בא"ח שנה שנייה שמות

הלכות שנה שניה – פרשת שמות -הלכות בונה

פתיחה

ויאמר פרעה, הן רבים עתה עם הארץ, והשבתם אותם מסבלתם (שמות ה, ה). נראה לי, בסייעתא דשמיא: הכתוב אמר (איוב ה, ז): "אדם לעמל יולד", אך יש הפרש בין ישראל ובין אומות העולם, כי ישראל נולדו לעמלה של תורה, שעושים על-ידי עסק התורה בניין ברוחניות למעלה, ולכן כתיב (ישעיה נד, יג): "וכל בניך למודי ה', ורב שלום בניך", ואמרו רבותינו ז"ל (ברכות סד.): אל תקרי "בניך" אלא "בוניך" לשון בניין, כי ישראל עושין בניין רוחני בעסק התורה שהוא בפה, אבל אומות העולם נולדו לעמל עולם הזה הגשמי שהוא בידיים; ולכן אמר (בראשית כז, כב): "הקול קול יעקב" – כי הוא תם יושב אוהלים, באהלה של תורה לבנות בניינים בפה; אך "הידיים ידי עשו" לבנות בניין גשמי בידיים; ולכן כתיב (ישעיה מג, כא): "עם זו יצרתי לי, תהילתי", היא התורה "יספרו", כי לעמלה של תורה שהוא בפה יצרתי אותם. והנה ישראל, בהיותם במצרים דעדין לא נתנה להם תורה, היו עוסקים בעמל הגשמי, בחומר ובלבנים, לבנות ערי מסכנות, ובא משה רבנו ע"ה להוציאם ולסלקם מעבודה זו כדי לקבל להם תורה, שאז יהיה עמלם בבניין הרוחני, לקים מה שנאמר: "וכל בניך למודי ה', ורב שלום בניך"; ופרעה בא לטעון כנגדו מחמת השר שלו: "הן רבים עתה עם הארץ", פרוש: אף-על-פי שבאמת הן רבים במעלה, שנבראו לעבודה של בניין הרוחני, ככתוב: "עם זו יצרתי לי, תהלתי יספרו", אך עתה, באשר הוא שם "עם הארץ", שלא נתנה להם התורה שבה יעשו בניין הרוחני העליון, ורק שם "עם הארץ" יש להם, אשר ראוי להם עמל הגשמי שהוא בניין החומרי, ואיך תשביתום מסבלותם ?! וזהו: "והשבתם אתם מסבלתם" אלו?! אתמהא, דהא עתה ראויים סבלות אלו להם! ולכן אמרו רבותינו ז"ל (ב"ר ה, כב) שעתה הוסיף פרעה עליהם העבודה, לעבוד גם ביום השבת, אחר שכבר פטרם מקדמת דנא מלעבוד ביום השבת על-פי עצתו של משה רבנו ע"ה בהיותו בבית פרעה. ובזה פרשתי מה שכתוב (שמות ה, ד): "למה משה ואהרן תפריעו את העם ממעשיו", כוונתו בזה על ביטול העבודה ביום-שבת שהייתה מתחילה על-פי עצתו של משה רבנו ע"ה שיעץ את פרעה בכך, ועתה השר שלו חזר בו והפך לבב פרעה בזה באמרו: מאחר כי אין להם עדיין תורה לעסוק בה בבניין רוחני, למה יבטלו מן עבודה הגשמית ביום-שבת? ובזה מובן הטעם שאמרו רבותינו ז"ל (פס"ר כג, ט): לא נתנו שבתות לישראל, אלא לעסוק בהם בתורה; והינו כי ישראל יש בהם כוח לבנות בניין רוחני ועליוני על-ידי עסק התורה, ולכך נקראו "בנאים", וכמו שאמרו חז"ל על הפסוק: "וכל בניך למודי ה', ורב שלום בניך". וזה הבניין שבונים אותו על-ידי עסק התורה, הוא נעשה בחלק עולם הבא, ולכן בשבת שהוא מעין עולם הבא כמו שאמרו חז"ל (ברכות, נז:) – צריך להרבות בו בעסק התורה, כי אז יצליחו בו יותר בבניין הרוחני. ולכן כתבו המקובלים ז"ל, דגדול הפועל הנעשה מעסק התורה ביום שבת אלף פעמים יותר מן הנעשה מעסק התורה של ימי החול; ולכן, מאחר שנעשה בניין רוחני ועליוני בשבת מן עסק התורה, נאסר בשבת בניין הגשמי לגמרי; ולכן שנו במשנה (שבת עג.): הבונה, מכלל ט"ל מלאכות האסורים בשבת, כי הבניין הוא אב מלאכה.

