בוסתנאי/פרק יג
13) יושר משפטי כוסדראי
"מדוע כה פניך רעים היום היום?" שאלה דארא את בוסתנאי. "ומדוע אתה יושב בדד, ואינך שומע בקול שירי משוררנו הנפלא בארבוד. הלא הוא יניס כל עצב, וירנין כל לב הוגה נכאים".
"גבירה עדינה! נוראות ראיתי היום ואחז בשרי פלצות, לעיני נרצח אדם אחד, נסיך, ושר גדול בארץ".
"אם לא כגמול ידיו נעשה אל הבוגד הזה?"
"לא דארא, לא בחטאו מת האיש הזה, משובת עריץ הרגתהו".
"שים יד לפה בוסתנאי, פן ישמע לאיש ודמך בראשך. אך מה לך ולמוצדו? האם ידעתהו מאז?"
"לא ראיתיו ולא ידעתיו מעודי – אך אידו פתאום הכרע הכריעני, בבקר – גדול ונכבד בכל הארץ, ראש שרי המלך, ובצהרים – הוכה ומת כאחד הנבלים. – זאת ועוד אחרת, בטרם מותו נשא את שם אבי על שפתיו".
"האם שנאתני בוסתנאי, הלא?"
"אותך אשנא גבירתי, ומדוע?"
"בגלל אבי אשר המית את אביך".
"ומה און פעלת את? ומה חטאת כי אשנאך, ובתורתנו כתוב לאמר לא יומתו אבות על בנים ובנים לא יומתו על אבות איש בחטאו יומתו".
"מה יקרה ונשגבה התורה הזאת!" קראה דארא. "לא כן עמנו אנחנו בני פרס, איש אחד יחטא ונכרתה כל משפחתו אחריו".–
עוד דארא מדברת עם בוסתנאי והנה איש אחד בא ונדחק אל הגן בחזקה, שומרי הסף עמדו לקראתו ולא נתנוהו לבוא, אך האיש נכבד בעמו מגדולי עשירי פרס, ובדעת נפשו הדפם בטרם יאמרו לנגוע בו. וכמעט דרך על הסף נשא רגליו וירץ עד המלך ויפול על פניו ארצה ויקרא: "הושיעה אדוני מלך מלכים!"
המלך פנה אליו בחרי אף ויקרא: "איך באת אל הגן?"
"נפתלתי עם שומרי הסף ויכולתי להם למען אוכל ואפיל תחנתי לפניך".
"בן מות אתה!" אמר המלך.
"המיתני נא, אם חטאתי, אך בטרם אמות, שפטה משפטי וריבה ריבי".
"מי אתה האיש!"
"ערי שם עבדך", אמר הפרסי, "בן משפחה גדולה וקדומה בארצך, וכבר מימים רבים אנכי יושב במסבי עיר מלכותך בנחלות אחוזתי, איש מצליח הייתי ﬠד ﬠצם היום הזה, אשתי רוהבה ילדה לי שני בנים ואני הודיתי לאלהי חסדיו, על האשה היקרה אשר הוכיח לי וﬠל הילדים אשר חנני. אך זה שבועות אחדים והנסיך שירוהﬠ סר אל צל קורתי ﬠיף ויגﬠ בשובו מן הציד. בשמחה קדמנו פניו, האכלנוהו והשקינוהו כיד אלהים הטובה ﬠלינו, אך הוא נשא ﬠין אל רוהבה אשתי. והיום בצאתי אל מלאכתי התנפל הנסיך על ביתי בחזקה, ויגנוב את אשתי, אם שני בני!"
"ובגלל הדבר הזה הרהבת ﬠז בנפשך להחריד אח מנוחתי? קח לך אשה אחרת".
"למה ידבר אדוני המלך כזאת! אהבתי את אשתי, ובני צוﬠקים מרה בוכים ומיללים, איה אמם!"
