בא"ח שנה שנייה מקץ

הלכות שנה שניה – פרשת מקץ - הלכות טלטול בשבת

פתיחה

ויאמר אליהם ישראל אביהם, אם כן אפוא זאת עשו, קחו מזמרת הארץ בכליכם והורידו לאיש מנחה, מעט צרי ומעט דבש נכאת ולט בוטנים ושקדים. וכסף משנה קחו בידכם וכו' (בראשית מג, יא). ונראה לי, בסייעתא דשמיא: דידוע, ברורים של שבירת כלים הם שתי בחינות: האחת הם בבחינת הא אחרונה, והאחת הם בבחינת ואו דשמא קדישא. וידוע דשני בחינות אלו ישנם בסוד היושר ובסוד העיגולים; ולזה אמר "קחו", בטעם שני פשטין (גרשים) רמז לבחינת היושר ובחינת העיגולים; "מזמרת הארץ" – הם ברורים השיכים לבחינת הא אחרונה שמכונית בשם "ארץ"; ועוד גם-כן "והורידו לאיש" – הוא בחינת ואו דשמא קדישא; "מנחה" – הם ברורים ששיכים לו. והזכיר שישה מינים – "צרי ודבש וכו'", כנגד שישה קצוות שבו. ואמר עוד: "וכסף משנה קחו בידכם", הכוונה: כי כל ברור מוכרח שיהיה בו ועל ידו המשכת אורות חדשים, וזהו "וכסף משנה", "ואת הכסף המושב בפי אמתחותיכם תשיבו בידכם", פרוש: "את הכסף" הוא הברור אשר בררתם והעליתם למעלה בגלגול הקודם אשר החזירוהו ושבו אותו מן השמים. "בפי אמתחתיכם" – הוא גלגול זה, "תשיבו" אותו עוד הפעם אל מקומו ושרשו, "בידכם" – על-ידי תוספת תיקון מחדש, "אולי משגה הוא", פרוש: שגיתם בו מקודם באיזה חסרון שנעשה בו. דלכך הושב עתה מן השמים בגוף שלכם בסוד הגלגול עוד הפעם, כדי להשלים תיקונו בתוספת מרובה; ועל-ידי שלמות תיקון הברור, אז "את אחיכם", הוא משיח בן יוסף "קחו", שלא ייהרג על-ידי ארמילוס הרשע, "וקומו שובו אל האיש", הוא משיח בן דוד שזוכה לשלמות החמישה שהם נפש רוח נשמה חיה יחידה, כי ייקח גם יחידה; ולזה אמר "האיש", דהיינו "איש ה'", כלומר, בעל החמישה. "ואל שדי יתן לכם רחמים לפני האיש", הוא משיח בן דוד הנזכר, שתזכו לרחמים גדולים בימיו, וכמו שכתוב (ישעיה נד, ז): "וברחמים גדולים אקבצך"; "ושלח לכם את אחיכם אחר", הוא אליהו זכור לטוב: "ואת בנימין", הוא משה רבנו עליו השלום שהוא "בן ימין" שהוא בקו הנצח שהוא ימין, גם היה כולו מצד החסדים בסוד (שמות ב, ב): "ותרא אתו כי טוב הוא". וידוע מה שאמרו רבותינו ז"ל (שמו"ר ב, יב): לעתיד יבוא משה רבנו ע"ה ללמדנו תורה, ויהיה אליהו זכור לטוב מתורגמן שלו; "ואני" – שופרה דאדם קדמאה, "כאשר שכלתי" מקדם כשהייתי בגלגול אדם הראשון, "שכלתי" עתה לסטרא-אחרא; קרי בה: "שכלתי" – השין בחיריק וכף בפתח, שאעשה פעל יוצא לאחרים לנחש כאשר עשה; והאלילים כרות יכרתון לתקן עולם במלכות שדי. נמצא, על-ידי הברור שנעשה לניצוצי הקדושה של שבירת הכלים וכיוצא בהם, מוכרח שנוליד ונמשיך אורות חדשים, וכאשר בארנו במה שכתוב (בראשית מג, יב): "וכסף משנה קחו בידכם". ובזה פרש עטרת ראשי הרב מו"ר אבי ז"ל רמז מאמר רבותינו ז"ל בגמרא בביצה (דף ב.): מאן דאית לה מוקצה, אית לה נולד; ומאן דלית לה מוקצה, לית לה נולד; כלומר: "מאן דאית לה מקצה", הם ניצוצי הקדושה שנפלו בקליפות שנקראים מוקצה, שהוא טורח לבררם ולהעלותם - "אית לה נולד" – שהוא יכול על-ידי זה להוליד נשמות חדשות ואורות חדשים; "ומאן דלית לה מקצה", שאינו מברר ניצוצי הקדושה המוקצים בקליפה – "לית לה נולד"; עד כאן דבריו, דברי פי חכם חן. ולכן צריך האדם להיזהר בהלכות מוקצה בשבת, כדי שעל-ידי-כך יהיה לו כוח לברר ניצוצי הקדושה שהם גם-כן נקראים מוקצה, ואז יהיה לו כוח ממילא בנולד, להוליד נשמות בשבת הנולדים מכוח הברור, מה שאין כן הנכשל במוקצה בשבת, לא יהיה לו כוח לברר ניצוצי הקדושה המוקצין, מידה כנגד מידה, ואז ממילא אין לו נולד.

