בא"ח שנה שנייה בשלח

בן איש חי שנה א': בראשית | שמות | ויקרא | במדבר | דברים
שנה ב': בראשית | שמות | ויקרא | במדבר | דברים

הלכות שנה שניה – פרשת בשלח -הלכות בורר

פתיחה

ויאמר משה אכלהו היום כי שבת היום לה', היום לא תמצאהו בשדה. ששת ימים תלקטהו וכו' (שמות טז, כה-כו). נראה לי, בסייעתא דשמיא, שרמז כאן על סוד הברור של ניצוצי קדושה. דידוע, ברור השבת הוא בחינת אוכל מתוך אוכל, ושל חול – בחינת אוכל מתוך פסולת. והעניין הוא, שיש ארבעה עולמות: אצילות בריאה יצירה עשייה, ובכל עולם יש בחינת ברור, אך עולם האצילות נחשבת אוכל לגבי עולמות בריאה יצירה עשייה, על-כן ברור שלה נקרא אוכל מתוך אוכל; ובזה יובן סתירות שיש בזה ממקום למקום, כי ממקום אחד נראה שיש ברור ניצוצי קדושה בשבת, ובמקום אחד אומר אין ברור בשבת. ובזה מובן – כי ברור אוכל מתוך פסולת ליכא, אבל אוכל מתוך אוכל איכא, דאין זה נחשב ברור באמת, אלא מבדיל אוכל מאוכל. וידוע כי עולם האצילות מכונה בשם "בית", ועולמות בריאה יצירה עשייה מכונים בשם "שדה", כי האצילות היא בסוד רשות-היחיד טפי מבריאה יצירה עשייה, דעלה אתמר (תהילים ה, ה): "לא יגרך רע". וזה שאמר: "אכלהו היום כי שבת היום לה'", רוצה לומר, הכול בחינת אוכל, דליכא פסולת, ולכן "היום לא תמצאהו" לברור "בשדה", הם בריאה יצירה עשייה שמכונים בשם "שדה", כי שם הברור הוא אוכל מתוך פסולת, ואסור בשבת; אך ששת ימי החול "תלקטוהו", שבהם יש ברור אוכל מתוך פסולת שזה נקרא "לקט" שמלקט מתוך הפסולת, "וביום השביעי" הוא "שבת" לה', "לא יהיה בו" ברור זה שהוא לקט, אלא יש בו אוכל מתוך אוכל, שהוא מבדיל אוכל מאוכל. ולכך, מלאכה של הבורר אסורה לנו התחתונים בשבת. ונודע כי הלכות הבורר בשבת רבים המה, וצריך שמירה גדולה לאדם שלא ישגה בהם, מפני שהאדם רגיל בזה בימי החול. וכתב הגאון מהר"ש אבוהב ז"ל ב"ספר הזכרונות" על הבורר: מלאכה זו היא מן הקשות שבשבת להיזהר בה בכל דקדוקיה וחלקיה וכו', יעין שם.

הלכות

אות א

בורר פסולת מתוך אוכל אפילו בידו אחת, ואפילו כדי לאכול לאלתר, חייב; אבל אם בורר אוכל מתוך פסולת: אם בורר בכלי המיוחד לברור בו, חייב; ואם בורר בידו: אם לאכול לאחר זמן, חייב; ואם לאכול לאלתר, מותר. וכל שהוא בורר לאכול לאחר שעה, חשיב בורר לאחר זמן ואסור; ואם בורר לסעודה שמתחיל בה אחר פחות משעה, מותר, אע"פ שהסעודה שאוכל בה נמשכת אכילתו בה הרבה שעות, מותר.

