בא"ח שנה שנייה שלח

בן איש חי שנה א': בראשית | שמות | ויקרא | במדבר | דברים
שנה ב': בראשית | שמות | ויקרא | במדבר | דברים

הלכות שנה שניה - פרשת שלח לך - הלכות הכשרת כחל, בשר בחלב, לישת עיסה בחלב

פתיחה

והיה באכלכם מלחם הארץ, תרימו תרומה לה' (במדבר טו, יט). נראה לי, בסיעתא דשמיא: הנה נודע שראוי לאדם לכון נפשו באכילתו לשם שמים, לברר ניצוצי-קדושה המערבים במאכל ההוא: וכמו שכתוב (משלי יג, כה):"צדיק אכל לשבע נפשו" ,והינו ברור ניצוצי-קדושה הוא שובע נפשו, ולא תהיה כונתו לתענוג גופו.ואם האדם יזכה לפשט מעליו כונה של תענוג הגוף, וישים כל כונתו בעבור שבע נפשו, שהוא הברור של ניצוצי-קדושה, בזה יהיה לו כוח גדול לברר ברור גדול מן המאכל, על חד עשר, מאם תהיה כונתו מערבת בשתיהם - בשבע נפשו ושבע חמרו. וכל מה שתהיה האכילה ערבה וחשובה יותר, אז תגדל תפארת הצדיק בה,אם יהיה כובש חמרו לדחות מעליו כונה של תאות גופו, כי אם רק ישים בלבו כונת שבע נפשו. והנה נודע כי לחם ארץ -ישראל הוא ערב לגוף עד מאד, עד שהיו אוכלים אותו בלי לפתן: וכמו שכתב רבנו מהר"ם אלשיך ז"ל על פסוק (דברים ח, ט): "ארץ אשר לא במסכנת תאכל בה לחם": ולכן צריך להם תגברת גדולה באכלם לחם ארץ ישראל הערב מאד, שיהיו משימים כל תאותם בשביל ברור ניצוצי-קדשה. וזה שאמר: "והיה באכלכם מלחם הארץ", שהוא ערב מאד לגוף - לא תהיה כונתכם לתאות הגוף, אלא בשביל ברור ניצוצי-קדושה, ולזה אמר "תרימו תרומה לה'", כלומר: כל כונתכם תהיה כדי לברר ניצוצי-קדושה מן האכילה, לרומם אותם ולהעלותם עד ה' מקור הקדושה.

והנה נודע, כי מלאכת הברור של ניצוצי-קדשה המוטלת על האדם, היא מלאכה גדולה, אך הברור מן הצומח ומן החי, הוא מוטל על האדם יותר מן הברור מן הדומם, עקרו הוא ביד השם יתברך, שיהיה על ידי המטר, וכמו שכתב רבנו האר"י ז"ל על מאמר (תענית ז, א) גדול יום הגשמים כתחית המתים, דלכך קבעו הזכרת הגשם בברכת "מחיה המתים", כי על-ידי הגשמים יחיו המתים, הם ניצוצי-הקדשה אשר בדומם שיעלו ממנו, וזהו תחיתם במדרגה הראשונה. וכן אמרו חז"ל (שם): גדול יום הגשמים כקבוץ גלויות , שבו נקבצים ניצוצי-קדושה, אך ברור שצריך להיות מן הצומח והחי מוטל על האדם יותר, שצריך לבררו על ידי אכילה, כיון שהוא דבר הנאכל. ולכן צוה הקדוש ברוך – הוא שתי מצות שהם בסוג חוק: אחת בצומח, שהוא הכלאים, ואחת בבשר החי, שהוא בשר בחלב, כי שתי מצות אלו הם חק שאין להם טעם, יען כי זה מותר לבדו וזה מותר לבדו, ולמה אסורים בתערבתם? וידוע כל מצוה בסוג חוק אשר יקים אותה האדם, יהיה לו ממנה פאר גדול בקיומה, כי שטן ואומות העולם מונין את ישראל ומלעיגין במצוה חוקית לומר: מה מצוה היא זו ומה טעם יש בה? ולכן יהיה לו ממנה עזר וסיוע להתגבר על הקלפה ולשבר כוחה, להפריד ממנה ניצוץ הקדוש הבלוע בתוך חלק הרע של הקליפה, ומערב בצומח ובחי ולכן "חק" גימטריא "גהינם", כי בכח קיום החוק מוציא האדם ניצוץ הטוב מן אש גהינם שהוא הרע האחוז בו, וגבר ישראל. ולכן צריך האדם להזהר בחוק זה של אסור בשר בחלב לבלתי יכשל בו, חס ושלום, אפילו בדבר קטן שיש בו , כדי שעל-ידי כך יהיה לו תגבורת גדולה בברור שצריך לברר מן המאכל.

