ביאור:אמונה טהורה/השער הארבעה־עשר: גדולי ישראל
השער הארבעה־עשר:
גדולי ישראל
תורה בגוים
עריכהידועים דברי המדרש שיש חכמה בגויים אך אין תורה בגויים [1].
חכמה
עריכהלגבי חכמה, ידוע לנו שהיו גדולי ישראל בכל הדורות [2] שלמדו מחוכמתם של הגויים [3], ואף בעניינים שיש מהם נפקא־מינה לדינא [4].
כך גם כללי הלוח שמקורם בחכמה [5] – המולד הממוצע, אורך שנת החמה, מחזור העיבורים – יש ראיות רבות שמקורן בדברי חכמי האומות. כל הערכים הללו פורסמו בכתבי חכמי הגויים מאות שנים לפני תיקון כללי הלוח [6]. היוונים, כקודמיהם הבבלים, חילקו את היממה ע"פ בסיס 60. לכן, כוונת הביטוי הנ"ל היא 29+31/60+50/3600+8/216000+20/12960000 יום. ערך זה זהה לחלוטין לכ"ט י"ב תשצ"ג}}. הארכתי בנושא זה, גם לגבי אורך שנת החמה ומחזור העיבורים, בקונטרס "האם כללי הלוח ניתנו מסיני, וכיצד טעות בסיפרה אחת שינתה תפיסה שלימה"}}. ומאחר שכל אלו הדברים, בראיות ברורות הם שאין בהם דופי, אין סומכין על זה האיש שאמרו או שלמדו, אלא על הראייה שנתגלתה והטעם שנודע [7].
חלוקת הלילה למשמרות היתה נהוגה גם אצל אומות העולם. ויש שהעיר שמחלוקת התנאים במספר המשמרות [8] קשורה למנהג האומות השונות בעניין זה, רבי שהיה בישראל תחת ממשלת רומי, אמר שארבע משמרות בלילה, כדרך היוונים והרומאים, ורבי נתן שעלה מבבל, אמר ששלוש משמרות בלילה, כדרך הבבלים [9].
כך העיר הבית ישי שמושגים רבים בחכמת הקבלה מיוסדים על תמונת העולם וחוקי הטבע של חכמי יוון, כגון מציאות הגלגלים, שבעת כוכבי הלכת, ארבעת היסודות, חומר וצורה, העיקרון שכל דבר שואף למקורו ועוד רבים [10].
הרמב"ם הסתמך על דברי אריסטו בענייני חכמת ההיגיון, העוסקת בדרכים לברר את האמת, ואף כתב על סמך דבריו את הספר "מילות ההיגיון" [11]. ומוכח שראה בתחום זה חכמה ולא תורה. לאחריו עשה זאת גם הרמח"ל ב"ספר ההיגיון" שחיבר [12].
כך, העיקרון שהובא בספרים רבים, שלא שייכת תנועה בדברים רוחניים [13]. אור השם (רבי חסדאי קְרֶשְׂקַשׂ) מאמר א כלל א פרק ז: "שכל מתנועע הוא גשם בהכרח"}}. עקידת יצחק בראשית שער ו ד"ה והנה להיות: "שכבר התבאר שכל מתנועע הוא גשם"}}, כבר כתב הרלב"ג שמקורו בכתבי אריסטו [14].
בוודאי שאין לתמוה על כך שבכל עם ישראל נתקבלה חלוקת הפרקים של התנ"ך, שמקורה אינו יהודי [15], שכן חלוקה זו אינה תורה ואינה חכמה אלא מלאכה .
תורה
עריכהלגבי תורה, הרי מפורש במדרש שאינה בגויים. עם זאת, אין סתירה בכך שבמקרים מסוימים נלמדו מהם פרטים שונים שיכולים להועיל ללימוד התורה וקיומה [16]. מה גם שלעיתים הגבול בין "חכמה" ל"תורה" אינו ברור.
בעניינים אלו יש להדגיש כמה הדגשות:
א. בשום מקום לא מדובר על לימוד של הלכות או עיקרי היהדות, אלא על שמות, הנהגות, משלים וכדומה.
ב. ברור שלימוד פרטים מהגויים יכול להיעשות רק על ידי גדולי ישראל, לאחר שביקרוהו מכל מום, דרשו וחקרו ושאלו היטב אם אין בעניין זה שמץ פסול. שאם לא כן, עלולים חלילה לאכול גם את קליפתו , ואנה אנו באים . כאן המקום לציין שהמעשה [17] "עקבות בחול [18]. מעשה זה מתאר אדם שרואה את חייו כשני זוגות עקבות בחול, שהאחד מהם היה שייך לאלוקים והאחר היה שייך לו עצמו. בתקופות הקשות בחייו היה רק זוג עקבות אחד. האדם סבור שאלוקים עזב אותו באותם רגעים, אך בסופו של המעשה מסביר לו אלוקים שהזוג היחיד הוא של עקבותיו של אלוקים, שבשעות הקשות נשא את האדם על כפיו}}", שכבר פורסם בכמה מקומות יהודיים, מקורו אינו יהודי [19], ויש לשים לב שהוא מייחס כביכול הגשמה לבורא [20].
ג. יש לשים לב שעיקר השאלה אינה אם למדנו רעיון מסוים מהגוים, אלא האם רעיון זה נכון או לא. שהרי אם הוא נכון – שמע האמת ממי שאמרה [21], ואם אינו נכון – הרי אדרבה, זה שהדבר נלמד מחכמי הגוים שכבר טעו בו, הוא בבחינת לימוד זכות, שהמדעים באותו הזמן היו חסרים .
ד. במקרים רבים אמנם אפשר להוכיח שגם אצל חכמי האומות הקדמונים אמרו רעיון שנזכר לאחר מכן במקורותינו, ואעפ"כ, אין בכך הוכחה גמורה שלמדנו את הרעיון מדבריהם. ואפשר שהם למדוהו מקדמונינו.
ה. לעיתים גם אפשר שמדובר פשוט בחכמה אנושית טבעית, ואין סתירה בכך אם העלוה גם חכמי הגויים בדעתם.
הראי"ה קוק חילק בין התקופות השונות. בזמן גלות השכינה, יש סכנה בכל מחשבה שלא נתגדלה כולה במחנה ישראל. אך כאשר נשמת ישראל מאירה בקרבו, הצצה עמוקה ללאומים שונים מסוגלת להרחיב את אור הטוב. וכך יהיה אף כשיקיץ הקץ [22]. משחשך האור, משגלתה שכינה, משנעתקו רגלי האומה מבית חייה, החל הצמצום להיות נתבע. כל עוז חילוני עלול להיות לרועץ, כל יופי טבעי וחשקו עלול להאפיל את אור הקדש ותם הטהרה והצניעות, כל מחשבה שלא נתגדלה כולה במחנה ישראל יכולה להרס את סדר האמונה והחיים הישראליים, כל שמנות קטנה מביאה לידי בעיטה. מכאן באו העוצב והסיגוף, הקדרות והפחדנות}}. וביותר ממה שפעלו אלה על החיים הגשמיים פעלו על החיים הרוחניים, על רוחב המחשבה, על תעופת ההרגשה}}. עד אשר יקיץ הקץ, שקול קורא בכח 'הרחיבי מקום אהלך, ויריעות משכנותייך יטו, אל תחשוכי, האריכי מיתרייך ויתדותייך חזקי, כי ימין ושמאל תפרוצי וזרעך גויים יירש, וערים נשמות יושיבו'. והתחום של אלפיים אמה הקצר הולך הוא ומתרחב, כמידת ישועתן של ישראל, שהולכת ואורה קמעא קמעא"}}.
ענייני המקדש
עריכהסגנון האדריכלות החיצונית של מקדש הורדוס [23] היה במידה מרובה בסגנון יווני [24].
המוכני לכיור במקדש שני, שהוא גלגל לשקעו בבור, שלא יהיו מימיו נפסלים בלינה [25]. רש"י שם ד"ה מוכני: "מפרש בגמרא גלגל לשקעו בו בבור, שיהו מימיו מחוברים למימי הכיור, ואי לא הוו מיפסלי בלינה, לפי שקדשו בכלי, ולא כבוד קדשים הוא ליפסל מים קדושים"}}, דומה במידת־מה, להבדיל, למתקן שהיה בבתי עבודה זרה מצריים [26]. ושוב אנו רואים שכמה דרכי נוהג שונים במקדש ירושלים וכמה תכונות בבניינו ובכליו היו משותפים לכל מקדשי הזמן ההוא. ודאי שאין זה גורע לחלוטין מקדושת המקום המיוחדת, היה בכך רק כדי להגדיל את כוח המושך מתוך שנענה לטבע האנושי ולרגשותיו"}}.
כליא עורב [27], דהיינו טבלאות חדות ומסמרים שמחפים בהם גגו של היכל למנוע את העורבים מלישב שם [28], דומה, להבדיל, לשיפודים שהתקינו הגויים סמוך לבתי העבודה זרה שלהם על מנת למנוע מעופות טרף לקנן בסביבותיהם [29]. פטרסן השכיל לבאר שפלאים אלו בעובדות יסודם. אמצעי זהירות יעילים הותקנו למנוע עופות טרף גדולים מלקנן או אף לרדת לנוח במקדשים ובסביבתם. שיפודים חדים היו תקועים על פני המשטחים החלקים, שמנעו את הציפורים הגדולות מלרדת עליהם"}}.
גם הכלל שהנכנס להר הבית נכנס דרך ימין ולצאת דרך שמאל, יש לו דמיון אצל חכם יווני [30]. ושוב אנו רואים כאן נוהג מקובל באותם הימים. המידה הנכונה בכניסה למקדש היתה, לפי הסמל הפיתגוראי, להיכנס דרך ימין ולצאת דרך שמאל, ממש כפי שמורה משנתנו. הכניסה דרך שמאל היתה מקובלת בטקסים הכיתוניים [אלילים יווניים קדומים], בדומה לנוהגם של האבל והמנודה"}}, אמנם יש ידיים לכך שהוא זה שלמדם מאיתנו [31]. הכנה לבשורה ספר 8 פרק 12 (אוסביוס מקיסריה, המאות ה־3 וה־4 לספירה): "פיתגורס העתיק רבות ממצוותינו והכניסן למערכת התורות שלו"}}.
דרכי הדרוש
עריכהגימטריה היא מידה שהתורה נדרשת בה, על פי ברייתא דל"ב מידות דרבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי [32], ויש שמשמע מדבריהם שהיא כדרשא גמורה [33]. אמנם יש שחלקו על מידה זו [34], כתבו שאינה אלא אסמכתא [35]. פירוש הרא"ש נזיר ה ע"א (על הדף): "יהיה בגימטריא תלתין הוו. יראה דגמרא גמירי לה ואסמכוה אהך גימטריא, דלאו מי"ג מדות היא שהתורה נדרשת בהן"}}. מגן אבות לרשב"ץ מסכת אבות פ"ג מי"ח: "וגימטריאות... ואין זה מגופי ההלכות, כי כבר היה ידוע אל החכמים כי סתם נזירות שלושים יום, ורצו לחדד התלמידים לסמוך זה לגימטריא, 'יהיה', שלושים יום בגימטריא, כמו שנזכר בנזיר פרק ראשון (ה ע"א). וכן, ההין, הוא שנים עשר לוג, ידוע היה להם, וסמכו זה ל'שמן משחת קדש יהיה זה לי' [שמות ל לא], 'זה' בגימטריא, שנים עשר, כמו שנזכר בראשון מכריתות (ה ע"ב) ובהוריות (יא ע"ב) פרק אחרון. וכן ידועים היו המלאכות של שבת שהן ארבעים חסר אחת, שהרי מהמשכן למדו אותם ושם היו כולם, וסמכו זה ל'אלה הדברים', 'אלה', גימטריא שישה ושלשים, ו'דברים' שניים, ו'ה"א' יתירה שבהדברים, לרבות אחת, הרי בין כולם הם ארבעים חסר אחת, כמו שנזכר בשבת (ירושלמי שבת פ"ז הל"ב דף ט ע"ב) פרק במה טומנין. וכל זה הוא פרפראות ולא עיקר, ואין אדם מקבל עליהם שכר כמו בגופי ההלכות"}}. בעל הטורים, סוף ההקדמה: "וראיתי עוד לכתוב בתחילת סדר וסדר מעט פרפראות מגמטריאות וטעמי המסורות להמשיך הלב"}}, ואף הזהירו מהסקת מסקנות בעזרתה [36]. אבן עזרא, הפירוש הקצר, שמות א ז: "ומה שנכתב בדברי הימים של משה הבל הוא, איננו מספרי הקדש, ולא מדברי קבלה. והאומרים על מלך ישמעאל שמספר במא"ד מא"ד כשמו [מחמד] בגמטרי"א, מה יעשו בזה שהוא כתוב על ישראל? וחלילה שידבר הנביא בגימטרון או ברמיזות"}}. ובאותו עניין יש להעיר שהיו משונאי ישראל (מהפרנקיסטים, שהיו יהודים והתנצרו) שבדו שראשי התיבות "דצך עדש באחב" הם "דם צריכים כולנו על דרך שעשו באותו איש חכמים בירושלים"}}. ואין צורך בראיות נוספות כדי להוכיח שהרוצה למצוא רמזים בגימטריות או בראשי תיבות, חזקה שימצאם}}. על כל פנים, שימוש בגימטריה תועד אצל מלך אשור בתקופת בית ראשון [37]. גם בספרי חכמי יוון, המספרים מופיעים כאותיות יווניות בגימטריה [38], ואומות העולם הרבו להשתמש בה [39] ובאופנים דומים לה [40]. בספרו של פּלוּטַרכוֹס (יווני מהמאות הראשונה והשנייה לספירה), "שאלות חברותיות", ספר 8 פרק 2, כותרת הפרק היא "כיצד אמר אפלטון שאלוקים הוא גיאומטריה", וככל הנראה הדבר קשור לייחוס הנ"ל}}. הייחוס לאפלטון ככל הנראה מוטעה, כיוון שבתקופתו היוונים עדיין לא הגיעו לערך כה מדויק של פאי}}. ואם יבוא מי שיאמר שחז"ל קיבלו את רעיון הגימטריה מן האומות, אף בזה אין תימה, שהרי מצינו גם שדרשו דרשות על סמך מילים ביוונית [41]. סנהדרין עו ע"ב: "רבי ישמעאל סבר: אתו ואתהן – אותו ואת אחת מהן, שכן בלשון יוני קורין לאחת, הינא"}} ובלשונות נוספות [42], שרצונו של נותן התורה שידרשוה גם בדרכים אלו. ובפרט לדעות שדרשות חז"ל אינן מקורות הדינים עצמם, אלא ניתנו רק כאסמכתאות לצורך זכירת הדינים [43].
ישנם ביטויים ודרכי דרוש פשוטים, שגם אם נמצאו, להבדיל, אצל חכמי האומות, אין בכך הוכחה שנלמדו מהם, שהרי מקורם בטבעו של השכל האנושי [44]. כך הביטוי "מפני מה" שבו פותחים חכמים בדרשותיהם על התורה, שנמצא גם אצל אחד מחכמי היוונים הקדמונים [45]. כך גם שורשה של מידת "גזירה שווה", שהיא סברה פשוטה להשוואת מילים [46]. שם עמוד 196: "אין לנו כל יסוד להניח שהיהודים שאלו מהיוונים את עצם שיטת ההשוואה ההגיונית והמילולית"}}. ובכלל, השוואה בין סגנון ה"פירושים", ה"מופתים" וה"תרגילים [47]" היווניים, למידות שהתורה נדרשת בהן, מעלה שרק קל וחומר וגזירה שווה [48] משותפים להם [49]. שם עמוד 194: "יוהאנאס סארדיאנוס מסכם ואומר... בסינקריסיס (השוואה) אנו משתמשים בשלוש דרכים: השָווה אל השווה, הקטן יותר אל הגדול יותר והגדול יותר אל הקטן יותר... הריטורים היווניים מנאום כשלושה כללים [כיוון שחילקו את 'קל וחומר' לשניים], ואילו חכמי ישראל ראו בהם שתי מידות"}}. גם דמיון בין כמה מן המידות שהתורה מדרשת בהן לבין דרכי פרשנות במשפט הרומאי, יש לו הסבר טבעי, שכן מסתבר שהיו דרכים לפרש כתבים משפטיים, אלא שבאו היוונים וסידרום והגדירום [50].
שמות
עריכהמפורש בירושלמי ששמות החודשים מקורם בבבל [51], דהיינו לשון כשדים [52]. אכן שמותיהם המקובלים אצלנו דומים לשמותיהם באשורית [53]. שמא גרים, ושמות אלו אף מעידים על כך שגם באומות העולם העתיקות היו שמנו גם מתשרי וגם מניסן, והיו מעברים את אדר [54]. עיבור שנה היה מקובל אצל חלק מהעמים הקדמונים. הלוח הפרסי העתיק, מהאלף השני לפנה"ס, היה מבוסס על 12 חודשים של 30 יום, וכל שנה שישית היתה מעוברת בחודש נוסף. כך ששנת חמה ממוצעת היתה בת 365 יום בדיוק}}. אף שמותיהם של רבים ממזלות החודשים [55] ניתנו להם על ידי השומרים והבבלים הקדמונים.
עוד מפורש בירושלמי שם, שאף שמות המלאכים מקורם בבבל [56]. מסתבר שאין פירושו שאלו שמותיהם בלשון בבל, אלא שדרך הבבלים לכנות שם מסוים לכל מלאך, ורעיון זה עלה עמהם מבבל}}, וכך ביאר הירושלמי מדוע שמותיהם פורשו רק בספר דניאל, שהוא מתקופת גלות בבל [57]. אף אנו נאמר שאין קושי בכך ש"השטן", בה"א הידיעה ובמובן של מלאך [58], מוזכר רק בספרים זכריה ואיוב [59]. כך אין לבטל את הטענה שמקור הכינוי "אשמדאי" למלך השדים – בפרסית [60], מקור הכינוי "יורקמו" לשר הברד – ביוונית [61], ומקור הכינוי "לילית" בבבלית [62]. לגבי השם "מטטרון" הביאו הראשונים כמה פירושים [63]. רמב"ן שמות יב יב ד"ה ובכל: "והוא המלאך הגדול שנקרא בעבור כן מטטרון. כי פירוש המילה מורה הדרך"}}, ויש שפירשו שמקורו ביוונית או ברומית [64]. רלב"ג משלי א ג סוף ד"ה שמע: "לזאת הסיבה קראוהו ז"ל מטטרון, שהוא אם בלשון רומי"}}. ספר "ואלה שמות – מחקרים באוצר השמות היהודיים" במאמר "שמות של מלאכים" (מאיר בר אילן) פרק ג: "מלאך מפורסם אשר לו שם יווני הוא 'מטטרון', שם שנימנו וגמרו עליו שהוא נגזר משתי מלים ביוונית: 'מטה־תרונוס', המלאך הסמוך ליד הכסא (של ה'). ואולם, ראוי להזכיר בהקשר זה את 'סנדלפון' המוזכר בברייתא (חגיגה יג ע"ב), שם שהוראתו, כנראה, היא צירוף של שני מרכיבים יווניים: 'סון' (יחד) – '(א)דלפון' (אח). כלומר, שמו של המלאך יתפרש כמלאך השרוי יחד עם אחיו (המלאכים), עם חבורת המלאכים (מי שאינו נשלח לבדו)"}}. יש מי שהשווה בין ארמילוס הרשע, שמוזכר בכמה מקומות [65], לבין השם "אנטיכריסטוס" [66]. ובדומה לזה באוצר מדרשים (אייזנשטיין), אגדת משיח, האות השביעי: "והקב"ה משמר טיפתן בתוך האבן ובורא בה בריה ויוצר בה ולד, והיא מתבקעת ויוצא ממנה דמות אדם ושמו ארמילוס השטן, זה שהאומות קורין אותו אנטיקרישטו"}}. באוצר ישראל ח"ב סוף ערך ארמילוס הביא דברים אלו בשם 'אותות המשיח' מבית המדרש לייליניק, ושמעין זה גם בכתב יד לתרגום יונתן על התורה דברים לד ג בהגהה ("נ"ל שארמילוס הוא מה שאומות העולם קוראין אנטיקרישטו"), וציין: "אין ספק כי חמשת התיבות האחרונות הם הגהה ישנה ולא מגוף הספר"}}, שהוא שם נוצרי [67]. אמנם בפשטות כוונתו לרומולוס, דהיינו רומי [68].
חלקי הנפש ועבודת מידות
עריכההרמב"ם העיד על עצמו שאת דבריו בענייני חלקי הנפש ועבודת המידות ליקט גם מדברי הפילוסופים, ושמע האמת ממי שאמרה. והוסיף שלא הזכיר את שמות אותם חכמים, גם משום שלפעמים שם האיש ההוא יכניס בלב מי שאין בו תבונה שלא ללמוד מדבריו [69]. ואפשר שאביא לפעמים מימרה שלימה שהיא לשון ספר מפורסם, ואין בכל זה רע, ואיני מתפאר במה שאמרו מי שקדם, לפי שאני כבר הודיתי בזה, ואף על פי שלא אזכור: אמר פלוני, אמר פלוני, שזו אריכות אין תועלת בה. ואפשר לפעמים ששם האיש ההוא יכניס בלב מי שאין תבונה בו – שזה הדבר נפסד, ויש בו תוך רע שלא ידעהו. ומפני זה ראיתי שלא לזכור האומר, הואיל וכוונתי שתושג התועלת לקורא, ושנבאר לו העניינים הצפונים בזאת המסכתא"}}. ברור שכוונתו לאריסטו, שאת דעתו החשיב הרמב"ם מאוד [70]. אגרת הרמב"ם לרבי שמואל אבן תיבון: "ודעתו, רצוני לומר דעת אריסט"ו, היא תכלית דעת האדם"}}, ומדבריו למד את דרך האמצע בעבודת המידות [71].
בעל מורה המורה אף הדריך ללמוד מספרי מידות שנתחברו ע"י חכמי האומות [72]. ויען החסיד: כללות מידות הטובות כולן נאמרו בתורתנו, ורוב פרטיהם נאמרו במשלי. גם בדברי החכמים ז"ל מהתוכחות והמוסרים עניינים רבים, וכן חיברו חכמי האומות במידות דברים טובים, כספר הנקרא מבחר הפנינים וזולתם. אמנם ידיעת המידות הוא בחכמת ההנהגה, ובה נתחבר ספר הידוע הנקרא עטיקא [אתיקה, מספרי אריסטו] וגם נכתב אגרת קצרה בזה העניין וזה טופסה..."}}. גם ר' יוסף אבן כספי [73] הדריך את בנו לקבוע עיתים בין השאר בספר המידות לאריסטו, על מנת ליישר את אורחותיו [74]. וגם קבע עיתים בספרים המוסריים המישרים אורחותיך בכל המידות והם ספרי משלי וקהלת ומסכת אבות עם פירוש המורה ז"ל והקדמתו, וכן הלכות דעות מספר המדע, וכן ספר המידות לאריסטו..."}}.
ודבר פשוט הוא שבענייני הנהגת האדם שמקורה בסברה ישרה, יש מקום גם לסברתם של אומות העולם. ומה בכך שלהדרכתו של הלל "דעלך סני לחברך לא תעביד, זו היא כל התורה כולה" [75] קדם חכם סיני [76]. ובתרגום מילולי: "מה שאינך רוצה, אל תעשה לאדם"}}.
כך את חלוקת כוחות הנפש לשלושה חלקים ייחס הרמב"ם שם ל"ראש הרופאים" [77], הלוא הוא הרופא היווני גלינוס, שאת דעתו החשיב הרמב"ם מאוד [78]. כמו כן הרמב"ם חיבר על כתביו את הספר קיצורי גלינוס}}. גלינוס עצמו המשיך בעניין זה את דעתם של הרופא היווני היפוקרטס והפילוסוף היווני אפלטון [79]. חלוקות דומות [80] הובאו ברס"ג ובראשונים רבים [81].
אף חידושו העצום של הרמב"ם, שהנפש הנשארת לעולם הבא היא הדעה [82]. כל נפש האמורה בעניין זה אינה הנשמה הצריכה לגוף, אלא צורת הנפש, שהיא הדעה שהשיגה מהבורא כפי כוחה והשיגה הדעות הנפרדות ושאר המעשים, והיא הצורה שביארנו עניינה בפרק רביעי מהלכות יסודי התורה, היא הנקראת נפש בעניין זה, חיים אלו לפי שאין עמהם מות שאין המוות אלא ממאורעות הגוף ואין שם גוף נקראו צרור החיים שנאמר והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים, וזהו השכר שאין שכר למעלה ממנו והטובה שאין אחריה טובה והיא שהתאוו לה כל הנביאים"}}. רמב"ם הלכות יסודי התורה פ"ד ה"ח: "נפש כל בשר היא צורתו שנתן לו הא־ל והדעת היתרה המצויה בנפשו של אדם היא צורת האדם השלם בדעתו... ואינה הנפש המצויה לכל נפש חיה שבה אוכל ושותה ומוליד ומרגיש ומהרהר, אלא הדעה, שהיא צורת הנפש"}} – דומה לדברי אריסטו, שרק השכל נצחי [83].
דברי חובות הלבבות בשם "אחד החכמים", כיצד יתגאה אדם שעבר במעבר השתן פעמיים [84], הינם מאחד מחכמי ערב [85].
גם הפתגם "נפש בריאה בגוף בריא [86]", הנזכר בספרי אחרונים רבים, ומיוחס לעיתים לרמב"ם [87] – מקורו בדברי משורר רומי [88]. פנקסי הראי"ה, חלק ראשון, תקופת ירושלים (תרע"ט־תרצ"ה), פנקס ז – פנקס ד, אות פח: "האמרה הרומית היא 'נפש בריאה בגוף בריא', והאמרה הישראלית 'גוף בריא בנפש בריאה', וביותר דיוק נאמר שהאמרה הישראלית היא אומרת שנפש בריאה בגוף בריא יבוא רק ע"י המהלך של גוף בריא בנפש בריאה"}}, והוא מפורסם גם כיום ברחבי העולם [89].
אחד החידושים של רבי ישראל סלנטר, שהם מבסיסיה של תנועת המוסר, הוא המושג "הכוחות הכהים", דהיינו כוחות פנימיים בנפש. הוא העיד על עצמו שמקורו של חידוש זה בחוקרי נפש האדם [90]. כתבי רבי ישראל סלנטר, איגרות, איגרת ו, עמודים 216–217: "הוא אשר נקרא אצל חוקרי כוחות נפשות האדם כוחות מאירים ברורים או כהים"}}.
רבי ישראל סלנטר אף יעץ להדפיס את ספר המוסר [91] "חשבון הנפש" [92], המדריך לתיקון שלוש עשרה מידות. ספר זה מבוסס על הרעיון של בנימין פרנקלין [93], שאינו יהודי [94].
הרב דסלר כתב שהדרך להגיע למידה של "המעביר על מידותיו" היא להתרגל להביט על חבירו באופן שבו החבר מביט על עצמו, ואף פירט עשר עצות מעשיות על מנת להתרגל ולהתאמן להגיע לדרגה זו. מקורן של עצות אלו בספר "כיצד לרכוש ידידים והשפעה" [95], שנכתב [96] ע"י סופר שאינו יהודי [97], ואת חלקן אף הביא הרב דסלר כמעט בלשונן [98]. ומסביר הרב דסלר זצ"ל שהדרך להגיע למידה זו היא להתרגל להביט כל אחד על חבירו באופן שבו החבר מביט על עצמו... ולדעתו כמעט כל המידות שבין אדם לחבירו עוברות דרך נקודה זו..}}. מסדר הרב דסלר... קצת עצות מעשיות נוספות שלפיהן יוכל אדם להתרגל ולהתאמן להגיע לדרגה זו... והוא מציע עשר עצות..}}. מצאתי שנקודות אלו בדיוק, לפעמים כמעט בלשונם, מובאות ע"י הסופר והמחנך האמריקאי דֵיל קָרנֵגִי בספרו הידוע 'כיצד תקנה ידידים והשפעה בחברה' [מוכר היום מעט יותר כ'כיצד לרכוש ידידים והשפעה']..}}. הובהר מעל לכל ספק שהרב דסלר זצ"ל לקח את העצות האלו מהספר הנזכר... לשלמות העניין ביררתי עם הרב אריה כרמל שליט"א, עורך הספר [מכתב מאליהו, ומגדולי תלמידיו של הרב דסלר], את נכונות הדברים, והוא אישר את עיקרם. אך הוא הוסיף שלא מהספר 'כיצד תקנה ידידים' עצמו ליקט הרב דסלר זצ"ל את העצות דלעיל, אלא מתקציר של הספר שפורסם בכתב העת 'רידרס דייג'סט' לפני עשרות שנים, והגיע לידי הרב דסלר זצ"ל"}}.
כמה וכמה מפרשים נקטו את הלשונות "נפש העולם", ו"נשמת העולם". מושג זה קיים גם אצל הפילוסופים, כאפלטון וממשיכי דרכו [99].
ויש שדנו האם בספר משלי ישנם משלים שמקורותיהן בדברי חכמי האומות, ובדומה לזה לגבי ספר איוב [100].
משלים
עריכהשו"ת הרי"ד, ובעקבותיו אחרונים רבים, הביאו את המשל של ננס על גבי ענק. משל זה מבאר כיצד דורות האחרונים אמנם קטנים מהראשונים, ואף על פי כן יכולים לחדש על דבריהם, כיוון שהם מיוסדים על גדלותם של הראשונים. מפורש בשו"ת הרי"ד שמקורו של משל זה בחכמי הפילוסופים [101]. אכן, משל זה מיוחס לפילוסוף שחי בתקופתו של שו"ת הרי"ד [102].
משל השועל והכרם [103] דומה מאוד [104] לאחד ממשליו של איזופוס [105]. גם המשל על העוף שהוציא עצם מגרונו של האריה, שמובא במדרש בשם רבי יהושע [106], הוא אחד ממשליו של איזופוס [107]. אריכות בעניין זה במאמר "משלי אסופוס בספרות העברית לדורותיה", ובספר יוונים ויוונות בארץ ישראל עמודים 110–123}}.
רבי אברהם בן שמואל אבן חסדאי [108] כתב את הספר "בן המלך והנזיר", שהוא מקבץ סיפורים [109] המחנכים למוסר. הספר היה מפורסם מאוד, הודפס פעמים רבות, ודברי מוסר ומעשיות ממנו הובאו בכמה מקומות בדברי המאירי [110], בפוסקים [111]. והביא את דבריו גם בשו"ת יהודה יעלה (מהר"י אסאד) ח"ב אבן העזר חושן משפט סי' קעג}}, בספרי מוסר [112], בספרי חסידות [113] ובעוד מפרשים [114]. ספר זה הוא, בשורשו, תרגום מערבית [115], אם כי הוא שונה מהנוסח הערבי בעניינים רבים. מקורו הערבי הוא תרגום של ספר "ברלעם ויואסף" [116] הנוצרי־יווני, שהוא עצמו גלגול של סיפורים [117] הודיים [118] על בודהא [119]. בספר אוצר ישראל חלק ד ערך "חסדאי, אברהם בן שמואל הלוי" דן בספר זה באריכות}}.
כמה מפרשים, ובפרט המאירי [120], הביאו משלים ודברי חכמה מהספרים "משלי הערב" ו"מוסרי הפילוסופים".
פתגמים
עריכהציוויו של רבי עקיבא, אם ביקשת ליחנק התלה באילן גדול [121], הוא ככל הנראה פתגם קדום מאוד, שכן הוא דומה מאוד לדבריו של אחד מן היוונים הקדמונים [122].
בראשונים ואחרונים רבים הובא הביטוי "ההרגל על כל דבר שלטון". בספר תיקון מידות הנפש, לרבי שלמה אבן גבירול, כותב שמקורו בדברי אפלטון [123].
בכמה ספרים הובא הביטוי "האמת אהובה מן הכל [124]", על מנת לבאר את הצורך לחלוק על גדולים למרות הקושי שבכך. וכן כתב היביע אומר "ויסלח נא רו"מ על כי נטיתי מדרכו, והאמת אהובה מן הכל" [125]. ראשון היהודים שידוע לנו שהשתמש בביטוי זה הוא המדקדק רבי יונה אבן ג'נאח במחלוקתו על המדקדק רבי יהודה חיוג', והוא הביא זאת בשם אריסטו, בדבריו "ריב לאמת עם אפלטון, ושניהם אוהבנו, אך האמת אהוב יותר" [126]. אחריו הביא את דבריו בעל המאור לגבי מחלוקותיו על הרי"ף [127].
