ"ה ושנת ה'ש"ל: "שנה הנזכרת. היתה אישה אחת בקיאה בטיפות השמן על המים. ואמרה לי: 'נבהלתי מאוד ממה שראיתי בשמן הזה, כי אתה עתיד למלוך על ישראל בלי שום ספק, וכמדומה לי שזה יהא בעיר שעל שפת הים כגון צידון או טבריא. ומעולם לא ראיתי אדם גדול כמוך במעלה בכל הדור הזה בחכמה זו על ידי לחש השמן'
1007. שבחי מהרח"ו בתחילתו: "שנת ה'שכ"ה. היה בצפת חכם אחד גדול ושמו ר' לפידות אשכנזי, והיה יודע עתידות אמיתיות ע"י שהיה מביא לפניו נפש חי או נפטר אפילו משנים קדמוניות והיה מגיד לו כל חפצו. ויום אחד הלכתי אצלו על עניין אחד..."
1008. שבחי מהרח"ו עמוד י: "ואחר זה בשנה אחת הלכתי לצלאחייה אצל פליל אחד מכשף הנקרא שיך נין איוב, בקי מאוד ברפואות הניזוקין מן השדים, ורציתי לחקור את חכמתו וגם לשאול לו על עניין כהות עיני"
1009. שבחי מהרח"ו עמוד יא: "שנת ה'שס"ט. בחול המועד פסח הולך ר' סגורא לבית פליל אחד בקי בגורל החול ובראיית השדים ושאל מתחילה בגורל החול בלחש כמנהגו ושאל מי הוא הרב ר' חיים המקובל..
1010. שבחי מהרח"ו בתחילת הספר: "שנת שי"ד לפ"ק. הייתי בן י"ב שנה והיה חכם אחד גדול בקי בחכמות שרטוטי היד. והביט בשרטוטי כפות ידי ואמר לי: 'דע כי בהיותך בן כ"ד שנים יבואו הרהורים רעים בליבך להתבטל מעמך התורה שתי שנים ומחצה...'"
1011. ספר הפעולות (למהרח"ו) חלק ד־א־א אות סג: "לראות בדם הקזה עתידות [בדומה ל'קריאה בקפה']... ואם שפת הדם סביב גבוה..."
1012. שבחי מהרח"ו עמוד ח: "שנת ה'ש"נ. בא מן פרס איש אחד ושמו ר' שאלתיאל אלשיך, ורואה מראות בהקיץ, והוא נבון וחכם וחסיד ומתענה כל ימיו, ואמר לי כי תמיד מראים לו שגאולת ישראל תלויה בי ע"י שאשיב את ישראל בתשובה ומודיעים לו מעלת נפשי"
1013. הקדמת מהרח"ו לשער ההקדמות, לקראת סוף ההקדמה, ד"ה והנה היום: "וישלח לנו [האלוקים]... הרב הגדול האלוקי החסיד מורי ורבי כמהר"ר יצחק לוריא אשכנזי זלה"ה מלא תורה כרימון... בקי בשיחת אילנות בשיחת עופות בשיחת מלאכים... יודע בכל מעשי בני אדם שעשו ושעתידים לעשות, יודע במחשבות בני אדם טרם יוציאון מן הכח אל הפועל, יודע עתידות וכל הדברים ההווים בכל הארץ ולמה שנגזר תמיד בשמיים, יודע בשלהבת הנר ולהבת אש דברים נפלאים... מכיר בריח האדם כל מעשיו... ועיני ראו ולא זר דברים מבהילים לא נראו ולא נשמעו בכל הארץ מימי רשב"י ע"ה ועד הנה..."