הלכות

א

כחל, שהוא הדד של בהמה - בין של קטנה שלא היניקה, בין של גדולה – אסור מדברי סופרים לבשלו – בין בפני עצמו, בין עם בשר. ואם קרעו והוציא החלב שבו, מותר לצלותו ולאכלו: אבל לבשלו, לא די לו בקריעה, כי אף –על- פי שהוציא החלב שבו, מכל מקום נשאר עדין חלב בגומות: לפיכך אם קרעו שתי וערב, וטחו בכותל עד שלא נשאר בו לחלוחית חלב, מותר מן הדין לבשלו אפילו עם בשר. ואם קרעו וחתכו כמה פעמים שתי וערב על פני כלו - זה עדיף טפי מטיחה בכותל. וכל זה הוא מדינא. אבל נהגו ברב תפוצות ישראל שלא לבשלו עם בשר כלל, אפילו על-ידי קריעת שתי וערב וטיחה בכותל, אלא מבשלים אותו לבדו בלא בשר, או מבשלים אותו עם ירקות ושאר דברים שאין בהם בשר: וכן מטגנים אותו לבדו במחבת בלא בשר: וכן המנהג פה עירנו בגדד יע"א.ואף על גב דנהגו שלא לבשלו עם בשר - אם בשלו עם בשר, מתר בדיעבד. כיון דעשה לו קריעה שתי וערב וטיחה בכותל. ואף על גב דיש אומרים דאין להתיר בדיעבד בזה, אל רק בהפסד מרובה - נראה עקר לדינא כהמתירין גם בלא הפסד מרובה. ועיין "פרי חדש" ו"פרי-תאר".

ב

עבר ובשלו בלא קריעה: אם בשלו בלא בשר, אף על פי שבשלו עם ירקות ושאר דברים, מותר לאכלו, וכל - שכן בצלאו בלא קריעה דמותר בדיעבד: אבל אם בשלו עם בשר - צריך כנגד כל הכחל נ"ט פעמים, כי הכחל עצמו מצטרף: ולכך לא בעינן שישים ממש, אלא סגי בתשעה וחמישים שיש בבשר ובשאר דברים שבקדרה כנגד הכחל, אבל הכחל עצמו, אסור, דלמא אתי למשרי חתיכת נבלה וגם משום החלב שבגומות דידה, שיש באותו חלב טעם מן הבשר שנתבשל עמו: דאף על-גב דבגמר בישולו יצא כל החלב ממנו חישינן שמא יאכלנו קודם גמר בישולו, וכנזכר בש"ך ז"ל. ואם לא יש שישים, אז גם הבשר והתבשיל כולו אסורים באכילה, אבל מותרים בהנאה,למוכרם או לתנם לגוי, כיון דאיסורם הוא מדרבנן: והקדרה צריכה הגעלה.

ג

כחל שקרעו כדינו וצלאו, אף -על-פי שמצא אחר-כך גומות מלאות חלב, אין לחוש: מיהו, אותו החלב שבגומות צריך לשופכו ולא יאכלנו, משום מראית העין, וכן אם רואה עליו חלב בעין, ירחצנו תחילה קודם אכילה, משום מראית העין: כן העליתי בספרי הקדוש "מקבצאל". ועין בסימן עג, סעיף א, בהגהת-השולחן, בדין הכבד שנצלה ורוצה לבשלו : ועין הטעם ב"פרי חדש" שם, סעיף קטן ו, וכן הוא הטעם בצלי וכנזכר שם, ועוד בסימן עו, סעיף קטן טז.