אין קושי אפוא אף בכך שהפתגם הידוע מהגאונים [128] והזוהר [129] "הכל תלוי במזל, אפילו ספר תורה שבהיכל" דומה לפתגם רומי [130] שפירושו "לספרים יש גורל משלהם".
אף הפתגם [131] הידוע "קול המון [132] כקול ש־די" [133], שמוזכר באחרונים רבים, מקורו במשפט בלטינית שכתב איש דת נוצרי [134].
במקומות רבים כתבו "תכלית הידיעה שלא נדע [135]", ומקורה בספר בחינות עולם, בניסוח "תכלית מה שנדע בך, שלא נדעך" [136]. רעיון דומה מוזכר בכתביו של חכם סיני קדמון [137].
מנהגים
עריכהיש שטענו לגבי מנהגים מסוימים שמקורם בגוים ונשתרבבו לחלק מעדות ישראל.
לגבי המנהג להסתכל בצל הלבנה בליל הושענא רבה, על מנת לדעת אם ישלים את שנתו. מנהג זה הובא בראשונים רבים, בגרסאות רבות [138] ושונות [139]. ספר ציוני (לר' מנחם ציוני, מתקופת הראשונים), פרשת שלח, ד"ה אמנם וד"ה ובו: "שנודע בקבלה כי בליל הושענה רבה הנקרא 'ליל החתימה' לא יהיה צל לראש האדם אשר ימות בשנה ההוא... ובספרי הקדמונים אמרו, אם נחסר ראשו, ימות הוא או בנו או אשתו... שוב מצאתי כי בליל שמחת תורה אם לא יראה לצילו צל צילו, לא יחיה... עוד איתא תמן, אך בצלם יתהלך איש, יכול כל ימות השנה, תלמוד לומר אך וגו' הרי ארבע לעומת ארבע תקופות בשנה בלילה שהתקופה בה יהיה חג להם, באו איזה גויים במקום אחד והיו מביטים במים בבבואה שלהם והנה המביט פותח את פיו ופוקח עיניו והביט במים והיה אחד צופה דמותו וראה דמות בבואה שלו עיניו ופיו סגורות, שאלו לו לחכם ואמר שלא יוציא שנתו ולא יראה ארבע תקופות... ועוד מצאתי בסודי רזי, כשתשים מי מעיין בכלי מצוחצח וזך ועיין בו בליל הושענא רבה אם יש לחיות אותה שנה אפילו פיו סתום ועיניו סתומות יראה בבואה שלו שהם פתוחין, ואם יהיה פיו ועיניו סגורות ימות, וזהו דבר ברור... עוד יש יהודים שמדליקין נרות ביום הכיפורים בשמן זית ומביטין בשמן בבואה שלהם אם עיניהם ופיהם סגורים לא יוציאו שנתם... ויש רואים בליל הושענה רבה בצל הלבנה וטעמא קלילא אית ביה, אנו דמנינן שנתינו לשנות הלבנה. (הג"ה) שמעתי ממקובלים האומרים כי זה צריך לעשות בשעה שכוכב לבנה שולטת באותו לילה ובשעה ההיא הניסיון אמיתי... ולאדם שיהרג בר מינן בשנה ההיא יראה ראשו על כתפיו. גלל זה המופת האמיתי הנהיגו חכמי הגויים הקדמונים לעשות יום חג בכל יום התקופה, וזה כמים פנים לפנים"}}. אבודרהם סדר תפילת סוכות ד"ה ויש אנשים: "ויש אנשים שנוהגין גם בליל הושענא רבה שכורכים עצמם בסדין ויוצאין למקום שמגיע אור הלבנה ופושטין מעליהן הסדין ונשארים ערומים ופושטין איבריהם ואצבעותיהן, אם מצא צלו שם טוב הוא. ואם יחסר צל ראשו בנפשו הוא. ואם יחסר צל א' באצבעות ידיו סי' לא' מקרוביו. ויד ימין סימן לבניו הזכרים ויד שמאל סי' לנקבות... וזה הצל אינו צל אדם ממש כי העומד אצל הלבנה או אצל האורה אי אפשר שלא יהיה לו צל, אלא הוא צל הצל הנקרא בדברי רבותי' בבואה דבבואה"}}. ספר סודי רזיי (בעל הרוקח) חלק ב הלכות הנבואה ד"ה כשם: "בליל הושענא רבה, מי שיש לו צל יחיה, ומי שאין לו צל וראשו קטן בלי צוואר ימות באותו שנה"}}. אור יקר (לרמ"ק) פרשת אמור סי' יב כרך יג דף קפה (הובא בספר תורת נתן ערכי הרמ"ק אות נב): "ושמענו מפי זקנים שיש לזה שעה ידועה בלילה, ואין כל השעות שוות אל הראיה, וראו בימיהם מי שהיה בקי בזה, והנראה אלי שצריך שיהיה צל האדם כמידתו ממש, ולא שיהיה צילו ארוך ממנו, שאז אין בו כח באותו הצל, דומיא למה שפירשו המפרשים באשירה, צילה וצל צילה, וזה נראה לי פשוט... ועוד שמעתי שיש מדקדקים בלילה בשעות הכוכבים שצ"ם חנכ"ל... ואין איתנו יודע עד מה"}}, הוזכר אף בזוהר [140] וברמ"א [141]. היה שהעיד שנהג כן בעצמו [142], והיה מגדולי המקובלים שביאר שהדבר מסמל את הסתלקות הצלם [143]. שורשו של רעיון זה מוזכר כבר בתלמוד [144]. רש"י יבמות קכב ע"א: "בבואה דבבואה – צל צילו"}}. אמנם המאירי שם (ד"ה הרבה) כתב על כך "הדברים שנעשים בדרך נחש חלילה, אין פקפוק באיסורם. והוא שאמר הנה על קצת בני אדם שכשמתחילין בסחורה מגדלין תרנגול על שם אותה סחורה ואם הוא נעשה יפה בוטחים על הצלחתם, ושאר דברים הדומים לאלו שהוזכרו הנה – אמר על כולם 'ולאו מילתא היא', כלומר, ואין ראוי לבטוח על אלו ההבלים ועשייתם אסורה על הדרך שביארנו בסנהדרין. והבוטח בה' חסד יסובבנו". כשיטתו בפעולות על־טבעיות, כדלקמן פרק קי}}. יש להעיר שגם הנוצרים בתקופת הראשונים האמינו באמונה דומה [145], ורעיון מעין זה נמצא כבר אצל היוונים בתקופת התנאים [146].
אין לתמוה על כך, שהרי הרמב"ם ייחס גם את רעיון הלחשים [147] לעמים הקדמונים [148].
לגבי המנהג לגלח את שיער הילדים על קברי צדיקים – טענו שמקורו במנהג המוסלמים [149]. אכן, מנהג זה לא הוזכר בספרי הראשונים, ואף לא בשולחן ערוך. בתחילה היה זה מנהג הספרדים בארץ ישראל, לאחר מכן חדר לחוגי החסידים שבארץ ישראל, ומאוחר יותר [150] גם לארצות מוצאם במזרח אירופה [151]. עם זאת יש להדגיש את ההבדל העצום בין מנהג היהודים למנהג הגויים, שכן עיקרו ותוקפו של מנהג היהודים אינו הגילוח כשלעצמו אלא השארת הפאות [152].
אין לתמוה על כך, שהרי גם את מנהג הכפרות בערב יום הכיפורים אסרו חלק מהראשונים משום דרכי האמורי [153]. ויאמר פסוקים אלו ג' פעמים. אווילים מדרך פשעם ומעונותיהם יתענו כל אוכל תתעב נפשם ויגיעו עד שערי מות ויצעקו אל ה' בצר להם ממצוקותיהם יושיעם ישלח דברו וירפאם וימלט משחיתותם יודו לה' חסדו ונפלאותיו לבני אדם ושוחט את התרנגולת ומקיפו על ראש המתכפר ג' פעמים ואומר זה תחת זה, זה חילוף, זה זה תחתיו, זה תמורתו, זה חילופו, יצא תרנגול זה למיתה ויכנס פלוני זה לחיים ולא למוות}}. ובכל פעם ופעם שיקיף התרנגול על ראש המתכפר יאמר אם יש עליו מלאך מליץ אחד מני אלף להגיד לאדם ישרו ויחננו ויאמר פדעהו מרדת שחת מצאתי כופר ואח"כ משלחין את התרנגול למי שאין נכון לו כדי לעשות צדקה על דרך וצדקה תציל ממוות. והרמב"ן ז"ל אוסר מנהג זה משום דרכי האמורי"}}. שו"ת הרשב"א ח"א סי' שצה: "כתב מר כי ראית מה שהשבתי אני בעניין הכפרה שעושין לנערים בערבי יום הכיפורים ושאסרתי אני. והנאך... אני מצאתי מנהג זה פשוט בעירנו עם שאר דברים שהיו נוהגין כיוצא בזה. שהיו שוחטין תרנגול זקן לכפרה על הנער היולד וחותכים ראשו ותולים הראש בנוצתו בפתח הבית עם שומים. והבלים הרבה שנראו בעיני כדרכי האמורי ודחקתי על זה הרבה. ובחסד עליון נשמעו דברי ולא נשאר מכל זה ומכיוצא באלו בעירנו מאומה. אף על פי ששמעתי מפי אנשים הגונים מאוד מאשכנז היושבים עמנו בבית המדרש שכל רבני ארצם עושין כן ערבי יום הכפורים ושוחטין לכפרה אווזין ותרנגולין. גם שמעתי כי נשאל לרבינו האיי גאון ז"ל ואמר שכן נהגו"}}. שולחן ערוך אורח חיים סי' תרה סעיף א: "מה שנוהגים לעשות כפרה בערב יום כיפורים לשחוט תרנגול על כל בן זכר ולומר עליו פסוקים, יש למנוע המנהג. הגה: ויש מהגאונים שכתבו מנהג זה, וכן כתבו אותו רבים מן האחרונים, וכן נוהגין בכל מדינות אלו ואין לשנות, כי הוא מנהג ותיקין"}}.
חכמת הנגינה
עריכהכתבו הראשונים שאת כללי משקל השיר והחריזה למדו מהגויים [154] הערבים בזמן הגלות [155]. דעו כי השיר הנפלא, אשר בפנינים מולא, היה בתחילה לבני ערב לנחלה... ואף על פי שיש גם בכל אומה משוררים, ומתעסקים במלאכת השירים, כל שיריהם לנגד שירי ישמעאלים לא לעזר ולא להועיל"}}. ואף המליצו על כך את הפסוק [156] "ויתערבו בגוים וילמדו מעשיהם" [157]. תחכמוני בהמשך דבריו שם: "גם בני עמינו אחר גלותם מאדמתם, שכנו רבים מהם עם בני ערב בארצותם, ונהגו לדבר בלשונם ולהגות בהגיונם, ובהתערבם עמהם, למדו מלאכת השיר מהם, כמו שנאמר 'ויתערבו בגוים וילמדו מעשיהם'. כי בעוד היו אבותינו שוכנים בעיר הקודש, לא נודע להם שיר שקול בלשון הקודש"}}.
גם את הכללים היסודיים של חוקי טעמי המקרא, שכל פסוק מתחלק לשני חלקים, וגם חלקי הפסוק וכל חלקי חלקיו חוזרים ומתחלקים לשני חלקים, גילו חכמי האומות תחילה [158].
כך גם לגבי המנגינות עצמן.
היו שלמדו ניגוני תפילות מן הגויים, ואפילו מבתי תיפלתם [159]. הובא (בשינויי לשון קלים) ביביע אומר ח"ו אורח חיים סי' ז אות ג}}. הב"ח התיר לנגן בבתי כנסיות בניגונים שמזמרים בהם בבית תיפלתם, חוץ מניגונים שמיוחדים לעבודה זרה [160]. ויש מי שאסר לקחת מכל ניגוני זמרי הנוכרים [161].
גם בדורות האחרונים מצינו ניגונים כאלה. בעל התניא קיבל את מארש נפוליאון [162], ואחריו הרבי מלובביץ' [163] לימד את חסידיו לנגן את הפיוט "האדרת והאמונה" במנגינת ההמנון של צרפת [164].
גם השיר "בני תורה אנחנו, בנים לכל דבר", שמילותיו מיוחסות לרב ברוך מרדכי אזרחי [165], מקור ניגונו בשיר רוסי [166].
יש להעיר לגבי המנגינה המקובלת לפיוט מעוז צור, שרבים טוענים שמקורה נוצרי, שכבר הוכיחו שהיא קדומה עוד יותר, ואין לדעת מה מקורה הראשוני.
קמיעות ולחשים
עריכהבתחום הקמיעות והלחשים, כמו אלו שפורטו בספרי קבלה מעשית, ישנם פרטים רבים שיש בהם דמיון בין הנהוג אצל היהודים לבין הנהוג אצל אומות שונות. פרטים רבים אצל הגויים נלמדו מן היהודים [167], ולעיתים גם להיפך [168]. כך גם לגבי לחשים שונים [169]. ואפשר שלא התייחסו אליהם כתורה אלא כחכמה.
הדמיון בין קמיעות יהודיים לשאינם יהודיים קיים בין השאר [170], בספרי שמות קדושים ופעולותיהם [171]. סיני חלק ח עמוד רלו: "אצל הנוצרים [ישנו ספר שנקרא] 'שמותיו הקדושים שמסר אדוננו איסוס כריסטוס לתלמידיו', ועיקר תוכנו הוא עצם השמות האלה שמסר ישו אל י"ב השליחים עם באור בצידם המפרש את כל שם ושם לחוד ואת שימושו, וסיפור האותות והמופתים שהראו התלמידים בכח השמות הללו. ואם כן, משהו מעין [ספר] 'חרבא דמשה' ואף משל 'רזיאל המלאך'"}}, במטרותיהם של הלחשים [172]. מטרות דומות נמצאות בקמיעות יהודיים רבים, למשל בספר "ספר הסודות – סגולות החכמה" (ר' ישראל מאיר אלמגור, תשע"ד)}} והקמיעות [173], באופן פעולותיהם [174], בפעולות עצמן [175], באותיות המיוחדות שמצויות בהם [176], באיורים מיוחדים [177], בשילובי אותיות [178], בסמלים [179], בשמות יהודיים שחדרו לקמיעות ולחשים לועזיים [180]. גם השם "אגלא", שהוא ראשי תיבות "אתה גיבור לעולם א־דני", חדר לקמיעות לועזיים}} ולהיפך [181]. וכן המילים העבריות "אֵט אוֹ", שמופיעות בקמיע, שמעתיקן לא ידע שמקורן הלועזי הוא "תרגום" של שם יקוק, שתורגם מימין לשמאל "או" (יהו) "אט" (ו' החיבור בלועזית)}}.
וכבר אירע שהעתיקו קמיעות מלשון הקודש ללשון לעז ולהיפך, והמעתיקים – בין אלו ובין אלו – לא הבינו את משמעות המילים, הפכו את סדר האותיות בין ימין לשמאל, ואף יצרו "שמות" מתוך חוסר הבנה [182].
המקרה הבולט הוא "ריבוע סאטור" [183], סדרת מילים בלטינית [184] מתקופת התנאים [185] שעברה גלגולים רבים [186], חדרה לספרי קבלה מעשית ולעולם הקמיעות היהודי [187] בגרסאות שונות [188], למטרות שונות [189], ובטעויות מסוימות [190]. היא אף הגיעה לספריהם של מקובלים מפורסמים [191]. ספר הפעולות למהרח"ו (סי' לה): "למצוא גניבה. קח גרזן וכתוב עליו שאטור רוטאש, ותלה הגרזן על מקום הפרצה ששם הוליכו הגניבה או על הפתח שיצאו משם, והנח כך ג' ימים ויבוא הגנב ויחזור. מנוסה"}}. ריבוע שאתור הובא גם (כקמיע) בספר הפעולות חלק ד־ב אות רכח}}, והיה אף מי שדן בקדושתה של אחת ממילות אלו שהוזכרה בקמיע, ולא ידע שאינה אלא מילה לועזית [192]. האמת היא שכל המעיין במקורותיהם של קמיעות "שאתור" (או: "שאטור") יודע שהשם "אליפז" שם הוא טעות, ומקורו הוא המילה הלטינית "אריפו"}}.
מקרה דומה הוא הצירוף "בטד זהג ואח" שמופיע בספרי קבלה מעשית ובקמיעות יהודיים רבים, באופנים שונים [193]. בספר תולדות אדם (לרבי אליהו בעל שם, אב"ד בחלם, מהמאה ה־16), סי' קע, שני ריבועי "בטד" מחוברים מכיוונים שונים של ריבוע שאטור}}. בספר אמתחת בנימין (לרבי בנימין בינש) שערי רפואה אות טו, בתוספת שמות ארבע החיות שבמרכבה – בצלעותיו}}. בספר שושן יסוד העולם (ר' יוסף תירשום, מהמאה ה־16) סי' תקה, בתוספת "י־ה עניני" מכל עבריו. בדומה לזה גם בספר שורשי השמות (כתב יד, לר' משה זכות, מהמאה –17) מד ע"א}}. עוד בספר שושן יסוד העולם שם בהמשך, ריבוע כזה באופן שערך האותיות מוכפל: "רצת ןךש םקף"}}. בספר מפתח שלמה, בכתב היד משנת 1729 (ספריית רוזנטליאנה אמשטרדם) עמוד 38 בשני ריבועים: אחד באותיות ואחד בספרות}}. בספר רפאל המלאך (ר' יהודה יודל רוזנברג), ערך "מקשה לילד", בשלוש שורות זהות, שכל אחת מהן משלבת את כל האותיות הללו יחד: "בזו טהא דגח". והוסיף שיש לכותבו על קלף כשר עם תגים ושרטוט}}. בשל"ה מסכת שבועות תורה אור אות יא (קכא) הוסיף ריבועים דומים לגבי עשרות ומאות (אמנם שם לא דן כלל בענייני קמיעות, אלא ביאר כיצד כל אותיות התורה כלולות באותיות י־ה)}}. בספר שורשי השמות (לרבי ידידיה רפאל חי אבואלעפיה) כתב יד, דף לט ע"ב, הוסיף "ענני ה' ענני" שתים עשרה פעמים, מכל רוחות הריבוע הנ"ל. ובדף מד ע"א שם הוסיף "י־ה ענני" שתים עשרה פעמים כך}}. רפואה וחיים (רבי חיים פלאג'י) פרק י}}, לצורך המקשה לילד, באחד המקורות [194] אף לשאילת חלום, ואצל הרב כדורי למטרות רבות [195]. ב. "בשם אלו השמות שיהיה לרפואה שלימה... מכל חולי שיש לה מכאב הראש והבטן והחזה ומקוצר נשימה מכל חולשה תרפאה למען שמותיך הקדושים..."}}. ג. "בשם אלו השמות שיהיה לרפואת... מכל חולי שיש לה ומחלת העצבים ומן הכעס והרוגז ולא תקיא את אשר תאכל ויהיה לה רפואה שלימה מכל חולי שיש לה ויהיה לה לב שמח ושלום בבית. אכי"ר"}}. ד. "בשם אלו השמות שיהיה לרפואת... מכל חולי שיש לה ולא תקיא את האוכל למען שמותיך הקדושים ותרפאה אכי"ר"}}. ה. "בשם אלו השמות תצליח את... בכל ענייניו ובכל אשר יפנה ישפיל ויצליח וירוויח ויהיה חן וחסד ורחמים ותצילה מכל עין הרע אכי"ר" [אמנם בקמיע זה הריבוע שונה: אטד יהז דאד. סכום טוריו הוא 15, אך לא סכום שורותיו]}}. מקורו של צירוף זה הוא בריבוע קסם חשבוני, שבו כל הספרות שונות זו מזו, וסכום כל שורה, כל טור וכל אלכסון – זהים [196]. כיוון שהסכום הוא חמש עשרה, יש בעולם הקמיעות היהודי שכינו אותו "חותם י־ה" [197]. יש מהמקובלים בדורנו שדן האם יש צורך בקמיעות אלו גם לשרטט את הטבלה לריבוע זה [198]. ריבוע קסם זה, וריבועי קסם מורכבים יותר, נפוצו בתרבויות רבות למן העת העתיקה [199] דרך תקופות הגאונים [200] והראשונים [201] ועד תקופתנו [202], ובחלקן ייחסו להם חשיבות בעולם הנסתר [203].
מקרה נוסף הוא המילים "טיטרא גרמטון", שנמצאות ב"קונטרס השמות" "ציץ של אהרון" [204], בספר שושן יסוד העולם [205], ובספר מפתח שלמה [206]. זהו [207] הכינוי הלועזי לשם יקוק [208], ופירושו ביוונית עתיקה: "בן ארבע אותיות". המעתיק של ספר מפתח שלמה העתיקו ככל הנראה משפת לעז [209], ולא הבין שבלשון הקודש היה עליו לכתוב "יקוק". אפשר ששם זה הוא גם המקור לכינוי "טטרוסיי" וכד' שבפרקי היכלות [210], ברזיאל המלאך [211] ובבתי מדרשות [212], ולשם מלאך כזה שבחרבא דמשה [213] בשורשי השמות [214] ובקדושת יצחק [215]. ובדומה לזה השם "טטרניאל" בספר מפתח שלמה [216].
וכן אירע שבתוך נוסח השבעה השתרבבו אותיות לועזיות [217].
ובעולם הקמיעות ישנם עוד שמות שמקורם מעורפל [218].
בקמעות רבים [219] כתובות אותיות בכתב המכונה "כתב מלאכים". ישנם סגנונות רבים של כתבים כאלו [220], ומצוי בהם שקצוות האותיות מעוטרות במעגלים קטנים. כך נמצא גם בספר רזיאל המלאך [221]. ישנו כתב דומה שמכונה "כתב עבר הנהר" [222]. יש שפירטו ופירשו כתבים רבים ושונים כאלה [223] – כזה שמיוחס למיכאל שר ישראל, למלאכים, לשדים, לאברהם העברי, ואף לקב"ה עצמו [224]. ספר הסודות – סגולות החכמה (ר' ישראל מאיר אלמגור), תשע"ד, עמודים 45–53}}. הספר זכה להסכמת הרב חיים כהן פרחיה (המכונה "החלבן", שאף כתב שם "מעומק ליבי אברכנו למי שיזכה להחזיק ספר זה אפילו בביתו כקמיע מומחה, בוודאי ה' יעזור להרחיב גבולו הקדושה והברכה בבית ולהגדיל תורה ולהאדירה"), ולהמלצת הרב גמליאל איתן (רב ק"ק תימן אלעד)}}. אלפא ביתא של מיכאל מפורש גם בספר הקמיעות (בכתב יד, בתוך "אוסף כתבי יד בקבלה") דף יז ע"ב}}, וכן יש חותמות כאלו של שבעת כוכבי הלכת [225] וכתב הגלגלים [226]. המגיד ממזריטש אמר שהבעל שם טוב לימד אותו כתבים אלה, כי כל מלאך יש לו תמונת אותיות משונה מחבירו [227]. הקדושת לוי כתב שאפשר שזה היה הכתב עד לימות עזרא [228]. אמנם הרעיון של הוספת מעגלים קטנים בקצוות האותיות שבקמיעות, נמצא כבר בקמיעות ובספרי קסמים של אומות העולם, מתקופת האמוראים ועד תקופת האחרונים, והם כינו זאת "כתב טבעות" [229].
מעניין לציין שדווקא בספרי קמיעות ולחשים, המכונים ספרי "קבלה מעשית" על שם קבלה איש מפי איש, מצוי יותר ערפול בעניין מקורותיהם. כך בספרים אלו מצויים ליקוטים שאין מפורש מקורם, כגון "מכאן ואילך העתקתי מספר אחר", "מצאתי בספר ישן נושן", "מצאתים בכתבי יד עתיקים". וכן אף בדורנו [230]. הספר זכה להסכמת הרב חיים כהן פרחיה (המכונה "החלבן", שאף כתב שם "מעומק ליבי אברכנו למי שיזכה להחזיק ספר זה אפילו בביתו כקמיע מומחה, בוודאי ה' יעזור להרחיב גבולו הקדושה והברכה בבית ולהגדיל תורה ולהאדירה"), ולהמלצת הרב גמליאל איתן (רב ק"ק תימן אלעד)}}. ויש מי שטען לגבי ספרים כאלה, שהדברים התמוהים שבהם, ביניהם דרכי עכו"ם, הם הוספות מן המעתיקים [231]. גם מה שבעניינים אלה מצויים בין המקורות השונים שינויים מהותיים לגבי מעשים דומים ולגבי מטרותיהם [232], מעלה חשש של מסורות שאינן מדויקות, ועכ"פ אינך יודע אי זה יכשר . ואף כמה מספרי המקובלים יוחסו לדורות קדמונים כשאין הדבר ברור [233].
והיה אף מי שהעיד על עצמו שנתן את ליבו להיות כאחד מבעלי השמות, ועמל לקנות ולהעתיק וללמוד ספרים אלו ולשמש את חכמיהם, ולמד מאחד מפועלי הישועות המפורסמים. עד שעיין בספרו של אותו פועל ישועות ומצא בו השבעה בשמו של אותו האיש, והודה בפניו אותו פועל ישועות שהעתיק את הספר מכתב יד ערבי ולא בדק אחריו. ומאז השליך את ספרים אלו מעל פניו ולא יסף עוד לדעתם [234]. גורל החול וגורל הקודש, וכל מעיני בהם שבת וחודש. וכל אשר שאלו עיני לא אצלתי מהם, ובכל אשר התהלכתי דרשתי וחקרתי אחריהם. עדי יגעתי ומצאתי את שאהבה לבי, שמח לבי אף רוחי בקרבי. דמיתי אז בנפשי אני קהלת הייתי מלך מולך בכיפה על העליונים ותחתונים, ובידי כלי נשק כלים מכלים שונים. כל המלאכי מעלה אגודים במו פי, וכל הרוחות צרורות בכנפי. אקרא בשמותם והם יענו, אגזור אומר ואחרי דברי לא ישנו. תחת האבנים יביאו זהב, ומתוך המים יוציאו להב. אראה ואין רואני, ארכב על עב קל ורוח ישאני. היום בתימן ומחר בירושלם, אפקוד על המתים ואפח בהם. נשמת חיים העוברות על כל בשר יגלו לפני, גם את העתידות לא יכחדו ממני, אף בכור מות [מלאך המוות] לא יגע חרבו בדמי, ואהי גבר אצלח כל ימי}}. עוד הייתי בעיר גדולה של חכמים וסופרים ושמעתי שם אחד קדוש פועל ישועות, ושמו נודע בגוים לנפלאות. לפניו נגלו כל תעלומות, והוא איש מזימות. ונודעתי גם אליו חלק לי מכבודו, וסמכני בחזקת ידו. הרבה ממנו למדתי, סגולות רבות וצרופי שמות עצומות מספריו העתקתי. כל נתח טוב וירק שמן, העביר לפני וכתב לי עבור מזומן}}. הפעם נכנסתי לבית גנזיהו, החדר אשר שם יתבודד לעשות זר מעשהו. ובו יבואו כל איש אשר לו רוח וכשוף, מעונה ומדוכא כתות ונשוף. וברוח שפתיו יגרש לץ ויוציא רוחות, בקמעותיו יטהר כל טומאה ויזרה אנחות. גם ימלא משאלות חושקים לאהבה, או ירחיק דבקים ויטיל ביניהם איבה. וכולם שמחים בצאתם, כי נמלא משאלותם. בעל השם הזה אך יצא לברך את היוצא מביתו בשמחה, והניח ספרו פתוחה. כי לא נשמר ממני}}. ואני נשארתי לבדי מיהרתי לעבור בין בתרי הספר ומצאתי בו השבעה אחת בלשון ערבי גדולה ונוראה, תסמר שערות בשרי, שמות מלאכים אשר עוד לא ראיתי, וביניהם שם ישוע בן מרים, כי ראיתיו אחזני השבץ ונשמה לא נותרה בי, הוא חזר אלי ורצתי אליו בחמת רוחי: 'מי הגיד לך מארי אלה השמות?' שאלתיו, 'הם אצלי בקבלה' ענני. ומי הוא זה פלוני בן פלוני? עמד מחריש משתאה. אמרתי לו: 'הלא זה הוא' [ישו הנוצרי]. 'לא ידעתי, אדוני', ענני, 'כי אין אנחנו פה יודעים מזאת האמונה [הנוצרית] שאינה בכל גבולינו, וכל הכתוב בזה העתקתיו מספר כתב יד ישמעאל כתוב בערבי כמו שהוא, ולא בדקתי אחריו'. אז אמרתי לו: 'שמעני מארי! עד כאן תחום שבת, חזור בך, ואני ואתה נספוק כף על ירך ונכה באגרוף על לבבינו חטאנו העוינו והרשענו}}. ומני אז שלחתי את הספרים השעירים מעל פני ואת המלאכה הנמבזה השלכתי לעזאזל, צאי טמאה אשת הזימה! וקברתיה תחת האלה מימין בית אוון אשר משמאל קברות התאווה, הלא היא בקצה ארץ התימן קדמה מזרחה. ולא יספתי עוד לדעתה ברוך המקום שהאיר עיני ואלך תמים בטח עין יעקב, כי לא קסם ולא נחש ביעקב"}}, והסיק שחכמתם – או תרמיתם – של חכמים אלה עומדת להם להטות לב פתאים להאמין בשווא נתעה, והמשתעה בכאלה לא ימלט מהיקרא פתי או כופר [235]. וביותר מלומדים בזה חכמי היהודים ולהם יד ושם בכל אלה עשר ידות עד שגם הגויים יבואו לדרוש מאיתם. וחכמתם (או תרמיתם) תעמוד להם להטות לב פתאים להאמין בשווא נתעה. ויש להם בזה ספרים הרבה אין קץ. וסיפרו לי שיש מהם מקטרים ומזבחים לשעירים (ה' יכפר בעד אמונתם והבטחתם באלה הדברים יותר מהמידה הדרושה לאמונתנו הקדושה)}}. גם סיפורי מעשיות להם מקדמוניהם אשר פעלו ועשו ע"י שמות וקבלה מעשית עניינים גדולים ונוראים אספרם מחיל ימים ירבה ויכבד. ובעת הזאת המשכיל ידום מלהשתעות בכאלה, כי לא ימלט מהקרא פתי או כופר, והשנַיים אין עמדי בעזה"י"}}.
אכן מצאנו בספרים אלה כמה וכמה מכינוייו של אותו האיש [236]. בכתב יד עברי של ספר מפתח שלמה מופיע חותם ובו הכינוי "עמנואל", גם הוא כינוי לאותו האיש}}. בכתב יד שבו ספר הרזים, כתיבה תימנית, המאה ה־19, דף ק ע"א, מופיע חותם ובו הכינוי "ילד" "יולד", וכן השם הערבי "א־לה"}}. ), תלמידו [237]. מדובר בקטע שמקורו נוצרי, שכן הכוונה במקור ל"יום שישי הטוב", שבו מציינים הנוצרים את צליבת ("תליית") יש"ו. ואם כן מסתבר ש"גאיפס" הוא כֵּיפַס, שמו הארמי של פטרוס (ובעברית – כֵּיפַא), גדול תלמידיו של יש"ו (שעל פי אמונתם, עפ"ל, קיבל את מפתחות מלכויות השמים והארץ, דהיינו יכולת השליטה עליהם). ההחלפה בין הצלילים ק־ג מוכרת במקומות רבים}} ואף חגם של הנוצרים [238].
אמנם הרי מצאנו גם בתורת הנגלה פרטים שנלמדו מהגויים [239], אך בתורת הנגלה הדבר מובן יותר, מה שאין כן בכתבי המקובלים המיוחסים לדברי מלאכים גילוי אליהו וכד', שהדבר מעורר תמיהה.
