בדרך לא סלולה/חיל האוויר

חיל האויר

יום לפני שקיבלתי את הפיקוד על חיל-האוויר, ארעה קטסטרופה, ולא רק במושגי אותם ימים. את אשר עולל חיל-האוויר שלנו למצרים בבוקר היום הראשון של מלחמת ששת-הימים - עשו המצרים לנו, בבוקר שלמחרת הכרזת המדינה. עמד אז יום שבת אביבי, 15 במאי 1948. יום קודם לכן, בגלל השמחה שאחזה בכל לאחר ההכרזה על הקמת מדינה עברית בארץ-ישראל, איחרנו לעלות על יצוענו. והנה ב- 0515 בבוקר, אני מתעורר לקול זמזום אווירונים. קול זה בלבד לא היה בו, אולי, כדי להפריע לשנת הבוקר, אלמלא החלו להישמע גם התפוצצויות. זינקתי אל הגזוזטרה (התגוררנו אז ברחוב בן יהודה בת"א) וראיתי, לתדהמתי, עשן ולהבות לייד ארובת רידינג. הבנתי מייד כי המצרים צוללים על שדה דב, מקום בו התרכז כמעט כל "צי" המטוסים הקטנטן של "שירות- האוויר". התלבשתי במהירות קדחתנית וטסתי לכיוון השדה. כאשר הגעתי, היה השדה כולו אחוז עשן ולהבות. צריף הנשק והתחמושת כער בלהבה גדולה. התחמושת בפנים התפוצצה לכל עבר. גם מכיוון ההאנגר הראשי נראו שובלי אש. נאמר לי כי נפגעו גם האווירונים שהיו בתוכו. בעוד אנו מחליפים מלים ספורות, הגיע גל שני של ארבעה "ספיטפיירים". המטוסים נכנסו לתקיפה בזה אחר זה, מכיוון הים. הם הפציצו וירו על כל דבר חי ודומם, שנראה בשטח שבין שדה-התעופה לתחנת-הכח רידינג, כולל. כאשר הסתלקו, החילונו מייד בפינוי הפצועים וההרוגים. אחרים רצו לראות מה מצב האווירונים בהאנגר וניסו לכבות את האש, שאחזה באחדים מהם. בינתיים ספרנו חמישה הרוגים ותשעה פצועים, מתוכם ארבעה פצועים קשה. לא היה לי כל מושג מדוע לא נעשה שום מאמץ מוקדם לפזר את האווירונים לשדות אלטרנטיביים, על אף שיום קודם לכן (זאת נודע לי לאחר מכן) היתה במטה ידיעה על הפצצה צפויה. שאלה מציקה זו רדפה אותי במהלך כל אותו יום ובלילה, עד אשר נקראתי למחרת אל בן-גוריון ומוניתי למפקדן הראשון של חיל-האוויר. על מנת להסביר אי-אלו תמיהות, אני חייב שוב לחזור מספר חודשים לאחור:

ימים ראשונים

במחצית השניה של חודש אפריל 1948 חזרתי ארצה מסיור מזורז, אך מקיף, במחנות העקורים באירופה. עברתי את מרבית המחנות באיטליה, צרפת, גרמניה, אוסטריה, צ'כיה ופולניה. בפריס נפגשתי עם נחום שדמי, מפקד ה"הגנה" באירופה וצפון-אפריקה, אותו נועדתי להחליף בתפקיד. עמו היו בפגישה גם עוזריו, שליחי ה"הגנה" לפעולה במחנות העקורים בארצות אלו. דיווחתי להם על המצב בארץ, על המלחמה שלמעשה כבר החלה ועל הפלישה הצפויה של צבאות ערב. עמדתי במיוחד על המחסור העצום בנשק, מחסור שילך ויחמיר עם התעצמות המלחמה. דיברתי על עמידתם האמיצה של חברי ה"הגנה", אשר מרביתם מגוייסים כבר גיוס מלא, ועמדתי על ההכרח לזרז את ארגונם ואת הכשרתם הצבאית של כל הצעירים במחנות, המסוגלים לשאת נשק. הכוונה היתה שמייד עם ההכרזה על המדינה יוכלו להצטרף ביחידות מאורגנות לכוחות הלוחמים בארץ. בכל מחנה בו ביקרתי נועדתי עם מפקדי ה"הגנה" הפעילים. סקרנו את מה שכבר נעשה ובחנו יחד את האפשרויות להרחבת הפעולה. ניסיתי לדרבן אותם לפעולה מזורזת. בפראג, צ'כיה, נפגשתי עם אפרים דקל, הממונה על ה"בריחה" ועם חבר עוזריו. למדתי ממנו על הדרכים והשיטות של ה"בריחה". מאידך, עמדתי על ההכרח שבתיאום ושיתוף הפעולה המלא בין ה"בריחה" ל"הגנה" בהכנת יחידות לוחמים למלחמה הצפויה בארץ. כשחזרתי ארצה, התייצבתי בפני בן-גוריון עוד באותו ערב ודיווחתי לו על הנעשה במחנות. כן מסרתי על הצעדים שננקטו לזירוז הפעילות בהם. עם תום הדיווח הוספתי כי התפקיד המשולב של מפקד ה"הגנה" וה"בריחה" באירופה ובצפון-אפריקה לא נראה לי, וכי הייתי מבכר תפקיד קרבי בארץ. אמרתי לבן-גוריון: "שנים על שנים הכינותי את חברי ב'הגנה' למלחמה הצפויה. ועתה, עם תחילתה, אשב לי במקום-מבטחים – בפריס ?" לא עברו ימים רבים מאז הפגישה והנה הודעה : בן-גוריון רוצה לראות אותך. בשיחה הציע לי בן-גוריון אחד משני התפקידים: ראש אגף כח-אדם, "ההולך ומוקם עתה במטה הכללי" או - מפקד חיל-האוויר העומד גם הוא לקום ממש בימים הקרובים. לא השתהיתי בתשובתי. אמרתי לו מייד שמשני התפקידים אני מבכר את זה של מפקד חיל-האוויר. ב - 7.5.48 שוב הוזמנתי לבן-גוריון. בפגישה זו השתתף גם חי יששכרוב, המנהל הכללי של חברת החשמל. בשיחה העלה בן-גוריון את ההצעה שבראש חיל-האוויר נעמוד שנינו : - חי יששכרוב כממונה על המשק, ואני - כמפקד החיל. בעודי כובש את שמחתי, אני מבקש לגזול מעט מזמנך, קורא יקר, על מנת לספר לך מה היה אז "חיל-האוויר" ועל מה עמדתי להיות מופקד. קצת רקע :

"שרות אוויר"

עד הקמתו של "שירות-האוויר" ב-1947, כאחת מיחידות ה"הגנה", טופחו על-ידה' מזה שנים' שלושה גופים שעסקו בתעופה בארץ-ישראל; ראשון בהם; "הקלוב האצישראלי לתעופה". שנוסד בדצמבר 1935 ועיקר פעילותו - בתחום הדאיה. הגוף השני; חברת "אוירון". חברה זו היתה משותפת לסוכנות היהודית ולהסתדרות העובדים (נוסדה ב-1936), כשבין מטרותיה : אימון טייסים וצוותי-קרקע ופיתוח הטיס. מחזור הטייסים הראשון, ובו 10 חניכים, השלים אימוניו ביוני 1939. גוף שלישי ואחרון: מחלקת הטיס של הפלמ"ח, שהוקמה בינואר 1944. עם תום מלחמת העולם השניה, כאשר קיבל בן-גוריון את תיק הביטחון בסוכנות היהודית, התגבשה והלכה אצלו ההכרה שבמאבק להקמת מדינה יהודית צפויה מלחמה לא רק נגד ערביי א"י, כי אם גם נגד צבאות ערביים סדירים. על כן, מצא צורך להקים בעוד מועד, גם חיל-אוויר. לאור זאת הוחלט להקים ב"הגנה" "שירות אוויר", וב - 10 בנובמבר 1947, הופק המסמך הבא:

10.11.47 אל: אייזיק (יהושע אשל) מאת: הרמטכ"ל מפקדת ה"הגנה" מודיעה לך בזאת על החלטה להקים כח אווירי קבוע, אשר יקרא "שירות אוויר", החל מתאריך מכתב זה. בזאת גם מתאשרת תכניתכם שהגשתם להקמת השירות. עליך להגיש מיד את הצעותיך למינויים ותקציב, ולביצועה המיידי של התכנית. ( --- ) י. דן [דורי] רמטכ"ל