ד

כחל חי, אף-על-פי שהיא מלאה חלב, מותר לחתוך בסכין של בשר, כיון שהוא צונן. ואין למלוח הכחל עם הבשר, אפילו קרעו שתי וערב וטחו בכותל. ובדיעבד אפילו מלחו בלא קריעה, ואפילו מלחו על הבשר, מותר. ועין "ערך השולחן", אות ז, ושאר אחרונים.

ה

הכחל, אף-על-פי שקרעו שתי וערב וטחו בכותל, אסור לצלותו לכתחילה עם הבשר, אלא תחת הבשר. ואפילו נתנו בשפוד על הבשר, צריך להסירו ולהניחו תחת הבשר, ועין "כנסת הגדולה", הגהת הטור, אות יד. ובדיעבד אם כבר נצלה, אינו נאסר. ובשפודים שדרכן להתהפך מה שלמעלה למטה, אסור לצלותו אפילו תחת הבשר, ובדיעבד מותר. ועין ש"ך, סעיף קטן כה.

ו

אף-על-גב דאם צלה הכחל בלא קריעה שתי וערב וטיחה בכותל, מותר בדיעבד הינו בצלאו לבדו, אבל אם צלאו עם בשר, אסור: שאם נתן הכחל על הבשר, הבשר אסור. משום שבלע חלב. ואם נתן הכחל תחת הבשר, אז הכחל אסור, כיון דהבשר עליון. ובשפודים שדרכן להתהפך מה שלמעלה למטה, שניהם אסורים.

ז

עור הקיבה לאחר שהוסר חלבו והודח, יש לו דין בשר ממש, ומותר למלחו עם שאר בשר: והוא הדין דמותר לבשלו, ואין לו דין כחל כלל: ועין ש"ך ואחרונים.

ח

אכל בשר אפילו של חיה ועוף, לא יאכל אחריו חלב עד שישהה שש שעות אחר אכילתו. ואף-על-פי שבחורף המאכל מתעכל במהירות יותר מימות הקיץ - גם כן צריך להמתין שש שעות. ואם יש בשר בין השיניים צריך להסירו: ואם לא הסירו תכף אחר אכילה, אלא עד אחר שתים ושלש שעות, אין צריך לחשוב השש שעות, אלא מעת שגמר אכילתו: ומכל מקום צריך לקנח פיו בפת, דהינו שילעס פת ויבלענו, ואחר כך ידיח פיו, וכנזכר ב"בית יוסף", אורח-חיים, סימן קעג: ועין באחרונים. ואף-על-גב דכתבו האחרונים : דוקא אם מצא בשר בין השיניים, צריך להסירו - אבל מסתמא אינו חיב לבדוק: ועיין "כנסת הגדולה", הגהת הטור, אות י : מכל מקום, מי שיש לו נקבים בשיניו, זה ודאי חיב לבדוק, כי חזקה שיש בהם בשר. והוא הדין אם אכל גבינה תחילה, ואחר-כך רוצה לאכול בשר, דגם-כן צריך לחטט,ואדם כזה, טוב שירגיל עצמו לחטט אחר כל אכילה, כדי שלא יבוא לידי מכשול: ועיין "שיורי -ברכה" , סוף אות כג.