"ולמﬠן צﬠקת ילדיך באת ﬠד הלום להלאות את מלכך? לשוא הגדלתי את הפרסים, ﬠם כפוי טובה! לשוא נלחמתי בﬠדם ﬠשרים מלחמות, ופﬠלתי גבורות. לריק הבאתי להם שלל כל הגוים, ושפﬠת מכמני מלכים כסתה אותם. הלא ידﬠת כי שירוהﬠ בני הוא ויורש הכסא, האם אין לו צדקה לקחת לו נשיכם ובנותיכם למלא נפשו כי יחפץ? רואה אנכי כי רוח מרי ומרד החל לפﬠם בכם, וידי נטויה לבצור אותו ולהכריﬠהו, כבר ראה מוצדו את תגרת ידי, וכלכם יחד תספו ﬠמו. קרב הנה טור!"
טור שר הטבחים נגש, נפל ﬠל פניו ארצה וישק את האדמה אשר המלך ﬠומד עליה. "מהרה", אמר המלך! "הﬠמד משמר אחר ﬠל יד הגן, ואת אנשי המשמר האלה אשר לא חשכו את האיש הזה לבוא אל הגן להפריע את מנוחתי הוצא להורג". ואל ﬠרי פנה ואמר: "ואתה ﬠרי! נשאתי את ﬠונך ולא תמות. קחה לך אשה אחרת, שמח נפש ילדיך בשﬠשוﬠים וצﬠצועים וינחמו, ולאט לך אל הﬠלם שירוהﬠ, ישתﬠשﬠ גם הוא באשר חשקה נפשו. דום והוחיל כי בﬠוד שבוﬠות אחדים ישיב לך שירוהﬠ את אשתך. ואתה לך לך ושמח במתנת חייך אשר נתתי לך".
"אין נפשי אל מתנת חנם!" קרא ﬠרי בקול גדול. "אמותה נא הפﬠם מידך, לועג לחטא ופשﬠ! אך דורש דמים ידרוש דמי מידך. כבר ראית ﬠוני ותברח מן הארץ – ומי יודע מה יולד יום? אולי יסור צל הצלחתך מﬠליך ﬠוד בﬠצם היום הזה".
פני המלך חורו, ואש חמתו נשקה בו עד להשחית, כבר רחפה גזרת מות על שפתיו, אך ﬠד ארגיﬠה נחם ויאמר: "הוציאוהו מﬠלי, לא אמיתהו".
"אהה!" קרא ערי, "טוב מותי מחיי!" וכמו חפץ לדבר ﬠוד דברים אחרים, ועבדי המלך אחזו בו ויוציאוהו מאת הגן.–
ﬠרי מוצא, וטור שר הטבחים בא להודיﬠ את המלך כי מלא את פקודתו ושומרי הסף הומתו. בו ברגע הזה נשמע מרחוק צלצל חרבות וכלי נשק, וקול אנקה ויללה. ויפן המלך אל שר הטבחים לאמר: מה זאת?
"קול ילל בני משפחת מוצדו הבוגד הוא זה המוצאים למות", אמר טור. "כל בניו, נשיו, אחיו וקרוביו, כל אלה אספו יחד אל מקום המטבח. ורק בנו הבכור הורמוצד לבדו נמלט".
אור פני המלך שב אליו, ושחוק שמחה נראה על שפתיו. קול יללת הלקוחים למות דמם. המשורר בארבוד שב לשיר שיריו הנעימים, והמלך ואחוזת מרעיו שבו לשוח בגן כבראשונה.
בוסתנאי נשמט מאת המסבה אל תחת ענפי אחד השיחים, מקום אין רואה, ויפול מלא קומתו ארצה ויבך ויתפלל ויאמר: ה׳ אלהי אבותי! איה איפוא אנכי! מה תחזינה עיני, ומה תשמענה אזני, נפשי בתוך לבאים אשכבה, ואנכי מה אני ומה חיי! פנה אלי אלהי ישעי והגן בעדי כי יחיד ועזוב אני, אבי מת בעלומי ימיו, אמי ואבי זקני רחוקים ממני, גם רעי ידיד נעורי אין עמדי. מי יורני יתמך לבי בעצתו? פנה אלי אלהי אבותי וחנני, שלח אורך ואמתך המה ינחוני, שלח מלאכך ויסך עלי – ויצילני ממתלעות הטורף הנורא הזה.