הלכות

אות א

הלכות מוקצה ונולד בשבת רבים המה, ואזכיר פה מקצתם בס"ד, והוא: כל כלי שמלאכתו להיתר, דהיינו מיוחד לתשמיש המותר בשבת, כגון כוס וקערה וכיוצא בהם, מותר לטלטלו אפילו שלא לצורך גופו או מקומו, אלא לצורך הכלי עצמו שחושש עליו שלא ישבר ויגנב, ומטלטלו להצניעו; אבל שלא לצורך כלל, אסור לטלטל שום כלי, אע"פ שמלאכתו להיתר. ודלא כהרב "תוספת-שבת" ו"חסד לאלפים" דכתבו: כוסות וקערות וכיוצא, מותר לטלטלם אפילו שלא לצורך כלל, דהעיקר להלכה הוא כסברת האוסרים, וכן נראה דעת מר"ן ז"ל. ולכן: אדם היושב על השולחן שעליו קערות וכוסות ומזלג, אסור לטלטל אחד מכלים אלו מכאן לכאן אם אין לו צורך בטלטול זה כלל, כי אם רק ידיו עסקניות הם בעסק שלא לצורך, כיון דאין לו הפרש בין אם קערה זו מונחת בצד זה או בצד אחר; אבל אם יש לו צורך בכך, שבזה יהיה השולחן יפה יותר, חשיב זה לצורך. וכן אדם יושב בחדר זה, ושלח את המשרת להביא לו כלי מחדר השני, ואחר כך נמלך ורצה שיביאו לו כלי אחר, או כגון שטעה השליח ולא הביא לו אותו הכלי, ושלחו עוד הפעם, אסור לטלטל כלי הראשון לטלטלו לחדר ראשון אם אין לו צורך בזה כלל משום שמירת הכלי, דאין לו הפרש בין אם ישאר הכלי מונח כאן היום, בין אם יחזירוהו היום לחדר ראשון, וכן כל כיוצא בזה.

במה דברים אמורים? בכלים וחפצים, אבל מיני אוכלים ומשקים וכל מיני ספרים שמותר לקרות בהם, מותר לטלטלם אפילו שלא לצורך כלל, ואפילו שלא הזמינם, לא בדיבור ולא במחשבה, נמי מותר, דלא גזרו חז"ל למגדר מלתא שלא יטלטלו אלא רק בכלים וחפצים, אבל אוכלים ומשקים וספרים לא היו בכלל גזרה זו; ומכל מקום מותר לישא הסכין בחיקו אף כשהולך לבית-הכנסת בעיר שיש בה עירוב, אע"פ שאינו צריך לסכין זה בבית-הכנסת - אפשר שיצטרך לה אחר שיצא מבית-הכנסת, דלא אסרו חז"ל טלטול שלא לצורך אלא כשאין לו צורך בזה כלל כל היום, אבל אם צריך להשתמש בו בשבת, והוא נושאו אצלו כדי שיהיה מוכן ומזומן לו כשיצטרך אליו, חשיב זה לצורך ושרי. ומיהו, אם אחר שגמר סעודה שלישית ואין בדעתו לאכול עוד, והוא הולך לבית-הכנסת מבעוד יום כדי להתפלל ערבית, אסור לטלטל הסכין בחיקו, דהא אין לו עוד צורך בה באותו היום, שכבר קרב הערב; ורק אם נושאה כדי שלא תגנב, שרי, וכנזכר לעיל. ועיין "מחצית-השקל", סימן שח, סעיף קטן ט', יעוין שם.

