בדרך לא סלולה/הרצליה

הרצליה עריכה

נוסעיהן קצרי-הרוח של אלפי המכוניות הפקוקות מדי בוקר בכביש הראשי של הרצליה, אינם מתארים לעצמם, בוודאי, כי בקטעים לא מעטים של הדרך הם חולפים מעל מערה מסתורית וקסומה, המשתרעת מתחת לאזור הגבעות של מה שכונה, בשעתו, אזור ג'.
בפעמים הבודדות שאני נקלע היום לאותם פקקים, נושאות אותי המחשבות אל פתחה של אותה מערה, החבוי עד היום תחת איזו ערימת אבנים סתמית. על אף שבאופיי אינני אדם סנטימנטלי, מתנער בי באותם רגעים איזה שמץ עצב דק. בהרף רגע יכול אני לנחות אז כמעט שישים שנה לאחור, אל אותו בוקר בו נכנסתי למערה עם כמה חברים, במקרה, ולפתע נגלה לנו עולם שלם, שבסופו של דבר גרם למהפך זוטא בחיינו בהרצליה. אינני רוצה לגלות לכם מייד פרטים נוספים. מי מכם שקרוב למקום, לא יעמוד אולי בפיתוי ועל אף הקושי המסויים למצוא את הכניסה, יהפוך אותה, יתכן, אתגר לשבת, הייתי מבקש להקדים ולספר קצת רקע, כדי שאלה מכם אשר יגיעו לשם, בסופו של דבר, יראו לנגד עיניהם לא רק את פלאי האירוזיה ומשחקי החול והמים, אלא יבינו את הסיפור בשלמותו.
אני רוצה להתחיל ולספר לכם איך אני ורעייתי רבקה הגענו להרצליה. אין זה סיפור מתח, אבל זהו בהחלט סיפור היכול לשמש נושא לטיול שבת, עם הילדים, לאלה מכם העושים דרכם בפקקים מדי יום, מתוך חוסר רצון להרים את העיניים סביב, היום הכל הרי נראה כל כך מובן מאליו: רמת-השרון על שפעת חנויותיה היקרות, משטחי הירק של הכפר-הירוק, בתי-העלמין של קריית-שאול, סטקיית הפיל, הווילות הנאות של אפקה, ו(כמעט) גורדי השחקים של נווה-אביבים וקריית האוניברסיטה, החובקת משטחי ירק ומבנים נאים, הפרושים על גבעות שייח-מוניס.
הצטרפו אלי ואל רעייתי. נחזור כמעט שישים שנה לאחור, באותה מכונת זמן מופלאה ששמה "הזיכרון" ונשוטט יחד בעקבותיה של עגלה העושה דרכה מתל-אביב להרצליה.
השנה היא 1928. הימים, ימי ראשית חודש אוקטובר. זה עתה תמה עונת החגים ומי שחגג אותה בא"י כפי שחגגו אותה, בבית, בליטא, המתין עתה באמונה ובהשתוקקות לענני היורה. אך לא לחינם יש תפילה-פניה במחזור המבקשת מריבונו-של-עולם, שלא להענות לבקשותיהם של עוברי-דרכים: הללו הרי תמיד מבקשים שמיים נקיים וקרקע מוצקה, נקיה מעקבות של בוץ.
באותו חודש אוקטובר, תרפ"ח, היינו, אני ורבקה עוברי-דרכים. עשינו את דרכנו מתל-אביב להרצליה רגלי, צעדנו מאחרי עגלה, עליה היה כל רכושנו: ארון, שולחן, כיסא, מיטת ברזל, פרימוס, קומקום, מנורת-נפט ומיני "שמונצס". כשאני חוזר וקורא את מניין הפריטים הללו, אני חש כאילו נתקיים בי כמעט מעשה בלעם. לא באתי אלא לפרט ענייננו והנה אני מוצא עצמי מונה נכסי אמידות. וכל כך, משום שלרוב חברי דאז - גם את זה לא היה. מכל מקום, העגלה, רתומה לסוס מתגלגלת לה נינוחה. היום נאה. רוח־ים קלילה נושבת. אנחנו זוג צעיר, שנישא אך כמה חודשים קודם לכן, "עוברים דירה".
כביש עדיין אין, כמובן, הדרכים - כולן דרכי עפר. יצאנו מקצה רחוב אלנבי ואנחנו עושים דרכנו מעדנות לכיוון צפון, אל גשר העץ הנטוי על נחל הירקון. זהו המקום בו חצו עשר שנים קודם לכן הפרשים של אלנבי את מימי הנחל והסתערו על חילות התורכים. במקום בו עומדת היום תחנת-הכח "רידינג", העמידו הבריטים גל-עד לזכר הנופלים במערכה זו. האזור שקט. מימי הירקון, זכים, זורמים אט אט, כמי מעיין השילוח בירושלים. אנחנו עוברים את גשר העץ. ממזרח, במקום בו עומד היום מוזיאון-הארץ, כבר נראים בתים לבנים גבוהים יחסית. זהו שייח-מוניס, כפר ערבי גדול, ואם לשפוט לפי המבנים שלו, גם עשיר. כמי שפיקד בעבר על צפונה של תל-אביב מטעם ה"הגנה", אני מציין לעצמי, כי הכפר שולט על כל הסביבה בזכות מיקומו הגבוה במרומי תל-קסילה.
אנחנו חולפים במרחק מה מן הכפר, בדרך המתפתלת למטה ממנו, ובתוך זמן לא ארוך משאירים מאחורינו את גבעות הכורכר (עליהן בנויה היום אוניברסיטת תל-אביב) ומגיעים, לאחר הליכה קצרה, לישוב יהודי קטנטן, כמה בתים בלבד. גגות אדומים, גינות ירק סביב, קומץ יהודים יוצאי בולגריה. זוהי קריית-שאול.
אנחנו עוצרים את העגלה. מתיישבים לשתות ולאכול משהו. לפנינו עוד שבעה קילומטרים עד הרצליה. השטח גבעי מתון ושורץ בדואים. אני משתף את רבקה בהתלבטות לגבי המשך הדרך. אנחנו מחליטים לדבוק בנתיב שבחרנו מלכתחילה. אנחנו קמים, מתעשתים וממשיכים. כעבור שעתיים אנחנו מוצאים עצמנו בעיבורו של הכפר הערבי ג'ליל, שאדמותיו גובלות באלו של הרצליה. היום מצוי שמה קומפלקס של מחנות צבאיים. עוד מאמץ קטן ואנחנו בעיבורה של המושבה הרצליה.
הנה כי כן, ידידים יקרים, עשינו זה עתה, יחד, מה שמאוחר יותר נקרא בצה"ל "סיור להכרת הבסיס". מרחב זה, עליו פסענו בעקבות העגלה, לא היה אלא ה"בסיס" החדש שלי, המרחב שעל שלומו הופקדתי יומיים קודם לכן על ידי מרכז ה"הגנה" בת"א. התואר אותו נשאתי מאז, במשך תשע שנים, היה: מפקד ה"הגנה" בהרצליה והסביבה. מאוחר יותר, לאחר שמוניתי להיות מנהל התע"ש, ראש הש"י, מפקד מחוז ירושלים ומפקדו הראשון של חיל-האוויר – אמנם יצאתי ואף עזבתי לעתים את המושבה, אך ביתי האמיתי היחיד נשאר תמיד באותה פיסת קרקע, בין פרדסי הרצליה, אותה רכשתי בשנת 1932 ועליה אני מתגורר עד עצם היום הזה עם בני ונכדיי.
כאשר השתעשעתי ברעיון לכתוב ספר זכרונות, שירבטתי מספר עמודים אודות תולדותיה של ה"הגנה" בהרצליה. על אף תפקידים אחרים, בכירים יותר לכאורה, שמילאתי מאז, נראה היה לי נכון, ולא רק בגלל הסדר הטוב - שגם אותו אינני מבטל - להתחיל מהרצליה, מן המקום בו לראשונה הוענקה לי האחריות הבלבדית על חייהם ורכושם של מתיישבים יהודיים.
והנה, כמה יהודים נחמדים, צעירים ממני ב-50 שנה (והרי למען אלה אני כותב) קראו ובדעה אחת קבעו, כמעט התריסו: ישראל, את מי זה בעצם מעניין היום? ספר על הפטנטים שמצאת בעת שהיית מנהל התע"ש, על הסליקים הדמיוניים שבניתם מתחת לאפם של הבריטים ואשר מעולם לא נתגלו וכמובן על עלילותיך כראש הריגול, והריגול הנגדי היהודי, ועל הדרך בה מצאת וגייסת את איסר הראל. אסור שתשכח, כמובן, את התקופה בה היית מפקד כל מחוז ירושלים ואחר כך, על פי איזו החלטה תמוהה, לכאורה, של בן-גוריון - גם מפקדו הראשון של חיל-האוויר הישראלי.
שמעתי את חוות-הדעת הפסקניות של ידידיי הצעירים והחלטתי כי הללו, אמנם, חשובות ורצויות אך כדרכן של נשמות צעירות, ובעיקר עכשוויות, הן מקדימות את הצימוק לעוגה, את המגרה לחשוב ואת הקוריוז להרצאת דברים יסודית ומעל לכל, נוטות הן לקבל כל דבר קיים כמובן מאליו, שקם כאילו מתוך עצמו והוא נטוע שם מששת-ימי-בראשית.
לגבי דידי הרצליה של היום, ובוודאי של אז, איננה משהו המובן מאליו. היא יצירת יש מאין, בעליל. מערער אני על אותה קהות-לב, סלחו לי, המבטלת כל מה שנתהווה לפני, כאילו לא נולד אלא למעני, לשרתני.
אך הנה נסחפתי, מבלי רצון וכוונה תחילית, לאיזו הטפת-מוסר טרחנית שאינה ממנהגי ואינני סובל כמותה אצל אחרים. את סליחתך אני מבקש, קורא חביב. הנה שם אני רסן לפי ומניח לדברים הנכבדים לדבר בלשון עצמם.
ובכן, משכתי בשרוולו של בעל העגלה וזה משך ברסן הסוס, שכבר העלה קצף בפיו ונעמדה לה עגלתנו בעיבורה של הרצליה. מביט אני ברבקה וזו מביטה בי ואיזו מבוכה קלה מבצבצת ועולה בנו, כשם שזו עולה, מניח אני, בקיבתו של כל אדם מן הישוב המגיע למקום שאינו שלו וחייב הוא לעשותו שלו.
את ש"ז לווין, יושב ראש ועד המושבה וממייסדיה לא התקשינו למצוא. מעשיו ואורח יומו של כל בעל-בית וחשוב בציבור היו גלויים אז לכל. שאלנו, אם כן, את הראשון שנזדמן לנו מהלך במה שקרוי היה רחוב ראשי ועל פי מה שאמר לנו מצאנוהו מייד. לווין, יהודי נאה, נפנה מייד מעיסוקו ובכבוד גדול סייע לנו, מיניה וביה, למצוא חדר מגורים בשכירות אצל אחד מבעלי הבתים.
מייד פרקנו את העגלה. סידור ה"רהיטים" במעוננו החדש לא דרש זמן רב ועוד באותו יום התפניתי למשימה הבאה, החשובה יותר; מציאת מקום עבודה ליום המחר. גם בכך סייעני ש"ז לווין. עוד בערב יום הגעתנו הפגישני עם מרדכי פרלין, ממנהיגי בני-בנימין במקום. הוריו של ר' מרדכי היו בעלי פרדסים בפתח-תקווה. הוא עצמו היה מומחה גדול בניהול פרדסים. ביתו היה בין היפים והנאים בהרצליה.
אכן, כל הנתונים התחיליים היו מתאימים כדי ליצור אותו אנטגוניזם שבין ה"בועזים" במושבות לבין הפועלים היהודים, היחפנים. אותו אנטגוניזם ששרר בין ראשוני העליה-השניה לבין מי שבאו בעליה-הראשונה ונתבססו במושבות הברון. אני הייתי פועל צעיר, מאנשי החלוץ - המחפש עבודה. הוא היה איש בוגר, בעל בעמיו, פרדסן אמיד. והנה, דווקא הוא זה אשר יצר איתי מיומי הראשון מסכת של יחסים מצויינים. לא היה לו כל קושי למצוא עבורי עבודה בפרדסים שבניהולו. מאחוריי היה ותק של שלוש שנות עבודה במקווה-ישראל. אך לא רק זאת: ר' מרדכי הפך להיות שותף נאמן לעיסוקי בבעיות ביטחון. מיום שהגעתי להרצליה מצאתי בו איש, מן הנאמנים והמסורים ביותר לענייני ה"הגנה". הוא תרם רבות לכך שה"הגנה" בהרצליה תהפוך נחלת כל הציבור במושבה, על מחנותיו השונים.

