בא"ח שנה שנייה לך לך

בן איש חי שנה א': בראשית | שמות | ויקרא | במדבר | דברים
שנה ב': בראשית | שמות | ויקרא | במדבר | דברים

הלכות שנה שניה – פרשת לך לך – הלכות הכנה לשבת

פתיחה

ואברם כבד מאוד, במקנה בכסף ובזהב (בראשית יג, ב). נראה לי, בסייעתא דשמיא: בא הכתוב ללמדנו שבח אברהם אבינו עליו השלום במידות הטובות הנפשיות, לומר: אף-על-פי שאתה רואה שהיה לו מידת הזריזות גדולה, וכאשר בארנו בסייעתא דשמיא בפרשה זו, בפסוק (שם יב, ד): "וילך אברם כאשר דיבר אליו ה'", כלומר תכף ומיד, ואף-על-פי שהיה בן שבעים וחמש שנים. וכן כאשר אמר לו הקדוש-ברוך-הוא (שם כב, ב, ג): "לך לך אל ארץ המוריה וכו', והעלהו שם לעולה" – השכים בבוקר בבוקר לעשות רצון השם יתברך – אל תחשוב שהיה משתמש במידת הזריזות שהייתה אצלו תשמיש של חול, להתנהג בזריזות גם בעניינים גשמיים הגופניים; לא כן! אלא אדרבא, היה מתנהג להפך בכבדות; וזה שאמר: "ואברם כבד מאוד" – שהיה מתנהג בכבדות "במקנה בכסף ובזהב", רוצה לומר, בקניין שיש לו בכסף ובזהב לא היה זריז רודף אחריהם להשיגם. ועין להרב חיד"א ז"ל ב"דברים אחדים", בפסוק (משלי ו, ו): "לך אל נמלה עצל, ראה דרכיה וחכם", רוצה לומר: תלמד הזריזות מן הנמלה, אך אתה תשתמש בזריזות בדברים הנפשיים ותוריים דווקא, שתהיה לך הזריזות בהם לחכמה, ולא תשתמש בה להשגת הגשמיות שהם הבל; יעין שם.

וכן דוד המלך עליו השלום אמר (תהלים קיט, ס): "חשתי ולא התמהמהתי לשמור מצוותיך". ויש לדקדק דהלשון כפול – כיוון דאמר "חשתי", למה אמר "ולא התמהמהתי"? ונראה לי, בסייעתא דשמיא, שבא להפליג מידת הזריזות שלו בעבודת שמים שהייתה גדולה בקצה האחרון. שאם האדם יהיה הולך לבית אחר בשביל לעשות איזה דבר שם, והוא זריז ללכת במרוצה גדולה; הנה כשיגיע לרחובות העיר ששם מצויים בני-אדם ואי אפשר לרוץ בפניהם, הנה הוא הולך בנחת, לאט לאט, עד שיכנס לאותו בית; כי כיוון שהיה רץ הרבה, הנה הוא יגע הרבה מריצתו, ולכך, אחר שביטל ריצתו אינו יכול לילך בזריזות בפסיעות גדולות שהיא ריצה קטנה, אלא ילך בנחת הרבה. והזריז ביותר, גם אחר שביטל ריצתו הגדולה הוא הולך גם-כן בזריזות, במרוצה קטנה ולא בנחת. וכן היה עושה אדוננו דוד המלך עליו השלום - כשהיה יוצא ממקומו לילך לדבר מצווה, שהיה רץ בתחילה, ואחר שיגיע לילך במקום שמוכרח להשבית ריצתו הגדולה, לא היה נותן מרגוע לעצמו לעשות הילוכו בנחת הרבה, אלא גם-כן היה מהלך במרוצה בזריזות. וזה שאמר: "חשתי" בתחילת הליכתי וגם "לא התמהמהתי" לבסוף כדי לתת מרגוע לעצמי, וכל זריזות זו אני משתמש בה "לשמור וכו'".

או יובן בסייעתא דשמיא, דידוע, כל דבר שהוא קשה לזקנים, אם יהיה האדם מורגל בו בקטנותו, יהיה קל עליו בזקנותו, כי ההרגל עושה את הדבר טבעי אף-על-פי שהוא קשה מצד עצמו. והנה מצינו במדרש ניצבים (ד"ר ח, ו) דאמרו רבותינו זיכרונם לברכה: שבעה דברים אמר שלמה המלך עליו השלום על העצל; ומה שאמר משה, היה גדול מכולם. כיצד? אמרו לעצל: רבך בעיר, לך ולמוד תורה ממנו! והוא משיב אותם ואומר להם: מתיירא אני מן הארי שבדרך; מנין? שנאמר (משלי כו, יג): "אמר עצל שחל בדרך". אמרו לו: הלא רבך בתוך המדינה, עמוד ולך אצלו! אמר להם: מתיירא אני שלא יהיה ארי בין הרחובות! שנאמר (שם): "ארי בין הרחובות". אמרו לו: הרי הוא דר אצל ביתך? אמר להם: והארי בחוץ! שנאמר (שם כב, יג): "אמר עצל ארי בחוץ". אמרו לו: בתוך הבית! השיב להם: ואם הולך אני ומוצא הדלת נעול, אני מחזר ובא?! אמרו לו: פתח הוא! מנין ? שנאמר (שם כו, יד): "הדלת תיסוב על צירה, ועצל על מיטתו". לסוף, שלא היה יודע מה להשיב, אומר להם: אם הדלת פתוח, אם נעול, אני מבקש לישון עוד מעט! שנאמר (שם ו, ט): "עד מתי עצל תשכב, מתי תקום משנתך". עמד משנתו בבוקר, נתנו לפניו לאכול, הוא מתעצל לתת לתוך פיו; מנין? שנאמר (שם כו, טו): "טמן עצל ידו בצלחת, נלאה להשיבה אל פיו". ואיזו שביעית? הוא מה שנאמר (שם כ, ד): "מחורף עצל לא יחרוש, ושאל בקציר ואין"; מהו "מחורף עצל לא יחרוש"? אמר רבי שמעון בן יוחאי: זה שאינו לומד תורה בנערותו ומבקש ללמוד בזקנותו ואינו יכול; וזהו: "ושאל בקציר ואין". ומה שאמר משה, היה גדול מכולם; מנין? שנאמר (דברים ל, יד): "כי קרוב אליך הדבר מאוד, בפיך ובלבבך לעשותו"- הוצא דבר מתוך פיך! עד כאן לשונו; יעין שם.