אות ב

התפילין אסור לטלטלם, ואם רוצה לישב במקומן, או כדי שלא יטנפו או שאר בזיון, שרי לטלטלם. ואם יש לו כיס שיש בו ציצית וגם יש בו כיס תפילין, ובא ביום-שבת להוציא הציצית, ויצא עמו גם כיס התפילין, יטלטל התפילין על מנת לישב במקומו וישב במקומו. וב"מגילת-אסתר" יש פלוגתא, ויש להורות כסברת המתירין.

אות ג

כלי שמלאכתו לאיסור, רוצה לומר שמיוחד למלאכה האסורה בשבת, אינו מותר לטלטלו אלא רק לצורך גופו, כגון קורנס לפצוע בו אגוזים וקרדום לחתוך בו דבלה, או לצורך מקומו, דהיינו שצריך להשתמש במקום שאותו הכלי מונח שם, ואז מותר לו לטלטלו משם ולהניחו בכל מקום שירצה; אבל שלא לצורך גופו או מקומו, אלא מטלטלו מפני שירא פן ישבר או יגנב, או מחמה לצל, אסור. ואע"פ שאמרנו דלצורך מקומו מטלטלו ומניחו בכל מקום שירצה, עם כל זה, אם היה נוטלו ביד זו, אסור לתנו בדרך הילוכו ביד שניה, דזה מקרי טלטול חדש, וכנזכר בפוסקים ז"ל.

אות ד

קדרה או שאר כלי שמבשלים בו, אף על גב דלפעמים נותנים בה פירות ומשתמשין בה שאר תשמיש של היתר - לא מקרי כלי שמלאכתו להיתר, דהדין הוא שהולכין בהם אחר רוב תשמישן, וכיון דזו הקדרה, רוב תשמישה הוא מלאכה האסורה בשבת, אין מטלטלין אותה אלא רק לצורך גופה או מקומה, אבל אם היא ריקנית ומטלטלה מחמה לצל או כדי שלא תשבר או תגנב, אסור; ועיין "משבצות-זהב", סימן שח.

אות ה

סכין של שחיטה או של מילה או אזמל של ספרים וסכין של סופרים שמיוחד לתיקון הקולמוסים - כיוון שמקפידין שלא לעשות בהם תשמיש אחר, אסור לטלטלם אפילו לצורך גופן ומקומן, ואפילו תחובים בנדן עם שאר סכינים, אסור לטלטל הנדן אע"פ שהוא בסיס לאיסור ולמותר. והוא הדין לקורנס של בשמים שמקפידין עליו שלא יתלכלך; אבל אם יחדם לכל אחד מאלו הנזכרים מערב-שבת למלאכת היתר, מותר. וכן נייר חלק, אם הוא חשוב מאד שהוא מיוחד לכתוב בו אגרות דווקא, ואין משתמשין בו תשמיש אחר לכרוך בו איזה דבר, דינו ככלים הנזכרים ואסור לטלטלו.