מבט ממעוף-הציפור עריכה

יציאתי לעבודה, חייב אני לציין, נדחתה ביום אחד. את היום שלמחרת בואי הקדשתי לבחינה מהירה של בעיות הביטחון בהרצליה וכן בישובי הסביבה: עיר-שלום (רמת-השרון של היום) בה ישבו כמה עשרות משפחות של חקלאים מעולים, שהקפידו על עבודה עברית עצמית וקריית-שאול - שנמנו ע"פ המינוי בתחומי אחריותי.
מה היתה אז הרצליה? היום אני יכול לומר במידה מסויימת של צער, שהרצליה היא אחת מ"פרברי השינה" של תל-אביב, אחד הלווינים הירוקים המקיפים את העיר העברית הראשונה, שצמחה למגאלופוליס שכבר יצא תחת שליטת רשויותיו ומתקיים בכוח החיוניות של עצמו. לפני שישים שנה היתה המושבה נקודת-חן ארץ-ישראלית מאוד מיוחדת. היא נוסדה ארבע שנים בלבד לפני שהגענו שמה רבקה ואני, בנובמבר 1929. שבעה מתיישבים ראשונים עלו אז על הקרקע. אחד מתוכם יוצא ארצות-הברית, אחד יוצא גרמניה, שלושה ליטאים, אחד יוצא אוסטריה ואחד יוצא רוסיה. כעבור כמה שבועות, מצטרפת אליהם גם המשפחה הראשונה ועמה - סליחה על ההתרגשות - גם שני ילדים קטנים, הילדים הראשונים בהרצליה.
שנה לאחר מכן, 1925, באו להתיישב בה 25 משפחות מ"בני-בנימין". הללו היו ילידי הארץ בני המושבות הוותיקות, מעין מה שאנחנו קוראים היום "דור ההמשך". בסוף אותה שנה מנתה הרצליה כמאה מתיישבים ובשנת 1927 כבר הגיע מניין תושביה למספר המדהים משהו: 585. במבט ציפור דמיוני, אשר נועד לבחון את מעמדה האסטרטגי (מלה גדולה מדי) של המושבה, אפשר היה לגלות ללא קושי או חילוקי-דעות, כי כאשר עלו הראשונים - היתה הרצליה הישוב היהודי היחיד בין חדרה לתל-אביב (בשפלת החוף).
שלושה כפרים ערביים היו שכנים קרובים למושבה. שייח-מוניס, כפר עשיר בקרבת הירקון ובו כאלפיים נפש; הכפר ג'ליל, גבל עם אדמות הרצליה בדרום ובו כ-1300 נפש. וממערב - על שפת-הים, הכפר סידנא-עלי ובו כ-800 נפש. ציינתי לעצמי כי בכפר זה עשויים להימצא אנשים רבים נוספים, כמעט בכל יום, שכן בכפר עמד קברו של עלי הקדוש ונהגו לעלות אליו אלפי ערבים מהסביבה הקרובה והרחוקה.
כאשר פרשתי לעצמי את מפת ההתגוננות הדמיונית, אי אפשר היה להתעלם מן העובדה, שמכל עבריה היתה המושבה מוקפת שבטי בדואים. חלקם עדיין נטו את אוהליהם על אדמותיה, הרשומות כחוק, של הרצליה. השבטים העיקריים היו: שבט אבו-קישאק, במזרח; ערב-אל-סוואלמה וערב-אל-קוראן - בדרום; ערב-אל-שוואבקה - ליד עיר-שלום היא רמת-השרון; שבט שובאקי - מזרחית צפונית ושבט ערב-אל-עבאבשה - צפונית מזרחית להרצליה.
מניח אני, כי עובדות-יסוד אלו היו הגורם העיקרי לבואה של משלחת מתיישבים אל אברהם איכר, מפקד תל-אביב מטעם ה"הגנה", ולבקשתה - לארגן גם את הרצליה במסגרת ה"הגנה". אברהם, אשר הזעיק אותי בעניין זה בקיץ 1928, סיפר לי כי חברי המשלחת אמרו כי הם מודאגים מאוד ממצב הביטחון בסביבתם. הוא הציע לי לקבל על עצמי את הפיקוד על האזור. על אף שהדברים נאמרו ברוח של שיחה חברית - הבנתי וכך גם קיבלתי זאת, כי הבקשה-הצעה איננה אלא פקודה. התנאי היחיד שהעליתי היה, שיובטח לי כי גם בהרצליה אוכל להמשיך ולעבוד בחקלאות ושלא ינותק הקשר שלי אל קבוצת ההתיישבות אליה השתייכתי.
בנקודה זו ברצוני להיעצר, הן משום שכך מתחייב בעיני ברגע זה ע"פ מיטב המסורת של ספרות "זרם המחשבה" (איזו יומרה) וגם, ובעיקר, משום שאני חייב לכם ולנכדיי הסבר קצר, מעין חוב או חלל, שיש בי רצון למלאו פרטים. אמרתי קודם שהתנאי שלי ללכת להרצליה היה כי אוכל להמשיך ולעבוד בחקלאות. מאי קא משמע לן? ובכן, ברשותכם, ושוב סליחה, כמה רגעים של רקע ואחר כך אשוב אל הרצליה, אל ההתחכמויות עם הבריטים וכמובן - אל המערה הקסומה, שאת סודה הבטחתי לגולל בתוך פרק זמן הגיוני מבחינה ספרותית.
ובכן, כשם שהפליא ש"י עגנון בהתבטאותו, כך אומר אני על דרך החיקוי כי בשל אסון היסטורי, שארע לפני 2000 שנה, נולדתי בווילנא ולא בירושלים. אמנם וילנא, עירי, ידועה במסורת היהודית בשם "ירושלים דליטא", אך לא היה די בכך כדי לכבות את השאיפה האובססיבית שלי להתגשמות האמירה "לשנה הבאה בירושלים". שאיפה זו ירשתי ממשפחתנו, שמצד אמי נמנתה על משפחת קלוזנר, שהידוע ביותר בה הוא פרופ' יוסף קלוזנר, ההיסטוריון (אם לא ידע עד כה הסופר עמוס עוז כי אנחנו קרובי משפחה בני ענפים שונים, הרי זו הזדמנות לסגירת מעגל).
מכל מקום, הבית היה ציוני (אבי אף היה מן המייסדים של האגודה הציונית בעירנו). היו לנו מורים פרטיים לעברית והגימנסיה, שסיימתי לבסוף בציונים גבוהים, היתה הגמנסיה העברית המעולה של וילנא, ששימעה יצא למצויינות בכל רחבי אירופה ואף הגיע לארץ-ישראל. הנה כי כן, ירושלים של מטה ומעלה היתה קרובה לליבנו תמיד וכאשר נוצרה ההזדמנות, הצטרפתי לתנועת "החלוץ" ועליתי ארצה באביב 1923 (בהמשך אמצא הזדמנות נאותה לספר עוד פרטים). עליתי מייד לירושלים. אני מניח כי אבי ואמי היו מאושרים יותר לו סיימתי את לימודיי בטכניקום (הספקתי ללמוד בו רק שנתיים) אך באופן כללי ברכו על נסיעתי, כך שעזיבתי לא קיבלה אופי של נטישה ובריחה, כשם שהיה הדבר לעתים כה קרובות בבתים אחרים.
ירושלים של סוף שנת 1923, שש שנים בלבד לאחר שחרורה על ידי הבריטים מעול התורכים, היתה לגבי דידי עיר קסומה. אין זה חשוב שסמטאותיה וקרפיפיה, ביחוד הערביים שבהם, היו לעתים מעבר לנסבל על ידי אף, אוזן ועין אירופית. חייתי תחת רושם הוד הקדומים סביב, אוויר הפסגות ופעמי התחיה, כך ממש, של העם היהודי בארצו. בימים עבדתי בהר-הצופים, בהקמת מבנים חדשים לאוניברסיטה העברית, בלילות - סובבנו על חומות העיר-העתיקה. שיא השיאים היה התקבלותי, עוד באותה שנה, כחבר בארגון ה"הגנה".
מכל מקום, מעבר להתרוממות הרוח הירושלמית, שאפתי - כשם שהכשרתי את עצמי ע"פ רוח תנועת "החלוץ" - ללמוד ולעבוד בחקלאות. וכך, בראשית שנת 1920, אני מוצא עצמי כפועל מתלמד בבית הספר החקלאי המפורסם ביותר בכל הזמנים - מקווה ישראל. עבדתי בכל הענפים, ברוטציה, כמינהג המקום: מענף חטיבת העצים בניהולו של איש אגדי בשם ר' שמחה, ועד "עבודה חקלאית טהורה" כפי שקראנו לפלחה, שכל המכשירים עצמם לחקלאות העדיפוה על פני עבודות-העזר שאין מהן מנוס.
בד בבד עם עבודתי בחקלאות, העמקתי את מעורבותי בפעילות ה"הגנה". פחות משנתיים לאחר בואי למקווה, הומלצתי על ידי מפקד המקום - וזה היה כבוד גדול - להשתתף בקורס מפקדים בתל-אביב. הקורס נמשך חצי שנה והתקיים בגמנסיה הרצליה, מתחת לאפם של הבריטים. פיקד על הקורס מפקד נערץ, ואינני נמנע אפילו מן הכינוי "דגול", דוד יפה, מלח הארץ. ערב-ערב, לאחר יום עבודה מפרך, ללא זכויות הסתדרותיות עדיין, היה עלי להגיע (אז) לתל-אביב, להשתתף באימונים, לחזור ולמחרת, השכם בבוקר, להתייצב שוב לעבודה. הקושי היה גדול, גם על פי מושגי הימים ההם, אך כמו שאתה מבין בוודאי קורא/נכד יקר, היתה רוח אחרת אז (ואולי זוהי רק תחושת הגיל וההרגל) וההתלהבות חיפתה על הכל.
25 חניכים השתתפו בקורס. עם סיומו נבחרו חמישה מצטיינים. הייתי אחד מהם. על כן, מייד עם סיום הקורס הוטל עלי הפיקוד על מחלקת מגוייסים חדשים (טירונים) בתל-אביב. אחרי זמן קצר - פיקוד על פלוגה וכן אחריות גזרתית על חזית צפון תל-אביב. וכל זאת: במקביל לפיקוד על מקווה-ישראל ואחריות על הגנתה. כן, שכחתי - המשכתי גם לעבוד במטעים.
סדר היום היה כזה: השכם בבוקר - התייצבות בסידור עבודה. בהפסקת צהריים: שעור לאחת מקבוצות ה"הגנה" במקום; חזרה לעבודה. בשעות אחה"צ המאוחרות - הדרכת קבוצה במקווה-ישראל, בערב - הדרכת קבוצה בתל-אביב ודיון על המצב בגיזרה הצפונית. האימונים העיקריים נערכו בשבת והיה, כמובן, צורך להסוותם היטב. הנה כי כן; קושי רב, אבל היינו הרי בני 20, ו"השמיים היו הגבול" כמאמר הימים הללו, ולא בצדק. מלה אחת על הבחורים במקווה-ישראל: הללו התחלקו בעיקר לשני חוגים - הפועלים, בחורים צעירים, רובם חברי ארגונים חקלאיים, ששאפו להגיע להתיישבות. חוג שני - נערים, בני איכרים ומתיישבים מכל פינות הארץ. הפועלים עבדו הרבה ולמדו קצת. בני-הנוער למדו הרבה ועבדו קצת. אך אלה וגם אלה קיבלו הכשרה ב"הגנה" (כמעט כולם היו חברים נלהבים) ועם סיום שהותם בבית-הספר הפכו לשליחיה של ה"הגנה" ביישוביהם ובאלה שעמדו להקים.
מלה אחרונה חביבה: במסיבת הסיום של הטירונות לאחת ממחלקות ה"הגנה" שבפיקודי בתל-אביב, השתתפה גם כיתת בנות. במסיבה זו הכרתי את רעייתי לעתיד, רבקה. נישאנו בקיץ 1928 וחודש לאחר מכן... ואת הסיפור של ההליכה ברגל להרצליה אתם כבר מכירים הרי.
בכל אופן, לפני שאני עובר לתאר את אשר ארע לנו בימיי הראשונים כמפקד הרצליה וסביבתה ובטרם שאספר במה נבדלה הגנתה מזו של תל-אביב, למשל, אני חייב חוב קטן לסדר הטוב: ובכן, בימיי הראשונים, כפי שאמרתי, מצאתי מייד עבודה אצל ר' מרדכי. לא חסרו לי הצעות גם מפרדסנים אחרים. לא עבר זמן רב וכבר עליתי בדרגה. הוצעה לי משרה קבועה: עובד ומנהל פרדס ומפעיל הבאר בו. בפרדס מצאתי מבנה קטן ובו חדר ומטבח. ליותר מזה לא יכולנו לצפות. בעל הפרדס, יהודי אמריקאי, ציוני בלב ונפש בחר, עם זאת, להתגורר בינתיים בארצות-הברית. את הפרדס נטע כדי שבבוא היום יוכל להתיישב בהרצליה. בינתיים היה מסתפק בביקורים. מכל מקום, רבקה ואני העתקנו את מגורינו לפרדס. לראשונה היתה לנו פרטיות מלאה. לעתים חשנו שהיא אפילו מלאה מדי, שכן הפרדס היה מרוחק כ-2 קילומטר ממרכז המושבה ושכני הקרוב היה בדואי בעל משפחה גדולה, שנטה את אוהלו ממש מעבר לגדר. כמרכז ה"הגנה" במקום מצאתי קושי מסויים במיקום הפיקנטי והלא מרכזי כל כך, אך הרי כבר אמרנו היום כמה מלים בעניין התקופה, הגיל וההתלהבות ומאידך זיל גמור, כפי שהיה אומר סבא שלי, אהרון קדיש קלוזנר.

