באר היטב על אבן העזר עה

סעיף אעריכה

(א) בלשונם:    בריב"ש סימן קע"ז מבואר כל שהוא מלכות אחרת אין מוציאין אפילו אין חלוקים בלשונם. ובמלכות אחת אין מוציאין אלא אם חלוקים בלשונם. עיין ב"ש.

(ב) אחרת:    הנה בזה יש ג' שיטות. ולדעת הרי"ף והרמב"ם והר"ן והריב"ש אין חילוק בין אירוס לבין נשא לעולם כשהוא ממדינה א' ואירס או נשא במדינה אחרת צריכה להוליך עמו וכופין אותה ואם לא תלך אחריו דינה כמורדת. ולשיטת הר"ם מרוטנבורק יש חילוק בין אירוס לבין נשא היינו אם אירוס במדינה אחרת צריכה להוליך עמו למדינה שלו. אבל אם נשא במקום מולדתה אין כופין אותה להלך אחריו. והטור כתב בדברי מהר"ם אפילו לא נשאה וכו'. כבר עמדו עליו האחרונים ב"ח ח"מ ב"ש ע"ש. ושיטה שלישית הוא שיטות ר"ת ויתבאר בסמוך.

(ג) לארצו:    יש להסתפק אם מ"ש לארצו הוא דוקא אבל להוליכה אל ארץ אחרת שאינו לא ארצו ולא ארצה אין כופין אותה לילך אחריו. או דילמ' מ"ש צריכה לילך אחריו לארצו ל"ד והכוונ' שצריכה לילך אחריו ואפילו שיוליכנה לארץ אחרת שאינה לא ארצו ולא ארצה כנה"ג דף צ"ח ע"א. כתב מהרי"ט ח"א סי' מ"ז הא דכופין אותה דיוצאה עמו לארצו. דוקא כשלא בא לעיר הזאת אלא לענין נשואין בלבד אבל מי שהלך שם עם ביתו ודר בה כמה שנים ואחר כמה שנים נשא שם אשה א"ל שע"ד לחזור לעירו נשאה ואע"פ שדעתו היה כן דברים שבלב אינן דברים ע"ש.

(ד) לכרך:    כלומר אע"ג דמגליל ליהודה יוכל לכופה אפי' מכרך לעיר כיון שהיא צריכה לילך אחריו מ"מ בגליל א"י להוציאה מעיר לכרך או להיפוך ויש להסתפק אם יוכל להוציאה בגליל למקום השוה. או אם רוצה להניחה במקומה והיא אומרת על מנת כן נשאתיך שתוליכני למקומך ותן מקומך עלי אי נאמר שהברירה בידו או לא ח"מ. וב"ש כתב בפשיטות דהברירה בידו להניחה במקומה ולהוציאה מעיר לעיר ע"ש.

(ה) אחרת:    אפי' לארץ מולדתה א"י להוציאה כי י"ל בכאן יש לי נחת רוח יותר כי הורגלתי פה ב"ש וכתב מהרי"ט בתשובה ח"א סי' מ"ז אם הגוים היו מתעוללים עליו מטעם שאביו היה לו עסק בממון המלך יוכל להוציאה לעיר אחרת כיוצ' בה. ועיין ברשד"ם חא"ה סי' קנ"ה.

(ו) למדינה:    כלומר מעיר גדולה לעיר גדולה. כי בעיר גדולה יש מעלה דיוכל לקנות כל צרכם וחסרון דאין בה גנות ופרדסים כי הכל יושבים שם ודוחקים ומקרבים בתים זה לזה כ"כ רש"י בכתובות דף ק"י ע"ב. ובקדושין דף מ"ט ע"ב כתב רש"י ישיבת כרכים קשה דהיוקר מצוי בו ע"ש וצ"ע. ועיין בספר פרשת דרכים דף י"ז ע"א. והיינו דוק' כשהנשואין היה במקומו אז א"י לשנות אלא למקום השוה אבל אם הנשואין היה במדינה זו במקום אחר מחויבת היא לילך עמו לעירו אפי' מכרך לעיר אפי' לשיטות מהר"ם מרוטנבורק אם הוי הנשואין בעירה מ"מ צריכה לילך אחריו כיון שהכל הוא במדינה אחת ב"ש ועיין כנה"ג דף צ"ח ע"ב.

(ז) אחת וכו':    זהו שיטת ר"ת. והוא הפך כל הפוסקים שהוא סובר דהמשנה איירי בכפיות האיש מתי חוכל היא לכופו שילך אחריה. ולשיטתיה הוא כך. אם א' מיהודה ושני מגליל. אז היכ' שהיו נשואין שם מחוייבים לדור אף שהיה במקומו א"י לכופו שיעקר משם וילך למדינתה. וכן אם הם ממדינה א' ומקומו עיר ומקומה כרך או להיפך אזלינן לעולם אחר מקום הנשואין: ואם שניהם מיהודה והנשואין היה במדינה אחרת יכולה לכופו שילך למדינה שלהם אפילו מכרך לעיר וכתב ב"ש ומשמע אם הוא מיהודה והיא מגליל. והנשואין היה בגליל. א"י לכופו. וכן אם אחד מגליל ואחד מיהודה והנשואין היה במדינה אחרת א"י לכופו שתלך למדינה שלו וה"ה במדינה אחת ושניהם מעיר והנשואין היה בכרך יכולה לכופו שילך לעירו ע"ש. רוב פוסקים חולקים על ר"ת. אלא במרדכי כתב כיון דאיכ' פלוגת' עבדינן הכא לחומר' והכא לחומר'. היכא דהבעל רוצה לכוף אוחה לא כפינן אותה לחוש לדעת ר"ת. ומכ"ש דאין כופין אותו וכ"פ הד"מ עיין ב"ש.