אות ב

כל דבר שאינו רוצה בו עתה לאכלו, שהוא מעורב עם דבר שרוצה עתה לאכלו, חשיב אותו דבר שאינו רוצה בו פסולת, אע"פ שבאמת הוא אוכל; ואם יברור זה מתוך דבר שרוצה בו, חשוב בורר פסולת מתוך אוכל, דאסור גם בבורר לאכול לאלתר. ולכן: אם מעורבים חתיכות שני מיני דגים זה בזה, והוא רוצה עתה במין אחד דווקא - יברור מין שרוצה בו ממין שאינו רוצה בו כדי לאכול לאלתר ולא להפך. וכן הוא הדין תמרים שחלוקין בשמן וטעמן, ורוצה עתה במין אחד - יברור ויקח מין הרוצה בו, ועיין משבצות זהב, סעיף קטן ג. ויש מחמירים אפילו במין אחד כשרוצה לברור היפה מאינו יפה, או הגדולים מן הקטנים, שיזהר גם בזה לברור מין שהוא רוצה בו עתה; וגם בזה לא יברור ויניח לסעודה אחרת, אלא כדי לאכול לאלתר, או לאחר זמן פחות משעה כדין שני מינין הנזכרים לעיל; וטוב לחוש בזה לסברת המחמירים. ואע"פ שרוב הפוסקים סבירא להו: ליכא דין בורר במין אחד, וכן נראה דעת מר"ן ז"ל, עם כל זה, מאחר דחשו האחרונים בזה, נכון להחמיר; והמקל, יש לו על מה לסמוך.

אות ג

אם בירר בכוונה של איסור, דהייתה כוונתו להניח לאחר זמן, דהיינו לסעודת בין-הערבים; ואחר שברר, מיד נמלך לאכול לאלתר - העליתי בתשובה, בסיעתא דשמיא, בסה"ק "רב-פעלים", דלא מהני ליה המלכותו שנמלך לאכול לאלתר, שכבר גמר מעשהו במחשבת איסור ונתחייב בכך; והבאתי ראיות בסיעתא דשמיא לזה. והוא הדין אם בישל בשבת, ואחר שבישל נזדמן לו חולה שיש בו סכנה שצריך לאותו תבשיל - לא נפטר בכך, מאחר שגמר הבישול במחשבת האיסור. ועוד העליתי, בסיעתא דשמיא, בתשובה בסה"ק "רב-פעלים", דאם ברר בהיתר כדי לאכול לאלתר, ואח"כ נמלך והניח זה לסעודת בין-הערבים, דלכלי עלמא איכא בזה אסורא דרבנן; ודלא כהרב "טל-אורות" דסבירא להו, מאחר דליכא מחשבת איסור, מותר לגמרי, והבאתי ראיות לזה; ברם, אם ברר בהיתר כדי לאכול לאלתר, ואכל לאלתר ונשתייר, שרי להניחו לסעודה של בין-הערבים, ובלבד שלא יערים, וכמו שכתב הגאון רבנו זלמן בשולחן ערוך, סעיף ג'. ועשיתי שם חיזוק לסברא זו; וכל שכן וקל וחומר אם ברר חתיכה אחת בהיתר כדי לאכול לאלתר, ואכל ממנה לאלתר ושייר בה, דפשיטא דשרי, כיון דאכל מאותה חתיכה עצמה; ואם ברר יותר ממה שצריך לו לאלתר אדעתא לשייר ממנו לסעודת בין-הערבים, חייב מן התורה לכולי עלמא. אמנם נסתפקתי: אם ברר אוכל שיעור קערה אחת מלאה כדי להביא לפני האורחין לסעודה לאלתר, ובעת שברר הוא יודע שבודאי הגמור לא יאכלו האורחין כל מה שמניח בקערה ההיא, ואפילו שליש ממנה, ורק הוא מוכרח לברר כל כך לצורך מילוי הקערה בשביל כבוד האורחין, כי בושה להביא לפניהם קערה חסרה; וסוף דבר צדדתי בסיעתא דשמיא להתיר בזה, דחשבינן לה לכולה קערה צורך אותה סעודה, ובהיתר עשה.

אות ד

אם עבר וברר במזיד בשבת בידיו פסולת מתוך אוכל או שברר אוכל מתוך פסולת בנפה ובכברה דעבד איסורא, הרי זה אסור לעולם משום דנהנה ממלאכת שבת, כדין המבשל בשבת, בסימן שיח. אך נסתפקתי בסה"ק "רב- פעלים": אם זה אשר ברר באיסור, חזר וערב האוכל עם הפסולת כמו שהיה קודם שברר, אם שרי לברור מחדש עתה בשבת מן התערובת הזאת אוכל מתוך פסולת בידו כדי לאכול לאלתר, כיון דבטלו מעשיו הראשונים דעבד באיסור. והבאתי שם מהגאון "אשל-אברהם" ז"ל, סימן שיט, סעיף קטן א', שנסתפק בזה והניח בצריך עיון; ואחר שפלפלתי, בסיעתא דשמיא, בכמה ראיות, הבאתי דברי הרשב"א ז"ל שהביא מר"ן "בית-יוסף", סימן רנג: מי שבישל תבשילו מערב שבת כל צרכו, ולמחר בשבת אמר לגוי להדליק האש ולחמם תבשילו, דאסור; ואפילו אחר שנצטנן אסור לו לאותו שבת, דקנסינן ליה כל שהזיד ואמר לגוי לעשות לו מלאכה דאורייתא בשבילו; עיין שם. וכן פסק רמ"א ז"ל בהגהת השולחן, סימן רמד, סעיף ה', דאסור לאכלו אפילו צונן, עיין שם; ואם כן, הוא הדין הכא - אע"פ שחזר ונתערב ובטלו מעשיו - אסור לאכול ממנו בדרך היתר בו ביום, דקנסינן ליה.