"צבא" של איכרים עריכה

מצאתי שוני רב בין תפקידיי כמפקד מקווה-ישראל וצפון-ת"א לבין תפקידי החדש בהרצליה. כאן צריך הייתי להתחיל הכל מבראשית. היעד הראשון והמיידי היה: להבטיח, פשוטו כמשמעו, את הגנת המקום והיישובים הסמוכים - אזור ג' של הרצליה, רמת-השרון וקריית-שאול (תקופה מסויימת, נכללה בתחומי גם רעננה). לא אפתיע איש אם אומר שהנשק שמצאתי בהרצליה היה דל ביותר גם במושגי אותם ימים: כמה אקדחים ורובים שהתאימו יותר למוזיאון. בין הרובים היו גם דגמי "יונני" ו"אוסמלי", הנטענים כדור-כדור. גם מספרם של היודעים להשתמש בנשק היה מועט. לעזר רב באותה תקופה היו לי חברי "בני-בנימין". לרובם כבר היה מושג-מה בשימוש בנשק.
קבעתי, אם כן, מייד תכנית ראשונית להגנת המקום, כפי שלמדנו בקורס המפקדים מתוך הנסיון שהצטבר. הגנה זו כללה: תצפיות, עתודה, עמדות, סידורי אזעקה והחשת עזרה. כדי שלפחות חלק מהמגינים לא ישמרו בידיים ריקות, גייסנו את חרש-הברזל - הנפח היחיד שהיה במקום - ותוך זמן קצר היו בידי המגינים, כמו ללוחמים בימי אבותינו, כלי-זין נוספים: מעין כידונים עשויים מצינורות של חצי אינץ'.
השלב הבא, שעמד לפניי, היה הכנת המגינים לתפקידם באופן יסודי ושיטתי. במלים אחרות: גיבוש אירגון ה"הגנה" המקומי. הפעלתי ועדת-קבלה, באמצעותה נתקבלו והושבעו החברים. מייד פתחתי קורס להכשרת מפקדים-מדריכים. מאחר והייתי המדריך היחידי בקורס, מצאתי עצמי מקדיש לו חמישה ערבים בשבוע, בנוסף לשבתות. כך היה במשך כמחצית השנה. במקביל, אירגנתי והדרכתי שתי קבוצות של טירונים. בהדרכתם של אלה נעזרתי בשני שומרים שהיו חברי ה"הגנה", חיים חרמוני וחיים כרם ז"ל.
עם סיום קורס המפקדים הראשון, במחצית הראשונה של שנת 1929, כבר יכול הייתי להתפנות למשימה הבאה: להגדיל באופן ניכר את מספר החברים. הכנתי קורס שני של מפקדים ותכננתי באופן מפורט יותר את הגנת האזור. דאגה מיוחדת, הקדשתי לתוספת נשק חדש ומשוכלל יותר. וכך, פחות משמונה חודשים לאחר בואי, כאשר פרצו בארץ מאורעות תרפ"ט (1929) מצאו עצמם חברי ה"הגנה" בהרצליה, אשר הוכשרו בינתיים להפעיל נשק קל ורימוני יד, מאיישים את נקודות התצפית והעתודה בימים, ובלילות - גם את העמדות. שלא כמו בעבר, כבר לא היו העמדות ממוקמות סביב קבוצות הבתים במרכז המושבה, אלא הרחק מהן - בקצה הפרדסים. יתר על כן: משאית ובה בחורי ה"הגנה" נראתה באותם ימים נעה לעתים קרובות בדרכי- העפר שבין הרצליה לרמת-השרון ובינה לבין קריית-שאול.
הכוננות היתה ברמה גבוהה. היא לא נעלמה גם מעיני השכנים הערבים ובעיקר הבדואים. אין ספק כי תרמה לכך, ששנת 1929 עברה על הרצליה וסביבתה מבלי שתיכלל במפת המאורעות. תרמו לכך תרומה רבה גם שני השומרים של הרצליה, אלכסנדר סולץ וישראל ליברמן. שניהם היו כבר שומרים מנוסים, אשר הכירו יפה את השכנים הערבים והקפידו על קשרים איתם.
זיכרון קטן שמור עמי מאותה שנה. אינני יודע מדוע דווקא הוא. מדובר בנסיעה עם ולדק גורודצקי, לימים ממייסדי ובעלי "אמקור", בטנדר שלו, למרכז ה"הגנה" בת"א. הכוונה היתה לקבל תוספת רימוני-יד (קופסאות פח ממולאות פוטש הנדלקות באמצעות סיגריה או גפרור). והנה כשהגענו לכפר שייח-מוניס התקשתה המכונית לעלות את הגבעה שבמרכז הכפר - כנראה משום שלא היה די דלק במיכלה. ולדק סובב בזריזות את המכונית ועלה את הגבעה בהילוך אחורי (רוורס) וכך הצלחנו שלא להיתקע בשייח-מוניס בעצם ימי המאורעות. הלהטוט הזה, נשאר אצלי אי בזה ותמיד מעלה אצלי חיוך חדש.
מכל מקום, צריך לציין כי עם תום מאורעות 1929 השתררה תקופה של שקט יחסי, ואנו שקדנו על השלמת ההתארגנות לקראת הבאות.
עם סיומו של כל קורס מפקדים (בממוצע אחד לשנה) התווספו ל"הגנה" בהרצליה וסביבתה מדריכים, מפקדים ומפקדות. בתהליך מקביל הלך וגדל מספרן של הקבוצות המתאמנות. הנה כך, תוך זמן קצר יחסית הגענו להישג ניכר: כל תושבי הרצליה, וכן תושבי רמת-השרון וקריית-שאול כולם, "מנער ועד זקן", הפכו להיות חברים ב"הגנה". כל אחד מצא עצמו מוצב בקבוצה מותאמת לגילו וליכולתו הפיזית ומקבל בהתאם לכך את אימונו והכשרתו.
את הקבוצות המיוחדות, ובתוכן קבוצות של זקני האיכרים והמתיישבים, הדרכתי אישית. אני מוכרח לומר כי מצאתי משימה זו לא קלה. הייתי צעיר וצריך הייתי לעמוד בפני אנשים מבוגרים, יוצאי ארצות שונות ודוברי לשונות שונות - ביניהם גם איכרים ותיקים שהגיעו להרצליה מהגליל - ולגבש את כולם לקבוצה מאומנת, מלוכדת, הסרה לפקודה.
למרות העיסוקים וטרדות היום-יום, בהן נתון היה כל אחד מהם, אני צריך לציין, למען זכרם, שלא קרה שמישהו מהם יחסיר אפילו שעור אחד. עם זאת, נכונה גם העובדה, שעבורם הכנתי סידרת שעורים מיוחדת. הדגש בה היה יותר על אימון באקדחים ורובים ופחות על... תרגילי סדר.
במהלך האימונים גברה והלכה הערכתם של "זקנים" אלה את חברותם ב"הגנה". קשה היה לתאר את רוממות רוחם, כאשר הוזמנו באחת השבתות להשתתף במסדר כללי של חברי ה"הגנה" בהרצליה. בשעה היעודה הסתדרו על המגרש למעלה מ-300 איש - קבוצות נוער, חברות, חברים. הם, הבוגרים, מצאו עצמם שותפים מלאים במסדר זה.
לשילובם של תושבי הרצליה ב"הגנה" תרמה רבות גם ועדת הביטחון המקומית, אשר ייצגה נאמנה את ציבור התושבים על גווניו השונים. ביניהם ייזכרו כאן, מנחם אוריאלי - איש קבוצת "השרה" לקידוח בארות, יהודה נשיא (פירסטנברג) - מלוחמי הגדוד העברי במלחמת העולם הראשונה ומרדכי פרלין מיודענו.
לאחר זמן-מה התווספו לוועדה זו אפרים סולץ - גם הוא מראשי בני- בנימין, יצחק רייז - מהסוחרים המכובדים במקום, ופסח יפהר - לימים ראש העיריה - כמייצג ציבור העובדים. כולם היו חברי "הגנה" פעילים ומפעילים. באשר ליחסי החוץ עם השלטונות והמשטרה נעזרנו רבות ע"י מוכתר המושבה, צבי בן-שפר.