(ח) ולהוציאה:    לאיזה מקום שירצה דהא בעת שעקר ממקומו מחמת גזירה היה בידו לקבוע דירתו באיזה מקום שהוא. לכן אף שהיה דר אח"כ במקום מולדתה ולא איתדר ליה יוכל להוציאה משם ולקבוע דירתו באיזה מקום שירצה ריב"ש ב"ש.

(ט) ויש חולקים:    עיין ח"מ ב"ש. ולדעת החולקים צ"ל אע"ג שכבר הזהירו חז"ל מאן דביש ליה בהאי מתא וכו'. לא אמרו חז"ל אלא דרך עצה טובה אבל א"י לכופו ע"ז ב"ש. ועיין בב"מ דף ע"ה ע"ב שלשה צועקין ואין נענין וכו' דביש ליה בהאי מתא ולא אזיל למחא אחרית' ע"ש. א"כ צ"ע למה לא כפינן לאשתו שתלך עמו למקום אחר. ועיין סי' ע' ס"ק א' מש"ש בשם הרש"ך ועיין בתשובת הריב"ש סי' פ"א.

סעיף בעריכה

(י) הרע:    כבר כתבתי דוק' כששניהם ממדינה א' ומעיר א' אז אין יוכל לשנות אותה למקום גרוע אבל הנוש' אשה ממדינה אחרת הוי כאלו התנה שתלך אחריו אפי' מכרך לעיר ואפילו מיפה לרע.

(יא) גוים:    ממקום שיש רופא ושאר הדברים הצריכין למקום שאין רופא ושאר הדברים הצריכין לעיר הוי כמוציאה ממקום שרובו ישראל למקום לעיר שרובו גוים מהרי"ט בחשובה ח"א סימן מ"ז.

(יב) כותים:    אפי' מנוה יפה לנוה רע. ועיין ב"ח מ"ש בשם מהרש"ל.

(יג) טוב:    מסידור לשון הרב משמע דקאי אדסמיך ליה דאפי' למקום שרובו ישראל אינו יוכל להוציאה כשמושל רע שם. אבל מלשון הגה' מיימון משמע דמושל רע הוי כמו נוה רע ומקום שרובו ישראל עדיף מנוה רע כמ"ש ח"מ.

(יד) כלום הוא:    אמנם אם התנה עם אמה מדעת היתומה ומרצונה קודם הקדושין והיא תודה בזה הדין עם הריב"ש ועי' ב"י. ואם לא תודה אין עדות אמה כלום ואם השדכן יעיד עליה תשבע להכחיש העד עיין הר"ם אלשיך סי' נ"ה.

(טו) לדבריו:    עיין רשד"ם חא"ה סי' קנ"ה והר"ם גלאנטי סימן מ"ד ומהרי"ט ח"א סימן מ"ז וכנה"ג סי' זה.

סעיף געריכה

(טז) אותה:    ברמב"ם וטור ליתא תיבת אותה דהא כופין אותו ג"כ. התנה בפירוש שאינו יוכל להוציאה אפילו לא"י אינו יוכל להוציאה לא"י. אבל אם לא התנה בפירוש רק שנשבע שלא להוציאה ממקומה יוכל להוציאה לא"י הר"ם גלאנטי סי' מ"ד כנה"ג דף צ"ח ע"ב.

סעיף דעריכה

(יז) ונצ"ב וכו':    ה"ה בכל מקום אשר הוא יוכל להוציאה והיא אינו רוצה הדין כן אחרונים.

(יח) לסוף:    הטעם משום דאז נראה דאינו אלא רמאות מה שעלה לא"י. לפ"ז אפילו אם גירשה כבר ולא נתן לה כתובה צריך לשלם לה או ליורשיה. וכן הדין אם עקר מעיר לעיר וחזר אח"כ ב"ש. אבל ח"מ כתב אם כבר גירש אותה א"צ לשלם לה הכתובה: גם כתב בעקר מעיר לעיר פטור כשלא רצתה לילך עמו ולא עשתה רצונו אפי' אם חזר אח"כ ולא גירשה עדיין אלא כשחזר מא"י אז הואיל ומאס בא"י חייב ליתן לה הכתובה כשלא גירשה עדיין אבל אם כבר גירש אותה ומתה אפילו חזר מא"י א"צ לשלם ע"ש.

סעיף העריכה

(יט) סכנה:    ולענין אם בזמן הזה מצוה לעלות לא"י עיין תוס' כתובות דכתבו בשם ר"ח כהן דאין מצוה בזמן הזה: ובהרא"ש ואגודה והטור משמע דיש מצוה אף בזמן הזה וכנה"ג מאריך בזה והביא הרבה דיעות מחולקים אם יש מצוה לעלות או לא ע"ש. וכיון דאיכ' פלוגת' דרבות' מי יוכל לכפות מי שאינו רוצה לעלות וחייב ליתן לה כתובתה ועיין פרישה.