1014. נולד בצפת, נסמך ע"י מהר"י בירב (הראשון), שימש ברבנות בגאליפולי (בתורכיה) ובדמשק, ניהל בדמשק ישיבה שיצאו ממנה תלמידי חכמים. בסוף ימיו חזר לצפת. כתב פסקים וחיבר ספר שו"ת (שלא הגיע לידינו). כמה מתשובותיו נדפסו בספריהם של גדולי דורו (שו"ת מהרח"ש, שו"ת מהריט"ץ, שו"ת מהרי"ט) (כל הנ"ל באנציקלופדיה לתולדות גדולי ישראל (מרדכי מרגליות), ערך ר' יעקב אבואלעפיה)
1015. ארי נוהם (לר' יהודה אריה די מודינא) פרק כ"ה (עמודים פ־פא): "התחיל הגאלאנטי לספר ממעשה ניסים ונפלאות האר"י ז"ל מהכתובים לעיל... ואחרי רוב דבריו נתחזק הרופא ז"ל [ר' אליהו מונטאלטו]... והתחיל לזעוק... איני יכול עוד להחריש ולסבול, חי האמת! הכל שקר וכזב, אותותינו לא ראינו, אין עוד נביא ואין איתנו יודע עד מה, או היה מכשף או שקר הם כל אלה, ואל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה. ועוד זאת לא אעלים ממך, שחכם אחד גדול וחסיד מבני ישיבותינו (את שמו לא כתוב אלא אגידנו לך פה אל פה)... אמר שכמה פעמים הר"ר יעקב אבולעפיה ז"ל שהיה כרע כאח להר"י ז"ל, אמר לו, לא היו דברים מעולם מהסיפור מפעולותיו אלו, ושאף גם הוא היה אומר לו שלא כנים הדברים שאומרים עליו... ומכל מקום לא יהיו דברי אלה ח"ו לגנות החכם האר"י ז"ל, כי חכם וחסיד היה. אבל האותות והמופתים והנבואה והחיות מתים וכיוצא – במחילה מעצמותיו הטהורות איני מאמין, כי לא יכנס בדעתי שבקבלה הזאת יוכלו לעשות זאת, וכן אומר מתלמידו המובא ר"ח קאלאבריסי נ"ע, כבודו במקומו יונח. אחשוב שהיה חכם וחסיד, אבל לא הנאמר עליו ממעשה ניסים ורוח הקודש... והחכם הר"ר ר' ישראל סרוק ז"ל שהיה מגדולי תלמידיו... מה אומר לך את אשר תהיתי אקנקניה בזה, ועל ידי שלשים ורבעים ואנשים שהיה חייב להם מהטובות שעשו לו, ולא נמצאו בו אפילו פעולה קלה, מאשר היו מדברים ממנו"
1016. עשרות ספרי גורלות לוקטו בספרים: אוצר הגורלות, ילקוט הגורלות, הגיון הגורל (עלי מרצבך) פרק 15, נפלאים מעשיך (מר' אברהם חמוי), אביעה חידות (גם הוא מר' אברהם חמוי)
1017. ספר הפעולות (למהרח"ו) חלק ד־ג אות קיא: "אם תרצה לידע אם יתרפא החולה אם לאו, ראה אותיות שם החולה בעיגול האלפא ביתא..."