הבחור, הבחורה והמערה עריכה

ועתה, אנחנו מתקרבים לפיתרון חידת המערה המופלאה. ובכן, כמקומות אימון בנשק שימשו לנו בהתחלה מבנים ריקים בחצרות שבמרכז המושבה. כעבור זמן לא רב, כאשר התרבו קבוצות המתאמנים, ושטחי הפרדסים הלכו ורבו, ואתם גם מספרם של בתי-האריזה, לא נותר כמעט פרדס ובעיקר בית- אריזה בסביבה, שלא שימש לנו מקום אימונים באקדחים וברובים, או כאולם הרצאות.
לעתים ערכנו אימונים גם בבתי-מגורים. זאת, לאחר שנקטנו אמצעי- זהירות והעלמה מתאימים. זכור לי כי פעם החלטנו לנצל לאימון מסויים חדר-מגורים בבית בודד, שעמד במדרון הרחוב (בית מרכוס ברחוב וולפסון). החדר, בו בחרנו, היה בחציו מרתף ולא נראה כלל מהרחוב. ובכן, את החלון שבחדר אטמנו בשמיכה והשעור התחיל. את התאורה סיפקה לנו מנורת נפט רגילה. והנה, במהלך השעור החלה המנורה דועכת: החמצן שבחדר אזל...
ולעניין המנהרה: גולת הכותרת של ניצול מקומות לאימונים היתה הירידה למנהרה. זו השתרעה מתחת לגבעות של אזור ג', בין הבאסה (הביצה) לים. המנהרה העתיקה, כנראה מתקופת הרומאים ואולי קדומה יותר, שימשה בשעתה לניקוז מי-הגשמים בחורף. במשך השנים נתמלאה סחף. המים לא יכלו להתנקז וכך נוצרו שוב הביצות. מעטים מאוד ידעו על קיומה של המנהרה ומעטים, כאמור, יודעים על קיומה גם היום.
עם עליית המתיישבים הראשונים להרצליה, נוקתה המנהרה וחזרה למלא את תפקידה כמעביר מי-גשמים. כאשר נודע לי על קיומה, החלטתי לערוך בה סיור. באחד הימים, לפנות ערב יצאנו לגלות את פתח המערה. היינו קבוצת חברים. הצטיידנו בנרות ובפנסי-כיס. החיפוש ארך זמן לא קצר. לבסוף הצלחנו להשתלשל פנימה. מצאתי עצמי צועד במנהרה וחוזר פתאום לימי הילדות, לסיפורים על מערות ומנהרות, על גיבורים ועל שודדים שאיוו מנהרות למשכן להם. אתה מציץ בכוך משמאל, ואתה נתקל בחיצים (למעשה נוצות שהשאיר הדורבן), או בעטלפים שמצאו שם מיקלט. אתה ממשיך לצעוד, ומגיע עמוק-עמוק מתחת לפני הקרקע. אחר כך המנהרה מתרחבת, עד כי יש כבר די מקום לאימוני כיתה ברובים, אבל למה רק אימונים יבשים ? למה לא לקיים כאן גם מטווח ? המשטרה, אומנם, קרובה, ומעל למנהרה עוברת גם הדרך המקשרת את הרצליה לג'ליל, לשייח-מוניס ולתל-אביב, אבל אנו הרי עמוק-עמוק מתחת לפני השטח. רחוקים מפסגת ההר שמעלינו ורחוקים גם משני קצות המנהרה.
תוך זמן קצר נערך הנסיון. באחד הלילות פוזרה קבוצת חברים בשטח מעל, ובתוך המנהרה נערך ירי לנסיון. על פי עדות החברים שהיטו אוזן, רק הדים קלושים נשמעו בחוץ. השאלה היתה; האם יודעים גם השוטרים הבריטיים על קיום המנהרה? יתר על כן: אם ישמע מישהו הד קלוש כזה בחוץ, האם יעלה על דעתו שכאן, מתחת לאפו, מתקיים מטווח-ירי ברובים?
לא עבר זמן רב והשלמנו את ניקוי המנהרה, בנינו בפנים סליק (מחסן סתרים) בו ניתן לאחסן את רובי האימונים. התקנו גם מעין סולם. מומחים הרכיבו מנגנון אזעקה: למטה, בתוך המנהרה, הוצב שומר ולידו פנס איתות. הקפדנו שיהיה זה פנס אשר קרן-האור שלו מגיעה למרחק -- עד מקום האימונים. בערבים, בשעת קיום מטווח הירי במנהרה, הוספנו זוג שומרים פיקנטי: על הכביש למעלה היו מטיילים "היא" ו"הוא". בידיו היתה גיטרה. אם ראו תנועה חשודה היה הוא מתחיל לפרוט על הגיטרה מנגינה מוסכמת. השומר בפתח המנהרה היה לוחץ על כפתור פנס האיתות, והקליעה למטרה היתה נפסקת "עד יעבור זעם".
וכך, בעיבורה של המושבה, מתחת לאפם של השוטרים הבריטים והערבים, עברו מאות חברי "הגנה" אימוני ירי בתחמושת חיה. זו היתה המנהרה. היא קיימת גם היום. רק מעטים, כאמור, יודעים על קיומה, ואולי חבל.
תוך כדי ההתארגנות והרחבת שורות ה"הגנה" הקימונו גם קבוצות מיוחדות. היה זה חידוש לא קטן באותם ימים. אספר לכם על קבוצת הרוכבים. ובכן, ב"הגנה" בת"א, עמה עמדתי בקשרים הדוקים, התארגנה - אחרי מאורעות 1929 - קבוצת רוכבים. החלטתי שקבוצה כזאת מתאימה גם לגוש הרצליה, בו טרם נסללו אז כבישים ומרבית הדרכים היו דרכי-עפר. מדריכי קבוצת הרוכבים של ת"א : אלכס מוסקוביץ (פקיד בכיר בבל"ל) ומשה אגוזי (מחסנאי ראשי בת"א) הסכימו ברצון לקחת תחת חסותם גם את קבוצת הרוכבים שלנו. מועמדים לקבוצת הרוכבים לא חסרו, אם כי רק מעטים מתושבי המושבה היו מה שקוראים : פרשים מלידה.
קבוצת הרוכבים התארגנה בשנת 1932. תשאלו, מאין לקחנו סוסים ל"חיל-הפרשים" הזה? ובכן, חייבנו את האיכרים להעמיד את סוסיהם לרשותנו בשבתות. רק חקלאי יבין את גודל קרבנם של האיכרים שהסכימו כי סוסיהם, אשר הועסקו כל השבוע בעבודה קשה, ימסרו בשבתות לידיים זרות.
מי ומי היו בקבוצה. ובכן, זו מנתה כ-15 איש. זוכר אני ביניהם גם רוכבים מנוסים כמו ווליה (זאב) סולץ, בן למשפחת סולץ מפתח-תקוה, שרגיל היה להתהלך עם סוס וגם לדהור עליו. היו גם טירונים, דוגמת פסח יפהר (קרסנוגורסקי), חלוץ יליד ניז'ין באוקראינה, מחברי המחתרת הציונית שם, שנתפסו על ציוניותם ושהו בבתי-סוהר ובמחנות-גירוש, עד הגיעם סוף סוף ארצה ב-1928. זמן קצר לאחר הגיעו להרצליה, זכה פסח להתקבל ל"הגנה". מאז, פעמיים בשבוע היה מכתת רגליו בערבים לאחד מבתי האריזה המרוחקים לאימוני-נשק, וכל שבת בבוקר היה ממהר לתרגילי-סדר.
קשה לתאר את שמחתו המתפרצת לאחר שהתקבל לקבוצת הרוכבים. כאילו התגשם לו חלום חיים. הנה הוא, פסח קרסנוגורסקי, ילד יהודי מאוקראינה, מוצא עצמו בארץ-ישראל עובד עבודה מפרכת בטוריה ומכוש, דוהר על סוס ובקי בהילכות נשק. והסוס אולי אינו "אביר" כל כך ובכל זאת יש ברכיבה זו על גבו משהו הגורם לך לחוש כאחד מבני החשמונאים.
ציניקנים, חייב אני להודות, יכלו אולי לראות בפסח הדוהר על הסוס, משהו מדמותו של דון קישוט. אני, לעומת זאת, ראיתי בו את דמות ה"חלוץ", שהגשים חלום-נעורים על שיבת-ציון, כדברי השיר הפופולארי באותם הימים : "לנו זאת הארץ תהיה, ואתה תהיה בבונים".
לכאורה חי פסח חיי-שגרה של פועל: עובד ביום בפרדס ובשעות הערב, משמש מזכיר מועצת הפועלים במקום, טרוד ועסוק בעניינים שוטפים, אף על פי כן ידעתי, כמה מצפה הוא בכל ששת ימי השבוע ליום השבת - לאימוני קבוצת הרוכבים. ובליל שבת, במקום לצאת ולבלות, הוא ממהר לאורווה בה מצוי "הסוס שלו", ודואג להאכילו יפה לקראת יום המחרת. בשבת, מוקדם בבוקר, הוא כבר ליד הסוס, מלטפו, מניח את האוכף על גבו וממהר למגרש האימונים. השעור מתחיל - ומי ישווה לפסח בשעה זו. גם לאחר שנים, ופסח מכהן כבר כראש העיר הרצליה, הוא נזכר ומספר על ימי קבוצת הרוכבים. לדבריו זו היתה אחת התקופות היפות ביותר בחייו.
תוך התארגנות ה"הגנה" במקום, הגעתי לכלל החלטה להקים קבוצה מיוחדת נוספת -- קבוצה טכנית. הרעיון היה, שהקבוצה תעזור בתכנון וייצור כלי-נשק נוספים, סידורים מתוחכמים לסליקים וכדומה.
לקבוצה זו גוייסו המסגרים, המכונאים, החשמלאים ובעלי ההשכלה הטכנית מבין חברי ה"הגנה" במקום. מפעם לפעם הוצב בפניהם אתגר, עליו התנהל לאחר-מכן דיון ממצה. כך, למשל, בעניין רימוני-היד, המוקשים, המוקשים החשמליים וכד'. מפעם לפעם היה נקבע חבר שילמד את אחד הנושאים באופן יסודי יותר וינחה אחר-כך את החברים בדיון עליו. מאחר ובין חברי הקבוצה היו יוצאי ארצות שונות, רב היה גם מספר השפות בהן שלטו. עובדה זו איפשרה להם להתחקות אחרי חומר המצוי בדפוס בשפות שונות בנושאים אלה.
בין היעדים הראשונים של הקבוצה הטכנית, היה : יצירת רימוני-יד נוחים לשימוש ויעילים יותר מקופסאות הפח, שקיבלנו מהמרכז במאורעות 1929. תוך זמן קצר למדנו כמה חשוב שגוף הרימון יהיה מברזל-יצוק. על הקושי בהשגת גופים יצוקי ברזל התגברנו על ידי שימוש בצינורות ברזל יצוקים. כדי שלא לעורר כל חשד, הזמנו אותם בבית-יציקה של גרמני נוצרי ביפו, היה זה בית-היציקה של וגנר, הצינורות הללו היו באורך, שהספיק ליצירת רימונים אחדים מכל צינור וצינור.
מיד עם קבלת הצינורות היצוקים, החלה הקבוצה הטכנית לייצר את הפצצות. נקנו מברגים מתאימים לביצוע הברגות פנים וחוץ. נרכשו מוטות פליז להכנת פקקים מתאימים. המסגרים והמכונאים החלו מתאספים בשבתות באחד ממכוני-המים שבמושבה, חותכים את הצינורות לאורך הנדרש ועושים הברגות פנים בשני קצות הצינור. אחר כך - מכינים פקקים מתאימים ממוטות פליז שרכשנו. פקק אחד היה אטום ואילו בשני - חור, דרכו עבר פתיל-הדלקה, שהסתיים בחוץ ב"ראש שפשוף" של גפרית. הקוטר הפנימי של הצינור ואורכו הותאמו לאצבע ג'לניט, פתיל רועם ודטונטורים. את אלה ניתן היה להשיג בגלוי באמצעות עובדי המחצבות.
חברי הקבוצה עבדו בהתלהבות בכל שעה פנויה, ולמחסני ה"הגנה" בהרצליה החלו לזרום רימוני-יד נוחים לשימוש, בנויים לזריקה למרחק ובעלי כושר פגיעה רב. כך יצרנו לעצמנו מלאי פצצות-יד שהספיק לכל דרישות ה"הגנה" במקום באותה תקופה.
פעולות הקבוצה הלכו והתרחבו. החברים עסקו גם בהחלפת הפיקות שבכדורים הישנים בפיקות חדשות. הפעלנו לשם כך מכשיר מיוחד, אשר ייעל את העבודה והקטין את האפשרות שפיקה תפוצץ את הכדור תוך כדי החלפתה. בכל זאת היתה פעולה זו כרוכה בסיכון. מאחר שכמות התחמושת במחסני הרצליה הלכה וגדלה, הלכה ורבתה איתה גם העבודה בהחלפת הפיקות. אגב, מרבית הכדורים נרכשו משכנינו הערבים...
עם הזמן, עברה הקבוצה גם ליצירת מוקשים וכן להפעלת מוקשים חשמליים ממרחק, בעזרת מצבר-מכונית, מאז ניתן היה לראות קבוצת בחורים בטנדר, נעצרת ליד פרדס, מגוללת בזריזות גליל חוטי חשמל, מרימה את מכסה המנוע, מחברת אליו את קצוות החוט, ומיד לאחר מכן נשמע קול פיצוץ עמום של מוקש בקצהו השני של החוט.
רבה היתה תרומתם של חברי הקבוצה הטכנית לסידור שערים מתוחכמים לסליקים השונים, ועל כך אדבר בהמשך.
מעטים בלבד מבין חברי ה"הגנה" בהרצליה היו בסוד הקמתו של בית- היציקה לפצצות באותו מכון בו נוצקו כבר גופים של רימוני-יד ורובה. מעטים בהרצליה יודעים על כך גם כיום, אבל עובדה היא -- המכון הראשון בארץ, שהוקם במיוחד ליציקת גופים אלה, הוקם אצלנו בשנת 1935. תחילתו בצריף ליד באר-המים הראשונה במושבה. במשך שנה נוצקו בו כ-5000 רימונים. שני המכונאים של הבאר, מנחם רוטנברג ויוס'לה קראוז היו לעזר רב ליוצקים בעבודתם. פרטים על כך אספר לכם בפרק על התע"ש.