תופעה זו אינה מצויה בשאר חלקי התורה, שבהם משתדלים יותר לומר דבר בשם אומרו [240], ואם יכול את לשלשל את השמועה עד משה – שלשלה, ואם לאו – תפוש או ראשון ראשון, או אחרון אחרון [241]. וכן אמרו בתלמוד, שאין סומכין על ברייתות שלא נישנו אצל אמוראים שידוע שאינם מוסיפים על משנתם בכח הדימוי [242]. רש"י שם ע"ב: "רבי חייא ורבי אושעיא – סידרו את הברייתות ודקדקו בדברי כל חכם לומר כמו שאמר, אבל יש תנאים הרבה שמוסיפים על משנתם בדדמי כי הכא, משום דשמעינן לרבי יהודה הכא דמחייב סברי טעמא משום לאו שניתק לעשה לוקין עליו, והוסיפו לומר גנב וגזלן"}}. אכן, לא נפוץ שטעו בייחוסי ספרים, בפרט לדורות שקדומים להם הרבה. ומכאן אתה דן בקל וחומר לתחומי הנסתר שבהם אין דרך לברר את אמיתות הדברים בכח הסברה.
זאת ועוד , שדרכם של גדולי ישראל לבאר את טעם דבריהם, ולהקשות "מאי טעמא", וכותבי ספרי הקמיעות לא ביארו לנו מאיזה טעם שם זה מועיל לעניין זה, ומה סיבת התְנאים השונים שבכתיבתו.
ועוד אחרת, גדולי האמוראים היו מבקשים שיקשו על דבריהם כדי להסיק את ההלכה [243], וזו דרכם של חז"ל בכל הדורות שמקשים ומפרקים בשקלא וטריא. ואילו בעולם הקמיעות והלחשים כמעט ולא מצינו מי שהקשה על פעולתו של קמיע מסוים, או על תועלתם של שמות מסוימים. נפוץ בהם הביטוי "בדוק ומנוסה", אך כמעט ולא מצינו שדחו קמיע בכך שנבדק ונוסה ולא הצליח [244]. וכן דברי רבי נחמן מברסלב (חיי מוהר"ן אות תעח): "אמר: ספר רזיאל אינו מאדם הראשון, ולא זהו הספר שנתן המלאך לאדם הראשון, ואין בו כח להציל משריפה [בניגוד לנכתב בשערו בשם ספר המלבוש דף ד]. וכבר אירע שהספר בעצמו נשרף, והאריך בזה בראיות ברורות"}}.
עוד יש להתבונן על האופן בו בעולם הקמיעות והלחשים, אותם שמות משמשים בספרים שונים ובדורות שונים לשימושים שונים [245].
וכן יש להעיר על שאלות הלכתיות ומוסריות לגבי פעולות רבות שפורטו בספרי קבלה מעשית [246]. הארכתי בכל זה במאמרי "שאלות בעניין קבלה מעשית לחשים וקמיעות"}}.
לגבי הקמיע בצורת כף בעלת חמש אצבעות [247]. שורשי השמות (לר' ידידיה רפאל חי אבואלעפיה, ראש ישיבת המקובלים בית אל) אות ד' דף יג ע"א (בכתב יד): "כתוב צורת יד כזה, ויקשור אותו ביד ימין, וכשרואה ליסטים באים עליו יאמר 'אני רואה יתושים פורחים באוויר' ויעמיד היד כנגדך וקח עפר ממצב רגלך והשלך נגדם ואמור..."}} – טענו שמקורו במנהג המוסלמים [248].
לגבי קשירת חוט אדם על פרק כף היד, בתוספתא הובא שדרכי האמורי לקשור חוט אדום על אצבעו [249], ואכן סגולה זו היתה נפוצה מאוד בעולם העתיק [250], וקשירת צמיד להגנה מצויה גם היום בהודו [251]. לעניין הלכה יש שהתירו מה שלא הוזכר בגמרא בסוגיית דרכי האמורי [252], ויש שהתירו מטעמים שונים מה שנתפשט מנהגו [253], ויש שהורו שלא לעשות זאת [254].
פירושי מילים בתנ"ך ובחז"ל
עריכהרב האי גאון פירש מילים בתנ"ך ובחז"ל ע"פ דברי הגויים, ביניהם ספרי דת האסלאם, איש דת נוצרי ואף שיר אהבה [255]. איגרת שהכילה את פרשת חייו של רבינו האי גאון ז"ל ודרכיו המשובחים, ובה מסופר שיום אחד נזדמן בישיבה הפסוק 'שמן ראש אַל יָנִי ראשי', ונחלקו המסובים בביאורו, וציווה רבינו האיי ז"ל את ר' מצליח שילך אל הקתוליק של הנוצרים וישאלו מה הוא יודע בביאור הפסוק הזה"}}.
מַלְמַד התלמידים הביא פירושי פסוקים מחכם נוצרי, ואף הסביר שאין לבזות את פירושים אלו, כי אין לבחון את הדבר מצד אומרו אלא מצד עצמו [256]. ואין ראוי לחכם לתפוש אותי בזה ולא לבזות הכתוב בשמו לפי שאינו מבני עמנו, כי אין לבחון הדבר רק מצד עצמו, לא מצד אומרו. הלא תראה משה רבינו ע"ה הקדים פרשת יתרו למתן תורה לחיבוב דעתו"}}.
האברבנאל [257] בפירושו לתנ"ך הביא [258] במקומות רבים מאוד מחכמי הנוצרים [259]. אברבנאל מלכים־א ה ל: "ומצאתי בפירוש חכם אחד מחכמי הנוצרים שכתב, שבימי שלמה היו פוסלים האבנים עם דם תולע אחד... ושזה היה ענין השמיר אשר אמרו שהיה מחתך האבנים, ר"ל בדמו, ושבזה הדרך בעצמו פסל בצלאל אבני החושן הקשים בטבעם. והמאמר הזה יסייע מאד למה שאמרו חז"ל בשמיר, ברך שבחר בדבריהם"}}. אברבנאל מלכים־א י כב: "ומפרשי הנוצרים אמרו ששנהבים הם הפנינים הנקראים בלע"ז פירלא"ש, ובערב אלגוה"ר, וקופים הם העצים האדומים הנולדים בתוך הים וצומחים שם הנקראים בלע"ז קוראלי"ש, ותוכיים הם נטף אחד ירוק ספיריי מעט הנקרא בערבי אלמעב"ר"}}. אברבנאל מלכים־ב כ יא: "וראיתי בספר אחד מחכמי הנוצרים, שהממציא הראשון ממלאכת הכלים לדעת בהם השעות השמשיות ביום, היה אחז באותם המעלות אשר עשה בירושלם שהיו מכוונות לזה, והיו באופן כך שכפי צל השמש היורד עליהם היו יודעים שעות היום כפי זמן מהזמנים"}}, ואף הזכיר את החכם גירונימו [260]. אברבנאל ישעיהו יג יא: "וכתב גירונימ"ו, חכם מגדולי חכמי הנוצרים, שקרא הנביא את בבל תבל מפני גודלה שהיא מרובעת, והיה בבל רביעי ממנה י"ו מילין שהם שמונה פרסאות, והנכון הוא שממלכות רבות כבש כורש, ומפני שמלך בכיפה לכן בעניינו ופקדתי על תבל רעה"}}. ספר מעייני הישועה (לאברבנאל) מעיין ה תחילת תמר א: "בפירוש הקדמת ספר דניאל כתב החכם גירונימו אשר העתיק ספרי הקדש לנוצרים, שהמעתיקים שהעתיקו ספרי הקדש לתלמי מלך מצרים לא העתיקו הספר הזה עם שאר הספרים, ואמר שהיה זה לפי שהיה זה הספר בלשון כשדים והם לא נקראו כי אם להעתיק הספרים שהיו בלשון הקודש, ואין הטענה הזה נכון בעיני..."}} ואגושטינו [261]. כוונתו להירונימוס ואוגוסטינוס, מאבות הכנסייה שכתבו פירושים לתנ"ך.
עניינים נוספים
עריכהבספר תולדות אדם [262] הירבה להזכיר את החשש שמכשפות יחליפו את הילדים בילדיהן־שלהן, הביא לכך קמיעות שונים [263]. שם סי' פ: "קמיע ליולדת שהיא עלולה [דהיינו, שמצוי שהדבר קורה לה] שמחליפין בנים בלידתה שקורין בנעמין, הן מחמת לילית ומחלת, או מחמת נשים מכשפות שיש להם שליטה להחליף הבנים"}}. שם סי' צט: "וגם טוב לאשה שמחליפין את ילדיה בלידתה שקורין בנעמין. אמנם לבנעמנש וכו'"}}. שם סי' קד: "שמירה ליולדת שהיא עלולה שמחליפין את בניה שקורין בנעמנש"}}. שם סי' קלט: "ליולדת שלא יזיקו שום כשפים, אפילו בזמן שליטות המכשפות, כידוע שלפעמים יש להם שליטה שמחליפין את הילדים, כמעט אין אחד ניצול או מיעוטים ניצולים"}}, ואף מסופר עליו בספרו שהוא הציל ילד כזה מן המכשפים והשיבו לאביו ולאימו [264]. ע"כ אם אירע ח"ו מקרה להילד אזי יש לזכור את השם הנורא הנ"ל שני פעמים על הילד ואזי ישוב לאיתנו הראשון. אמנם אם כבר עברו שנים עשר שעות שנחלף שוב אין תקנה, ודבר זה מסורת בידינו מרבותינו"}}. חשש כזה לא הוזכר אצל גדולי ישראל שקדמו לו, גם במקומות שבהם עסקו בענייני כשפים. אין ספק שחשש זה קשור לאמונה שהיתה רווחת בין הגויים בתקופתו ובמקומו [265]. ע"פ אמונותיהם, בנה של הפיה מכונה "משתנה", "מחליף", או "גולם". היו דרכים לזהות ילד כזה, וכן דרכים שונות לגרום לפיה להשיב את הבן המקורי [266].
אין קושי בכך שהפילוסוף היווני תאלס, ויש אומרים סוקרטס, היה רגיל להודות על שלושה דברים: שנולדתי אדם ולא בהמה, איש ולא אישה, הלני ולא ברברי [267]. אם כי אין כמובן דרך לברר האם קדמו דבריהן לדברינו.
הרעיון לשאול תינוק "פסוק לי פסוקך" ולראות בתשובתו סימן [268], היה מצוי באופן דומה גם אצל המצרים [269]. העיר על כך גם בספר יוונית ויוונות בארץ ישראל (ר' שאול ליברמן) עמוד 295}}. והרי גם התלמוד ייחס את אמונה זו אף לנירון קיסר [270]. בתלמוד הירושלמי מצינו שחכמים סמכו באופן דומה גם על דברי הדיוטות כסימן [271], גם רעיון הדומה לזה היה מצוי אצל היוונים, להבדיל, כתשובת אליליהם [272].
החולקים על שיטת הרמב"ם בענייני שדים כשפים לחשים וקמיעות, כתבו שמקור שיטתו בדברי הפילוסופים [273]. ביאור הגר"א יורה דעה סימן קעט ס"ק יג: "הרמב"ם. וכ"כ בפי' המשנה לפרק ד דעבודת כוכבים... והוא נמשך אחר הפילוסופיא הארורה, ולכן כתב שכשפים ושמות ולחשים ושדים וקמיעות הכל הוא שקר... והפילוסופיא היטתו ברוב לקחה לפרש הגמרא הכל בדרך הלציי ולעקור אותם מפשטן" [יש שערערו על כך שהדברים יצאו מתחת ידו של הגר"א, כדלקמן בפרק קי]}}. גם הרמב"ם עצמו הזכיר בסוגיות אלו את דברי פילוסופיית יוון [274], ובכלל החשיב מאוד את דבריהם בתחומים רבים [275]. אגרת הרמב"ם לרבי שמואל אבן תיבון: "ודעתו, רצוני לומר דעת אריסט"ו, היא תכלית דעת האדם"}}. האברבנאל אף כתב שהרמב"ם והנמשכים אחריו ייסדו עיקרים באמונה משום שנמשכו בעניין זה אחר מנהג חכמי האומות בספריהם, שדרכם להניח שורשים ויסודות [276]. וחכמי אומתנו אחרי אשר התערבו בגויים בעיון בספריהם וידיעת חוכמותיהם למדו ממעשיהם והעתיקו דרכיהם ועניינם בתורה האלוקית, באומרם איכה יעבדו הגויים האלה את חוכמותיהם, הלא בהנחת התחלות ושורשים אשר עליהם תסובו, ואעשה כן גם אני בהנחת עיקרים ויסודות לתורה האלוקית"}}.
מאידך, הרמב"ם סובר שמקור האמונות בגזירת הכוכבים, כישוף, לחשים, שדים, קסם, ניחוש, טליסמאות [277] – באומות העולם הקדמוניות [278].
הואיל וברור וידוע שההלכה תלויה במקרים מסוימים בגדרי "שעת הדחק" ו"גזירה שהציבור יכולין לעמוד בה", והואיל וידוע ששינוי המקומות והסביבה משפיעים על גדרים אלו, אין לבטל את הטענה שדווקא בארצות אשכנז קיבלו את הגזירה שלא לישא שתי נשים משום שהם חיו בין גויים שהחשיבו את הדבר לאיסור [279].
נגיעות אצל גדולי ישראל
עריכהנקדים, שבלשון "נגיעות" נתייחס לקמן הן לנגיעות מטעם רווח לעצמו כגון ממון או כבוד, והן לנגיעות מחמת שדעתו רוצה לקבל צד מסוים עם מנת להוכיח את שיטתו [280]. המשותף לכולן הוא השפעת הרצון על ראיית האמת, ואף החילוק ביניהן לא תמיד ברור.
לגבי השאלה האם חכמי ישראל מושפעים מנגיעות, החזון איש כתב בחריפות שאין נגיעה בעולם שיכולה להטות את ליבו של החכם, ואנו בטוחים בחכמים שהם מרוממים מפחיתויות אלה. והחושש שנגיעה היטתה את דעת החכם, הרי זה מן המהרהרים אחר רבם, ומקטני הדעת אשר לא יבינו נפש משכיל, והיא מעצת היצר [281]. התועלת החינוכית שבדעה זו ברורה . יש להדגיש שגם החזון איש כתב שדעת האדם מושפעת מגורמים מוקדמים [282].
גם הראי"ה קוק כתב שכאשר תלמידי חכמים קובעים דינים והלכות, אין ספק שכוונם זכה רק לשם האמת, ולא נתערב בזה נטייה של רצון שהיטה את השכל. והמייחס להם דברים מפני נטיות חלילה, יביא להפסד מוסרי מייד, וברבות הימים גם לפגיעה בקיום המצוות. והוסיף שעל כל פנים, גם אילו היתה מתערבת בפסקיהם נטייה כזו, לא היה זה פוטר אותנו מהחובה של קיום דבריהם [283]. המייחס להם דברים מפני נטיות חלילה, הוא מחליש הכרת ערך רוממות הכבוד הראוי לחכמים ודבריהם, שיביא הפסד מוסרי מייד, וחלישות מעשי ג"כ ברבות הימים"}}.
אמנם מכמה וכמה דברי חז"ל שבתלמוד משמע שנגיעות יכולות להשפיע אף על אמוראים. זהו הטעם שאין שומעין לתלמיד חכם שמורה הוראה רק לאחר שאירע מעשה [284] כאשר הוא עצמו צריך לאותה הוראה [285] – שאנו חוששים שמא הורה את הוראה זו מחמת מעשה הבא לידו [286].
כך מצאנו שהתלמוד דחה דברי אמוראים כאשר היה חשש שדבריהם מושפעים מנגיעה [287]. ברכות נז ע"א: "תני תנא קמיה דרב ששת: הרואה נחש בחלום – פרנסתו מזומנת לו, נשכו – נכפלה לו, הרגו – אבדה פרנסתו. אמר ליה רב ששת: כל שכן שנכפלה פרנסתו! ולא היא, רב ששת הוא דחזא חויא בחלמיה וקטליה"}}. וכן מסופר על תנאים שהרגישו בעצמם שנגיעה קלה מטה את לבבם [288]. אמנם באמונה וביטחון לחזון איש (שם ד"ה והנה) הביא את גמרא זו ודחה את הראיה ממנה, שרק הרגישו את ה"קירוב הטבעי של נגיעה"}}.
יש מהראשונים שביאר בדרך זו כיצד טעו רבים בחישובי הקץ [289], כיוון שהיו משתדלים להמציא קץ קרוב לזמנם כדי שהמון העם לא יתייאשו מן הגאולה [290].
וכן ביארו הזוהר והשל"ה את חטא המרגלים, שחששו שבארץ ישראל יועברו מגדלותם [291]. של"ה פרשת שלח לך תורה אור אות י: "וחשבו המרגלים, כל זמן שישראל בחוץ לארץ ישארו הם בנשיאות, דכיוון שעלו לא ירדו. ואפשר שזהו ענין במה שאמרו (רש"י במדבר יג, ג) כשרים [היו] באותה שעה, רצה לומר, בחוץ לארץ ראויים מנהיגים. ואחר כותבי זה מצאתי כן בזהר (ח"ג דף קנ"ח ע"א) וזה לשונו: (מאי טעמא) אמאי נטלי עיטא דא, אלא אמרו אי ייעלון ישראל לארעא נתעבר אנן מלמהוי רישין, וימני משה רישין אחרנין, דהא אנן זכינן במדברא למהוי [רישין], אבל בארעא לא נזכי כו'. עכ"ל"}}. ויש מי שבדורות האחרונים כתב שזה הטעם לכך שהיו גדולים שנמנעו מעלייה לארץ, שחששו למשרותיהם וכד', כדרך המרגלים [292]. כמו כן הוא בזמנינו, אפילו רבנים ורביים חסידים – לזה יש רבנות טובה, ולזה אדמו"רות טובה, ולזה עסק טוב או פאבריק [בית חרושת] טוב או משרה טובה ונכבדה עם סיפוק גדול, אשר מורא יעלה על ראשם – אם ילכו לארץ ישראל יתרופף מצבם... ואנשים כאלו המה משוחדים ע"י הנגיעה הזו הטמונה עמוק בליבם, עד שאינם יודעים שהנגיעה דוברת מליבם..}}. ולאנשים כאלו, אפילו אם יביאו להם אלפי אלפים ראיות מן התורה לא יועילו כלל להטות ליבם אל האמת, וכאשר כבר אירע כן ליהושע וכלב עם המרגלים"}}. (וכן כתב שם בפרק שלישי אות נא, עמוד רכה־רכו שם)}}.
גם באחרונים רבים מצאנו שכתבו על השפעת נגיעות של גדולי ישראל: יהושע, שעיכב את המלחמה במלכים מחשש שימות [293]. דוד המלך, שלא סמך על עצמו לדרוש קל־וחומר מדעתו, כיוון שחשש שהוא נוגע בדבר [294]. שאול המלך, שהיה בחיר ה' ובלא חטא, ומחמת נגיעתו היה סבור שבאמת קיים את דבר ה' למחות את עמלק [300].
האדמו"ר הזקן אף הביא דוגמה להשפעת הרצון על השכל – כביכול מהקב"ה עצמו [301].
יש מי שהוסיף שזהו הטעם שלא לכל אדם הותר לקלל רשע, שאפשר שהנגיעה מעוורתו, ואינו רואה שיש באותו רשע לחלוחית של מצווה [302].
יש אף שהוכיח את אחד מגדולי ישראל, שלא יתרעם על כך שהעולם יחשבוהו לנוגע בעניין שיש לקרובי משפחתו ולאנשי שלומו הכנסה גדולה, ושיש בזה "משפט שכליי דלא מהימנא בזה כמובן" [303]. ויש מי שהוכיח את אחד מגדולי ישראל על שיש לו נגיעה בעניין מסוים מחמת כבודו וכבוד משפחתו, והעיד שכאשר אותו גדול שמע את תוכחתו, החל להוריד דמעות, וגילה את כל ליבו, דברים שלא ניתנו להיכתב [304].
יש בדורנו שתמה מאוד על רב שידוע בבקיאותו הרבה וגם בשיחות המוסר שלו, שלדבריו, בכל פעם שמגיע לאיזה דין שכתב בר הפלוגתא שלו, מרוב חשקו להשיג על דבריו, טועה בכל מהלך דבריו [305]. ויש להעיר שהוא עצמו כתב במקום אחר בחריפות, שח"ו לחשוד בחכם הפוסק הלכות באיזו נגיעה [306].
ויש מי שכתב יותר בעדינות, שרוב האנשים משוחדים מהרגשות ורצונות, ועלינו להכניע רצוננו והרגשותינו. ואמנם בתקופת האמוראים מצאנו שהרגשות פרטיות לא מעלות ולא מורידות במקום הלכה, אבל עתה בעוונותינו הרבים אנו רואים שהרגשות גוברות, וע"י כך האמת נעדרת. ועל פי זה חידש שלגבי שאלות בעניינים עכשוויים, שיש בהם הרגשות ורצונות, אי אפשר לדעת פתרונן [307]. דרב יהודה היה מחבב ארץ ישראל יותר מוכלי עלמא, אעפ"כ רב יהודה הוא האמורא היחידי דסבירא ליה שם [ברכות] כד שכל העולה מבבל לא"י עובר בעשה. ללמדך שהרגשות פרטיות לא מעלים ולא מורידים במקום הלכה. אבל עתה בעוה"ר אנו רואים שהרגשות גוברות וע"י כך האמת נעדרת}}. על כן לדעתי נכון הדבר שכתבתי שבשאלת קיום המדינה מה היא, ובשאלת ניסים [שנעשו בעניינים אלה] וכיוצ"ב, שאלות של כבשי דרחמנא, בוודאי יוצאות ממסגרת הלכה ואי אפשר לידע פתרונן עד כי יבוא שילה בב"א"}}.
כיוון שמצינו במקרים בודדים שהיו גדולי ישראל שעסקו בעניינים שהיתה חסרה להם בקיאות בהם, ואף במקרים שניתן היה לבררה [308], נראה שאפשר יותר לקבל אצלם גם את המציאות של נגיעות .
סוגיית בר כוזיבא
עריכהכיוון שהזכרנו שיש נגיעות שלא לשם רווח עצמי, אלא על מנת להוכיח את שיטתו. נביא מחלוקת בין שני מאורות גדולים מהדור האחרון, ששניהם הרבו לעסוק באופני הגאולה, בשאלת שלטון ישראל ובבעיית היחס לאנשים שאינם שומרי מצוות שמתאמצים לסייע לעם ישראל. הלוא הם הרצי"ה קוק והרבי מסאטמר.
שניהם דנו גם על סוגיית בר כוזיבא. הרצי"ה קוק כתב שבר כוכבא [309] לא בלט בצדקותו ורוחניותו, ומלחמתו היתה מלחמת לאומיות חילונית, ואף על פי כן רבי עקיבא תמך בו [310]. מתוך התורה הגואלת, כ"ג מנחם אב תשל"ז: "וחז"ל לא מצאו בבר כוכבא 'והריחו ביראת השם', רבי עקיבא לא התחשב בזה"}} והצטרף למרד [311] יחד עם אלפים מתלמידיו שלחמו בפועל מול הרומאים [312].
לעומתו הרבי מסאטמר כתב שבר כוזיבא היה איש קדוש ונורא וראוי לנבואה [313], ומלכותו היתה מלכות של תורה בשלמות [314], ואף על פי כן הרגוהו חכמי ישראל כיוון שמלכותו היתה לפני הזמן של ביאת המשיח, וזו סכנה גדולה לכלל ישראל [315].
חשש משקר
עריכהרש"י חידש בזה חידוש נוסף, שפעמים שייך חשש שגדולי ישראל ישקרו מחמת נגיעה בדבר [316]. רש"י ברכות מג ע"ב ד"ה ד"ה ולא: "לא אמר רבא הלכתא כבית הלל, אלא רב פפא אכסיף לפי שטעה, והשמיט עצמו בכך"}}. וכן כתב החיד"א (ברכי יוסף יורה דעה סי' רמב אות מ) בדעת רש"י "אלמא דזימנין דמשקר" (והשדי חמד האריך בעניין זה בחלק ג מערכת כ כלל ח עמודים 76–79)}}. אמנם הריטב"א חלק עליו, וכתב שאין חלילה חשש שישקר, אלא שיטעה מחמת נגיעתו שרוצה לקיים את דבריו [317]. ולגבי הגמרא בברכות מג ע"ב, התוס' שם (ד"ה הכי) הוכיחו שהרי"ף לא גרס זאת בספרו}}.
עושי מופתים
עריכהכבר ידוע שהיו שהחשיבו מעשי מופתים של גדולי ישראל, והיו שהתנגדו להם [318].
על כל פנים, ודאי שאין למדוד את גדלותם של גדולי ישראל על פי מופתיהם. וכבר סיפרו בתלמוד שיש שתפילתו של התלמיד התקבלה, ותפילת רבו לא התקבלה, ולא שזה גדול מזה [319]. ומן המפורסמות שתפוצת סיפורי המופתים אינה תלויה בגדלותו של הצדיק דווקא, אלא בסגנון הנפש של תלמידיו.
גם פשוט שאין בוחנים את מופתיהם של גדולי ישראל. שאינם כנביא שמחויב לומר דברים העתידים להיות, ואפילו נפל דבר קטן מדבריו בידוע שהוא נביא שקר [320]. אכן דבר ה' המתגלה על ידי נביאי אמת – לא יפול ממנו ארצה, שכל דבריו קיימים. אך המופתים שמסופרים על גדולי ישראל, כבר העידו שמקצתם מתקיימין ומקצתן אין מתקיימין [321]. שו"ת שבט הלוי (הרב ווזנר) חלק י סימן יג: "וזה לי קרוב לחמישים שנה שכבר הייתי פה רב בסביבה, והייתי מאוד מקושר עם מרן החזון איש זי"ע, ביקרתי אז את הגאון האמיתי בעל אבן האזל הגרא"ז מלצר זצלה"ה והוא ידע על הקשרים שלי עם החזון איש ומאחר ששמע ממני כמה דברים אמר לי בהתפעלות, וז"ל, החזון איש פוסק דיני נפשות ברגעים (אם כן לנתח או לא, וכיו"ב) והפלא אמר שיותר מתשעים אחוז זוכה לכוון האמת והצלחה, עכ"ל"}}. כאייל תערוג – עובדות על גדולי הדורות (הרב שטיינמן) עמוד שכט: "היה מעשה עם גדול אחד שלא היה בריא, ושאלו את החזון איש אם לנתח או לא, ואמר לנתח, ואח"כ הוא מת, ובאו בטענה לחזון איש. אמר החזון איש: 'אני פסקתי כפי הדין, ומה שלא הצליח, זה לא נוגע אלי'. אבל הוא לא פסק מרוח הקודש, רק הוא פסק משום שאחז שעל פי דין כך צריך לעשות, ומה שלא הצליח, לא הצליח. הוא מת, אבל הפסק היה פסק"}}, ואם כן אינם יתירים על דברי המעוננים והקוסמים [322]. וכן ידוע ששמענו סיפורי מופתים גם על אלו שאין בהם תורה, וגם על אלו שאין בהם יראת שמיים.
ובכלל, המאמין מפני אותות ומופתים – אין אמונתו שלימה, שהרי ידוע שאפשר שיעשו אותות באחיזות עיניים למיניהן. ומטעם זה לא האמינו ישראל במשה רבינו מפני האותות שעשה [323]. ספר העיקרים מאמר ג פרק יט: "והאימות הזה, אי אפשר שיהיה מצד עשיית אותות ומופתים, אחר שנמצא אנשים הרבה זולת הנביאים עושים אות או מופת אם בלהט ואם בכישוף כחרטומי מצרים או באיזו ידיעה אחרת"}}, ואף אין מאמינים בנביא מפני האות לבדו, אלא מפני שכך ציוונו השם יתברך [324].
יש מי שכתב שאמנם היה בכוחו של הבעל שם טוב להחיות מתים, אך לא בא לשנות טבע העולם לכל יהודי הצריך לכך [325]. ואף סיפר על אחד מגדולי החסידות שסבר להעביר מן העולם את כל מין העכברים, אלא שהגיע אליו שר העכברים ופייס אותו, ולא נודע במה נתרצה לו [326]. שנה אחת כשבאו להוריד את החיטים ראו לתדהמתם ולהוותם שעכבר אחד קפץ ויצא מן השק. וכשבאו וסיפרו לו את הדברים סבר באורייתא דקא רתחא ביה להעביר מן העולם את כל הני עכברי רשיעי. וחזר זקה"ק על הדברים כמה פעמים ברוב התפעלות, הרבי מענדלי רצה לבטל מן העולם כל המין של העכברים, עד שהגיע אליו שר העכברים ופייס אותו ונחה דעת קדשו (ולא נודע מה היה השיח וסיג ביניהם ובמה נתרצה לו הרה"ק)}}. אחר כך נראו הרבה עכברים זוחלים ורצים מכל עבר וכולם התנפלו על אותו עכבר שנכנס לתוך השק ונשכו בו וקרעוהו לגזרים בגלל רשעתו המחוצפת שהעיז להיכנס אל תוך השק החיטים של צדיק וקדוש הזה"}}.
כמובן שקשה לסמוך על סיפורי מופתים, וגם פרסום רב של מעשה כזה, אינו מעיד על אמיתותו [327]. כבר סיפרתי כאן מה שהעיד בפני ר' נתן שולמן [ראש ישיבת סלבודקה, מתלמידיו הקרובים של החזון איש שאף למד איתו בחברותא]: 'הייתי אצל החזו"א לא פחות מאחרים. הייתה תקופה שגם לנתי בביתו. מעולם לא ראיתי אצלו 'מופתים' הוא לא הבין ב'מוח' ולא ידע כיצד מנתחים מוח. בסיפור עם הפרופסור הייתה שאלה ערכית [איזה סוג של ניתוח עדיף מבחינת הסיכונים: עיוורון בטוח או סכנת חיים]"}}.
והראי"ה קוק חידש שאפשר שגם לדתות אחרות, שאינן עובדות עבודה זרה, היו מופתים, כיוון שהן קידמו את האנושות [328] ע"פ הראוי להם בזמנם [329]. והנה הדתות הסעיפיות מצד עצמן, אין ראוי להביט עליהן בעין רעה. הדבר יתכן להיות שהיתה בזה מצד המייסדים הערה אלוקית להיות משתדלים בשכלול חלק רשום מהאנושות לפי הראוי להם}}. מצד זה התכלית היה אפשר שיוכן איזה עניני מופתים מוחשים אם יהיו צריכים לחיזוקם, כיוון שהדבר נוגע לשכלול האנושות שיד ד׳ נטויה על זה מראשית המציאות עד קצה. אמנם הצד של טעות שהתערב בזה אינו כי אם מה שאי אפשר היה שתטבע בהם עיקר המטבע של ההדרכה לסוף ההשתלמות, שראוי להימצא מרכז יחידי רוחני בעולם"}}.
דעת תורה
עריכההשאלה לגבי "דעת תורה", דהיינו המחוייבות לדברי גדולי ישראל בעניינים שאינם הלכתיים, הרי היא שאלה חמורה ועמומה.
נקדים שספקותיו של כל אדם מישראל נחלקים לשלושה מינים:
א. שאלות הלכתיות גמורות, שהש"ס והפוסקים מלאים מהן, ויש צורך רב לשאול בהן שאלות חכם, אם מפאת חוסר הידע מה נפסק בספרים, ואם מפאת מורכבות השאלה, שלא נידונה כמותה בפוסקים.
ב. שאלות שיש בהן נגיעה לעניינים תורניים, כגון הכרעות ציבוריות שונות שיש בהן להשפיע בגיריה דיליה או בגרמא על קיום מצוות שונות.
ג. שאלות בעולם המעשה שאין להן כל נגיעה לענייני תורה.
לגבי הסוג הראשון הרי פשיטא כביעתא בכותחא שגדולי הפוסקים הם עיני העדה . לגבי שני הסוגים האחרים דנו בדורות האחרונים, כיוון שדיניהם לא מפורשים בדברי חז"ל והפוסקים, ואף אין ידוע לנו בבירור כיצד נהגו בהם הקדמונים.