והנה הוצרך שלמה המלך עליו שלום לומר בחכמתו על העצל שבעה דברים, לרמוז דמידת העצלות בעבודת הקודש באה לאדם מן היצר הרע ולא מטבע החומרי שבו; דהא אנחנו רואין לאדם, בעניינים הגשמיים הוא זריז, ולמה יהיה עצל בעבודת הקודש בלבד, אם העצלות היא אצלו מצד טבעו ומזגו? על כן ודאי נמשכה לו מן היצר הרע שהוא כלול מן שבע כוחות טומאה, כנגד שבע שמות שיש ליצר הרע (סוכה נב, א) כנודע. ולכן אמר שלמה המלך עליו השלום על העצל בדברי תורה שבע דברים, לרמוז שהעצלות באה לו משבעה כוחות של היצר הרע, שהם שבע שמות שיש בו. והנה בדור יתום כזה צריך לקח מוסר יותר מן דבר השישי הנזכר שאמר: "נתנו לפניו לאכול, הוא מתעצל לתת לתוך פיו"; וכן הדבר כאן: הנה הראשונים לא היו יכולים ללמוד תורה שבעל-פה מן הכתב, והיו צריכים לטרוח מאוד ללמדה בעל-פה מפה לפה; ואחר זמן הותר לכתוב (גיטין ס, א) משום "עת לעשות לה'" (תהילים קיט, קכו), אך לא היה יכול כל אדם למצוא לו ספרים, יען כי ספרי כתיבת-יד יקרים הם; ואחר-כך נתחדשה מלאכת הדפוס ונתרבו הספרים, ועם כל זה היו ביוקר, ואין יד כל אדם משגת כל ספרים הצריכים לו; אחר זה נתחכמו במלאכה זו ונעשה הדפוס בזול, ורבו הדפוסים בכל מקום ומדפיסים ספרים רבים, חדשים גם ישנים, ואז נמצאים ביד כל אדם, ועם כל זה יש טרחה על האדם לבקש איזה דין ואיזה עניין מדברי תורה. אך הנה בעתה נתרבו המחברים בעלי אסופות, המאספים דברי תורה על סדר המערכות, ומציינים ומורים מקום על כל דבר ודבר קטן וגדול, שבזה האדם יוכל למצוא כל דבר המצטרך לו בנקל בלי שום יגיעה; נמצא, הראשונים חרשו וזרעו וקצרו ובררו וטחנו ורקדו ולשו ואפו ובשלו וערכו הכול על השולחן לפנינו, ואנחנו מתעצלים לתת לתוך פינו.

ודבר השביעי הנזכר לעיל הוא גם-כן צריך לנו מאוד לקח ממנו מוסר השכל, והוא: כי בבחרותנו אם היינו כופים טבענו לקח המאכל מעל השולחן הערוך לפנינו לתת לתוך פינו, היינו אוכלים בנחת גם בימי הזקנה; ברם דא עקא, שלא למדנו עצמנו בבחרותנו לאכול מן המוכן ומזומן, ועל-כן אם נרצה ונתאווה בזקנותנו לתת מן השולחן הערוך לפנינו לתוך פינו לאכול, יקשה הדבר עלינו מפני שלא הורגלנו בזה בבחרותנו. הוא הדבר אשר אמר רשב"י עליו השלום: "זה שאינו לומד תורה בנערותו, מבקש ללמוד בזקנותו ואינו יכול". והטעם להדבר הזה הוא, מפני כי לעסק התורה צריך זריזות, ואי אפשר להשיג התלמוד מתוך תענוג ומנוחה; וכמו שאמרו בגמרא (מגילה ו, ב): אם אמר אדם "לא יגעתי ומצאתי", אל תאמן; ואם אמר "יגעתי ומצאתי", תאמן. ומאחר שהזריזות צריך לה יגיעה, הנה הוא דבר המתנגד לזקנה, וקשה עליו כפי הטבע; ולכן אם האדם הורגל ביגיעה זו של הזריזות מבחרותו ונערותו, אז ההרגל עושה את הדבר טבעי, וכיוון דנעשית היגיעה טבעית אצל האדם מכוח הרגלו בה, אז לא תהיה קשה עליו בזקנותו, וכאשר דברנו במונח שעשינו בתחילת דברינו.