ב – 10.10.47 הודיע הרמ"א על הקמת "שירות-האוויר" ומינה כראש השירות את יהושע אייזיק (אשל). כראש המטה של השירות נתמנה מהנדס הטיסה אלכסנדר זילוני (שילוני), טייס ומהנדס אווירונאוטיקה. לרשות השירות הועמדו 10,000 לא"י. בנוסף למינויים דלעיל של יהושע אייזיק ואלכסנדר זילוני, נמנו על מטה השירות האנשים הבאים ; אהרון רמז - תכנון; היימן שמיר - הדרכה ; יהודה הלביץ - ציוד; עמיר קופרמן - מבצעים; יצחק לוי - רכש; יהודה רבין - מהנדס ראשי; שרגא ינאי - מודיעין וביטחון. אחד הצעדים הראשונים של המטה היה מיפקד של כח-אדם ומטוסים העשויים לעמוד לרשות ה"שירות". לפי נתונים כלליים שבידי מטה "שירות האוויר", ניתן היה לחלק את הטייסים שהיו אז בארץ לשלוש קבוצות: א. טייסים שאומנו בבתי-ספר שונים לטיס. קבוצה זו היתה גדולה למדי, ומנתה כ-135 איש. בתוכם היו 25 טייסים של מחלקת-הטיס של הפלמ"ח, וכן ארבעה-עשר טייסי "שירות האוויר" הארצישראלי בע"מ, שהשתייכו לאצ"ל. רמת הטיסה שלהם היתה שווה לזו של טייסי הפלמ"ח. כל הטייסים הללו סיימו שלב ראשון של אימוני טיס וקיבלו רשיונות אזרחיים. ב. טייסים יהודיים, שסיימו את אימוניהם בחיל-האוויר הבריטי. רובם הוכשרו כטייסים קרביים, אך לא היה להם עדיין נסיון קרבי. ג. טייסים שסיימו את אימוניהם בצבאות ארה"ב, ברה"מ ודרום-אפריקה. לפי אומדן ראשון היו בארץ כמאתיים טייסים כאלה, וכן כמה עשרות אנשי צוות אוויר וקרקע. כדי לעמוד במדוייק על היקף כח האדם, חובר שאלון מיוחד ונשלח לכל בוגרי בתי-הספר לטיס בארץ וכן ליוצאי חילות האוויר של בנות-הברית. בסך הכלל נשלחו שאלונים לכאלפיים איש, אולם לאכזבתם הרבה של מפקדי "שירות אוויר" לא נענו אלא כמה עשרות בלבד (לימים נתברר כי שאלונים רבים נשלחו לפי מענים משובשים, ורבים מהמקבלים לא ענו משום שראו עצמם מרותקים לתפקידים אחרים). בתום הבדיקות השונות, ולאחר שנערך גם כנס ליוצאי חילות האוויר, אותרו שלושים וחמישה טייסים, רובם חסרי נסיון קרבי. לפי "כנפי הניצחון" של אביגדור שחן, חולקו הללו לשלוש קבוצות, לפי מספר שעות הטיסה שלהם. בקבוצה א', שמנתה 13 איש, נכללו כל אלה שהיו להם לפחות 120 שעות טיסה. חברי קבוצה זו היוו מעתה את "טייסת א' " של שירות-האוויר. בקבוצה ב' נכללו 10 טייסים שצברו למעלה מ-40 שעות טיסה. בקבוצה ג' - 10 טייסים שטרם הגיעו לארבעים שעות טיסה. הוחלט שחברי קבוצות ב' וג' ימשיכו באימוניהם ולשם כך הוקם ב-27 בנובמבר 1947 "בית הספר לטיס בבית פעילי ההסתדרות" בתל-אביב. כמדריכים להם שימשו אנשי טייסת א'. אף כי שעות הטיסה הנוספות שצברו אנשי קבוצה ב' היו מועטות, הוכנסו כולם, כעבור זמן קצר, למסגרת הטיסות המבצעיות של הטייסת, והחל מפברואר 1948, נכללו בטיסות אלו גם אנשי קבוצה ג'. הטייסים שנמנו על שתי הקבוצות הללו מילאו בטייסת בעיקר תפקידי-משנה של צלמים, מקלענים וקשרים. לאחר זמן קצר פורק בית-הספר ובאמצע אפריל 1948 נסגר. כשהוקם "שירות-האוויר", הועברו לרשותו כל אחד-עשר מטוסיה וכל ציודה של חברת "אווירון". כעבור זמן קצר נוספו לשירות האוויר 19 מטוסי "אוסטר", שנרכשו בא"י מידי האנגלים. הפעילות המבצעית של השירות התמקדה בסיוע לנקודות ישוב מנותקות, וכן בהעברת אספקה, תחמושת, דואר, צילום, הטסת אישים וליווי שיירות. הפעילות ההתקפית היתה מוגבלת מחמת סוג המטוסים ואופן חימושם. עם הקמת השירות פעלו המטוסים משדה-התעופה לוד. מיקומו של שדה- התעופה וקשיי הגישה אליו (סביבה ערבית עויינת), חייבו העברת המטוסים לשדה אחר. ב-13 בדצמבר 1947, אכן הועברו כל המטוסים לשדה דב. על מנת לנצל טוב יותר את סיוע המטוסים. הוקם ב-12 במארס 1948 "גף הנגב". שבסיסו בניר-עם. ולרשותו 3 מטוסים : 2 מטוסי "אוסטר" ומטוס "טיילור קראפט". ב-4 באפריל הוקם גם "גף הגליל" וגם לרשותו 2 מטוסים (2 מטוסי "אוסטר"). בסיסו - ביבניאל ובמחניים. במהלך חודש מאי תוגברה הטייסת במטוס "אוסטר" נוסף ובמטוס "פיירצ'ילד", אשר נלכד מידי הצבא המצרי בעת שטייסו ניסה להבריח חשיש.

רכש

כבר אמרתי כי לפיקוד ה"הגנה", ובמיוחד לבן-גוריון, היה ברור ערכו הגדול של חיל אוויר במלחמה הצפויה. על כן, הוטל על שליחי הרכש של ה"הגנה" בחו"ל לטפל גם ברכישת אווירונים לסוגיהם השונים (אווירוני-קרב, מפציצים, אווירוני-תובלה וכדומה). אהוד אבריאל טיפל ברכישת אווירונים בצ׳כיה ואילו יהודה ארזי – בארצות הברית. את כל פעולות הרכש בחו"ל ריכז שאול אביגור, עליו כבר הרחבתי את הדיבור. כבר ב-27 בפברואר 1948, זמן קצר לאחר שסיימתי את תפקידי כמפקד מחוז ירושלים, נשלח היימן שמיר, איש מטה "שירות אוויר", לארה"ב לסייע ליהודה ארזי ולאל שוימר לרכוש אווירוני-קרב ומפציצים. עם יציאתו צוייד היימן שמיר בהוראה למוסדות המתאימים להעמיד לרשותו סך של 250,000$ - סכום נכבד במושגי אותם הימים. כן נשלחו לחו"ל שני טייסים נוספים לסייע ברכישת אווירונים: הארי פרדקינס יצא לאירופה ובוריס סניור – לדרום- אפריקה. ב-17 במרץ ביקש בן-גוריון אנשים נוספים לצאת לאירופה ולרכוש אווירוני קרב ומפציצים. מטעם "שירות האוויר" נשלחו למשימה זו יהושע גילוץ (מהנדס-תעופה) ויצחק לוי (מוותיקי ה"רכש"). ב-12 לאפריל חזרו שניהם ארצה, שכן שאול אביגור, הממונה על ה"רכש" חשב שנוכחותם שם מיותרת, שכן, בינתיים בוצעו כבר קניות והתקשרויות שונות, ואחרות עמדו לפני ביצוען. אף על פי כן, מאחר שהמטוסים בוששו לבוא, נשלח בסוף אפריל הטייס עמנואל צור לאנגליה, על מנת לנסות לקנות שם אווירונים. יש לציין בצער, שעד הכרזת המדינה במאי 1948, הגיעו ארצה לאחר כל נסיונות הרכש רק אווירונים בודדים. בתוכם היו שני "נורסמנים", שנרכשו ע"י פרדקינס, "רפיד" אחד, שנרכש ע"י עמנואל צור, ושני מטוסי "בוננזה" מדרום-אפריקה, שנרכשו ע"י בוריס סניור, אם כן, זה היה המצב באביב 48', כאשר חזרתי מחו"ל והועלתה האפשרות שאעמוד בראש חיל-האוויר. נשוב עתה אל מה שארע לאחר הפגישה הראשונה עם בן-גוריון. לאחר פגישתי עם בן-גוריון, בטרם הוחלט סופית על המינויים ובטרם שסוכמה חלוקת התפקידים, התחלתי להתעניין בנעשה ב"שירות האווירי". מטה השירות ישב אז בשרונה. הבית, בו השתכנה המפקדה, שימש בעבר בית מגורים לאחד האיכרים הגרמנים של מושבת הטמפלרים. ישבו שם ראש השירות, ראש-המטה, ראש אגף המבצעים, קצין הקשר, קצין המודיעין ואחרים. המקום היה צר לא רק לחיל-האוויר העתידי, כי אם גם ל"שירות האווירי" במתכונתו דאז. באותה עת, טרם מצאתי לנכון לבקש באופן רשמי פרטים על מספרי האווירונים, על שדות התעופה ועל כח-האדם העומר לרשות ה"שירות האווירי". עם זאת, הידיעות השוטפות הגיעו אלי והן לא היו מעודדות ביותר, בלשון המעטה. הנה למשל: ידיעות שהגיעו אלי במהלך ארבעה ימים בלבד : ב-8.5 נדרש השירות להטיס, בהקדם, את גולדה מאיר מירושלים לחיפה. הטיסה לא יצאה אל הפועל משום שהאווירון התקלקל. . . לאחר מכן, ב-10.5, נמסר כי אווירון שלנו אבד בהרי ירושלים ובו 6 נוסעים. ההשערה אז היתה שהתרסק בהרים. ידיעות אחרות : ה"טייגר-מות" נחת נחיתת אונס, ה"אוסטר" - ניזוק בשעת ירידה בירושלים, ה"נורסמן" ניזוק בשעת ירידת אונס בעקיר - וכל זה כאמור בארבעה ימים בלבד. מדכא עוד יותר היה הדיווח שמסר ב-11.5 אהרון רמז, ראש אגף המבצעים ב"שירות האווירי", לדוד בן-גוריון על מצבת האווירונים בשירות.

