בוסתנאי/פרק ז
7) האם ובנה
וילתא שמעה לקול אביה ותתאפק, ותשם מעצור לשטף דמעותיה, אור תקוה טובה האיר עיניה ובחרדת שמחה הביטה על בנה הקטן, ילד יפה אף נעים אשר נשאה על זרועה, והילד אף הוא פקח עיניו היפות לקראת אמו וכמו שפתיו ברור מללו: הרגעי אמי, אנכי אהיה לך למשען ולמבטח עז וכל משאלותיך אמלא. ששון רוחה שב אל ילתא וחמדת החיים שבה ובאה אל מורשי לבבה. באהבה רבה נשקה את הבן הניתן לה ותשבע להקדיש לו את כל ימי חייה.
חלפו ירחים, עברה שנה, ילתא גמלה את בנה אך לא העלימה עינה ממנו רגע, בידיה נשאתהו, על חיקה שעשעתהו ולא נתנתו אל יד אומנת זולתה, הוא שעשועיה, הוא נחמתה, הוא תקותה כל הימים. והנער הלך הלוך וגדול הלוך וטוב, יפה מראה וטוב טעם בריא אולם ומלא אונים. גם החל לצפצף וללגלג מלים אחדים. ואמו לימדתו לאמר: שמע ישראל, כמנהג ישראל. – בימים ההם נקרא ובא איש אורח אל בית הנשיאה ויאמר כי דבר לו אל הנשיאה.
האורח בא לפני הנשיאה ועד מהרה הכרתהו ותקרא: האתה זה מפלטי ומושיעי רבי בנימין מטבריא! במה אכף ואקדם לך נפש נדיבה, מה גמול אשיב לך על כל הטוב אשר עשית עמדי ועם בני זה?—
"שכרי אתי ופעולתי לפני, גברתי" ענה בנימן, "לא דבר חסד עשיתי עמך כי אם דבר מצוה וחובה אשר היתה עלי לעשות לאלוף נעוריך, לידידי ורעי, לבית דוד ולבית ישראל כלו".
ויהי בנימין כמה וכמה ימים בבית הנשיאה כי מצא חן בעיני אביה הגאון רבינו כפנאי ויאהבהו ויכבדהו, כי היה חכם גדול בתורה יקר רוח ונפש נדיבה אוהב עמו ודתו אהבה רבה. ובנימן אחד גדולי הגבירים בארץ ישראל, וכאשר זה מקרוב מתה עליו אשתו, והוא עודנו צעיר לימים, אמר לבנות לו בית חרש וישם לבו אל ילתא היפה בנשים והיקרה בבנות ישראל. אך לא הרהיב עז בנפשו לשאת עינו אליה ולחשוב חשבונות לבוא במסורת הברית את אלמנת הנשיא, וישב בבית הנאון יושב ומצפה לעת מצוא.
ורבינו כפנאי אשר מצא את לב בנימין נאמן לפניו, אמר באחד הימים לשפוך לבבו בחיקו, ויאמר לו: הנה זה זקנתי ושבתי והיום אשר יאספני אלהי ישראל אל אבותי הולך וקרב, הנני בשמחה לשוב אל צרור החיים, אך אם אזכור את בתי, יחרד לבבי, כי לא אדע מנוס ומשגב לה, ביד מי אפקיד שלומה ושלום בנה ומי יהיה עליהם סתרה?—
עוד לא מלאו לה תשע עשרה שנים לבתי, ומדוע איפוא זה תשב אלמנה כל ימי חייה ולא תראה טובה בבית גבר נאוה לה? מי יתן והקרה ה׳ לפני, איש כמוך בנימין אשר ידעתי בך כי תהיה בעל נאמן לבתי, ואב לנכדי היתום, או אז אמות במנוחת נפש – מה תאמר בנימין, האם אדבר עליך לפני ילתא בתי?—
"מה גדול חסדך, רבינו, ומה תפליא להיטיב עמדי" ענה בנימין, "זה לי ימים, ונפשי צמאה לה אך לא הרהבתי עז לגלות אזניך מורי ורבי, מי יתן, יואל אלהי ויאשרני, והיו כל ימי קדש לשלום בתך ונכדו".
