בא"ח שנה שנייה תצוה

בן איש חי שנה א': בראשית | שמות | ויקרא | במדבר | דברים
שנה ב': בראשית | שמות | ויקרא | במדבר | דברים

הלכות שנה שניה – פרשת תצוה - הלכות רפואה בשבת, רחיצה בחמין, מוליד ריח

פתיחה

שבעת ימים תכפר על המזבח וקדשת אתו, והיה המזבח קדש קדשים כל הנגע במזבח יקדש. וזה אשר תעשה וכו' (שמות כט, לז). הנה אמרו רבותינו ז"ל (תו"כ צו, כט): "והיה המזבח קדש קדשים" – ומה היא קדושתו? "כל הנגע במזבח יקדש"; שומע אני, בין ראוי, בין שאינו ראוי; תלמוד לומר: "וזה אשר תעשה" הסמוך אחריו – מה עולה ראויה, אף כל ראוי שנראה כבר, ונפסל משבא לעזרה, כגון: הלן והיוצא והטמא והנשחט במחשבת חוץ לזמנו וחוץ למקומו וכיוצא בהן, וכנזכר ברש"י ז"ל. נמצא אשר אתה מוצא דבר זה בקדושת המזבח, שכל הנוגע בו יקדש, אינו "כל" ממש, אלא דווקא מי שהיה ראוי ונפסל, אבל מי שלא היה ראוי כלל אלא הוא פסול מעקרו, לא יקדש. וכיוצא בדבר הזה אתה מוצא נוהג ממש בקדושת השבת וקדושת התורה; כי באמת, שתים אלו – התורה והשבת – נותנים קדושה עצמית לישראל יותר מכל שאר מצוות; והינו, התורה להעוסקים בה, והשבת להשומרים אותו; וכל אחד משתים אלה נכלל משבעה, כי התורה היא שבעה ספרים, כמו שדרשו רבותינו ז"ל (שבת קטז, א) על הפסוק (משלי ט, א): "חצבה עמודיה שבעה", דפסוק "ויהי בנסע" (במדבר י', ל"ה-ל"ו) הוא ספר בפני עצמו; והשבת הוא יום השביעי שכלולים בו כל ששה ימים, שהם ניזונים ממנו, ושתיהם נותנים קדושה עצמית לישראל אשר נשמותיהם באים מכללות שבעה ספירות הבניין, שהם מן חסד עד המלכות, אשר כנגדם הם שבעה ימי השבוע מיום הראשון עד יום השביעי; ולכן גם קדושת המזבח המכפר על ישראל בלבד, כתיב בה: "שבעת ימים תכפר על המזבח וקדשת אתו", דגמר קדושתו תהיה בשבעה; ולכן, כמו שהמזבח אחר גמר קדושתו, כל הנוגע בו יקדש, דהינו אפילו קרבן שנפסל שעלה עליו, קדשו המזבח להכשירו שלא ירד, כן התורה – אפילו אדם רשע שעבר כל העברות, אם מתחרט ועוסק בתורה, יכופר לו, ויתקדש בקדושתם של ישראל, דאין לך עוון שלא יתוקן בתורה. וכן הוא בקדושת התורה – אפילו אם עבד עבודה זרה כדור אנוש, אם שמר שבת מוחלין לו ויתקדש; וכמו שדרשו רבותינו ז"ל (שבת קיח, ב) על הפסוק (ישעיה נו, ב): "שמר שבת מחללו". אך כמו שהמזבח אינו מקדש את הפסול מעקרו, אלא רק לאותו שהיה ראוי מעקרו ונפסל אחר-כך, כן התורה והשבת אינם מקדשים אלא לאדם שהוא מזרע ישראל, שהיה ראוי מעקרו ואחר-כך נפסל על-ידי רשעתו, אבל פסול מעקרו שהוא משאר אומות עכו"ם, אינו מתקדש בקדושת התורה ולא בקדושת השבת. ולכן אמרו רבותינו ז"ל (סנהדרין נט, א): עכו"ם שעסק בתורה חייב מיתה, וכן עכו"ם ששבת חייב מיתה (סנהדרין נח, ב), ד"לא עשה כן לכל גוי" (תהילים קמז, כ).

על כן כמה וכמה צריכין ישראל להיזהר בקדושת השבת ולשמור אותו כהלכתו, כי מתנה זו של השבת לא נתנה אלא להם דווקא, דהא הזר הקרב יומת! ולכן אין להם דבר יקר במצוות יותר ממנו, והוא שקול כעסק התורה. ולכן אמרו רבותינו ז"ל (ירושלמי שבת טו, ג): לא נתנו שבתות לישראל אלא לעסוק בתורה; כי התורה והשבת שווים הם בעניין זה לישראל כאשר כתבנו. ולכן כל היכא דליכא פקוח-נפש, אסור לעשות רפואה לגוף האדם בשבת, אף-על-פי שהגוף מתענג ויש לו נחת-רוח בזה.