ובזה יובן מה שאמר דוד המלך עליו השלום: "חשתי ולא התמהמהתי", פרוש: הנה עתה אף-על-פי שאני זקן "חשתי", שאני משתמש בזריזות, ואף-על-פי שצריך לה יגיעה שהיא נגדית אל הזקן מצד הטבע, יען כי אני "לא התמהמהתי" בנערותי, נהגתי ונשתמשתי בזריזות שיש יגיעה, ומאחר שהורגלתי בזה מנערותי, נעשית אצלי טבעית, וכיוון שנעשית טבעית לא היה מניעה אצלי מצד הזקנה; וכל הנהגתי זאת הייתה רק "לשמור מצוותיך", שלא נהגתי בזריזות בעניינים הגשמיים, אלא רק בתורה ומצוות בלבד. והנה באמת נאה ויאה השבח של הזריזות על דוד המלך עליו השלום, כי כן העיד עליו השם יתברך בעניין בניין הבית-המקדש כנזכר בילקוט (יל"ש ש"ב קמג) בפסוק (ש"ב ז, ד): "ויהי בלילה ההוא, ויהי דבר ה' אל נתן" – אמר הקדוש-ברוך-הוא לנתן הנביא: נתן, האיש הזה שאני משלחך אצלו מהיר הוא במלאכתו, עד שלא ישכור פועלים לך אמור לו: "לא אתה תבנה לי בית", שלא יהיה לו עלי תרעומת; עד כאן. ולכן נאמן וצדיק אדוננו דוד המלך עליו השלום באמרו: "חשתי ולא התמהמהתי לשמור מצוותיך".

ונראה לי, בסייעתא דשמיא, לרמוז: "זריז" עולה מספר "זר טוב", כי מידת הזריזות היא כתר טוב לאדם, שעל ידה יוכל לעבוד עבודת הקודש כראוי, שלכן אמר התנא (משנה, אבות ה, כג): "הוי קל כנשר, ורץ כצבי, וגיבור כארי לעשות רצון אביך שבשמים. וכתבתי, בסייעתא דשמיא, במקום אחר, כי לכל דבר יש שורש ויסוד ומקור. והנה המקור והשורש של זריזות היא מידת השמחה שיהיה לאדם בתורה ובמצוות, כי כן מחייב הטבע של הנבראים, שכל דבר שהאדם שמח בו, עושהו בזריזות; ואם אינו שמח, וכל-שכן אם יהיה עצב בו, יעשנו בעצלות מחמת הכרח. ונמצא כי מידת השמחה היא האם של מידת הזריזות, והיא ילדתה, לכן הם אחוזים וקשורים זו בזו, ושניהם כאחד טובים. ובזה מובן, בסייעתא דשמיא, שפיר מאמר רבותינו זיכרונם לברכה (בר"ר מג, ג) שדרשו בתבת "והיה"; דהם אמרו: אין "והיה" אלא לשון שמחה; והם אמרו: אין "והיה" אלא מיד שהוא הזריזות, כי באמת הא בהא תליא, ולכך שניהם נשמעים בתבת "והיה", כי על ידי שניהם יהיה יחוד שם הוי"ה ברוך הוא, שהוא אותיות "והיה".

הלכות

אות א

אמר הכתוב: "והיה ביום הששי והכינו את אשר יביאו". ואמרו רבותינו זכרונם לברכה: נרמז כאן שני דברים בעשיית צרכי שבת ביום הששי; האחד הוא, שיעשה צרכי שבת בשמחה, שדרשו: אין "והיה" אלא לשון שמחה; והשני, שצריך לעשות בזריזות להשכים בבוקר להכין צרכי שבת, שנאמר: "והיה ביום הששי והכינו", אין "והיה" אלא מיד, שנאמר: "והיה כי קם הפלשתי", כלומר, כשיהיה יום הששי בשחרית יכינו לצרכי שבת; וכמ"ש מר"ן ב"י בשם התנחומא. ורבינו הטור ז"ל הביא טעם אחר בחיוב ההכנה בזריזות בבוקר, דכתיב: "והכינו את אשר יביאו", משמע דההכנה תהיה דומיא דהבאה שהיתה בבוקר, שנאמר: "וילקטו אותו בבוקר בבוקר", ומאחר דמפקי לה לזריזות דהכנה מתיבת "והיה" שהוא לשון מיד, על כן, אף על גב דעד ד' שעות חשיב בוקר, עם כל זה צריך להשכים להקדים צרכי שבת בכל מה דאפשר. על כן, גם מי שדרכו לקבוע בכל יום עת ללמוד תורה אחר התפילה, לא יעשה קבע זה בערב שבת, אלא רק ילמוד שניים מקרא ואחד תרגום של פרשת השבוע, ויצא לקנות צרכי שבת. ואם ירצה לצאת קודם שיקרא שניים מקרא ואחד תרגום, כדי שילך לקנות במהרה, רשאי, ואח"כ יקרא בביתו. וכן המנהג פה עירנו בגדד, דאע"פ שלומדים קביעות בתלמוד תורה בכל יום אחר התפלה - אין לומדים בערב שבת ולא בערב יו"ט.