סוג	במצב תקין	מקולקלים	שבורים
אוסטר	3	9	-
בוננזה	2	-	-
רפיד	1	1	-
סי-46	1	-	-
דקוטה	1	-	-
נורסמן	-	-	1
טייגר-מות	-	-	2
סה"כ	8	10	3

הסתבר כי מתוך 21 האווירונים: 3 שבורים, 10 מקולקלים ורק שמונה (!) תקינים לטיסה. כל זאת שלושה (!) ימים בלבד לפני ההכרזה על הקמת המדינה.

כצפוי, עוררה הידיעה על מינויי התנגדות אצל כמה מאנשי מטה "השירות האווירי". בקבוצת המתנגדים בלטו אלה אשר במלחמת-העולם השניה שרתו בחיל-האוויר הבריטי וכבר תפסו עמדות בכירות בשירות. הללו היו בטוחים - וההגיון היה לצידם - שעם הקמת חיל-האוויר ירכיבו הם את הצמרת הפיקודית ואילו אחד מתוכם יקבע כמפקד החיל. הטענה שהעלו נגדי היתה : מה פתאום מפקד שמעולם לא עסק בענייני תעופה? ואכן, ב-11.5, כאשר הגיש רמז את הדו"ח על מצבת האווירונים, התקיים דיון נוסף אצל בן-גוריון ובמהלכו הציע אהרון רמז, שהיה טייס בחיל האוויר הבריטי, להקים מטה אווירי של בעלי מקצוע בלבד. על פי ההצעה : ימונה על המטה אדם שימלא תפקיד של שר-האוויריה, לאספקה ולייצור אווירונים (היינו: יטפל בצד המשקי והארגוני) ויניח למטה האווירי את הצד המקצועי- פיקודי. רמז דרש באותה ישיבה לקצץ לפי שעה באכזריות בשירותי-האוויר הניתנים בכל החזיתות, אחרת - טען - קיימת סכנה שלא ישארו אווירונים ל-15 במאי... אהרון הציע מטה של שלושה : יהושע גילוץ, יהודה הלביץ ואהרון רמז... עוד באותו יום הוזמנו, חי יששכרוב ואני, אל דוד בן-גוריון. בפיו היתה הצעה חדשה : עמיר יתמנה למנהל חיל-האוויר. אהרון (או אחר) למפקד חיל- האוויר. "המפקד", אמר בן-גוריון, "אחראי בפני המנהל והמינויים החשובים יוצעו ע"י המפקד למנהל לאישור, המנהל ידאג לכל צרכי חיל-האוויר, על מנת שהחיל ימלא תעודתו". ועוד : "הפיקוד יהיה בידי המפקד. המנהל יעיר למפקד על ליקויים. במידה והמנהל יציע להוריד מישהו והמפקד יסרב - יובא על ידו העניין למטה". אני חייב לציין כי ההצעה לא נראתה לי תואמת את התקופה -- ימים ספורים לפני הפלישה, וב-13.5 הודעתי לבן-גוריון שאינני מוכן לשום מינוי בחיל האוויר, להוציא את מינויי כמפקד. בינתיים חלה אהרון רמז, והסכמתי להתחיל, עד הבראתו, בלימוד הנושא. כל זאת ללא ניסוח ופירוט התפקיד, וללא הכרזה רשמית.

מפקד חיל-האוויר

הנה כי כן, למחרת ב-14.5, יום הכרזת המדינה, עשיתי הכרה מקיפה יותר עם "השירות-האווירי", עדיין על תקן של "לומד את הנושא" (אגב, באותו יום קיבל מטוס ה"דקוטה" הוראה לטוס לבית הערבה לפנות את הילדים, אבל המנוע התקלקל והאווירון נאלץ לחזור מאמצע הדרך. במקומו נשלח מטוס רפיד). הנה מה שרשמתי לעצמי בסיור : בשירות קיימות 3 טייסות : טייסת הגליל - ולה 3 מטוסים קלים ; טייסת הנגב - ולה 2 מטוסים קלים ; טייסת שדה דב - ולה 2 - 3 מטוסים קלים ו-3 מטוסים המותאמים גם להפצצה : 1 דקוטה, 1 רפיד, 1 סי-60. ועוד רשמתי : חיל-האוויר העתידי מונה 675 איש. שדה התעופה "עקיר" (תל-נוף) ברשותנו, אבל אינו מנוצל לפעילות שוטפת, כי בקרבתו וסביבו - ישובים ערביים. באותו יום, כאמור, היתה הכרזת המדינה וכפי שכבר אמרתי בתחילת הפרק, פרשנו לישון מאוחר. למחרת בבוקר - היתה ההפצצה המצרית על שדה-דב. לאחר ההפצצה הכבדה, התחלנו לסקור את הנזקים, ואני קורא מתוך מה שרשמתי אז : ניזוקו באופן רציני : "בוננזה", "רפיד", "ר.וו.ד.B" ו"אוסטר". כמו כן ניזוקה קשה "דקוטה" צרפתית (שחנתה באותו יום בשדה התעופה). מטייסת תל-אביב נשארו כשרים לפעולה : 3 - אוסטרים, 1 - רפיד חדש (זה עתה הגיע), 1 בוננזה. זה היה, אם כן, "הצי האווירי" כולו (להוציא 4 - 5 מטוסים קלים של טייסות הגליל והנגב), שאמור היה לעמוד לרשות חיל-האוויר למחרת היום, כנגד חילות האוויר של מצרים, עיראק וסוריה, ובהם למעלה מ-130 מטוסים. אם כך או כך, מייד עם שוך ההפצצה, נשלחו המטוסים שעוד מסוגלים היו לטוס, למקומות שונים בארץ : האוסטרים - לשפיים ; הרפיד - לעקיר ;

סה"כ אימון סיור הפצצה תובלה מטוסי קרב ארץ 85 10 5 10 20 40 מצרים 23 5 3 4 6 5 עיראק 23 5 15 3 סוריה

131 20 8 29 29 45 סה"כ

הבוננזה -- לבית הערבה. למחרת היום, ב-16 במאי, נקראנו אל בן-גוריון והוא קבע סדרי מפקדת חיל-האוויר. בהתאם לכך הוציא את כתבי המינוי. בעקבות המינוי החדש חלו שינויים במטה "שירות-האוויר" עם הפיכתו למטה "חיל האוויר". ביניהם ; היימן שמיר מונה לסגן ראש המטה ; דן טולקובסקי - מבצעים ; דני שמשוני - הדרכה ; אליעזר בודנקין - בינוי; משה הורוביץ ודוד קורן - כוח אדם ; יהודה גלעדי - נשק ; גדעון גורדון (אל-רום) - מפקד טייסת א' ; בנימין עידן (מרקוביץ) - שליש ומנהל הלישכה של מפקד החיל.

