פתיחת התפריט הראשי

באר היטב על אורח חיים תמג

סעיף אעריכה


(א) אסור בהנאה:    ומ"מ אינו עובר בב"י עד הלילה רק מ"ע דתשביתו. מ"מ פ"ג (ובב"ק כ"ט משמעות רש"י דעובר).


(ב) ב' שעות קודם:    אפי' חמץ דרבנן כגון חמץ נוקשה אסור ג"כ וכ"ש חמץ ע"י תערובות ח"י וכ"כ ע"ש. מת בע"פ יוציאו לבה"ק ויחזרו ויאכלו ואח"כ יקברוהו מהרי"ל וכ"פ ח"י דלא כמ"א.


(ג) הרבה:    משמע אפי' כותח ויין שרף אף שנקרא שם בעליו עליו מותר למוכרו קודם פסח בשעת היתר לנכרי אף שיודע שלא יכלה קודם פסח הסכמת האחרונים. אבל הב"ח מחמיר דכל מידי ששם בעליו עליו אסור למוכרו ל' יום ק"פ והמחמיר תע"ב.


(ד) עד שליש היום:    דרך משל אם היום ט"ו שעות מותר לאכול עד תחילת שעה ששית ולהי"א מותר לאכול עד ה' שעות ומחצה. והסכמת האחרונים כדעה ראשונה עד שליש היום וחושבין מעלות השחר עד צאת הכוכבים. ונ"ל דאם שכח ולא מכר חמצו שיש לסמוך אדעת י"א ואם הוא יותר משעה עד חצות מותר למכרו. מ"א.

סעיף בעריכה


(ה) ימכרנו:    נ"ל דאם הוא דבר שלא ימצא בריוח קונים בשעה ה' מותר למוכרו קודם לכן. מיהו אם הוא במקום דיוכל למכרו לעכו"ם שיודע שיחזיר לו אחר הפסח אסור למוכרו מכירה חלוטה. מ"א.


(ו) לבערו:    אע"ג דהוא אינו עובר עליו מ"מ יבערו שלא יעבור עליו המפקיד ואע"ג שאפשר שהמפקיד מכרה לעכו"ם בענין שלא יעבור עליו מכל מקום אין ספק מוציא מידי ודאי ושמא לא מכרו לפיכך חייב לבערו ב"ח. וכתב המ"א ונראה דנפקד חייב לשלם דמי הפקדון למפקיד שה"ל למוכרו קודם זמן איסורו וא"ל דהמפקיד פשע שה"ל למוכרו לעכו"ם במקום שהוא כיון דקיימא לן דאין הנפקד רשאי לסמוך על זה וחייב למוכרו א"כ פשע שלא מכרו. ומיהו אם החמץ בעין אומר לו הרי שלך לפניך מיהו אם היה משכון בידו צ"ע אם יכול לומר הרי שלך לפניך וחייב לפרוע לו מעותיו או דלמא כיון שהוא פשע הפסיד מעותיו ע"ש וט"ז כתב בפשיטות דההיזק של החמץ על הלוה ע"ש: והח"י חולק על המ"א ופסק דאין הנפקד חייב לשלם דמי הפקדון ע"ש ועיין בתשובת יד אליהו סי' י"ז. וכתב היד אהרן דהנפקד יכול לומר קים לי כמאן דפוטר ע"ש וכן בספר אבן העוזר חולק על המ"א ופסק דאין הנפקד חייב לשלם להמפקיד ע"ש בס' מ"א דפוס פרופס.

סעיף געריכה


(ז) מותר:    כתב הב"ח דוקא אם שפחתו קנאה בלי ידיעתו אז מותר הבעל הבית להנות ממנו אבל אותו האיש שקנה אסור ליהנות ממנו. וקצת מהאחרונים מקילין בזה וכן נראה דעת הש"ע כאן. אכן חליפי חליפין יש להתיר אף לדידיה ונראה לי דאף המחמיר לדידיה בחליפין היינו דוקא כסות ופירות וכלים שהוא דבר הניכר ונראה אבל דמיו מותרין אפי' לכתחלה וע' בתשובת ש"א סי' ד' וכל זה דוקא חליפי החמץ מותרין אבל החמץ עצמו אף שנחלף וחזר וניתן לישראל מ"מ באיסור הראשון קיימא דחמץ של ישראל שעבר עליו הפסח אסור בהנאה. דגן שנתחמץ ועבר עליו פסח ונזרע גדוליו מותרים דחליפין כגדוליו דמי. ח"י ע"ש.