בא"ח שנה שנייה תרומה

בן איש חי שנה א': בראשית | שמות | ויקרא | במדבר | דברים
שנה ב': בראשית | שמות | ויקרא | במדבר | דברים

הלכות שנה שניה – פרשת תרומה - הלכות גוי בשבת

פתיחה

"ועשית מנורת זהב טהור" (שמות כה, לא). נראה לי, בסייעתא דשמיא: גופה של מנורה שהוא נר האמצעי, רומז ליום-שבת, וששה קנים שיש בהם ששה נרות, רומזים לששת ימי החול; דידוע מה שכתב רבנו האר"י ז"ל: מיום רביעי מתחילין לעשות הכנה לשבת בסוד נפש רוח ונשמה בימים רביעי חמישי ושישי; ואחר שבת שהם ראשון שני ושלישי, הם השארת נפש רוח ונשמה מקדשת השבת שעבר. ולזה אמר: "וששה קנים", הם ששת ימי החול; "יצאים מצדיה" של גוף המנורה שהוא נר האמצעי שכנגד השבת. ופרש: "שלשה קני מנרה מצדה האחד", שהם ימים רביעי חמישי וששי; "ושלשה קני מנרה מצדה השני", שהם ימים ראשון שני ושלישי. ואמר: "מקשה תיעשה המנורה ירכה וקנה" – נראה לי: "ירכה" אלו שעות תוספת שבת מלפניו ומלאחריו שהם מדרבנן, "וקנה" הוא גופה של מנורה, שהם כנגד יום השבת עצמו; והכוונה, שתזהר לשמור התוספת כמו שתשמור גוף השבת העיקרי, שיהיו בהשוואה אחת; ואמר "גביעיה" – רמז למעשה; "כפתריה" – רמז למחשבה שהיא במוח הסתום ככפתור; "פרחיה" – רמז לדבור; הכול "ממנה יהיו" – מקדושת השבת יהיו, שתשמור שלושה חלקים אלו בקדושת השבת.

נמצא, נר האמצעי הוא כנגד השבת שהוא עומד אמצעי בשבוע, כי הם רביעי חמישי ושישי מכאן, וראשון שני ושלישי מכאן; ולכך משה רבנו ע"ה בשבעה כורתי ברית, גם-כן הוא מכוון כנגד נר האמצעי, כי אברהם יצחק ויעקב מכאן, ואהרון יוסף ודוד מכאן, ונמצא משה רבנו ע"ה ויום השבת, שניהם במקום אחד, שרמוזים בנר האמצעי. ובזה יובן מה שנאמר: "ישמח משה במתנת חלקו", ולכן ראשי תיבות "מ'זמור ש'יר ל'יום ה'שבת" הוא "למשה", ולכן זכה משה רבנו ע"ה שבניו יושבים אצל נהר סמבטיון שהוא עד המעיד על השבת (סנהדרין סה:); וכמו שכתוב בתרגום יונתן בן עוזיאל, בפסוק: "נגד כל עמך אעשה נפלאת" (שמות לד, י) – ברם מנך יפקון אוכלוסין דצדיקין, ואשרינון מן לגו לנהר סמבטיון וכו'; ולכן "ישמח משה במתנת חלקו", כי מקום בניו הוא המעיד על השבת. ובזה פרשתי בסייעתא דשמיא מה שכתוב (דברי הימים א כג, יז): "ובני רחביה רבו למעלה ראש", דקאי על בניו של משה רבנו ע"ה; ולמעלה מאותיות "ראש" כפי מדרגות המספר שהוא סדר תשר"ק, יש אותיות "שבת"; ולפי האמור, נמצא השבת עומד אמצעי בשבוע; והוא מה שכתוב בזוהר הקדוש: שמא דקדשא בריך הוא – שמא דאיהו שלים מכל סטרוי; שהם רביעי חמישי ושישי, וראשון שני ושלישי, והוא דגמת הלשון שעומד אמצעי. ולכן כמו דהלשון הוא עיקר הגוף, דכתיב (משלי יח, כא): "מות וחיים ביד לשון", כן השבת, חיים תלויים בשמירתו, וההפך תלוי בחילולו, דכתיב (שמות לא, יד): "מחלליה מות יומת" בר מנן; ולכן, כמו דהלשון עשה לו הקדוש-ברוך-הוא שתי חומות שהם שפתיים ושיניים, כמו שאמרו רבותינו ז"ל בגמרא (ערכין טו:), כן השבת עשו לו חז"ל שמירה בשני גדרים זה על זה, והוא: כי מן התורה צריך הישראל לשמור השבת בט"ל מלאכות, ולא אסרה תורה אלא מלאכה של ישראל, אך רבותינו ז"ל עשו גדר ושמירה יותר, שגזרו לבלתי יאמר הישראל לגוי לעשות לו מלאכה בשבת. ועוד הוסיפו שמירה וגדר שני – דאפילו שלא אמר הישראל לנכרי לעשות, אלא הנכרי עשה מאליו את המלאכה בשביל ישראל, גם-כן אסורה אותה מלאכה לישראל; הרי שני גדרים זה על זה, כמו שיש ללשון שני גדרים זה על זה, שהם השפתיים והשיניים.