אות ב

בשר וכדומה, דקפצי עליה זביני בערב שבת, ואם ימתין לקנותו עד אחר תפלה לא ימצא בשר טוב, מותר לקנותו קודם תפילה, משום דחשיב זה צורך מצווה של עונג שבת, אך בתנאי שלא יבטל תפילה עם הציבור, אלא ימצא לו כת מאוחרת שיתפלל עמהם; ועיין "משבצות זהב" וחיי-אדם ושאר אחרונים.

אות ג

אע"פ שמכין האדם משחרית מצווה להוסיף להכין בין-השמשות וכדאיתא בתנחומא: אמר רב זעירא: אע"פ שמכין אדם משחרית, מצווה שיוסיף בין-השמשות, שנאמר: "לחם משנה"; עין שם. וזכור לטוב עטרת ראשי אדוני אבי זלה"ה, שהיה מנהגו להכין בסוף היום, למלאת קערות במיני מתיקה ומיני פירות שיניחום על השולחן בסעודה ראשונה דליל-שבת, שהיה מנהגו הטוב להרבות באלה על השולחן לכבוד שבת. וצריך כל אדם לייחד לו איזה הכנה לעשותה לכבוד שבת בסוף היום, קודם שילך לבית הכנסת להתפלל. ואנא עבדא, מנהגי לתקן נרות שבת סמוך להדלקתם.

אות ד

אפילו אם יש לאדם כמה משרתים בבית לשמשו, יזהר לעשות הוא בעצמו איזה שימוש לכבוד שבת. דאמרו בגמרא: רב חסדא מחתך ירק, ורבה ורב יוסף מבקעים עצים ורבי זירא מדליק אש, ורבי אבהו נופח במפוח, ורב פפא גדל פתילות, ורב נחמן מתקן הבית. וכתב הרב "מחזיק ברכה" ז"ל בשם ספר הכוונות ישן, דהזיעה שהאדם מזיע בעסקי צרכי-שבת, הקב"ה מוחק בו כל העוונות כמו הדמעות; יעוין שם. וזכור לטוב אדוני הרב מו"ר אבי זלה"ה, שהיה נוהג בכל ערב-שבת לילך לשוק למקום שמוכרים פירות, לקנות פירות לצורך שבת, והוא היה בורר ומניח לתוך המאזנים של החנווני, ואח"כ ישא המשרת את הפירות ויביאם לבית.

אות ה

צריך להשחיז הסכין בכל ערב שבת, דהכי תניא בספרי: "וידעת כי שלום אהלך" - זו השחזת סכין, ויליף לה מדכתיב: "והכינו את אשר יביאו", דנרמז הסכין בתיבות "את" מלשון: "לאתים ולמזמרות". וזהו מכבוד שבת שמכין עצמו לאכילה. ולכן אמר עלה: "כי שלום אהלך", שאם לא ישחיז הסכין וקהה הברזל שלא יוכל לחתוך אין כאן שלום בית, וכנזכר ב"רוקח"; יעוין שם. והגם כי דבר זה נאמר לפי מנהג רוב המקומות שצריכין לסכין בשעת סעודה - הן לצורך הלחם, הן לצורך הבשר - ויש מקומות שאין צריכים כל-כך סכין, מכל מקום, כיוון דיצא הדבר מפי רז"ל, וסמכו אותו על הכתוב - צריך ליזהר בזה בכל המקומות, כי אי אפשר שלא יצטרכו לסכין בשביל פירות.

אות ו

לפי דעת רבינו האר"י ז"ל: כל צרכי שבת יקנה ביום ששי, כדי שתחול עליהם קדושת שבת; מיהו, אם יראה שהיום קצר, ויש דברים שצריכים תיקון הרבה; ואם יקנה אותם ביום ששי, לא יהיה להם פנאי לתקנם, מותר לקנות ביום חמישי. ולכן, אע"פ שהבשר צריך לקנותו ביום ששי, עם כל זה, הקרב שקורין בערבי פאג'ה (קרבי בקר), שצריכה תיקון ועסק הרבה, יוכל לקנות ביום חמישי, כדי שיתקנום וינקום ביום חמישי; אבל אפיית הפת שהוא עיקר סעודת שבת, ודאי צריך לאפות ביום שישי. ואפילו מי שדרכו לקנות פת מן השוק בכל יום, עם כל זה, פת שבת יאפה בביתו כדי שתוציא אשתו חלה מן העיסה, ודבר בעתו מה טוב; לפי שבערב שבת נברא אדם הראשון שהוא חלתו של עולם, ובו ביום נעשה מה שנעשה; ולכן יש נשים נוהגים לתת פרוטות לצדקה קודם הפרשת חלה, וקודם הדלקת נר שבת, וקודם טבילת מצווה; וסימנם: "חנה" שהוא: חלה, נדה, הדלקה.

אות ז

לא יפחות משני תבשילין לכבוד שבת; ואם דרכו בחול בשנים - יוסיף בשבת מין אחד יותר לפחות; ואם יביא דגים חשיב תוספת חשובה. ומצווה לטעום מכל התבשילין בערב שבת דבר מועט; ואם הוא בתענית, כתב "אשל אברהם" ז"ל: טועם ופולט, וזוכה לחיים העליונים.

