באר היטב על חושן משפט שז

סעיף אעריכה


(א) שכר:    ואע"ג דיהיב ליה שכר פעולתו מ"מ בהנאתו שנהנה ממנה נעשה שומר שכר ואי לאו דיהיב ליה שכר היה חייב באונסין כשואל. סמ"ע.

סעיף געריכה


(ב) פושע:    ל"ד אלא גרע מפשיעה דגירי דיליה הוא והוי כמזיק בידים דאל"כ הא בקרקעות ובית אפילו פושע פטור כמ"ש בסי' ש"א ולפ"ז הא דקאמר שכר בית כו' ל"ד אלא ה"ה אחר שאינו שוכר אלא דאשמועינן אפילו שכר דמסתמא שכרו לעשות בו מה שירצה חייב והשתא א"ש מ"ש בסמ"ע דל"ד לפורץ גדר בפני בהמת חבירו דפטור מדיני אדם דשם ההיזק בא לו ממילא משא"כ כאן דההיזק נעשה מתבואתו דהוי כידו וגירי דיליה עיין בתשובת רשד"ם סי' רס"ו וסי' שע"א ושע"ב. ש"ך.

סעיף העריכה


(ג) והשאילה:    פירוש אם עבר על ציווי חכמים והשאילה לאחר כ"כ הסמ"ע ולחנם דחק אלא מיירי כשנתן לו רשות להשאיל כשירצה והכי איתא בש"ס עיין בירושלמי פ"ק דקידושין מדינים אלו. שם.


(ד) הראשונים:    ואפילו יודע המשכיר כו' וכ"פ הנ"י ותלמידי רשב"א והמ"מ ספ"א דשכירות והכי מוכח דעת הרי"ף והרמב"ם שהשמיטו הך דפעמים שהבעלים משלמין כמה פרות לשוכר ומסתמא כי מתה ברשותו יודע שמתה כדרכה וגם הרא"ש לא כתב דנ"מ אלא כשאמר יהא דינך עם השואל כו' ע"ש וכ"כ ר"י בן לב ח"ג וכן עיקר ודלא כתוספות וכ"פ הב"ח. שם.


(ה) לשוכר:    והשוכר פטור לשלם למשכיר כיון שמתה כדרכה אם ידוע בעדים או שישבע וה"ה אם השאילה השוכר למשכיר עצמו ומתה כדרכה אצל המשכיר חייב המשכיר לשלם לו ולהעמיד לו אחרת כל ימי השכירות ובין ששאל ממנו כמה פעמים ושכר ממנו כמה פעמים הדין כן כגון שהשכיר לו לק' יום וחזר ושאלה ממנו לצ' יום וחזר והשכירה לו לפ' יום וחזר ושאלה ממנו לע' יום ומתה כדרכה משלם פרה אחת לשוכר ומחויב להעמיד לו אחת לעשות בה כ' יום הכי אמרינן בש"ס דף ל"ה ובפרש"י שם וכתב הרא"ש דנ"מ לרבי יוסי היכא דא"ל יהא דינך עם השואל כו'. שם.

סעיף ועריכה


(ו) שבת:    דמן ד' דברים שחייבים בחבלת אדם אין חייבין בבהמה כי אם בנזק לבד. סמ"ע.


(ז) עיקר:    נראה דפסק כן משום דהטור בעצמו סתם בריש סימן ש"מ בנכחש בשר בהמה וסופו לחזור דפטור ממנו השואל וס"ל דחדא באידך תליא וכ"פ המחבר שם בס"ב גם הרמ"א כ"כ אבל לא נראה לע"ד דמאחר שכתב הטור כאן דעת המחייבין לבסוף איך יסתום בריש סימן ש"מ דפטור בכה"ג ונ"ל לחלק דשאני התם דאיירי בנכחש הבשר מאליו ואע"ג דשם בשואל איירי דחייב אפילו באונסין בהיזק דאתיא מאליו מ"מ בכה"ג דחוזר לבריאותו לא מקרי אלא שבת דפטור בבהמה עכ"ל הסמ"ע וכתב ש"ך דזה אינו נכון דמה בכך ס"ס הכא והכא שבת הוא והכי מוכח בהרא"ש פרק השואל ובמרדכי פרק החובל דכתבו דלדברי הפוטרים צ"ל הא דאמרינן כחש בשר מחמת מלאכה פטור היינו דהכחשה דלא הדרא כו' ואם איתא הלא לדברי המחייבים נמי צ"ל כן וכן מצאתי ברבינו ירוחם להדיא דכי היכי דפליגי בנולד בה מכה פליגי בכחש אלא ודאי יפה כוון הד"מ בזה דדעת הטור בסי' ש"מ להכריע כסברא הראשונה וכן משמע להדיא ברמזים פרק השואל אך מ"ש בד"מ שבמרדכי שם כתב שכן הסכים מהר"מ הוא תמוה דאדרבה דעת מהר"מ שם דחייב וצ"ע לדינא דכבר ידוע שקשה לחלוק על דברי מהר"מ וכן הכריע מהרש"ל הלכה למעשה דחייב וכ"כ בפסקי תוספות פרק השולח סתמא דחייב ע"כ נראה דהוי ספיקא דדינא והמע"ה ובפרט שהתוספות והרא"ש ור"י לא הכריעו. ולא כהרמ"א וע"ש שכתבו דסברא הראשונה נראה עיקר וכתב עוד מהרש"ל מיהו שבת בלא נזק כגון שסגרה בחדר שא"י לעשות מלאכה וכמ"ש המרדכי ריש הגוזל קמא וע"ש עכ"ל.