באר היטב על אורח חיים תקיד
סעיף א עריכה
(א) לכבות: השכנה"ג בסי' תר"א אוסר שתיית הטיטון שקורין טובא"ק משום מכבה. והמ"א כתב לאסור משום מוגמר דאינו שוה לכל נפש ע"ש. אבל בתשובת דרכי נועם חלק א"ח סי' ט' כתב דמותר וליכא משום מכבה ולא משום מוגמר ע"ש. ועיין לעיל סי' תק"ב ס"ק ז' מה שכ' שם. ולחותכו הטובא"ק ביום טוב איסור גמור הוא. וע' סי' תק"ד.
(ב) מטתו: והב"ח כתב דמותר לכפות הכלי על פי הנר וכ"פ הט"ז דמן הדין מותר לכבות אלא שאין מורין כך ע"ש.
(ג) מותר: ומ"מ לא יכבה ממש אלא ישליכנה לחוץ הרא"ש וב"ח ועיין סי' תק"ב סעיף ב'.
(ד) מקום: אבל אם יכול לאכול אפי' בבית העכו"ם אסור לכבות. ונ"ל דה"ה כשישרפו כלי האכילה ואין לו כלים אחרים מותר לכבות מ"א וע"ל סי' של"ד סעיף כ"ו דמבואר דבזמן הזה שאנו שרויים בין העכו"ם ויש חשש סכנת נפשות מותר לכבות אפי' בשבת ע"ש.
סעיף ב עריכה
(ה) להרחיק: זה מיירי שישאר כך ולא יחזור ויטה עליו השמן. ונ"ל מזה באם מטה וממשיך השמן קצת מן הפתילה כדי שיוכלו לאחוז בפתילה ולהוציאה קצת טפי ממה שהיתה תחלה חוץ לשמן ואח"כ יחזור ויטה השמן אליה וזהו כדי שתדלק יפה מותר ולא אמרינן שבשעה שמשך השמן מתחלה ה"ל מכבה. ט"ז ע"ש.
(ו) פתילות: וה"ה דמותר לכפול נר של שעוה כדי שישרף במהרה עס"ט וכן מותר להטות הנר של שעוה האש למטה קצת כדי שיתיך השעוה ויחזירנו למעלה וכן יעשה פעמים הרבה כדי שבמהרה ישרף כל הנר וכן בנר של חלב מותר אע"פ שגרם כיבוי ע"י גוף הנר מ"מ מותר דע"י הטייה זו הוא מבעיר טפי ודמי למרבה בפתילות ט"ז ע"ש. (אבל בספר אליה רבה חולק ואוסר ע"ש). אסור לחמם נר של שעוה לדבקו במנורה משום דהוי ממרח כמו שכתב סי' שי"ד וכתב בספר הזכרונות דאסור ליגע בשעוה שמא ימרח כנה"ג סי' שי"ד. וכתב המ"א ול"נ דכשמדביקו במנורה לא הוי מירוח דממרח תולדה דממחק שאם אינו משפשפו לא הוי מירוח אלא דאסור לידבק גזירה שמא ימרח אבל מותר לטלטלו דלא גזרינן שמא ימרח עכ"ל.
סעיף ג עריכה
(ז) שידליקנו: ולכן יש ליזהר אותם שיש להם צווענגיל שאין הנר דולק אלא עד שיגיע לצווענגי"ל שלא ליתן בתוכו ביו"ט אם לא קודם שמדליקין מהרי"ל אבל המ"א כתב וז"ל דהרא"ש כתב אע"ג דגרם כיבוי שרי כמ"ש סי' של"ד סעיף כ"ב היינו כשאינו נוגע בדבר הדולק אלא בגרם דבר החוצה לנר דהיינו כמ"ש כאן שמניח סביבו דבר המעכב ההבערה אבל לא ימעט ההבערה במה שלקח מגופו שום חלק כגון השמן והפתילה ששניהן גורמין הדליקה והממעיט מאחד מהם ממהר את הכיבוי ע"כ לכן נראה לי דלא אסר הרא"ש אלא ליקח מגוף דבר הדולק אבל כשנותן דבר חוצה לה שרי וכן משמע מלשונו ומלשון הטור שלא כתב תיבת קודם שידליקה משמע אפי' אחר שהדליקה שרי ולכן כתב רמ"א ויש מתירין כו' דפליג אסברא קמייתא. וחתיכה הנשארה אינה אסורה משום מוקצה שלא היה מוקצה בה"ש ועוד שהיה יכול לגרם לו כיבוי ואם כן לא אסח דעתיה מיניה ערסי' רע"ט. ומ"מ נראה לי דנר של מצוה שהודלק בי"ט אע"פ שכבה אסור ליהנות ממנו ולאוכלו הואיל והוקצה למצותו כמו נוי סוכה עכ"ל. מ"א.
