בוסתנאי/פרק ט
9) בדעסטאגערד
על יד תחום העיר מחוזא, חבקו הוריו ואמו את בנם מחמל נפשם, נפלו על צואריו, בכו ויברכוהו. המרכבה הקריבה, בוסתנאי וחברו עלו אליה, הסוסים נעו ממקומם, וקול גדול יוצא מקרב לב עמוק לאלפים מישראל נשמע לאמר: יברכך ה׳ וישמרך, יאר ה׳ פניו אליך ויחנך, ישא ה׳ פניו אליך וישם לך שלום. —
גם בשוב ילתא אל ארמונה במחוזא לא מנעה עיניה מבכי. אך לא כן עם בוסתנאי ואחאי בני הנעורים, רגשת לבבם הרך הבליגה על יגונם. הרוח הצח, חליפות המקומות, ונעימות המסע, החליפו רוחם, ובלב שמח נסעו אל מחוז חפצם.
הבירה דעסטאגערד הנפלאה נגולה כספר לפניהם, ולמראה עיניהם רחב ופחד לבבם, בתיה היכלי ענג, היכליה ארמונות תפארה, וארמון המלך, חותם תכנית כליל יופי, נעלה ונשגב מכל דמיון ורעיון איש כגילם. עיניהם לא שבעו לראות כל ההדר והיופי, ורוח דמיונם קצר מהכיל את המחזות מן המחזות השונים הנפלאים זה מזה בהוד תפארתם. מה טוב חלקם ומה נעים גורלם לשבת בארמון הגדול בבירת הארמונות הזאת. אך בעוד המה משתאים וחרדים חרדת גילה, וזכרון קץ הבנאי המצוין אשר כלל את יופי בנין הבירה וארמנותיה, ודבר רשעת המלך הבוגד בו הרעיד עצמותיהם, והניס שמחת גילם. הן המה שמעו מספרים לאמר: כי הבנאי המצוין פערהאד אשר בכל עצמת חכמתו ועז רוחו שקד למלא אחרי פקודת מלכו לפאר מקום משכן כבודו, ולפניו הביאו את סגולת השלל והמלקוח אשר לקח כוסדראי במלחמותיו, לקחת מהם די כסף זהב ואבנים טובות למבנה העיר והארמונות, ראה בכבודת השלל והשביה עלמה שבויה אחת שלוחה אל בית נשי המלך. העלמה הזאת היתה נוצרית בת אחד מגדולי הרומאים ושמה שעריהן, אשר נפלה ביד הפרסים בלכדם את העיר פלוסיום. והיא יפת תאר ויפת מראה מאד. פערהאד ראה את שעריהן ותבער בו אש אהבה, והיא גם היא בראותה יום יום את האמן הגדול הזה מפליא לעשות בחכמתו, חמדה אותו בלבבה. אך אהבתם היתה צפונה בלבביהם, כי חכה פערהאד אל שוב המלך מדרכו. המלך שב ויבא דעסטאגרעדה, ובראותו את הבנינים הנפלאים ואת ארמונו הגדול כליל יופי, אשר עשה לו הבנאי פערהאד, קרא לו להשיב לו תודתו ולגמול לו גמולו כנאוה למלך מלכים כמוהו. פערהאד בא ויפול על פניו ארצה לפני המלך וישק מקום כפות רגליו.
"קומה פערהאד, למה זה אתה נופל על פניך?" אמר המלך. "הלא מצאת חן ושכל טוב בעיני, הפלאת לבנות לי עיר כמו רמים, וארמון אשר אין בארץ ובשמים משלו. שאל פערהאד מה אתן לך, הנני לגמול גמולך כידי הרחבה".
"מלך מלכים!" ענה פערהאד בענות חן, "שאלה אחת קטנה אשאל ממך אדוני המלך, מכל חוסן עשרך, ומכל שכיות חמודותיך, תנה לי לבחור אך דבר אחד".
"בחר לך את אשר תרצה".
"ואם אבחר לי את היריעה הנפלאה ההיא, כבוד כל אוצרותיך, שלש מאות אמות ארכה וששים אמות רחבה, מרוקמת רקמת זהב משובצת כל אבן יקרה, ועליה צורת גן העדן מקום מנוחת הצדיקים, בכל יופי והדר המלאכה. האם גם אותה לא תמנע ממני?"
"אחת דברתי", ענה המלך, "ומוצא שפתי לא אשנה".
"אי לזאת השבעה לי, בגשר טשינעוואד המוליך אל השמים מקום כבוד אורמוצד".
"הנני נשבע לך בגשר הנורא והקדוש הזה. ועתה הגד נא לי מה שאלתך ותנתן לך".
