בחורף/יט

יוסף חיים ברנר
בחורף
פרק יט
→פרק יח	פרק כ←

אבותי, אף על פי שלא קיבלו ממני שום ידיעה, ידעו בכל זאת ברור כי אבוא. כך העידו אחר-כך בעצמם. ושני דברים ניבאו להם את הדבר, דבר-בואי: שממית ירדה בבוקר ארצה מעל התקרה, והחתול הלבן שבביתנו התרחץ והיטהר, כלומר, חיכך בכפו את סנטרו. החתול הוא, אמנם, חיה טמאה, ואולם בנוגע לעתידות אין לך נביא ובעל-סימן גדול הימנו.
מצות הבשורה נפלה בידי אחד מן הנערים התועים ברחובות.
התגעש המעון הדל! אבא עזב את שולחן הלימודים, בפיו עוד שבר-נגינה של "פזר-סגול" ובעיניו האמוצות הוא מתבונן בי רגע, כאילו נמלך הוא בלבו, אם כדאי אני שיחבקני, אלא שלבסוף הוא נופל על צוארי! אחי ואחיותי הקטנים, פעורי פה לנשק את "אחיהם היקר", מושכים אותי למטה. לאמי אבדו עשתונותיה:
– אוי, ירמ'לי, אוי, בני... מה שלומך, מה שלומך, בני? בא... שתי שנים... שתי שנים... ירמ'לי... בני...
לתמהון לבבי חנקו דמעות את גרוני ולא יכולתי להוציא אף הגה. בקושי רב התאפקתי מבכי. הכל נדמה לי כל-כך מוזר, כל-כך מעורר-רחמים... לרגעים הסיבותי את עיני אל המראה הקטנה שעל הקיר, משתוקק להתבונן אל הבעת פני. בקרבי היה מעין אותו הרגש, שהייתי חש בילדותי כשהיו נערים מכים אותי, ואבי, תחת לחמול עלי, עוד היה מייסרני קשה.
החֲכָמה הזאת! – לעג אבי לאמי, אחרי שנמאס בעיניו לחכך את ידיו, להתהלך הנה והנה ולהתבונן אלי ובעיקר אל מלבושי – ראויה היא זו להיות שרתי במדינות! עומדת ואינה יודעת את נפשה... אה, ברוך-הבא, הנה היא כבר בוכיה... נו, בא, בא... דמעותיך לא יתנו ולא יוסיפו מאומה, ועיניך כלות ונמקות גם בלי זה... מוטב שתחממי את המיחם ותכבדי את אורחנו בכוס תה...
– לא, לא... – עמדתי אני והסתכלתי בעיני אמי ה"כלות ונמקות" – אל תדאגו לי... אין צורת בתֵה...
– אוי לי, אתה רעב בוודאי, בני, – יבבה אמי.
– שאלה היא! – ענה אבי בעדי – יודעת את, יהודית? הבה ונאכל כולנו ארוחת-הצהרים, ערכי את השולחן... ואתם, ילדים, – פנה אל תלמידיו – סגרו החומש ולכו לביתכם. אמנם, עדיין רק השעה האחת-עשרה... נו, עיניכם הרואות, אורח...
ה"שקצים" הקטנים, שבעיניהם התנוצצה התקוה להיחפש בשעה מוקדמת, מן הרגע הראשון שנכנסתי הביתה, נעלמו במשך רגעים אחדים. הם התביישו, אמנם, מפני בן-הרבי הזר לקפץ ולדלג, גם חשבו לחובה להם לאמץ את הלב ולגשת אל האורח, גם לתקוע כפיהם לתוך כפי במין "שלום עליכם"; אך לעומת זה לא שמעו בחפזם למצות אמי "לזכור להגיד לאבותיהם, למען-השם שהרבי ביקש שכר-לימוד".
השולחן נערך. בעלת-הבית שמה עליו לחם, מזלגות וקערה מלאה אבטיחים חמוצים. נטלנו את ידינו וניגבנו אותן באלוּנטית רטובה ומשרטת. אבא היה כבר נכון לבצוע על הכיכר השלמה, והנה נתכסו פניו בצער גדול, ובקול של "אסור להפסיק" צוח בלשון-הקודש:
– נו!.. סכין!..