(ח) שמדליקים: פירוש דוקא כדי להדליק שתיהן כאחד אבל אם עושה כדי לנתק חלק הראשון שלא ידלק צד השני אסור יש"ש. אבל מלשון רמ"א משמע דאפי' אין צריך לשתיהן רק שעושה כדי לקצרה שרי ולדעת זה פשיטא דשרי לתחוב נר בחול אפי' הוא דולק מ"א וכ"כ הט"ז ע"ש ועיין סי' תצ"ח ס"ק י"ח כתבתי בשם המ"א דאסור לתחוב בחול דעושה גומא ע"ש וכן דעת השל"ה. וט"ז מתיר בצורך קצת לתחוב הנר אפי' במים ע"ש.
(ט) סכין: דמתקן מנא.
(י) הרוח: כתב המ"א והמנהג בליל יו"ט שאין לוקחין הנרות מבית הכנסת לבית כדרך שעושין במ"ש דבכל רגע ורגע הרוח מנשב וא"א להבחין דלא כשל"ה שאוסר לתוחבו בחול רק יוליכנו לביתו ונהפוך הוא עכ"ל ע"ש.
סעיף ד עריכה
(יא) לחתוך: אפשר בכלי אסור כמ"ש ס"י. מ"א.
סעיף ה עריכה
(יב) בטלה: וכל מה שמדליק ועושה לכבוד י"ט לא מיקרי נר בטלה יש"ש סי' ל"ד ע' מ"א.
(יג) שעה: משמע אפי' אין שם אדם בבית הכנסת שרי מהאי טעמא. ואם הוא סמוך לחשיכה אפילו בביתו שרי להדליק דצריך הוא לו באותה שעה יש"ש ב"י מ"א (אמר המגיה תמיד הייתי משתומם מה שראיתי להדליק נרות בבית הכנסת ע"י עכו"ם משבת ליו"ט בעוד היום גדול לאחר מנחה דלכאורה הוא איסור גמור ומחויב למחות בעכו"ם כמו שהדין בעכו"ם העושה מלאכה בשביל ישראל כמבואר בפוסקים אבל חנני ה' יתברך ללמוד היתר דלפי מה שכתב הב"י בסי' רע"ו הטעם דלא מהני קצץ בנר משו' דהגוף ישראל נהנה ממנו א"כ כאן לא שייך זה דהא אין רואין לאורה אלא בלילה והוי כמו שאר דברים כגון עכו"ם העושה מלבוש דמותר בקצץ בסי' רנ"ב ואף לפי מה שכתבו דבבית ישראל לא מהני קצץ. הוא הטעם משום חשד כמבואר שם ובשל רבים ליכא חשדא וזה ברור שם בפוסקים. ועוד כמה פוסקים הר"ן וסייעתו מתירין גם בנר בקצץ וכדאי לסמוך עליהם במקום מצוה ושמחת י"ט וכמה פוסקים מתירים אפי' בחד שבות במקום מצוה א"כ יש להם על מה שיסמוכו. ומנהגן של ישראל תורה היא. ועל היתר זה יש לסמוך גם כן על מה שנוהגין שביום כפור מדליק העכו"ם נרות בבית הכנסת קודם תפילת נעילה ומתפללים לאורם. דלכאורה אין לנו ראיה להתיר אבל על פי דברים האלה יש סמך וסעד גמור להתיר. כנלע"ד ללמוד זכות על מנהג של ישראל).
(יד) הפתילות: נ"ל דאפילו להעמיד נרות של שעוה לצורך הלילה אסור עיין סי' תק"ג. מ"א.
סעיף ו עריכה
(טו) אילן: ולמטה משלשה טפחים מותר עיין סי' של"ו סעיף ב'.