ט

אפילו לא אכל בשר בעין, כי אם תבשיל של בשר, ואפילו של עוף, גם כן צריך להמתין שש שעות כדי לאכול חלב: ואפילו שתה מרק צלול, גם כן צריך שש שעות. ועיין "בית יוסף", סימן קעג, ושאר אחרונים, ו"שיורי-ברכה", כאן ביורה דעה אות ל. והלועס לתינוק, נמי צריך להמתין שש שעות: ואפילו לעס תבשיל שיש בו שומן דלא פלוג: אבל אם טעם בלשונו ופלט מיד,אין צריך להמתין. והוא הדין אם לקח חתיכת בשר לתוך פיו, ותכף החזירו שלם, אין צריך להמתין: וכל שכן אם טעם שומן ופלט, דאין צריך להמתין. ועין מהרש קלוגר בהגהותיו על "פרי מגדים", בדפוס חדש של ספר "אשלי רברבי".

י

אף-על-גב דאמרינן דאחר שש שעות מותר לאכול חלב, מכול מקום בעינן נמי שיסלק השולחן שאכל עליו הבשר, וגם שיברך ברכת המזון של אותה סעודה: דתלתא בעינן: שש שעות, וסילוק שולחן וברכה.ועיין "כנסת הגדולה", הגהה הטור, אות ג. וכמה אחרונים ואם אכל בשר בלא פת ושולחן, צריך לברך ברכה אחרונה, וישהה שש שעות.

יא

לצורך חולה, אף-על-פי שאין בו סכנה, יש להקל להמתין שעה אחת, אך צריך סילוק השולחן וברכת המזון. ועיין :חכמת-אדם" , כלל מ, סוף אות יג.

יב

תבשיל שאין בו בשר, ורק בשלוהו בקדרה של בשר, אפילו היא בת – יומא, הרי זה מותר לאכול אחריו חלב מיד: ואפילו רחיצת ידיים וקינוח פה אין צריך ואפילו אם הקדרה של הבשר לא הודחה יפה מן תבשיל של הבשר, גם-כן מותר לאכול החלב מיד. מיהו, אם לא הודחה יפה, ראוי להצריך רחיצת ידיים וקינוח והדחת פה,ואז יאכל החלב מיד: ועין "שיורי-ברכה" , אותיות לג ו-לד. והיינו דוקא אם יש שישים בתבשיל ההוא כנגד לכלוך הקדרה בבשר, אבל אם אין ששים כנגד לכלוך הבשר, לא סגי לה רחיצה וקינוח והדחת פה בלבד, אלא צריך לשהות שעה אחת לפחות: והמחמיר גם בזה שש שעות , תבוא עליו ברכה. ועין "בית לחם יהודא", סעיף קטן טז ו"פתחי תשובה" ושאר אחרונים.

יג

אכל ביצים שנותנים בקדרה שיש בה בשר חמין של שבת, וסודרים אותה על הכסוי של הקדרה מסביב, ומתבשלים מחום הקדרה שהיא על האש שיש בה בשר-חמין אין צריך להמתין שש שעות, ואין צריך הדחה וקנוח: והמחמיר לעשות הדחה וקנוח בזה, תבוא עליו הברכה.

יד

אכל חלב, מותר לאכול אחריו בשר מיד, אך צריך לקנח פיו יפה בפת שילעסנו ויבלענו, אחר כך ידיחנו במים יפה, ואחר כך ירחץ ידיו יפה במים, ואז יאכל הבשר מיד.ואפילו אם אכל במזלג, צריך שירחץ ידיו. ונטילת ידיים זו שהיא בין אכילת חלב לאכילת בשר, צריך שתהיה לתוך כלי, כדין מים אחרונים, כמו שכתב מרן ז"ל באורח-חיים. ועיין "שיורי ברכה", אות יט. ואם אין לו מים, מותר לרחוץ בשאר משקים בשעת הדחק, וכמו שכתב "שיורי ברכה", אות טז. ואפילו אם רוצה לאכול בשר עוף אחר החלב, צריך קינוח והדחת פה ונטילת-ידיים , וכנזכר ב"בית יוסף" , אורח חיים. ואם אין לו פת לקנח בו פיו, יוכל לקנח בשאר פירות, חוץ מקמחא ותמרי וירקא. וצריך לקנח תחילה בפת, ואחר כך ידיח במים ובדיעבד אם הדיח ואחר כך קנח אין לחוש ועיין" שיורי ברכה",אות כ. וכן אם לעס ופלט ולא בלע, מהני בדיעבד, אבל לכתחילה ודאי צריך לבלוע, ובלאו הכי איכא אסורא בפליטה משום הפסד אכלין, וכמו שכתב ב"פתחי -תשובה", סעיף קטן ה.

