בוסתנאי/פרק טו
15) שוד ורצח
"אל בית אבון שר אוצרות המלך", ענה בוסתנאי. "אם כן נלכה יחד, סוסי הערבי חלה והמלך נתן לי רשות לבחור לי סוס אחר מאורוותיו, ואתה מה חפצך בביתו, האם גם תחפוץ גם אתה לבחור לך סוס קל הרגלים?"
"לראות את שלום ידיד נעורי אחאי אנכי הולך, אשר יחד ישבנו לפני אבי זקני לשמוע תורה מפיו".
"ומה לאחאי רעך בבית אבון?"
"אבון הוא דוד אחאי, ואת בתו שרה היפה אמר לתת לאחאי לאשה".
"את שרה היפה! – היפה היא באמת? נלכה נא ונראה".
לדברי הנסיך האלה נבהל בוסתנאי ועד מהרה אמר להסיח את הנסיך לדברים אחרים להניאו מעצתו ללכת אל בית אבון כעת למען אשר יוכל להזהיר את אבון וביתו להסתיר את שרה, ויאמר: "אדוני שירוהע, נזכרתי כי בארבוד אמר לשיר היום שירים נפלאים, האם לא טוב כי נשוב אל גינת הביתן להתענג על שיריו, ואל בית אבון נלכה מחר".
ויצחק הנסיך ויאמר: "בנתי לרעך, בוסתנאי, כי תאמר לחשוך אותי מלראות את שרה היפה היום, לא יעלה מורא בלבבך ולא תדאג לכלת אהובך אחאי, אין לי חפץ בבנות היהודים, כי אינן מוצאות חן בעיני".
וכבוא שני הנסיכים האלה בבית אבון, והנה שרה לקראתם. שירוהע אך הביט בה ונצב כנד – יפיה הרהיבהו ולקח לבבו.
"יהודיה יפה בבנות", אמר שירוהע, "הנך יפה כאסתר המלכה אם בית אבותי". ואל בוסתנאי פנה ויאמר: "דע וראה כי נחמתי על אשר דברתי לך". שרה החרישה ולא ענתה דבר. אך ראתה את פני יורש העצר הנודע לרעה, ותאמר להשמט מידו.
"מה תתחמקי, שרה!" קרא שירוהע. "עִמְדִי פה עִמָדי, הלא מצאת חן בעיני והנני מושיט לך את שרביט הזהב אשר לאבי בית אבותי ארשיד (אחשורוש)".
עודו מדבר ואבון בא, ובראותו את יורש העצר אמר: מה זה ראה הוד יורש העצר להנחילני את הכבוד הגדול הזה ,לבוא לבקר בביתי הדל?
עד שאבון מדבר ושרה נשמטה ואיננה, שירוהע לא הרהיב עז בנפשו לעצרה בפני אביה, ויגד לו את חפצו, ואבון מיהר למלא רצון הנסיך ויוליכו אל אורוות המלך.
למחרת היום שב שירוהע ויבוא אל בית אבון, והיטיב חרה לו בשמעו כי שרה נסעה מפה אל עיר קטיספון אל קרוביה, אך לא דבר את בני בית אבון מטוב ועד רע, כי אם מהר לבוא גם הוא אל קטיספון, וכאשר חפשה שם ולא מצאה הבין כי שקר הגידו לו וכי החביאו את שרה מפניו. – אז אמר בלבבו לשתוק עד עת מצוא. ואבות שרה ראו כי שירוהע מחריש ויאמרו כי כבר שכח שירוהע בהמון תעתועיו את שרה ולא יזכרה עוד. החביאוה שלשה חדשים, וליום יום המועד לחג חתונתה, שבה שרה לביתה. אך שירוהע לא שכח את שרה, לא שקט ולא נח כל הימים, כי זה דרך כסל רשעו להתחזק במזמה זו חשב עד עשותה ועד הקימה. על כן העמיד לו מרגלים אשר הודיעו מכל הנעשה והנשמע בבית אבון, דבר יום ביומו.