סוגיית מלחמת הרשות
עריכההמקור הבולט [330]. וכן בשיחתו של הרב אברהם אלקנה כהנא שפירא "דעת תורה", הובאה בתחומין ח"ח עמוד 363 ובמורשה (קובץ שיחות ומאמרים), עמוד יג}} ביותר [331]. ובכלל, קשה לומר, כדבריו, שהמחלוקת בין חכמים לצדקיהו היתה בהערכת המציאות באופן שכלי האם איומיו של מלך אשור ממשיים. שהרי מפשט הכתובים משמע שבדרך הטבע בוודאי שעם ישראל היה בסכנה ממשית, וניצלו רק בדרך נס ע"י מלאך ה' שהיכה במחנה אשור מאה שמונים וחמישה אלף}} שמצינו בעניין זה הוא דברי המשנה שאין מוציאין למלחמת הרשות אלא על פי הסנהדרין [332]. אמנם רש"י כתב שנוטלין רשות מהסנהדרין כדי שיתפללו עליהם [333]. ובסנהדרין טז ע"א סתם "ונמלכין בסנהדרין – נוטלין רשות מהן, והיינו מתניתין"}}, והמהרש"א כתב שנוטלין עצה מן הסנהדרין לגבי פרטי הלכות שבמלחמה [334]. ועכ"פ, הרי לא הסתפקו בעצת הסנהדרין אלא שאלו באורים ותומים [335], ומוכח שעצת הסנהדרין לבדה אינה עירבון להצלחה במלחמה [336]. ובאותו עניין יש להדגיש שלגבי הפרטים המעשיים של אופן המלחמה, כתב רש"י שבענייניהם נמלכים ביועץ דווקא, ולא בסנהדרין [337].
השוללים מושג זה
עריכהבעל התניא כתב שלא היתה כזאת מימות עולם לשאול עצה בענייני העולם הגשמי מחכמי ישראל, ואין בכוחם של חכמים לדעת זאת, ומה שכתבו שכל העוסק בתורה לשמה נהנין ממנו עצה ותושיה [338] – הוא דווקא בדברי תורה [339]. כי באמת כל ענייני אדם לבד מדברי תורה וי"ש אינם מושגים רק בנבואה, ולא לחכמים לחם, כמארז"ל הכל בידי שמים חוץ מיראת שמיים, ושבעה דברים מכוסים כו' אין אדם יודע במה משתכר כו' ומלכות בית דוד מתי תחזור כו', הנה הושוו זה לזה. ומ"ש בישעיה יועץ וחכם חרשים, וכן משארז"ל ונהנין ממנו עצה ותושייה – היינו בדברי תורה הנקרא תושייה, כמארז"ל יועץ זה שיודע לעבר שנים ולקבוע חדשים כו' שסוד העיבור קרוי עצה וסוד בלשון תורה, כדאיתא בסנהדרין דף פ"ז ע"ש בפרש"י"}}.
אכן כבר העירו שבכתבי גדולי הדורות שעברו, לא מצוי שהשתמשו במושג "דעת תורה" [340]. ככל שידיעתי מגעת, המונח אינו רווח גם בכתביהם של גדולי ליטא, לא אצל ר' חיים עוזר, לא אצל ר' חיים מבריסק ולא אצל החפץ חיים. רק משהוקמה 'אגודת ישראל' הפך העניין והיה לסיסמה, שבכל דבר, קטן כגדול, מבקשים לשמוע 'דעת תורה'. מאז הבחירות הראשונות לכנסת, החלו מדברים על כך ש'לפי 'דעת תורה' צריך להצביע ב' או ג'"}}, ואף גדולי הדור שעבר לא הכירו את אמונות אלו ואף הסתייגו מהן [341].
וכן כתב בשו"ת לב אברהם, שלפתרון דברים שלא נמצא בירור נכון מיסודי ההלכה, רק נביא אמת יכול לומר בוודאות מה טיבה של מציאות זו ומה יהא בסופה, וממילא מוכרחים גם החכמים לומר "איני יודע". וכל האומר "יודע אני", אינו אלא טועה [342]. אמנם, יש אשר ההשגחה העליונה מעמידה אותנו לפני מציאות כזו אשר קשה לדון עלי׳ לפי ההלכה הברורה בלבד, כי אין למצוא לה מקורות ושרשים נאמנים מדברי חז״ל וראשונים, כי עיקר ההלכה באה להורות האסור והמותר, החיוב והפטור וכדומה, אבל לפתרון דברים אלה לא תמיד נמצא בירור נכון מיסודי ההלכה, ורק נביא אמת יכול לומר בוודאות מה טיבה של מציאות זו ומה יהא בסופה, וממילא מוכרחים גם החכמים יודעי דת ודין תורתנו הקדושה לקיים מאמר חז״ל במסכת ד״א זוטא פ״ג ומובא בברכות ד׳, למוד לשונך לומר איני יודע..}}. ותכלית הידיעה בזה, שנדע שאין אנו יודעים. וכל האומר 'יודע אני', אינו אלא טועה"}}. ויש מי שנקט בלשון גוזמא [343], שכאשר ההלכה לא קובעת שום הכרעה, גם אם גדולים הכריעו בעניין מסברתם, הרי שהדבר דומה להפלת גורל [344].
ויש מי שטען מסברה, שכשם שברור שרב לא יפסוק הלכה בתחום שלא התמחה בו, ולא יביע דעתו בסוגיה שלא למד לעומקה, כך אין בכוחו להכריע בעניינים גשמיים שלא התמחה בהם [345].
אכן כבר נגענו [346] בקושי הכללי להכריע בנושא שאינו תחום גדלותו ומומחיותו. ואף הערנו [347] שהרמב"ם, בעסקו בענייני מחשבה, זלזל בדעותיהם של שלושה מחכמי ישראל שהיו בקיאים בתלמוד ולא היו בקיאים בתחום זה, ועוד הוסיף, שללומדי התלמוד חסרות חכמות רבות שנצרכות על מנת להביא ראיות בענייני שורשים עיקריים.
ומצד הסברה יש לדון, שהרי כמעט ואין לך שאלה בעולם, אפילו בעניינים גשמיים לחלוטין, שאין לה נגיעה כלשהי להשפעה על קיום מצוות. לכל שאלה בענייני ממונות של כלל הציבור יש השלכות ממניעת אותו ממון מצרכי מצוות אחרות ואף מצרכי גרמא של הצלת נפשות. לכל שאלה בענייני מסחר של כל אדם יש השלכות על ממונו של האדם, שבעזרתו הוא יוכל לקיים מצוות. לכל שאלה על עיסוקים שונים יש השלכה על זמנו של האדם, שבו יוכל לקיים מצוות. לכל שאלה הקשורה בענייני שמירת הבריאות יש השלכה על בריאותו של האדם, שתשפיע על כוחו לקיים מצוות. לכל שאלה על מילוי רצונות שונים יש השלכה על שמחתו של האדם, שתשפיע על נפשו בקיום מצוות.
ואם כן אין לדבר סוף, ולא שמענו שחובה על כל אדם להיוועץ בכל צעד מצעדיו ובכל רגע מרגעיו.
כמו כן יש להעיר שכבר הוכח שאפילו גדולי התנאים והאמוראים לא תמיד צדקו בעניינים מציאותיים [348], ואף לא במעשים שאירעו בעבר [349], ולעיתים אף לא בעניינים ציבוריים [350]. ברם איני יודע איזו אשמה היא זו אם לא חזו את העתיד, והיכן מצינו שגדולים אינם יכולים לטעות בענייני כלל ישראל. כי אלמלא הטעויות עוד ישבנו על אדמתנו והקרבנו בבית הגדול כמו שאמר רבי יוחנן במסכת גיטין דף נו ע"א שענוותנותו של רבי זכריה בן אבקולס החריבה את עירנו ושרפה את מקדשנו והגליתנו מארצנו עכ"ל שלא השכיל למנוע מלחמה עם מלכות הרשעה [ולא אמרו שהחורבן היה כגזירה מן השמים שאי אפשר היה להתחכם ולהינצל ממנה בשום פנים]..}}. ובמסכת גיטין דף נו ע"ב ביקש רבי יוחנן מאספסיינוס תן לי יבנה וחכמיה וכו' וקרי עליה רב יוסף ואיתימא רבי עקיבא מישעיהו פרק מ"ד משיב חכמים אחור ודעתם יסכל עכ"ל, כי היה צריך לבקש על ירושלים ולא להסתפק ביבנה, הרי שדורות הבאים החזיקו בו שטעה אף על פי שריב"ז עצמו לא סבר כן כמו שאמרו בגמרא..}}. והגאון מורי זקני זצלה"ה [הרב יוסף אליהו הנקין] הצטער הרבה על רבי עקיבא עצמו שהיה גורם שותף לחורבן ישראל בימי בר כוכבא, ופירש המאמר במסכת מנחות דף כט ע"ב 'כך עלה במחשבה לפני' עכ"ל – שרבי עקיבא העלה במחשבה שלו למות על קידוש השם לכפר על גרימת חורבן ישראל"}}, ובוודאי שבדורות האחרונים מצינו מגדולי ישראל שלא היו בקיאים בכל תחום שהם דנים לגביו [351], וכן היו מגדולי ישראל שלא תמיד חזו התפתחויות כפי שהן אכן אירעו [352]. "וכן בעניין השואה, חושבים אנחנו שאילו היו עוזבים את מקומם היה יותר טוב בשבילם. אבל הגדולים יעצו מה שבאמת לטובה, שימותו בלי חטא במקום לעלות לארץ ישראל ולהיטמע בין החילונים רח"ל"}}, ואי אפשר להתעלם מכך בלומדינו סוגיה זו [353]. ב. שערי תשובה (לרבי דוב בער, "האדמו"ר האמצעי" מחב"ד), שער התשובה, דף ה ע"א: "עד שבא זמנו של האר"י ז"ל בשל"ג שנפטר, אמר בפי' שבזמנו דווקא בטלו השמדות שהיה בכל משך הזמן הזה ערך ת"ק שנה... אך בזמן האר"י ז"ל שהיה מבחינת התיקון ונגלה אליו חכמת הקבלה האמיתית, בטלו השמדות ולא יהיה עוד כו' וד"ל"}}. ג. אוצר ישראל חלק י ערך "שבתי צבי" תחילת פרק "המון מאמיניו": "בין קהל המאמינים החדשים [בשבתי צבי שר"י] היה ר' חיים בנבנישתי (מחבר "כנסת הגדולה"), אשר מתחילה התנגד לש"צ, ולבסוף חשב אולי משגה איתו, וכי פקד ה' את עמו. את הרב הזה הקים ש"צ לרב מוסמך ויצווה לכל העם לילך לק"ק פורטוגאל ולנשק ידיו"}}. ד. חוברת "הדרך", "והיא דרשת פרידה של כ"ק הגה"צ המפורסם מוהר"ר מרדכי רוקח שליט"א [אחיו של רבי אהרן רוקח, האדמו"ר מבעלז]... בהוצאת חברת תפארת בחורים, כ"ג שבט תש"ד, בודאפסט" (הנוסח הנ"ל מתוך שער החוברת): "שמעתי דבבת רבים אשר פחדו פחד, חיל ורעדה יאחזון, ויאמרו הנה קשה להם פרידתנו, אבל ביותר דואגים על העתיד, באמרם שאולי ח"ו איזו סכנה מרחפת על מדינה זו, ואחי הצדיק הדור שליט"א רואה את הנולד הולך הלוך ונסוע לא"י כי שם ציווה ה' את הברכה ונתתי שלום בארץ, והוא הולך למקום שלווה ומנוחה, ואותנו ח"ו עזב לאנחה. מה יהיה באחריתנו, מי יגן עלינו, מי יציל אותנו, מי יעתיר בעדינו ומי ישתדל בעבורינו? [עדות על שאלות אלה מוזכרת גם בספר אם הבנים שמחה, בודפסט תש"ג עמוד שי"ב: "מרחפת עלינו אימה ופחד... שומעין מההמון שמרננים ואומרים: 'הרבי'ס בורחין, ומה יהיה עמנו?'"] ע"כ מוטל עלי החוב להודיע לכם, ידידים יקרים חכמי אונגארן, את קושט דבר אמת, כי מי שהוא קרוב ועומד בסביבת אחי הגדול מרבן שמו שליט"א, יודע בוודאי שלא במנוסה הולך ולא בחיפזון רץ ונמהר, כאילו רוצה לנוס ולנסוע מכאן, רק שאיפתו ותשוקתו לעלות לאה"ק המקודשת בעשר קדושות. ויודע אני שזה זמן כביר הוא משתוקק מאוד לא"י, וכל אדיר חפצו ונפשו הטהורה שוקקה לעלות לעיר ה', שמה לעורר רחמים ורצון על הכלל כולו, שלא יוסיף לדאבה עוד, ויהיה המחנה הנשאר לפלטה. ויקיים במהרה 'כל קרני רשעים אגדע, תרוממנה קרנות צדיק'}}. וזה נרמז בפסוק: 'וירא מנוחה כי טוב ואת הארץ כי נעמה, ויט שכמו לסבול ויהי למס עובד', פירש"י: 'ויהי לכל אחיו לישראל למס עובד לפסוק להם הוראות של תורה', והיא פלא, מה רצה לפרש בזה? אמנם נראה הכוונה: 'וירא מנוחה', שהצדיק רואה שתשרה פה לתושבי מדינה זאת מנוחה ושלוה, 'כי טוב', שהצדיק רואה כי טוב וכל טוב ואך טוב וחסד ירדוף וישיג את אחב"י בני מדינה זו"}}. המילים "שהצדיק רואה... בני מדינה זו" נשמטו במהדורות חדשות}}. ה. ספר "החזון אי"ש בדורותיו" עמ' ריד: "בראשית ימי ההשמדה... נסתם ממנו חזון. היה מיצר בצרת כלל ישראל... אולם ליבו הטהור סירב להאמין שמדובר בהשמדת מיליונים. כשדיברו אנשים על כך, התפלל בליבו שיתגלה כי בדו זוועות מליבם, וכי הגזימו בתיאוריהם"}}. ו. ספר "החזון איש – הפוסק המאמין ומנהיג המהפכה החרדית" עמ' 246: "ידועה השמועה שהחזון איש סבר שהמדינה לא תחזיק מעמד יותר משנה אחת, משום ש'טריפה אינה חיה שנה'. על פי שמועה אחרת 'נתן' החזון איש למדינה עשר שנים, ועל פי שלישית – שהועלתה על הכתב רק לאחרונה – חמישים שנה"}}. ז. שם עמוד 249: "לפי עדות אחת, בשנה הראשונה לאחר קום המדינה, כאשר הלך לאפות את המצות לפסח, הביע את פליאתו על כך שכבר חלפה שנה מאז קום המדינה ועדיין מתירים לאפות בה מצות"}}, וידוע שהיו מחלוקות בין גדולי ישראל [354] בענייני הערכת המציאות [355]. ומספרים שאחד מגדולי האדמו"רים הזדרז להתחיל את התפילה דר"ה בשעה מוקדמת ביותר, כדי להגיע לתקיעת שופר במהירות האפשרית, ואז יוכל לפעול למעלה בהתאם לרצונו... מה עשה אדמו"ר הזקן – שינה את הסדר הרגיל ובמקום לתקוע בשופר לאחרי תפילת שחרית, הקדים לתקוע בשופר לפני התפילה..."}}. ומי לנו גדול מיצחק אבינו שטעה ביחסו לעשיו [356], ומשכך אף ביקש לברכו [357]. ואף עלי, שהיה מן הנביאים [358], טעה בחנה וסבר שהיא שיכורה [359]. והמוחש לא יוכחש.
הערה חינוכית בעניין
עריכהיש מגדולי המשגיחים בדור האחרון שהעיר על הבעיה בבחורים שאינם מסוגלים ליטול אחריות ולקבוע עמדה, ושואלים דעת תורה עוד לפני שגיבשו לעצמם עמדה [360].
המחייבים מושג זה
עריכההרב אלחנן וסרמן כתב שעד הדורות האחרונים, הנהיגו יהודים את הנושאים הנוגעים לכלל ישראל [361] ע"פ עצת התורה [362].
אכן, נכתב בשם החפץ חיים שמי שדעתו דעת תורה יכול לפתור את כל בעיות העולם. אך אליה וקוץ בה, שהחפץ חיים הדגיש שמדובר רק במי שדעתו צלולה ונקייה כליל מכל דעות אחרות מן השוק או מן העיתונות [363]. ויש לעיין כיצד ישנה מציאות כזו [364], וכיצד ניתן לבררה.
גם השיעורי דעת כתב שחובת התלמיד לשמוע לדברי הרב ולקבל דבריו אינה רק בענייני הלכה אלא גם בשאלות החיים ואפילו קלי ערך [365]. מלבד מה שע"פ רוב יש לו לרב יותר ניסיון החיים, ודעת זקנים היא יותר מיושבת, הרי דעת תורה קובעת את ישרות המחשבה לשפוט על הכל יותר במשפט ישר ונכון}}. אולם מלבד כל זה ישנה חשיבות מיוחדת לדברי הרב מפני שיש לזה ערך סגולי"}}.
והחזון איש כתב שהשיטה שנכנעים לגדולי הדור רק בהוראות באיסור והיתר, אך לא בהוראות בשוק החיים – היא השיטה הישנה של המינים באשכנז, שהדיחו את עם ישראל עד שנתערב בגויים ולא נשאר לפליטה [366].
המכתב מאליהו כתב שחוות דעתם של גדולי דורותינו ברורה ואמיתית כאשר ישאל איש בדבר אלוקים, וגם בענייני סתם עצות במילי דעלמא [367]. עוד כתב, שאין לדחות את דבריהם של גדולי ישראל, אפילו מפני מה שנראה בחוש, אלא אדרבה, החוש שלנו בטל ומבוטל כלפי בהירות שכלם של גדולי ישראל והסייעתא דשמיא שלהם. וקרוב הוא אשר מה שידמו שהוא חוש אינו אלא דמיון ורעות רוח [368]. ידע נא כבודו, כי רבינו אלחנן [וסרמן] גדול מאוד הוא ממש, וגם את דבריו אין לדחות וכל שכן לבטל, אפילו מפני מה שאנו הפעוטים חושבים שנראה בחוש. וכבר אמרו לנו חז"ל לשמוע לדברי חכמים אפילו אומרים לנו על שמאל שהיא ימין, ולא לומר ח"ו, שבוודאי טעו מפני שאנכי הקטנטן רואה בחוש את טעותם, אלא החוש שלי בטל ומבוטל הוא כעפרא דארעא כלפי בהירות שכלם וסייעתא דשמיא שלהם. הן אין בית דין יכול לבטל בית דין אלא אם כן גדול ממנו בחכמה ובמניין, ובלי זה, קרוב הוא אשר מה שידמו שהוא חוש אינו אלא דמיון ורעות רוח. זוהי דעת התורה בגדר אמונת חכמים..}}. ולעזוב את דמיון החוש, אשר יציג לפניו היצר לכפור ברבותיו..}}. חיסרון הכרת ההתבטלות לעומת רבותינו, זהו שורש כל חטאת ותחילת כל חורבן רח"ל, וכל הזכויות לא ישוו לעומת שורש הכל, שהיא אמונת חכמים"}}. מכתבו של השואל לא פורסם. על פי הערת העורכים שבשולי הגיליון, טענתו של השואל היתה שאילו היו גדולי הדור קוראים לכל בני אירופה הי"ד לעלות לארץ ישראל לפני המלחמה, היו ניצולים. הרב דסלר במכתבו לא עסק בהפרכת טענה זו מבחינה היסטורית, אלא דחה בעיקרון את הביקורת מן החוש על דעתם של גדולי ישראל}}. בדבריו אף הזכיר את הדרשה "אפילו יאמרו לך על ימין שהוא שמאל" [369], אם כי נראה שהביא זאת כאסמכתא בעלמא, שהרי לא מצינו שום מפרש שפירש את מצוות "לא תסור... ימין ושמאל [370]" על הנהגות בעולם המעשה [371]. וכן הדוגמאות שהובאו בהם הן שופר בשבת, שניות לעריות, מקום הנחת תפילין, איסור אכילת חֵלֵב, חייבי מיתות}}.
ובשם בעל האגרות משה כתבו שעל תלמידי חכמים להחליט לא רק בגבולות התורה וההלכה, אלא גם בשאלות ציבוריות, והתעלמות מעצתו של תלמיד חכם גרועה מעבירה על מצווה [372]. אפשר בהחלט לומר שהתעלמות מעצתו של תלמיד חכם גרועה מעבירה על מצווה. אדם העובר על מצווה מפני שהוא חלש מכדי לעמוד בפיתוי, יודע לפחות שדרכו אינה נכונה. בניגוד לכך, אדם המתעלם מעצתו של תלמיד חכם, הוא מכחיש בכך את עליונות חכמתו של הלמדן, זוהי פרצה הרבה יותר רצינית"}}.
התועלת במושג זה
עריכהעל כל פנים, אין חולק על כך שיש תועלת גדולה בקבלת עצה מן החכמים, שחזקה עליהם שהם בעלי שכל ישר, ורוצים בכל ליבם בטובתו של המתייעץ עמהם. ומן המפורסמות שיש בכך כדי להרגיע את האדם מספיקותיו ולבטיו. גם מבחינה ציבורית יש חיזוק לכוחו של הציבור כאשר הוא נשמע כולו לדעת גדוליו, כידוע.
דעת כלל ישראל
עריכהיש מי שהוסיף שיש ערך גם לדעתם של כלל ישראל המאמינים בתורה [373]. יש לעיין עד כמה גדול כוחו של ציטוט זה בשביל לייסד עליו את היסוד המדובר, וכפי שהוא עצמו הסתייג מכך, כדלקמן}}. אמנם הוא עצמו הודה שזהו חידוש גדול שקשה מאוד להרחיבו ולמותחו לכל עבר, אלא שסובר שכשמצטרפים יחד ההיגיון הישר ודעת תורה של כלל ישראל – בוודאי יש גם סייעתא דשמייא [374].
- ^ איכה רבה (וילנא) פרשה ב אות יג: "אם יאמר לך אדם יש חכמה בגוים – תאמן, הדא הוא דכתיב והאבדתי חכמים מאדום ותבונה מהר עשיו. יש תורה בגוים – אל תאמן, דכתיב מלכה ושריה בגוים אין תורה"
- ^ תנאים, אמוראים, ראשונים, אחרונים
- ^ בין באלו שנתבררו אח"כ כנכונים ובין באלו שלא
- ^ כדלעיל פרק סה. הארכתי בזה יותר בקונטרס "הידיעות המדעיות של חז"ל – תוקפן ומקורן" פרק ב
- ^ להבדיל מכללי הלוח שמקורם בהלכה – כללי הדחיות, דהיינו לא אד"ו ראש, מולד זקן ועוד – שבוודאי שאין להם עניין עם חכמת הגויים
- ^ אלמגסט (ספרו של האסטרונום תלמי (בטלמיוס), מהמאה ה־2 לספירה) ספר רביעי פרק שני: "היפרכוס [יווני מהמאה ה־2 לפנה"ס] כבר הוכיח, על ידי חישובים מתצפיות שנעשו על ידי הכלדיים ובזמן האחרון... הוא הוכיח שהמרווח הקבוע הקטן ביותר המגדיר תקופה אקליפטית שבה מספר החודשים וכמות התנועה (הירחית) תמיד זהים, הוא 126007 ימים ועוד שעת שוויון אחת. במרווח זה הוא מצא שנכללו 4267 חודשים... לפיכך, כאשר מחלקים את מספר הימים [והשעה] דלעיל ב־4267 החודשים, הוא מצא שהאורך הממוצע של החודש (הירחי) הוא 29,31,50,8,20 בקירוב"
- ^ רמב"ם הל' קידוש החודש פי"ז הכ"ד: "וטעם כל אלו החשבונות, ומפני מה מוסיפים מניין זה ומפני מה גורעין, והיאך נודע כל דבר ודבר מאלו הדברים, והראיה על כל דבר ודבר, היא חכמת התקופות והגימטריות שחיברו בה חכמי יוון ספרים הרבה והם הנמצאים עכשיו ביד החכמים. אבל הספרים שחיברו חכמי ישראל שהיו בימי הנביאים מבני יששכר לא הגיעו אלינו. ומאחר שכל אלו הדברים בראיות ברורות הם שאין בהם דופי ואי אפשר לאדם להרהר אחריהם, אין חוששין למחבר בין שחיברו אותו נביאים בין שחבירו אותם גוים, שכל דבר שנתגלה טעמו ונודעה אמיתתו בראיות שאין בהם דופי, אין סומכין על זה האיש שאמרו או שלמדו אלא על הראייה שנתגלתה והטעם שנודע"
- ^ ברכות ג ע"ב: "תנו רבנן: ארבע משמרות הוי הלילה, דברי רבי. רבי נתן אומר: שלוש"
- ^ המאמר "סדרי זמנים והתפתחותם בישראל" (חיים יחיאל בורנשטיין, פורסם ב"התקופה" חלק ו עמ' 261): "העברים הקדמונים, ככל העמים בזמנם, מחלקים את היום ואת הלילה חלוּקה גסה ביותר. הלילה היה נחלק אצלם לשלשה חלקים, הידועים בשם 'אשמוּרות' או 'משמרות' (באשורית מצרתּו ובסורית מטרתּא). במקרא לא נזכרו אלא האשמורה השנית, שכּינוּה בשם אשמורת תיכונה (שופטים ז יט), והשלישית בשם אשמורת הבוקר (שמות יד כד, שמואל־א יא יא) ובמשנה נזכרה האשמורת הראשונה (ברכות פ"א מ"א, יומא פ"א, מ"ח). חלוקה זו מכֻוֶּנת לאותה של הבבליים. אבל בימי בית שני, שהיתה הארץ בראשונה תחת ממשלת היונים ואחרי־כן תחת ממשלת הרומיים, קבלו היהודים מהם גם את חלוקת הלילה לארבע משמרות, ואצל מתי (י"ד כ"ה) ומרקוס (ו מ"ח) כבר נזכרה האשמורת הרביעית. ובברייתא (ברכות ג ע"ב, וירושלמי שם) נחלקו במספר המשמרות – רבי, אשר היה בארץ־ישראל, שהיתה בידי ממשלת רומי, אומר: ארבע משמרות בלילה, ורבי נתן, שהיה בבלי, אומר: שלוש משמרות"
- ^ בית ישי (לרב שלמה פישר) דרשות פרק מז הערה ד: "וכיו"ב תמהים רבים על כך, שחכמת הקבלה מיוסדת על תמונת העולם וחוקי הטבע שלפי חכמי יוון, כגון, מציאות הגלגלים, וז' כוכבים לכת, וד' יסודות, וחומר וצורה. וההנחה שכל דבר נמשך למקורו וכיו"ב טובא"
- ^ זהו הספר הראשון שכתב הרמב"ם. והוא תמצית דברי אריסטו (בספרי אורגנון) בענייני חכמת ההיגיון (לוגיקה). הוא אף העיד על כך שהסתייע בדברי אריסטו (מילות ההיגיון, תחילת שער יד): "ובעבור שזאת המלאכה אשר הניחה אריסטוטלוס והשלים חלקיה בשמונה ספרים, תיתן לכוח המדבר, והוא הדיבור הפנימי, דרכים במושכלות, עד שתשמרהו מן הטעות ותדריכהו על היושר, עד שתגיע לו האמת בכל מה שבכוח האדם שתגיע לו האמת בו"
- ^ ספר ההיגיון (לרמח"ל), סוף ההקדמה: "ובראותי הצורך הגדול אשר לנו באמת בדבר הזה, שבלעדיו אי אפשר ליכנס אל חדרי החכמות ולהשתעשע בתענוגיהם כראוי, בחרתי לסדר זה הלימוד בקיצור כפי מה שראיתיו מוכרח לתשלום העניין, רובו העתקתיו מספרים שקדמוני בלשונות אחרות והבאתיו אל לשוננו להועיל לבני עמנו. ועניינים הוספתי גרעתי ושיניתי מאשר מצאתי לפני, כמו שנראה לי יותר נאות. אנה עתה קורא נעים עמוד והתבונן שמע והוסף לקח ודעת לנפשך"
- ^ מורה נבוכים חלק ב הקדמות, ההקדמה השביעית: "ההקדמה השביעית היא שכל משתנה מתחלק ולפיכך כל נע מתחלק והוא גוף בהחלט" [ובתרגום אבן תיבון: "שכל משתנה מתחלק, ולזה כל מתנועע מתחלק, והוא גשם בהכרח"]
- ^ מלחמות השם (לרלב"ג) מאמר א פרק ב ד"ה ונאמר: "כבר התבאר בטבעיות בספר השמע ['ספר השמע הטבעי' של אריסטו] חיוב היות כל מתנועע גשם"
- ^ חלוקה זו מיוחסת לאיש הדת הנוצרי סטיבן לנגטון, בן המאות ה־12 וה־13. בקובץ אור ישראל מונסי ניו יורק חלק יב עמודים קמד־קנב האריך ופירט כיצד חדרה חלוקה זו לעולם היהודי
- ^ בכמה מקומות הסתירו את העובדה שמקורם אינו יהודי, כדלקמן
- ^ והשיר
- ^ ובשמו הנוסף: עקבותיו של אלוקים
- ^ לגבי המעשה המקורי – ישנן דעות שונות מיהו מחברו. לגבי השיר שחובר על כך – מחברו הוא סקוט קנט בראון (נולד ב־1940), בישוף, ועורך ספרים ואנציקלופדיות נוצריים
- ^ אמונה ברורה (לרב ראובן פיירמן) פרק א סעיף 6 עמודים 44–45
- ^ הקדמת הרמב"ם למסכת אבות (שמונה פרקים) פרק ד: "ושמע האמת ממי שאמרה"
- ^ אורות (הראי"ה קוק), אורות התחיה, פרק טו: "כשכח ישראל גדול ונשמתו מאירה בקרבו בהופעה וענפיו המעשיים מתוקנים, בסידור מלא, בקדושה בייחוד ובברכה, במקדש וממשלה, בנבואה וחכמה, אז ההתרחבות לצד החול, לענוגי החושים הרוחניים והגשמיים, להצצה חדירית ופנימית לתוך חייהם של המון עמים ולאומים שונים, למפעליהם וספריותיהם, התגברות עז החיים הטבעיים, כל אלה טובים הם ומסוגלים להרחיב את אור הטוב, והתחום ארוך הוא – י"ב מיל כמחנה ישראל כולו, הכופל באמת את כל העולם באיכותו, 'יצב גבולות עמים למספר בני ישראל'
- ^ לגבי פרטים בבית המקדש הראשון שדומים למנהגי הגויים, דנו בפרק פד
- ^ יוונית ויוונות בארץ ישראל (ר' שאול ליברמן) עמוד 276: "מן המפורסמות הוא שסגנון האדריכלות החיצונית של מקדש הורדוס היה במידה מרובה סגנון יווני"
- ^ יומא לז ע"א: "משנה... בן קטין עשה... ואף הוא עשה מוכני לכיור, שלא יהיו מימיו נפסלין בלינה... גמרא... מאי מוכני? אמר אביי: גילגלא דהוה משקעא ליה"
- ^ יוונית ויוונות בארץ ישראל (ר' שאול ליברמן) עמוד 282: "והנה הירו אלכסנדרינוס מספר שבמבוא מקדשי המצרים היה הכלי שהכיל מי טהרה מצויד בגלגל של ברונזה, וכשהיו מסובבים את הגלגל היו מי ההזיה ניגרים מן הכלי. נראה שגלגל הכיור במקדש הורדוס היה לו תפקיד שונה לגמרי. המצאות הכוהנים המצריים הגיעו עד כדי כך, שהתקינו אבטומאט [מכשיר אוטומטי] למכירת מים קדושים, לאחר הטלת מטבע של חמש דראכמות היו מי הטהרה ניגרים ויוצאים מעצמם. המיכאניזם של המתקן היה פשוט מאוד..