הלכות

אות א

כל דבר שאסור לישראל לעשותו, אסור לומר לנכרי לעשותו; ולא עוד אלא אפילו שלא אמר לו הישראל לעשות, אלא הנכרי מאליו ומעצמו עשה מלאכה לצורך ישראל, אסור ליהנות ממנה בשבת, אלא צריך להמתין לערב בכדי שיעשו.

אות ב

אע"פ שאסור להניח לנכרי לעשות מלאכה לישראל בשבת - בין בחינם, בין בשכר, דהיינו שכיר יום - ואע"פ שעושה הנכרי מעצמו ולא אמר לו הישראל לעשות לו בשבת, מכל מקום אם הנכרי עושה בתורת קבלנות, שקיבל עליו לעשות כך וכך - בין שעושה בשביל ישראל משלו, בין שעושה בשביל ישראל משל ישראל, דהיינו שנתן לו בגד לתפור וקצץ לו שכר בעד כל הבגד - הרי זה מותר להניחו לעשות המלאכה בשבת; ובלבד שלא יאמר לו "עשה בשבת!" וכן מותר ליתן לו הבגד בערב-שבת סמוך לחשיכה, אע"פ שיודע בודאי שיעשה הנכרי בשבת, ואע"פ שהישראל חפץ בכך בלבו, יען כי הנכרי אדעתא דנפשיה קעבד לטובת עצמו כדי לקבל שכרו, ואין הישראל אומר לו בפירוש שיעשה בשבת; ברם צריך ליזהר שלא יעשה המלאכה בבית ישראל מפני מראית העין, שאין יודעים העולם שהוא קבלן. ונמצא שלשה תנאים בדבר: האחד, שקצץ שכרו; והשני, שלא יאמר לו לעשות בשבת; והשלישי, דאינו עושה בבית ישראל.

במה דברים אמורים? בקבלן שעושה מלאכה בדבר התלוש שיוכל לעשותה הנכרי בביתו, דליכא חשש מראית העין, אבל אם עושה המלאכה במחובר, כגון לבנות ביתו של ישראל או לקצור שדהו וכיוצא בזה, אסור אפילו בקבלן, כיון דגלוי לעולם שזו המלאכה של ישראל - חושבין שהנכרי הוא שכיר-יום ואינו קבלן. ואפילו מלאכת התלוש, אם היא מפורסמת וידועה לרבים שהיא של ישראל, ונעשית במקום גלוי ומפורסם, כגון ספינה שדרך לעשותה על שפת הנהר וכיוצא בזה, אסור מפני מראית העין. וכל מלאכה שעושה הנכרי בקבלנות בביתו - אם אינה ידועה לרבים שהיא של ישראל, אע"פ שיודעים בה קצת בני-אדם, לא גזרו בה רבנן.

אות ג

ראובן בנה ביתו ונשאר לו תל עפר ברחוב לפני פתח ביתו, ושכר הגוי בקבלנות שיפנה העפר כולו בשכר קצוב, והגוי בא לפנות העפר בשבת; אין צריך למחות בידו אע"פ שהכול יודעים שזה העפר הוא של ישראל, עם כל זה הכול יודעים שאין דרכם לפנות עפר כזה בשכירות יום אלא בקבלנות; וכאשר העלה הרב "נדיב-לב", חלק א', אורח חיים, סימן י'. ופה עירנו יע"א גם כן ידוע וברור אצל הכול דאין עושים זה אלא בקבלנות, ושרי.