אות ו

כל מאכלים שאסורים בהנאה, כגון בשר בחלב וערלה וכיוצא, שאינו יכול להאכילם גם לכלבים, אסור לטלטלם אפילו לצורך גופן ומקומן. וכן הוא הדין ביין-נסך, אפילו סתם יינם שאיסורו מדברי סופרים, דכל אלו מוקצים מחמת גופן ואסור לטלטלם בכל אופן; אבל מאכלים שאסורים באכילה ומותרים בהנאה, כגון נבלות וטרפות, או בשר-עוף בחלב וכיוצא בזה, כיון שהם עומדים להאכילן לכלבים, מותר לטלטלם כשאר מאכלי בהמה. וביצה שנולדה בשבת, וכן חלב שנחלב בשבת, ופירות שנתלשו בשבת וכיוצא בזה, שהם עומדים למאכל אדם, שאסורין לאדם בו ביום בלבד, אע"פ שיכול להאכילם לכלבים או לנכרים; כיון שאין עומדים לכך, אלא לאכילת אדם אחר שבת, הרי זה אסור לטלטלם בשבת אפילו לצורך גופן ומקומן. וכן הוא הדין טבל שאסור לאדם בשבת מחמת שאינו יכול לתקנו בשבת, כיון שהוא מוכן לאדם, כי תיכף אחר שבת מתקנו ואוכל אותו, הרי זה מוקצה מחמת גופו ואסור לטלטלו בשום אופן, ואע"פ שאיסור תיקונו בשבת אינו אלא מדברי סופרים; ומיהו, דבר שנמשך איסור אכילתו לאדם גם בחול כגון החדש, אע"פ שיש לו היתר לאדם אחר זמן - מותר לטלטלו לצורך מקומו, או לתנו לבהמות או לנכרים, כיון שנמשך זמן איסורו לאדם זמן הרבה.

אות ז

כל דבר שאין תורת כלי עליו, ואינו מאכל אדם ולא מאכל בהמה, כגון: אבנים ומעות ועצים וקנים וקורות ועפר וחול וקמח ועסה והמת ובעלי-חיים וכיוצא בדברים אלו; ואפילו שהוא דבר שראוי להשתמש בו דבר המותר בשבת, כגון אבנים שראויין לפצוע בהם אגוזים, וצרורות שראויין לכסות בהם כלים וכיוצא בזה, כיון שאין תורת כלי עליהם, הרי זה מוקצה מחמת גופו, ואסור לטלטלם אפילו לצורך גופם ומקומם. ואם יחדם לטלטלם לאיזה תשמיש, הרי זה הוריד תורת כלי עליהם, אע"פ שהם כבדים וגדולים הרבה שצריך להם עשרה בני-אדם לטלטלם.

אות ח

כלים העומדים לסחורה, אע"פ שאין רגילין להשתמש בהם שום תשמיש, מכל מקום, אם אינו מקפיד עליהם מלהשתמש בהם, אין להם דין מוקצה לאסרן בטלטול, יען כיון דאינו מקפיד מלהשתמש בהם, הרי זה לא הסיח דעתו מהם לגמרי מלהשתמש בהם, אבל אם מקפיד עליהם מלהשתמש בהם תשמיש אחר כדי שלא יפחתו דמיהם ונתנם לאוצר, הרי אלו מוקצין ואסורין בטלטול אפילו לצורך גופן ומקומן, וכל שכן לצורך עצמן מחמה לצל, כיון דמקפיד עליהם וגם נתנם לאוצר; מיהו, כלים העומדים לסחורה ודמיהם יקרים - אע"פ שלא נתנם לאוצר, אסור לטלטלם, אלא אם כן יחדם מבעוד יום לתשמיש. וכתבי הקודש ואוכלין ומשקין, אע"פ שמיוחדים לסחורה ולא הזמינם מבעוד יום, לא במחשבה ולא בדיבור, מותר לטלטלם.

אות ט

דבר שאינו כלי, אלא שיש עליו תורת כלי מחמת שראוי להשתמש בו איזה תשמיש בשבת, כגון גיזין של צמר שראויין להסמך ולשבת עליהם וכיוצא בזה - אם הכניסם לאוצר לסחורה, ביטל תורת כלי מעליהם ואסור לטלטלם אע"פ שאינו מקפיד עליהם מלהשתמש בהם, אלא אם כן חזר ויחדם לתשמיש לעולם.