הלכות

אות א

מי שיש לו מחוש בעלמא והוא מתחזק והולך כבריא, אסור לעשות לו שום רפואה אפילו ע"י גוי; אבל אם נחלה כל גופו, או שיש לו כאב גדול ומצטער כל גופו שהולך בחלישות גדולה, שקורין בערבי "מתנחל" (מתמוטט מחולשה וכאב), אע"פ שהולך ברגליו כנפל למשכב דמי, ושרי לעשות לו רפואה ע"י גוי.

אות ב

החושש במתניו, אסור לסוך בשמן או בדבר אחר לרפואה; וכן מי שיש לו חטטין בראשו, אסור לסוך. והחושש בשיניו והוא הולך כבריא, לא יגמע שכר ויפלוט אותו, דכיון דפולט, נמצא עבד לרפואה ואסור; אבל אם כאב ליה טובא דמצטער כל גופו שהולך בחלישות דהיינו "מתנחל", שרי לגמוע שכר ולפלוט, מפני שהשכר הוא משקה גמור לכל.

אות ג

מי שיש לו מורסא, דהיינו מה שקורין בלשון ערבי "טלוע" (פצע מוגלתי), או מה שקורין "אנגצאיי" (נפיחות דלקתית), שיש בה ליחה ודם אבל הוא בריא, מותר לפתוח אותה כדי שתצא הליחה והדם אם יש לו צער מזה; מיהו, זה דווקא באינו חושש אם תסתם אח"כ. ואסור לדחוק בידו על המכה, דהיינו לעצור אותה כדי להוציא דם ממנה.

אות ד

במה שקורין בערבי "כיי" (כויה לצורך שאיבת מוגלה, ע"י החדרת גרגיר אפונה), מותר ליתן הקטנית כדי שישאר פתוח, ומותר להחליף הבגד, דאי לא מחליף, מסרח. ויזהר להכין העלה והאפונין שיטול עוקציהן מערב-שבת. ואם יודע שמוציא דם בקינוח, לא יקנח, דהוי פסיק רישה, כי זה הדם היה בלוע; וכל שכן דאסור לשרות הבגד במים כדי לקנחה, יען כי שרייתו זהו כיבוסו; ועוד, דאתו לידי סחיטה.

אות ה

עצם שנשמט, שקורין בערבי "פלסא" (נקע), התיר מר"ן ז"ל להחזירו, ואע"ג דהמגן אברהם חלק וסבירא לה דווקא אם נשבר מותר, משום סכנה, אבל "פלסא" בלבד אין להקל, מכל מקום אין למחות ביד המקילין בזה לעשות כסברת מר"ן ז"ל; ומיהו יזהר שלא יסוך "פלסא" הנזכר בשמן. וציפורן שפרשה רובה דהוי כתלוש, מותר ליטלה ביד אם הוא מצטער בכך. ומותר ליטול הקוץ במחט, ורק יזהר שלא יוציא דם.

אות ו

אם נעשה חבורה באצבעו, אסור ליתן בגד עליה, משום צובע, וכל שכן בגד אדום דאסור. כיצד יעשה? יניחנה במים קרים עד שיפסק הדם; ויש מתירין ליתן עליה קורי עכביש, ויש אוסרין. ושפשוף שעושין ליגיעי כוח כדי להשיב כוחן אליהם ולבטל עייפותן, שקורין בערבי "תמווך" (עיסוי) - נסתפקו הפוסקים אי חשיב רפואה ואסור, או תענוג ושרי.

אות ז

פתילה בפי-הטבעת לעיצור, יעשה בנחת, שיאחזנה בשתי אצבעותיו בלבד ויניחנה בנחת. ומה שקורין בערבי "דסתור" (חוקן), אסור לעשותו למי שהוא עצור, ורק אם נפל למשכב – שרי. ואסור לישראל לתקן פתילה מן בורית או ממה שקורין בערבי "נבאת" (סוכר) לחולה שאין בו סכנה או לילדים קטנים, אבל שרי על-ידי גוי שהוא יתקן אותה.

אות ח

מי שהוא בריא אבל מרגיש כובד באיצטומכא שלו, אסור לשתות שמן הנענע, שזה אין דרך בני-אדם לשתותו אלא לרפואה. וכן אין לאכול מה שקורין בערבי "מעגון אל ורד", שהם שושנים המבושלים בסוכר, כדי לעשות שלשול מעט, כי גם זה אין דרך לאכלו אלא לרפואה; אבל מותר לשתות מה שקורין בערבי "ג'לאב" (סודה לשתיה עם מי חומצה), שהוא תערובת מן מלח עם חמוץ של "נומי" (לימון), אע"פ ששותהו מחמת שמרגיש כובד באצטומכא שלו; מפני שזה, דרך בני-אדם לשתותו לתענוג תמיד בכל אכילה.

אות ט

אסור לבריא לשתות סם המשלשל בשבת. ואישה שמצטערת מרוב חלב שבדדיה, מותר לקלח בקרקע, דכיון שהולך לאיבוד אינו דומה לדש, אבל בכלי אסור.