אות ד

אע"פ שאמרנו שמותר לעשות בתלוש בקבלנות אם עוסק הגוי בביתו, עם כל זה, אם זה התלוש הוא לצורך המחובר, כגון לפסול אבנים ולתקן קורות, או לתקן מחיצה וכיוצא, דכל אלו הוא משקעם בבנין ויהיו במחובר - דינם כמו הבניין עצמו ואסור לעשותם אפילו בבית הגוי ואין ניכרים שהם של ישראל. וצריך למחות ביד הגוי שעוסק בהם אם הוא עושה אותם בתוך התחום; מיהו, אם עשה הגוי בשבת ולא מיחה בידו, יש להתיר לשקעם אח"כ בבנין, כיון דהגוי עשה בביתו והיה זה העסק בקבלנות, כיון דיש מי שמתיר קבלנות אפילו במחובר, כדאי לסמוך על סברתו בדיעבד בדבר זה.

אות ה

נכרי שכיר-יום שבנה בשבת, אע"פ שישראל כששכרו לימים התנה עמו בפירוש שלא יעשה בשבת, ומדעתו עשה העסק בשבת - נכון להחמיר שלא ידור בו שום ישראל ולא יהנה בו שום ישראל לעולם אם נכרי עשה זאת לטובת ישראל למהר לו עסק; אבל אם לא נתכוון הנכרי אלא רק לטובת עצמו כדי לקבל שכר, אז אפילו בעל הבית עצמו שרי ליה לדור בו וליהנות בו, כיון שהוא התנה עמו שלא יעשה בשבת, והנכרי עשה לטובת עצמו.

אות ו

אם הגוי עשה מלאכה דאורייתא לעצמו במידי דאכילה, אסור לישראל ליהנות ממנה, שמא יאמר לגוי לעשות לו; ויש מתירין, דסבירא להו לא חיישינן בהכי, וראוי לחוש לדברי האוסרים; ורק במקום מצווה וצורך גדול דהיינו שעת הדחק, אין לחוש. וכל זה אינו אלא במידי דאכילה דהחמירו בה טפי, אבל במידי דלא אכילה לא חששו. ולכן גוי שהדליק את הנר לעצמו, מותר לישראל ליהנות ממנו, וכנזכר בסימן רע"ו; ועיין מגן אברהם, סימן שכ"ח וסימן תקי"ז ו"מחצית-השקל" שם, ועיין תוספת שבת, סעיף קטן י'.

אות ז

אם יש נר בבית ישראל ובא הגוי והדליק נר אחר, מותר להשתמש לאורו בעוד נר הראשון דולק, אבל לאחר שכבה הראשון אסור להשתמש לאור נר השני שהדליק הגוי. וכן אם נתן הגוי שמן בנר הדולק, מותר להשתמש עד שיכלה השמן שהיה בו כבר, ואח"כ אסור, וכנזכר בשולחן ערוך, סימן רע"ו, סעיף ד'. ומה שכתב הט"ז ז"ל סעיף קטן ג', דחו דבריו האחרונים ז"ל, וכנזכר בספר תוספת שבת ו"מטה יאודה" ו"חמד משה" ו"מאמר מרדכי". ואנא עבדא בסה"ק "רב-פעלים" הבאתי ראיות גמורות להוכיח הפך סברת הט"ז ז"ל.