מעל המגדל בהרצליה עריכה

רק טבעי הוא שקבוצת הנוער - הקשרים - היתה בין האחרונות להתארגנות. ראשוני הרצליה עלו על הקרקע ב-1920. ביניהם היתה רק משפחה אחת. בשנת 1936 טרם עברו ילידי הרצליה את גיל העשר.
במשך השנים הגיעו להרצליה משפחות עם ילדים, וב-1932 - 1933 כבר ניתן היה לגייס ל"הגנה" גם קבוצת נוער. גילם הממוצע של הנערים היה אז 15 - 16 שנה.
לזכותם ייאמר שהיו שומרי הסוד הטובים ביותר של ה"הגנה" ומסורים לה ביותר.
כבר מימיה הראשונים התברכה הרצליה במגדל-מים גבוה במיוחד, שניצב במרכז המושבה על אחת הגבעות הגבוהות ונישא לגובה של כ-25 מטר. מן המגדל ניתן היה לצפות ולהתקשר באיתות לכל הישובים הסמוכים ואפילו לישובים מרוחקים ביותר. מגדל-מים זה עמד כמעט בלעדית לרשותה של קבוצת הקשר. ללא היסוס ובזריזות, טיפסו הנערים והנערות על סולם הברזל הקבוע במגדל לגובה של כ-8 קומות כדי להתאמן ולאותת בדגלים ובראי - ביום, ובפנסי-איתות - בלילות.
את קבוצת הקשר ריכזו בזמנים שונים מפקדים צעירים, ביניהם : היימי קסטוב - אחד מבני הנוטעים האמריקאיים שהקימו את גן-רשל בהרצליה ; יחזקאל פנט - נצר למתיישבי גבעת עדה (עם פרישתו מצה"ל - אלוף- משנה) ; אריה אוריאלי - ממשפחת קודחי הבארות הראשונים (כיום ממלא מקום ראש עיריית הרצליה) מיכה בן-שפר ועוד.
עם תחילת מאורעות 1936 הוקם על גג המגדל חדר, בכדי לאפשר לקשרים תורנות יום ולילה.
באחת ההזדמנויות, שנים רבות לאחר מכן, סיפר על כך אריה אוריאלי : "מעל מגדל המים הוקם חדר. שם סידרנו מיטות-קומותיים. עם התקבל ידיעה כלשהי היינו מחישים רץ מהמגדל למטה ה'הגנה'. כעבור זמן, כשסודר טלפון פנימי מגג הבריכה למטה, נשמנו לרווחה. זכורני יום שבת אחד, מזג האויר בהיר ביותר, ואנו הצלחנו ליצור קשר בראי (הליו) ישירות לזכרון-יעקב. היתה זו ממש סנסציה ומהפיכה בהישגי הקשר של הימים ההם".
התחבורה בין הרצליה לתל-אביב, וכן בינה לבין ישובים סמוכים הלכה והשתפרה. טרם היו כבישים סלולים, אבל הדרכים היו כבר טובות הרבה יותר. עם השנים התארגן גם קואופרטיב של נהגים. שמו נקרא עליו "קואופרטיב השרון המאוחד". מכוניות-הנוסעים היו בסך הכל טנדרים ובהם ספסלים שהוצמדו לאורך המכונית. לא עובר זמן רב וכל חברי הקואופרטיב כבר היו חברי השורה. עובדה זו עוררה בי את השאלה מדוע, בעצם, שלא תהיה ל"הגנה" גם קבוצה ממונעת?
מבין מסיימי הקורסים למפקדים היו גם נהגים, חברי הקואופרטיב. אחד מהם, אשר זבורובסקי, צנוע ונחבא אל הכלים, מסור בלב ונפש, נקבע על ידי להיות מפקד הקבוצה. ואכן, תוך זמן קצר רוכזו כבר כל הנהגים בקבוצה אחת - קבוצת הנהגים. כולם נהגים מנוסים שהכירו את כל דרכי הסביבה, ומובן מאליו שהעמידו לרשותנו ללא כל היסוס את רכבם כל אימת שנדרשו לכך. כמובן, ללא תמורה כלשהי.
הקבוצות שעברו את האימון המתקדם, התחילו להתאמן גם בהפעלת נשק תוך כדי נסיעה בטנדר, זינוק ממנו והתפרסות בשטח. אחר כך תירגלו חזרה לטנדר והערכות מחודשת. הטנדרים היו עדיין חשופים ללא כל שיריון. עם זאת, תגובתן של היחידות החשות לעזרה בטנדרים היתה הרבה יותר מהירה וכמובן הרבה יותר יעילה. במבט לאחור נראה לי כי היו אלה הקבוצות ה"ממונעות" הראשונות בארץ...
הייתי רוצה לציין עוד, כי עם סיומו של קורם המפקדים הראשון, הטלתי על רעייתי רבקה, חברת ה"הגנה" עוד בת"א, ומבוגרות קורס המפקדים, את ארגון קבוצת החברות. בנוסף לאימון בנשק קל התחילו הבנות והנשים ללמוד גם הגשת עזרה ראשונה.
באותה עת עדיין לא גובשו מערכי-אימון בתחום זה. בתחילה נעזרה רבקה בשתי רופאות שהיו תושבות הרצליה. אחת מהן הרצתה בצרפתית והשניה ברוסית. אחד החברים היה מתרגם את דברי הרופאה הצרפתית ורבקה - את דברי דוברת הרוסית. לאחר זמן-מה החלה בהרצאותיה ד"ר דשה אהרונסון - רופאה זכורה לטוב בהרצליה בזכות מסירותה. גם את העברית שלה צריך היה לעתים לתרגם... לעברית.
ב-1933 הגיעה להרצליה, יחד עם קבוצת חלוצים מגרמניה, רופאה צעירה בשם ד"ר אסתר מאיר (שהם). סמוך לבואם גויסו כל חברי הקבוצה ל"הגנה". תוך זמן קצר היתה ד"ר אסתר מאיר בוגרת קורס סמלים, ומדריכה בעזרה- ראשונה בקבוצות הנשים.
בשנת 1935 הצטרף למדריכים בעזרה-ראשונה גם ד"ר וינשנק, רופא בעל מעמד מכובד בין עולי גרמניה במושבה. מאז כבר עמד לרשותנו, לצרכי הדרכה, סגל רפואי מלא.
כאשר קם ארגון מגן-דוד אדום בארץ-ישראל, בשלהי 1935, היה סניף הרצליה בין הסניפים הבולטים בוועידת-היסוד. כל החברות שנמנו עד כה על קבוצות העזרה הראשונה של ה"הגנה", הפכו להיות חברות במגן-דוד-אדום. אליהן הצטרפו גם חברים מה"הגנה". סניף מגן-דוד-אדום בהרצליה הלך והתרחב, הלך וגדל. עם ייסודו הרשמי של הסניף הונהגו בו תלבושת אחידה וסמל. חבריו החלו לקחת חלק גם בטקסים פומביים. כמעט כל אשה שניה בהרצליה נמנתה על החברות במגן-דוד-אדום.
כל אנשי מד"א נמנו, כמובן, על חברי ה"הגנה". בלילות של ציפיה למעפילים היו חברות מד"א פעילות במיוחד בתורנות חשאית בחוף הים, בעוד שביום השתתפו לעיתים בתרגילי הצלה, בשילוב הנוטרים ובנוכחות קציני מחוז בריטיים.
רבקה קיבלה עליה את הפיקוד על סניף מד"א. עם עזיבתנו את הרצליה קיבל על עצמו ד"ר וינשנק, שהתערה בסניף והעברית שבפיו נשתפרה, את האחריות לניהולו.
ד"ר וינשנק תיאר פעם את כניסתו ל"הגנה" ולמגן-דוד אדום בקטע הבא : "באתי להרצליה בנובמבר 1934. בקיץ 1935 נכנס אלי איזה בחור שלא הכרתיו ואמר לי: 'עליך לפתוח בהרצליה סניף מגן-דוד אדום !' אמרתי לו שאינני יכול, וכששאל אותי: 'מדוע' עניתי לו: 'משום שאינני יודע עברית'. תגובתו היתה : 'זה הכל? אני נותן לך ארכה של שישה שבועות ללמוד עברית' - ויצא. נזכרתי בדברי אבי שאמר: אין 'אינני יודע' ! נזכרתי והתביישתי בפני עצמי."
"התעניינתי לדעת מיהו הבחור שביקר אצלי. אמרו לי: 'איך זה אינך יודע, הלא הוא ישראל זבלודובסקי, מפקד ה'הגנה'.' וכך הוכנסתי ל"הגנה" ובמקביל התחלתי לעסוק בארגון מגן-דוד אדום."
"בימי המאורעות הוקמו בגוש תחנות של מגן-דוד אדום, והייתי עסוק הרבה בעניין זה. הייתי יוצא גם לשמירת-לילה לפי תור, עד שישראל אמר לי פעם: 'או שאתה רופא או שאתה שומר'."
סניף מגן-דוד אדום שימש שלוחה סמויה רצינית של ה"הגנה" בגוש. בתקופת המאבק נגד הבריטים מילאה שלוחה זו תפקידים מורכבים ביותר. זאת, בנוסף ליעודו המקורי: הגשת עזרה ראשונה לכל הזקוק לה, כמקובל.

א"ש (אימוני שדה) עריכה