אות ה

אסור לקלוף שומין ובצלים ורמונים וכל מיני פירות, אלא כדי לאכול לאלתר או לסעודה הסמוכה תוך שעה אחת; אבל לא יקלוף להניח לסעודה אחרת.

אות ו

ירקות שיש בהם מעופשים, כגון כרפס וכרתי וכיוצא, לא יברור המעופשים מן הטובים, אלא יברור הטובים. במה דברים אמורים? בעלים מופרדים זה מזה שאינם קלחים מחוברים, אבל קלחים מחוברים כגון חזרת וכיוצא, אשר המעופשים מבחוץ מסירם תחלה, ונוטל אח"כ הטובים שבפנים משום דאורחייהו בהכי, שלוקח המעופשים שפוגע בהם תחלה, דאין דרך אכילה בכך לעקם דרכיו להכניס ידו בפנים לתוך החזרת להוציא עלים הטובים ויניח עלים המעופשים תלויים ועומדים, וכן כיוצא בזה; מיהו זה אינו אלא בעושה לאכול לאלתר, אבל בעושה להניח לאחר שעה, אסור; דהא גם בורר אוכל מתוך פסולת דשרינן משום דדרך אכילה הוא זה, לא שרי אלא באוכל לאלתר או תוך שעה אחת, והוא הדין כאן.

אות ז

אבטיחים שקורין בערבי "רקי" (אבטיח אדום), שיש בקרבם גרעינין הרבה מפוזרין אנה ואנה - העליתי בסה"ק "מקבצאל" שיקח החתיכה בידו וינתז בכוח בעודה בידו להשליך ממנה הגרעינים בהתזה זו, ומה שלא יפול בהתזה מחמת שדבוקים בה הרבה, שרינן ליה להוציא הגרעין בידיים, דחשיב ליה דרך אכילה בכך, שאין מחייבין אותו לתת החתיכה כמו שהיא בפיו ויוציא הגרעינים מפיו, דאין זו דרך אכילה; מיהו טוב להוציאם על ידי שינוי קצת, לדחותם כלאחר יד.

אות ח

אם אוכל תמרים בשבת, מותר להפריד התמרה מן הגרעין בידו, וזורק הגרעין ואוכל התמרה, כי כיון שיש שם גרעין אחד הוי לה לוקח אוכל מתוך פסולת כשהוא מפרידם זה מזה; והוא הדין בפרי שקורין "משמש" וכיוצא בו, אבל בצימוקים שהם ענבים יבשים, שיש בכל אחת שלש וארבע גרעינים - אם הוא רוצה להוציא הגרעינים, הרי זה נמצא בורר פסולת מתוך אוכל, כי הוא מוכרח להוציא הגרעינים בזה אחר זה מתוך הענבה; כיצד יעשה? יניח הענבה בפיו, ויוציא הגרעינים מפיו. ובסה"ק "מקבצאל" הבאתי דברי הרב מוהריט"ץ ז"ל, סימן ר"ג, שאסר לקלוף התורמוסין בידו ולהניח לתוך פיו, אלא יניחנו כמו שהוא, ויוציא הקליפה מפיו. והבאתי דברי הרב "טל אורות" שהביא דברי הרב מוהריט"ץ הנזכר, ומה שציין על "דבר-משה", חלק א, סימן כ"ד, ו"בית-דוד", סימן קכ"ד; גם הבאתי דברי הרב "אשל-אברהם" בסימן שכ"א, סעיף קטן ל', בפותח "פלומן" (היינו שזיפים) וזורק גרעינים הקשים וכו'; ופלפלתי בזה, ועשיתי שלשה חלוקים בדינו של מהריט"ץ, והעליתי: בתורמוסין ופולין, כיון שדרך בני-אדם בחול לקלפם בפיהם, כן יעשה בשבת; ולא יקלפם בידו ויניחם בתוך פיו, וכאשר הורה מהריט"ץ; ועיין "מאמר-מרדכי" ז"ל, סימן שי"ט, סעיף קטן ז', יעוין שם.