- ^ מידות פ"ד מ"ו: "וההיכל מאה על מאה על רום מאה... ואמה כלה עורב. רבי יהודה אומר: לא היה כלה עורב עולה מן המידה, אלא ארבע אמות היה מעקה"
- ^ רש"י שבת צ ע"א ד"ה לכליא עורב: "טבלאות של אמה היו עושין, והן חדין כסכין סביבותיהם, ומסמרין חדין בכולן, ומחפין בהן גגו של היכל למנוע את העורבים מלישב"
- ^ יוונית ויוונות בארץ ישראל (ר' שאול ליברמן) עמודים 279–280: "דבר מוסכם הוא, שהאנדרטאות העתיקות היו להם לעיתים קרובות דיסקות או שיפודים בראשן להגן עליהן מלכלוכי ציפורים. ביותר היה צורך לנקוט באמצעים כאלו במקדשים. פאבסאניאס מונה בין פלאי המזבח שבאולימפיאה גם זאת, ש'הדיות לא פגעו באיש מן המקריבים באולימפיה'. גם פליניוס מספר שמעולם לא חטפו הדיות שום דבר מאכל מהמזבח שבאולימפיה. לוקריטוס טוען שעורבים לא התקרבו מעולם אל מקדש פאלאס טריטוניאה שבאקרופוליס של אתונה, גם 'כשעשן קורבנות עלה מן המזבחות'
- ^ יוונית ויוונות בארץ ישראל (ר' שאול ליברמן) עמודים 273–274: "מאלפת עוד יותר לענייננו היא ההלכה הנשנית במשנה עתיקה אחת [מידות פ"ב מ"ב]: 'כל הנכנסין להר הבית נכנסין דרך ימין ומקיפין ויוצאיו דרך שמאל, חוץ ממי שארעו דבר שהוא מקיף לשמאל, מה לך מקיף לשמאל, שאני אבל... שאני מנודה'..
- ^ נגד אפיון (יוסף בן מתתיהו) מאמר ראשון תחילת פרק כב בשם הרמיפוס, אותו הוא מכנה "סופר נאמן בדברי הימים": "כל זאת עשה ודיבר (פיתאגורס) כי חיקה דעות היהודים והתרכים וקיבל אותן לעצמו. וכנים יהיו דברינו באמרנו כי הגבר הזה [פיתגורס] העתיק הרבה מחוקי היהודים אל החכמה (הפילוסופיה) שלו"
- ^ ברייתא דל"ב מידות עם הפירוש (שנדפס בסוף מסכת ברכות): "מידה כט. גימטריא. מניין שדורשין גימטריא באגדה? אם לחשבון, הרי הוא אומר שמונה עשר ושלוש מאות, דעולה למניין אליעזר"
- ^ מתוס' מוכח שהגימטריה מסבירה את הצורך במילות הפסוק – תוס' שבת ע ע"א תחילת ד"ה יכול: "תימה א"כ מניינא דקרא דברים הדברים אלה הדברים [שממנו דורשים ע"פ הגימטריה של המילה 'אלה' ועוד דרשות שם – את המקור לל"ט מלאכות] למה לי, כיון דלא אתא לחלק. ויש לומר דצריך למניינא..."
- ^ ברייתא דל"ב מידות עם הפירוש, שם: "אולי רבי ישמעאל לא דריש גימטריא, ולא דריש 'יהיה בגימטריא תלתין' גבי נזיר [נזיר ה ע"א], אלא כאידך דאית להו מנזיר ונזירות דכתיב בתורה כדאיתא התם, ולכך לא חשיב להו"
- ^ פירוש המשנה לרמב"ם מסכת נזיר פ"א מ"ג: "הסמיכו כלל זה כלומר שסתם נזירות שלושים יום למה שנאמר קדוש יהיה, ומניין יהיה שלושים. ואין נזירות פחות משלושים יום, ודבר זה קבלה אלא שהסמיכוהו לכך כעין סימן"
- ^ ספר הגאולה (לרמב"ן), השער הראשון, אות ה: "אמת כי אין אדם רשאי לדון בחשבון גימטריאות ולהוציא מה עניין עלה בדעתו. אבל קבלה ביד רבותינו, חכמי התלמוד הקדושים ז"ל, כי נמסרו למשה סיני גימטריאות ידועות להיות זכר ואות לעניין הנאמר על פה עם שאר התורה שבעל פה... והעניין הזה כעניין הגזירה שווה, שהרבה גופי תורה תלויין בה, והוא עניין שיכול אדם להוציא ממנו דברים רעים וסותרים עיקרי התורה, אלא שאמרו אין אדם דן גזירה שווה מעצמו, והנה היא לקיים ולא לסתור"
- ^ האנציקלופדיה העברית ערך גימטריה כרך י טור 683: "שימוש בגימטריה נמצא לראשונה בכתובת של סרגון השני (707–727 לפנה"ס), האומרת שהמלך בנה את חומת חוֹרסָבָּד באורך של 16283 אמה, כערך המספרי של שמו"
- ^ ביוונית מושג זה מכונה "אִיסוֹפּסִיפִיסמוֹס", ומכאן באנגלית "אִיסוֹפּסֶפִי"
- ^ אפולוניוס מפרגה, יווני מהמאות השנייה והשלישית לפנה"ס, השתמש בגימטריה למילים ע"פ הכפלת ערכי האותיות (בניגוד לחיבור ערכיהן המקובל יותר). במאה הראשונה לספירה ישנו שימוש רחב יותר בגימטריה אצל היוונים, ולאחר מכן אף אצל הרומאים והנוצרים
- ^ היו שייחסו לאפלטון את המשפט "הו אלוקים הגיאומטר [עוסק בגיאומטריה] הגדול של היקום", שביוונית סכום האותיות שבכל מילה, ע"פ הסדר, מתאים למספר 3.14159 – הערך של פאי
- ^ סוכה לה ע"א: "בן עזאי אומר: אל תקרי הדר אלא (אידור) [הדור], שכן בלשון יווני קורין למים (אידור) [הדור]. ואיזו היא שגדל על כל מים, הוי אומר זה אתרוג"
- ^ מנחות לד ע"ב, סנהדרין ד ע"ב, ומעין זה זבחים לז ע"ב: "ת"ר: לטטפת לטטפת לטוטפת – הרי כאן ד', דברי רבי ישמעאל. ר"ע אומר: אינו צריך, טט בכתפי שתים, פת באפריקי שתים"
- ^ הבאנו את המחלוקת בעניין זה בפרק עד
- ^ ואף אם נאמר שהתעוררו לכך ע"י חכמי הגויים, אין בכך קושיה
- ^ יוונית ויוונות בארץ ישראל (ר' שאול ליברמן) עמוד 186: "אחד מעיקרי המחקר הוא לשאול 'מפני מה', לחקור לטעמו של הדבר הנידון. 'מפני מה' הוא המונח המקובל שמשתמשים בו חכמים בדרשותיהם למקרא. בדומה לזה, נוטה דידימוס הגראמאטיקן (פעל המאה הראשונה לפני סה"נ) לפתוח את עיוניו ב...[סגנון זה], וה...(בתלמוד – 'בעיות') הם חלק ניכר בספרות הפילולוגית הפילוסופית והמשפטית"
- ^ יוונית ויוונות בארץ ישראל (ר' שאול ליברמן) עמוד 192: "שראשוני התנאים נזקקו לשיטה פשוטה זו של השוואת תיבות ופסוקים מקבילים בתרגומיהם, ולא העלו כלל על כך את השם 'גזירה שווה'. אף זו, מבחינה אטימולוגית אין בשם זה כל דמיון ל...[מיתודה של דימוי באסכולה האלכסנדרונית], ודרך הלימוד הזה כל עיקרו פשוט הוא כל כך, שמן הנמנע שנעלם מכל פרשן בר דעת"
- ^ או: "ביצועים"
- ^ במובן של דימוי
- ^ יוונית ויוונות בארץ ישראל (ר' שאול ליברמן) עמודים 191–192: "מאכסימוס פלאנודֵיס" מזכיר שפירוש בסכוליות (פירושים) שלו לפרק זה... (שישה מופתים) ו... (שישה ביצועים, תרגילים)... ה...[פירושים], בוודאי שאין ביניהם ובין מידות מדרש הכתובים כל קשר. לפיכך נתנו דעתנו על ה...[תרגילים] בלבד. השוואת ה...[תרגילים] לי"ג המידות של רבי ישמעאל מראה שרק קל וחומר וגזירה זווה (האנאלוגיה) משותפים להן"
- ^ יוונית ויוונות בארץ ישראל (ר' שאול ליברמן) עמוד 196: "כבר הראו החוקרים שכמה מן המידות שהתורה נדרשת בהן מצויות כצורתן כמעט בכתבי הקלאסיקנים של המשפט הרומאי (סאבינוּס, קֶלסוּס וגאיוס). הלל הזקן והחכמים בדורות שלאחריו היו נוהגים לדרוש לא רק את לשון התורה, אא אף 'לשון הדיוט' (לשון שטרות וכתובות). קרוב לוודאי שמצויות היו בעולם העתיק מימים מקדם מידות כלליות לפירושם של כתבים משפטיים. אלא שבאו היוונים וסידרו את דרכי הפירושים המרובים והמבולבלים, הגדירום וצרו להם צורה של קבע"
- ^ ירושלמי ראש השנה פ"א ה"ב: "דא"ר חנינה, שמות חדשים עלו בידם מבבל. בראשונה [לפני גלות בבל] בירח האיתנים שבו נולדו אבות מתו אבות נפקדו אימהות. בראשונה בירח בול שבו העלה נובל והארץ עשויה בולות בולות, שבו בוללים לבהמה מתוך הבית. בראשונה בירח זיו שבו זיוו של עולם הצמחים ניכרין והאילנות ניכרין. מיכן והילך [לאחר שעלו מגלות בבל] ויהי בחודש ניסן שנת עשרים, ויהי בחודש כסליו שנת עשרים, בחדש העשירי הוא חודש טבת"
- ^ אבן עזרא שמות יב ב: "וניסן ואייר וסיוון, וכל שמות החדשים, אינם לשון קודש כי אם לשון כשדים, על כן לא תמצא במקרא כתוב אחד מהם, רק בנבואות זכריה ודניאל ועזרא ומגילת אסתר שהיו בגולה"
- ^ שמותיהם באשורית הם: תשריתו, ארחושמנו, כסלמו, טבתו, אדרו, ניסאנו, אארו, סימנו, דומוזו, אבו, אלולו (אוצר ישראל חלק ד ערך חדש)
- ^ פירוש "תשריתו" הוא התחלה, פירוש "ארחושמנו" הוא יֶרַח־שמיני (למניין ניסן), "ארחונאקרו־אדרו" הוא אדר שני
- ^ דהיינו קבוצות הכוכבים שבגלגל המזלות
- ^ ירושלמי ראש השנה פ"א ה"ב: "רשב"ל אמר: אף שמות המלאכים עלו בידן מבבל"
- ^ ירושלמי שם: "בראשונה [בספר ישעיהו] ויעף אלי אחד מן השרפים, שרפים עומדים ממעל לו. מיכן והילך [בספר דניאל] והאיש גבריאל, כי אם מיכאל שרכם"
- ^ בניגוד לתורה ולנביאים שקודם גלות בבל, שבהם מוזכר "שטן" רק במובן של מכשול ואויב
- ^ וכבר העיר הרד"ק (דברי־הימים־א כא א) שבפרשיית מניית ישראל, בשמואל (ב כד א) הלשון "ויוסף אף ה' לחרות בישראל, ויסת את דוד בהם לאמור לך מנה את ישראל ואת יהודה", ובדברי הימים (א כא א) הלשון "ויעמוד שטן על ישראל, ויסת את דויד למנות את ישראל"
- ^ הרב שטיינזלץ גיטין סח ע"א: בפרסית [אזמידאן] פירושו אל הזעם, והוא מזיק שממונה על כל מיני רע ופורענות
- ^ הרב שטיינזלץ פסחים קיח ע"א: ביוונית פירושו משרת בקודש
- ^ שם השידה "ליליתו" מוזכר אצל השומרים, אכדים, אשורים ובבלים
- ^ הערוך ערך מטטר: "נראה שעניין הקדמה הוא. ויש לומר עניין שמירה"
- ^ רמב"ן שמות יב יב (בהמשך דבריו שם): "וכן שמעתי כי שליח בלשון יוון 'מטטר'"
- ^ תרגום יונתן לפסוק (ישעיהו יא ד) "ושפט בצדק דלים... וברוח שפתיו ימית רשע" – "ובממליל ספוותיה יהי ממית ארמילוס רשיעא"
- ^ אבקת רוכל, ספר ראשון, חלק ראשון, שם, תחילת האות השביעי: "הקב"ה בעל נפלאות עושה מופת בעולם ובורא בה ברייה ויוצר בה ולד והיא מבקעת ויוצא ממנה דמות אדם ושמו ארמילו"ס השטן, זה שהאומות קורין אותו אנטיקרישט"ו"
- ^ שע"פ אמונתם הוא אויבו של יש"ו ("כריסטוס") ומסמל את הרוע המוחלט
- ^ מספד למשיח, שיעורים מאת הרב יהודה ליאון אשכנזי (מניטו), עמוד 41: "ארמילוס הוא השם המדרשי של השם הלטיני רומולוס, דהיינו רומי"
- ^ הקדמת הרמב"ם למסכת אבות (שמונה פרקים) ד"ה וראיתי: "וראיתי להקדים, קודם שאתחיל בפירוש הלכה הלכה, פרקים מועילים, יושגו לאדם מהם הקדמות, ויהיו לו גם כן כמפתח למה שאנו עתידים לפרש. ודע, כי הדברים אשר אומר אותם באלו הפרקים, ובמה שיבוא מן הפירוש, אינם עניינים שחידשתים אני מעצמי, ולא פירושים שבדיתים, אלא הם עניינים מלוקטים מדברי החכמים, במדרשות ובתלמוד וזולתו מחיבוריהם, ומדברי הפילוסופים גם כן, הקדומים והחדשים, ומחיבורי הרבה בני אדם. ושמע האמת ממי שאמרה
- ^ מורה נבוכים ח"ב פרק כב: "שכל מה שאמר אריסטו בכל המציאות אשר מאצל גלגל הירח עד מרכז הארץ, הוא נכון בלי פקפוק... אבל כל מה שדיבר בו אריסטו מגלגל הירח ולמעלה, הרי כולו כעין השערה והערכה, פרט לדברים מעטים, כל שכן במה שאומר בדירוג השכלים, ומקצת ההשקפות הללו באלוהות שהוא סובר אותם ובהם זרויות גדולות, ודברים שהפסדם גלוי וברור לכל העמים, והפצת הבלתי נכון, ואין לו הוכחה על כך"
- ^ הקדמת הרמב"ם למסכת אבות (שמונה פרקים) תחילת פרק ד: "הפעולות אשר הן טובות, הן הפעולות השוות, הממוצעות בין שני קצוות, ששניהם רע, האחד מהם ייתור, והאחר חיסור. והמעלות, הן תכונות נפשיות וקניינים, ממוצעים בין שתי תכונות רעות, האחת מהן יתירה והאחרת חסירה. ומן התכונות האלה יתחייבו הפעולות ההן. משל זה: הזהירות, שהיא מידה ממוצעת בין רוב התאווה ובין העדר ההרגשה בהנאה. והזהירות היא מפעולות הטוב, ותכונת הנפש אשר תתחייב ממנה הזהירות היא מעלה ממעלות המידות. אמנם רוב התאווה הוא הקצה הראשון, והעדר ההרגשה בהנאה לגמרי – הקצה האחרון, ושניהם רע גמור. ושתי תכונות הנפש, אשר מהן יתחייבו רוב התאוה, והיא התכונה היתרה, והעדר ההרגשה, והיא התכונה החסרה, שתיהן פחיתויות מפחיתויות המידות. וכן העין היפה, ממוצעת בין הקמצנות והבזבוז. והגבורה, ממוצעת בין המסירה לסכנות ורוך הלבב. והבדיחות, ממוצעת בין ההוללות והקהות..." ספר המידות לאריסטו מאמר ב פרק ה: "אומר אני המעלה מן המידות, כי זאת היא אצל ההפעליות והפעולות כי באלה יהיה היתרון והחיסרון מן האמצעי. המשל, רוב הפחד והקשות לב והתאווה הכעס ורחמים. ובכלל התענוג והתעצב והוא הרב והמעט ושניהם אינם טובים. כי אם כאשר ראוי לדברים הראויים ובעבור הראוי וכמו שראוי זה האמצעי והנבחר אשר הוא המעלה. וגם כן אצל הפעולות יהיה החיסרון והיתרון והאמצע והמעלה הוא אצל ההפעליות והפעולות הדברים אשר בהם היתרון הוא עוון אשר חטא והחיסרון מגונה. האמצעי מתוקן ומשובח. ואליהם שניהם המעלה. המעלה היא אמצעית והיא משותפת עומדת באמצעי"
- ^ ספר המבקש (רבי שם טוב בן פלקירה, מחבר "מורה המורה" על המורה נבוכים) מהדורת תש"ן עמוד עו: "ויוסף עוד המבקש ויאמר לחסיד: הודיעני ספרי בעלי חכמת המידות וחיבוריהם שצריך שיקרא אותם הרוצה להיות מהחכמים ולהידמות להם
- ^ כאן המקום להעיר שרבים יצאו נגד דעותיו של ר' יוסף אבן כספי, והאברבנאל (בפירושו למורה נבוכים ח"א פרק מב) כתב עליו "כמו שחשב המפרש כספי ברשעותו", אמנם במקומות רבים – גם בפירושו למורה נבוכים וגם בפירושו לתנ"ך – כן הביא מדבריו. וכן העיר על כך ר' שלמה פישר בצפונות ח"ג עמוד סט אות ה, תחת הכותרת "אל תשכן באהליך עוולה". גם הרב מאזוז (הרב נאמ"ן) בספרו דרכי העיון עמוד 22 לא נמנע מלהביא את דבריו
- ^ ספר המוסר (ר' יוסף אבן כספי) פרק י: "בני שמור אמרי. הנך היום בן י"ב שנה, לכן שקוד בתורה ובמקרא ובגמרא עוד שתי שנים אחר זה, ואתה בן י"ד שנה, תקבע עיתים לכל מה שקדם, ותן חלק גדול לחכמות הלימודיות, וזה תחילת ספר המספר לראב"ע ואחריו ספר האקלידוס..
- ^ שבת לא ע"א
- ^ המכונה קונפוציוס, מגדולי הפילוסופים של סין, שחי במאות ה־6 וה־5 לפנה"ס. מתוך ספרו "המאמרות" ("האנלקטים"), פרק 15 בית 23: "שאל צה־גונג [חסיד], אמר: כלום יש מאמר אחד שראוי לו לאדם לנהוג על פיו כל ימיו? אמר החכם [קונפוציוס]: הלא הוא המאמר על נתינת הדעת על חבר: מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך"
- ^ הקדמת הרמב"ם למסכת אבות (שמונה פרקים) תחילת פרק א: "דע, כי נפש האדם נפש אחת, ולה פעולות רבות חלוקות, ייקראו קצת הפעולות ההן 'נפשות'. וייחשב בעבור זה, שיש לאדם נפשות רבות, כמו שחושבים הרופאים, עד שפתח ראש הרופאים ואמר, שהנפשות שלוש: טבעית, וחיונית, ונפשית"
- ^ הרמב"ם כתב עליו שהוא "הראשון (והטוב) באנשים בעיון בהיקשים האפשריים [בהיגיון]" (פרקי משה ברפואה מאמר כ"ה ד"ה ושמע, נדפס בספר כתבים רפואיים ח"ב)
- ^ אנציקלופדיה הלכתית רפואית (לרב (ופרופסור) אברהם שטיינברג) ערך מערכת העצבים פרק "רקע היסטורי": "אפלטון וגלינוס עשו מעין שילוב של ההשקפות העתיקות בתורת 'שלוש הנפשות': הנפש הרוחנית־שכלית – במוח, הנפש החיונית – בלב, הנפש התזונתית – בכבד"
- ^ אנו מתייחסים כאן לעצם חלוקת כוחות הנפש לשלושה, בלי להיכנס לשאלה האם הם שלושה חלקים של נפש אחת, או שלוש נפשות נפרדות
- ^ אמונות ודעות לרס"ג מאמר ו פרק ג, היגיון הנפש (רבי אברהם ברבי חייא הנשיא, לייפציג תרכ"ה) דף יא ע"א, כוזרי מאמר ה אות יב, אבן עזרא שמות כג כה, פירוש הרוקח על הסידור פרק כ ד"ה יושב בסתר עליון, כד הקמח (לרבינו בחיי) תחילת ערך תענית, דרשות ר"י אבן שועיב פרשת ויחי ד"ה ואלו, ספר העיקרים מאמר ב פרק לא ד"ה וכמו, אורחות צדיקים שער יראת שמיים ד"ה ועתה
- ^ רמב"ם הלכות תשובה פרק ח הלכות ב־ג: "העולם הבא אין בו גוף וגויה אלא נפשות הצדיקים בלבד בלא גוף כמלאכי השרת..
- ^ על הנפש (אריסטו) ספר ג, פרק ה: "השכל המפעיל... בהיפרדו מהגוף, הוא הדבר היחיד המתקיים – ורק הוא אל־מותי ונצחי"
- ^ ספר חובות הלבבות שער ו (שער הכניעה) תחילת פרק ה: "ואמר אחד מן החכמים בעניין זה: אני תמה ממי שעבר במעבר השתן פעמיים [כזרע וכעובר], היאך יתגאה ויגבה ליבו, כי המחשבה בזה ובדומה לו מעניין האדם מחייבת הכניעה"
- ^ אַל־אַחנַף אִבְּן קַיס, מנהיג שבט תמים, מהמאה ה־7 לספירה (ספר ההדרכה אל חובות הלבבות עמוד 224 הערה 10, המאמר "מקורותיו של רבנו בחיי אבן פקודה בחובות הלבבות" עמוד 29 הערה 137)
- ^ ובניסוח דומה: "בגוף בריא שרויה נפש בריאה"
- ^ הרמב"ם אמנם לא נקט את ניסוח זה, אך כתב רעיון דומה (הקדמת הרמב"ם למסכת אבות (שמונה פרקים) פרק ה): "והכוונה בבריאות גופו, שתמצא הנפש כלים בריאים ושלמים לקנות החכמות וקנות מעלות המידות ומעלות השכליות עד שיגיע לתכלית ההיא"
- ^ יוּבֶנָאלִיס (מהמאה ה־2 לספירה), סוף סאטירה 10: "עליך להתפלל לנפש בריאה בגוף בריא"
- ^ פתגם זה מהווה סיסמה למוסדות רבים בעולם – מועדני ספורט, מוסדות חינוך ומוסדות צבאיים (שמה של חברת נעלי הספורט "אסיקס" הוא ראשי תיבות של פתגם זה בלטינית)
- ^ כתבי רבי ישראל סלנטר, מאמרים, "מאמר בעניין חיזוק לומדי תורתנו הקדושה", עמוד 169: "כי כאשר חקרו חוקרי נפש האדם ומצאו כי יש בנפש האדם שני מיני כוחות, חיצוניות ופנימיות"
- ^ שנערך ע"י ר' מנדל לפין מסטנוב
- ^ מתוך פתיחת הספר במהדורת תרצ"ז
- ^ שייסד את רעיון שלוש עשרה המידות
- ^ ספר "תנועת המוסר" ח"א עמוד 282 הערה 15
- ^ ספר זה נמכר בעשרות מיליוני עותקים, והוא אחד מהספרים הנמכרים בעולם
- ^ הספר יצא לאור בשנת 1935, כארבע עשרה שנה קודם לשיחתו של הרב דסלר
- ^ דֵיל קָרנֵגִי, שאף פיתח שיטה לצבירת פופולריות מודעות עצמית ודיבור בפני קהל, וכן ייסד ארגון להכשרות בשיטה זו
- ^ המעיין חלק לב גיליון ג עמודים 54–56 (הרב יואל קטן): "בספר מכתב מאליהו ח"ד (בעריכת הרב כרמל עמוד 234) נמצא הפרק 'המעביר על מידותיו – שורש התיקון', שהוא תמצית שיחה שנאמרה בישיבת פוניביז' בחודש אלול שנת תש"י..
- ^ ונקרא בלטינית: אַנִימָה מוּנדִי
- ^ כפי שהבאנו לעיל פרק פד
- ^ שו"ת הרי"ד סי' סב ד"ה תחילת: "שמעתי מחכמי הפילוסופים, שאלו לגדול שבהם ואמרו לו: הלא אנחנו מודים שהראשונים חכמו והשכילו יותר ממנו, והלא אנחנו מודים שאנו מדברים עליהם וסותרים דבריהם בהרבה מקומות והאמת איתנו, היאך יכון הדבר הזה? השיבם אמר להם: מי צופה למרחוק, הננס או הענק? הוי אומר הענק שעיניו עומדות במקום גבוה יותר מן הננס, ואם תרכיב הננס על צווארי הענק, מי צופה יותר למרחוק? הוי אומר הננס שעיניו גבוהות עכשיו יותר מעיני הענק, כך אנחנו ננסים רכובים על צווארי הענקים מפני שראינו חכמתם ואנו מעניקים עליה, ומכח חכמתם חכמנו לומר כל מה שאנו אומרים, ולא שאנו גדולים מהם"
- ^ הפילוסוף הצרפתי ברנרד משרטר: "אנו כננסים היושבים על כתפי ענקים, שיכולים אנו לראות דברים רבים יותר ורחוקים יותר מאשר הם, לא דווקא בשל חדות ראייתנו או חוסן גופנו אלא משום שאנו נישאים ומרוממים לגובה על ידי גודלם הענקי"
- ^ מדרש קהלת (בובר) ה יד: "כאשר יצא מבטן אימו. אמר (גנינא) [גניבא]: משל לשועל שמצא כרם והיה מסוייג מכל פינותיו ולא יכול ליכנס, לסוף מצא נקב אחד, ביקש ליכנס בו ולא יכול, וצם תלתין יומין עד דכחיש, ועלה בההוא נקב אכל ושבע ודשן ושמן, בעי למיפק מההוא נוקבא ולא הוה יכיל, חזר וצם תלתין יומין עד דהוה [כחוש], כמה דהוה נפיק ליה מההוא כרמא, אמר כרמא כרמא כמה שפירין (בידך) [פירין] אלא מה הנייה יש, כמה דבר [נש] עייל לגויך (חברין) [כך הוא] נפיק. כך הוא הדין עלמא"
- ^ אמנם ישנם הבדלים בפרטים שונים ובנמשל
- ^ יווני מהמאה ה־6 לפנה"ס
- ^ בראשית רבה (וילנא) פרשה סד סימן י: "בימי רבי יהושע בן חנניה... בעיין לממרד על מלכותא אמרין יעול חד בר נש חכימא וישדך צבורא, אמרין יעול ר' יהושע בן חנניא דהוא אסכולוסטקיא דאורייתא, עאל ודרש: ארי טרף טרף ועמד עצם בגרונו, אמר: כל דאתי מפיק ליה אנא יהיב ליה אגריה. אתא הדין קורא מיצראה דמקוריה אריך, יהיב מקוריה ואפקיה. אמר ליה: הב לי אגרי! א"ל: זיל, תהא מלגלג ואומר דעילת לפומא דאריה בשלם ונפקת בשלם. כך, דיינו שנכנסנו לאומה זו בשלום ויצאנו בשלום"
- ^ "משל האריה והחסידה"
- ^ מתקופת הראשונים
- ^ המאוגדים למסגרת של סיפור כולל אחד
- ^ בספרו חיבור התשובה, בכינויים "חכמי המוסר", "משלי הערב", "חכמי הערב", "אמר החכם". בהערות הובא שמקורו ב"בן המלך והנזיר"
- ^ בית מאיר אבן העזר סי' קמא סעיף סח: "אפילו הניחו [שליח להבאת גט, שהניח את הבעל] זקן או חולה. כן נמי לשון המשנה ורמב"ם וטור. וצ"ע אם הניחו והוא חולה מה דינו. וראיתי בספר בן המלך והנזיר שער ד"ה כ' אמרו בעלי המשלים, שלושה אין להם רפואה וחד מינייהו חולי שנתערב בו הזקנה, וא"כ י"ל בדיוק נשנה זקן או חולה, אבל בהתחברו, אחרי שעל הרוב אין להם רפואה לא שייך גבי' רוב חולים לחיים. וי"ל נמי דלעולם אין חילוק, ודברי הספר הנ"ל משל היה, והא דקתני או חולה למידק אף בחולה לחוד דווקא חולה ולא גוסס"
- ^ מדרגת האדם, בקשת השלמות, פרק ט
- ^ תולדות יעקב יוסף פרשת שמות
- ^ קול אליהו (לגר"א) פרשת שלח (במדבר יד ט) אות צב, בן איש חי שנה ראשונה פרשת ניצבים ד"ה ובאופן אחר נ"ל בס"ד בדין
- ^ בפתיחת הספר אף מובאת "הקדמת המעתיק הערבי", והוא תורגם לשפות רבות נוספות. בכלל, ספר זה היה מפורסם מאוד בימי הביניים הן אצל היהודים והן אצל אומות העולם
- ^ דהיינו: בלעם ויהוסף, או: בלעם ויהושפט
- ^ מהמאות השנייה עד הרביעית לספירה
- ^ בפתיחת המקור הערבי אף מפורש: "בשם אלוקים הרחמן הרחום מקוצר מספר אחד מחכמי הודו המצויינים..." (מובא בספר במהדורת תל אביב תשי"א עמוד 280)
- ^ הדבר בולט במקור הערבי, בו הסיפור "ארבע המסעות של ויפאסי" (שלא מופיע בגרסתו העברית של רבי אברהם בן חסדאי) מסתיים כך (בספר במהדורת תל אביב תשי"א עמוד 316): "וכך, אתם הנזירים, גזז אותו המון רב, ארבעה ושמונים אלף איש, את ראשם ואת זקנם. אף לבשו בגדים כתומים וילכו בדרכו של ויפאסי הבודיסתא, ההולך בדרכי הנזירות לגולה. וויפאסי הבודיסתא נדד והלך מוקף מבני לוויה אלה במקומות שונים ובערי המלך"
- ^ בייחוד בספרו "חיבור התשובה"
- ^ פסחים קיב ע"א: "חמישה דברים ציווה רבי עקיבא את רבי שמעון בן יוחי כשהיה חבוש בבית האסורין... אמר לו: אם ביקשת ליחנק – היתלה באילן גדול..."
- ^ יוונית ויוונות בארץ ישראל (ר' שאול ליברמן) עמודים 121–122: "לוי ציין כראוי לאריסטופאניס [מהמאות ה־5 וה־4 לפנה"ס], '... אם הכרח הוא שתיפלו – בנפילה מאילן יקר'. הסכוליאסט מסביר זאת... לפי המשל 'אם הכרח הוא שתתלה עצמך, בחר לך אילן נאה'. זוהי מקבילה מדויקת של המשל שרבי עקיבא השתמש בו. הפתגם גם הוא כנראה קדום מאוד, ובוודאי שלא רבי עקיבא חיברו, הוא רק תיבל דבריו במשל עם"
- ^ ספר תיקון מידות הנפש (לרבי שלמה אבן גבירול) הקדמה, ד"ה ואחרי: "וצריך שנדבר על תיקון מידותיו, כדי שינהג בעצמו המנהג הטוב עד שיהיו לו המידות טובות כמזון ידבק בהם ולא יפרד מהם מימי נעוריו וירגיל בהם לאט קו לקו ועניין אחרי עניין, וכמו שאמר החכם 'חנוך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה' (משלי כ"ב, ו'), וכבר אמר הפילוסוף אפלטון 'השכל מתנה והמוסר קניין, וההרגל על כל דבר שלטון'"
- ^ למשל, שו"ת מהרשד"ם חלק יורה דעה תחילת סי' לח: "תשובה. ה' היודע והוא עד כי חפשנו על כל הצדדים לראות לצדק את הכת המכובדת, אלא שלא מצאנו מקום והוכרחנו להגיד האמת שהיא אהובה מן הכל אחר ששתי הכתות רצו בזה"
- ^ שו"ת יביע אומר ח"א אורח חיים סי' יג אות יג
- ^ רעיון דומה נאמר כבר ע"י סוקרטס, בספרו של אפלטון "פיידון" (91 ב־ג): "אם תעשו כבקשתי, תנו מעט מחשבה לסוקרטס, והרבה יותר לאמת"
- ^ הקדמה לספר המאור, ד"ה במקומות רבים: "כמו שכתב החכם המורה אבן גנא"ח בהשיבו על המורה הגדול בעל הדקדוק רבי יהודה ז"ל הזכיר דברי הפילוסוף [כינוי לאריסטו] שהשיב על רבו ואמר: 'ריב לאמת עם אפלטון, ושניהם אוהבנו, אך האמת אהוב יותר'"
- ^ תשובות הגאונים החדשות – עמנואל (אופק) סימן מא אות תשסז: "בפסוקת דרב כהנא הכל תלוי במזל אפילו ספר תורה בארון"
- ^ זוהר, האדרא רבא כרך ג, פרשת נשא, קלד ע"א: "הכל תלוי במזל ואפילו ספר תורה בהיכל"
- ^ אוצר ישראל ערך מזל
- ^ אחד האחרונים אף ייחס זאת (בטעות) לפסוק – ערבי נחל יתרו דרוש ד ד"ה והנה: "והנה בפסוק (ע' יחזקאל א, כד) 'קול המון כקול שדי כו..."