העליה של שנות השלושים, הביאה להרצליה בחור צעיר ושמו ולטר בראון ולימים, תת-אלוף אבנר בר-און) שסיים בצ'כיה בית-ספר לקצינים. סקרן הייתי לדעת מה בדיוק לומדים בבית-ספר שכזה. נפגשתי איתו לשיחה ממושכת. בשיחה זו ובאלו שאחריה למדתי לדעת, שקיים תחום שבו אנו מפגרים מאוד והוא - הא"ש (אימוני שדה). מדובר באימונים בהתפרסות והתקדמות בשדה, תחת אש אויב. ולטר עשה עלי רושם מצויין. דאגתי לכך שיתקבל בהקדם כחבר ב"הגנה". עם זאת הקפדתי, שעל אף היותו בוגר בית- ספר לקצינים בצ'כיה, יעבור גם את קורס המפקדים, שקיימתי באותו זמן. כוונתי היתה שילמד את שיטות-ההדרכה המקובלות אצלנו, ותוך כדי כך יוכל להעמיד אותי על דברים, שלפי דעתו דורשים שינוי או שיפור, לשבחו יאמר, שלמרות הסמכתו כקצין בצבא הצ'כי, התמיד בביקוריו בקורס המפקדים.
עם סיומו של הקורס, היטלתי עליו להעביר קורס מיוחד באימוני-שדה למפקדים ולמדריכים הוותיקים. הללו העבירו את הלקח שלמדו לשאר חברי השורה. ואכן, בעקבות האימונים הללו, נערך באחד מימי השישי כל גדוד הרצליה למסע. כ-300 (!) חברים וחברות על מפקדיהם יצאו למסע אימונים ברגל. המגמה - תל-מונד. בדרך - התפרסות והסתערות בראש חץ או בצורות אחרות, בהתאם לתורה החדשה, תוך כדי תפיסת עמדות, התקפה וכו'. משאית ליוותה את המסע. היא הובילה את ציוד המחנה ועמדה גם לעזרת הנחשלים.
אחרי מסע מייגע הגיעו חברי הגדוד לתל-מונד. למחרת, במוצאי-שבת - יצאו להרצליה. מצב רוחם היה מרומם. שמחים וגאים היו על שעמדו גם במאמץ זה.
עם התפתחות המושבה גדלה גם השורה. בנוסף לוועד המושבה, הרגלנו גם מוסדות ציבוריים אחרים, כגון הלוואה וחיסכון, הבנק המקומי, מפעל המים וכד', להרים מדי שנה, בתקציבם השנתי, תרומה גם ל"הגנה". תרומות אלו היו קודש למטרה אחת - רכישת נשק. אם כי כמות הנשק שרכשנו בתרומות אלו, 4 - 3 רובים לשנה, אף פעם לא סיפקה אותי.
הצעתי, על כן לוועדת הביטחון ולוועד המושבה, לחייב כל בעל-רכוש או בעל-עסק בהרצליה לרכוש לעצמו רובה. בהתאם לכך הוטל מס אישי על כל תושב בסך - 8 לא"י - מחירו של רובה אז. את הרובה שקיבל, רשאי היה האיש לאחסן בביתו. היינו מוכנים אף לסייע לו ביעוץ כיצד להסתיר את הכלי, או בהצעה -- לאחסן את רובהו במחסנים שלנו. כל מי שהפקיד רובהו אצלנו, שמר בידו את מספרו. אנו היינו אחראים לאיחסונו התקין. מובן כי מרבית הרוכשים בקשו לאחסן את נשקם אצלנו, וכך גדל והלך מספר הרובים שעמדו לרשות מגיני הרצליה. את הרובים היינו רוכשים במידת האפשר באמצעות המרכז, ובלית ברירה - מן השכנים הערביים. תושבים שהתקשו לקנות רובה, נתבקשו לרכוש לעצמם אקדחים, שמחירם היה זול יותר.
כידוע, מרבה נכסים מרבה דאגה. ואכן, עם גידול כמות הנשק במושבה נתעוררה הדאגה לאיחסונו. לאקדחים נמצא פתרון קל; אצל האיכרים נמצאו כדי חלב למכביר. כדים אלה היו נסגרים הרמטית ע"י מכסה מיוחד. המכסה - קוטרו פחות מ-20 ס"מ, כגודלה של מרצפת ביתית. די היה לשלוף ארבע מרצפות באחד החדרים בבית, לחפור ולהכניס פנימה את הכד. זאת, תוך הקפדה על כך שמכסה הכד ימצא בדיוק מתחת לאחת המרצפות. שלוש המרצפות הסמוכות לפתח נקבעו חזרה במקומן. את הרביעית, המותאמת יפה למקומה, ניתן היה לשלוף בקלות ע"י משאבת גומי פשוטה בה משתמשות עקרות הבית לסילוק סתימה בכיור.
מכאן, ועד איכסון הרובים, הדרך קלה יחסית. חותכים כד כזה ברוחבו לשניים, מלחימים גליל פח בין שני החלקים, בכדי שיתקבל כד עמוק, תואם את אורך הרובה. חפירת בור עמוק כזה קצת קשה יותר, אבל נסבלת ובעיקר - משתלמת.
במשך הזמן הנהגנו שיטות מתוחכמות וטובות יותר. מסליקים באדמה עברנו לסליקים בתוך קירות הבית. בעיקר, כמובן, בתוך הקירות הפנימיים. כפתח לסליק כזה שימש, על פי רוב, ארון בנוי בתוך הקיר, שאחד מלוחות העץ שבקירותיו ניתן להזזה. בכל אזור ואזור במושבה נבנה לפחות מחסן נשק אחד ולפעמים, בהתאם לצורך, גם יותר. עם הזמן ניגשנו לבניית מחסנים מרכזיים, כולל מחסני-נשק ליחידות הממונעות והעתודה החבלית והגושית. היה זה כר-פעולה נרחב ליוזמה, להתחכמות ולהברקות.
תנאי בל יעבור למחסן כזה : ביטחון. המחסן חייב היה לעמוד בפני חיפושים, אפילו אם יבואו המחפשים עם מגלי מוקשים. על הסליק להיות מאוורר היטב והגישה אליו חייבת להיות מהירה וקלה. כדוגמה לסליק מעולה שכזה יכול לשמש המחסן שהתקנו במשק "גאולה".
בשנים 1930 - 1935 , עם ראשית ההעפלה, התחילו להגיע לחוף הרצליה סירות וספינות קטנות עם מעפילים, אלחוט עירם היה בשרותנו, ידיעה מראש על בואם לא היתה לנו ולא יכולנו, על כן, להתארגן מבעוד מועד כדי לסייע בהורדת הבאים והעברתם למקום מבטחים.
וכך, אם התמזל מזלם של המעפילים שהגיעו וברדתם לחוף לא נתגלו ואף הגיעו לבית יהודי, הרי שהיו מתקבלים בחמימות, והיה כבר מי שדאג להעבירם למקום מבטחים. מעפילים משוללי מזל, גם אם לא נתפשו על ידי הבריטים, היו נתקלים לעתים בערבים ששהו בסביבה. וכבר קרה שערבים החלו לרדוף אחרי מעפילים שירדו בחוף. חברים שלנו הוזעקו והספיקו לחלצם לפני שנמסרו לבריטים.
מצב זה חייב טיפול. החלטנו כי מוטל עלינו להיחלץ לעזרת ההעפלה. וכך החלו חברינו בשמירה מסודרת בחופים בלילות. היה בכך קושי רב, שכן מרביתם צריכים היו לעבוד אחרי זה ביום, והיתה גם סכנה של התקלות במשמרות המשטרה שנעו מפעם לפעם לאורך החוף.
הצעתי לוועדת הביטחון להקים על שפת הים "תחנת הצלה" על מציליה וסירותיה, ולהפוך את החוף שלידה למקום רחצה, כדי שאפשר יהיה לרכז שם בכל שעת צורך "מתרחצים" ולהבטיח תצפית רצופה על הים, שתוכל להזעיק תגבורת וכן להגיש עזרה.
כדי לגייס כסף להקמת התחנה הרכבתי ועדה מכובדת, אשר מלבדי נמנו עם חבריה גם : ש. גולדמן - קצין המשטרה במקום, וכן ד"ר וינשנק - שכבר הוזכר קודם. תוך זמן קצר נאסף הסכום הדרוש ובשלהי 1935 כבר עמדה על שפת-הים בהרצליה תחנת הצלה יצוקה בטון, על סירותיה, אביזריה ומציליה. מעליה היה מעקה תצפית לעבר הים. מובן כי המציל צריך היה לשמש גם צופה ולהודיע למטה ה"הגנה" על התקרבותן של אניות או סירות העפלה. חוליות של חברים היו בכוננות מתמדת לצאת לחוף מיד עם קבלת הודעה על התקרבות מעפילים, ולסייע להם להגיע לחוף מבטחים. חברי ה"הגנה". כפי שאתם יכולים לתאר לעצמכם - נענו ברצון לתפקיד זה ובילו לילות רבים על החוף בציפיה למעפילים. כך הפך חוף הרצליה-שפיים, לאחד החופים העיקריים של ההעפלה. חברי ה"הגנה" של הגוש היו פעיליו ומפעיליו.