1018. כגון: המיוחס לאחיתופל, המיוחס לדניאל הנביא, המיוחסים לרס"ג, גורל החול המיוחס לאבן עזרא, ספר הגורלות של ר' חיים ויטאל, גורל העשיריות המיוחס לרב צמח בר מר אחאי גאון, ספר גורלות החול, גורל המסעות, גורל החולה, גורל עקרה
1019. לדרוש אלוקים (לר' אברהם חמוי) דף כט ע"א: "ויש אומרים שיפתח [בחומש] ז' פתיחות דהיינו שיהפוך ז' חלוקות מדפים כאשר יבואו לידו, אח"כ ימנה משם ז' דפים, אח"כ ז' עמודים שהוא דף מצד אחד, ואח"כ ז' פסוקים ואח"כ ז' שורות ואח"כ ז' תיבות ואח"כ ז' אותיות. ויאמר ע"כ חלוקה תיבה א' מפסוק ה' מנת חלקי וכוסי אתה תומיך גורלי. וכן בז' דפין וכן בז' עמודים וכו' וכן בז' אותיות. והאות הז' שיבוא לידו, יבקש אחריה פסוק שיתחיל באותו האות, ובו ימצא תשובת שאלתו"
1020. לדרוש אלוקים בהמשך דבריו שם (דף כט ע"ב): "ויש אומרים שייקח האות הח', והוא סוד וקידשתם את שנת החמישים, כי ז"פ ז' הם מ"ט והא' הוא ן'. וי"א שייקח אות הז' והח' ויבקש שיתחיל מהב' אותיות אלו. דהיינו אם הם אותיות ב"ר פסוק בראשית וכן על זו הדרך. מכתב יד"
1021. ספר הרזים (מהספרים הקדומים של הקבלה המעשית), הרקיע החמישי: "אלה שמות שנים עשר נשיאי הכבוד שלרקיע החמישי... אם ביקשת לדעת באי זה חדש תאסף מן העולם או מה יהיה בכל חדש ובאי זה חדש יהיה הגשם ואם תרבה התבואה ואם ישל הזית פריו ובאי זה חדש יערכו מלכים מלחמה ובאי זה חדש ירבה מות בבני אדם ובבהמה ובאי זה חדש יפול חלי באדם ובכל אשר תחפוץ – תשאלם ותדע. אם תרצה לדעת באי זה חדש תאסף מן העולם – קח טסי זהב מזוקק..."
1022. רמב"ם הל' עבודה זרה פרק יא הלכות ו, טז: "איזהו קוסם? זה העושה מעשה משאר המעשיות כדי שישום ותפנה מחשבתו מכל הדברים עד שיאמר דברים שעתידים להיות. ויאמר דבר פלוני עתיד להיות, או אינו הווה, או שיאמר שראוי לעשות כן והיזהרו מכך. יש מן הקוסמין שמשמשים בחול או באבנים, ויש מי שגוהר לארץ וינוע וצועק, ויש מי שמסתכל במראה של ברזל או בעששית ומדמין ואומרים, ויש מי שנושא מקל בידו ונשען עליו ומכה בו עד שתפנה מחשבתו ומדבר..
1023. אביעה חידות (ר' אברהם חמוי) מערכת ג אות יב: "יען היות האדם חשקו ומגמתו לדעת כל נסתר ונעלם ממנו לעבר להווה ולעתיד... ובהיות טבע האדם חפצו ורצונו לדעת מאשר יעבור עליו תחת השמש, תיקנו לנו כמה גורלות לבל נלך בהבלי הגויים ההם ומעשיהם"
1024. זכרונות (הרב יעקב מזא"ה, רבה של מוסקבה בסוף המאה ה־19 ותחילת המאה ה־20), ח"א, עמודים לה – לט: "כיצד נרפאתי מאמונות תפלות... על השולחן היה מונח גיליון גדול, כתוב משני עבריו, עברית כמובן, וכותב על גביו: 'קשר של שותפות'