אות ח

עזרא הסופר ע"ה תיקן לישראל שיהיו מכבסין בגדים בחמישי בשבת לכבוד שבת, ואין רשאין לכבס ביום שישי. ואם מכבסין ביום רביעי, גם כן חשיב לכבוד שבת כמו יום חמישי, כי התחלת ההכנה לשבת היא מיום רביעי; מה שאין כן ימי ראשון, שני, שלישי הם משבת שעברה, ואינו ניכר בזה כבוד שבת; מיהו, אם יש להם הכרח בראשון, שני, שלישי לית לן בה. ואע"פ שאמרנו דאין רשאין לכבס בערב שבת - אם נאנסו ולא כבסו קודם, רשאין לכבס בערב שבת, וכנ' ב"מטה-יאודה" ז"ל.

אות ט

והנה נודע מדברי רבינו האר"י ז"ל, דההכנות של השבת: יש במחשבה, ויש בדיבור ויש במעשה. וההכנה של המעשה כבר ביארנו אותה, שהיא קניה ועשיה במאכל ומשתה לצורך שבת; ועוד נמי תיקון נרות שבת וכיוצא, שכל זה הוא עניין מעשה וכנזכר לעיל. אמנם ההכנה שהיא בדיבור, הנה הוא הסדר של "חק לישראל" המתוקן ע"פ רבינו האר"י ז"ל, וכבר נדפס בספר "חק לישראל" הכוונה שצריך לכוון קודם קריאת פסוקי הפרשה בכל יום בסדר המלוי של שם ב"ן שהם אותיות ודהו"ה, דבר יום ביומו. ואם נאנס יום אחד ולא קרא בו, כשיבוא ביום שאחריו יקרא תחלה פסוקי הפרשה של אתמול שלא קראם, ואח"כ יקרא סדר אותו היום; אע"פ שלצורך יום אתמול לא יועיל לו, דעליו נאמר: "מעוות לא יוכל לתקון", עם כל זה צריך לקרות פסוקי תורה של אתמול קודם שיקרא סדר אותו היום, וכמפורש בדברי רבינו האר"י ז"ל בשער טעמי המצוות, פרשת ואתחנן. וכתב הרב מהר"ם פאפירש ז"ל, דהוא הדין אם לא קרא ארבעה ימים, כשיבוא לקרות ביום חמישי, יקרא תחלה הקריאה של הארבעה ימים ואח"כ סדר יום חמישי; יעוין שם.

וכן הוא הדין כשחל יו"ט באמצע השבוע, שיקרא בחול המועד הקריאה תנ"ך של יו"ט, כי ביו"ט אין קורין סדר הקריאה של "חק לישראל". ונסתפקתי ביו"ט של שבועות שבחו"ל שחל בימי ד' וה': אימתי יקרא הקריאה של ד' וה'? ולא מצאתי גלוי לזה; וכן בתשעה באב שחל בחמישי, אימתי יקרא הקריאה של יום תשעה באב? וידידנו הרב הגאון מורנו רבי אליהו מני נר"ו אמר, הוא מדעתו עשה כך - שלמד בליל ששי, שקרא תחלה הפסוקים של יום חמישי מקרא לבד פעם אחת, ואחריהם למד כ"ו פסוקים של ליל ששי; ויפה עשה.

אות י

בכלל ההכנה של הדיבור הנזכר הוא לקרות בליל ששי אחר חצות באשמורת כ"ו פסוקים הנדפסים בספר "חק לישראל"; ולא יקרא התרגום, אלא מקרא בלבד, ויקראם פעם אחת ולא יכפול. ואם יודע בעצמו בבירור שאחר שישן לא יהיה ניעור קודם עלות השחר כדי לקרות כ"ו פסוקים הנזכרים, אז יקרא אותם קודם שיישן בתחילת הלילה; ואם נאנס ולא למד כ"ו פסוקים הנזכרים בלילה וכבר האיר היום, עם כל זה ילמוד אותם בבוקר; ואע"פ שהאיר היום, ילמדם מקרא בלבד בלא תרגום. וכתב לי הרב הגאון מורנו רבי אליהו מני נר"ו, דנתפשט המנהג בעיר הקודש תבנה ותכונן, דאם לא למד כ"ו פסוקים בלילה, שאומר אותם פעם אחת מקרא קודם קריאת שמו"ת.

אות יא

גם צריך עוד הכנה בדיבור ביום הששי בעצמו - לקרות הפרשה כולה שנים מקרא ואחד תרגום, ואחר שסיים הפרשה יכפול פסוק האחרון, ואין צריך לכפול גם התרגום שלו. ואין קוראים התרגום בטעמים, כנזכר בשער טעמי המצוות. ואם נאנס ולא קרא הפרשה שנים מקרא ואחד תרגום ביום ששי, יקראנה שנים מקרא ואחד תרגום ביום שבת אחר התפילה קודם קידוש שבת. ואם חל שבת בראש חודש, או "שקלים" ו"זכור" ו"פרה" ו"החודש", צריך לומר ההפטרה של שנים מקרא ואחד תרגום, הפטרת השבוע הן אם קורא השנים מקרא ואחד תרגום ביום ששי, הן אם קוראה ביום שבת עצמו.