התאוששות

הימים הראשונים של המלחמה היו קשים לכל עם ישראל. אני חוויתי את הקשיים מנקודת מבטה של מפקדת חיל-האוויר, שזה עתה הוקמה. מן ההתקפות הראשונות על שדה דב ורידינג - שבוצעו על ידי מטוסי קרב מדגם "ספיטפייר" - נכח האוייב לדעת כי בידי חיל-האוויר הישראלי אין אף לא אווירון קרב אחד, וכי אפשר להפציץ מטרות בישראל גם באמצעות מטוסי-תובלה שהפכום למפציצים. האוייב המשיך, איפוא, להפציץ באופן חופשי מטרות לפי בחירתו הוא, בצפון הארץ, במרכזה ובדרומה. מיהרתי ללחוץ בשני תחומים : רכש נוסף והחזרה מהירה לכשירות של מה שיש. אכן, פעילות קדחתנית התנהלה ע"י שליחינו בחו"ל. המגמה : לקנות כל מה שרק אפשר - אווירוני קרב, הפצצה, סיור, תובלה וכדומה. הציפיות היו רבות, אבל מה שהגיע בפועל היה דל, וצריך היה - לפחות בימים הראשונים - לפעול עם היש שברשותנו, בלי לוותר על הכנת כל הדרוש לקראת הגעת מטוסים וטייסים נוספים. המישור השני, כפי שאמרתי, הוא החזרתם המהירה לכשירות של מעט המטוסים התקינים, שנותרו ברשותנו ותיקון מזורז של 10 - 12 המטוסים המקולקלים, שעדיין ניתנים היו לתיקון. גייסנו מייד עוד מכונאים וגופנאים. הללו עבדו בקצב נמרץ. זמן קצר לאחר ההתקפה המצרית חזרו רבים מן המטוסים לכשירות, אך בגלל עדיפות האויב באוויר, פעלו מטוסינו בעיקר בלילות. הפעולות העיקריות שביצענו בימים הראשונים : אספקה לישובים מנותקים, העברת פצועים, נשק, תחמושת וציוד. היתה גם השתתפות פעילה בלחימה באמצעות סיורים והטלת פצצות, אם כי פרימיטיביות, על ריכוזי האוייב. עם זאת יומן הארועים של חיל-האוויר בימים הראשונים של מחציתו השניה של חודש מאי הוא מסמך עצוב למדי, הנה קטע ממנו, להמחשה : 16.5 - מטוסים מצריים הפציצו את נמל תל-אביב ואת העיר עצמה. - מטוסים מצריים התקיפו את שדה-עקרון. בין השאר פגעו במטוס סי-60 שחנה שם. - הופצצה "נירים". - ניר-עם הופצצה שלוש פעמים באותו יום. - מטוסים עיראקיים הפציצו את בית-יוסף. - עיז-גב הופצצה שלוש פעמים. 17.5 - טייסת ספיטפיירים מצרית הפציצה את תל-אביב. - מטוסים מצריים התקיפו את שדה-התעופה ליד כפר-סירקין. - מטוסי אוייב משתתפים בהתקפה על קיבוץ "גשר". 18.5 - הותקפה התחנה המרכזית בתל-אביב. מכאן מתחילה התמונה להשתנות 20.5 - שלושה ממטוסינו (רפיד, בוננזה ואוסטר) הפציצו את תחנת המשטרה בצמח. 21,5 - שלושה ממטוסינו (רפיד, פיירצילד ובוננזה) הפציצו את שדה התעופה בעזה, ואת המטה המצרי, שהתמקם בתחנת הרכבת בעיר. - שלושה מטוסי אוסטר יצאו להפציץ את הכפר שועפט, כדי להקל על כוחותינו בקרבות על צפון ירושלים. 22.5 - מטוסינו הפציצו את משטרת עיראק-סווידאן. - מטוסינו הפציצו את כפר פיק בגולן (בסביבות עין-גב). - מטוסינו הפציצו את המחנה הצבאי הסורי בקוניטרה. הטייסים עבדו במתח עצום, ללא לאות. רובם היו צעירים ישראלים, אשר הבינו את הצורך לנצל את האווירונים הקיימים עד קצה גבול היכולת המבקצועית והטכנית, עד בוא התגבורת בכלים ובאנשים. אם ניקח בחשבון שרוב הטיסות בוצעו בלילות, נבין את המאמץ המקצועי והנפשי שהושקע על ידם. ואכן, כארבעה-חמישה ימים לאחר תקיפת שדה-דב חלה התאוששות. כבר ב-19 למאי התחילה טייסת א' בפעילות נמרצת. יומן הטייסת מעיד על פעולות אוויר רבות יחסית, שכוונו מרביתן לסיוע, ולו גם מוגבל, לכוחות הקרקע. בינתיים הגיעו כמה מטוסים נוספים, מאותם שנרכשו במקומות שונים בחו"ל והצליחו לחמוק ארצה על אף המגבלות והאיסורים בארצות הרכישה או בארצות המעבר. מספרם היה מועט יחסית ובחיל-אוויר נורמאלי לא היו הופכים מייד אווירוני-קרב או מפציצים. אצלנו באותה תקופה נוצל כל מה שיכול היה להתרומם לאוויר. על מידת התאוששותו המהירה של חיל-האוויר בתקופה הקצרה שבין ה- 16.5 ועד להכרזה על ההפוגה ב-11.6, ניתן ללמוד מהמספרים הבאים : ובכן, בתקופה זו בוצעו 77 גיחות הפצצה, במהלכן הוטלו 15100 ק"ג פצצות. נתונים אלה אינם כוללים את גיחות ההפצצה שבוצעו על ידי ה"מסרשמידטים", שהגיעו בינתיים. הנה מצבת המטוסים ב-6.6 : הערות טעונים תיקון בסדר סוג 2 3 מסרשמידטים 2 5 אוסטרים 2 1 רפיד 1 בוננזה 1 1 דקוטה נרכש בארץ 1 די.סי.-5 1 סי.-46 1 די.סי.-4

5 מטוסי סי-60 - עושים בטיסות בין צ'כיה והארץ ומביאים עמם נשק ואוירונים מפורקים.

מעון (משרדי) המפקדה

כבר בימים הראשונים גיליתי, כי הבית בשרונה, בו שכן מטה ה"שירות האווירי" צר מלהכיל אפילו את מעט האנשים שעבדו בו עד תחילת המלחמה. בוודאי שלא התאים למפקדה של חיל-האוויר הגדל במהירות, ניסיתי, על כן, למצוא פיתרון מיידי וזול. כך עלה בי הרעיון לעבור ל... מלון. באותם הימים שלאחר הפלישה, הלך ופחת מספר האורחים בבתי המלון בתל-אביב. החלטתי איפוא, שהפתרון הטוב והמהיר ביותר יהיה להעביר את משרדי המפקדה לאחד המלונות. הבחירה נפלה על מלון "הירקון" ברחוב הירקון. ואכן, תוך 24 שעות פונה המלון מכל דייריו והועמד לרשותנו על כל המתקנים והשירותים, כולל המטבח, חדרי האוכל ורשת הטלפונים. כל העובדים שהיו חייבי גיוס חויילו וצורפו מייד, לפי דרישתי, לשורות חיל- האוויר. והנה, לא עבר זמן רב ומלון "הירקון" הפך גם הוא צר על המפקדה, והמטה שאגפיו ויחידותיו הלכו וגדלו ללא הרף. דאגתי, על כן, שיפונה מלון נוסף, בקרבת מקום. הבחירה נפלה על מלון "צנטראל" ברחוב טרומפלדור. סידור זה חסך כספים רבים, ומנע ביזבוז זמן יקר על פעולות מינהלתיות. הערה נוספת, הפעם בנושא מבצעי : כבר אמרתי כי האווירונים שעמדו לרשות חיל האוויר (עד בוא המסרשמידטים) היו רחוקים מאוד מלשמש תחליף הולם לאווירוני-קרב ומפציצים. לא רק שלא היו בהם סידורים מינימאליים להפעלת מקלעים ותותחים, אפילו פצצות אוויר תואמות, לא נמצאו ברשותם. הפתרון המיידי היה שימוש ברימוני-יד או בפצצות פרימיטיביות אחרות. אני מוכרח להודות כי אלה לא היו יעילים ביותר. על כן, כבר בימים הראשונים שלי כמפקד חיל-האוויר ראיתי צורך מיידי לזרז את התכנון והייצור של הפצצות לאווירונים השונים שברשותנו. לא נתקלתי בקושי מיוחד להסדיר את העניין, שכן עוד בשנים 1938 - 1940, בתפקידי כמנהל התעשיה הצבאית של ה"הגנה" עסקתי בייצור מוקשים, פצצות ופגזים למרגמה "3 וכדומה. אם כן, שיתפתי במשימה מומחים ומספר מפעלים, בעיקר את מפעלי ה"תע"ש", ואכן, תוך זמן קצר כבר נוצרו, והועמדו לרשות החיל, פצצות בגדלים שונים, מותאמות להפעלה באמצעות האווירונים שעמדו לרשותנו. אין צורך להוסיף כי מאז הפכו ההפצצות יעילות הרבה יותר.