אמי הגישה עוד מזלג, וכשהניחה אותו על השולחן, מיד הרגישה בטעותה, שבאה מרוב בלבולה, והביטה עלי כמו על מליץ-ישרה. אבי היה זועף: כפי הנראה, לא השביעתהו חיצוניותו של אורחו כלל. בשעת הסעודה לא הרבה לדבר. ולעומת זה היו שאלותיה של אמי עד דבר אכלי, מעוני ועוד אלפי פרטים מתנאי חיי שמה – לאין סוף וקץ. ואחרי שנודע לה גם מה שלום הפוזמקאות, שנתנה לי כשהלכתי ל-N, התחילה מספרת לי פרטי הויתה שלה; בחג העבר קימצה בפשטידה; בתור "שכר-לימוד" בעד ילדתו של שמעון החנוני, שהיא מלמדת אותה "עברי", השיגה כמה לטרות פול ועדשים; את פרֵידה, אחותי הקטנה, היא נכונה למסור לאורגת פוזמקאות, כדי שתלמד את המלאכה הזאת. דעת אבי היא, אמנם, כי טוב לעשותה ל"שולחנית" כלומר למוכרת מיני תכשיטי נשים וצרכיהן על שולחן קטן בשוק – "זהו מסחר ולא מלאכה; בזה אפשר לגדול" – אך אחותי בעצמה, למרות הוכחת אגרופיו של אבי, להוטה ביותר אחרי אריגת פוזמקאות. מה דעתי? איזו "תכלית" יותר טובה? – לא הפסיקה את פטפוטה גם ההערה העוקצנית של אבי, שגער בה על שהיא מבלבלת את ראשי, "המלא ענינים אחרים לגמרי"; היא היתה כל-כך מלאה אושר, עד שלא יכלה לשים לב לזה, לה נעים לדבר עמי – והיא מדברת. אם אשמע ואם אחדל – אחת היא לה.
כדי שגם אני מצדי אומר איזה דבר, שאלתי מה מצב הלימודים של אחי הקטנים. אז החלה אמי להתאונן על אבי, שהסיר מעל ילדיו את השגחתו לגמרי. בֶרילה הולך ל"חדר" זה שלושה זמנים – ועדיין הוא "אומר עברי" בקושי. היא אינה מבינה, מה זה היה לאבי: זקנה או עצלות?..
– אֶט... – התנצל אבי במין היתול – שבתי וראיתי: מה כל הטורח הזה? כשהם מגדילים, הרי בין כך ובין כך הם עושים מה שלבם חפץ...
– נו, נו... – לא נעמו לאמי רמזי השיחה – וכי מה הרע, חלילה, שהם עושים בגדלותם?.. ואני אחת אבקש: מי יתן והיו הקטנים לא גרועים מגדולינו... וכי הכל צריכים להיות רבנים?..
– ואני מה? מה אני אומר? – כועס אבי – אני מתבייש בו?.. "רבנים" – ומה תדמי, כמה הוא רחוק מרבנות? רק צעד אחד אל העֵבר ההוא... חַכָמָה – "רבנים"!..
דומיה.
– ירמיה לא גדל כלל בקומתתו – מעירה אחת מאחיותי.
– לא גדל? – מתעורר אבי ממחשבותיו ומעיף עלי מבט חודר – אהו... בכלל, אֶה, בכלל אני אומר... לדעתי... ירמיה לא נשתנה בחיצוניותו... לא נשתנה – כלומר, אֶה-אֶה... נו, כל אלה הבלים!.. העיקר... העיקר, ירמיה, שומע אתה? אני שואלך... אני, הרי רוצה אני לדעת כל אותו הזמן... מה שלומך? מה שלומך – מבין אתה? מה שלומך ב"תוך"?..
– מה... אין דבר... אני חי...
– חי – מובן מאליו... אבל אני רוצה לדעת אחרת... אתה מבין... ענה... למוֹד אינך לומד כלל?..
– לא.
