בחורף/לב

יוסף חיים ברנר
בחורף
פרק לב
→פרק לא	פרק לג←

ובקרבי שררה אַפאַטיה, אַפאַטיה מוחלטת, אפאטיה שונה לגמרי מזו, ששררה בי לפניה ולאחריה. כבשר חי היה לבי. אכלתי, שתיתי, ישנתי, הוריתי את תלמידי הנשארים, אך חיה לא חייתי. רחוק הייתי מלהבין איך אדם מתנודד ממקום למקום, או עושה איזה מעשה כדי להיטיב את מצב חייו. נפשי קצה בכל אלה, ובכן עלי לעזוב את צ.? מוחי לא תפס זאת... וכי לא הכל אחת היא?
מצב-רוחי בעת ההיא היה משונה מאד. הרגשה מוזרה אחת שפכה עלי את ממשלתה: אני, ירמיה פייאֶרמן, בשמי, במראי, בכל צדדי חיי, בכל פרטי-הויתי, בכל התופת שבקרבי, בכל הגיחוך שבמאורעותי, הייתי כבר לפני שנים אין מספר ואהיה אחרי עבור אלפי יובלות... דבר זה ודאי הוא... וגם עתה יש באיזה מקום בן-גילי, הדומה לי בכל... וגם אותו קרה ככל אשר קרני...
אני חדלתי לצפות למכתבים אפילו מחיימוביץ: אינו כותב – לא צריך...
בשעת בין-השמשות הייתי מכבה את המנורה וצולל בחושך עד אור הבוקר.
מה מחפצי לא נתמלא? מה חפצתי? מה היה יכול להיות ולא היה? לְמה אני צריך?
ובעתוּתי-לילי היו בלולים חלומות-ילדותי ורשמי-חיי האחרונים. שמות מופשטים עינוני, טיבעוני בזיעה. העינויים היו עינוייו של חולה-רוח מסוכן מאד. אני נתון בשק מלוכלך, נטל-החול על ראשי ואבנים כבדות על ידי ועל רגלי. אני מתפרץ מתוך השק – ואבי הולמני ממעלה. אני – זבוב מצחק על לחיי אותה העלמה... היא לוקחת וקוצצת את כנפי... והכאב דומה לזה, שהייתי חש בילדותי, כשהייתי רואה את הגיהנום בחלומי... שבעים מעלות של קרח... מדרגה אחר מדרגה... ואני מטפס – ויורד... והכל מבכים אותי...