המסרשמידטים

בימים הראשונים לפלישה, שלט האוייב שליטה מוחלטת בשמי ישראל, אני חוזר ומדגיש זאת משום שמי שלא חש זאת, איננו יודע מהי תחושת חידלון. אכן, מטוסי אוייב הופיעו מפעם לפעם מעל ערים, כפרים, קיבוצים, מחנות צבא ושדות תעופה, ירו והפציצו ועינינו רואות וכלות, ללא יכולת ליירטם או להניסם. בקוצר רוח ציפינו איפוא, לעשרת ה"מסרשמידטים" שנרכשו ע"י אהוד אבריאל בצ'כיה. המטוסים הללו, צריך לומר, שימשו במלחמת-העולם השניה כמטוסי-קרב של חיל-האוויר הגרמני, ה"לופטוואפה". יש להוסיף כי קבוצה של 9 טייסים נשלחה מייד עם רכישתם לצ'כיה כדי ללמוד כיצד מטיסים ומפעילים אותם. המתנו להם, אם כן, בכליון עיניים. ואכן, בלילה שבין ה-20 - 21 לחודש מאי, רק שבוע לאחר קום המדינה, הגיע לשדה התעופה בעקרון מטוס תובלה, סי-46 ובו מסרשמידט מפורק, למחרת בלילה הגיעו עוד שני מטוסי תובלה מסוג זה ובתוכם מסרשמידט נוסף. עד סוף חודש מאי הגיעו באופן זה תשעה מסרשמידטים מפורקים. אחד ממטוסי סי-46, ובו מסרשמידט מפורק, נתרסק על תכולתו, בשל ערפל כבד, לא הרחק משדה עקרון ב-23 במאי 1948. כל המטוסים הובאו, כאמור, מצ'כוסלובקיה, שם נוצרו במפעלים הגדולים שלייד פראג, שנוסדו לפני המלחמה, נתפסו על ידי הגרמנים וחזרו לצ'כים אחרי הניצחון. לאחר מלחמת העולם השניה המשיכו הצ'כים בייצור "מסרשמידט 109 ". ב-23 באפריל 1948 נחתם על ידי אהוד אבריאל, הסכם על רכישת 10 מטוסי מסרשמידט כולל חימוש, חלקי-חילוף ותחמושת. יחד עם שלושת ה"מסרשמידטים" הראשונים הגיעו גם מכונאים צ'כים. תפקידם - על-פי ההסכם -- להרכיב את המטוסים ולהכשירם לפעולה. עמם הגיעו גם שני טייסים ישראלים, מתוך הקבוצה שהתאמנה בצ'כיה. הנחתנו הראשונה - והאופטימית - היתה שתוך יומיים, שלושה ישלימו הטכנאים הצ'כים את המלאכה וכבר יעמדו לרשותנו המסרשמידטים הראשונים. התברר שהוטעינו. מלאכת ההרכבה, שבוצעה בשדה עקרון (עקיר), בו הונחתו המטוסים המפורקים, התארכה. לבסוף, לאחר שעבודת ההרכבה כבר הושלמה, התברר שחסר עדיין דבר מה במנגנון הטלת הפצצות. המומחים הצ'כים לא ידעו גם כיצד טוענים את התותחים. להצדקתם, התנצלו וטענו בפנינו כי זהו סוג חדש של תותחים שעדיין איננו מוכר להם היטב. הכשרת המסרשמידטים התארכה עד ה-29 לחודש מאי. השיבוש גרם לתקלה רצינית ביותר בלוח הזמנים : על פי התכנון המקורי אמורים היו המסרשמידטים, להתקיף ולהפציץ את שדות התעופה המרכזיים (הקדמיים) של המצרים, כדי לשבשם ולפגוע במספר גדול, ככל הניתן, של אווירוני האוייב. והנה, ב-29 לחודש, הגיעו למטה הכללי, לפנות ערב, ידיעות מדאיגות על טור משוריין מצרי, ובו כאלף כלי רכב. נמסר כי הטור נמצא בסביבות אשדוד וכי הוא נע צפונה. לפי ההנחיות החדשות נאלצנו לוותר, איפוא, על התכנית המקורית להפציץ את אל-עריש באותו לילה, ובמקום זאת נתבקשנו להתקיף ולהפציץ את הטור המצרי, וכך מתאר אלוף עזר ויצמן, בספרו "לך שמים לך ארץ" את הופעת הבכורה של המסרשמידטים : "ישבנו בצריף שלנו בתל-נוף, כאשר הגיע שמעון אבידן, מפקד 'גבעתי' ומפיו נשפכות בשורות קשות : המצב בחזית הדרומית קשה ביותר. אנשי 'גבעתי' פוצצו אחד הגשרונים האחרונים שלפני תל-אביב. בקיצור ; למרות כל ההחלטות הקודמות והתוכנית להפעיל את הטייסת רק לתקיפת אל-עריש, נושא עמו אבידן פקודה מיגאל ידין להמריא ולתקוף את הטור המשוריין - בואכה אשדוד." "היתה הרגשה של שעה גדולה, שהנה סוף-סוף עומד האגרוף הקמוץ הזה, שקיומו נשמר בסודיות, להנחית את עוצמתו על האוייב, ממילא לא היתה השעה פנויה לתת את הדעת על 'קטנות' והעובדות כי המטוסים האלה מעולם לא המריאו ומעולם לא נוסו ולא נבדקו בטיסות וחלקיהם לא נבחנו ואין איש יודע אם המערכות פועלות, אם מכונות היריה יורות, אם הפצצות יפלו, ואם הכנפיים לא יתפרקו מהצדדים - לא היתה ברירה אלא לדחוק אותן מחשבות לקרן-זוית. "סוכם שלו לנארט ימריא ראשון. מודי אלון יהיה מספר שניים שלו, אני שלישי ואדי כהן מספר שניים שלי. גחנו בהתרגשות בלתי ניתנת להסתרה על פני המפות. תחושת השעה המיוחדת ניכרה יפה בפניהם של החברים. אני מניח כי גם אוזניי, כאוזניהם, היו סמוקות. עם דמדומים - הנענו והסענו על מסלול הבטון. "הזוג הראשון המריא. אדי, מספר שניים שלי, מתמהמה ואינו מניע. כל דקה - נצח. בסך-הכל לא התעכב אדי אלא שלוש - ארבע דקות, אלא שבעיני נדמו כשעות. בסופו של דבר היו שני הזוגות באוויר. "המרחק מן ההמראה לאזור הקרב שלנו - קצרצר. ברגע שהמראנו יכולנו להבחין בכדורי אש הנ.מ. שנורו לעברנו מאשדוד. משכנו ישר לים, טיפסנו לגובה של שבעת אלפים רגל - וירדנו לעבר הטור המצרי. התגלותו של הטור האדיר הזה העתיקה את נשימתי: הצבא המצרי בהדרו ובמלוא עוצמתו היה פרוש על הכביש ואני, פחות או יותר, ידעתי מה מונח בין הצבא הזה לבין תל-אביב - שתיים וחצי פלוגות מיוסרות ועייפות עד כלות של 'גבעתי'. אני מודה : היתה תחושה גדולה של שליחות, כאשר שיחררתי את שתי הפצצות שלי על הטור המשוריין הזה. ליוויתי אותן במשאלה, שפגיעתן תעכב את הטור השועט לתל-אביב כמעט באין עוצר. "אש נ.מ. רדפה אותנו מכל עבר. אני חוזר וצולל. מריק על הטור את כדורי תותחי ה-20 מ"מ שלי, שכעבור זמן קצר הם נתקעים. ממרחק אני רואה את הזוג הראשון פועל כמוני ובמידה שאפשר להבחין בנעשה למטה, נראים המצרים נפוצים לכל עבר. ואז בתוך ההמולה של הפצצה וירי וצלילה ונסיקה ואש נ.מ. אני רואה את אדי, מספר שניים שלי, צולל וצולל וצולל נמוך, עוד ירתר נמוך ואני נתקף חרדה אם אינו צולל נמוך מדי - ו'טראח' גדול בקרקע, אפוף עשן ואש. עד היום אין יודעים אם חטף אש נ.מ. או שתקלה במטוס גרמה לכך שגיחתו הראשונה היתה גם האחרונה. "נוחתים. גם המטום של מודי חטף גירוד בכנף ויצא זמנית מכלל שימוש, וכך היו לנו לאחר הפעולה הראשונה שניים וחצי מטוסים וארבעה טייסים, במקום ארבעה מטוסים וחמישה טייסים - לפניה". וממשיך עזר ויצמן בסיפורו ; "למחרת ב-30 במאי, בחמש ושלושים בבוקר, טסנו לטפל בעיראקים ובירדנים. גם שם, בחזית המזרחית, עורר המצב דאגה מרובה. משוריינים עם תותחים קטנים של 30 מ"מ הפגיזו את כפר-יונה, מצבה של חטיבת 'אלכסנדרוני', שכבר הקיזה דם רב בקרבות קשים, לא היה שפיר מזה של 'גבעתי'. "ושוב מסרשמידטים - הפעם רובנפלד ואני, לכיוון טול-כרם. על כביש טול-כרם ניצבו המשוריינים העיראקיים. אנחנו מורידים פצצות על תחנת הרכבת בטול-כרם וצולפים בתותחינו על הטור הפרוש על הכביש. פתאום אני רואה, שמטוסו של רובנפלד נפגע, מוציא עשן מאחור וחברי צונח מתוכו. כך נגמר לנו המסרשמידט השני - עוד עשרים וחמישה אחוז מהכוח". המפנה חל ב-3 ביוני. בערך בשעה 18.00 נשמע צופר האזעקה ברחובות תל-אביב. טרטור מנועים החו מתקרב. במרחק מה מהחוף נראו שני מטוסי דקוטה מצריים מתקרבים לעיר ומתחילים לשחרר את פצצותיהם. באותו רגע בא מכיוון השמש ומעליהם מסרשמידט, מוטם בידי מודי אלון. מודי פתח באש קצובה על אחד המטוסים המצרים. המטום המותקף התחיל לצלול בסיבובים חדים כדי להימלט. לבסוף נראה נופל עטוף עשן סמיך לכיוון בת- ים. כ-25 קילומטרים דרומית משם התרסק על החוף. הצוות נהרג. בינתיים עקב מודי במסרשמידט שלו אחרי המטוס המצרי השני ופתח באש גם עליו. האחרון ניסה להתחמק תוך סיבובים חדים, אך גם הוא נפגע ונראה גולש לכיוון דרום. מאז אותו יום השתנו פני הדברים : השמיים לא היו עוד חופשיים לאוייב. השליטה בשמי המדינה עברה לחיל-האוויר הישראלי, אשר ניצל את מעט המסרשמידטים שלו עד תחילת ההפוגה ב-11.6 ניצול מלא, והפיל חתיתו על אווירוני האוייב. המפנה הורגש במיוחד ב-9.6.48, כאשר ספיטפייר מצרי תוקף הופל על ידי מסרשמידט שלנו." סיפורצ'יק לסיום הפרק : כאשר הגיעו המסרשמידטים ביקשו אנשי המטה של החיל להקים במפקדה "חדר מלחמה". ביקשתי להבין במה בדיוק מדובר. לאחר שהוסבר לי, דרשתי וגם קיבלתי פירוט האמצעים הדרושים. ואכן, תוך ימים ספורים, הפך אחד האולמות בקומת הקרקע של מלון "הירקון" ל"חדר מלחמה". באולם הוקמו קירות מגן נוספים, הותקנו טלפונים ומכשירי-אלחוט לקשר עם מטוסים באוויר וכן מכשירים נוספים לקיום הקשר עם שדות התעופה. הוקם שולחן גדול במרכז האולם, עליו נפרסה מפת ישראל והסביבה. חיילות שאומנו למשימה יכלו מעתה לעקוב ולדווח על תנועת אווירוני האוייב ואווירונינו. על גג בית-המלון, שהשקיף אל הים, הוקמה תחנת הקשר של החיל. אנטנות גבוהות ומשדרים קלטו ושידרו ידיעות מכל חלקי הארץ ואף מחו"ל. ב"חדר המלחמה" נתקבלו הידיעות על הגעתם של מטוסי המסרשמידט ("בלק"), בו גם נשמעו לראשונה תשדורות על תקלות שאירעו למטוסי החיל באוויר וממנו אף יצאו הוראות הפעולה נגד האוייב. עם השלמת סידור "חדר המלחמה" במטה, סודר ושופץ גם "חדר המלחמה" שבשדה התעופה עקרון.