הגאון פנה לראות את בתו ולנסות דברים אליה וימצאה תחת אחד השיחים בגן. והנער בוסתנאי משתעשע לרגליה.
"בתי חמדת נפשי!" אמר הגאון. "אם יקראני אלהי חיי אליו, מי יהיה מגן בעדך ובעד בנך?"
"למה תדבר כזאת אבי? האלהים אשר לא עזב חסדו ממני עד היום לא יקח את אבי צור משגבי מעל ראשי".
"מי יבוא בסוד ה׳ ומי יתכן עצתו? בתי! מי יתן ואוכל למצוא לך מנוח בית איש גבור חיל רב פעלים אשר יהיה למשגב לך ולבנך. הלא ידעת בתי כי אך תשע עשרה שנה לך, ורצוני איפוא כי עוד תנשאי לאיש".
"חלילה לבתך, אדוני אבי! חלילה לי לשכוח את אלוף נעורי".
"יקר גם בעיני, בתי, זכרון אלוף נעוריך ולך נאוה תהלה! אך אלהי עולם ברב חסדו גזר על המת שישתכח למען לא יכבד עלינו יגוננו ולא נתאבל על מת כל ימי חיינו. ועתה ראי נא בתי, הלא רבי בנימין מטבריא איש גדול בתורה גבר חכם בעז צריק וישר, והוא גם מפלטך ומצילך ממות אותך ואת בנך, האיש הזה בנימין נפשו חפצה בך ומישרים אהבך, בואי בבריתו, והיה בעל נאמן לך, ואב רחום לבנך, מבטח עז לביתך כל הימים".
עוד האב מדבר עם בתו והנער בוסתנאי אשר ישב לרגלי אמו הלך לו מבלי משים, להלאה בערוגות הגן, והנה שב מפזז ומכרכר אל אמו ובידו נחש קטן אשר מצא בין העשבים, הילד אחז את הנחש בצוארו לבלי ימיש ראשו המלא חמת רעל. כפנאי נבהל למראה עיניו וכחץ מקשת, מהר ויאחז בכף הנער ובנחש ויטה את ראש הנחש לארץ וירמסהו ברגליו. חרדה אחזה את ילתא ובפחד ורעדה ראתה את מעשי אביה. אז חבקה את בנה בזרועותיה ותשקהו, נהרי נחלי דמעה שטפו מעיניה ותתן קולה בבכי, כרעה על ברכיה ותשתחוה ותברך את ה׳ כי הציל נפש בנה ממות. ובקומה פנתה אל אביה ותאמר: "אבי! לבך ירא וחרד על אודותי ועל עתידותי תדאג דאגה, ועיניך רואות אבי! אם ה׳ לא ישמור עלי לשוא ישקוד שומר, ומי אוהב טהר לב גבור חיל, הציל נפש בני מחמת פתנים? לא אהיה עוד לאיש, ובני כל ישעי וחפצי. ואלהי ישראל אשר חנן את בני דעה לאחוז בצוארו את הנחש אשר ארב לנפשו, הוא יהיה מגן בעדו כל הימים, ובצל כנפיו יחסה, באלהי חסדי אשים מבטחי ובידו אפקיד חיי וחיי בני. הלא אמרת אבי כי בבוסתנאי כל תקות ישראל, על כן יהיו נא כל מעיני בתקוה זאת, אהבתי את בני, הוא יהיה נחמתי וחמדת חיי, לא אתן מאהבתי לאיש אחר וכל חלק לא יהיה בה לבנים אחרים, נתונה נתונה היא לבוסתנאי בעודי חי".
בו ביום הזה עזב בנימין את העיר מחוזא וישב לטבריא.