1025. כף אחת סי' לא: "לחש לעין הרע בדוק ומנוסה: משביע אני עליכם כל מין עינא בישא, עינא אוכמא, עינא צרובא, עינא תכלתא, עינא ירוקא, עינא ארוכה, עינא קצרה, עינא רחבה, עינא צרה, עינא ישרה, עינא עקומה, עינא עגולה, עינא שוקעת, עינא בולטת, עינא רואה, עינא מבטת, עינא בוקעת, עינא שואבת, עינא דדכורא, עינא דנוקבא, עינא דאיש ואשתו, עין דאשה ובתה, עינא דאשה וקרובתה, עין דבחור, עין דזקן, עין דזקנה, עין דבתולה, עין דבעולה, עין דאלמנה, עין דנשואה, עין דגרושה, כל מין עינא בישא שיש בעולם, שראתה והביטה ודברה בעין הרע על פב"פ, גזרנא ואשבענא לכון בההוא עינא עילאה, עינא קדישא, עינא חדא, עינא חיוורא, עינא דאיהי חיוור גו חיוור, עינא דכליל כל חיוור, עינא דכלא ימינא, עינא פקיחא, עינא דאשגחותא תדירא, עינא דכלא רחמי, עינא דאיהי רחמי גו רחמי, עינא דכליל כל רחמי, עינא דלית עלה גבנוני, עינא דלא אדמיך ולא נאים, עינא דכל עינין בישין אתכפין ואתטמרן גו כיפין מן קדמוהי, עינא דנטיר לישראל כדכתיב הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל, וכתיב הנה עין ה' אל יראיו למיחלים לחסדו, בההיא עינא עילאה גזרית ואשבעית עליכון כל מין עינא בישא שתסורו ותערקו ותברחו ותרחיקו מעל פב"פ ומעל כל ב"ב ולא יהיה לכם כח לשלוט בפב"פ ובכל ב"ב לא ביום ולא בלילה לא בהקיץ ולא בחלום ולא בשום אבר מרמ"ח אבריו ולא בשום גיד משס"ה גידיו מהיום ולעולם אנס"ו אתה סתר לי כו' יושב בסתר כו'"
1026. ובטעמי המנהגים (ליקוטים עניינים שונים אות פא, עמוד תקכו) הוסיף שפעולת עין הרע היא על ידי שהאדם מתלבש בסטרא אחרא: "דהנותן עין הרע לא יתכן אם לא שיסגור עין אחת ויכוון להטיל עין הרע באחת. כי בהיותו בשתי עיניים הוא צלם אלוקים ואינו שולט. אך כשסוגר עין אחת, מתלבש בסטרא אחרא ושולט עין הרע זה"
1027. אבות פ"ב מי"א: "רבי יהושע אומר עין הרע ויצר הרע ושנאת הבריות מוציאין את האדם מן העולם"
1028. הרלב"ג שיובא לקמן כתב זאת בשם "הפילוסוף", והוא הכינוי לאריסטו. האברבנאל דלקמן כתב זאת בשם "החכם". והרמב"ן ב"תורת ה' תמימה" עמוד 30 כתב הביא זאת בפירוש בשמו: "כי אריסטוטליס כתב בספרו, והוא דבר מנוסה כי אם תסתכל הנידה בתחילת נידתה במראה של זכוכית היטב היטב, יראה בזכוכית כתם אדום טיפת דם כחרדל"
1029. רלב"ג שמות, תחילת כי תישא: "וידמה שיהיה זה העניין שב אל עין הרע, והסיבה בהיזק הנמצא בו – לפי מה שאחשוב – כי כבר יותכו ויצאו מהעין קצת אדים והמותרים אשר ידחה הטבע, עד שכבר סיפר הפילוסוף כי המראה החדשה אם תסתכל בה האישה בשעת וסתה יראה בה כתם דם יישאר רישומו זמן מוחש, ואלו האדים יתכן שימיתו קצת האנשים בהיותם ארסיים להם ולקלות היפעלותם מהם"
1030. משניות טהרת יום טוב (לרב חנניה יום טוב ליפא דייטש, אב"ד העלמעץ, הדפסת תשמ"ב) חי"א מאמר שמירת עיניים פ"א אות ד (עמוד שעז סוף טור א): "מי שעינו רעה יכול להזיק חבירו ולהמיתו... ובספרי חכמה מביאין ראיה על גודל כוחו של עין, מעוף הנקרא ראה... עומדת מרחוק ומסתכלת על הביצים בחוזק ראייתה, ועל ידי זה נתבקעו הביצים ויוצאים מהם האפרוחים, וכן יש מין נחש שקרוי אפעה, שממית את האדם בהביטו עליו, וכן יש מיני עופות כאלו רחמנא ליצלן מהם"
1031. וע"פ הטהרת יום טוב שהבאנו לעיל: "עוף הנקרא ראה"
1032. תוספת ברכה (לרב ברוך אפשטיין, בעל התורה תמימה) פרשת בלק על הפסוק "מה טובו" (עמודים 181–183): "ויען כי יש אנשים אשר לא ליבם הולך להאמין בכח שליטת עין מאדם רע ובפעולתה להרע..