שדה התעופה בהרצליה

שליחי ה"הגנה" באירופה ובאמריקה המשיכו לחפש מקורות נוספים לרכישת נשק ואווירונים. לאחר שהביאו מסרשמידטים מצ'כיה, קנו גם "מבצרים- מעופפים", מטוסי קרב ותובלה - מארצות הברית, וכן מטוסים שונים מאירופה ודרום-אפריקה. ציפינו בהשתוקקות לבוא האווירונים, אך הבעיה כפי שנתגלתה לי מהר מאוד היתה שהמטוסים הללו יהיו חסרי-ערך ללא שדה תעופה מתאים. נוסף לשדה-דב עמד לרשותנו רק שדה-תעופה אחד - והוא שדה-עקרון, שאך זה עתה עבר לשליטת כוחותינו. למרבה הצער, מצאתי שהשדה ממוקם בסביבה עויינת : הערים רמלה ולוד וכן מרבית הכפרים שבסביבה היו עדיין בידי הערבים. שדה-עקרון הוגבל לפי שעה לפעילות לילית בלבד. בינתיים, נוצר צורך להקים מסלול מיוחד למען המסרשמידטים, שכבר עמדו בפני סיום ההרכבה. שדה דב - כך אמרתי לעצמי - לא בא בחשבון, גם אלמלא הופצץ. המסלול שלו קצר מדי להמראה ונחיתה של מטוסי-קרב. כאשר ביררתי מה הן הדרישות העיקריות לגבי שדה-תעופה למטוסים אלה ואחרים, שיבואו, קיבלתי תשובה בת 6 סעיפים לפחות : ו, שטח מישורי, בו ניתן לסלול בקלות מסלול ארוך בן כ-700 מטר. 2. מסתור לאווירונים חונים. 3. מגורים לטייסים ועובדי הקרקע. 4. מחסן או כמה מחסנים לאחסון תחמושת, פצצות וחלקי חילוף. 5. האנגרים לתיקון והרכבת אווירונים. 6. מגדל פיקוח. ועוד: המומחים אמרו, כי על פי הידוע להם דרושים להכשרת שדה-תעופה כזה חודשים רבים. לרשותי, אבל, עמדו רק ימים ספורים והמקום בו, ע"פ נסיוני, אפשר היה לבצע את ה"בלתי אפשרי" - היה: הרצליה. הכרתי יפה את התושבים ואת השטחים סביב. תשע שנים הן זמן ארוך מאוד להכרת כל מסתרי המקום. הנה כי כן, אני מוצא את עצמי מפנה את הרכב צפונה ודוהר מת"א להרצליה. בהגיעי אני פונה לאחד מפיקודיי לשעבר, אפרים סולץ, שהוא גם מראשוני המושבה ופעיליה. אפרים איננו מופתע ממה שאני מספר לו ואנו יוצאים מייד לחפש שטח מתאים. הכיוון - מ"בני בנימין" צפונית- מערבית - לבסה. זהו שטח ישר, נוח לסלילת מסלול מתאים. צפונית-מערבית לשכונת בני-בנימין, אנו מוצאים שכונה חדשה ההולכת ונשלמת. במקום כבר עומדים עשרה בתים דו-משפחתיים (20 דירות). החברה המבצעת : חברת "מפעלי הרצליה". מסתבר לי כי בחברה שותפים : המועצה המקומית, קופת-מלווה, הלוואה-וחסכון וכן בנק-לאומי. הבתים מיועדים לשיכון עולים. אנחנו יוצאים לשטח ומוצאים לפנינו את מישור הבסה, שטח אידיאלי למסלול הדרוש. סביבו שטח נטוע ובתוכו שכונה חדשה. הרעיון היה פשוט : העצים - ישמשו מקום מסתור מצויין לאווירונים. בתי האריזה בסביבה יהפכו למחסנים ולהאנגרים. מגדל-המים שבקרבת מקום, יהיה בינתיים מגדל-פיקוח, ו-20 הדירות. . . ובכן, לא נתקלתי בקושי מיוחד לשכנע את הנוגעים בדבר (יו"ר המועצה המקומית - בן ציון מיכאלי ועוד) ש-20 הדירות בשכונה החדשה יועמדו, בינתיים, לרשותנו. מייד דאגתי לסידורים מתאימים כדי לקבל את השטח כולו. את ביצוע העבודה הוחלט להטיל על מהנדס חיל-האוויר, אליעזר בודנקין. לשבחו יאמר שעשה עבודה מצויינת. כבר למחרת עלו טרקטורים למקום והחלו ביישור הקרקע ובסלילת המסלול. ביומן המלחמה כותב בן-גוריון שב-2 ביוני, שבועיים ימים בלבד לאחר מינויי כמפקד-החיל, אני מדווח לו שהשדה בהרצליה מוכן לקליטת הלהק הקרבי של המסרשמידטים. ואכן, למחרת היום ב-3 ביוני, שוב הופיעו, כמנהגן, שתי דקוטות מצריות וניסו להפציץ את תל-אביב. לפתע המריא לקראתן מסרשמידט, ופתח באש קצובה. אחת הדקוטות נדלקה ונפלה. לאחר מכן תקף ה"מסרשמידט" את הדקוטה השניה והפיל גם אותה. זה היה, כאמור, סיפורו הבלעדי של מודי אלון, מפקדה של טייסת המסרשמידטים. מאז אותו רגע עברה השליטה בשמי ישראל לידי חיל-האוויר הישראלי הצעיר. המסרשמידט אכן המריא משדה התעופה בהרצליה, שהוכשר, על כל מרכיביו ואביזריו, בפחות מ-10 ימים. ומותר להוסיף - שלא ביקשנו למבצע הקצבה כספית מיוחדת.