אות ט

פרי שקורין בערבי "פסתק" (פיסטוק חלבי, "אגוז גן עדן") שקליפתו סדוקה מעט, והאדם גומרה בידיו ומוציא הפרי ואוכלו - העליתי בסה"ק "מקבצאל", דשאני זה מדין התורמוסים הנזכרים, ושרי לעשות; מיהו, כל זה אינו אלא באוכל לאלתר או בתוך שעה, אבל לסעודה לאחר שעה, אסור.

אות י

אם אוכל חתיכת דג או חתיכת בשר שיש בהם עצמות, מותר להוציא בידו תחילה העצמות ולאכול לאלתר, ואע"פ שמסיר בזה כמה עצמות בזו אחר זו - דרך אכילתם בכך תמיד, ואין זה דרך ברירה אלא דרך אכילה, וכאשר העליתי בסייעתא דשמיא בספרי הקטן "מקבצאל". ושם כתבתי דלא כהרב "מאמר-מרדכי" בסימן שי"ט, סעיף קטן ז, דאסר לקרוע הדג מגבו ולהסיר השדרה שבאמצע וכו'.

אות יא

אם יש לפניו קערה של בשר ובתוכה עצמות בלא בשר, אסור להסירם משם, דאלו פסולת גמור הם, והוי לה בורר פסולת מתוך אוכל, וכמו שכתב "מאמר-מרדכי", סעיף קטן ז, ע"ש. וכן הוא הדין אותם שדרכם לסחוט על הביצים לימונים חמוץ או "נארנג" (פרי הדר חמוץ מר) חמוצה, דנופלים גרעינים שבהם על הביצים שבקערה, דאסור להסיר הגרעינים להשליכם, דהוי לה פסולת מאוכל, דאסור גם לאלתר.

אות יב

יתושין או זבובין שנפלו למשקה - כתב מהריט"ץ, סימן ר"ג, דמותר להסירם בידו, דאין דרך ברירה בלח; ועיין "ברכי-יוסף" ז"ל. ויש עוד סניף להיתר זה מסברת מהר"י חאגיז, דכל דבר צף הוא ברור ועומד; ואע"ג דאין סברא זו מוסכמת להלכה - תהיה לסניף כאן; ועם כל זה אין לסמוך להתיר ברירה בלח, דיש פוסקים שפקפקו בזה; ועיין טורי זהב, שי"ט, סעיף קטן ל, וסימן תק"ו, סעיף קטן ג ועוד אחרונים. לכן נכון לעשות כך - שיטול עם היתוש מעט משקה ע"י כף או דבר אחר; ואם אין לו דבר כזה, יתחב אצבעו לתוך המשקה כדי שיהיה היתוש עולה על אצבעו, ובודאי יהיה על אצבעו משקה שראוי למצוץ אותו בפיו.

אות יג

כשם שיש דין איסור בורר באוכלין, כך ישנו בכלים או בגדים שהם מעורבים ורוצה לברור מין אחד, צריך לברור דבר הרוצה בו מדבר שאינו רוצה בו; וצריך שיהיה לצורך לאלתר כדין האוכלין הנזכרים לעיל, וכמו שכתבו הפוסקים, ודלא כהרב "מטה-יאודה" ז"ל.