ודע כי חקרתי בס"ד: מאחר כי קריאת סדר "חק לישראל" בכל יום, וקריאת כ"ו פסוקים ליל ששי הוא בשביל הכנה לשבת בדיבור; אם כן, כשחל אצלנו שבת-בראשית ביום אסרו חג, דנמצא שלא למדו בפרשת בראשית בשביל ההכנה אפי' לימוד של יום אחד, וגם את כ"ו פסוקים גם כן לא למדו; אם כן, איך נעשית ההכנה של אותו שבת? וכתבתי חקירה זו להרב הגאון מורנו רבי אליהו מני נר"ו, והשיב: מודע לבינה, דמה שצריך הכנה, הוא כששולטים ימי החול שהם הסטרא-אחרא, דאז צריכין לעשות הכנה להמשיך קדושת שבת לשתי תועליות: האחת, למשוך קדושת שבת לנו, לסייענו שלא ישלטו עלינו ימי החול בעצם; והשנית, כדי לקבל הארת שבת בהדרגות, ולא לצאת בפעם אחת מחשכה לאורה; אמנם כשהוא יו"ט שאין שליטה, אין צריך הכנה; עד כאן דבריו נר"ו.

אות יב

אחר שבארנו ההכנה של הדיבור נבאר ההכנה של המחשבה; והוא, שיכין עצמו במחשבתו לקבל אור תוספת שבת, ובכן יהיה בכלל "והתקדשתם, והייתם קדושים". ותחילת ההכנה הוא מיום רביעי בשבוע, שיכין עצמו במחשבתו שיהא ראוי ומוכן לקבל תוספת הנפש משבת הבאה; וביום חמישי יכוון להכין עצמו שיהיה ראוי תוספת רוח משבת הבאה; וביום השישי יכוון להכין עצמו שיהיה ראוי ומוכן לקבל תוספת נשמה משבת הבאה. ומטעם זה לא היו אנשי משמר מתענים ביום שישי, מפני כבוד השבת; פירוש, כדי לקבל תוספת נשמת השבת. אך ביום ראשון בשבוע יכוון שהוא מוכן להשארת בחינת תוספת נשמה משבת שעבר, כי ביום ראשון ישאר חלק מתוספת נשמה של שבת; ולכן אנשי משמר לא היו מתענים ביום ראשון, כי צריך להמשיך ביום ההוא קצת קדושת נשמה ומנוחה ועונג שבת; אך זה החלק הנשאר ביום ראשון יסתלק תכף בהתחלת ליל שני, ותוספת הרוח נשאר עד סוף יום שני. וצריך לכוון ביום שני להיות מוכן לקבל השארת חלק תוספת הרוח, ותוספת הנפש נשארת עד סוף יום שלישי ואח"כ תסתלק; ולכן ביום שלישי יכוון להיות מוכן לקבל השארת חלק תוספת הנפש. ולכן אם לא הבדיל במוצאי-שבת, מבדיל והולך עד יום שלישי, ורק לא יברך בשם ומלכות משום ספק ברכות להקל.

אות יג

טוב לפנות קורי עכביש שבבית בכל ערב שבת קדש כדי לגרש הקליפה. וכתב הרב "כף החיים" ז"ל מפי השמועה, דנכון לפנות זה קודם חצות דווקא.

אות יד

הגם דמן הדין מסתפרין כל היום ואפילו מספר ישראל - טוב וישר להסתפר קודם חצות; כי רבינו האר"י ז"ל היה מקפיד להסתפר קודם חצות, בין בחול, בין בערב שבת קודש. ויזהר לקוץ ציפורני ידיו ורגליו בכל ערב שבת. ואם לא יוכל בכל ערב שבת, מפני ששוהה גידולם, יזהר לקוץ כל שתי שבתות. וצריך לקבור הציפורניים בבית-הכסא בתוך הנקב, ולא יזרקם כלאחר יד, כדי שלא יתפזרו מהם בקרקע בית-הכסא וידרסו עליהם. ואם קצץ ציפורניו ונזרק אחד מהם שאינו רואהו, יכבד המקום ההוא במכבדת, ויזרוק הזבל בנקב של בית-הכסא או באשפה. ויזהר בקציצת הציפורנים שלא יפלו על בגדיו, וכל שכן שלא יקוץ ויניח על בגדיו; וצריך להיזהר שלא יניח הציפורניים אפילו על מנעליו, ואין חילוק בזה בין ציפורני ידיים לבין ציפורני רגליים.

אות טו

מצווה לרחוץ פניו ידיו ורגליו במים חמין בכל ערב שבת; ויכוון בזה לדחות הקליפה מידיו ורגליו שהם קצוות וסוף של הגוף. ומצווה לרחוץ בבורית גם כן, ויכוון לעשות בזה התיקון של הסיכה שהייתה נוהגת אצל הראשונים שהיו סכין תמיד; והרחיצה יעשה אחר קציצת הציפורניים. וכתב בספר "כתר-מלכות", שלא ירחץ רגליו באותם המים שרחץ בהם פניו וידיו, אלא ישפכם ויביא מים חדשים. גם יזהר לנגב פניו וידיו בבת-אחת קודם רחיצת רגליו; ואחר שירחץ רגליו, גם כן יזהר לנגבם תחלה במטפחת ואח"כ ילבש מנעליו; ולא ילבש מנעליו בעודם לחים, ולא ינגבם בבגדו או בחלוקו.