הלכות

אות א

עשיית אהל קבע היא תולדת בונה ואסורה בשבת מן התורה, ולכן אמרו רבותינו ז"ל: אסור לעשות אהל בשבת או ביום טוב, דהיינו גג המאהיל עליו להגן מן החמה או מגשמים או מאיזה דבר אחר; ואפילו הוא אהל עראי שאינו עשוי להתקיים, אלא רק הוא לפי שעה; ואפילו שאין מחיצות תחתיו, כגון שפרס מחצלת ע"ג ארבע קונדסין, אף על פי כן, כיון דעשוי כדי להאהיל ולהגן, הרי זה אהל גמור, ואסרוהו חכמים אע"פ שהוא עראי, גזרה משום אהל קבע שהוא תולדת בונה ואסור מן התורה. ולא אסרו אלא לעשותו בתחילה בשבת, אבל אם היה אהל עראי עשוי מבעוד יום, מותר להוסיף עליו בשבת - כגון אם הייתה מחצלת פרוסה מבעוד יום כדי טפח שהוא שיעור אהל, מותר לפרסה כולה למחר ולהוסיף עוד מחצלאות, שכל זה הוא תוספת לאהל טפח העשוי מאתמול; ואפילו לפרוש על מחיצות מותר בעניין זה. וטפח שאמרו, הוא חוץ מן הכריכה של המחצלת, דאע"פ שזו המחצלת שהייתה נתונה מבעוד יום הייתה כרוכה בעיגול שיש בהיקפה שלשה טפחים, דאז יש בה רוחב טפח בודאי, עם כל זה לא מהני זה, אלא צריך שיהא יוצא ממנה כדי טפח פרוס לאהל, מפני דהכריכה עצמה אינה נראית כאהל; ומיהו, לחומרא חיישינן לה, דהיינו אם המחצלת כרוכה, ויש בעובי עיגול כריכתה כדי טפח, אסור להניחה בשבת על גב דבר שתהיה כאהל, ואע"ג דאמרנו דסביב העגול אינו נראה כאהל, מכל מקום לחומרא חשיב אהל, וכמו שכתב ה"טורי-זהב" ז"ל.

אות ב

הא דאסרו חז"ל גם בעראי, הוא דווקא באהל שהוא גג, אבל מחיצה של עראי מותר לעשות לכתחילה בשבת, ואפילו שעושה אותה כדי להגן מן החמה או מן הצינה, לא חשיבה כאהל בשביל כך; וכן אם עושה אותה בשביל הנרות שלא יכבו, או שעושה אותה לצניעות בעלמא, כגון להפסיק בין אנשים לנשים שלא יראו זה את זה, וכן כיוצא בזה, שרי; מיהו, אם עושה אותה להתיר סוכה או להתיר שאר איסור, וכגון שעושה מחיצה עשרה טפחים מפני הספרים בפריסת סדין או מחצלת כדי שיהא מותר לשמש מיטתו או לעשות צרכיו וכיוצא בזה, אפילו שהיא מחיצת עראי, אסור; כיון שעשויה להתיר איזה דבר האסור. ובסה"ק "מקבצאל" כתבתי, דהוא הדין אם פורס סדין כנגד מקום שיש בו צואה - אם הוא בעניין דאם לא היה פורס הסדין היה אסור לקרות, דחשיב לה עשויה להתיר דבר האסור, ואסור לפרוס הסדין; ורק אם היה בעניין דהוה אפשר לכפות על הטינוף כלי ולקרות, שרי לפרוס סדין, כיון דאפשר להתיר האסור באופן אחר; ועיין "תוספת-שבת", סעיף קטן ו, מה שכתב היתר זה מה"טורי זהב" ז"ל; יעוין שם.