סעיף ח עריכה
(טז) לשתיהן: כדי שלא יהא נראה כמתקן מנא שהרי הפתילה לא הודלקה עדיין שעושה אותה לכלי עכשיו משום הכי הוצרכנו כאן שצריך לשניהם מה שאין כן בס"ג בהג"ה שדולק כבר ומתכוין לקצרה שיכבה במהרה עס"ק ח' מש"ש ועיין מ"א וט"ז.
סעיף ט עריכה
(יז) אין גודלין: וה"ה שאסור להתיר קליעתה או נר של שעוה הקלועה עיין סימן ש"ג סעיף כ"ו.
(יח) דולק: דכשנר דולק ושורה בתוכה ממעט שמנה והוי מכבה דמכהה אורו מיד. תוספות ועיין מ"א.
סעיף י עריכה
(יט) הפחם: עיין ב"י ובמ"א ובט"ז כתב דפי' הדברים הוא כך דס"ל דאין היתר אלא בפחם לחוד אבל לא בפתילה וע"כ חילק בפחם עצמו בין יד לכלי דכשהוא חותך בכלי א"א לצמצם שלא יחתוך מגוף הפתילה מה שלא נעשה פחם עמו וזה אסור משא"כ אם הוא מנפץ הפחם ביד אז ודאי לא יגע בגוף הפתילה כי הניפוץ הוא שמניח אצבעו עליהם ומטה אותה לצד הארץ והיא נופלת כי אין לה דבוק עם הפתילה והוא נופל מאליו אבל אם רוצה ליקח הפחם בין אצבעותיו ודאי אסור כי אז קרוב הדבר מאוד שלא יצמצם ליקח הפחם לחוד בלא מעט מהפתיל' ע"כ לא אמר בסיפא אבל חותך ראשה בידו דהוי משמע שהוא עושה על ידי חתיכה בין אצבעותיו וזה אסור ומה דנקט ואינו חותך ראש הפתילה בכלי רבותא קמשמע לן דעל ידי כלי אפשר לצמצם יותר לחלק הפחם מהפתילה כי הוא דבר דק משא"כ בין אצבעותיו שהם גסים ונתפש בקלות גם מהפתילה קמשמע לן דאפילו הכי אסור ואין היתר אלא ניפוץ ביד ולא חיתוך כלל זה פי' יפה מאוד. והעולה מזה גם למעשה בנר של חלב או של שעוה דאין היתר כלל לחתוך הפחם שעל הנר בין אצבעות שלו או על ידי הכלי של מספרים השייך לזה וגם ניפוץ לא שייך כאן כי אינו שייך אלא בפתיל' שמודלקת בתוך השמן שידוע הוא שבראשה נעשה פחם וכשנוגעין בו נפרד ונופל לארץ וזה אינו שייך בשל חלב או שעוה אלא דמ"מ יש בו קצת תועלת במה שמטה את ראש הפתילה באצבעו שידלוק שפיר טפי וכ"כ מו"ח ז"ל לחלק בין נופץ למסיר בין אצבעותיו: ורש"ל כתב העולם נזהרין למחוט כל עיקר ואין להקל להם שמא יבואו למחוט בכלי כעין צבת ואין היתר אלא לנפץ באצבע עכ"ל. משמע דלדידיה מותר מן הדין לחתוך הפת' אפי' בין אצבעותיו אבל למ"ש יש בזה איסור גמור: ומ"מ נראה שאין להחמיר מלהטות באצבעו ראש הפתילה קצת כדי שתבעיר יפה כדרך הניפוץ שזכרנו בשמן ע"כ לשון הט"ז. ועיין בתשובת דרכי נועם חלק א"ח סי' י"ג שפסק שם להתיר כשהוא ביד ע"ש. וכ"כ בשכנה"ג דבמקומותינו נוהגין להתיר ע"ש ויש לזהר כרש"ל וט"ז. (אבל בספר אליה רבה הוכיח להתיר לחתוך הפחם בין אצבעותיו ע"ש). כתבו התוס' יש למחות ביד הנשים שלא יכסו האש ביו"ט. אכן האגודה כתב [מותר] לכסות האש באפר בלילה כדי שימצאו למחר בי"ט וכתב רש"ל וכ"נ להקל דדבר שאין מתכוין הוא.