1033. ספר הברית (רבי פנחס אליהו הורביץ) ח"א מאמר יז סוף פרק ג: "וידוע תדע דבר נפלא, כי בכי יותן עין הרע דרך החלון והזכויות הוא יותר מסוכן, ופועל רע יותר, מאם היה מגיע על ידי עין רואה בלי חלון, כעניין השמש העובר דרך הזכוכית הגבנונית, ר"ל (ברען גלאז), ששורף בכל אשר יפול עליו הנקודה תיכף. לכן ראוי להיזהר בחלון היוצא לרשות הרבים לעיני כל העם"
1034. חזון איש חו"מ ליקוטים סימן כא בבא בתרא יד ע"א ד"ה יהבו: "מסודות הבריאה כי האדם במחשבתו הוא מניע גורמים נסתרים בעולם המעשה, ומחשבתו הקלה תוכל לשמש גורם להרס ולחורבן של גשמים מוצקים... ובשעה שבני אדם מתפעלים על מציאות מוצלחה, מעמידים את מציאות זו בסכנה"
1035. חיי עולם (הסטייפלר) פרק ח ד"ה ואולם: "וכן מעניין עין הרע, אשר מלבד שמבואר אמיתתו בדברי חז"ל (ב"מ דף קז ע"ב ובכ"ד), עוד הוא מבורר מן החוש הרבה פעמים בלי שיעור, ונודע ומפורסם בכל העולם אמיתתו ע"פ החוש, והוא איזו סגולה רוחניית הפועל על הנפש, כי הגוף אינו מתפעל מאומה ממחשבת חבירו"
1036. דהיינו, שהאדם חש כאשר אדם אחר מביט בו
1037. הואיל ותת המודע של האדם פועל ללא הרף וללא הכרתו של האדם, והואיל ומוטבע באדם להיזהר מחשש סכנה, והואיל ומבטו של האחר יכול להעיד על חשש כזה, והואיל ושדה הראייה הכולל של האדם גדול מכפי שנראה לנו (ומתקרב ל־180 מעלות, ורק יכולת הראייה החדה והממוקדת מצומצמת לשטח קטן יותר במרכז) – הרי שתת המודע של האדם רגיש לקליטת מבטו של האחר בתחום רחב מאוד, ובטבעו של האדם לחוש בכך ולהפנות מייד את עיניו לעבר המבט הנ"ל
1038. "מאמר תהלוכות האגדות" (לרב יוסף זכריה שטרן, בעל הזכר יהוסף, תרס"ב) פ"ו (דף יג ע"א) ד"ה ובעניין עין הרע: "ובעניין עין הרע שנמצא באגדות, הנה גם אנשים שאין להם חלק בתלמוד מחכמיהם ענו אמן על התאמתם, וכנודע ע"פ מ"ע כי הרופאים בע"מ פ"ב עשו ניסיון מבחינה שעשו, שהניחו כיכר לחם לפני אחד מחייבי מיתות ושהרעיבו אותו שלושה ימים מקודם, ואותו חלק מהלחם שהניחו לפניו מבלי ליתן אותו לנגוע בו, רק במבטי עיניו, נהפך אח"כ לסם המוות"
1039. הדמיון בין מעשים אלה מעורר שאלה מסוימת, שהרי יכולים להיות אופנים רבים ושונים לניסויים אודות ממשותה של עין הרע
1040. ספר בסתר עליון (על הרב יהודה זאב ליבוביץ) עמודים 90–91: "פתח רבינו במעשה נורא אשר חזה במו עיניו, וזהו סיפור המעשה... היה זה עת עלה ברצון הגרמנים יימח שמם וזכרם, לבחון כוחה של עין רעה מה היא... לשם כך נבחרו מספר יהודים אשר כהכנה לאותו ניסוי הורעבו בצורה קיצונית במשך ימים מספר..