- ^ ובנוסחים דומים: "ההמון", "הרבים"
- ^ בספר פרדס יוסף (ר' יוסף פאצאנובסקי) ויקרא יג מה אף הוסיף: "וכל דבר האמור בפי כל הוא אמת, ועל דרך שאמרו 'קול המון כקול שדי'"
- ^ אלקווין מיורק (המאה ה־8). יש להעיר שהוא עצמו דווקא התנגד לרעיון שבמשפט זה. וכך כתב (במכתבו למלך קרל הגדול, בשנת 798): "ואין להטות אוזן לאלה הנוהגים לומר 'קול המון־עם – קול א־לוהים', מאחר שרגשת ההמון גובלת תמיד עם טירוף הדעת"
- ^ כגון ליקוטי מוהר"ן תניינא תורה פג: "וקדושת שבת זה בחינת תכלית הידיעה, ותכלית הידיעה שלא נדע"
- ^ בחינות עולם (רבי ידעה פניני בדרשי) פרק יג (במהדורת וילנא תרל"ט עמוד 70): "תכלית מה שנדע בך שלא נדעך, ואולם נדע היותך נמצא"
- ^ ספר "דאו דה ג'ינג" (מאת לָאוֹ דְזה, מהמאה ה־6 לפנה"ס) שיר מספר 71: "לדעת ובכל זאת לחשוב שאיננו יודעים – זו ההשגה הגבוהה ביותר. לא לדעת, ואעפ"כ לחשוב שאנו כן יודעים – זו מחלה". ובתרגום הנפוץ: "לדעת את אפס הידיעה זו היא החכמה הנעלה. אבל המחלה הגדולה היא לחיות בעיוורון ולחשוב שרואים"
- ^ ביכורי יעקב על השולחן ערוך אורח חיים סי' תרסד ס"ק ה: "אפילו ראה בצל שלא ברצונו ונחסר צל צלו, אל ידאג, אלא יחשוב שאינו מבין הדבר על בוריו, שבלאו הכי רבו הדעות בהוראות סימני הצל בזה"
- ^ במקורות דלקמן (וכן במקורות הרבים שהביא ספר ציוני עצמו, כדלקמן) מפורשות דעות רבות ושונות, הן לגבי זמן הבדיקה (הושענא רבה, שמחת תורה, האם צריך שעה מסוימת בהושענא רבה), הן לגבי האבר החסר (ראש, צוואר, ראש קטן), הן לגבי אופן הבדיקה (האם צריך להיות ערום), הן לגבי מהות הצל (צלו או צל צלו, אורך הצל)
- ^ זוהר כרך א (בראשית) פרשת ויחי דף רכ ע"א: "ובההוא ליליא דחגא בתראה סנטירין זמינין ופתקין נטלין בתר דנטלי לון צולמין מתעברן ולא משתכחין (נ"א ואי משתכחין גריען יעבר עלוי מרעין וכו') בהו ידי ואי משתכחין בהו ידי (יעדי) דינא גריעא או יעבר עלוי דינא מרעין בישין בגריעותא דלהון והא אוקימנא להא, ובספרי קדמאי אמרי יתיר כד רישא אגרע וישתכח גופא בריה או אנתתיה ישתכחו והוא יסתלק. וה"מ כד לא אהדר כל ההוא זמנא בתיובתא, אבל אי אהדר טעמא דמותא יטעם ויתסי"
- ^ רמ"א אורח חיים תרסד א: "כתבו הראשונים ז"ל שיש סימן בצל הלבנה בליל הושענא רבה מה שיקרה לו או לקרוביו באותה השנה, ויש מי שכתב שאין לדקדק בזה כדי שלא ליתרע מזליה, גם כי רבים אינם מבינים העניין על בוריו, ויותר טוב להיות תמים ולא לחקור עתידות כנ"ל"
- ^ ר' אליהו בחור, הובא בספר סודי רזיא במבוא ד"ה הכרך: "והעתיקו בכתב ידו הר' אליהו בחור בעל התשבי... ובחתימת ר' אליהו בחור נאמר בזה הלשון: 'והשלמתי הספר הקדוש הזה היום יום ד' שהוא יום הושענא רבא רע"ו אשר איתי בו ראשי בצל הלבנה, ברוך ה', כי מובטחני שלא אמות השנה הזאת'. נאום הסופר אליהו בן אשר הלוי אשכנזי המדקדק"
- ^ פרדס רימונים (לרמ"ק) שער הנשמה סוף פרק רביעי: "הסתלקות הצלם הוא ליל הושענא... עניין הסתלקות הזה אינו אלא לשעתו להראות לאדם ענייני החתימה, אבל אח"כ חוזר הצל על ראשו עד סמוך למיתתו ל' יום ואז מסתלק ושוב אינו חוזר"
- ^ הוריות יב ע"א: "האי מאן דבעי למיפק [לאורחא], ובעי למידע אי חזר ואתי לביתא אי לא, ניקום בביתא דחברא, אי חזי בבואה דבבואה לידע דהדר ואתי לביתא. ולאו מילתא היא, דלמא חלשא דעתיה ומיתרע מזליה"
- ^ מנהגי ישראל (דניאל שפרבר) חלק ו עמודים קעז־קעח: "גם הנוצרים בימי הביניים האמינו באמונה זו. ראה למשל בספרו הגדול של... [לין תורנדייק, תולדות הקסם ומדע ניסוני], ניו יורק 1934, חלק ד (מאות יד־טו) עמוד 275:... [אם ראשו של אדם לא יטיל צל על הקיר בחג ההתגלות, לא יוציא את שנתו]"
- ^ מנהגי ישראל (דניאל שפרבר) חלק ו עמוד קעז: "וכבר רמזתי לכך שאמונה [מעין] זו מצויה היתה אצל (הרומאים) [היוונים], כגון בדבריו של... [פאוסניאס], בין המאה השנייה [ספר] ח [פרק] לח [סעיף] ו:... [בין הנפלאות של הר ליקאוס, הנפלא ביותר הוא זה: עליו מתחם של זאוס הליקאי, שאליו אסור לאנשים להיכנס. אם אדם אינו שם לב לכלל ונכנס, בהכרח שלא יוציא את שנתו. יתר על כן, הייתה אגדה שכל דבר בתוך המתחם, בין בהמה ובין אדם, לא הטיל צל. מסיבה זו כאשר בהמה היתה מוצאת מחסה במתחם, הצייד לא היה ממהר אחריה, אלא נשאר בחוץ, ולמרות שהוא היה רואה את החיה לא היה יכול לראות את צילה. באסואן גם בצד הזה של אתיופיה, לא עץ ולא שום יצור מטילים צל כל עוד השמש נמצאת בקבוצת הכוכבים של הסרטן, אבל המתחם בהר ליקאוס משפיע על הצללים באותו אופן תמיד ובכל עונה]"
- ^ שמובאים בתלמוד במקומות רבים
- ^ פירוש המשנה לרמב"ם עבודה זרה פ"ד מ"ז: "הצאבה, והם העמים אשר יצא אברהם אבינו מכללם וחלק על דעותיהם הנפסדות במה שאצר ה' בליבו מן החכמה, והיו מגדלים את הכוכבים ומייחסים להם פעולות שאינן להם, והם אשר יסדו את גזירת הכוכבים והכישוף והלחשים והורדת הרוחניות ושיחות הכוכבים והשדים והקסם והניחוש לכל ריבוי מיניהם, ודרישת המתים, והרבה מאלה העניינים אשר שלפה התורה האמיתית חרבה עליהם וכרתה אותם, והם שורש עבודה זרה וענפה"
- ^ ספונות חלק ו עמוד כט: "מנהג התגלחת על קברי צדיקים, נוהג אף הוא בכל מקום, ולאו דווקא בקהילות ישראל. המוסלמים חוגגים את העלייה לקברי קדושיהם וגוזזים שם את שערות הילדים"
- ^ בדור השלישי או הרביעי לתלמידי הבעל שם טוב
- ^ שורשי מנהג אשכנז חלק ג עמודים 249–254
- ^ נטעי גבריאל חלק "תגלחת הילדים והולכתם לחדר" עמוד כד ד"ה וחכ"א: "הבדל עצום וגדול מאוד יש בין מנהג קדוש זה לבין מנהג עכו"ם, משום שמנהג זה הרי מטרתו לא הגילוח כשלעצמו אלא השארת הפאות שהיא מצווה מן התורה שהוא עיקרו ותוקפו של המנהג, אולם מנהג העכו"ם עיקרו לגלח כל פאות, ולכן אין לכך שום דמיון ח"ו"
- ^ אורחות חיים חלק א דין ערב יום הכפורים אות א: "נהגו כל ישראל ערב יום הכיפורים לעשות כפרה על זה הסדר. לוקחין תרנגול שנקרא גבר ומביאין אותו לזקן או חסיד ובעל כוונה ויקיפנו סביב ראש המתכפר פעמים ויאמר זה תחת זה, זה תמורת זה, זה חילוף זה, יצא תרנגול זה למיתה ונכנס פלוני בן פלוני זה לחיים ולא למוות
- ^ ספר חסידים (מרגליות) סי' תשפא: "כשגלו ישראל היו אומרים הפריצים שירי גויים יפים המתוקנים במשקל, לכך התחילו ישראל לעשות חרוזים"
- ^ תחכמוני (רבי יהודה אלחריזי) שער יח (ורשא תרנ"ט עמודים 177–178): "והיו מדברים בעניין השיר וסודותיו, לדעת איך נבנו מתחילה יסודותיו, ומי הקיר ליהודים מקורותיו, והזריח להם מאורותיו. ויענו האנשים מהם ויאמרו: הנה ידענו כולנו, ואבותינו סיפרו לנו, כי השיר בבני ערב הוא נחלתם, מיום היותם על אדמתם..
- ^ תהילים קו לה
- ^ כוזרי מאמר ב אות עח: "וכבר היה לנו רוחב בדרכי הפיוט אשר איננו מפסיד לשון כשנשמר החרוז, אבל השיגנו באמירת המחובר מה שהשיג את אבותינו, במה שנאמר עליהם 'ויתערבו בגוים וילמדו מעשיהם'"
- ^ ספר "טעמי המקרא בכ"א ספרים ובספרי אמ"ת" (מרדכי ברויאר), מבוא, עמוד ט: "חכמי האומות גילו תחילה את הכלל היסודי של המפסיקים: כל פסוק מתחלק לשני חלקיםף וגם חלקי הפסוק וכל חלקי חלקיו חוזרים ומתחלקים לשני חלקים. ואותה דיכוטומיה מתמשכת מבוצעת על ידי הדרגות השונות של המפסיקים: מפסיק בעל דרגה נמוכה מחלק את תחום שלטונו של מפסיק בעל דרגה גבוהה. כלל זה מסביר את סדר המפסיקים, והוא הנותן להם משמעות תחבירית. והואיל והמשרתים תלויים במפסיקים, הרי כלל זה הוא המפתח לכל מערכת הטעמים – על מפסיקיה ומשרתיה"
- ^ שו"ת כרך של רומי סי' א ד"ה ומעיד (דף ד ע"א טור ב): "ומעיד אני עלי שמים וארץ שבהיותי בעיר גדולה של חכמים ושל סופרים סמי"רנא יע"א, ראיתי מגדולי החכמים המפורסמים שהיו משוררים גדולים על משקל המוסי'קא, ובראשם הרב המופלא אברהם הכהן אריאש זלה"ה, ולמשקל המוסי'קא של ימים נוראים הצריכה הכנעה גדולה, נקראת אצלם חיזון, היו הולכים בכנסיית הנוצרים מאחרי הפרגוד בימי חגם להתלמד מהם אותו הקול המוכנע המשבר הלב, והיו מסדרים מאותם הקולות קדישים וקדושות דבר פלא. ומעשה רב כזה הוא סיוע גדול על כל האמור לעיל ודי בזה"
- ^ שו"ת הב"ח הישנות סי' קכז מהדורת פרנקפורט (הקטע הושמט במהדורות אחרות): "מה שמזמרים בבתי כנסיות בניגונים שמזמרים בהם בבית תפלתם. נראה שאין אוסר אלא דווקא באותן ניגונים שהם מיוחדים להעכו"ם מאחר שהוא חוק לע"ז, כמו מצבה שאסורה בכל מקום מפני שעשאוה כנענים חוק לעבודה זרה"
- ^ יוסף אומץ אות תרב: "אין לעשות ניגונים בליל שבת ומוצאי שבת בניגוני זמרי הנוכרים, כמו כל מקדש וברבות העיתים וכיוצא, וכל שכן שלא יעשו נידונים אלו בבית הכנסת"
- ^ שיחות קודש תשל"ד ח"א בראשית התוועדות ב תשל"ד אות ג, עמוד 4: "ואחר כך הביאו את הניגון לפני אדמו"ר הזקן, ומאז נתקבל, ועד שנקרא על שם המנגד נפוליון'ס מארש, שניגון זה נתברר בקדושה"
- ^ המשך שיחות קודש שם: "ולכאורה לאנשים כערכינו מה זה נוגע ליקח ניגון ולהופכו לקדושה? אלא על דרך המבואר במאמרים עמ"ש פתח אליהו, פתח ר"ש, שהם פתחו את הדרך ובמסילתם ילכו כל ההולכים באורחותם"
- ^ הנקרא "לה מרסֵיֶיז"
- ^ או לרעייתו הרבנית
- ^ השיר אוּרַלסקָיַה ריַבִּינוּשקַה, שהולחן על ידי יבגני רודיגין. לחן זה שימש לאחר מכן גם לשיר העברי "אט זורם הנחל"
- ^ מהמאה הראשונה לספירה ישנה תופעה של קמיעות שיש בהם ערבוב של שמות ורעיונות שמקורן באומות שונות, בעיקר יוונים מצרים ויהודים. לקמיעות לא יהודיים חדר שם ה' (בשיבושים שונים), שמות מלאכים יהודים, שמות אבותינו, קטעי ברכה (ברוך אתה ה', ברוך ה'). אריכות בכך בספר המיתוס ביהדות, עמוד 97 והלאה
- ^ ספר המיתוס ביהדות, שם
- ^ ספר המיתוס ביהדות עמוד 115 העלה את הדמיון בין הלחש שבגמרא (שבת סז ע"א) "וכי היכי דחמיתיה אשתא לחנניה מישאל ועזריה ועריקת מן קדמוהי, כן תחמיניה אשתא לפלוני בר פלונית ותיערוק מן קדמוהי", ללחש של אינם־יהודיים, שהופיע בו, להבדיל, "את היא הגופרית אשר סייעה לא־ל, באותו האופן סייעי גם לי, פלוני, ביחס לפלונית"
- ^ הארכתי בכך במאמרי "שאלות בעניין קבלה מעשית לחשים וקמיעות"
- ^ מדרש תלפיות אות כ ענף כישוף ד"ה ואומר: "וגם אני המחבר ראיתי ספר על זה בלשון נוצרי קורין אותו ספר אדם הראשון... וראיתי בו דברים מתמיהים בתכלית הבקיאות, וזה לפי שצריך בקיאות גדול עד מאוד... ושמות מלאכי קודש ושמות מלאכי חבלה... והוא דבר פלא"
- ^ כגון: לכל דבר, למציאת חן, לאהבה, לניצחון, להסרת כשפים (מתוך פפירוס מאגי יווני מספר 36, הובא בספר המיתוס ביהדות עמוד 105 והלאה), וכן לתפיסת גנב, לגרש רוחות טמאות
- ^ כגון: לאהבה, ללידה קלה, לשמירה לאחר הלידה
- ^ השבעת שד או מלאך ע"י שימוש בשמו
- ^ ספר הרזים (מרדכי מרגליות) עמוד 5: "כמה וכמה מן הפעולות משותפות לחיבורנו [ספר הרזים, מספרי הקבלה הקדומים] עם המאגיה היוונית־מצרית. בהערותי השתדלתי להצביע על המשותף וציינתי ל... [פפירוסי הכישוף היווניים] עשרות פעמים"
- ^ כתב מלאכים, כדלקמן
- ^ כגון עופות
- ^ כגון ריבועי קסם (ריבוע כזה נמצא גם בסוף שער רוח הקודש (למהרח"ו) בשם האר"י), פירמידות מילים
- ^ כגון שימוש במגן דוד, וכתיבת אותיות שונות במשולשים שבקצותיו, ומילה (או מילים) במרכזו
- ^ למשל, בפפירוס המאגי היווני מספר 36 (מהמאה הרביעית לספירה) לחש מספר 2 מופיעים שמות קודש רבים, בשיבושים שונים: יקוק, צ־באות, א־דני, אלוקי. זאת בנוסף, להבדיל, לשמות אליליים
- ^ בקערת השבעה (קמיעות שנכתבו על קערות חרס, בין המאות הרביעית לשמינית לספירה), באוסף מוסייף מספר 163, מוזכרים בסוף הטקסט גם שמות יהודיים וגם, להבדיל, נוצריים: "בשמיה דאהיה אשר אהיה יקוק צ־באות ובשמיה דאישו (ישו) דכבש רומ(א) ועומ(ק)א בזקיפיה ובשו(ם) אבוי רמא [אביו הגדול] ובשום רוחי קדישתא [רוח הקודש] לעלם עלמין אמן אמן סלה שריר וקים הדין כיבשא" (הובאה במאמר "ובשם ישו – קערת השבעה ארמית יהודית שלא פורסמה" מאת דן לבנה)
- ^ דוגמאות לכך במאמרי "שאלות בעניין קבלה מעשית לחשים וקמיעות"
- ^ הארכתי בזה במאמרי "שאלות בעניין קבלה מעשית לחשים וקמיעות"
- ^ סאטור אריפו טנט אופרה רוטאס. בלטינית כל אחת ממילים אלו היא בת חמש אותיות, ומרובע זה יכול להיקרא גם במאוזן וגם במאונך ("ריבוע קסם"). פירושם המילולי הוא: הזורע ארפו מחזיק את הגלגלים בזהירות
- ^ מהמאה הראשונה לספירה
- ^ מרובע זה נפוץ בכנסיות רבות. הוא הפך לאחד הסמלים המאגיים הנפוצים ביותר במערב, והגויים ברחבי העולם ייחסו לו כוחות רוחניים ורפואיים רבים ושונים: לכלבת, שיגעון, לידה, רעב, שדים, שריפה, מגפה, אסונות, הכשת נחש, מציאת ילד אובד
- ^ ספר מפתח שלמה, ספר הקמיעות בכתב יד ה ע"ב, ספר הרפופות (שפותח "אם רופף ראשו") שבתוך ספר לחש וקמיע עמוד 112, ספר אמת ואמונה לרב יוסף צובירי עמ' ל
- ^ האם לכתוב שאטור או רוטאש. יתכן ששורש שינוי הגרסה הוא השאלה האם לתרגם מלטינית את האותיות (כסדרן משמאל לימין) או את המילים. עכ"פ, גם בלטינית היו גרסאות הפוכות. ואפשר שבעקבות תרגום חוזר מעברית
- ^ להריון, למקשה ללדת, למי שוולדה מת במעיה וצריך להוציאו, לחתן שאינו יכול לשמש, לתפיסת גנב
- ^ היה מי שהסתפק האם לתרגם זאת לעברית באות ט' או ת', ולכן כתב שני ריבועים כאלה, זה לצידו של זה, בשתי הגרסאות. אחריו, היה מי שהעתיק ממנו, ולא הבין את סיבת הכפילות, והעתיק את שני הריבועים באופן זהה (כמעט), כפי שהתגלגל גם לגירסה שהגיעה לספר "אמת ואמונה" (לרב יוסף צובירי, עמוד ל)
- ^ ספר תולדות אדם (לרבי אליהו בעל שם מחלם, פוסק ואב"ד שדבריו הוזכרו בשו"תים, סי' ק"ע) הביא קמיע שמבוסס על מרובע זה (עם תוספות)
- ^ אמת ואמונה (לרב יוסף צובירי, רב ראשי ליהדות תימן בתל אביב יפו והסביבה), תשס"ב, סי' יח עמוד ל, בביאורו "מראש אמנה": "אך מזדקר כאן נגד עינינו שם אליפז, שהנבוך יתעורר לשאול מה קדושה יש בזה. אף אתה אמור לו הרי שם אליפז כתוב בתורה, והוא בכלל עניינים של כתבי הקודש. ועוד... כי אליפז אלי פז, שהיה מתעטר בהקב"ה ואומר אלי פז לראש..."
- ^ בספר אבן השוהם (ר' יוסף ציאח, מהמאה ה־16) מהדורת תשע"ט עמוד 75 מובא ריבוע כזה
- ^ ספר הסודות – סגולות החכמה (ר' ישראל מאיר אלמגור, תשע"ד) עמוד 163
- ^ מתוך קמיעות בכתב ידו: א. "לרפואת... מכל חולי ומחלה ומפחד ובהלה ומזיקין ורוח רעה ועין הרע ויהיה עליו חן וחסד ורחמים בעיני על רואיו ויחזור בתשובה שלימה. אכי"ר"
- ^ צירוף זה – בטד זהג ואח (על שמונת הכיוונים האפשריים להציגו), הוא הצירוף היחיד המאפשר ריבוע קסם בגודל זה שיענה על התנאים הנ"ל
- ^ ספר שורשי השמות (כתב יד) אות ב, ספר הקמיעות (כתב יד) דף 11 ע"א
- ^ קדושת יצחק (הערות הרב יעקב עדס על כתב ידו של הרב כדורי) חלק א עמוד רכח: "והנה בכל או כמעט בכל המקומות שראיתי כתוב חותם זה, מצויר זה עם טבלא של ריבוע שמחולקת לתשעה ריבועים. ויש לעיין אם צריך דבר זה לחותם או שגם בזה [נראה שצריך לומר: בלי זה] שפיר חשיב חותם זה, ורק שכך יותר נוח לכתיבה שלא לטעות במקום האותיות ובסדרן"
- ^ למשל בסין – כבר במאה השנייה לפני הספירה, שם הוא כונה "לו שו"
- ^ בכתבי ג'אבר איבן חיאן, מהמאה ה־8
- ^ למשל בספר שמס־אל־מעריף (שמש הידע) מאת המכשף הערבי אחמד אל בוני, מהמאה ה־13. וכן בספר הסיני "טִיאָן יוּאָן פָה וֵוי", שנכתב במאה ה־13 והודפס במאה ה־15
- ^ הן במזרח הרחוק (למשל בקמיע ההודי "שרי מוהיני ושיקאראן יאנטרה") והן בארצות ערב
- ^ דוגמאות לקמעות כאלו במאמרי "שאלות בעניין קבלה מעשית לחשים וקמיעות"
- ^ "טיטרא גירמטון... שם המפורש שפועלין ממנו חוצה לארץ" (סיני נד ד־ה תשע"ד עמוד 18)
- ^ שושן יסוד העולם (לרבי יוסף תירשום, מתחילת תקופת האחרונים) סי' שפז (בכתב היד עמוד 164): "לשניים קמיע טוב. צריך לכותבו על קלף כשר בשורה אחת... ואלו הן השמות: אלפא טיטרא גרמתון פון פין און"
- ^ כתב יד עברי של "מפתח שלמה", אמסטרדם ת"ס, דף מ ע"א (צילום של כתב יד זה הודפס גם בדורנו כ"ספר קבלה קדום")
- ^ טֶטרָגרָמָטוֹן
- ^ לגבי שמות מלאכים ומזיקים שמקורם בלשונות לעז, כבר דנו לעיל בפרק זה בכותרת "שמות"
- ^ כגון מכתב היד איטלקי של "מפתח שלמה", מהמאה ה־18 או ה־19. בו מופיע השם טטרגרמטון באותיות לועזיות, ככל שאר השמות באותו קמיע. גם כתב היד העברי וגם האיטלקי הובאו במאמרי הארכתי בכל זה במאמרי "שאלות בעניין קבלה מעשית לחשים וקמיעות"
- ^ פרקי היכלות רבתי (ככל הנראה מתקופת חז"ל) פרק יד: "תתהדר תתרומם ותתנשא מלך מפואר תתברך ותתקדש טוטרוסיא"י ה' אלוקי ישראל. שהוא נקרא טוטרוסיא"י טוטרוסי"ה טוטרותי"ה טוטרוסי"ה טוטרוסיא"ל טוטרוסי"ג וטרוסי"ך טוטרוסי"ף טוטרוסי"ץ טוטרוסי"ש טוטרוסי"ב טוטרוסי"ן טוטרוסי"ס טוטרוסי"ע טוטרוסי"ק טוטרוס"ת..."
- ^ רזיאל המלאך (מהדורת תשד דף נג ע"ב): "יהי שמך מבורך לעולם ולעולמי עולמים, מי כמוך מלך הנקרא טטרסיי יקוק אלוקי ישראל אדון האדונים... יקלסו לך יכתירו לך ינצחו לך יסלסלו לך יעלזו לך יקדישו לך יהללו לך ישירו לך ינעימו לך טטרסי לך יקוק אלקי ישראל" [וכן בהמשך הקטע שם עוד כמה פעמים]
- ^ בתי מדרשות חלק א סדר רבה דבראשית מז: "יפארו לך ינשאו לך יגדלו לך יקדשו לך יקלסו טוטרסי"י ה' אלוקי ישראל... טוטרסיי ה' אלוקי ישראל חכם הרזים..."
- ^ תחילת חרבא דמשה (ספר קבלה קדום): "ארבעה מלאכים הממונים על החרב... וממונין על התורה והם רואים במחקרי רזי מטה ומעלה, ואלה שמותם: שקד־חוזי, מרגיואל, והגרזיולו, טוטריסי"
- ^ ספר שורשי השמות (לר' משה זכות) סי' י: "טטרוסיה אדירון בדירון... הם שמות מלאכים קדושים ובהם להשביע למלאכי מרכבה..."
- ^ קדושת יצחק (הרב כדורי) חלק א עמוד קכד "כתבי הרב תפילת רבי נחוניה בן הקנה": "טוטרוסיה"
- ^ בכתב היד משנת 1729 (ספריית רוזנטליאנה אמשטרדם) עמוד 11: "טטרניאל (הוא מלאך גדול...)"
- ^ כתב יד עברי של "מפתח שלמה", אמסטרדם ת"ס, דף מה ע"א למטה (צילום של כתב יד זה הודפס גם בדורנו כ"ספר קבלה קדום")
- ^ כפי שהובא לעיל פרק פ לגבי השמות "סנוי סנסנוי סמנגלף" שהוזכרו בספר אלפא ביתא דבן סירא. וכבר קודם לכן במקורות אחרים
- ^ כך בספר קדושת יצחק (הרב כדורי)
- ^ אריכות בזה בספר "פתחי אור שער המזלות והגורלות"
- ^ מהדורת אמסטרדם תסא דף מד ע"א (בקמיע לאהבה)
- ^ הובא בספר "מקנה אברם" (לרבי אברהם דבלמש, מתחילת תקופת האחרונים), פרק "מספר האותיות וצורתן", שהועתק מ"ספר ישן נושן"
- ^ כתבים רבים כאלה מפורטים גם בקדושת יצחק (הרב כדורי) חלק א עמודים שיט – שכא (בכתב היד עמודים ע – עב), מערכת ק
- ^ שושן יסוד העולם (לר' יוסף תירשום) סימנים תכח־תלט (בכתב היד בעמודים 184–189)
- ^ שושן יסוד העולם (ר' יוסף תרשום) סי' תשכ"ז (בכתב היד עמוד 496): "חותמות של ז' כוכבי לכת"
- ^ ספר "פתחי אור שער המזלות והגורלות" עמודים תתמג־תתמד (הכוונה לגלגלים שבמרום)
- ^ מגיד דבריו ליעקב, הקדמה: "וגם הראה לי [הבעש"ט] בספר רזיאל אותיות וכתב מלאכים, ואמר שלמד אותו כל זה, כי כל מלאך יש לו תמונת אותיות א"ב משונה מחבירו"
- ^ קדושת לוי (ר' לוי יצחק מברדיטשב) קדושות לפורים קדושה שנייה ד"ה ואפשר: "ואפשר זה הפירוש שאמרו (סנהדרין כא, ב שם) מאי כתב עברי, אמר רב חסדא כתב ליבונאה. וזה לשון רש"י (ד"ה ליבונאה): אותיות גדולות כעין שכותבין בקמיעות ומזוזות. ואותיות המלאכים קוראים העולם 'כתב קמיעות'. כלומר, שבתחילה לא קיבלו ולא נזדככו רק העולם השכל, שכן כתב 'קמיעה' הוא השבעות למלאכים, ולכן היו האותיות בכתב מלאכים וקמיעות, שהוא עולם השכל שנתקן אז. ואחר כך בימי עזרא בכתב אשורית..."
- ^ דוגמאות לכך במאמרי "שאלות בעניין קבלה מעשית לחשים וקמיעות"
- ^ כגון ספר הסודות – סגולות החכמה
- ^ תורה שלמה (הרב כשר) חלק כב עמוד קצב ד"ה וממילא: "יש עוד אפשרות לפרש שאותם הדפים בספר חרבא דמשה שיש בהם הרבה דברים מוזרים מאוד, המה הוספות מהמעתיקים ואינם בכת״י המקורי, ואותו הדבר יש לומר על ספר הרזים, שאלה הלשונות שיש בהן דרכי עכו״ם כגון הקטרה וניסוך המה הוספות מאחד המעתיקים"
- ^ למשל בדוגמאות דלעיל – לגבי מטרותיהם של ריבוע סאטור וריבוע "בטד זהג ואח". וכן לעיל בכותרת "מנהגים" לגבי מנהג ראיית צל הלבנה בהושענא רבה
- ^ כגון ספר רזיאל המלאך, ספר הרזים, ספר הקנה וספר הפליאה, ספר מפתח שלמה. כדלעיל פרק פ
- ^ מסע תימן (ר' יעקב ספיר) פרק יג (מהדורת ירושלים תש"ה עמודים פא־פג): "בבואי לארץ הזאת [תימן], כאשר שמעתי את כל הגדולות וגבוהות בעלי השמות ופעולותיהם נתתי את לבי היות כאחד מהם (כי טבע יצר לב האדם חושק משתוקק וחומד לדברים כאלה). אספתי לי ספרים רבים מאלה הנמצאים בארץ הזאת בכתב יד, כל מחיר לא יקר לי, וכל עמל לא כבד עלי, לקנות ולהעתיק ללמוד ספרים ולשמש חכמיהם, גם ספרי גורלות למיניהם
- ^ מסע תימן (ר' יעקב ספיר) פרק יג (מהדורת ירושלים תש"ה עמוד פא): "וראש לכל מרעין ומדווה יאמרו כי הוא זה כישוף שניזוק ממעשי שדים וכשפים, אשר שונאים הציקוהו או מקרה רעה, ועל כן ידרשו להסיר המחלה על ידי מכשפים ומכשפות בסגולות ולחשים וקמיעות (גם בהעצר השמים ולא יהיה מטר אומרים שמכשפים עצרוהו ויש להם על זה נוסח היתר כשפים והשבעות ותפילות)
- ^ ספר הרזים (הרקיע הראשון, מחנה רביעי): "אלה שמות המלאכים המשרתים במחנה רביעי את כלמייה... קרסטוס... [כריסטוס הוא כינוי לאותו האיש]"
- ^ קדושת יצחק (הרב כדורי) ח"א עמוד רנח, בכתב היד עמוד מד, מערכת ע סי' טו: "לדעת מה שיקרה לך כל השנה, קודם ליל שישי שיתלה התלוי (לא מובן מהו) עמוד טרם עלות השחר ולך אצל בור ראשון שתגיע בצאתך מביתך ועמוד עליו וקרא: גאיפ"ס שמעני גאיפ"ס השמיעני גאיפ"ס ענני. והוא עונה לך..."
