פתיחת התפריט הראשי
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, ולא מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

ויקרא, אלוהים קורא למשה / מוטי לקסמן, תשס"ט

השבוע אנו מתחילים את העיון והלימוד בחומש וַיִּקְרָא. חומש וַיִּקְרָא הוא השלישי מחמשת חומשי התורה, והוא קרוי גם "תורת כהנים". עיקר עיסוקם של הכהנים היה בתפעול בית המקדש ובהקרבת הקורבנות; חומש וַיִּקְרָא נקרא גם "תורת כהנים" כי בו מפורטים כללי עבודת הקורבנות בבית המקדש וגם שאר דיני המקדש, הטומאה והטוהרה.

פרשת השבוע, הפרשה הפותחת את החומש, כמו בחומשים אחרים, נקראת על שם כל החומש –וַיִּקְרָא.

פרשה זו כוללת פירוט הקורבנות: "עֹלָה" (פרק א), "קָרְבַּן מִנְחָה" (פרק ב), "זֶבַח שְׁלָמִים קָרְבָּנוֹ" (פרק ג). קרבנות אלה מוגדרים כקרבנות נדבה: "כשיקריב, בקרבנות נדבה דבר הענין" (רש"י לויקרא א, ב). נושאים אלה מעוררים עמדות שונות, בחלקן דנו כבר בעבר (1).

הפעם נמקד את הדיון בפסוק הפותח את פרשת השבוע "וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר ה' אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר" (ויקרא א, א).

מה מעורר דיון בפסוק זה?

הפסוק מספר על פניית אלוהים אל משה, תופעה שאין בה חידוש והיא נפוצה בתורה (2). המיוחד אינו בפנייה אלא בניסוח הפנייה "וַיִּקְרָא אֶל" "וַיְדַבֵּר ה' אֵלָיו". הניסוח כולל כפילות, אבל מה שחשוב יותר הוא שהביטוי "וַיִּקְרָא אֶל" לתיאור פניית אלוהים אל משה אינו נפוץ, יתר על כן, פרט להופעת הביטוי בפסוק הנדון הוא אינו חוזר שוב בכל חומש ויקרא (3)!

עניין זה לא נעלם מעיני הפרשנים והם הביעו דעות שונות.

בתלמוד הבבלי מוצאים כאן מקור להלכות בני אדם: "למה הקדים קריאה לדיבור? לימדה תורה דרך ארץ, שלא יאמר אדם דבר לחבירו אלא אם כן קורהו. מסייע ליה לרבי חנינא, דאמר רבי חנינא: לא יאמר אדם דבר לחבירו אלא אם כן קורהו" (4).

רש"י מציע שלוש הבנות: א. "לשון חיבה, לשון שמלאכי השרת משתמשים בו" (5). ב. "הקול הולך ומגיע לאזניו, וכל ישראל לא שומעין". ג. האמירה עצמה מנוסחת בביטוי "וַיְדַבֵּר", כלומר יש רווח בין "וַיִּקְרָא" לבין "וַיְדַבֵּר"; נוסף לכך יש רווח נוסף בין "וַיְדַבֵּר" לבין התוכן הנאמר: "מֵאֹהֶל מוֹעֵד", רש"י מנסח זאת כ"הפסקות" שמטרתן "ומה היו הפסקות משמשות? ליתן ריוח למשה להתבונן בין פרשה לפרשה ובין ענין לענין" (6). רשב"ם, נכדו של רש"י, מקשר זאת לסוף הפרשה הקודמת: "לפי שכתוב למעלה בסוף הספר ולא יכול משה לבא אל אהל מועד וגו', לכך קראהו הקדוש ברוך הוא מתוך אהל מועד" (7).

הבנות אלה וגם אחרות אינן מתייחסות לנאמר בפרשה לאחר פסוק הפתיחה. במלים אחרות, איך ניתן להבין את הפנייה המיוחדת הזו מצד אלוהים אל משה, דווקא בהקשר של קרבנות הפולחן?

לפני שנעלה מחשבה נשים-לב לנתון נוסף. בספר התורה מופיע הכתוב כך "וַיִּקְרָא", כלומר ה"א" שבסיום "וַיִּקְרָא" היא "א" זעירא. הטעם המפורש לכך אינו ידוע (8), אבל חז"ל העלו משמעות:

"אמרו חז"ל שאלף ויקרא קטנה, להורות צניעותו של משה רבינו ע"ה שהיה מקטין עצמו" (9). משמעות זו מפורשת, בהקשר אחר בתורה [10].