אות י

כל הכלים שנשברו אפילו שנשברו בשבת, מותר לטלטל שבריהם אם ראויים לשום מלאכה, כגון לכסות בהם החבית או פי הפך וכיוצא, אבל אם אין ראויים לשום מלאכה, אסור לטלטלם. ואם נשברו במקום שיכולין להזיק, כגון שהם כלי זכוכית, מותר לפנות השברים כדי שלא יזוקו בהם, אך שברי כלי חרס שאין מזיקין להדורס עליהם, אסור לפנותם; ואע"פ שבני-אדם דורסים עליהם ועל ידי כך משתברים יותר ע"י דריסה - אין בכך כלום, כי הוא דבר שאינו מתכוון. והא דאמרינן דמותר לטלטל השברים אם ראויים לשום מלאכה, היינו דווקא כלי שנשבר כולו, אבל אם לא נשבר כולו אלא רק חתיכה ממנו, ועדיין הכלי משמש תשמישו הראשון, אין חתיכה זו של השבר מותרת בטלטול אלא אם כן היא עצמה עדיין ראויה קצת לתשמישה הראשון, אבל אם אינה ראויה לתשמישה הראשון, אע"פ שראויה לתשמיש אחר, כגון לכסות בה כלי וכיוצא, הרי זה אסור לטלטלה דמקרי "נולד", כיון דנשברה מן הכלי בשבת עצמו; ולכן אם נשברה בחול, אז מותר לטלטלה בשבת אם ראויה לשום תשמיש, אע"פ שאינה ראויה לתשמישה הראשון, ואע"פ שעתה בשבת אין לו צורך להשתמש בה, עם כל זה, כיון דהיא ראויה לאיזה תשמיש, מותר לטלטלה; ורק אם זרקה לאשפה מבעוד יום, אסור לטלטלה בשבת אע"פ שראויה לשום תשמיש, דכיון דזרקה לאשפה, ביטלה מתורת כלי ונאסרה בטלטול לכל אדם אפילו לעניים, דאזלינן בזה בתר הבעלים; מיהו, זה דווקא אם זרקה לאשפה מבעוד יום, אבל אם זרקה לאשפה בשבת, מותר לטלטלה, הואיל והיה עליה תורת כלי בבין-השמשות שהוא תחילת כניסת השבת.

אות יא

לא אמרו "כל שראוי לכסות בו כלי, יש תורת כלי עליו" אלא רק בשברי כלים, הואיל והיה עליהם כבר תורת כלי כשהיו שלמים, ולכך גם אחר שנשברו לא פקע מהם תורת כלי אם הם ראויים לתשמיש של כסוי וכיוצא, אבל צרורות או אבנים וחתיכת עץ וכיוצא, אשר מעיקרן לא היה עליהם תורת כלי גמור, אע"פ שראויים לתשמיש לכסות בהם כלים, לא יהיה עליהם בשביל זה תורת כלי; ולכן, כל שלא יחדם מבעוד יום לתשמיש זה, אסור לטלטלם אפילו לצורך גופם ומקומם וכאשר כתבנו לעיל.

אות יב

מחט שלימה שקורין בערבי "איברי" (מחט תפירת יד) שמלאכתה לאיסור, לתפור בה, מותר לטלטלה בשבת כדי לחצוץ בה שיניו או ליטול בה הקוץ כדין כלי שמלאכתו לאיסור דמותר לטלטלו לצורך גופו כמו שכתבתי לעיל; ובלבד שיזהר שיטול הקוץ בנחת שלא יוציא דם, דיש בזה איסור חובל. ואם אי אפשר להוציא הקוץ בלתי הוצאת דם, אסור, אע"פ שאינו מתכוון - משום פסיק רישה ולא ימות. במה דברים אמורים? במחט שלמה שיש תורת כלי עליה, אבל אם ניטל חודה או נפגם חור שלה שאינה ראויה למלאכה, הרי בטל תורת כלי מעליה ועומדת לזריקה, ואסור לטלטלה כדי ליטול קוץ או לחצוץ שיניו; ורק אם יחדה מבעוד יום לתשמיש זה, נעשה עליה תורת כלי ומותר לטלטלה.