- ^ "ילקוט בקבלה מעשית, רפואות ואסטרולוגיה", מאת ר' יהושע בן יחיאל מיכל מסלוצק (כתב יד), תס"א, דפים 176 ע"ב – 179 ע"א (יודגש שספר זה דומה בסגנונו לשאר ספרי קבלה מעשית. הוא כולל אותם שמות ואותם קמיעות, לחשים וגורלות, וכן הוא כולל גם את ספר שימוש תהילים): "כך אמרו מחכמי הגוים שיש לידע מחגה של ליל ניטל [דהיינו חג המולד הנוצרי. שתי מילים אלו מטושטשות מעט כאן] אם שהיא ברור בלא רוח וגשם, סימן...ואם היא גשם ורוח מנשבת, סימן הוא... ואם הרוח מצד מזרח – סימן הוא למיתת בהמות... ואם חל יום של חגה הנ"ל ביום א', החורף יהיה חם... הימים מן הניטל ע"פ [?] ג' מלכים שלהם, אם יזרח בהם השמש. אם ביום א'... ואם ביום ב'... ע"כ מצאתי"
- ^ כמפורש בכל פרק זה
- ^ משנה אבות פ"ו מ"ו
- ^ ירושלמי קידושין פ"א ה"ז
- ^ חולין קמא ע"א־ע"ב: "אמר ליה ר' זירא: לאו אמינא לכו כל מתניתא דלא תניא בי רבי חייא ובי רבי אושעיא – משבשתא היא, ולא תותבו מינה בי מדרשא"
- ^ בבא מציעא פד ע"א: "בר לקישא, כי הוה אמינא מילתא, הוה מקשי לי עשרין וארבע קושייתא, ומפרקינא ליה עשרין וארבעה פרוקי, וממילא רווחא שמעתא. ואת אמרת תניא דמסייע לך, אטו לא ידענא דשפיר קאמינא?"
- ^ יוצאים מן הכלל הזה הם מהרח"ו בספר הפעולות חלק ד פרק ה סעיפים ג,ד: "פעולות שניסה ולא נתאמתו בידו ולא עלתה פעולתן בידו", "קבלות מעשיות שניסה ולא עלו בידו"
- ^ כדלעיל לגבי "ריבוע סאטור", "בטד זהג", וכפי שהבאנו בפרק פ לגבי "סנוי סנסנוי וסמנגלף"
- ^ כדלקמן פרק קי בכותרת "ספרי קבלה מעשית"
- ^ בן איש חי שנה שנייה פרשת פינחס סעיף יג: "ואיתא בגמרא דברכות להנצל מעיה"ר... והגאון חיד"א ז"ל כתב מנהג העולם לומר חמשה. ולכן תולין עץ מצויר בו צורת כף שיש בו חמשה אצבעות וחקוק עליו אות ה'"
- ^ נר באישון לילה (הרב שלמה אבינר) ערך "חמסה", וכתב שהמוסלמים מכנים זאת "ידה של פטימה", על שם בתו של מוחמד
- ^ תוספתא שבת פ"ז ה"א (ובמהדורת ר' שאול ליברמן – פ"ו ה"א): "אלו דברים מדרכי האמורי... והקושר מטוטלת על יריכו וחוט אדום על אצבעו"
- ^ תוספתא כפשוטה (ר' שאול ליברמן) שבת פ"ו ה"א עמוד 82: "סגולה זו היתה נפוצה מאוד בעולם העתיק... ובעיקר שימש חוט השני קמיע לילדים"
- ^ בטקס ההודי רָקְשָׁה בָּנְדְהָן, האחיות קושרות לאחיהן צמידים שנקראים "ראחי", לצורכי הגנה
- ^ שו"ת רב פעלים (לבן איש חי) חלק ב – יורה דעה סימן כט ד"ה וכתב: "וכבר הרב הנז' בדף רי"ג באות ג' הביא כלל גדול מן הרשב"א ז"ל, בתשובה סי' קס"ו ותי"ג ותתכ"ה, שאין לחוש משום דרכי האמורי אלא באותם הדברים שהוזכרו בגמרא בלבד, שהם אסורים מד"ה, ולא שאר הדברים השנויים בתוספתא, שאין לנו לאוסרן, וכתב עוד שכן כתב מרן בב"י סס"י קע"ח בשם הסמ"ג לאווין נו"ן, דאין לחוש משום דרכי האמורי אלא לדברים שהוזכרו בגמרא בלבד, אבל שאר דברים השנויים בתוספתא הוי דלא כהלכתא, דאל"כ לא הוי שתיק תלמודא מנייהו. גם הביא שם מ"ש בהגמ"י בשם רא"ם, דמסתברא אין להוסיף על מה שמנו חכמים, שהיתה קבלה בידם שהיא מחוקות הגויים, ע"ש"
- ^ שו"ת חוות יאיר סימן רלד: "ולעניין הלכה למעשה נראה דכל מה שנתפשט אצל הנשים מצאנו הנח לישראל, דמסתמא נודעו בניסיון, והורה להם מורה להתיר"
- ^ שלהי דקייטאסי' קט (עמוד שנט): "מנהג מספר קהילות להקיף את קבר רחל בחוט אדום ולקושרו על פרק היד, ויש לעורר בזה דבתוספתא... וממו"ר הגר"ח קנייבסקי שמעתי דאין לקשור חוט אדום על פרק זרועו"
- ^ התגלות הסודות והופעת המאורות (ר' יוסף אבן עקנין, מתקופת הראשונים), חתימה, עמודים 493-495: "ורבינו האיי גאון ז"ל, הרי אנו מוצאים שבספרו אשר קרא לו אלחאוי (המאסף) הוא מסתייע בדברי הערבים... וגם הסתייע בבית משיר אהבה למאמר רבותינו 'הקולב' שהוא מין תכשיט... וגם הסתייע בקוראן ובחדית [ספר מוסלמי, השני בחשיבותו לאחר הקוראן]... וכן עשה לפניו רבינו סעדיה ז"ל בפירושיו הערביים, ומשום אותו עניין אמרו רבותינו ז"ל 'כל האומר דבר חכמה ואפילו באומות העולם נקרא חכם וחייבים למוסרו'..
- ^ מַלְמַד התלמידים (רבי יעקב ב"ר אבא מרי, מתחילת תקופת הראשונים), סוף ההקדמה: "ובלבד בחכמות העיוניות לא השגתי מהן רק מעט, באשר למדתי לפני החכם הנזכר ומעט אשר שמעתי מפי החכם הגדול מיכאל שמו [מייקל סקוטוס], הוא אשר התחברתי עימו ימים, וכל הימים ההם כשנזדמן לנו פסוק מן הפסוקים שהיה אומר בו דבר חכמה, הייתי מקבלו וכותב אותו בשמו, לפי שאין כוונתי להתפאר בבלים שאולים כרי להחזיק אותי בחכם
- ^ רבים מדבריו אלו הועתקו לפירוש כלי יקר (ר' שמואל לאניאדו), שם הוא מכנה את האברבנאל "מהרי"א"
- ^ במקומות רבים אף דחה את דבריהם, אך לא בכולם
- ^ נביא לכך דוגמאות בודדות: אברבנאל מלכים־א ה ב: "והכור, כתבו בו חכמי הנוצרים שהוא שלושים איפה, שכל אחד מהם היה איפה וחצי מהנהוגות במלכות קשטיליי"א הנקראות אצלם פאניגא"ש, והיו אם כן בכל כור חמישה וארבעים פאניגא"ש, ונראה מזה שהיה מאכל שלמה בכל יום אלפיים ושבע מאות פאניגא"ש לחם, שהם מאתיים ועשרים וחמישה קאפיזי"ש ממידות קשטיליי"א, שהקאפי"ז כעין המויי"ו הנהוג במלכות פורטוגא"ל ארץ מולדתי, שהם ממידת מלכות נאפולי"ש (אשר אנחנו יושבים פה היום) שלושת אלפים ומאתיים טונבאלו"ש"
- ^ אברבנאל שמואל א הקדמה: "ואולי מפני זה גירונימ"ו החכם שהעתיק ספרי הקדש לנוצרים, עם היות שקרא ספר יהושע ושופטים ושאר הספרים כפי מה שהסכימו חז"ל בקריאתם, לא ראה לקרוא הספר הזה ספר שמואל וקראו ספר מלכים בבחינת סיפורי שאול ודוד שנזכרו בו"
- ^ אברבנאל שמואל־א כח יא: "והדעת הג' הוא מה ששמעתי בשם גדול מחכמי הנוצרים אגושטינ"ו, שאמר שלא עלה שמואל כלל אבל עלה שד בדמות שמואל, והוא באמת דעת זר, כי איך קראו הכתוב אם כן שמואל..."
- ^ לרבי אליהו בעל שם מחלם, אב בית דין בחלם, תלמיד המהרש"ל, שאלה שלו הובאה בשו"ת המהרש"ל סי' מב, תשובה שלו הובאה בשו"ת הב"ח החדשות סי' עז
- ^ תולדות אדם סי' לט: "לילד שנחלף שקורין בנעמין כתוב על קלף צבי... והקמיע הנ"ל צריך לצלות על הילד. וכתבו המקובלים הגדולים ראב"ש [כנראה: ר' אליהו בעל שם] וריב"ש [כנראה: ר' יואל בעל שם] ז"ל, לאחר י"ב שעות של זה הנ"ל שוב אין תקנה, על כן זריזין מקדימין שלא יעבור זמן י"ב שעות"
- ^ תולדות אדם סי' פו: "לתינוק שנחלף שקורין בנעמין. מעשה היה בימי הרב המקובל מהור"ר אליהו זצ"ל אב"ד דק"ק חעלים... וראה אנשים ונשים מכשפים ומכשפות יותר ממאה אלפים ומפי כולם יוצא אש ושלהבת... והיו משחקים עם הילד הנולד... ובזה השם המית מוהר"ר ראב"ש את כל המכשפים ובא ונטל את הילד והביאו לפני אביו ואימו, וכאשר בא לפניהם הזכיר את השם הקדוש שמשיהו ומייד ראו כל הניצבים שמה שמונח אצל אימו הוא קש ותבן ורק למראית עין היה בורא אדם, ונתן את הילד שהציל מהקליפות לאימו
- ^ באירופה
- ^ מאגדה זו אף התגלגל הכינוי "ילדי הפיות" לילדים אוטיסטים, שכביכול הם בניהן של פיות שהוחלפו
- ^ תוספתא כפשוטה ברכות פרק ו עמוד 38 ד"ה וכבר העיר (עמוד 120)
- ^ חגיגה טו ע"א, גיטין סח ע"א, חולין צה ע"ב
- ^ על איסיס ואוסיריס (חובר ע"י פּלוּטַרכוֹס, במאה השנייה לספירתם) עמוד 356 (ובהדפסת 1936 – עמודים 38–39): "המצרים מאמינים שילדים קטנים מחוננים ברוח הנבואה, והם מנחשים את העתידות ע"פ הסימנים שהם מוצאים במילותיהם של ילדים, ובייחוד כשהם [הילדים] משחקים במקדשים ומוציאים מפיהם מה שעולה על דעתם"
- ^ גיטין נו ע"א: "שדר עלוייהו לנירון קיסר. כי קאתי, שדא גירא למזרח, אתא נפל בירושלים, למערב, אתא נפל בירושלים, לארבע רוחות השמים, אתא נפל בירושלים. אמר ליה לינוקא: פסוק לי פסוקיך. אמר ליה: ונתתי את נקמתי באדום ביד עמי ישראל וגו', אמר: קודשא בריך הוא בעי לחרובי ביתיה, ובעי לכפורי ידיה בההוא גברא. ערק ואזל ואיגייר, ונפק מיניה רבי מאיר"
- ^ ירושלמי שבת פ"ו ה"ט: "רבי יונה ורבי יוסה סלקין מבקרה לרבי אחא דהוה תשיש [שהיה חולה]. אמרין: נלך בתר שמיעת בת קול. שמעין קליה דאיתתא אמרה לחבירתה: 'איטפי בוצינה?' [האם כבר כבה הנר שלך?] אמרה לה: 'לא יתטפי, ולא מיטפי בוציניהון דישראל' [לא כבה, ולא יכבה נרם של ישראל. וראו בכך סימן שרבי אחא חי]"
- ^ יוונית ויוונות בארץ ישראל (ר' שאול ליברמן) עמודים 295–296: "גם פאבסאניאס מאשר דבר זה אגב תיאור האוראקולום של הרמס בפאראי ואומר: 'המבקש לדרוש באל לוחש שאלתו באוזן האל. ואז הוא אוטם אוזניו שלו ויוצא את כיכר השוק. משהרחיק מעט ממנו הוא מסיר ידיו מאוזניו, וכל מילים שהוא שומען, רואן כאוראקולום' [כתשובת האליל]"
- ^ נשמת חיים (לרבי מנשה בן ישראל) מאמר שלישי פרק יב ד"ה אכן: "אם כן יצא לנו מזה שהרמב"ם בהרבה מקומות נשא פנים לפילוסופיאה... ולכן אינו מן התימה אם הוא כאריסטו מכחיש השדים, כי הוא נתפתה לדרך הפילוסופים אינם מאמינים אלא מה שהעין רואה וגוזר העיון הטבעי... וזאת תורת העולה מהפרק הזה, שמציאות השדים אמת..."
- ^ פירוש המשנה לרמב"ם עבודה זרה פ"ד מ"ז: "הצאבה, והם העמים אשר יצא אברהם אבינו מכללם וחלק על דעותיהם הנפסדות במה שאצר ה' בליבו מן החכמה, והיו מגדלים את הכוכבים ומייחסים להם פעולות שאינן להם, והם אשר יסדו את גזירת הכוכבים והכישוף והלחשים והורדת הרוחניות ושיחות הכוכבים והשדים והקסם והניחוש לכל ריבוי מיניהם, ודרישת המתים, והרבה מאלה העניינים אשר שלפה התורה האמיתית חרבה עליהם וכרתה אותם, והם שורש עבודה זרה וענפה... ואלה הדברים כולם אשר בדו הצאבה, אין מהם בפילוסופית יוון לא מעט ולא הרבה"
- ^ מורה נבוכים ח"ב פרק כב: "שכל מה שאמר אריסטו בכל המציאות אשר מאצל גלגל הירח עד מרכז הארץ, הוא נכון בלי פקפוק... אבל כל מה שדיבר בו אריסטו מגלגל הירח ולמעלה, הרי כולו כעין השערה והערכה, פרט לדברים מעטים, כל שכן במה שאומר בדירוג השכלים, ומקצת ההשקפות הללו באלוהות שהוא סובר אותם ובהם זרויות גדולות, ודברים שהפסדם גלוי וברור לכל העמים, והפצת הבלתי נכון, ואין לו הוכחה על כך"
- ^ ראש אמנה (לאברבנאל) פרק כג: "שהאנשים האלה שלמים הם איתנו, הרב הגדול [הרמב"ם] והנמשכים אחריו, לא הביאם להניח עיקרים ויסודות בתורה האלוקית כי אם להימשכם אחרי מנהג חכמי האומות בספריהם, כי הם ראו בכל חכמה מן החכמות טבעיות או לימודיות שורשים ויסודות שאין ראוי לכפור ולהתווכח בהם..
- ^ מיני קמיעות התלויים במצב הכוכבים
- ^ פירוש המשנה לרמב"ם מסכת עבודה זרה פ"ד מ"ז: "הצאבה, והם העמים אשר יצא אברהם אבינו מכללם וחלק על דעותיהם הנפסדות במה שאצר ה' בליבו מן החכמה... והם אשר יסדו את גזירת הכוכבים והכישוף והלחשים והורדת הרוחניות ושיחות הכוכבים והשדים והקסם והניחוש לכל ריבוי מיניהם, ודרישת המתים, והרבה מאלה העניינים אשר שלפה התורה האמיתית חרבה עליהם וכרתה אותם, והם שורש עבודה זרה וענפה... אחר כך הורכב כזב שני על זה הכזב הראשון, והן הטליסמאות, ואמרו שאם יהיה כוכב פלוני שמזלו טוב במקום פלוני המתאים לו, תיעשה צורה בתואר כך והיא תביא תועלת כך..."
- ^ שו"ת שאילת יעבץ ח"ב סי' טו ד"ה ומש"ע: "הנוגע לגזרת רגמ"ה. מלבד שלא נתפשטה גזירתו בכל הארצות ולא נתקבלה בכל ישראל. כי בארצות המערב והמזרח לא חלה כלל, רק במדינת אשכנז לבדה וזה מפני חמת המציק [בדפוס ראשון: ודת הערלים] שאינן מתירין לאדם לקחת יותר משתי נשים, שהוא אצלם לעוון אשת איש יחשב (ונתקיים בנו בעו"ה ויתערבו בגוים וגו' [וילמדו מעשיהם] לכן מהראוי היה לבטלו)"
- ^ כגון מה שכתב בספר קו התאריך הישראלי (הרב מנחם כשר) שער שני פרק יב עמוד מו ד"ה אמנם: "אמנם במחילת כבודו רואה אני שמרוב צדקתו [של בעל קסת הסופר] השתוקק תמיד למצוא בדברי חז"ל ובספרי הראשונים והאחרונים שכיוונו לכל הגילויים שגילו בעלי המחקר בימינו... אולם נכשל להוסיף בטעות בהעתקתו את הזוהר מילה אחת מילה אחת שנותנת אותה הכוונה שהוא רצה למצוא בזוהר, והיא המילה מתגלגלא בעגולא 'תדיר' ככדור"
- ^ חזון איש אמונה וביטחון פרק ג אות ל ד"ה יש: "אין נגיעה בעולם בעלת כח להטות לב חכם לעוות משפט, כי מגמת החכם לזכות נשפו, ולהתגאל באיזה אשמה יכאב לנפשו יותר מכל מה ופצע... נוסף לזה, כי תכונת האמת היא אצל חכם תכונת נפשו ושורש מציאותה, וכל אבקת שקר ממנו והלאה... אך היצר חתר חתירה תחת כיסא הנאמן..." שם ד"ה והנה: "וכשיורה להיתר, ואחד הנרגנים יהרהר אחריו כי הפסד ממונו הטעתו, הרי זה מן המהרהרים אחר רבם, ואנו בטוחים בחכמים שהינם מורמים מפחיתויות כאלה, ולא יחשדו בם אלא קטני הדעת נעדרי בינה אשר לא ידעו ולא יבינו נפש משכיל"
- ^ קובץ אגרות (חזון איש) חלק ב תחילת איגרת כא: "אין דרכי לבוא בוויכוחים כי הבדל הדעות יש להם גורמים מוקדמים של רבות בשנים, ואין בכח של ראיה לשנות, כי כל ראיה יש לה מסילות רבות, לכן מונח קיים אצלי למנוע מלהשיב"
- ^ עין איה, ברכות חלק א, פרק שלישי, אות כח (ברכות יט ע"א): "המספר אחר מיטתן של ת"ח... כלל הדבר של סיפור אחר מיטתן של ת"ח, הוא לתלות דברי חשד, שבאו דינים והלכות שקבעו, לא מצד עומק הבנתם במשפטי התורה או קבלתם האמיתית כ"א מפני סיבות של נטיות רצון פרטיות חלילה. שאף ע"פ שאם הי' כדברי המעוררים והנוגפים הללו, אין זה פוטר אותנו כלל מהחובה של קיום דבריהם, שלא נתנה תורה למלאכי השרת, וכיון שהם היו מורי התורה ונתקבלו דבריהם בישראל ע"פ ב"ד שבדור, הננו חייבים מלא תסור מלזוז מדבריהם, ולא לנו המשפט לבקר, בין אם היתה כוונתם זכה בהתחלת המשפט והחלטתו רק לשם האמת, כמו שהוא באין ספק, או חלילה נתערב בזה ג"כ נטי' של רצון שהטה את השכל..
- ^ יבמות עז ע"א: "כל תלמיד חכם שמורה הלכה ובא, אם קודם מעשה אמרה – שומעין לו, ואם לאו – אין שומעין לו"
- ^ תוס' יבמות עז ע"א ד"ה אם: "אומר ר"ת דהיינו דווקא היכא דהוא עצמו נוגע בדבר, כגון [יתרא] שהיה צריך לאותה הוראה... אבל אם אין צריכין לאותה הוראה, שומעין לו אף על פי שלא אמרה עד שעת מעשה"
- ^ רש"י ד"ה אם קודם: "שמא מחמת מעשה הבא לידו אמרה"
- ^ קידושין עב ע"א: "אמר רב איקא בר אבין אמר רב חננאל אמר רב: חלזון ניהוונד הרי היא כגולה ליוחסין [ותושביה מיוחסים]. אמר להו אביי: לא תציתו ליה, יבמה הוא דנפלה ליה התם"
- ^ כתובות קה ע"ב: "ר' ישמעאל בר' יוסי, הוה רגיל אריסיה דהוה מייתי ליה כל מעלי שבתא כנתא דפירי, יומא חד אייתי ליה בה' בשבתא, א"ל: מאי שנא האידנא? א"ל: דינא אית לי, ואמינא, אגב אורחי אייתי ליה למר. לא קביל מיניה, א"ל: פסילנא לך לדינא. אותיב זוזא דרבנן וקדיינין ליה. בהדי דקאזיל ואתי, אמר: אי בעי טעין הכי, ואי בעי טעין הכי, אמר: תיפח נפשם של מקבלי שוחד, ומה אני שלא נטלתי, ואם נטלתי שלי נטלתי – כך, מקבלי שוחד על אחת כמה וכמה. ר' ישמעאל בר אלישע אייתי ליה ההוא גברא ראשית הגז, אמר ליה: מהיכא את? א"ל: מדוך פלן. ומהתם להכא לא הוה כהן למיתבא ליה? א"ל: דינא אית לי, ואמינא, אגב אורחאי אייתי ליה למר. א"ל: פסילנא לך לדינא. לא קביל מיניה. אותיב ליה זוגא דרבנן וקדייני ליה. בהדי דקאזיל ואתי, אמר: אי בעי טעין הכי, ואי בעי טעין הכי, אמר: תיפח נפשם של מקבלי שוחד, ומה אני שלא נטלתי, ואם נטלתי שלי נטלתי – כך, מקבלי שוחד על אחת כמה וכמה"
- ^ אריכות בזה לקמן בפרק קלו
- ^ רלב"ג דניאל יב יא: "והנה לא עמדו הקודמים על זה הקץ, עם קלות העמידה אליו, מפני שכל אחד מהם היה טורח להמציא חשבון יגיע בימיו, ולזה תמצא רז"ל שנתנו קיצים רבים וכולם כלו, כי היו משתדלים להמציא הקץ קרוב כדי שלא יתייאשו מן הגאולה המון העם"
- ^ זוהר כרך ג (במדבר) פרשת שלח דף קנח ע"א: "וישלח אותם משה וגו', כלם אנשים, כלהו זכאין הוו ורישי דישראל הוו אבל אינון דברו לגרמייהו עיטא בישא אמאי נטלו עיטא דא אלא אמרו אי ייעלון ישראל לארעא נתעבר אנן מלמהוי רישין וימני משה רישין אחרנין דהא אנן זכינן במדברא למהוי רישין אבל בארעא לא נזכי ועל דנטלי עיטא בישא לגרמייהו מיתו אינון וכל אינון דנטלן מלייהו"
- ^ אם הבנים שמחה (הרב ישכר שלמה טייכטל, רב, אב"ד, ראש ישיבה, מחבר שו"ת משנה שכיר), הקדמה שנייה, מהדורת תשמ"ג עמודים לו־לז: "מי לנו גדול מהמרגלים אשר הפסוק העיד עליהם שאנשים כשרים היו, ואעפ"כ יען שהיתה נגיעת הנשיאות טמונה בקרבם, כמבואר בזוהר ובשל"ה בארוכה, שהיו יראים שאם יבואו לארץ יאבדו נשיאותם, מאסו בארץ חמדה והתעו אחרים עמהם..
- ^ אם הבנים שמחה (הרב ישכר שלמה טייכטל, רב, אב"ד, ראש ישיבה, מחבר שו"ת משנה שכיר), פרק ג אות נא, מהדורת תשמ"ג עמוד רכו: "אמרו במדרש רבה פרשת מטות: אמר הקב"ה משה הצדיק נתן נפשו על בבי ישראל אלו רצה משה לחיות כמה שנים היה חי שאמר לו הקב"ה אחר תאסף, תלה הקב"ה מיתתו בנקמת מדין. אלא להודיעך שבחו של משה שלא אמר בשביל שאחיה אעכב את נקמת בני ישראל, אע"פ שנתבשר בשורת מוות, לא אמר מחר אני מת מה יועיל לי שאנקום במדין, אלא נזדרז לאותו עניין. אבל יהושע לא כן, כשבא להילחם עם ל"א מלכים אמר, אם אבי הורגם מייד אני מת, כמו שאירע למשה. מה עשה? התחיל באחד ומעכב במלחמתם, שנאמר ימים רבים עשה יהושע. עכ"ל המדרש. הרי שהפסוק האשים את יהושע, אף שהיה צדיק גמור, שעיכב כניסתן של ישראל מחמת נגיעת עצמו"
- ^ וזאת יהודה, ביאור ענייני השלום, דף יא ע"ג, לרבי יהודה בר יצחק עייאש (מגדולי פוסקי אלג'יר, ראש ישיבת כנסת ישראל שייסד אור החיים): "ועוד קשה על דוד למה הוצרך לאחיתופל ולא דרש מידת הקל וחומר מעצמו... יתורץ הכל, דהכא שאני דדוד המלך ע"ה גרם דבר זה, שהוא נטל החרס ולא חש לדברי האבן... ולכן לא סמך על עצמו ללמוד ק"ו מעצמו, כיוון דהוא נוגע בדבר"
- ^ ישועות משיחו (לאברבנאל) ח"ב עיון א פרק ד ד"ה במלכות: "ועם היות ר"ע יודע זה מפי ספרים ומפי סופרים [שבזמן בר כוזיבא עדיין לא הגיע זמן הגאולה], קרה לו כמו שיקרה פעמים רבות לכל חכם לב שיחשוב ויאמין מה שנכספה וכלתה נפשו להיות"
- ^ חתם סופר שהובא בספר טעמי המנהגים ענייני חנוכה אות תתמז (עמוד שסה): "טעם שנס חנוכה לא נזכר כלל במשנה, לפי שרבינו הקדוש מסדר המשנה היה מזרע דוד המלך ע"ה, ונס חנוכה נעשה ע"י בית החשמונאים שתפסו המלוכה ולא היו מזרע דוד, וזה הרע לרבינו הקדוש. ובכתבו המשנה ע"פ רוח הקודש, נשמט הנס מחיבורו (בשם הגאון הקדוש העל חת"ס זצוק"ל)"
- ^ ישועות משיחו לאברבנאל, שם
- ^ שמרו משפט, שם
- ^ בעל הטורים בראשית מב ח: "אבל הכא לא הכירוהו [אחי יוסף את יוסף] כלל, שלא העלו על דעתם שיגיע יוסף למעלה כזו"
- ^ מדרגת האדם (הסבא מנוהברדוק) דרכי התשובה פרק ד ד"ה ואל: "בשאול מצינו שיצא לקבל פני שמואל, ואמר ברוך אתה לד' הקימותי את דבר ד', והיה בטוח ביטחון חזק שהוא קיים את דבר ה', אעפי"כ בעת ששמואל שאל אותו ומה קול הצאן ועוד שאלות ענה לסוף חטאתי לה' – הרי לנו ק"ו ומה שאול שהיה בחיר ה' וכבן שנה בלא חטא, מ"מ אירע לו שנגיעה דקה מן הדקה היטה אותו לזוז מדבר ד'..."). רבי עקיבא, שמחמת כיסופיו למשיח טעה בבר כוזיבא, אף על פי שעדיין לא הגיע זמן הגאולה [295]. רבי יהודה הנשיא, שקפידתו על בית חשמונאי שתפסו המלוכה, גרמה להשמטת נס חנוכה מן המשנה [296].
