כששבנו מן הקלויז קידמה אמי את פנינו בצהלה. אך כשהעיפה עין על פני אבי הרועמים ומתחפשים לקרירים ועל מבטו האלכסוני המסותר, התאמצה לעשות שלום בינינו בכל מיני תחבולות.
– צחוק עשה לי אביך היום בצהרים... שומע אתה, ירמיה? היום בצהרים הלכנו בשוק... חה-חה, בזכרי איני יכולה להתאפק משחוק... לכל מי שהוא פוגש הוא מודיע: "הלא ירמיה שלי בא! אורי יש לי"... צחוק ולא יותר...
– "טעמה כי טוב סחרה, לא יכבה בלילה נרה" – ניגן אבי בתוך כך דברי ה"אשת חיל" ופניו מעידים על הרהורי עצב שבלבו – "ידיה, אוי, ידיה שלחה"... אמור, ירמיה, מה שתאמר. הרשות בידך לכעוס עלי... "שלחה בכישור"... איני נותן לך מנוחה... "ידיה שלחה בכישור, וכפיה תמכו"... שומע אתה?.. אתה אינך יודע איך להתנהג עם הבריות... אני אביך – אני מחויב להעיר את אזנך: אני קורץ לך בעיני, ואתה אינך מרגיש בזה, או מתחפש לאינו מרגיש... בריל הסמרטוטר, חיים עושה-כובעים, ישראל מלמד-דרדקי, אלימלך המלוה – לכל "שלום עליכם" אחד, עם הכל אינך מדבר מלה יתירה... אני מבין: רוצה אתה להראות, שיש בך גאוה, שיודע אתה את ערכך; אבל גם לזה צריכים להיות מידה וקצב. לאלימלך, למשל, אתה צריך לחלוק כבוד...
– אומרים, ש"תשעה קבין שיחה נטלו הנשים", ואולם לגברים יש, לדעתי, קבין שיחה לאין מספר – לא נואשה אמי מתקותה להפסיק את השיחה – הלא ירמיה, תודה לאל, אינו נוסע מאתנו למחרתים, ועוד תהי לך שהות לדבר אתו כנפשך שבעך. אני רעבה, הילדים רעבים וגם האורח בעצמו רעב בוודאי, כי מה אבל בצהרים? הארוחה היקרה! ואתה, שלום גציל, כנהר שאינו פוסק – מחול לי – הכל אינו מוצא חן בעיניך... נו, נו, אל תכעס, בבקשה ממך, לך ורחץ ידיך... הילדים נמים...
היא האירה פנים ועשתה מין תנועה של עגבנות. אבי לא הקשה את ערפו, ואולם השתדלותה של אמי להחליף את תוכן השיחה, למחות את הרושם הרע, סוף-סוף עלתה בתוהו. בכל שעת הסעודה לא חדל אבי מלדבר במה שהתחיל. באמת, מפני מה אני דוחה את בקשתו של אלימלך? הלא באמת טוב היה להראות את כוחי לעין כל. יראו שונאיו ויבושו.
משתתפים בצערי ונפחדים, השפילו כל בני ביתנו את ראשיהם ותהי דממת-אבל בבית. רק הצרצור בפינתו הרים את קולו... לאחרונה, כשהתחיל אבי להטעים בפעם העשירית, שצריך לכבד ביחוד את אלימלך המלוה, פקעה סבלנותי ושאלתי:
– רק מפני שהוא מלוה?
עיניו של איש-שיחי נתמלאו משטמה נוראה אלי.
– רק מפני שהוא מלוה!.. כן!.. מפני שהוא אדם חשוב... מפני, חכם, שאתה צריך להשיג פה תלמידים ודעתו נשמעת בכל... וגם לו בעצמו יש נכד... ודעתו מתקבלת בבית משה שמרילס... אתה קראת אלף סמרטוטים – ואת העולם אינך יודע כלל... את זה שמע והבן...
– אבל עד מתי לא תחדל מלהשבית את שבתנו, שלום גציל? בוש והיכלם...
– את, חכמה, החרישו! אינך מבינה כלום – ועליך לשתוק... לא, תשובותיו הן כמו מחט בבשר... "מפני שהוא מלוה" – אני מבין להיכן מאמר זה נוטה... לא, הגידה לי, בבקשה ממך, מה היית עושה אילו היה בידך כסף?.. היית מחלקו בין אנשי חברתך? אה? נו, מה אתה מחשה? כועס אתה עלי?
– זוהי "הלכתא למשיחא"... בידי לא ימָצא לעולם כסף צבור, שאוכל להלווֹתו ברבית...
– לא ימַצא? כלומר? אני איני מבין...
– אין פה מה להבין.
– נו, ונדוניה, למשל?
– איזו נדוניה?
– מה פירוש: "איזו נדוניה"? הן לא לבית-המקלט אתה רוצה לבוא... הרי, סוף-סוף תשא אשה... או אולי הנך מאותם הרוצים דווקא בלי נדוניה.
– נדוניה! – צחקתי פתאום בקול רם מאד – נדוניה... חה-חה-חה!..
אבי יצא מעצמו:
– הנה נחת!.. צוחק במשוגע... אוי, אוי, ראשי מתבקע... סוחרים מפורסמים, דוקטורים נודעים, עורכי-דין גדולים, גבירים, אדירים, אנשים – אנשים, לא קבצנים הולכי-בטל כמוך – כולם רודפים אחרים נדוניה... נדוניה, כמובן, במדרגתם הם: עשרת אלפים רובל, עשרים אלף רובל, חמשים אלף רובל, מאה אלף רובל! – אבל נדוניה... ואתה... ואתם... ואתם בטלנים רעבים, הנכם מתפלספים... אתה עודך צוחק... אוי לצחוקך, ירמיה, אוי לך ואוי לשנותיך!
כשחדלתי אני, התחיל הוא לצחוק על כסילות "העולם", המקנא בו, על קוצר ראיתו של העולם השוטה ועל חוסר דעתו את האמת...
– עוד האושר גדול מה שהעולם בכלל טועה לעת עתה...
– סוף-כל-סוף, למי אוי, למי אבוי – לי אם אומללה! – יללה אמי כל הלילה – ימים רבים כאלו לא היה בני בביתי... ימים אבים... כמה דמעות שפכתי במשך הזמן הזה... אם עלובה!.. ועתה... עתה, בלילה הראשון לבואו... בלילה הראשון... אשר אמרתי...