אות ג

וילון התלוי לפני הפתח במקום דלת, אע"פ שהוא תלוי שם בקביעות, מותר לתלותו בשבת, דכיון שהוא נע ונד ברוח מצויה, וגם אינו מעכב לעוברים ושבים דרך שם, אינו נקרא מחיצה קבועה אלא מחיצת עראי, וכל דלא עשויה להתיר, שרי. וכן הוא הדין יש להתיר מטעם זה לתלות הפרוכת לפני ארון הקודש אפילו אין שם דלת, אלא הפרוכת עצמה היא מחיצה לארון. וצריך ליזהר כשתולה הוילון וכיוצא, שלא יתקפל ויכפל לרחבו טפח בשעה שתולה אותו, דנמצא עושה אוהל בגג טפח; לפיכך, אם הוא וילון גדול, תולין אותו שניים, כדי שיתלוהו כולו כאחד ולא יתקפל, אבל אדם אחד, אסור.

אות ד

עצים הסדורים מערב שבת ויש ברחבם טפח, הרי זה מותר לפרוס עליהם סדין או מחצלת בשבת כדי לישב תחתם, דהוי תוספת אהל וכאמור לעיל; והוא הדין אם אין ברוחב העצים טפח, אלא שהם סמוכים זה לזה, שאין בין אחת לאחת שלשה טפחים דהוי לבוד - מותר לפרוס עליהם סדין; ואע"פ דעצים אלו קבועים כל הימים, ופורסין עליהם סדין כשצריכים לכך, מכל מקום כיון דיש בעצים רוחב טפח, חשיב תוספת אהל.

וכן הוא הדין לארובה שבגג שפתוחה בתוך הקרוי, מותר לפרוס עליה סדין בשבת בשביל השמש או הרוח, דאין זה אלא תוספת אהל; מיהו, אם יש לארובה זו פקק שאינו עשוי להיפתח תדיר אלא רק לעתים רחוקים, אסור לפקוק בשבת אע"פ שפקק זה מותר בטלטול, משום כיון דאינו עשוי להיפתח אלא לעתים רחוקים, מחזי כמוסיף על הבניין - הן בארובה שבגג, הן בחלון שבכותל - וכמו שכתב "מגן-אברהם", סימן שיג, סעיף קטן א, ובשולחן ערוך להגאון רבנו זלמן ז"ל, סעיף א'; ועיין "אשל-אברהם" שם. והנה פה עירנו יש בבתי-כנסיות עמודים מסודרים ועומדים במערב ובמזרח וכן בצפון ודרום שעליהם עומדת התקרה, והחצר בתווך; אך בתוך החצר יש גם כן עמודים בארבע זוויות ועליהם עומדת תקרה, ותחת תקרה הזאת מונחת התיבה של בית-הכנסת באמצע, וסביב זו התקרה אשר התיבה תחתיה יש אוויר חצר מארבע רוחותיה; ומנהגם ביום-כפור לפרוס מחצלאות על אוויר החצר מסביב מפני השמש הנכנסת בבית-הכנסת על היושבים שם. ואע"פ שאלו העצים המתוחים באוויר החצר ההיא וקבועים שם תמיד אין בהם טפח, אין כאן חשש משום אהל, דאין אנחנו צריכין לטפח על העצים ההם, יען כי שם יש זיזין בולטין על אוויר החצר הנזכר מסביב בכל הצדדין, ועל ידי כן נחשבין המחצלאות שפורסין אותם ביום-כפור תוספת אהל. גם עוד בלאו הכי - משום התקרה עצמה גם כן נחשב פריסת המחצלת לתוספת אהל, והרי זה דומה לדין ארובה שבגג הנזכר לעיל. ובסה"ק "מקבצאל" נסתפקתי: היכא דיש עצים מתוחים באוויר מכותל זה לכותל זה, ויש בהם רוחב טפח, אך העצים הושמו שם בשביל שלא יתנודדו הכתלים - אם חשיב פריסת הסדין עליהם לתוספת אהל ושרי; ולא נפשט אצלי ספק זה.

אות ה

כל אהל דאסור לעשותו בשבת, הוא הדין נמי דאסור לסותרו ולהסירו בשבת, כי כשם דאסור לבנות כן אסור לסתור הבניין.