ומהם שהדגישו שכך יקרה פעמים רבות לכל חכם לב, שיחשוב ויאמין מה שנכספה וכלתה נפשו להיות [297], כי בדבר שיש לאדם גדול שבגדולים נגיעה, אינו עוד ברשות עצמו [298]. שכאשר האדם החליט כצד אחד, ירחיק מליבו מלחשוב בדבר זה עוד, וכבר לא יעלה על דעתו לבחון את הצד האחר [299]. אור החיים בראשית מב ח: "הגם שהוא [יוסף] הכירם [את אחיו] לצד שהניחם בחתימת זקן, ומטֶבע אנושי כשתיוולד הידיעה בלב א' מהשניים – גם בלב השני יתעורר בחינת הזיכרון, כי הלבבות יגידו סודות נעלמים כאומרם (משלי כז) כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם, וידקדקו בעיניים במצח בדיבור, והידיעה הולכת וגדלת עד שישלים הבחון, אף על פי כן מודיע הכתוב שהם לא הכירוהו, והטעם – לצד ראותו ברום המעלות החליטו הבחינה והרחיקו מליבם מחשוב דבר זה" - ^ אדמו"ר הזקן, ליקוטי תורה פרשת אמור אות ה: "התלבשות הרצון בהשכל שהוא ג"כ מתאחד עם השכל כמו עד"מ שמחמת רצונו לאיזו דבר נתהווה אצלו שכל וטעם לאותו הדבר, וכמ"ש וירח ה' את ריח הניחוח ויאמר כו' לא אוסף עוד כו' כי יצר לב האדם רע מנעוריו. הרי טענה זו דיצר לב האדם רע, שמתחילה נמשך ממנה חובה, אח"כ נולד בה טוב טעם לזכות, והמלמד חובה מלמד זכות, והיינו ע"י התגלות הרצון עליון בחכמה ומטה החכמה כלפי חסד"
- ^ צדקת הצדיק (לרבי צדוק הכהן מלובלין) אות עא: "ומלבד זה גם כן לא לכל אדם הותר [לבקש לראות ברעת הרשע או לקללו], שהרי אמרו ז"ל באלישע "ויראם – ראה שאין וכו' [שלא היתה בהן לחלוחית של מצווה... לא בם ולא בזרעם עד סוף כל הדורות], ומי שאינו בעל רוח הקודש אפשר שהנגיעה מעוורתו [ויקללו כשיש בו או בזרעו לחלוחית של מצווה]. ולכך דוד המלך ע"ה באותו מזמור אמר פסוק "ולבי חלל בקרבי" שדרשו חז"ל מזה שהרגו ליצר רע, שאמר שאין לו לחוש לשום נגיעה לתאוות עצמו כי כבר אין לו יצר הרע"
- ^ דברי האיגרת, ר' חיים אלעזר שפירא (בעל המנחת אלעזר, האדמו"ר ממונקאטש) כתב לרבי מגור: "אלא ודאי שעשו זה [שפסלו כהן גדול מלדון בעיבור השנה] משום לא פלוג גם בכהן גדול היותר גדול בקדושתו, שלא יהרהרו על זה שיחשדוהו בנגיעה קטנה ורחוקה כזו. על כן בוודאי הרבי מגור נ"י לא יכעס ולא יתרעם על שהעולם יחשבוהו לנוגע בתנועת האגודה, כיוון שיש לביתו ולחתנו נ"י ולכל אנ"ש הפקידים עמודי החצר סביב הכנסה גדולה מזה. וכיוון שאמרו רז"ל אטו משה ואהרן משום דלא מהימנא, אלא גזירת הכתוב כיוון שנוגע פסול מן התורה כמו בע"ד לדעת הלבוש. מכל שכן בזמננו אינו לא גזה"כ וחזקה דפסילי, רק משפט שכליי דלא מהימנא בזה כמובן"
- ^ שמרו משפט (רבי עקיבא יוסף שלזינגר) מהדורא קמא "דברים אחדים" דף יב בהערה השנייה: "מעשה רב היה אצלי ואני כאשר אז באתי בשליחות לפ"ב לבית רבינו [הכתב סופר]... והשבתי לו... הלא יודע רבינו כי בדבר הזה שהוא נוגע בכבודו כבוד בניו ותורתו עם כבוד אבותיו ומשפחתו, אם שהוא נחשב כנגיעה כל שהוא של רב ענן [כגמרא כתובות קה:]. כאשר דיברתי זאת התחיל להוריד דמעות ודיבר עמי באהבה בכל לבבו וזלגו עיניו דמעות זצ"ל וגולה לי כל ליבו ואת כל ונוכחת בדברים אשר לא ניתן ליכתב. והמוסר מזה כי בדבר שיש לאדם גדול שבגדולים נגיעה, אינו עוד ברשות עצמו"
- ^ ילקוט יוסף (הרב יצחק יוסף), ארבעת המינים ושמחת תורה, סי' תרנב סעיף י ד"ה וע"ש, מהדורת תשע"ו עמוד תקנ: "וע"ש שכתבנו לתמוה עמ"ש הרה"ג ר' יעקב חיים סופר... ותמוה מאוד, שהרה״ג הנ״ל ידוע בבקיאותו, וגם בשיחות המוסר שלו, אבל בכל פעם שמגיע לאיזה דין או כלל ממרן אאמו״ר [הרב עובדיה יוסף] זיע״א, מרוב חשקו להשיג טועה בכל מהלך דבריו, ולא מצאנו אפי׳ פעם אחת שישיג באופן נכון, ויזכה לכווין לאמת. וזאת למרות בקיאותו הרבה. ודי בזה"
- ^ ילקוט יוסף פורים סי' תרפז סעיף ט, מהדורת תש"ע עמוד רצז: "ומחבר אחד טען, שח״ו יש כאן נגיעה נגד איזו עדה, אך הבל יפצה פיו, וח״ו לחשוד בענייני הלכה שיש איזה נגיעות עדתיות. וכבר כתב החזון איש בספרו אמונה ובטחון, כי החושד בחכם הפוסק הלכות מאיזו נגיעה, הוא בגדר אפיקורסות ח״ו. ובפרט שמרן אאמו״ר הוא זה שהביא לידי בחירתם של כמה מרבני מרוקו לכהן כרבנים ראשיים בארץ, ובכמה ערים, וכדיינים"
- ^ שו"ת לב אברהם (רבי אברהם ויינפלד) חלק א סי' קל ד"ה ג' תשובות וד"ה בא: "הקושי היותר גדול לברר שאלוח אלה [כגון היחס למדינת ישראל], מה שבעוה״ר רוב האנשים משוחדים מהרגשות ורצונות, המקלקלים שורת האמת, וכיון ש'רוצה' לטעות, בוודאי יבוא ויטעה, ויביא ראיות לשיטתו ויבטל הראיות מצד שכנגד... שעלינו להכניע רצוננו וכל הרגשותינו לרצונו ית"ש ותוה"ק, ורק אז נוכל להוציא כאור משפט צדק
- ^ כדלקמן בפרק סט
- ^ הוא מכנה אותו "בר כוכבא", בניגוד לכל המקורות הקדומים שמכנים אותו "בר כוזיבא"
- ^ שיחות הרצי"ה תשכ"ז נספח א: "בר כוכבא אינו בולט בצדקותו ורוחניותו, ולכן היו חכמים שטענו נגד כל השתתפות במלחמתה של לאומיות חילונית... אבל רבי עקיבא לא התחשב בדעה זו. הוא ראה את גבורתו של בר כוכבא, מסירות נפשו לכלל ישראל ואת העובדה שהצליח לקבץ את גיבורי ישראל לצבאו ופקודתו, ועל כך קבע את הערך המשיחי של בר כוכבא"
- ^ שיחות הרצי"ה תשכ"ז נספח א: "דווקא מתוך גדלותו [של רבי עקיבא] בתורה, מתוך מסירות נפשו לקיום התורה, בדרגת קודש קודשים, נמשכה הכרת הקדושה של הלאומיות הישראל, והצטרף הוא ותלמידיו לתנועת המרד"
- ^ מתוך התורה הגואלת, ל"ג בעומר: "אלפי תלמידים של רבי עקיבא, גאונים, צדיקים וקדושים, ומתוך זה, מתוך קדושת התורה, היו לוחמים צבאיים ממש נגד הרומאים"
- ^ ויואל משה, מאמר שלוש שבועות, אות לח: "וצריך לומר שגם בן כוזיבא היה איש קדוש ונורא וראוי לנבואה בכל המידות שחשב הרמב"ם ז"ל"
- ^ שם אות עז: "גם מלכות בן כוזיבא היה מלכות של תורה בשלימות... גם בני דורו היו כולם צדיקים גמורים"
- ^ שם אות קלט: "ולא בחינם עשו זה חכז"ל שהרגוהו, ועל כורחך כיוון שראו שאינו מלך המשיח, אם כן הווי במלכותו לפני הזמן של ביאת המשיח סכנה גדולה לכלל ישראל, ומי יודע מה היה עוד ח"ו יותר אילו היה מתארך ממלכתו יותר, ועל כן בחרו חכז"ל את הרע במיעוטו להורגו ולבטל מלכותו, וראו בזה הצלה פורתא"
- ^ רש"י יבמות עז ע"א ד"ה דהא: "ומילתא דעבידא לגלויי הוא ולא משקר בה", ומוכח שאם לא עבידא לגלויי חוששים שישקר
- ^ ריטב"א יבמות עז ע"א ד"ה שאני, והובא גם בנימוקי יוסף שם ד"ה דהא: "אינו משום דחיישינן אשקרא דח"ו, אלא דחיישינן שמא מתוך שנושא ונותן בהלכה כדי לקיים את דבריו אמר בדדמי כסבור שקיבל מרבו"
- ^ ואמרו בדרך צחות "אותות ומופתים – באדמת בני חם"
- ^ ברכות לד ע"ב: "ושוב מעשה ברבי חנינא בן דוסא שהלך ללמוד תורה אצל רבי יוחנן בן זכאי, וחלה בנו של רבי יוחנן בן זכאי. אמר לו: חנינא בני, בקש עליו רחמים ויחיה. הניח ראשו בין ברכיו ובקש עליו רחמים, וחיה. אמר רבי יוחנן בן זכאי: אלמלי הטיח בן זכאי את ראשו בין ברכיו כל היום כולו – לא היו משגיחים עליו. אמרה לו אשתו: וכי חנינא גדול ממך? אמר לה: לאו, אלא הוא דומה כעבד לפני המלך, ואני דומה כשר לפני המלך"
- ^ רמב"ם הל' יסודי התורה פ"י ה"א: "לפיכך כשיבוא אדם הראוי לנבואה במלאכות השם ולא יבוא להוסיף ולא לגרוע אלא לעבוד את ה' במצוות התורה... אומרים לו אם נביא אתה אמור דברים העתידים להיות והוא אומר, ואנו מחכים לראות היבואו דבריו אם לא יבואו. ואפילו נפל דבר קטן בידוע שהוא נביא שקר, ואם באו דבריו כולן יהיה בעינינו נאמן"
- ^ ספר "שבחי הבעש"ט" (ברלין תרפ"ב) עמוד פח: "ואירע עוד דבר שאצל אחד מן הנגידים היה ילד חולה, ובא אל הבעש"ט ואמר שיחיה, ואח"כ ראה שימות. והבין שירצו לעשות לו בושה, ונסע משם בחצי הלילה בקפיצת הארץ לערך ט"ו פרסאות עד שיצא מגבולם אל ממלכה אחרת" [לקמן פרק קג נביא שאפילו בדברי מגיד יכולות להתערב טעויות]
- ^ רמב"ם הל' יסודי התורה פ"י ה"ג: "והלא המעוננים והקוסמים אומרים מה שעתיד להיות, ומה הפרש יש בין הנביא ובינם? אלא שהמעוננים והקוסמים וכיוצא בהן מקצת דבריהם מתקיימין ומקצתן אין מתקיימין, כעניין שנאמר יעמדו נא ויושיעוך הוברי שמים החוזים בכוכבים מודיעים לחדשים מאשר יבאו עליך, מאשר ולא כל אשר, ואפשר שלא יתקיים מדבריהם כלום אלא יטעו בכל כעניין שנאמר מפר אותות בדים וקוסמים יהולל. אבל הנביא כל דבריו קיימין שנאמר כי לא יפול מדבר ה' ארצה, וכן הוא אומר הנביא אשר איתו חלום יספר חלום ואשר דברי אתו ידבר דברי אמת מה לתבן את הבר נאם ה', כלומר שדברי הקוסמים והחלומות כתבן שנתערב בו מעט בר ודבר ה' כבר שאין בו תבן כלל"
- ^ רמב"ם הל' יסודי התורה פ"ח ה"א: "משה רבינו לא האמינו בו ישראל מפני האותות שעשה, שהמאמין על פי האותות יש בליבו דופי שאפשר שיעשה האות בלט וכישוף"
- ^ רמב"ם הל' יסודי התורה פ"ח ה"ב: "נמצאת אומר שכל נביא שיעמוד אחר משה רבינו אין אנו מאמינים בו מפני האות לבדו כדי שנאמר אם יעשה אות נשמע לו לכל מה שיאמר, אלא מפני המצווה שציווה משה בתורה ואמר אם נתן אות אליו תשמעון, כמו שציוונו לחתוך הדבר על פי שנים עדים ואף על פי שאין אנו יודעין אם העידו אמת אם שקר, כך מצווה לשמוע מזה הנביא אף על פי שאין אנו יודעים אם האות אמת או בכישוף ולט"
- ^ שו"ת דברי יציב (הרב יקותיאל יהודה הלברשטאם, האדמו"ר מצאנז) חלק אורח חיים סימן נו ס"ד ג ד"ה אולם: "חושבני אף שהיה בכוחו של הבעש"ט להחיות מתים, לא בא לשנות טבעיות העולם לכל מי שבשם ישראל יכונה אשר סכנה מרחפת עליו במים קרים או חמים שלא יזיקנו"
- ^ שפע חיים (הרב יקותיאל יהודה הלברשטאם, האדמו"ר מצאנז) בדרוש ליל ב' דפסח תשל"ז ד"ה וזהו, וכן הובא בספר הליכות חיים ניסן עמוד עא): "וכידוע מה שסיפר זקה"ק מצאנז זי"ע מעשה שהיה אצל הרה"ק הרבי מענדלי מרימנוב זי"ע, שדרכו בקודש היה לנהוג זהירות מופלגת בשמירת החיטים לצורך המצות, וכדי לקיים מצוות (שמות י"ב י"ז) ושמרתם את המצות הפקיד עליהם שני שומרים תמידיים משעת קצירתם בחודשי הקיץ ועד לאפייתם בחודש ניסן, יומם ולילה לא נשארו החיטים אף רגע בלי השגחה, והשק שהונחו בו החיטים היה תלוי באוויר, על ידי חבל שנקשר לתקרת הבית
- ^ עלון "נטפי שפיות" (הרב דוד בלוך) כי תישא תשע"ו מספר 70 עמודים 4-5: "כידוע שהחזו"א שרטט לפרופסור... כיצד לנתח מוח... ואת כל זה ידע החזו"א מלימוד התורה בלבד..
- ^ ביסוד של הטוב שמסתתר בתוך הרע הארכנו בפרק נו
- ^ לנבוכי הדור פרק ח: "ובאשר מכל דת עובדי עבודה זרה, אין תקווה ודאי לבוא לזאת המעלה, שהרי רק ידיעת אחדות ד' היא תשים את האנושות להתרכז למרכז רוחני אחד שמביא למרכז מקומי וציורי, למרכז שלום ואהבה, אבל עם טעות של עבודה זרה אבדה תקוות ההשתלמות הזאת, נשארו רק תורת ישראל והתורות שנסתעפו ממנה
- ^ כפי שהובא בשיחתו של הרב חיים דוד הלוי "דעת תורה בעניינים מדיניים", הובאה בתחומין ח"ח עמוד 365
- ^ את ראייתו (של הרב אברהם אלקנה כהנא שפירא) במורשה שם עמוד יג מכך שחזקיהו קיצץ דלתות ההיכל ושיגרן למלך אשור ולא הודו לו חכמים (פסחים נו ע"א) – יש לדחות ששם היה לו לבטוח בנבואת ישעיהו אליו, כדברי רש"י (פסחים נו ע"א) "ולא הודו לו – שהיה לו לבטוח בהקדוש ברוך הוא, שאמר (ישעיהו לז לה) "וגנותי על העיר הזאת להושיעה" (אמנם כבר העיר הרש"ש שם "הן מסדר הכתובים במלכים ובדברי הימים משמע דהבטחת השם היתה אחר השתדלותו")
- ^ משנה סנהדרין פ"א מ"ה: "ואין מוציאין למלחמת הרשות אלא על פי בית דין של שבעים ואחד"
- ^ רש"י ברכות ג ע"ב: "ונמלכין בסנהדרין – נוטלין מהם רשות, כדי שיתפללו עליהם"
- ^ מהרש"א חידושי אגדות סנהדרין טז ע"א: "ועוד נטלו עצה מסנהדרין איך יתנהגו במלחמה ע"פ התורה בכמה דברים במלחמה וק"ל"
- ^ ברכות ג ע"ב: "יועצים באחיתופל ונמלכין בסנהדרין ושואלין באורים ותומים"
- ^ המאמר "יום הזיכרון לחורבן יהדות אירופה" (הרב יהודה הרצל הנקין, מחבר שו"ת בני בנים), הודפס ב"שנה בשנה" תשנ"ב, עמוד 293 ד"ה ובמסכת, ובשו"ת בני בנים ח"ב סי' כג: "ובאמת לכן היה צריך לשאול באורים ותומים האם יצליחו במלחמה או לא, אף על פי שהקדימו לקבל רשות מהסנהדרין... כי מה שהסנהדרין נתנו רשות או עצה במלחמה לא היה ערבון שלא יינגפו באותה מלחמה, ולכן שאלו באורים ותומים"
- ^ רש"י ברכות ג ע"ב: "יועצים באחיתופל – איזה הדרך ילכו, והיאך יציבו מצב ומשחית, וטכסיסי מארב מלחמה"
- ^ משנה אבות פ"ו מ"א: "רבי מאיר אומר: כל העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה... ונהנין ממנו עצה ותושייה בינה וגבורה, שנאמר: לי עצה ותושיה אני בינה לי גבורה"
- ^ איגרת הקודש (מודפסת בספר התניא) פרק כב: "אהוביי אחיי ורעיי מאהבה מסותרת תוכחת מגולה לכו נא וניווכחה, זכרו ימות עולם בינו שנות דור ודור, ההיתה כזאת מימות עולם, ואיה אפוא מצאתם מנהג זה באחד מכל ספרי חכמי ישראל הראשונים והאחרונים להיות מנהג ותיקון לשאול בעצה גשמיות כדת מה לעשות בענייני העולם הגשמי, אף לגדולי חכמי ישראל הראשונים כתנאים ואמוראים אשר כל רז לא אנס להו ונהירין להון שבילין דרקיע כ"א לנביאים ממש אשר היו לפנים בישראל כשמואל הרואה אשר הלך אליו שאול לדרוש ה' על דבר האתונות שנאבדו לאביו
- ^ עלון שבות בוגרים מספר 12, שיעור מספר 9 (הרב יהודה עמיטל): "במקום בו נולדתי וחייתי עד גיל 18 [העיר גרוסוורדיין שברומניה] לא שמענו מעולם על מונח כמו 'דעת תורה'. בשאלות הלכה היו פונים כמובן לרב. לא אחת היה הרב זועק חמס ומשמיע קולו גם בשאלות מוסריות. אבל תפישה שלפיה כל ענייני הקהל נחתכים על־פי הרב? לא היה כדבר הזה. זו תופעה חדשה. צאו ובקשו בכל ספריהם של חכמי הונגריה וראו האם מופיע שם המונח 'דעת תורה' אם לאו
- ^ עלון "נטפי שפיות" (הרב דוד בלוך) 115 מוצש"ק בהר תשע"ח עמוד 4: "הסתופפתי בצילם של רבנים ליטאים של פעם שעות רבות 'דנתי בפניהם על הקרקע' על כל האמונות המיסטיות בכל הנוגע ל'גדולים', אמונות שהתפתחו בציבור הישיבתי ליטאי במשך שנות נעורי בישיבה, אמונות שהיו לרבותיי אלה לזרה!! הם לא הכירו אותם בעולם התורה הליטאי ולא זו בלבד אלא שבמשך השנים גם הזהירו שאמונות כגון אלו מביאים רבים לפתח ולהיסחף לאמונות הבל עד לחשש מכשולות באיסורי עבודה זרה"
- ^ שו"ת לב אברהם (רבי אברהם ויינפלד) חלק א סי' קכט: "אדר תשי"ז... ביקשה המערכת שהרבים יחוו נא את דעתם, דעת תורה, אודות המאורעות בשנים האחרונות בארץ ישראל..
- ^ שהרי פשיטא שיש יתרון לסברה על גורל
- ^ נפש הרב (ספר מאת הרב צבי שכטר על הרב יוסף דב הלוי סולובייצ'יק) עמוד קלה: "המגן אברהם (בסוף סי' קל"ב) הביא כללי הקדימות לעניין אמירת קדיש (במקומות שנהגו שרק אחד אומר קדיש). ופעם אירע שהיו שני חיובים (לעניין אמירת קדיש) בבית הכנסת, והיו מחולקים למי זכות הקדימה, וכשנכנס הגאון בעל השאגת אריה שאלוהו להכריע בדבר, וענה הגאון שיש להטיל גורל ולקבוע, ושאלוהו הבעלי בתים (שהיו קצת תלמידי חכמים) והלא בלבוש ובמגן אברהם יש בזה כמה כללים ופרטים, ומאי טעמא אמר הרב להפיל גורל. וענה להם הגאון: 'וכי היאך ידעו הם – הלבוש והמגן אברהם – להכריע בדבר שכזה, הלא גם אנחנו נכריע כמו שהכריעו הם'. ורבינו [הרב יוסף דב הלוי סולובייצ'יק] היה רגיל לומד סיפור זה מפעם לפעם, וכוונתו בזה היתה לומר שלפעמים יש מקרים שאין ההלכה קובעת שום הכרעה בנידון"
- ^ עלון שבות בוגרים מספר 12, שיעור מספר 9 (הרב יהודה עמיטל): "הרב בר־שאול זכרו לברכה התבטא פעם בשעת ויכוח עם מאן דהוא שדגל ב'דעת תורה' כמורת דרך: האם באמת הנך מאמין שמי שעסק כל ימיו בסדרי נשים ונזיקים, יוכל לפסוק הלכה גם בדיני קדשים וטהרות רק בשל כך ששכלו הפך והיה ל'שכל תורתי'? אתמהה!"
- ^ לעיל פרק לג סעיף ו
- ^ לעיל פרק ל
- ^ כמו שהבאנו בפרק סה
- ^ כמו שהבאנו בפרק עט. ולגבי רבים מהמעשים שהובאו שם, התמיהות העולות מהם בולטות מאוד, ואעפ"כ, רבים החזיקו מהם
- ^ המאמר "יום הזיכרון לחורבן יהדות אירופה" (הרב יהודה הרצל הנקין, מחבר שו"ת בני בנים), הודפס ב"שנה בשנה" תשנ"ב, עמודים 292–293 ד"ה ובמאמר וד"ה ובמסכת, ובשו"ת בני בנים ח"ב סי' כג: "ובמאמר בתרגום ששלחת ביקש להציל את גדולי אירופה מן האשמה שלא חזו את השואה ושלא הורו לבני קהילותיהם להימלט על נפשם בעוד מועד. וגם אחרים התאמצו בזה. ולדוגמה מי שכתב שהשואה היתה כגזירה מן השמים שאי אפשר היה להתחכם ולהינצל ממנה בשום פנים, ולעומתם ת"ח אחרים הצטערו על דברים אלה וכתבו שיפה השתיקה. ומאן סליק לעילא ואתא ואמר
- ^ כמו שהבאנו בפרק סט
- ^ אמנם לעיתים תיתכן אפשרות ליישב מדוע צדקו גדולי ישראל גם במקום הדבר לא נראה כן. כך כתב בספר והאיש משה (הרב משה הלוי סולובייצ'יק) ח"ב עמודים סא־סב: "סיפרו לרבינו שאנשים מתלוננים על כי לפני שפרצה מלחמת העולם השנייה, כאשר שאלו היהודים בליטא ופולין את דעת גדולי התורה אם לעזוב את המקום ולעלות לארץ ישראל, הגדולים יעצו שלא יעזבו את מקומם – ולולא הוראה זו הרי לכאורה היו הרבה ניצולים מהשמדה?..
- ^ לדעתי, במחילת כבוד תורתם, יש חשיבות לפירוט דוגמאות אלה, כיוון שיש מכך נפקא־מינה לזהירות שיש לנקוט בהסתמכות על גדולים בסוגיות כאלה. מה גם שחז"ל לא הסתירו את דבריו של רבי עקיבא דלקמן: א. ירושלמי תענית פ"ד ה"ה: "תני ר' שמעון בן יוחי: עקיבה רבי היה דורש 'דרך כוכב מיעקב' – 'דרך כוזבא מיעקב'. רבי עקיבה כד הוה חמי בר כוזבה, הוה אמר: 'דין הוא מלכא משיחא'". והרמב"ם (הל' מלכים פי"א ה"ג) הוסיף: "ודימה הוא [רבי עקיבא] וכל חכמי דורו שהוא [בן כוזיבא] המלך המשיח". והמאירי (פתיחה למסכת אבות ד"ה ואלו) כתב: "עמד בן כוזיבא ועשה עצמו משיח וטעו רבים אחריו ואפי' ר"ע היה נושא כליו". והאברבנאל (ישועות משיחו ח"ב, העיון הראשון – פרק ד', ד"ה אמנם) כתב על כך: "ומי יודע אם לא בעוון זה נתפש ר"ע במותו שהיתה מיתתו יותר קשה ממיתת שאר הרוגי מלכות"
- ^ העובדה שהיו מחלוקות בעניינים אלו, בוודאי אינה קושיה על מי שטוען שמקורות ידיעותיהם של גדולי ישראל בעניינים אלו הם מסברה, כבענייני הלכה, ולכן שייכות בהם מחלוקות וטעויות כבענייני הלכה
- ^ תורת מנחם התוועדויות (הרבי מלובביץ') תשמ"ד ח"א אות יד: "כאשר היתה המלחמה בין נפוליון לאלכסנדר (מלחמה שהיתה נוגעת למצבם של בנ"י שהרי רוב מנין ורוב בנין של בנ"י הי' בימים ההם במדינה ההיא ולכן הי' נוגע למצבם של בנ"י מי ינצח במלחמה זו תחת איזה שלטון יהיו) – נחלקו גדולי ישראל, תלמידי המגיד וכו', בעד מי ש לצדד במלחמה זו (להתפלל לנצחונו וכו') לטובתם של בנ"י: חלק מהאדמו"רים טענו שתחת ממשלתו של נפוליון יהיה מצבם הגשמי של בנ"י טוב יותר ולכן יש להשתדל לנצחונו של נפוליון. וחלק מהאדמו"רים – ואדמו"ר הזקן בראשם – טענו שיש להשתדל לנצחונו של אלכסנדר מכיוון שתחת ממשלתו יהי' מצבם הרוחני של בנ"י התקשרותם עם הקב"ה כו' טוב יותר
- ^ מדרש אגדה (בובר) בראשית כה כח: "ד"א כי ציד בפיו. היה שואל לאביו היאך מעשרין את המלח ואת התבן, והיה יצחק אוהבו סבור בו שהוא מחמיר במצוות, והוא לא היה שואל אלא לרמות את אביו"
- ^ דבר שהיה משפיע כמובן על כל אומתנו
- ^ רש"י מגילה יד ע"א ד"ה נבואה שהוצרכה: "וכל הנך ארבעים ושמונה [נביאים] הוצרכו, ובהלכות גדולות מנויין מסדר עולם: אברהם יצחק... עלי..."
- ^ ברכות לא ע"א־ע"ב: "ויאמר אליה עלי עד מתי תשתכרין וגו'... אמרה ליה [חנה]: לא אדון אתה בדבר זה, ולא רוח הקודש שורה עליך, שאתה חושדני בדבר זה. איכא דאמרי, הכי אמרה ליה: לא אדון אתה, לאו איכא שכינה ורוח הקודש גבך, שדנתני לכף חובה ולא דנתני לכף זכות, מי לא ידעת דאשה קשת רוח אנכי?"
- ^ רבי שלמה וולבה, בספר מפיהם עמודים 15–16: "היום באים אלי בחורים בשאלות, הם רוצים שאני אחליט עבורם בשאלות של חיים, בקביעת עתידם וגורלם. הם אינם מסוגלים ליטול אחריות, אינם יכולים לקבוע עמדה. זה מדאיג, זה נורא! בחור צריך לשאול דעת תורה – לאחר שיגבש לעצמו עמדה, ידע את הצדדים, וכשישמע דעת תורה יוכל להבינה ולכוון את דרכו בעתיד לאורה. בחור שרוכש עצמאות במחשבה, רוכש עצמאות גם במעשה... כך נבנה אדם!"
- ^ אמנם מתחילת דבריו שם (המובאים לקמן) משמע שהוא עוסק גם בעניינים פרטיים
- ^ מאמרים על התקופה, "מדיניות הגלות של אבותינו", אות כז: "הקדוש בעל חפץ חיים היה רגיל להגיד: יש בחיי אדם רגעים אשר הוא נאלץ להחליט בעניין ידוע ואינו יודע מה להחליט... יש לנו תורה הכוללת תשובות על כל שאלות שבעולם... לדוגמא, לעולם ישליש אדם מעותיו... עוד דוגמא, נחות דרגא סב איתתא... דרושות עיניים מאירות לראות את הכתוב בתורה ואיפה שכתוב בה. כי הכל כתוב בה. אם יש עצות אפילו בשביל הפרט, ק"ו כי בשביל כלל ישראל... עד דורותינו האחרונים ערכו היהודים את מדיניות הגלות שלהם בהתאם לעצת התורה... בדורנו אנו ביטלו את כבוד התורה, אצל התורה באים רק עם שאלות בענייני אמירת קדיש, שאלות מדיניות – זאת אומרת שאלות הנוגעות לכלל ישראל – מפקיעים מתחת סמכותה של התורה..."
- ^ חפץ חיים על התורה עמוד ל על הפסוק יהי מאורות, מעשי למלך אות ה: "הוא היה אומר, מי שדעתו דעת תורה, יכול לפתור כל בעיות העולם בכלל ובפרט, אלא שתנאי התנה שהדעת תורה תהיה צלולה בלי איזו פנייה או נטייה כל שהיא. ואם יש לך אדם שדעת תורה לו, אלא שמעורבת אפילו מעט עם דעות אחרות מן השוק או מן העיתונות, הרי דעת התורה עכורה היא, מעורבת עם פסולת, ואין ביכולתה לרדת לסוף העניין"
- ^ אם עירוב של אפילו מעט דעות אחרות פוגם בצלילותה של דעת תורה, יש לעיין האם אותו גדול לא הושפע משום אדם אחר, שהוא עצמו הושפע מדעות אחרות, וכן הלאה
- ^ שיעורי דעת (הרב בלוך) חלק ג תחילת שיעור ו: "בכמה מקומות לימדונו חז"ל חובת התלמיד לשמוע לדברי הרב ולקבל דבריו, וזה לא רק בענייני הלכה אלא גם בשאלות החיים ואפילו קלי ערך... כי אם נפש האדם זכה וישרה, היא מוציאה על כל דבר משפט ישר..
- ^ קובץ אגרות (חזון איש) ח"ג סי' צב: "השיטה לעשות את התורה לחלקים שנים, הוראה באיסור והיתר חלק אחד, והוראה בשוק החיים חלק שני, להיות נכנעים להוראות חכמי הדור בחלק הראשון, ולהשאיר לחופש בחירתם בחלק השני, היא השיטה הישנה של המינים בירידת היהדות באשכנז, אשר הדיחו את עם ישראל עד שיתערב בגויים ולא נשאר לפליטה"
- ^ מכתב מאליהו (לרב אליהו דסלר) ח"א עמוד 59 ד"ה מזה: "מזה יוצא לנו גדר אמונת חכמים... ולפיכך גדולי דורותינו אשר עסק חייהם להמשיך כתלמידים נאמנים בדרכי מחשבתם של חז"ל, זוכים לישרות זו במידה עצומה, עד שחוות דעתם – אפילו בדברים שאין להם מקור מפורש, וגם סתם עצות במילי דעלמא – ברורה ואמיתי 'כאשר ישאל איש בדבר אלוקים', כמו שרואים בעינינו ת"ל גם בדור הזה"
- ^ מכתב מאליהו (לרב אליהו דסלר) ח"א עמודים 75–77: "מכתב בדבר אמונת חכמים. מתוך דברי כבודו אני רואה שסובר, כי כל גדולי ישראל אשר מעשיהם היו לשם שמים, וגאוני השכל ואדירי הצדקות גם יחד, אשר בלי ספק בכל משפטיהם ופסקי דיניהם היה ה' ניצב בעדת א־ל, כמו בדור העבר, החפץ חיים ז"ל, והגאון ר' חיים עוזר ז"ל, והגאון ר' חיים בריסקער ז"ל, והגאון ר' ברוך בער ז"ל, ועוד ועוד, אשר קטנם גדולה מהשגתנו, ומה בדור שלפניהם, כגאון ישראל וקדושו רבינו ישראל מסלנט זצוק"ל, ושאר גאוני וצדיקי דורו שנלוו אליו, כולם יטעו טעות גמורה – ח"ו. לא תהא כזאת בישראל. אסור לשמוע דברים כאלה, וכל שכן לאמרם..
- ^ ספרי דברים פרשת שופטים פיסקה קנד: "ימין ושמאל, אפילו מראים בעיניך על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין – שמע להם"
- ^ דברים יז ח־יא: "כי ייפלא ממך דבר למשפט בין דם לדם בין דין לדין ובין נגע לנגע דברי ריבות בשעריך, וקמת ועלית אל המקום אשר יבחר ה' אלוקיך בו... על פי התורה אשר יורוך ועל המשפט אשר יאמרו לך תעשה, לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל"
- ^ בדברי המדרשים והמפרשים הוזכרו גזירות ותקנות, דינים שנדרשו בשלוש עשרה מידות, קבלה שקיבלו איש מפי איש, פירושי פסוקים, הלכה למשה מסיני
- ^ ספר "רבי משה פיינשטיין" (מאת הרב שמעון פינקלמן והרב נתן שרמן), במהדורה העברית עמודים 91–92: "רבי משה [פיינשטיין] הסביר השקפה זו כך: יש אנשים הטוענים שנבצר מתלמידי חכמים מלהחליט בשאלות פוליטיות, וכי על גדולי ישראל לצמצם עצמם בגבולות התורה וההלכה. אנשים כגון אלו אינם יכולים להימנות על מחנה התורה
- ^ שיחתו של הרב אברהם אלקנה כהנא שפירא "דעת תורה", הובאה בתחומין ח"ח עמוד 363 ובמורשה (קובץ שיחות ומאמרים), עמוד טו, המקור שעליו נסמך הוא דברי רבי איצל'ה רבינוביץ מפוניבז' בוועידת רבנים ועסקנים ברוסיה בשנת תרע"ז: "החלק הפוליטי נחוץ, כי על ידו נמשוך את בני הנעורים והרחוב להסתדרותנו. גם הלוא אנו רואים כי כלל ישראל חפץ בו, בוודאי מאת ד' הייתה זאת. וכלל ישראל הוא גבוה ונעלה מגדולי התורה. ישראל אם אינם נביאים, בני נביאים הם..."
- ^ בשיחתו של הרב אברהם אלקנה כהנא שפירא "דעת תורה", הובאה בתחומין ח"ח עמוד 363 ובמורשה (קובץ שיחות ומאמרים), עמוד טו: "זהו חידוש גדול שקשה מאוד להרחיבו ולמותחו לכל עבר. אולם אנו יכולים לקחת שמץ ממנו: כשמצטרפים ביחד ההיגיון הישר מעין זה של אחיתופל, ודעת תורה של כלל ישראל – והכוונה בוודאי לאלו שמאמינים בתורה – אז בוודאי יש גם סייעתא דשמיא"