ובקומו מן הארץ ראה בוסתנאי את דארא באה לבקשו, ויצא ממחבואו ויקרב אליה. ובראותה אותו קראה: איפוא היית בוסתנאי וכבר שאל המלך עליך. הלא בכית כי נעוית מראות! אך השמר ושמור נפשך כי חייך תלואים לך מנגד.
ובוסתנאי הלך עם דארא לגשת אל המלך. כמעט פנה המלך אל הנשיא ויואל לדבר אליו. והנה עבדי המלך באו לאמר כי ציר שלוח מארץ ערב בא ובידו מכתב אל המלך. המלך צוה והציר בא לבוש כאחד האדם, לא נפל על פניו ארצה ולא כרע לפני המלך, אך עמד נצב לפניו.
"מי אתה?" שאל המלך את הציר, והמליץ תרגם לו את שאלתו.
"שמי סעיד", ענה הציר. "ערבי אנכי משבט כרייש[1]. אלהים הוא אלהים ומחמד הוא נביאו. נביא אלהים מחמד אבן עבדאללה שלח אל מלך פרס את המכתב הזה".
המלך רזם אל שר סודו ויקח את המכתב מיד הציר. שחוק לעג נראה על שפתיו בקראו. המלך ראה ויבן ויצו לקרוא את המכתב בקול.
"סלח נא מלך מלכים", אמר שר הסוד. "המכתב כתוב ערבית. תנה לי רגעים להתבונן ואקראהו לך פרסית ולא אכשל". עברו רגעים אחדים ושר הסוד החל וקרא בקול רם.
"אלהי השמים והארץ, בורא כל, אל נורא ואדיר, אחד הוא ואין אפסו עוד, מושיב מלכים לכסא, ומשפילם שבת, הוא נושא שלום וברכה אל מושל פרס, אל המלך הגדול כוסדראי השני.
"יודע לך המלך כי האלהים הוא אחד ואין שני לו ואני כותב המכתב הזה מחמד בן עבדאללה נביאו, האלהים בחר בי ויקימני על, להרוס את מזבחות האלילים, וללמד את כל העמים לדעת לעבוד את אלהים האחד. וגם לך המלך כוסדראי משך אלהים חסדו, ומפי ידבר אליך לעזוב את אלילי השקר אשר פיך יקראם בשם אחרימון ואורמוצד, את הפירוורים והדיוועסים. שמע נא דבר אלהים ומפניו תחת, קולו קורא אליך פנה אליו, אז ישלח לך האל הגדול הזה עזרתו יפיל עמים תחתיך, יכונן כסאך לדור דורים. אך אוי לך אם תמאן לשמוע בקולו. כסאך יגר לארץ, אתה תלך בשבי, וזרעך יכרת ויכחד מן הארץ. עזוב את אליליך האלמים אין מועיל במו, גרש את חרטומיך מַגֶיךָ המתעים אותך בשוא, והיה אלהים לך לאלהים, ונביאו מחמד. – כה דבר מלאך ה׳, ונביא מחמד בן עבדאללה הכריישי".
כאשר כלה השר לקרוא את המכתב, מילא המלך פיו שחוק, ועמו שחקו בקול גדול כל שריו ועבדיו. המלך לקח את המכתב בידו ויקרעהו לקרעים קטנים ויפזרם לכל רוח.
"משוגע!" קרא אל הציר. "ציר איש משוגע וחסר דעת, שוב אל ארצך והגד אל האיש המשוגע אשר שלחך את אשר עשיתי למכתבו, ואם בוא יבוא הנה ועשיתי לו כאשר עשיתי למכתבו".
כשמוע הציר תשובת המלך מפי המתורגמן השתחוה אל המלך ויפן ויצא ולא ענה דבר, כי כן צוה עליו מחמד.
- ^ בכתיב המקובל היום: "קורייש".