אות ו

הא דגזרו אהל עראי אע"ג דאין תחתיו מחיצות, דווקא בצריך לאוויר שתחתיו, אבל אם אינו מתכוון כדי שיאהיל על מה שתחתיו, שרי. לכן: מיטה ושולחן, דאין המחיצות מחוברים בקרשים, שדרכן לסדר הקרשים על המחיצות, מותר לסדרם בשבת אע"ג דהקרשים מאהילים על אויר שתחתם, כיון שאינו צריך לזה, כי אלו אין עשויין לשבת תחתם או להניח דבר תחתם, אלא רק משתמשין עליהם למעלה.

במה דברים אמורים? היכא דמחיצות שלהם אינם מגיעים עד הארץ, אבל אם מגיעים עד הארץ כמו דפני התיבה, או שהם סמוכים לארץ בפחות משלשה טפחים דהוי לבוד, הרי זה אסור לסדר הלוחות שהם קרקע המיטה והשולחן עליהם, ואע"פ שאינו צריך לאוויר שתחתם כלל, דמאחר דאיכא מחיצות גמורות עד הארץ, נראה טפי כאהל ואסור; מיהו, יש מחמירין ואוסרין במיטה גם היכא דאין מחיצות גמורות אלא עומדת על ארבע קונדסין, משום דמשתמש באוויר שתחתיה שמניח שם חפצים, ואע"ג דאין כוונתו בעבור זה ולא לכך עשויה, אפילו הכי מחזי כאהל ואסור, וצריך לחוש לדבריהם, דאנחנו רואין העולם מניחים חפצים תחת המיטות, אבל בשולחן אין לחוש בכהאי גונא, דאין לו מחיצות גמורות, דאין דרכם של בני-אדם להשתמש באוויר שתחת השולחן כלל; ואע"ג דאם יש מסיבה גדולה מניחים באוויר שתחת השולחן לפעמים כלים מלאים או ריקנים לפי שעה - כיון דאין עושין כן אלא רק במסיבה גדולה, וגם במסיבה גדולה לאו כולהו אנשי רגילי בכך, אין לחוש.

אות ז

כיסא העשוי פרקים, וכשרוצים לישב עליו פותחים אותו והעור נפתח ונמתח, וכשמסירים אותו, סוגרין אותו והעור נכפל, מותר לפתחו לכתחילה בשבת אע"פ שיש לו מחיצות תחתיו, מפני שאינו דומה לעשיית אוהל, כיון שאינו עושה כלום, שהרי הם עשויין ועומדים כבר הגג עם המחיצות מבעוד יום, אלא שמותחן בשבת לישב עליהן.

אות ח

כלי שקורין בערבי "שמסיי" (שמשיה) ובאיטלקי "אימברילה" (מטריה) שעשויים להגן מן החמה ומן הגשמים - לא מבעיא דאסור לפתחה להאהיל בה, אלא אפילו פתוחה ועומדת מבעוד יום אסור לשאת אותה להאהיל בה על ראשו, בין בשבת, בין ביום טוב וכנזכר בפוסקים. ועיין "מאמר-מרדכי", סעיף ה' ו"נודע ביהודה" תנינא, סימן ל, יעוין שם. וממילא תדע: מאחר דאסור לנשאה על ראשו, אסור נמי לטלטלה בשבת ויום טוב משום מוקצה.

אות ט

אסור לפרוס סדין על העץ המונח על העריסה של תינוק שקורין בערבי "מהד" או "גלאלה" (עריסה מתנדנדת), אלא אם כן היה פרוס טפח מערב שבת. וצריך להזהיר המון העם בזה, כי פה עירנו דרכן לפרוס סדין על עריסה הנזכר של תינוק להגן עליו מפני החמה ומן הזבובין וכיוצא.