ימי מאורעות 1936 עריכה

מאורעות 1936 מצאו אותנו מאורגנים ומוכנים מבחינת כמות הלוחמים וכושרם. כמעט כל תושבי הרצליה היו חברים ב"הגנה". רוב הבוגרים עברו אימונים והכשרה ברובים. הנוער פעל ביחידות הקשר והאיתות. שאר החברים עברו ברובם את האימון המתקדם ובחלקם פעלו עם היחידות הניידות.
כך היה גם המצב בכל ישובי הגוש האחרים:
קריית-שאול כמעט לא גדלה עם השנים. עם זאת, תושביה המעטים היו נכונים ומאורגנים לקבל פני אויב. האחראי לביטחון הנקודה היה תושב המקום, דוד פרופטו. רמת-השרון, לעומת זאת, גדלה והתפתחה. ב-1928 היו לה רק שני אקדחי "שטייר". שמונה שנים מאוחר יותר היו בתוכה מחסני נשק מסודרים ומוסתרים. יחידות ה"הגנה" במקום הלכו ורבו. חברים רבים עברו את קורסי המפקדים שערכתי בהרצליה, והיו לעזר רב למפקד המקום, צבי הורוביץ.
תוך זמן קצר ביותר עברנו מהתגוננות להגנה פעילה. המפקדה התמקדה במרכז המושבה (בביתו של טנקוס ברח' סוקולוב, סמוך לבית-הספר דאז והעיריה כיום). מכאן היתה אפשרות טובה לרכז יחידות בשעת הצורך, ולשכנן בבית-הספר. על מגרש סמוך חנו, ועמדו לרשותנו, מכוניות "השרון המאוחד" שהיו פנויות מנסיעות באותה שעה. בלילות, עמדו שם כולן.
הקשרים והאתתים שעל מגדל-המים, קיימו תצפית וקשר עם הסביבה, וכן עם ישובים רחוקים יותר, 24 שעות ביממה. מרכזיה בת 20 קווי-טלפון ומייצור עצמי - פרי עבודתו של אחד המכונאים המוכשרים ביותר, וחבר "הגנה" מסור, יוסף קראוז) קישרה את המפקדה עם כל מפקדות הקטעים ועם העמדות, עד אזור ג', בקרבת הים.
קו העמדות השתרע על פני הגבולות הקיצוניים של הפרדסים והתאחד עם עמדות אזור ג' מצד אחד, ורמת-השרון מהצד השני. נקודות התצפית על הבריכות ועל בניינים אחרים בפרדסים אוישו ביום, והעמדות. בלילות. את ההגנה בעמדות השלימו יחידות-עתודה, שעמדו לרשות המפקדה. אלו - היו מועסקות בחלקן בסיורים ובמארבים מעבר לגבולות המושבה (בחולות שבין הרצליה והים ובין הרצליה לכפרים הערביים בסביבה). האחרות היו מוכנות לצאת בכל רגע לעמדות, או לישובים מותקפים.
עם הזמן גדל מספרם של היישובים המשתייכים לגוש. בתחילת שנות השלושים עלו על הקרקע צפונית להרצליה כפר שמריהו, מושב רשפון וקיבוץ שפיים. כפר שמריהו צורף מבחינת הכפיפות הבטחונית להרצליה. רשפון ושפיים נוסדו על-ידי חברים ששהו בהכשרתם בהרצליה, בה גם קיבלו את הכשרתם הביטחונית. מפקדו הראשון של המושב רשפון היה יהודה בורר. לאחר זמן-מה עזב את המושב והתמנה במקומי כמפקד ה"הגנה" בהרצליה. מאוחר יותר החליף אותו בתפקיד חבר רשפון - אברשה שולמן.
עם עליית קיבוץ שפיים על אדמתו מונה כמפקדו מולקה אלחנני ולעזרתו יוסף בקרמן. ארבעתם בוגרי הקורסים למפקדים בהרצליה.
למעשה נתנו את חסותנו גם לשטח שנקרא אז "פרדס-ליטבינסקי" על מעט עובדיו ושומריו היהודים, שהשתרע למעשה עד ואדי פליק.
עם תחילת מאורעות 1936, החלטנו על הקמת יחידה גושית ניידת, שתצוייד בנשק המיוחד. היום ראוי להזכיר כי הנשק שנאגר עד אז בישוב כלשהו נחשב לרכושו של המקום, ונועד, לכאורה, להגנת המקום בלבד. לדוגמא - כשהוציאו מהמחסן בהרצליה רובים עבור חברי רשפון שעלו על הקרקע, תבע אחד מחברי ועדת הביטחון בהרצליה למהר ולהחזירו. הנה כי כן, הבעיה היתה איך להשיג את הנשק הדרוש ליחידות הניידות על מנת שיהיה נשק גושי ולא מקומי. לשם כך החלטנו על מפעל מיוחד - "נשף תכלת-לבן".
הנשף נערך על מגרש בן כחמישה דונם, שהפך בידי החברים והחברות, כמו במטה-קסם, לשדה-נשפים עצום : הוקמו במת ריקודים גדולה, סוכות, מזנון, תאורה וגידור, התכנית שהוכנה היתה עשירה ומגוונת, וכללה מזנון מעורר תיאבון, ריקודים, קליעה למטרה והגרלות. היה זה נשף, כמוהו עדיין לא ראתה הרצליה. הקהל בבגדי-חג זרם לעשרות ולמאות. וגם התוצאות היו מרהיבות. כיסי החברות, המגישות ליד המיזנון, התמלאו במזומנים ללא הרף. לא היה זמן אפילו לספור. הכסף הורק ישירות מן הכיסים לקופות, שהופקדו בידי הגזברים שמונו במיוחד לכך.
יחד עם התרומות שהרימו ישובי הסביבה למען קניית הנשק ליחידה הגושית, הגענו ל-360 לא"י - סכום מכובד ביותר במושגי אותם ימים, מרכז ה"הגנה" העמיד לרשותנו סכום מקביל, וקיבלנו נשק רב, כולל רק"ם (מקלע פולני), מספר תת-מקלעים, רובים, אקדחים, מדוכות ורימוני-רובה, ארסנל זה איפשר את חימושה המלא של קבוצה בת 16 לוחמים.
עתה ניצבה לפנינו משימה חדשה - היכן מאכסנים את כל הנשק? החלטנו להטיל את התפקיד דווקא על סוחר בא בשנים ומכובד מאוד, מר מרטין יפה. האיש היה האנטי-תיזה הגמורה לקונספירטור. אף אחד לא יכול היה להעלות בדעתו שהוא פעיל ב"הגנה" ושאצלו המחסן הגושי.
למר יפה היה בבית מרתף, מעין חדר שקיר אחד שלו גובל באדמה. שאר הקירות נזדקרו מעל פני האדמה. היה זה חדר גדול ולא מצאנו בו שמץ של רטיבות. באחד מימי הקיץ של שנת 1936 בא בנאי ובנה בחדר קיר נוסף. אחר כך בא טייח וטייח אותו. המסגר שהגיע בנה כוננית מיוחדת לאורך הקיר. חלק מהמסגרת נמצא סוגר ומכסה על הסדקים בין הקיר לבין דלת סמויה. ארון פח מיוחד סגר על הפתח. עם סיום העבודה בחצר נראה הכל רגיל ושגור, אבל לחיצה על כפתור מסויים, ממש כמו בסיפורים על "עלי באבא וארבעים השודדים", פערה פתח סודי לחדר סמוי מרווח, שבו היה הנשק ערוך ומוכן לפעולה.
ב-1936 הועמדה לרשותי מכונית נוסעים (משומשת), החלטתי להתקין בה סליק לנשק הדרוש לפעולתם של אנשי הניידת שהשתמשו לעתים במכונית זו היתה זו מכונית נוסעים תמימה למראה. מוכנה בכל רגע לתזוזה. את הנשק אפשר היה לשלוף תוך דקה. מבחינתי המכונית החליפה את האופניים בהם השתמשתי עד אז. הבעיה היתה : רשיון נהיגה. בכדי לסיים מהר את אימוני הנהיגה יצאתי, בעיצומם של המאורעות, פעם ופעמיים לאיזור ואדי-פאליק - איזור מרוחק ובלתי מיושב כלל. היו בו רק כמה פרדסים של יהודים, מעובדים על ידי ערבים. התנועה בדרכים היתה אפסית.
תוך ימים ספורים השלמתי שם את אימוני הנהיגה, התייצבתי במשרד הרישוי בנתניה וחזרתי משם כשתעודת נהג בכיסי.