אות יד

אם יש לפניו אוכל ופסולת, ורוצה לברור הפסולת להאכילה לבהמה לאלתר, הרי זה בורר הפסולת מתוך האוכל, יען מאחר דעתה הוא רוצה בפסולת כדי להאכילה לבהמה - חשיבה הפסולת אוכל והוי לה בורר אוכל מתוך פסולת, וכנזכר במשבצות זהב, סימן שי"ט, סעיף קטן ה, יעוין שם. ולפי זה, אם יש לפניו אוכל ופסולת והוא רוצה עתה באוכל לאכלו לאלתר, ורוצה גם כן בפסולת עתה להאכילה לבהמה לאלתר; כיצד יעשה? אם האוכל מרובה על הפסולת שהוא מאכל הבהמה, יברור הפסולת, דלמעוטי בטרחא עדיף; ואם הפסולת שהוא מאכל בהמה מרובה על האוכל שהוא מאכל אדם, יברור האוכל, משום למעוטי בטרחא; ואם שניהם שווים, יעשה כרצונו; כן העליתי בסה"ק "מקבצאל"; מיהו כתבתי שם: אם הוא בורר הפסולת מתוך האוכל, יעשה בצנעה מפני החשד, דהרואה אינו יודע שיש לו צורך עתה בפסולת להאכילה לבהמה, וחושב דאין לו צורך בה, ועובר על איסור תורה, דבורר פסולת מאוכל גם לאלתר אסור; ומצינו בהלכות שבת דחשו משום מראית העין בכמה דברים, וכדאיתא בסימן רמ"ד ורמ"ו; וכן חשו בשטיחת בגדים וכיוצא, ואין לומר דאין לגזור גזרות מדעתנו דהא מצינו להט"ז בסימן ש"כ, סעיף קטן י"ב, דאסר לשאוב מן הנשפך על המפה בתוך הכף; ופרש הגאון משבצות זהב ז"ל טעמו של הט"ז משום מראית העין, יעוין שם; ולכן גם בכהאי גונא יש לחוש משום מראית העין, לכך כתבתי דעושה בצנעה, בשביל שלא ראיתי דבר זה מפורש להדיא בפוסקים. ומכול מקום נראה, דאם בורר הפסולת לצורך הבהמה, ומניח את הפסולת לתוך הסל המיוחד להאכיל את הבהמה, אין לחוש משום מראית העין, דהכלי מוכיח דבעי ליה לבהמה; ומצינו כיוצא בזה בגמרא דביצה דאמרינן "שובכו מוכיח עליו", וכן מצינו עוד כיוצא בזה; כן העליתי בסה"ק "מקבצאל" בסיעתא דשמיא.

אות טו

אסור לסנן במשמרת, אע"ג דברור שלה הוא אוכל מתוך פסולת, מכל מקום משמרת חמירא דדמי לברירה בנפה וכברה, ודמי למרקד דחייב גם בשותה לאלתר; אבל אם נתן שמרים במשמרת מערב שבת, מותר ליתן בה מים בשבת כדי שיהיו צלולין לזוב. ויין שהוא צלול, ורובא דעלמא שותים אותו ולא קפדי, מותר לתנו אפילו לתוך המשמרת כדי שיהיה צלול יותר, וכל שכן דמותר לסננו בסודרים; אבל יין שהוא עכור קצת דאיכא אנשי דשתו ליה, אבל רובא לא שתו ליה, אסור לסננו במשמרת, אבל מותר בסודרים. ואם יש בו קמחין, אפילו שהם מעט, מסתמא לא שתו ליה רובא דעלמא, ואין לסננו במשמרת אלא רק בסודרים. ואם עכור לגמרי דאפילו מיעוט אין שותים, אסור לסננו גם בסודרים; ויש מחמירים גם בעכורים קצת אי רובא לא שתו להו, ויש לחוש לדברים אלו היכא דאפשר, אבל לעת הצורך יש לסמוך על המתירים דהם עיקר.

אות טז

בעת שמסנן יין בסודרים, יזהר לעשות שינוי, דהיינו שישים הסודר בפי הכלי שבו היין וישפוך לתוך הכוס; אבל לא ישים הסודר על פיו של כוס וישפוך לתוכו כדרך שעושה בחול; וכן הוא הדין בשאר משקין.