אות י

תיבה שיש עליה כסוי, אם אינו קבוע בצירים אסור להניחו עליה בשבת או להסירו ממנה, אע"ג דאינה עשויה אלא לפתח בעלמא. ויש אומרים דכל זה הוא בתיבה שהיא רחבה, וכן בכלים כיוצא בה שהם רחבים דכסויים דומה לאהל, אבל כלים קטנים, אע"פ שיש בהם חלל רחב טפח, אין כסויים דומה לאהל ושרי. ויש חולקין לאסור גם בכלים קטנים שיש בהם חלל ריקן טפח; מיהו, לא אסרו בזה אלא בהיכא דאין הכסוי מיוחד להם, אבל כסוי המיוחד להם, כיון שדרכו בכך תמיד לא מחזי כעבד אהלא כיון דאין עושין המחיצות בשבת, אלא עומדין מאליהם מקמי שבתא; ומכול מקום, אם הוא מכסה אותם בבגד, אע"ג דמיוחד להם, אסור, משום כי בבגד אין בו תיקון המוכיח עליו שהוא עומד לכך; ולכן כלים שדרכם להניח בהם מרקחת או דבש וכיוצא, שדרכם לסתום פיהם בחתיכת בגד מפני שלא יכנסו בהם נמלים וכיוצא צריכין להיזהר לעשות להם כסוי מחרס או עץ, ויניחו חתיכת הבגד למעלה מאותו כסוי, ולא יכסו בהם בחתיכת הבגד בלבד.

אות יא

חבית שיש בה מים ואינה מלאה כולה, אלא יש בה חלל שיעור טפח ריקן מן המים - אסור לשטוח עליה בגד בשבת לכסותה; והוא הדין אם היה שטוח עליה בגד אסור להסירו דהוה לה סותר אהל; אבל אם אינה חסרה טפח, שאין בה חלל אויר ריקן שעור טפח, אין כאן דין אהל ושרי. כיצד יעשה בחבית של מים שהוא מוכרח לכסותה בשבת? יביא מערב שבת בגד, ויכסה בה החבית יותר מטפח, ויקשרנה היטב כדי שזה הכסוי של טפח לא ישמט מעל החבית, ואז ביום-שבת יוכל לכסות החבית בכסוי אחר למעלה מאותו כסוי של טפח שעשה מבעוד יום, או יכסנה בשארית הבגד ההוא של מכסה הטפח. ודע, כי בחבית של מים צריך למחש טפי: חדא, שהיא רחבה ביותר; ועוד, כי המשקה אין ראוי ליתן בכלי בלי כסוי, והוי כעושה מחיצות גם כן. ועיין "טורי-זהב" ושולחן ערוך לרבנו זלמן ו"חסד לאלפים" ושאר אחרונים.

אות יב

נוהגין העולם לכפות סל גדול על אכלים לשמור אותם, ואין חוששין משום אוהל, דהסל יש בו גג ומחיצות והוא צריך לאוויר שתחתם. ובסה"ק "מקבצאל" כתבתי בעניין זה, ושם הבאתי דברי הגאון "אשל-אברהם", סימן שט"ו, סוף סעיף קטן ח', שכתב בתיבה המחזקת ארבעים סאה, צריך עיון אם מותר לכפות על אכלין ומשקין וכו', יעוין שם; ופלפלתי קצת בדבריו. ועוד הבאתי שם מה שכתב בשולחן ערוך, סימן שח, סעיף ל"ד, גבי טנוף, דכופה עליו כלי, וכן מה שכתב בשולחן ערוך, סימן תמ"ו, סעיף א' וסעיף ג', גבי חמץ בשבת ויום טוב דכופה עליו כלי; ודוחק לפרש דאיירי בהיכא דאין בכפיה זו חלל ריקן שיעור טפח; ואחר החלוקים וסברות שעשיתי בדבר זה לא מצאתי ראיה ברורה למנהג זה; אך באמת המנהג הזה פה עירנו הוא ברור - הן בכפית הסל על אכלין ומשקים הן בהסרת הסל מעליהם לגמרי שזוקפין אותו על גביו; וכתבתי לסמוך על חילוק אחד שכתבתי שם לקיים המנהג. ועיין בשולחן ערוך לרבנו זלמן ז"ל, בסימן שע"ו, סעיף כ', ו"ערך-השולחן", סימן שע"ו, סעיף ב'. ומיהו, אם הסל גדול שמחזיק ארבעים סאה, יש להחמיר; והנזהר גם בקטן תבוא עליו ברכה.