בחורף/ל

יוסף חיים ברנר
בחורף
פרק ל
→פרק כט	פרק לא←

"שטות היא מה שמנעתי את רגלי כל העת מביתו של יעקב. וכי בשביל שמוחו של אבי היה מלא חשבונות של שטות, או בשביל שר' צבי דורש הרחקה ממני, עלי למנוע מנפשי קריאה בעתונים עברים חדשים, מה שאפשר לי רק בבית הזה? ואפילו אם היתה התרחקותי מובנת באיזה אופן בעבר – עתה הלא אין לי כל סיבה להתרחק, שהרי גם מפני הדרישה והחקירה, מפני מה לא ביקרתי שם במשך כל העת האחרונה, אין להתיירא: הם לא ידרשו ולא יחקרו... אכנס!..
כל בני ביתו של משה שמרילס ישבו מסובים אל השולחן ושתו תה של ערב. חוץ מהם היו בבית בנותיו של צבי גלותזון וגד אחיהן. הן היו עסוקות באיזו חתונה, שעתידה להיות, ובאיזו תמונה פוטוגראפית, וגד צעק, שהוא אינו בחור-ישיבה ואותו לא ירמו. רחיל מואיסֶיבנָה ובורסיף היו גם הם בתוך היושבים, אך (לפחות, לי נדמה כך) כמו נבדלים קצת מהכל. וכרגע נהיתה בי התגוששות-רגשים: "הרי אני יושב פה, מדבר את המושם בפי, מבקש מאת יעקב גליונות חדשים במין קול, כאילו רציתי להודיע ולהשמיע לשם מה נכנסתי, מתנהג בנימוס ודרך-ארץ, לפחות, עד כדי יכלתי; אך מה טוב היה תחת כל זה לגשת פתאום אליו ולאמור: בורסיף! אני רוקק בפניך! – ולמלאות תיכף את בלוריתו את כל רוק-פי". ומשנשתקעתי במחשבה זו חשתי את כל עונג המעשה הזה, את כל גיחוך המסובים. לרגעים התנודדתי על מקומי בתנועה נסתרת, כמתכוון מבלי משים לעמוד במצב יותר מכשיר למעשה כזה. ואולם הרגש הרגשתי, שאנכי איני מוכשר לעולם לעשות כדבר הזה – ויֵצר לי מאד. נקרנות ארורה! מה אני מלהג: "אין לי רשות לגשם בזה את צעדי האוילי!"? – הלא רק כוח-רצון חסר לי... כוח-רצון? גבורה? גבורה לרוֹק בפני איש? החולשה מתביישת בפני עצמה... אה, לב טהור, רוָחה, השקטה צריכה לך! להיפטר על ידי איזה מעשה מן ההמיה האוילית, החולנית? אולי גם תנועה אצילית דרושה לזה ומונולוג של רם-היחס?.. כיון שאני חושב על זה – כבר אין מקום למעשה כזה... גם זה אושר – לרוֹק בפני הצעיר המגוהץ הזה!.. כמה גדולה הרחמנות על כולנו!..
– כן... – פנה בורסיף בתוך כל אלי, ועל כל פנים ניכרה הכנה לשמוע שיחה מעניינת – מה חדש, מר פייאֶרמן?
– אין כל חדש, מר בורסיף.
– מ-N מקבל כבודו מכתבים?
– מקבל אני.
– ממי? מחיימוביץ?
– מחיימוביץ.
– ומה הוא כותב, אם רק הורשה לשאול...
– הוא בא לבית-חרושת.
– לבית-חרושת? – צהל בורסיף על המציאה אשר לפניו – כן... כן, חשוב... הנה כי כן הגשים דון-קישוט זה את משאת-נפשו, כן... אידיאל... מעניין, מעניין מאוד...
– איזה בית-חרושת? – שאל בעל-הבית בעצמו, בהעויה של לא מבין את השיחה ובפנים מפיקים כעס מיוחד.
– הבלים, ר' משה! – ענה לו בורסיף באותו קול, שצעיר בן הדור החדש, חכם בעיניו, מדבר עם איש בא בימים – אין על מה לדבר! לאיש הזה יש מכר ב-N, סוביקט האוהב להתהדר באוריגינאליות, רצוני לומר, האוהב להראות, שהוא אינו הולך בדרך הכבושה לרבים... נוּ-וּ... הוא, למשל, אינו אוכל בשר מן החי... כן, אדון כזה! נו, לפני שנה עמד למבחן בכל לימודי הגמנזיון – ונכשל, כמובן... כן... נו, ועתה הוא כותב לאיש הזה, שהתחיל לעבוד בבית-חרושת... חה, מה הדבר בעיניכם? מובן מאליו, שכל הדבר הזה אינו שוה... אינו שוה... מר פייאֶרמן, אני בטוח בכל זאת, שהעבודה בבית-חרושת לא תארך, זה אידיאל טוב, עבודה היא, אמנם, דבר קדוש... כן... אך לא נקל... לולא יראתי, הייתי מנבא, כי בעוד ימים אחדים יקבל מכתב אחר מן הפועל. כן... אני משער בנפשי, כמה סימני-קריאה יש במכתב הזה, כמה...
אנכי קמתי ממקומי החוברת הבלתי מכורכה של הירחון נפלה מתוך ידי ועליה נתפזרו. בתו האמצעית של ר' צבי גלותזון שחה מבלי משים להרים את העלים – ואני לא שמתי לזה לב. צחוקו של המדבר, יחד עם הכפתור המוזהב בשרוול כותנתו העליונה, גירשו כל מחאה מקרבי:
– מלחך-פנכה נבזה... אתה... חיימוביץ...
ואירק.
בצאתי השתפכו משני עברי חוט שדרתי גלי מחטים קטנים. הלילה היה אפל מאד. אורי בתי העיר התנוססו בחשיכה. רבוא רבבות עיני להב נשקפות. הנה בית-הישיבה, בית-השוטרים, מעון-אנשי-הצבא, בית-הכלא, "עמק-הדלות"... בכל הבתים האלה מתרוצצים החיים... מאויים, רגשות, הנאות, מעשים, יסורים... ועל הכל פרושים שמי ערבות... הוויית אין סוף... ובתוך כל זה – רקיקה בזויה, שפלה, נמאסה של אדם-זבוב בפני אדם-תולעה...