אות יג

שיורי מחצלאות שבלו, אע"פ שאין ראויים לישב עליהם, מותר לטלטלם, דלא נפקע שם כלי שהיה עליהם תחילה, הואיל דגם עתה ראויים לכסות בהם טינוף. ואם זרקם לאשפה מבעוד יום אסור לטלטלם. ומטלניות שהם שיורי בגדים שבלו: אם אין בכל אחת מהן שלוש אצבעות על שלוש אצבעות, אסור לטלטלן, מפני שאין ראויים לא לעניים ולא לעשירים, ואם יש בהם שלוש אצבעות על שלוש אצבעות והם של עני - אם לא זרקם לאשפה, מותרים כל העניים שבעולם לטלטלם, דראויות להם לעשות טלאי בבגדיהם, אבל העשירים, אסור לטלטלם, אלא אם כן היא שלשה טפחים על שלשה טפחים, דאז היא ראויה גם לעשירים; מיהו, אם העשיר יושב בביתו של אותו עני בעל המטלית, אז אפילו אם היא רק שלוש אצבעות על שלוש אצבעות דאינה ראויה לעשירים, מותר אותו עשיר לטלטלה, יען דהוא נגרר אחר בעל הבית שהוא עני שראויה לו, דנמצא ראויה זו באותו הבית; ואם המטלית היא פחות משלושה טפחים על שלושה טפחים, והיא של העשיר דאינה ראויה לו, אז היא מוקצית גם לעניים, דאזלינן בתר הבעלים וחשבינן לה כאלו נזרקה לאשפה. וחתיכת טלית של מצווה, אע"פ שהיא גדולה, אסור לטלטלה, מפני שאין משתמשים בה תשמיש של חול.

אות יד

מותר להעביר מעל השולחן פרורין שאין ראויין אלא לבהמה ולעוף, וכן מותר להעביר עצמות וקליפין הראויים לבהמה, אבל קליפי אגוזין ושקדים וכיוצא, שאין ראויים לבהמה, אסור להעבירם ולטלטלם בידיו או ע"י כלי, וגם אסור לטלטל השולחן בעודם עליו כדי לנערו בחוץ. כיצד יעשה? יטלטל השולחן כשיש עליו חתיכת פת וינערו בחוץ, לפי שקליפין אלו בטלים לגבי הפת, וכיון שהפת עודנו על השולחן, יוכל לטלטל השולחן. ואם הוא צריך למקום השולחן, הרי זה מטלטלו ומנערו בחוץ אע"פ שאין עליו פת אלא קליפין אלו לבדם. ובסה"ק "מקבצאל" העליתי בס"ד, דדווקא לגבי פת בטלין קליפין אלו, אבל לגבי קליפין ועצמות שראויים למאכל בהמה דווקא, לא בטלי.

אות טו

העצמות, אע"פ שמותר לטלטלם משום דחזו לכלבים, היינו דווקא במקום דשכיחי כלבים, אבל במקום דלא שכיחי כלבים כגון שהולך בספינה או בשיירה במדבר, אסור לטלטלם. וגרעיני תמרים, בעירנו מאכילים אותם לבהמות, דאוכלים אותם העזים, לכך מותר טלטלם. וקליפי ביצים אסורים בטלטול, אע"פ דאומרים דאוכלים אותם התרנגולים, לא מהני זה; חדא, דיש אומרים שאין אוכלים אלא קליפי ביצים שאינם מבושלים ולא המבושלים; ועוד, אע"פ שאוכלים אותם, מזיקי להו, ובעל הבית קפיד ואינו רוצה שיאכלו אותם, ולכן אסורים בטלטול; ודמי זה לדין בשר דג שאינו מלוח, דאסור לטלטלו אף על גב דחזי לחיה ובהמה, מפני דהאדם קפיד שלא יאכיל דבר הראוי לאדם - לבהמה וחיה, והוא הדין הכא; כך העליתי בסה"ק "מקבצאל", בס"ד.

אות טז

כל דבר שאסור לטלטלו, אסור לתנו בתוך כלי, משום דהוי מבטל כלי מהיכנו; ולכן אסור להניח כלי על השולחן כדי להניח בו קליפי ביצים או קליפי אגוזים וכיוצא, שאין ראויים למאכל אדם; ודווקא אם כלי זה הוא ריקן שאין בו דבר הראוי למאכל אדם.