אות ח

פת שאפאה גוי פלטר בשבת למכור לגויים - מלבד דאיכא חששא דחשו במידי דאכילה שמא יאמר הישראל לגוי לעשות, הנה יש בזה עוד חששות אחרות והוא איסור מוקצה, דאולי זה הפת לא היה חיטים דחזו לכוס בין-השמשות, אלא היה קמח או עיסה בבין-השמשות דלא חזו מידי; ומוקצה זה דומה לגרוגרות וצמוקין דאדחינהו בידיים, ואסור גם אחר אפיה; ואע"פ שיש מתירים גם בזה - לעניין הלכה אין לסמוך על המתירים אלא בשעת הדחק, שדר בכפר יחידי שאי אפשר לשאול לו פת מישראל חברו, או לצורך מצווה כגון סעודת מילה וחתן, אבל בלאו הכי צריך להחמיר כסברת האוסרין. ובעניין שתיית הקהוו"א (קפה) שעושין הגויים בחנויות שלהם בשבת בעיר שרובה גויים דעבדי בעבור הרוב שהם גויים - הנה לדעת מר"ן ז"ל אסור, שלא התיר במלאכת הגוי לעצמו במידי דאכילה אלא לצורך מצווה; ועוד בזה נמי איכא טעם דמוקצה דאדחי בידיים, כי קודם קליה לא הייתה ראויה לאכילה כלל; ולכן יש לאסור לישראל שתית קהווא; ואין להתיר אלא לאדם שיש לו כאב הראש וצריך לה הרבה. והגם דהרב "זרע-אמת" ז"ל הליץ בעד הנוהגים לשתות מי הקהווא שבשלה הגוי אף-על-פי דקודם הקליה אינה ראויה לאכילה, משום דלא דמי לגרוגרות וצמוקים דאדחי בידיים – מכל מקום לדידין דקבלנו סברת מרן ז"ל דסבירא לה במידי דאכילה גזרינן שמא יאמר לו הישראל לעשות לו, ואסור כמו שכתבנו בדין הפת - הנה גם בזה יש לאסור מטעם זה. מיהו, פה עירנו, מכמה שנים הורגלו כמה אנשים לילך בשבת לחניות של נכרים ולשתות מי שחור או משקה הקהוו"א שמבשל הנכרי בשבת; ואין אנחנו מוחים בידם מכמה טעמים, ורק אנחנו מזהירים אותם שלא ישתו אלא דווקא מן קהוו"א שנתבשלה קודם ביאתם שם, ולא ממה שיבשל הנכרי אחר בואם, דשמא ירבה בשבילם. וכן בעל הבית ששולח כלי עם שלוחו להביא לו קהוו"א מבושלת, לא יקח אלא מן המבושל מכבר. ובעל-נפש ירחיק עצמו מלכת שם לשתות מי שחור - מלבד דאסור זה לדעת מר"ן ז"ל, עוד ראוי שלא ישב במושב הבטלנים הזה ביום הקדוש והנורא הזה; ויש להאריך בדברי מוסר בדבר זה. והנה פה עירנו ימצא חנות של גוי זה המבשל הקהוו"א, עומדת ברחוב היהודים, וקא חזינן בימי החול דרוב היושבים שם הם יהודים; ובחנות זו צריך להזהירם שלא ילכו בשבת, אבל בשאר חנויות - אדעתא דרובא דגויים קעבד. והנזהר לבלתי לכת לכל חנויות, תבוא עליו ברכה.

אות ט

כל מחובר שנשר מאליו או נתלש ע"י נכרי אע"פ שתלשו לעצמו - בין פירות וירקות, בין עשבים שאינם ראויים למאכל אדם, אפילו ספק נתלשו היום - הרי אלו אסורים לישראל בו ביום, בין באכילה, בין בטלטול; ולערב מותרים מיד אפילו בודאי נתלשו היום. וכל זה בנתלשו מאליהן או שתלשם הגוי לעצמו, אבל תלשם לצורך ישראל, צריך להמתין לערב בכדי שיעשו. וספק אם נתלשו בשביל ישראל, או ידוע שנתלשו בשביל ישראל אלא ספק אם נתלשו היום או קודם, הרי אלו אסורים, ולערב מותרים בכדי שיעשו.

אות י

דבר שאין בו חשש צידה ומחובר בו ביום, אלא רק הובא מחוץ לתחום: אם הביאו הנכרי לעצמו או הביאו לנכרי אחר או למכור בעיר שרובה נכרים, מותר לישראל אפילו בו ביום; ואם הביאו הנכרי לישראל, אסור באכילה בו ביום למי שהובא בשבילו, ולערב ימתין בכדי שיעשו, אבל לאחרים מותר אפילו בו ביום. וכיון דמותר לאחרים בו ביום, אין לו דין מוקצה לאותו הבא בשבילו, אלא יוכל לטלטלו כיון דראוי לאכילה לאחרים.

אות יא

אע"ג שהבא מחוץ לתחום מותר למי שלא הובא בשבילו, מכל מקום אם הביאו לשני בני-אדם, אסורים להחליף זה עם זה; ועיין "אליה רבא" ותוספת שבת ושאר אחרונים.