1041. לכאורה אין צורך להביא ממרחק ניסוי כזה על מנת לבדוק את השפעתה של עין הרע. אפשר להשוות את הצלחתן הכלכלית של חברות או תרבויות שנוטות יותר להאמין בעין הרע ובסגולות, לעומת הצלחתן הכלכלית של אלו שנוטות לשלול את אמונות אלו
1042. בתורתו של ר' גדליה עמודים קס־קסא: "שיש מציאות של עין הרע – זה דבר ברור. זה לא מעשה שדים וכשפים, אלא זהו רגש של קנאה ומסירת דין לשמיים: 'לה כן נתת הריון?' אפילו אם לא אומרים, וגם לא רוצים לחשוב במפורש, קשה להתגבר על הרגש הטבעי. מסירת דין לשמיים, אפילו באופן עדין וסמוי, יוצרת קטרוג, וזוהי עין הרע"
1043. בבא מציעא ל ע"א: "נזדמנו לו אורחים, לא ישטחנה לא על גבי מטה ולא על גבי מגוד, בין לצורכו בין לצורכה! שאני התם, דמקלא קלי לה, אי משום עינא אי משום גנבי"
1044. אבות פ"ב מי"א: "רבי יהושע אומר עין הרע ויצר הרע ושנאת הבריות מוציאין את האדם מן העולם"
1045. מאירי שם (אבות פ"ב ד"ה ואמר רבי יהושע): "ואמר רבי יהושע עין הרע, והוא צרות עין וחמדת ממון, ויצר הרע על העריות, ושנאת הבריות – מוציאין את האדם מן העולם, כי חמדת הממון תטרידו במה שאי אפשר לו לסבול"
1046. מאירי שבת דף נג ע"א ד"ה לא יצא: "לא יצא הסוס בזנב שועל, והוא שהיו רגילים בדברים המוניים ליתן זנב שועל בין עיניו שלא ישלוט בו עין הרע"
1047. צחיח מוסלם ספר 26 מספר 5427: "השפעת עין הרע היא עובדה"
1048. בן איש חי שנה שנייה פרשת פינחס סעיף יג: "ואיתא בגמרא דברכות להינצל מעיה"ר... והגאון חיד"א ז"ל כתב מנהג העולם לומר חמשה. ולכן תולין עץ מצויר בו צורת כף שיש בו חמישה אצבעות וחקוק עליו אות ה'"
1049. נר באישון לילה (הרב שלמה אבינר) ערך "חמסה", וכתב שהמוסלמים מכנים זאת "ידה של פטימה", על שם בתו של מוחמד
1050. רמב"ם הל' יסודי התורה פ"י ה"ג: "והלא המעוננים והקוסמים אומרים מה שעתיד להיות, ומה הפרש יש בין הנביא ובינם? אלא שהמעוננים והקוסמים וכיוצא בהן מקצת דבריהם מתקיימין ומקצתן אין מתקיימין, כעניין שנאמר יעמדו נא ויושיעוך הוברי שמים החוזים בכוכבים מודיעים לחדשים מאשר יבאו עליך, מאשר ולא כל אשר, ואפשר שלא יתקיים מדבריהם כלום אלא יטעו בכל כעניין שנאמר מפר אותות בדים וקוסמים יהולל. אבל הנביא כל דבריו קיימין שנאמר כי לא יפול מדבר ה' ארצה, וכן הוא אומר הנביא אשר איתו חלום יספר חלום ואשר דברי אתו ידבר דברי אמת מה לתבן את הבר נאם ה', כלומר שדברי הקוסמים והחלומות כתבן שנתערב בו מעט בר ודבר ה' כבר שאין בו תבן כלל"
1051. וחלק מהמקרים הם בבחינת דברי הגמרא גיטין סח ע"ב: "חזא [אשמדאי] ההוא קסמא דהוה קסים, אחיך [צחק]... מאי טעמא כי חזיתיה לההוא קסמא דהוה קסים, אחיכת? אמר ליה: דהוה יתיב אבי גזא דמלכא, לקסום מאי דאיכא תותיה [אותו קוסם ישב מעל אוצר המלך, שיגלה בקסמיו מה שתחתיו]"
1052. שמש ומגן (הרב שלום משאש) ח"ג עניינים שונים סי' א: "ראיתי בספר חזון למועד סי' יא... והביא מעשה ששמע אותו מרב אחד, שגם הוא שמע אותו מהרה"ג יהודה צדקה ז"ל. שהיה נוכח באותו מעשה, זה עשרים שנה ויותר, בילד הנולד, ומאותה שעה ממש התחיל להגיד כל התורה כולה... עד שרב גדול מהישיבה (סתר) [סטר] אותו ואז שתק ולא ענה עוד, וסיים על זה, ומעשה רב..