שדה התעופה ברמת-דוד

שדה-התעופה בעקרון היה ברשותנו, אבל השימוש בו - כבר ציינתי - היה מוגבל משום שהיה קרוב מאוד לאזורים ערביים. יתר על כן : היתה סכנה ממשית שהערבים ינסו להשתלט על השדה. היה ברור לי, אם כן, שיש לעשות כל מאמץ אפשרי על מנת להעמיד לרשות החיל שדה טוב נוסף. כך הגעתי לשדה-התעופה רמת-דוד. השדה הזה היה עדיין בשימוש הר.א.פ. (חיל- האוויר הבריטי) ובעבר נחשב כאחד הבסיסים העיקריים שלהם. בינתיים, כאמור, האנגלים עדיין ישבו בו ע"פ הסכמי הפינוי ועל כן נשמרו בו כל המתקנים, המבנים, והמסלולים במצב פעיל. החלטתי, שיש להשקיע כל מאמץ ששדה-תעופה זה יועבר לרשותנו בשלמותו. נסעתי, אם כן, לרמת-דוד ובאתי בדברים עם חברינו בקבוצה. יחד איתרנו את החברים שהיה להם מגע - או קשרים - עם המפקדים הבריטים שבידם האחריות לשדה-התעופה. וכך, ב-21 בחודש מאי - חמישה ימים בלבד לאחר מינויי כמפקד החיל - דיווחתי לבן-גוריון כי האנגלים עומדים לעזוב תוך ימים מספר את רמת-דוד וכי ברצוני לקבל את שדה-התעופה מידיהם בשלמותו, בלא שיהרסו או יקלקלו בו דבר. אמרתי לבן-גוריון, כי אזדקק לסכומים מסויימים של כסף, לשחד את מי שנחוץ. הוספתי, שלפי דעתי, שדה-תעופה זה, באם יועבר בשלמותו, יוכל לשמש אחד הבסיסים העיקריים של חיל-האוויר. ביקשתי מבן-גוריון שיתן הוראה מפורשת, שהשדה, עם פינויו ע"י האנגלים, עובר לרשותו הבלעדית של החיל. ואכן, ב-24 למאי עזבו האנגלים את רמת-דוד, ומייד בעקבותיהם (על הכיריים עוד לחשו הפחמים) נכנסו אנשי חיל-האוויר שלנו, שרוכזו לשם כך מבעוד מועד בקבוצת רמת-דוד הסמוכה. כך הועמד לרשות חיל-האוויר בסיס מצויין - אחד מהגדולים והטובים בארץ על כל מבניו, מתקניו, מוסכיו, מסלוליו וסידוריו.

טרם הפוגה

כאשר אני בא היום, לשחזר את התקופה, אני נתקל לא פעם בקושי אינפורמטיבי. על פי מסורת שסחבתי איתי מימי ה"הגנה" לא ניהלתי יומן או רישומים אחרים. על כן, כדי לעמוד על סוגי הפעולות שהעסיקו אותי באותם הימים, אני נאלץ להיעזר בשירותיהם של אנשים מסודרים שכבר אז חשבו על ההיבט ההיסטורי של הדברים. ארשה לעצמי הפעם להיעזר בדף אחד מיומן המלחמה של בן-גוריון : "2.6.48 מפקדת חיל התעופה הבריטי ברבת-עמון הודיעה אתמול למפקד החיל בחיפה : תחנת הר.א.פ. הותקפה בליל אמש לאור חצי ירח. בתנאי ראות מצויינים בשעה 03.00 - 03.35 הוטלו 4 פצצות, 3 נפלו בתוך המחנה ואחת מחוץ לגדר. כן היה צרור של 3 פצצות תבערה שנפלו באירודרום (שדה- התעופה). אבידות אין. "התקפה שניה היתה על העיר רבת-עמון. נהרגו 10 ונפצעו 30. מטוס אחד באירודרום נפגע ומחסן תעופה אחד נהרס. שני מטוסי "אנסון" ניזוקו. בהודעה מאוחרת נאמר: נתפשנו בלתי מוכנים -- אין ספק כי המתקיפים היו יהודים, שכן הוועידה הערבית נפגשת עתה ברבת עמון (ועידת הליגה הערבית). " - ישראל עמיר (חיל-האוויר) דורש 12,000 לא"י לקניית אוירון אוסטרלי די.סי.5 הנמצא בחיפה. נתתי ההוראה לזברסקי [האוירון נרכש מיד - י.ע.]. " - את ה'סכינים" (מסרשמידטים) מעבירים מעקרון להרצליה - לשדה-תעופה מוסווה יפה. " - ישראל (עמיר) דורש (לרשותו) בית-הספר למלאכה שהקימה הממשלה לערבים על יד שדה-התעופה בחיפה. אברר מקודם כל הנתונים [דרישה זו באה בכדי להקים במקום את בית-הספר הטכני לחיל-האוויר – י.ע.]. " - ישראל רוצה אימון טייסים בצ'כיה. 20 איש להשתלמות (עבור 15 מסרשמידטים הנוספים -- הערה שלי). 30 לאימון ראשוני. יש להתקשר עם אהוד (אבריאל). " - מיפו הוצאו כלים ומכשירים חשובים בשביל בית המלאכה של חיל האוויר [מכונות חדישות וציוד מעולה רב שהחרמנו עבור בתי המלאכה של החיל]. "דו"ח חיל-האוויר מיום אתמול ; המריאו ב-18.30 על אשדוד בגובה 3,000 רגל - הסביבה נראתה עזובה. "2 מטוסים ('בוננזה' ו'רפיד') הפציצו ג'נין בין 22.08 - 21.03. הטילו 425 ק"ג ו-18 פצצות תבערה. ליד תחנת המשטרה ובנינים גדולים בעיר נראו התפוצצויות. "מטוס אחד ('אוסטר') הפציץ טול-כרם בין 21.05 - 20.58. 6 פצצות תבערה ו-50 ק"ג פצצות. האויב ירה במכונות יריה. היו התפוצצויות בחלקים שונים בעיר. "שני מטוסים ('רפיד' ו'פיירצ'יילד') הפציצו אשדוד בין 21.06 -- 21.07. רצו להטיל 400 ק"ג ו-26 פצצות תבערה, אולם ההפצצה לא יצאה אל הפועל כי הטייסים לא יכלו לזהות המטרה. "בחצות הצניחו מ(מטוס) 'דקוטה' תחמושת לירושלים, ועוד פעם בין 3 - 4 בלילה. "נוסף הלילה עוד מסרשמידט".

הקרב הימי מול ת"א

סיפור: ב-4 ביוני, כשבוע לפני תחילת ההפוגה הראשונה ניסתה שייטת מצרית ובה קורבטה, אניית תובלה ונחתת גדולה להגיע לחוף ת"א ולהפגיזה מהים. בעת שהתקדמה מעזה צפונה, נתגלתה אחת האניות ע"י תצפיות של צה"ל. בשעה 11:45 נשלחה מולה האניה "אילת". היתה זו האניה היחידה של חיל-הים שנמצאה כשירה באותה עת. והנה, כאשר הגיעה לנקודה, דרומית לנבי-רובין - שפך נחל-שורק, גילתה "אילת", להפתעתה, שתי ספינות מצריות. היא דיווחה על כך מייד למטה חיל-הים. בקרב שהתפתח, נפגעה "אילת" בשני פגזים שנורו מהקורבטה. בעקבות זאת, נאלצה להתרחק מהשייטת, ואילו זו המשיכה להתקדם לכיוון ת"א. מטה חיל-הים ביקש סיוע אווירי ומטה חיל-האוויר נענה ושלח לעזרתו 3 מטוסים קלים, שעמדו באותה עת לרשותו - פיירצ'ילד, רפיד ובוננזה. השלושה המריאו משדה דב ב-15 :15 . כאשר הספינות המצריות כבר עמדו מול חוף יפו -- חג מטוס ה"בוננזה" מעל השייטת וירה לעברה במקלעים. לאחר שנפגעה הקורבטה והעלתה מסך עשן, חזר המטוס לבסיסו. בשעה 16:20, חזרה הקורבטה וחידשה את ההפגזה. בתגובה שוב המריאו שלושת המטוסים. הם שיגרו לקורבטה מספר פצצות, אך החטיאו. אף על פי כן גרמה ההפצצה לבהלה בתוך אניות השייטת וב-16:40 החלה זו לסגת. בעת נסיגתה המשיכו המטוסים בהתקפותיהם. בעת אחת הצלילות נפגע מטוס ה"פיירצ'ילד" באש נ"מ ונפל לים על צוותו. הטייסים, מתי סוקניק ואהרון דוד שפרינצק, ניספו.