אות יב

הא דאמרו: גוי שהביא לישראל מחוץ לתחום אסור לאותו הבא בשבילו, היינו דווקא שהביא הגוי דורון משלו לישראל, דגזרינן שמא יאמר ישראל לגוי בפרוש שיביא לו; אבל אם ישראל היושב במקום אחד שלח לישראל חברו דורון עם הגוי, ולא ידע ישראל המשלח שהגוי יתעכב בדרך, אלא חשב שיגיע קודם שבת, ונזדמן שנתעכב והביא הדורון לישראל בשבת מחוץ לתחום, הרי זה מותר גם לאותו ישראל שבא בשבילו. ודבר זה מפורש בהלכות יום טוב, סימן תקמ"ו, והביאו הרב "תוספת-שבת" בהלכות שבת, סימן שכ"ה, סעיף קטן כ"ה, יעוין שם. ואף על גב דרש"ל ז"ל כתב שדין זה הוא רק לסברת רבנו תם - כבר השיגו הט"ז, וכן דעת המגן אברהם דדין זה לכולי עלמא, וכן כתבו האחרונים ז"ל; אבל אם הישראל נתן הדורון לגוי בערב שבת, שידע בבירור שלא יגיע הגוי אלא בשבת – אסור.

אות יג

כל מקום שאמרו שצריך להמתין בכדי שיעשו, אם הוא דבר הבא מתוך התחום, אלא שאיסורו מחמת צידה או מחובר - צריך להמתין בכדי שיעשו מתחילת הלילה; אבל אם הוא דבר שאין בו צידה ומחובר, יש אומרים שאין הלילה עולה מן החשבון, משום דאין רגילות להביא בלילה ממקום רחוק, וצריך להמתין בכדי שיעשו למחר ביום ראשון. מיהו, כיון שיצא יום ראשון, די; שאם צריך לו דרך י"ד שעות, אין אומרים להמתין עד שעה שנית מן הלילה, אלא כיון שיצא יום ראשון מותר מיד. ויש אומרים דשיעור בכדי שיעשו משערין מן הלילה; ובמקום צורך יש לסמוך על המקילין; וביום טוב יש לסמוך על המקילין בכל גוונא. ופה עירנו, רגילות להביא בלילה, לכן עושים החשבון מן הלילה לכולי עלמא.

אות יד

לקט הגוי עשבים לצורך בהמתו - אם אינו מכירו לישראל, מאכיל אחריו באופן זה: דהיינו שעומד בפני הבהמה בעניין שלא תוכל לנטות אלא דרך שם, דאילו להעמידה עליהן אסור, דחיישינן שמא יטול בידו ויאכילנה, והם מוקצים שנלקטו היום; אבל אם זה הגוי מכירו לישראל, אסור להאכיל אחריו, גזרה שמא ירבה בשבילו, וכן כל כיוצא בזה דאיכא למיחש ביה שמא ירבה בשבילו, אסור; אבל בדבר דלית ביה האי חששה, כגון שהדליק הגוי נר לעצמו, או עשה כבש לעצמו לירד בו, מותר לישראל ליהנות ממנו אפילו אם מכירו. ואם מעשיו מוכיחין שעשה לצורך ישראל, כגון שהדליק נר בבית ישראל והלך לו, הרי זה אסור ליהנות ממנה; וכל שכן אם אמר בפיו שלצורך ישראל הוא עושה, דאסור.

אות טו

אם לקט הגוי עשבים מאליו ומעצמו - הן משלו, הן משל הפקר - והאכיל לבהמת ישראל, אין צריך הישראל למחות בידו. ואע"ג דאם הדליק מעצמו את הנר לצורך ישראל צריך למחות בידו, שאני התם דישראל גופיה נהנה מן הנר, מה שאין כן הכא שהוא הנאת בהמתו, שרי. ומיהו אם רגיל בכך, דהיינו שעשה כך שני פעמים, צריך למחות בידו אע"ג שהוא הנאת בהמתו בלבד.

אות טז

גוי שבא ליטול משכונו שביד ישראל, מותר לתנו לו; ורק לא יהיה הישראל נושא ונותן בידו, אלא ישים לפניו והגוי יקח מעצמו. ואם אין הישראל מאמין לגוי, אסור לישראל להיות ערב משום "ממצוא חפצך" (ישעיה נח, יג), וכמו שכתב ב"תוספת-שבת" ז"ל.

אות יז

מי שלהוט אחר שתיית הטוטון, אסור לילך אצל הגוי ששותה טוטון, ויפתח ישראל את פיו ויקבל העשן מפיו, וכן כל כיוצא בזה, וכנזכר בחסד לאלפים; ועיין "אדמת-קדש", חלק א', סימן ד', מה שהאריך בעניין זה.