1053. במקרים רבים אף מכנים עצמם "אמני אשליות"
1054. ר' ניב הדר, שאף הוסיף שישנם "רופאים אלטרנטיביים" המשתמשים בעזרים המוכרים מעולם הקסמים, על מנת לשכנע את מטופליהם בכוחותיהם העל־טבעיים
1055. פרדס רימונים (לרבי שם טוב אבן שפרוט, מאחרוני הראשונים) סנהדרין סז ע"ב (טז ע"א – טז ע"ב): "וכבר קרה לי עם אלו הכשפנים רבים, ואחר שהשלימו הם פעולתם הייתי לוקח... והייתי אומר להם 'הנני חרש ככם'... והייתי אומר להם 'אנא קראו לי שד אחד והרבו עלי מוהר ומתן ואתנה, או עשו בפני פעולה בלתי טבעית', והם ניסו בנכליהם ולא יכולו..
1056. למשל, בספר "נר באישון לילה" (הרב שלמה אבינר) בערך "קריאה קרה" באריכות (עמודים 290–306). נוסף לזה ישנן דרכים שונות ל"קריאה חמה", דהיינו איסוף מידע על האדם עוד קודם לפגישה עימו
1057. שיחות הר"ן סג: "כגון במדינה זו חשוב 'בעל שם' [בעל מופת]. ובאמת היו כמה בעלי שמות אמיתיים וצדיקים. ועתה נתרבו הרבה בעלי שמות של שקר
1058. בהעברת מידע אליו או באופנים אחרים
1059. כמובן ש"מחוללי מופתים" בני אומות העולם השתמשו בדרכים שכאלו. מזאצ'ו, צייר מפורסם מהמאה ה־15 שצייר ציורים נוצריים עבור הכנסייה, העיד כי "הללו [נזירים נוצרים] מרמים את הבריות, שודדים ונואפים, ושעה שמתמלאת סאת מעשיהם, הם משימים עצמם קדושים ועושים מעשי נפלאות... מזמינים להם שותפים למעשיהם, עיוורים או נוטים למות למראית עין, שבהתאסף המון העם סביבם הם נרפאים פתאום מחוליים, משנגעו בשולי חלוקו של הנזיר או בתשמישי הקדושה שבידו" (האישה באספקלריית היהדות ח"ג פרק ח עמוד עב)
1060. בין השאר, משום שבזמן העדות לא זוכרים (או שמראש לא שמו לב אליהם) פרטים שונים שיכולים להסביר את אחיזת העיניים
1061. גורל העשיריות, פורסם ע"י ר' יהודה יודל רוזנברג ובנו ר' מאיר יהושע רוזנברג, ויוחס כביכול לרב צמח בר מר רב אחאי גאון (וכבר העירו שלא מוכר גאון בשם זה)
1062. גורל העשיריות עמוד 18: "ואחרי שעשה פעם אחת שאילת הגורל, בל יחקור לבחון ולשנות תיבות השאלה או אותיותיה באופן אחר ולשאול בגורל פעם שנית. כי זאת אין שווה כלום. ורק בפעם ראשונה תוכל להיות השאלה ע"פ השתלשלות כוח רוחני שיושפע אליו בכוח מלאך מזלו למחשבתו דברי השאלה ע"י כוח נסתר"
1063. גורל העשיריות, מבוא, עמוד 13: "ועל הפתאים כתיב שומר פתאים ה'. ועל החכמים כתיב כי ברוב חכמה רוב כעס, יוסיף דעת יוסיף מכאוב... והמעמיק בשכל טוב וישר יבין יותר ממה שיש באפשרות לגלות בכתב" (העיר למשפט זה במאמר "גורל ה(מיוחס ל)הגר"א – על שימושים מנטיים בתורה" עמוד 560)