אות יז

מים שיש בהם תולעים, או עכורין הרבה דאין ראויים לשתייה - אסור לסנן כלל. ועכורין קצת דראויין לשתיה, ומסנן כדי שיהיו צלולין יותר, הרי זה מותר לסנן במסננת המיוחדת להם, אבל בסודרים אסור משום כיבוס, דשריית הבגד במים זה כיבוסו; אבל משמרת המיוחדת לכך, לא קפיד בעל הבית לסוחטה תמיד, וגם אינו חושש לליבונה, לפיכך אין לאסור שרייתה במים. וצריך להזהיר המון העם לבלתי יסננו מים בכותנתם כמנהגם בחול כדי לשתות; ועיין "חיי-אדם", אות ד', כלל כ"ב. ולכן טוב שישא האדם מפה קטנה בחיקו שמיחד אותה לסינון המים בכל עת שישתה; ואע"ג דיש מתירים לשתות מים ע"י מפה אע"פ שאינה מיוחדת לכך, דסבירא להו כיון דאינו נשרה ממנו אלא מעט, לא חיישינן. ועיין "אליה רבא" ו"נשמת-אדם", מכל מקום יש חולקין; ועיין "שיורי כנסת הגדולה". וכתבתי בסה"ק "מקבצאל", דלעת הצורך יש לסמוך על המתירים לשתות ע"י מפה אפילו שאינה מיוחדת לכך; והנזהר ליחד לו מפה לכך, תבוא עליו ברכה.

אות יח

אם מערה יין או שאר משקין שיש בהם שמרים מכלי אל כלי, לא ימתין עד שירד כל הצלול כולו מן השמרים, משום דניצוצות שיורדות באחרונה מוכיחים שהוא בורר. והגם שהרב "תוספת-שבת" והגאון רבנו זלמן מתירים בזה אם רוצה לשתותה לאלתר, מכל מקום יש שהחמירו בזה אפילו אם שותה לאלתר או לסעודה הסמוכה. והנה פה עירנו שורין הצימוקין במים בערב שבת בכלי שקורין "ג'יידאן" (תיון) שיש לו שתי פיות, אחד רחב ואחד דק, ובזה הנקב יש נקבים כמו משמרת כדי שיריקו משם המשקה ולא יעברו השמרים גם כן, דצריך להזהירם שלא יריקו מזה הדק שיש בו נקבים, דנמצא זה כבורר ע"י משמרת, אלא יריקו מן פה הרחב, ולא יריק כל הצלול כולו, אלא ישאר מן הצלול מעט עם השמרים; ועיין "בית-מנוחה", דף ס"א, אות מ"ח. גם צריך להזהיר את העם - אותם שיש להם כלי קטן מלא נקבים כמו נקבי המשמרת, שדרכם להניחו על פי הכלי ולהריק לתוכו קהווא או משקה של "ג'אי", דלא יעשו כן בשבת להריק ע"י כלי זה; ועיין "חיי-אדם", כלל ט"ז, אות ט', יעוין שם.

אות יט

חלב חמוץ, שקורין אותו בלעז "יגורטי" ובלשון ערבי קורין אותו "לבן", שעודנו לח שיש בו מים מעיקרו, מותר להניחו בתוך כיס כדי שיזובו מימיו ויתנגב, מפני כי זה, קודם שיזובו ממנו מים אלו הוא נאכל לכל אדם, ורק ניגוב זה ממעיטו יותר; ועיין "קרבן-אשה", שאלה י"ד, אות ט"ו, יעוין שם; אבל החלב הקפוי של הגבינה שנותנים בשק כדי שיזוב מי החלב ותעשה הגבינה, אסור לעשות כן בשבת; ועיין "חיי-אדם", כלל ט"ז, אות י"א. גם לפעמים עושין "יגורטי" הנזכר מערב-שבת, דמחממין החלב ונותנים אותו לתוך הכלי, ומניחים בו מעט "יגורטי" גמור או שאר דבר המעמיד, כדי שזה החלב יקפה ויהיה "יגורטי", ונשלם עד אור הבוקר; אך לפעמים רואין אותו בבוקר שעודנו חלב ולא נקפה להיות "יגורטי", לכך מכסים אותו בבגדים, ומניחים אותו במקום חם כדי שיגמור תיקונו ויקפה; ויש עוד מניחים בו חתיכת פת גם כן כדי שיגמור תיקונו, דאסור למעבד הכי בשבת, אלא ישאר כמו שהוא עד שיהא נקפה ונשלם מאליו; ועיין "חיי-אדם", כלל ט"ז, אות י"א, יעוין שם.

אות כ

הנותן קיבה בתוך החלב כדי לחבצו, חייב משום בורר, שהרי הפריש הקום מן החלב. וכן הנותן חומץ או לחם וכיוצא בתוך החלב כדי לעשותו "יגורטי" שקורין בערבי "לבן" – אסור; ועיין "חיי-אדם".