"שאלתי ובקשתי אדוני ומלכי כי תתן את שפחתך שעריהן אשר שבית במלחמה, לי לאשה, בה בחרתי כי אהבתיה בכל לבבי ונפשי, יקרה היא בעיני מכל מחמדי מכמני אוצרותיך, יפה היא לי כחמה, ברה כלבנה. תנה אותה לי".
המלך צחק בלבו ויאמר: "הנה היא נתונה לך, נשים פלגשים ושפחות רבות עמדי, יהי מקורך ברוך ושמח באשר בחרת לך".
והמלך צוה להביא את שעריהן ולתתה אל יד האמן אשר אהב. העלמה הובאה, והמלך השתאה על יפיה ונעם מראה. חרדת אהבה אחזתהו ויאמר בלבבו: אך לה נאוה להיות רעייתו ואך היא לבדה תצלח למלוכה. וינחם על השבועה אשר השביעו פערהאד.
פערהאד בראותו את שעריהן מובאת לו, אץ לבוא לקראתה לתת ידו לה, והמלך קרא ואמר: אל תאיץ לגשת אליה, עוד לא כלית מלאכתך אשר החילות, קום וגמור את מלאכת התעלה אשר אתה עושה להביא את הנהר מעבר לסלע אל תוך העיר למען יהיו מים לשתות העם יושבי בירת ממלכתי.
פערהאד האמין לדברי המלך וישב לעבודתו, יומם לא שקט ולילה לא נח לגמור את מלאכת התעלה עד מהרה, למען יזכה בחבל נפל לו בנעימים אך גם המלך לא הסב לבו משערהין וקנאת אהבתו אכלתהו. עד כי כל המון חמודותיו ,שפעת עשרו, חוסן אוצרותיו, נצחונותיו הגדולים כאין נחשבו בעיניו אם לא תהיה שערהין לו לנחלה. ויחשוב מחשבות איזה דרך ישכון אור מאויו ,והיתה אהובתו לו למנה מבלי אשר יפר את השבועה הנוראה אשר נשבע לפערהאד.
"ויהי היום ויצא המלך לראות במלאכה אשר עושה פערהאד. ויעל על הסלע הנשקף על פני התעלה. שמה מצא את פערהאד עומד על ראש שן הסלע וחצוצרת התרועה בפיו להשמיע דבריו אל כל העושים במלאכה. ובראות המלך את האמן הנאמן הזה עומד על שן הסלע, מקום צר ומסוכן מאד, עמקי תהום ואבדון לפניו ולאחריו, חיש כברק עלה רעיון משחית בקרבו, להחריד את פערהאד חרדת מות, ועד מהרה מלא אחרי הרעיון הנורא הזה ויקרא אליו ויאמר: לשוא אתה עמל פערהאד! מה אמלה תקותך, אהובתך מתה פתאום זה לפני שעה קטנה!"
"כמעט שמע פערהאד את השמועה הרעה הזאת, ועיניו קמו מראות, רגליו מעדו תחתיו, ובקול מר צורח נפל משן הסלע. ובה בשעה אשר אספו את עצמות האמן המופלא הזה להובילם לקבר, הובלה שערהין היפה אל ארמון המלך אשר בנה אוהבה ואהוב נפשה".
את כל הדברים האלה שמעו בוסתנאי ואחאי זה כמה פעמים, ומה חרדו ופחדו לבוא לשבת עם המלך הבוגד האכזרי הזה. למראה ארמון המלך נבהל בוסתנאי וכל עצמותיו נעו ורהו. וינחמו אחאי ויאמר: אל תירא בוסתנאי מבוא אל הארמון הזה, ה׳ אלהי דוד אביך מגן לך. האלהים אשר פדך ממות, והגדיל חסדו עמך עד היום, לא יעזבך ולא יטשך ומכל צרה ויגון יצילך.
בדעסטאגערד גר דוד אחאי בעל אחות אמו רחל, הוא אבון שר אורוות המלך. אל בית אבון היה שומה על הנערים לסור ולשבת עמו ימים אחדים עד אשר יראה בוסתנאי לפני המלך ויצו לו מעון לדור. ובעמוד המרכבה על יד בית אבון בנוי כמו ארמון, מהר אבון לצאת לקראת אורחיו הנכבדים, אחריו מהרה גם רחל אשתו ובתם היחידה שרה.
"ברוך בואכם אורחים יקרים!" קרא אבון. "ברוך בואך בוסתנאי הנשיא תקות ישראל! בוא אל תחת צל קורתי, וביתי בך יתברך ויתפאר כי זכה אל הכבוד הגדול הזה להיות מלון לחוטר מגזע דוד מלכנו".
ורחל נפלה על צוארי בן אחותה אשר מתה זה לא כביר ותבך. האורחים הובלו אל הבתים אשר פנו לפניהם וינוחו.