1064. כפי שפורט במאמר "תעלומת גורל העשיריות"
1065. בין השאר ע"י שיתוף פעולה של אדם אחר בסתר, או גילוי סוד שידוע למישהו וכד'
1066. ממון, כבוד, או חיזוק לטענותיו
1067. וכן המלצות לבדיקות רפואיות שאין בהן צורך אמיתי
1068. תופעה זו מכונה "רפואה מתגוננת" או "רפואה הגנתית"
1069. אסיא נ"ז־נ"ח (כרך ט"ו, א־ב, כסלו תשנ"ז) המאמר "תקשורת מסייעת עם ילדים אוטיסטים או מפגרים", מאת פרופ' אברהם שטינברג, אות ג ד"ה ואמנם וד"ה לעומת זאת: "שאלת אמינות השיטה נבחנה על ידי בית המשפט העליון במדינת ויקטוריה שבאוסטרליה, אשר הכריע שאין בשיטה רמאות..
1070. דוגמא בולטת היא סיפורו של רֵיי הַיימֶן (נולד 1928), שהיה קורא בכף היד ולדבריו האמין בכך בכל ליבו, ומשום מעשה שהיה נטש את אמונתו זו, והפך לאחד המתנגדים הגדולים לטענות אודות יכולות על טבעיות
1071. האדם אוחז מטוטלת בידו, שואל את שאלתו, ולאחר זמן מה המטוטלת נעה מעצמה, וע"פ תנועותיה מסיקים האם התשובה לשאלתו חיובית או שלילית
1072. שושן יסוד העולם (ר' יוסף תירשום) סי' תקז (בכתב היד עמוד 223): "קח מחט חדשה ותעביר ב' חוטין בתוכה... ותתלה איזה דבר כובד במחט שלא ינענעהו הרוח... ותיקח קצות החוטין בידך השמאלית... ואח"כ אמור... שאם הוא כך, שתלכי ותתנועעי... מסימן של רוח א' לסימן של רוח שכנגדו. ואם איננו כך, לא תזוזי ממקומך"
1073. אין הוכחה מדעית לתועלת שבמעשה זה
1074. נר באישון לילה (הרב שלמה אבינר) סוף ערך "מטוטלת – חיזוי בעזרתה" עמוד 201
1075. ספר חסידים סי' רו: "אם תראה שמתנבא אדם על משיח, דע כי היו עסקיו במעשה כשפים או במעשה שדים או במעשה שם המפורש, ובשביל שהם מטריחים את המלאכים אומרים לו על משיח כדי שיתגלה לעולם (על שהטריחו את המלאכים), ולבסוף יהיה לבושת ולחרפה לכל העולם על שהטריחו המלאכים, או השדים באים ולומדים לו חשבונות וסודות לבושתו ולבושת המאמינים בדבריו"
1076. מעין זה בספר אמת ליעקב (הרב יעקב קמניצקי) שמות ז כב: "על דבר השאלה מדוע בזמנינו חדלו המכשפים, גם השדים נעלמו, וכן הדיבוקים שספרו לנו אבותינו, וכן כל מיני החכמות הנעלמות היכן הם..."
1077. ע"פ הרמב"ם על המשנה נזיר פ"ט מ"ב: "ועניין רגלים לדבר... שאם הוחזק מצב מסוים נשאירנו בחזקתו עד שיהא דבר ברור מסלקו מאותה החזקה"