ואבון אמר לחוג חג כלולת בתו היחידה בכל הדר תפארת, יום שמחת גילו בא, וכל נכבדי עדת היהודים נקראו ובאו, ובוסתנאי בתוכם. בגן ביתו הנחמד העמידו חופה יפה ויקרה מאד ואל תחתיה הובא החתן בשירים וזמירות, גם הכלה מובלה בשמחות וגיל בתופים ומחולות אל מקום המועד. והנה יורש העצר ועמו להקת אנשי חיל הבקיעו בגן, חרבו השלופה בידו פנתה לו דרך עד החופה וכארי על טרפו התנפל על הכלה ויאחזה בשמאלו. פלצות אחזה את אבות הכלה ואת הקרואים ולא ידעו מה, ואך אחאי מצא עז בנפשו להרעם בקול זעקה גדולה ומרה על שירוהע להגיח אליו ולהציל טרפו מידו, ושירוהע ראה וינף ימינו למחוץ בחרבו את ראש אחאי. אז מהר בוסתנאי בחמת כחו ויתקע את שלחו בימין שירוהע ושירוהע כרע ונפל לארץ וחרבו נפלה מידו, אחאי הרים את החרב ויאמר להכות את שודד רעיתו הנופל, אך אנשי שירוהע מהרו תפשו את אחאי ואת בוסתנאי ויאסרום בנחושתים, ואל שירוהע פנו ויוציאו את השלח מידו הפצועה, שטפו את הדם, הקיצוהו, השיבו רוחו כי התעטפה עליו, וישאוהו אל ארמון המלך. גם את שני האסורים הוליכו אל הארמון.
המלך נבהל בשמעו את הדבר. ויצו להשכיב את שירוהע על מטתו ולרפאותו, ואת בוסתנאי ואת אחאי צוה ויתנום בבור אשר בחצר המטרה. וביום המחרת קרא אל שבעת שרי פרס ומדי היושבים ראשונה במלכות לחרוץ משפט האנשים אשר פגעו בהנסיך יורש העצר. וכולם פה אחד ענו ואמרו: אחת דת שניהם למות.
"דבר אין לי עם אחאי, יומת בעונו", אמר המלך; "אך בוסתנאי – הלא ידעתם את השבועה אשר נשבעתי בחלומי".
"נקית מן השבועה אשר נשבעת בחלומך, מות יומת הרוצח אשר הרים יד לשפוך דמי בן המלך, לא ינקה".
ואחד השרים הוסיף לאמר: "דמי בנך הלא דמי נפשך המה, ולמענך ולמען כבוד קדושתך יומת האיש אשר הרהיב עז בנפשו לשפוך את הדמים הקדושים האלה".
רגעים אחדים היה המלך כמחריש, ואחרי כן צוה לכתוב את פתשגן הדת למען אשר יחתמו בחותמו. בין כה וכה שלח אבון רץ אל מחוזא, אל רבינו כפנאי, ועד מהרה באו רבינו כפנאי וילתא בתו אל דעסטאגרעד, ויבואו לפני המלך.
"מלך מלכים!" קרא רבינו כפנאי. "זכור את השבועה אשר נשבעת. דוד המלך ינקום ממך נקמת נינו האחד, שארית פליטת זרעו".
"נקי אנכי מן השבועה אשר נשבעתי", ענה המלך. "לא בדברי ימות בוסתנאי כי אם בדבר דתי פרס ומדי".–
"ובידך, מלך אדיר!, המשפט", אמר כפנאי, "להטות את החוקים כרצונך, ולך לבד הצדקה לחון את אשר תחון".
"אבל אין נפשי להפליא חסד עם רוצח בני, כי יהפך לבב בני לשנוא אותי ולהתיצב כצר נגדי".
אז נפלה גם ילתא אפים ארצה לפני המלך, אחזה כפות רגליו ותקרא: "חוסה חמולה אדוני המלך, את בעלי את חותני וכל אשר לי הרגת בחמתך, ועתה יכמרו נא רחמיך על יתר הפליטה, ואל תכבה את הגחלת הנשארה, חמול נא על אמתך, ואל תמית את בנה יחידה".
ולא ענה אותם המלך דבר ויצו להוציאם מעל פניו.