ההפוגה

עם תחילת ההפוגה (12.6.48 - 8.7.48) הופנה עיקר הפעילות לביסוסו, הרחבתו והתעצמותו של החיל. עוד בחודש מאי סוכם עם הצ'כים על רכישת 5ו מסרשמידטים נוספים. הצ'כים אכן עמדו בסיכום וב-2 ביולי החלה העברתם לישראל. המסרשמידטים החדשים המשיכו להגיע תוך כדי ההפוגה. העברתם הושלמה ב-19 ביולי, עם סיום קרבות עשרת הימים. במקביל, המשיכו להגיע ארצה מטוסים קלים ובינוניים בודדים, שנרכשו ע"י אנשי הרכש של ה"הגנה" עוד קודם לכן באירופה ובארצות-הברית. בין הכלים שהגיעו היו גם מטוסי-קרב בודדים מסוגים שונים. הבעיה היתה בעיקר, כיצד להעביר אותם ארצה. אכן, שליחינו בארה"ב (יהודה ארזי ואחר כך טדי קולק) נתקלו בקשיים עצומים, אף על פי כן, הגיעו במשך הזמן לצ'כיה 7 מטוסי תובלה מן הדגמים סי-46 ו-די.סי.4 . המטוסים הללו הופעלו, ללא הפסקה, בהעברת נשק, תחמושת ומטוסי מסרשמידט מפורקים - מצ'כיה לישראל. בתקופת ההפוגה ומייד לאחריה, חלה התרחבות חשובה של החיל. אורגנו בסיסים, ולארץ החלו לזרום מתנדבים, ביניהם טייסים רבים שבמלחמת-העולם-השניה לחמו בשורות חילות האוויר בארצותיהם. היו ביניהם טייסים קרביים מנוסים, טכנאים ומכונאים מעולים וכדומה. בסיועם הוקמו והורחבו צוותות האוויר. הוקמו יחידות השירותים והורחבו אחרות. הלהק הקרבי בהרצליה הלך והתגבש ליחידה קרבית מעולה. ב-21.6 הגיעו מארה"ב לצ'כיה שלושה "מבצרים מעופפים", אלה היו מטוסים אמריקאים בעלי ארבעה מנועים (B-17), שכתשו את הגרמנים במהלך המלחמה באירופה. אנשי הרכש הצליחו להוציאם ולהעבירם לצ'כיה למרות כל הקשיים. ה"מבצרים" הגיעו לצ'כיה ללא חימוש וללא ציוד חיוני להפעלתם הקרבית. עבר זמן עד אשר הצליחו המומחים בצ'כיה להכשירם כדרוש.

מלחמת עשרת-הימים

כשהסתיימה ההפוגה הראשונה והתחדשו הקרבות, כבר נטל בהם חיל- האוויר חלק פעיל ביותר. בראש וראשונה סייעו מטוסינו לכוחות הקרקע במבצעי "ברוש" ו"דקל" בצפון ומבצע "דני". במרכז. כן השתתפו בקרבות עם המצרים בדרום. מטוסינו עברו מפעם לפעם גם לשטחי האוייב והפציצו את ריכוזיו. סיפור: ערב סיום ההפוגה נקראתי לבן-גוריון. "הזקן" ביקש ממני לדאוג לכך שמייד עם תחילת הקרבות ימריאו שלושת ה"מבצרים המעופפים" מצ'כיה לישראל ויפציצו בדרכם את קהיר, אל-עריש ועזה. כמקובל, העברתי את ההנחיה לראש-המטה - אהרון רמז. עברו מספר ימים. הקרבות כבר היו בעיצומם, אך המפציצים טרם הגיעו. והנה - ביקור בלתי צפוי במפקדה שלי. בן-גוריון הגיע. - "עמיר, מה קורה עם 'המבצרים המעופפים', למה טרם הגיעו?" הפניתי את השאלה לאהרון. תשובתו לא היתה מעודדת: מסתבר כי חסרים להם שם, בצ'כיה, חלקים מסויימים (מסכות חמצן וכד') בלעדיהם לא ניתן להמריא. ב-15.7 "המבצרים המעופפים" סוף סוף המריאו. אחד מהם הפציץ בדרכו ארצה את סביבות ארמון המלך בקהיר. הטייס הורה להטיל 8 פצצות בנות 250 ק"ג כל אחת ועוד 8 בנות 70 ק"ג. שני המבצרים האחרים הפציצו בדרכם את רפיח ועזה. בבוקר שוב המריאו להפציץ את אל-עריש והטילו שבעה טונות וחצי פצצות. הללו פגעו פגיעות קשות בשדה התעופה. מאז הגיעו "המבצרים המעופפים" גדל מספר הגיחות, ואיתן גם כמות הפצצות שהוטלה. במשך חודש יולי בלבד הוטלו 62,200 ק"ג פצצות ב-203 גיחות. בין השאר הופצצה דמשק ב-16.7 ע"י "דקוטה" שהורידה שני טון פצצות וב-18.7 ע"י "המבצרים המעופים". ב-19 ביולי תמו עשרת ימי הקרבות. כאשר עשיתי לעצמי סיכום ביניים, יכולתי בדין להרגיש מרוצה למדי. מצבו של חיל-האוויר רק לפני כחודשיים, כאשר קיבלתי את הפיקוד עליו, נראה עתה כסיוט לילה, כמשהו רחוק שרוצים לשכוח. ב-18 ביולי 1948, השתקף השינוי במצב גם ביומנו של בן-גוריון : " - ה'פטישים' (המבצרים המעופפים) יצאו בשש בבוקר להפציץ מג'דל. - שעה ארבע. מג'דל הופצצה פעמיים. בבוקר ובמשך היום. - משמר-הירדן והסביבה הופצצו על ידינו. - המצרים תקפו אחרי הצהריים את עסלוג'. שלושה סכינים ('מסרשמידטים') נשלחו לשם לפוצץ (להפציץ) עמדת המצרים. ה'פטישים' עבדו כל היום - הפציצו סורים (דמשק) ומג'דל (פעמיים), ועוד ידם נטויה - אם לא תפרוץ הפוגה". חודשיים ימים בלבד, ומה רב ההבדל !

במקום סיכום

זכיתי להיות מפקדו הראשון של חיל-האוויר הישראלי. השתתפתי בבנייתו ופיקדתי עליו בימיו הראשונים. כשקיבלתי את התפקיר ב-16.5.48 עמדו לרשות חיל-האוויר רק 8 - 10 אווירונים קטנים כשרים. אמרתי כשרים, אך לא הוספתי כי לא מותאמים כלל לפעולות לחימה. שדה התעופה העיקרי היה שדה דב, שיום קודם למינויי ספג פגיעה קשה בתשתיתו. כשהעברתי את הפיקוד בסוף יולי לאהרון רמז, עמדו לרשות החיל: - טייסת מטוסי קרב שמנתה 18 מסרשמידטים ו-2 ספיטפיירים (בסיסה בהרצליה). - טייסת מפציצים כבדים -- 3 "מבצרים מעופפים", בי-17 - בסיסם ברמת-דוד. - טייסת מפציצים בינוניים, מורכבת מדקוטות, בופייטר ועוד. גם בסיסם ברמת-דוד. - טייסת תובלה ובה מטוסים בינוניים וכבדים, מורכבת ממטוסי סי-46 ודומיהם. בסיסם בעקרון. מטוסים אלה, שעיקר עיסוקם בהעברת ציוד מלחמתי מחו"ל, שימשו בשעת הצורך גם כמפציצים. כל מה שמניתי בא בנוסף למטוסים מסוגים שונים, שהתווספו במשך תקופה קצרה זו, בעיקר מרכישות משלחת הרכש של ה"הגנה" בארצות שונות. הבסיס של אלה היה בשדה דב, חלק מהם פעל מעקרון. בין המטוסים - מטוסי קרב, סיור, צילום, הדרכה וכדומה. מטוסים רבים מאלה שנרכשו בינתיים בחו"ל המתינו להטסתם ארצה. בתוכם היו 50 מטוסי-קרב מדגם "ספיטפייר", ששופצו עבורנו על-ידי ממשלת צ'כוסלובקיה. בכניסתי לתפקיד מנה החיל 675 איש. כשהעברתי את הפיקוד מנה החיל למעלה מ-3,300 איש. היו בו יחידות חדשות רבות ובין החיילים אפשר היה לפגוש מומחים בכל תחומי העיסוק של חיל-אוויר מודרני. בין המומחים בלט מספרם של מתנדבי חו"ל - מח"ל - שהיו בעלי נסיון קרבי או טכני רב. כן הוקמו בתי-ספר למכונאים, לגופנאים, לאלחוטאים ובי"ס לטיס. אם בתחילת הפלישה, ב-15.5.48 שלט האוייב שליטה מוחלטת בשמי ישראל, הרי שכעבור שבועיים ימים בלבד השתנו פני הדברם. חיל-האוויר הפך שליט בשמי הארץ. זכות רבה בביסוס ובקידום החיל יש לשותפי בפיקוד באותה תקופה, חי יששכרוב. יששכרוב עסק בעיקר בצד המשקי של החיל וכאשר עזבתי התמנה לתפקיד תת-שר לענייני חיל-האוויר במשרד הביטחון.

הפרק הבא   תוכן   הפרק הקודם