אות י

אסור לרחוץ כל גופו או רובו במים חמין, ואפילו לשפוך המים על גופו ולהשתטף אסור, אבל רוחץ פניו ידיו ורגליו, דכל שאינו רוחץ רוב גופו, שרי. וצריך להזהיר בזה הנשים בימות החורף שטובלין בליל-שבת, ודרכם כשיוצאין מן המעין שופכין עליהם מים חמין - שישפכו רק עד חצי גופם דווקא. וכן אבי הבן שטובל בבוקר ביום-שבת, ורוצה לשפוך עליו מים חמין כשיצא מן הטבילה, כך יעשה. ואם רוצים שתהיה שפיכת המים על חצי העליון, ככה יעשו: בעוד חצי גופם התחתון עומד בתוך המים או המעין, ישפכו המים חמין עליהם, דאז תהיה השפיכה על חצי גופם דווקא. וי"א שאפילו הרוחץ ידיו צריך ליזהר שלא יחמם ידיו כנגד המדורה אם לא ינגבם תחלה, מפני שמפשיר המים שעליהם, ונמצא כרוחץ בחמין שהוחמו בשבת באש.

אות יא

הנשים שדרכם לרחוץ פניהם ושערותיהם במי-ורד בשבת כדי שיהיה בהם ריח טוב, אסור לסברת הט"ז ודעמיה, דאפילו בבשר האדם איכא מוליד ריחא, וכל שכן בשער, וכל שכן כאן, דאפשר שיהיה הריח נקלט בבגדים שלהם גם כן, דבזה אסור לכולי עלמא; ולכן אסור נמי ליתן מיני בשמים או מי ורדים בתוך הטוטין ששואפים בחוטם כדי להוליד בו ריח טוב. וכן יש דרכם להניח מי ורדים בתוך כלי שקורין "קומקום" (מזלף), וכשרואים שלא יש בכלי אלא מעט מי ורדים, מוסיפין עליו מים, דאסור לעשות כן בשבת, דהם כוונתם להוליד ריח טוב באלו המים אשר מוסיפין בכלי; אבל מותר להניח מי ורדים בתוך "שרבת" (משקאות קלים) או לתוך מאכל כדי לתת בו טעם טוב, וכמו שכתב הרב "נחפה בכסף", והסכים עמו מהר"י עיאש ז"ל. וכן אותם שרוחצים עיניהם במי ורדים לרפואה, שרי, דאין כוונתם להוליד ריח. וכן אותם ששופכים מי ורדים בכפם כדי להריח, שרי, דאין כוונתם להוליד ריח טוב בידיים שלהם, וכאשר העליתי בס"ד בכל זה בסה"ק "רב-פעלים".

אות יב

יולדת, יש לה דין חולה שיש בו סכנה, ומחללין עליה שבת להדליק לה נר, וכיוצא בשאר מלאכות שצריכה להם; מיהו, כל מה שאפשר לשנות, עושין בשנוי. אימתי נקראת יולדת שמותר לחלל עליה שבת? משתשב על המשבר, או משעה שהדם שותת, או משעה שחברותיה נושאות אותה בזרועותיה שאין בה כוח להלוך; וכיון שנראה בה אחת מאלו, מחללין עליה שבת בידיים.

אות יג

כל שלשה ימים ראשונים, אפילו אמרה אינה צריכה, מחללין עליה שבת בידיים בדבר הצריך לה; אבל משלשה ועד שבעה: אם אמרה צריכה, מחללין; ואם לא אמרה צריכה, אין מחללין. ומן שבעה ועד שלשים יש לה דין חולה שאין בו סכנה, שמותר לעשות לה על-ידי גוי. והנה פה עירנו, אם נצרכו לבשל איזה דבר ליולדת אפילו ביום ראשון ללידה, אין מבשלין בידם אלא ע"י גוי, מפני שאפשר להו בהכי; על-כן צריך להזהירם היכא דלא נמצא גוי, כגון שנצרכו לבשל איזה משקה בלילה שאין יכולים להביא גוי - דצריכין לבשל בידיים ע"פ הדברים האמורים ואין לחוש כלל.

אות יד

כשתגיע האישה לחודש הלידה, יזמינו הכול מערב-שבת כדי שלא יצטרכו לחלל שבת. ויזהרו שידליקו לה הנר בערב שבת, שיהיה בו שמן הרבה שיספיק עד אור הבוקר.

אות טו

התולש בפיו בשבת - לדעת רש"י ז"ל יש בזה איסור תורה, וכן נראה דעת הרמב"ם ז"ל; מיהו, בתוספתא (שבת פ"י) כתוב דאין בזה איסור תורה אלא איסור דרבנן; ועל זה סמכו קצת מן האחרונים, וכאשר כתבתי בזה בסה"ק "רב-פעלים" שם, בחולה שיש בו סכנה, שהוצרכו לתלוש לו מן המחובר, אם יכולים לתלוש בפה יתלשו בפה.

אות טז

שוחט שבא לשחוט בשבת לצורך חולה שיש בו סכנה, ויש תרנגול קטן שיספיק לחולה, לא ישחט תרנגול גדול אלא הקטן; כן העליתי בתשובה בסה"ק "רב-פעלים" בראיות ברורות; ומשכיל על דבר, ימצא טוב.