טלפון יוצא לדרך עריכה

קיץ 1937. המאורעות שהחלו באפריל 1936 נמשכו ועדיין לא נראה הסוף. בחדר המפקדה, בבית טנקוס, מתקיימת תורנות של 24 שעות. החדר צר כבר מזמן מלהכיל את באיו. גם מקומו לא הולם עתה את כללי הזהירות - הגישה אליו גלויה לעין כל. עד כה נעזרנו בבית-הספר הסמוך לריכוז העתודה הגושית. עם התקרב המועד לחידוש הלימודים הפך השימוש בבית-הספר פחות נוח. השאלה ששאלתי את עצמי ואת החברים היתה מהפכנית בפשטותה : "למה, בעצם, שלא נקים לנו בית משלנו, "בית ההגנה", שיהיה מותאם לצרכים הנובעים מן המאורעות? בית שיהיה בו חדר למפקדה ולידו חדרון למרכזיית הטלפונים הפנימיים שלנו וכן לטלפון החוץ, ואולי אולם שיתאים להרצאות ומפגשים של חברים ובשעת הצורך יהווה מקום ריכוז לעתודה.
מיד הסמכנו מעשה למחשבה. השאלה הראשונה היתה כמובן: מה הדברים הראשונים שצריך. על נייר קטן רשמתי את ה"פריטים" הבאים :
1. מגרש מתאים. 2. כסף להקמת בית. 3. כיסוי.
בעיית המגרש אינה פשוטה כלל, לא רק מבחינת הכסף הרב שיידרש לרכישתו, אלא גם מצד בעיית הבעלות; מי יהיה הקונה ועל שם מי ירשם המגרש? הרי הפעילות המתוכננת בו רחוקה מלהיות חוקית, ולא פעם ימצאו בו אנשים על נשקם...
בירור ראשוני לא העלה אלא עובדות ידועות: לנו אין אף לא פרוטה שחוקה. לעומת זאת, יש בהרצליה הרבה מגרשים ציבוריים, הרשומים על שם "מפעל-המים", אגודה רשומה כחוק, ורוב חבריה הם חברי ה"הגנה".
איתרנו, אם כן, מגרש ציבורי מתאים במרכז המושבה, ומיד חשנו כי זו בחירה נכונה. המגרש היה מוסתר בין עצים ומבנים, קרוב לכביש הראשי, עם גישה עקיפה, ויחד עם זאת נוחה.
גם בעיית הכיסוי זכתה לפתרון מהיר, החלטנו כי כלפי חוץ יהיה זה "בית מגן-דוד אדום". כל חברי מד"א הם חברי ה"הגנה". לסניף אין עדיין בית משלו. מדוע, אם כן, לא לנצל את השם "מד"א" כ"שלט" לבית?
עתה נשארה רק בעיה "קלה" - מניין יבוא הכסף לבניין? גם כאן היה הפיתרון פשוט : הנה, אמרתי לעצמי, יש לנו מאות רבות של חברים. הבה נחייב כל אחד לתרום יום עבודה בבניין. מי שלא יוכל לעשות זאת בגופו יעלה בתמורה סך של 20 גרוש.
וכך, תוך ימים ספורים קיבלתי את הסכמתה של הנהלת "מפעל המים" להקים את הבית על המגרש שבחרנו. הגרלה של מכשירי-רדיו סיפקה אמצעים לרכישת חמרי הבניין. את החסר לציוד הבית קיבלנו מהוועד המקומי ומישובי הגוש.
בפעם המי יודע כמה, אני חוזר ואומר (שוב סליחה) כי החברים נרתמו לעבודה בהתלהבות ובמרץ רב. וראה זה פלא - לא עברו חודשיים ימים, ובצל העצים כבר עמד הבית על תילו. עם השלמת הבית הכרזנו עליו כעל "בית מגן-דוד אדום".
על מערכת הטלפונים הפנימיים שהועברה לשם, נוסף גם טלפון רשמי, מספרו 206. מיום שקם היו לבית שמות שונים, לדוגמא : "בית מגן-דוד אדום", "בית 206" והיו גם שכינוהו "בית-ישראל".
אם איני טועה היה זה "בית ההגנה" הראשון, ואולי גם היחיד, שתוכנן והוקם בהתאם לצרכיה השוטפים של ה"הגנה" בימי מאורעות תרצ"ו- תרצ"ח, על ידי החברים, ובכוחותיהם.
המאורעות לא פסחו, כמובן, על גוש הרצליה. היו נסיונות לפגוע בשדות, בפרדסים, בקווי החשמל וביישובים הקטנים. על כל אלה התגברנו הודות לעמידה האיתנה והפעילות הענפה של ה"הגנה" על יחידותיה השונות. הקשר והתצפיות פעלו ללא דופי 24 שעות ביממה. היחידות הניידות על רכבן נענו לכל קריאת-עזרה תוך דקות ספורות. הן סיירו תכופות גם מעבר לתחומי ישובינו. לא פעם יצאו לשטחים הגובלים עם הישובים הערביים, לחולות ולשפת-הים. ביציאה זו מהגדר הקדמנו במעט גם את הפו"ש...
אינני יכול לסיים קטע זה מבלי להזכיר את חיל-הנוטרים, שהוקם בינתיים ואשר העניק גוון חוקי, לגאלי, לחלק מפעולותינו. כאן גם המקום לציין, שלאורך כל התקופה, מתחילת מאורעות 1936 ועד אשר העברתי את הפיקוד על הגוש באוקטובר 1937, לא נפגע מפעולת הכנופיות איש מתושבי ומגיני הגוש.
בסוף ספטמבר 1937, בעיצומם של המאורעות, נקראתי אל איש המרכז, שאול אביגור, ונתבקשתי להעביר את הפיקוד על הגוש לאחד מפיקודיי. שאול ביקש שאעבור בהקדם לארגן ולנהל את ה"תע"ש" (התעשיה הצבאית של ה"הגנה"). הנה כי כן, חביביי, תשע שנים הייתי אחראי לבטחונה של הרצליה וסביבתה - גוש השרון הדרומי. הפעילות ב"הגנה" היוותה במקרים רבים את הדבק החברתי באזור. היתה זו תקופה לא קלה בשבילי, כי בנוסף לתפקידי כמפקד-הגוש היה עלי גם לעבוד לפרנסת משפחתי (בינתיים נולדו בני ובתי). היום היה, אם כן, קודש לעבודה בפרדסים ; הערבים והשבתות - לענייני ה"הגנה", כולל אחריות לקורס המפקדים שקיימתי והדרכתי אישית. אגב, ב-1932 הצלחתי להתפנות ולעבור קורס אורזים, שהתקיים במקווה-ישראל. מכיוון שהאורזים עובדים בעיקר בחורף, נותר לי מאז מדי קיץ הרבה יותר פנאי לענייני ה"הגנה". סוג מקצוע שכזה הקל עלי גם את בניית ההסוואה לדמותי החדשה כמנהל התע"ש ואחר-כך כראש הש"י.
ואם צריך אני לסכם, אפשר לומר כי הסיפוק היה עצום. הייתי מפקדה הראשון של הרצליה, והדבר איפשר לי לעצב את דמות ה"הגנה" ולבנותה באופן שאיחד את כל התושבים לגוף אחד מוצק ומלוכד. גוף זה ידע להגשים בחייו האפורים את סיסמתו של הרצל - שעל שמו נקראה המושבה - "אם תרצו אין זו אגדה".
בכהונתי זו נהניתי רבות מעזרתו ומהדרכתו של אליהו גולומב. היה תענוג להימצא במחיצתו ולהקשיב לדבריו ועצתו.
ולפני שאסיים בשורות דרמטיות אלו על הרצליה, הנה כמה דברים לסיכום, בעניין כל גוש השרון הדרומי, שהייתי מפקדו.
מדי שנה הקפדתי לקיים קורס-מפקדים וניהלתי אותו אישית. היתה זו מעמסה לא קלה גם על חניכי הקורס. לאחר יום עבודה מפרך היה עליהם להגיע ערב ערב לשיעור, לאורך חודשים. השיעורים התקיימו על פי רוב באחד מבתי האריזה או הבארות במרחק ניכר מהמרכז, והיה קושי להגיע.
קורסים אלה תרמו רבות לא רק להכשרת חניכיהם כמפקדים ומדריכים, כי אם גם לשאיפה להרחיב ולהעמיק את הידע הצבאי.
הנהגתי גם מבחני-גמר לקורס, ושיתפתי בהם מפקדים-בוחנים מטעם המרכז.
קבוצת חניכים מנתה בדרך כלל בין 15 ל-20 חברים. השתתפו לא רק חברים מהרצליה. משתתפים הגיעו גם מישובי הסביבה. כן באו חברים מקבוצות או גרעיני התיישבות, ששהו באותו זמן בהרצליה להכשרה.
קיום קורסים אלה נפסק עם תחילת המאורעות ב-1936. החל מ-1929 הספקתי להעביר שבעה קורסים בהם הוכשרו למעלה ממאה (!) מפקדים.
עם כניסתי לתפקיד החדש, ניהול התע"ש, נפרדתי מחבר המפקדים בגוש. בטקס הפרידה הוגש לי שי למזכרת : אלבום, ובו תמונות מפקדים אותם הדרכתי והכשרתי. באלבום היו רק חלק מהחניכים -- אותם שבתאריך הפרידה נמנו על מפקדי הרצליה והסביבה (גוש השרון הדרומי). חלק ניכר ממסיימי הקורסים עזבו במשך השנים את הרצליה, ועברו להתיישבות יחד עם הגרעינים אליהם השתייכו. אף שאינם מופיעים באלבום הרי תרומתם כמפקדי-הגנה במקום מגוריהם החדש, היתה ללא ספק רבה.

הפרק הבא   תוכן   הפרק הקודם