טו

כל זה שכתבנו - באוכל חלב קודם הבשר, אבל באוכל גבינה, אף-על-גב דמין שורת-הדין סגי בקינוח והדחה ונטילת-ידיים כדי לאכול הבשר מיד, מכל מקום כבר נהגו לשהות זמן ביניהם: ויש נוהגים לשהות שעה אחת, וגם שיהיה בסעודה אחרת: ויש שוהין שלוש שעות. והרבה גדולי ישראל נהגו להחמיר שש שעות, וכמו שכתב הגאון חיד"א ז"ל ב"שיורי-ברכה" , אות יג. ופה עירנו בגדד מורין כך: אם היא גבינה קשה שעבר עליה ששה חדשים או יותר שוהין שש שעות, ואם לא עברו עליה ששה חדשים, ממתין שעה אחת לכל חדש אחד: שאם עבר חדש ממתין שעה ואם שני חדשים ממתין שתי שעות, וכן על זו הדרך. והרב הגאון מורנו רבי מני נר"ו העיד, דאין מנהגם בעיר הקודש ירושלים ת"ו להמתין אחר גבינה כלום בין חדשה, בין ישנה. ודע, דהנוהגים להמתין בגבינה, הוא אפילו שלוקה או צלויה. ומנהג רבנו האר"י ז"ל מחמיר ביותר דכל אותו יום שאוכל גבינה אינו אוכל בשר: אשריו ואשרי חלקו.

טז

האוכל כחל, צריך להמתין שש שעות כדי לאכול חלב: והוא הדין אם אוכל כחל אחר חלב, נמי דינו כאוכל בשר אחר חלב.

יז

אין לשים עסה בחלב, אלא אם כן שינה צורת הפת ואם עבר ואפה בלא שינוי אם אינו דבר מועט כדי אכילה בבת אחת, הכל אסור, ולא יועיל שנוי אחר אפיה, ולא יועיל לחלקו לבני אדם הרבה לאכלו בו ביום במהרה, יען שכבר נאסר מגזרת חז"ל. ופה עירנו עושין "סמבוסק" (כיסני בצק ממולא) שממלאים אותו בגבינה, ואין עושין בו שנוי מן סמבוסך הממולא בלוזים וסוכר ועין ב"תפארת אדם" שקיים המנהג הזה: אבל עסה שלשין אותה בחמאה או בחלב, ועושין אותה מיני–מזונות נוהגים פה עירנו לשנות צורת הפת, אפילו אם עושים מעט כדי אכילה אחת: ומנהג יפה הוא. ועד פה עירנו יע"א, אם עושים פת בחלב כדי למכור דבר יום ביומו, ועושים הרבה וגם אילו עושין צורתו משונה, שהוא נודע ונכר לכל שהוא של חלב: אך דא עקא, כי מהרי"ט ז"ל אוסר בעושין למכור אפילו על ידי שנוי, דחישינן לאורחין: ועין "פרי חדש" ו"חות- דעת" שהסכימו כן. ונראה לי דיש להמליץ בעדם: משום דזה הפת שעושין בחמאה, נרגש מן הריח שלו, ויש כאן כמה ספקות דמהרי"ט לא אסר בכהאי גונא דנכר מן הריח. ועין להרב "מזמור לדוד" ז"ל שכתב, בעיר מולדתו, שהיא עיר גדולה של חכמים וסופרים, נהגו היתר למכור בחנות וכתב טעם ההיתר, משום דנכרים בריח וטעם, עין שם. ועין "פרי-תואר" סימן צז, סעיף קטן ג, מה שכתב בהיתר המכר משום ספק-ספקא, יעוין שם.