אות טז

מה טוב ומה נעים על פי הסוד לטבול בערב שבת, כדי לקבל תוספת נפש רוח ונשמה דליל-שבת ע"י טבילה. וטבילה ראשונה, לטהרה מכל טומאה; ושניה, לתקון עוון הכעס; ושלישית, להפשיט בגדי חול מעל הנפש; ורביעית, להסיר ולהפשיט מעליו הרוח שהיה שורה עליו בימי החול, כדי שישרה עליו עתה רוח מבריאה; וזה יהיה ע"י אהי"ה במלוי ההין כזה: אל"ף ה"ה יו"ד ה"ה, ויכוון בו בטבילה זו; וחמישית היא לכבוד השבת לקבל תוספת והארה של קדושת השבת. ויש נוהגין לטבול שלשה טבילות, כנגד: נפש, רוח, נשמה; ויש נוהגין חמישה, כנגד: נפש, רוח, נשמה, חיה, יחידה.

וגם ביום שבת בבוקר קודם תפלת שחרית טוב ויפה מאד לטבול, כדי לקבל תוספת נפש רוח ונשמה דיום שבת; כי תוספת נפש רוח ונשמה של היום הם גדולים יותר משל לילה, שהם בחינת דוכרא. ואם שימש מיטתו בליל-שבת, יטבול בבוקר שתים: אחת, להעביר רוח טומאה; והשניה, לקבל תוספת שבת של היום. ונראה לי: אע"פ שלא שימש, גם כן נכון לטבול שתים, כי אולי נטמא בטיפה קטנה בהשתנה, ולאו אדעתיה. והרב הגאון מורנו רבי אליהו מני נר"ו כתב לי: מנהג החסידים בעיר הקודש תובב"א לטבול בשחרית של שבת שתים: האחת, להעביר רוח הטומאה; והשניה, לקבל תוספת שבת כפשט דברי רבנו ז"ל. ויש נוהגין לטבול בקבלת תוספת שבת חמישה, כנגד פרטי נפש, רוח, נשמה, חיה, יחידה; ויש מוסיפין עוד שתים כנגד חיה ויחידה דכללות; עד כאן דבריו נר"ו.

אות יז

לפי דעת רבינו האר"י ז"ל בשער הכוונות, צריך ליזהר שלא ינגב עצמו במטפחת כשיעלה מהטבילה, כי מימי שבת, צריך שהגוף ישאב אותם; מיהו, נראה לי: כיון שדבר זה אינו מעכב בעיקר המצווה והתיקון של הטבילה, הנה כל אדם אשר יקשה עליו דבר הזה לעשותו מצד מזגו, אינו צריך להיזהר בכך; דלא מבעיא בימות החורף אשר המה מוכרחים לנגב מחמת הקרירות, אלא אפילו בימות הקיץ יש בני-אדם שאין יכולים להישאר בלי ניגוב. על-כן נראה לי, מי שדבר זה קשה עליו, ינגב כל גופו, ורק ישאר מקום אחד בגופו בלא ניגוב, וטוב שישאיר זרועותיו.

אות יח

יזהר לייחד בגדים נקיים וטובים לכבוד שבת; והעולם לא נהגו בכך לייחד לשבת החלוק והמכנסיים; מיהו, הנזהר בזה, תבוא עליו ברכה. ונודע, כי רבינו האר"י ז"ל היה נזהר בזה, והזהיר את רבינו הרב חיים ויטל ז"ל, כשילבש החלוק של שבת בערב שבת, לכוון בשם קדוש "זהריא-ל", וכוונה זו מועלת להמשיך הקדושה אליו. ויזהר כל אדם שלא ילבש בגדים שחורים בשבת; ואפילו עוברי דרכים יזהרו שלא ללבוש בגדי חול ובגדים שחורים בשבת, גם בעודם בדרך, ששובתים בפונדק או במדבר או בספינה; ואותם הנוהגים ללבוש בתוך י"ב חודש של אב ואם בגדי חול וגם שחורים בשבתות וי"ט, טועין הם ואיסורא עבדי. וזכור לטוב עטרת ראשי אדוני הרב מו"ר אבי ז"ל, שהיה מחליף בגדיו בשבתות וי"ט בתוך י"ב חודש של אביו ואמו. וכן עשינו מעשה בתוך י"ב חודש של אדוני אבי זלה"ה, דאחר הפטירה בחודש אחד החלפנו אני ואחי הבגדים בשבת, ולא לבשנו בגדים העיקרים של שבת, אלא עשינו בגדים חדשים מתוקנים לשבתות של אותה השנה. וכן עשינו בתוך י"ב חודש של אדונתי אמי תנצב"ה. ועיין "ברכי-יוסף", יורה דעה, סימן ת', ועיין בשולחן ערוך, יורה דעה, סימן שפט, סעיף ג'; יעוין שם.