– לא?! האומנם?! אני, ירמיה, באמת, אני, אֶה... איני מאמין עוד... איני מאמין... מוחי הקצר אינו תופס כלל, כיצד עוזב אדם לגמרי את זה, שבילה עליו כל ימי חייו?.. ובכלל – וכי בשביל שזה "תלמוד" הפסיד? ומה, לדעתך, אין זה צריך כלל? מבין אתה, ירמיה? מה פניך רועמים? אמנם, אתה יכול להקפיד, שבשעה הראשונה לביאתך אני כמו מקנטרך בדברים... ואולם בעיקר הדבר הלא אינך שוטה: מאי נפקא מינה? מתחילה, אחר-כך – הרי צריך לדעת... אני הרי לא ישראל מלמד-דרדקי אני... אמך אומרת: וכי הכל צריכים להיות רבנים? – אדרבא! אני לא נתאוויתי מעודי, שתהיה דוקא לרב; לדעתי, סוחר עשיר ולמדן הוא יותר טוב מרב... אני איני דורש, שתלמד לשם-מצוה, אלא כך... ולוּ רק כדבר של השכלה... הלא גם אתה תודה, שגם זו היא חכמה ככל החכמות... וחוץ מזה – טוב לה' ונאה לבריות... מה אתה מחשה? מפני מה אינך אומר כלום?.. יהודית, תני לו עוד מעט חלב... בקיצור, הארוחה אינה ארוחה לשם אורח... אבל מה לעשות? הלא לא ידענו כי תבוא, אף על פי שהיינו ממתינים לך יום-יום... ובכלל אני חושב, חַה-חַה, שגם שם לא היית מפונק ביותר... נו, אין זה מן הענין... העיקר אני רוצה לומר, להגיד... כן, במה אני עומד? הן אתה הבטחתני, כי את התורה לא תעזוב לעולם... כן... איני מאמין... ואל הרב, ירמיה, צריך להיכנס בכל זאת... אמנם, גם בלי זה תלך אל עובדיה... רואה אתה? עובדיה הוא עתה איש... היו ימים שגם הוא... ואולם הוא שב אל הדרך הטובה סוף-סוף... הוא נופל בבור-של-שומן... כמובן, אביו... רב אינו מלמד... ואולם מי יודע, אפשר שאלמלי היית גם אתה בביתך – היה אחרת... זוכר אתה, עד כמה הפצרתי בך להישאר פה, ואתה לא שמעת בקולי... נו, מה שעבר עבר... עתה... עתה... יודע אתה, ירמיה? אני הלא איני חדל לחלום שאתה תפדני, סוף-סוף מן המלמדות... אילו היתה בידי רק מאה אחת – הייתי עוזב מחיה בזויה זו... בסכום הזה בלבד כבר הייתי יכול לגדול... מה, כסף הלא אין בידך? לא כלום? רואה את, יהודית, מה אמרתי לך כל הימים? מה ניבאתי? את ניחמתיני, אבל אני ידעתי תמיד את הסוף!
– מה אמרת! מה ניבאת! איזה סוף!.. לו חדלת, שלום גציל!.. אוי, אוי, יש בך בינה... לחכם תיחשב...
– וכי מה אני מדבר, בהמה? מה אני? וכי מתנפל אני עליו, חלילה כלום מדבר אני משפטים עמו? אני בטוח, שהוא עצמו לא יכעס עלי ועל שיחתי... איך שיהיה, הרי אביו אני... הלא הוא מבין, לטובתי אני מתכוון... ומה אני מדבר? אדרבא, אני מלא שמחה על בואו... אני שמח מאד... לפעמים באים עלי רגעים כאלה, ממש כלות הנפש... אוי, ירמיה צריך היה להיות פה; אוי, רוצה אני לראות את ירמיה! והנה הוא בא, ברוך השם, ומה עוד?.. אני מדבר סתם... בעלמא... כן... נו, הגישי, יהודית, מים אחרונים!.. (הוא, אמנם, אינו זהיר בזה מעודו, אך הוא מצא מעין צורך השעה לדקדק הפעם גם בזה) נברך ברכת המזון... אל הרב, ירמיה, תיכנס בשעה אחרת... עתה שכב ותנוח.
וכששכבתי אחרי רבע שעה על הדרגש עצום-עינים ונדוד-שינה מרוב כאב-הראש, הלמו באזני קולות השכנות, שבאו חוצץ אשה-אשה לשאול איזה דבר ופקדו את אמי בקריאת: "אהוב הוא אורחך!" הן התבוננו בי, מחזיקות בקדירות, בפנכות ובעריבות, ששאלו מאמי, בעינים בוחנות וחודרות והביעו את הרושם, שעשיתי עליהן, ואת השקפותיהן על החיים, הבנים והאושר בכלל – הכל בבת אחת. ואמי, מתהדרת בגדלותה, דיברה ארוכות על אמונתה התמידית, כי "ירמיה שלה" לא ישכחנה לעולם, כי הוא אינו כאחרים, שאינם זוכרים את כל הדמעות והדם, אשר שפכו עליהם האמות, וכי...
עם כל זה, סוף-סוף, אין מה לקנא בה: אשרה אינו שלם, בל יהיה מוצא-שפתיה לה לחטאה. אלמלי היינו עשירים, אלמלי היתה היכולת להביאני אל המטרה, אז היה אשרה אושר גמור, אבל עכשיו... תמיד הוכרחתי לנדוד כציפור מקנה... ואם גם באתי לאחרונה – – השמחה, אמנם, גדולה... אוי ואבוי לה!..