ובכן, טקסי העלאת קרבנות בפולחן הקדום היו כרוכים בתצוגתיות רבה, דבר שאינו מתאים כל-כך לאדם צנוע ועניו.

יתר על כן, משה היה פרקליטם היעיל של בני ישראל, והוא לא נקט באלימות לא מוצדקת [11].

אם-כן, אדם עניו שהאלימות אינה מאפיינת אותו כיצד אפשר לשכנעו למסור לבני ישראל, להורות לעמו על נוהלי פולחן אלים?

נראה לי שהכתוב רומז לאי-נוחות אצל משה לעסוק בפולחן אלים. האלוהים צריך לשכנע את משה, לעודד אותו לומר משהו שאולי אינו עולה בקנה אחד עם תפיסתו הערכית.

הדרך שנבחרה על ידי הסופר המקראי היא בכפילות הפנייה "וַיִּקְרָא אֶל" "וַיְדַבֵּר ה' אֵלָיו", כאשר הביטוי הראשון לפנייה הוא ביטוי יחיד בכל חומש ויקרא לתיאור פנייה של אלוהים אל משה.

זה מזכיר לי את שירו של עמיחי:

"גם לתפילת יחיד צריכים שנים: / תמיד אחד שמתנועע / והשני שלא נע הוא האלוהים.

אבל כשאבי התפלל הוא עמד במקומו / זקוף ובלי נוע והכריח את האלוהים לנוע

כמו סוף ולהתפלל אל אבי" [12].

משה כנראה עמד, ואלוהים נע...

הארות ומראה מקום

(1) רוצה לקרוא דיון על הקרבנות? הנה קישורים לשני מאמרים: "פרשת ויקרא: במקום קרבנות, ערכים ומעשים לקימום האדם", תשס"ח [ [1] http://www.notes.co.il/moti/42059.asp]] וגם "פרשת ויקרא: חפץ מול כוונת הלב", תשס"ז [ [2]. http://www.notes.co.il/moti/30186.asp].]

(2) החל מחומש שמות.

(3) בחומש ויקרא פונה אלוהים אל משה ל"ו פעמים, פעמיים בנוסח ויאמר, ל"ג פעמים בנוסח וידבר ורק פעם אחת בנוסח ויקרא.

(4) בבלי, יומא ד, ב

(5) פירוש זה נסמך על "וְקָרָא זֶה אֶל זֶה וְאָמַר קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ ה' צְבָאוֹת מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ" (ישעיהו ו, ג).

(6) רש"י על אתר.

(7) רשב"ם על אתר. באותו כוון נוקט גם הרמב"ן: "אמר הכתוב בכאן ויקרא אל משה וידבר ה' אליו - ולא כן בשאר המקומות, בעבור שלא היה משה יכול לבא אל אהל מועד, להיותו נגש אל המקום אשר שם האלהים רק בקריאה שיקרא אותו" (רמב" על אתר).

(8) מנחם בולה, ספר ויקרא, סדרת דעת מקרא, ירושלים תשנ"ז, הרעה 5,עמ' ו.

(9) תולדות יצחק על אתר).

[10] "וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָיו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה" (במדבר יב, ג).

[11] אמנם משה הרג את המצרי שהתעלל בעבד העברי, וגם הנחה את בני לוי להרוג בבני ישראל לאחר מעשה העגל, אבל, בשני במקרים אין מדובר באלימות פולחנית...

"וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר ה' אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר" (ויקרא א, א).

[12] יהודה עמיחי, פתוח סגור פתוח, ירושלים-ת"א 1998, עמ' 10.

מקורותעריכה

על-פי מאמר של motinue שפורסם לראשונה בmotele777 @ gmail.com וגם ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2009-04-05.

דף זה הוסב אוטומטית מאתר הניווט בתנ"ך. (הקישור המקורי) יתכן שבגלל שגיאה בתוכנת ההסבה נפלו טעויות. אתם מוזמנים לתקן את הטעויות, ולמחוק הודעה זו מהדף.

קיצור דרך: tnk1/messages/prqim_t0301_3