אות יט

בכל ערב שבת קודש היה מנהגו של רבינו האר"י ז"ל לקיים מצוות ערובי חצרות ושתופי מבואות; ומברך על הפת ברכת הערוב, ואומר "בדין ערובא וכו'", ומזכה לבני החצר ע"י אדם אחר, וכמו שכתב בספר הכוונות, דף צ"ב, עמוד ג; יעוין שם. ופה עירנו בגדאד יע"א, אנחנו עושים ערוב זה משנה לשנה במצה הכשרה לחג המצות; ותהילות לאל שיש לנו זכות במצווה זו, שנעשה הערוב משלנו ונזכה לכל בני העיר הזאת, ואין רשות לשום אדם זולתנו לעשות המצווה הנזכרת, כי היא אתנו נחלת אבות מזמן עטרת ראשי הרב הגאון מו"ר זקני רבינו משה חיים זלה"ה. והמנהג להניח הערוב הנזכר בבית-הכנסת הגדולה.

אות כ

אסור לעשות מלאכה בערב שבת מן זמן מנחה קטנה ולמעלה, שהוא תשע שעות ומחצה, בשעות זמניות. ואע"פ שיש סוברים לאסור מן זמן מנחה גדולה - קיימא לן הלכה כדברי המקל בדברי סופרים. ולא אסרו אלא מלאכה גמורה, אבל פרקמטיא מותרת. ואף על גב דיש מחמירים גם בזה, מכל מקום פשט המנהג בהיתר בכל המקומות. והא דמלאכה גמורה אסורה, היינו בקובע עצמו עליה, אבל אם היא לפי שעה, דרך עראי, מותר; וכהא דתנן (שבת יז:): בית שמאי אומרים, אין שורין דיו וסממנין וכרשינין, אלא כדי שישורו מבעוד יום, ובית הלל מתירין. ולכן יש להזהיר בזה תופרים וחייטים ואורגין ונגרים וצורפים, שקבועין לעשות מלאכתם; וכן גם סופרים הקבועין למלאכת הספרות של סת"ם צריכין להיזהר; אבל הכותב ספרים לעצמו דרך לימודו, שרי, אפילו קובע עצמו, ואפילו שאינו כותב דבר חידוש, כיוון שהוא צורך מצווה, שרי, וכנזכר בפוסקים ז"ל. ואגרת שלומים, שרי; וכן יש להתיר אפילו כתיבת אגרת של פרקמטיא, ואפילו שאינו דבר האבד; ועיין בהלכות חוה"מ, סימן תקמה. וכן יש להתיר לכתוב חשבונותיו ולחשוב הוצאותיו כדין חוה"מ, וכל שכן הוא; מיהו, חשבון הכתוב אצלו בפנקס היומי ורוצה לסדרו בפנקס אחר, אסור; ועיין "מג"א" ז"ל ו"אליה רבא", סימן תקמה.

וכן אם בא לו חשבון מחברו מעיר אחרת, ורוצה להעתיקו בפנקסו, אסור, דאין זה דבר האבד, דאפשר להעתיק אחר שבת. ומי שהוא עני ועושה מלאכה כדי להוציא השכר לצורך שבת, מותר, אפילו דיש לו בלאו הכי כדי מים ולחם, אם אין לו לענג בשר או דגים, שרי. ועיין "משבצות זהב", סימן רנא. ובסה"ק "מקבצאל" העליתי, דאם הוא הכין בבוקר בהלוואה בשביל עונג-שבת בשר וכיוצא, על סמך השכר שיהיה לו בערב-שבת במלאכתו שעוסק בה כל היום, שרי ליה לעסוק כל היום, דאם תאסור לו, לא יכין בבוקר בהלוואה.

אות כא

אסור לקבוע בערב שבת סעודה גדולה של משתה שאינו רגיל בה בימי החול, אפילו בבוקר, מפני כבוד השבת. במה דברים אמורים? בסעודת הרשות, או אפילו סעודת מצווה, אלא שאין זמנה מוכרח להיות אותו היום, שהוא יכול לדחותה אחר שבת; אבל סעודת מצווה שזמנה אותו היום, כגון סעודת מילה וסעודת ארוסין ונשואין, מותר; אע"פ שעל ידי כך לא יוכל לאכול סעודת שבת בלילה לתיאבון כל כך - אין בכך כלום; מיהו, יזהר שתהיה קודם שעה עשירית, וכל מה שאפשר לו להקדים, יקדים. וסעודת בר מצווה - אם הוא ממש ביום שנעשה בר מצווה, דינה כסעודת מילה; וכן סעודת פדיון הבן בזמנו, דהיינו ביום שלושים ואחד ללידה, שרי.

אות כב

סעודה שרגיל בה בימי החול, דהיינו סעודה קטנה שאינה של משתה, מותר מן הדין לאכלה כל היום, אבל מצווה להימנע מזה מתחילת שעה עשירית, כדי שיאכל סעודת הלילה של שבת לתיאבון. ולאכול ולשתות בלי קביעות סעודה, אינו נמנע עד קבלת-שבת, ומכל מקום, המחמיר גם בזה תבוא עליו ברכה.

אות כג

כל תענית יחיד שאין קבוע לו זמן, שיוכל להתענות באיזה יום שירצה, אין מתענה בערב שבת; אבל אם זמנו בערב שבת, כגון תענית יארציט, או תענית שבעה באדר, או תענית ערב ראש חודש, מותר להתענות בערב שבת, אך לא ישלים עד צאת הכוכבים; ויקבל אותם מעיקרא אדעתא דהכי; ורק עשרה בטבת שחל בערב שבת, צריך להשלים עד צאת הכוכבים. וטוב לומר בכל ערב שבת קודם קבלת שבת שיר-השירים בשמחה ובקול נעים.